פני יהושע/קידושין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד א

בעזרת האל אתחיל לפרש מסכת קידושין

האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף ובשטר ובביאה. לכאורה נראה דהא דקתני האשה נקנית היינו גדולה דאלישנא דקרא קאי וכמ"ש תוספות ובלשון תורה סתם אשה היינו גדולה ולא קטנה ומשום הכי קפסיק ותני דנקנית בג' דרכים משא"כ בקטנה לא פסיקא מילתא דנקנית בג' דרכים דהאיכא פחותה מבת שלש דאינה נקנית בביאה ובזה היה מקום ליישב קושיית התוס' בד"ה האשה דלעולם בכולהו דוכתי לא קתני בה"א הידוע דלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה אלא דהכא שייך למיתני בה"א לאשמעי' דאאשה המבוררת קאי היינו גדולה ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בפתיחה דלשיטת רש"י ז"ל קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות בשטר נמי אינה מתקדשת כמ"ש באריכות:

(קונטרס אחרון): האשה נקנית בשלשה דרכים. בפנים כתבתי דסתם אשה היינו גדולה אבל קטנה לא פסיקא ליה דהא איכא קטנה פחותה מבת ג' דאינה ניקנית בביאה. וראיתי להזכיר מאי דהוי קשיא לי כמה שנים כיון דקטנה פחותה מבת ג' אינה מתקדשת בביאה א"כ לא תתקדש כלל אף בכסף ושטר דהא איתקשו הוויות להדדי כדאיתא בפרק המדיר דף ע"ד. והייתי רגיל לתרץ מתוך מה שכתבתי בכמה דוכתי במכילתין דלא שייך לומר אין היקש למחצה אלא לענין דכל מה שכתוב בפירוש בחדא ילפינן לאידך מינה משא"כ במידי דלא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן תו לא שייך למימר אין היקש למחצה דכל חד מוקמינן אסברא ולפ"ז אתי שפיר דהא דאין קטנה פחותה מבת ג' מתקדשת בביאה לא כתיב בהדיא אלא מסברא אתיא לן דהא אין ביאתה ביאה לשום דבר דבתוליה חוזרין ואין חייבין מיתה על ביאתה בא' מהקרובים וא"כ לא מצינן למילף מיניה לקדושי כסף ושטר דהא התם לא שייך הך סברא כך היה נראה בעיני לכאורה אלא דמתוך מה שכתבתי התם בפרק המדיר בענין תנאי שאפשר לקיים ע"י שליח דהך מילתא דאיתקשו הוויות להדדי עדיף מהקיש' כיון שכללן הכתוב לכולהו הוויות כחדא משמע דכל הדינים שיש בזה יש בזה ולא שייך ביה הך כללא דפרישית כמ"ש שם א"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ונ"ל ליישב דבלא"ה האי קרא דוהיתה לאיש אחר דאיתקוש הויו' להדדי לא קאי אקטנה אלא אגדולה דאכי יקח איש אשה קאי ואשה היינו גדולה ולא קטנה ועוד דקרא בנשואה איירי דכתיב ושלחה מביתו וביתו היינו נשואה וא"כ ע"כ לא קאי אקטנה דלא קרינן בה כלל והיתה לאיש אחר דאין לה קידושין לא ע"י עצמה ולא ע"י אביה דמשניסת אין לאביה רשות בה כן נ"ל:

(קונטרס אחרון): מיהו לפירש"י בגיטין פרק התקבל דף כ"ג ע"ב דקטנה שלא הגיע לעונת הפעוטות אינה מתגרשת אף ע"י אביה א"כ משמע דאינה מתקדשת בקידושי שטר נמי ע"י אביה כיון דלא ידעינן לקידושי שטר אלא מהקישא דויצאה והיתה א"כ אין לך אלא מה שאמור בענין אבל קדושי כסף ע"י אביה בוודאי יש לה מדאיצטריך למעט משלחה ואינה חוזרת לענין גירושין מכלל דיש לה קדושין ועיין בחידושינו פרק התקבל שם:

תוספות בד"ה ב"ש אומרים בדינר כו' אע"ג דאי קיבלה קידושין כו' מיהו לאו להכי איתשל כו' עכ"ל. וקשיא לי דלכאורה מוכח איפכא דכי איתשיל לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל דאי לענין קידושין הראשונים פליגי ואיתשל אי צריכה גט מראשון או לא התינח דפליגי שפיר בדינר ובפרוטה אבל לענין שוה פרוטה ושוה דינר לא משכחת לפלוגתייהו דהא לכ"ע צריכה גט אפילו בשוה פרוטה דהא לקמן דף י"ב אמר שמואל קידשה בתמרה אפילו כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומדקתני אפי' כור תמרים בדינר לשון גוזמא משמע דבכל מידי דשוה כסף חיישי' להכי א"כ כי היכי דאיכא למיחש שמא שוה פרוטה ה"נ איכא למיחש אפילו בתמרה שמא שוה דינר ולכ"ע צריכה גט מספק וע"כ דלא שייך פלוגתייהו לענין שוה כסף אלא לענין אם קיבלה קידושין מאחר דלב"ה מקודשת בודאי לראשון ואין צריכה גט משני ולב"ש כיון דכאן אין שוה דינר אלא מחשש שמא שוה במדי היא מקודשת א"כ קידושי ראשון אינן אלא קידושי ספק וקידושי שני נמי תפסי בה מספק וצריכה גט משניהם א"כ הדר הו"ל מחומרי ב"ש ומקולי ב"ה. ובשלמא לשיטת הרמב"ם ז"ל דהאי חששא דשמא שוה פרוטה במדי לא שייך אלא בדבר המתקיים עד שיגיע למדי א"כ אשכחן שפיר לפלוגתייהו בדבר שאינו מתקיים משא"כ לשיטת הרא"ש וסייעתו שלא חילקו בכך ונראה מל' הרא"ש שהיא שיטת התוספות א"כ קשה ונראה ליישב דלעולם לענין קידושי ראשון פליגי ונ"מ אם נתקדשה בפחות משוה דינר ונבעלה לאחר דלב"ש פטורין ממיתה דאינן אלא קידושי ספק ולב"ה חייבין מיתה. ואע"ג דלפמ"ש התוספות בסמוך דשוה כסף ילפינן מעבד עברי ונזקין והיינו במה מצינו דהיינו בבנין אב וא"כ הא קי"ל אין עונשין מן הדין אפילו במאי דאתיא בק"ו וכ"ש בבנין אב כמבואר בפשיטות מ"מ כיון דקרא סתמא כתיב ואיש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת כל מיני אישות בכלל אפילו מאי דאתא בבנין אב ותדע מדדייקינן לקמן אקידושי כסף וביאה והלא דין הוא ומאי קושיא הא אכתי איצטריך למיכתב בהדיא כדי לחייב מיתה דאין עונשין מן הדין אע"כ כדפרישית ועדיין צ"ע בסזגית הש"ס מיהו לפי מה שאפרש בסמוך דהא דילפינן שוה כסף מעבד עברי ונזקין לשיטת התוספות לא איירי כלל בבנין אב אלא כמשמעות הכתוב א"כ א"ש טפי ודו"ק:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה בדינר שכתבו דלאו לענין קיבלה קידושין מאחר איתשל אלא לענין קדושי הראשון עצמה אי הוי קדושין א"כ משמע לכאורה דהתוספות סברי דהא דקי"ל קידשה בתמרה אפילו כמה תמרים בדינר מקודשת היינו דוקא בדבר המתקיים וכשיטת הרמב"ם ז"ל דאל"כ לא משכחת פלוגתא דב"ש וב"ה בשוה כסף אלא דאיכא למידחי דלעולם כשיטת הרא"ש ז"ל דאין לחלק ואפ"ה משכחת פלוגתייהו דב"ש וב"ה בשוה כסף לענין חיוב מיתה. ואם כן משמע דשייך חיוב מיתה בקדושי שוה כסף אע"ג דאתי' בבנין אב וקי"ל אין עונשין מן הדין אפ"ה שאני הכא דגילוי מילתא בעלמא הוא ועי"ל כיון דכתיב את בתי נתתי כל עניני נתינות במשמע וכתיב והוציאו את הנערה וסקלוה:

בד"ה בפרוטה תימא דלא הו"ל למיתני אלא בשוה פרוטה כדתנן כו' ולפמ"ש בהגה' מרדכי הובא בש"ע דלכתחלה אין לקדש במטבע משום דדעתה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה א"כ אין מקום לקושיית התוס' ונראה דהתוס' לא נחתו להאי סברא כלל דהאי סברא לא שייכא אלא לעניין חליפין דבעינן דומיא דנעל כן נ"ל בשיטתם וצ"ע:

(קונטרס אחרון): בד"ה בפרוטה תימא דלא ה"ל למיתני אלא שוה כסף. משמע דהתוס' לא נחתו כלל לסברת הגהות מרדכי שהובא בש"ע דלכתחילה אין לקדש במטבע דדעתה אצורתא דא"כ לא היה מקום לקושייתם. דאי לא הוה תנא בפרוטה ה"א שאפילו בדיעבד לא מהני מה"ט גופא דדעתה אצורתא והתמיה שלא הרגישו בזה פוסקים האחרונים:

בא"ד וא"ת ומנא לן דשוה כסף ככסף דהא לקמן מיבעיא לן קרא בעבד עברי ישיב כו' עכ"ל. נראה לכאורה דהא דהוצרכו לאתויי מעבד עברי היינו כי היכי דלא נימא דמסברא אמרינן דשוה כסף ככסף והיינו דקשיא ליה למהרש"א ז"ל דלמסקנת התוספות למה הוצרכו לפרש דילפינן מעבד עברי ונזקין בפשיטות הוה ליה לפרש דמסברא ידעינן דשוה כסף ככסף והא דאיצטריך קרא בעבד עברי ונזקין היינו משום דבהנהו איכא סברות להיפך עיין במהרש"א שהניח בקושיא ולפי הבנה זו בכוונת התוספות צ"ל דמה שלא הביאו בל' קושייתם מנזקין היינו משום דניחא להו לאתויי מע"ע השנוי במכילתין ועוד דדמי טפי לאשה ששניהם מעניני קנין הם אלא דאכתי הו"ל לאתויי נמי הא דנזקין לאלומי הקושיא ועוד דבלא"ה מה סברא יש לומר דלענין קידושין שוה כסף ככסף כיון דקדושי כסף בדינר או בפרוטה אינן אלא גזירת הכתוב ואף שראיתי להר"ן ז"ל שכתב כיון שנתרצית להתקדש מילתא דסברא הוא דשוה כסף ככסף וקשיא לי טובא תינח היכא דפשטה ידה וקיבלה אבל היכא דשוויה שליח ואמרה קבל לי קידושין וקיבל שוה כסף מה סברא יש בזה דליהוי קידושין ועוד דלפי הבנת מהרש"א ז"ל משמע דמה שתירצו התוספות דילפינן מע"ע היינו במה מצינו ובנין אב וזה א"א דאיכא למיפרך מה לע"ע שכן יוצא בכסף ושוה כסף כדמקשה הש"ט לקמן לענין עיקר קידושי כסף מאמה העברייה. והנלע"ד דמעולם לא עלה על דעת התוס' שיהיה שום סברא בקידושין דש"כ ככסף אלא מה שהוצרכו לאתזיי בקושיא מע"ע היינו משום דבלא"ה היה באפשר לומר דכל היכא דכתיב כסף בהדיא הוי ש"כ בכלל היינו מדגלי קרא בנזקין דש"כ בכלל כסף והכי משמע מדמקשה הש"ס בפ"ק דבב"ק כתיב מיטב שדהו וכתיב ישיב לרבות שוה כסף ככסף ומאי קושיא האי בשן ורגל והאי בבור וחדא מאידך לא ילפינן דאיכא פירכא כדאיתא התם אע"כ דבכל כ"ד אבות נזיקין דכתיב תחת נתינה ישלם כסף הו"ל כמאן דכתיב כסף להדיא בכולהו והו"ל גילוי מילתא דכל היכא דכתיב כסף ש"כ בכלל וא"כ ה"נ לענין קידושין כיון דכתיב כסף הוי ש"כ בכלל ע"ז הקשו התוספות מדאיצטריך קרא ישיב בע"ע אלמא דש"כ אינו בכלל משמעות ל' כסף אלא דווקא בכ"ד אבות נזיקין דתחת נתינה ישלם כסף גזירה שוה גמורה היא לענין תשלומין כמ"ש התוס' שם ולא נתקבלה ג"ש אלא בנזקין לחוד וע"ז מתרצים התוס' שפיר דילפי' מע"ע ולאו בבנין אב אלא בגילוי מילתא בעלמא דכי היכי דבעבד עברי אע"ג דכתיב מכסף מקנתו אפ"ה שוה כסף בכלל משמעות הל' ה"ה בקידושין וקניית קרקעות וע"ז מקשה שפיר א"כ ישיב בנזקין ל"ל ותירצו דילפינן מע"ע ונזקין ומקשו דהו"ל שני כתובים דאע"ג דגילוי מילתא בעלמא הוא אפ"ה שייך ענין שני כתובים אפילו במשמעות הכתוב כדאשכחן בפ' כל הבשר דף קי"ג לענין גדי עזים עיי"ש כן נ"ל נכון עיין בסמוך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): בא"ד מיהו בהקדשות נמי אפשר דרשינן כלל ופרט וכלל דהא אין הקדש נפדה בקרקע. משמע דפשיטא להו טובא דכל מידי דמרבינן שוה הוי קרקע נמי בכלל ולפ"ז המקדש אשה בקרקע ה"ז מקודשת כדמשמע מל' הרשב"א בתשובה סי' אלף רכ"ו והר"ן בשמעתין ובפרק הזהב דף מ"ה ע"ב כתבתי בזה באריכות ע"ש בסוגיא דחליפין שוה בשוה והבאתי שם לשון התוספת' דהחליף קרקע בקרקע וקתני דקונה והיינו בתורת שוה כסף דאי בתורת חליפין דוקא א"כ היה בדין שאין האשה מתקדשת בקרקע דהא ילפינן לה קיחה קיחה משדה עפרון ואי ס"ד דשדה בשדה לא מיקני אלא בחליפין הא קי"ל דאין אשה נקנית בחליפין הילכך ע"כ דקרקע בקרקע מטעם שוה כסף הוא דנקנה וכמו שכתבתי שם באריכות:

בא"ד וי"ל דילפינן מעבד עברי. וקשיא לי דבפשיטות ה"ל לשנויי דילפינן קידושי אשה לענין שוה כסף מהקישא דאחרת דהיינו אמה העברייה ובאמה העברייה גופא ילפינן מהקישא דעבריה לעברי וכמו שהקשו התוספות לקמן דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא לענין עיקר קדושי כסף ותירוצם לא שייך כאן ולפ"ז לא הוי שייך כאן קושיית התוס' אמאי איצטריך בנזקין וה"ל שני כתובים דהא בנזקין ליכא הקישא ואפשר ליישב דקושית התוס' כאן למאן דלית ליה הקישא דאחרת לקמן דף י"ו ועי"ל דמקשו למאן דלית ליה הקישא דשכיר שכיר וא"כ לא שייך נמי הקישא דעבריה לעברי דההיא הקישא בע"ע הנמכר לישראל איירי וש"כ דילפינן מישיב היינו בע"ע הנמכר לעכו"ם:

בא"ד וא"ת והא גבי נזיקין כו' וקשה והשתא דאתינן להכי דעבד עברי היוצא בגרעון הוי ש"כ ככסף א"כ למה הוצרכו לומר דילפינן בגילוי מילתא וקשיא להו מנזקין בפשיטות הוי להו לפרש דילפינן קידושין מאמה העברייה כדילפינן עיקר קידושין מקרא דאין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר וכי היכי דלאדון זה הוי ש"כ בכלל ה"ה לאדון אחר וראיתי שהריטב"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דמהכא ליכא למידק דמצינן למימר אין כסף ושוה כסף לאדון זה אבל יש כסף דוקא לאדון אחר והיה נ"ל דוחק ורציתי ליישב בענין אחר דהוצרכו התוספות לפרש דילפינן מע"ע ונזקין בבנין אב או בגילוי מילתא כדפרישית דהשתא אתי שפיר דש"כ ככסף בין לענין קידושין בין לענין קניית קרקעות משא"כ בקרא דאין כסף נהי דידעינן לענין קידושין אכתי הקושיא במקומה לענין קניין קרקעות. וליכא למימר דקנין קרקעות ילפינן מקידושין בג"ש דקיחה קיחה. הא ליתא דלאו ג"ש גמורה היא אלא לאשמעינן דקיחה דכתיב גבי קידושין היינו בכסף כמ"ש התוס' לקמן והוא מוסכם בהכרח. אלא דאכתי לא נתיישבה דעתי בזה משום דלכאורה לענין קנין קרקעות מילתא דפשיטא היא דש"כ ככסף כיון שנתרצו שניהם הקונה והמקנה וכמ"ש לעיל בשם הר"ן ז"ל ואף לפמ"ש לעיל דבקידושין דבקידושין לא שייך האי סברא היכא דשויה שליח היינו דווקא בקידושין דלעולם סתם קידושין דאורייתא היינו פרוטה או שוה פרוטה ואינה צריכה לפרש הסך והשווי אלא היכא דאמרה לשליח קבל לי קידושין סתם היינו קידושין דאורייתא ולא יותר משא"כ לענין קנין קרקעות שצריכין לפרש דמי המקח והשווי מילתא דפשיטא היא שאין לשליח לעבור על דברי המשלח והיכא שאמר כך וכך דינרין פשיטא שאין לשליח לקבל שוה כסף ואם עבר נתבטל השליחות ולפ"ז לא שייך האי מילתא כלל לגבי קרקעות אלא כל דברי תוס' לענין קידושין לחוד והדרא קושיא לדוכתיה ניליף מאין כסף לאדון זה וצריך לומר כשיטת הריטב"א ז"ל:

בא"ד וגבי ע"ע איצטריך נמי קרא כו' ולא ידעתי למה הוצרכו לזה דבלא"ה מילתא דפשיטא דבע"ע איצטריך קרא לרבות ש"כ דאף על גב שקנאו מעיקרא בכסף ממש אפ"ה יוצא בגרעון על ידי ש"כ ולא אמרינן דהוי כשאר חוב דעלמא דאמרינן ליה זיל טרח ואייתי זוזי וכ"כ הר"ן ז"ל מיהו לפמ"ש בסמוך דכל השקלא וטריא דהתוספות היינו לענין משמעות הכתוב א"כ אתי שפיר דאכתי לא הוו מצינן למילף ע"ע מנזקין בגילוי מילתא דכסף דכתיב לענין גרעון היינו ש"כ וע"ז מסקו שפיר דאיצטריך קרא דישיב בע"ע לאורויי דלא ניליף כלל מנזקין לענין מיטב אלא דלפ"ז לא אתי שפיר תירוץ שני שכתבו התוס' ויש ליישב וצ"ע:

גמרא האשה נקנית מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש ופרש"י דניתני הכא האשה מתקדשת. וקשה דלפי לשון המשנה מעיקרא ה"ל להקשות דניתני האיש קונה וכבר הרגיש הרשב"א ז"ל בחידושיו בזה ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דודאי לא שייך להקשות כלל ניתני האיש קונה דא"כ היה צריך להאריך ולומר האיש קונה את האשה כמ"ש הרא"ש והרשב"א ז"ל וקיי"ל לעולם ישנה אדם דרך קצרה אבל האשה נקנית משמע דהיינו לבעלה אלא דנראה דעיקר הקושיא בזה דלמאי דמשני דקידושי כסף ילפינן מכי יקח איש אשה וא"כ איכא למיטעי דדוקא גדולה נקנית בכסף דאשה היינו גדולה כדפרישית משא"כ קטנה אינה נקנית בכסף וטפי ה"ל למיתני האיש קונה את אשתו דמשמע בין גדולה בין קטנה משא"כ מעיקרא דלא ס"ד ג"ש דקיחה קיחה קס"ד דקידושי כסף ילפינן מאין כסף דעיקר קרא בקטנה כתיב כמו שיבואר א"כ אין מקום להקשות וניתני האיש קונה כיון דהשתא נמי ליכא למיטעי כן נ"ל:

תוספות בד"ה היבמה נקנית תימא דלא תני מנינא כו' למעוטי כסף ושטר כו' עכ"ל. ולולא דבריהם היה נ"ל דמכל מקום לא שייך למיתני מנינא ביבמה למעוטי כסף ושטר דהא איכא למ"ד מאמר קונה ביבמה לא מיבעיא לבית שמאי דאיכא למ"ד דס"ל מאמר קונה קנין גמור מדאורייתא ואף על גב דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ כיון דב"ש וב"ה איירי בהאי מתניתין לא פסיקא ליה למיתני מאי דליתא לב"ש וכ"ש לפי מה שאפרש לקמן דף י"ב דפלוגתא דב"ש וב"ה לענין דינר ופרוטה מישך שייכא בהאי פלוגתא דמאמר קונה מדאורייתא ע"ש אלא דבלא"ה כיון דכמה תנאי סברי מיהא דמאמר קונה קנין גמור מדרבנן ואליבא דכ"ע קונה מיהא לפוסלה על שאר האחים מש"ה לא פסיקא ליה למיתני מנינא למעוטי דאי לענין דלא מהני מאמר לגבי כולי עלמא לתפיסת קידושין הא בלא"ה כמה תנאי ואמוראי סברי דלא תפסי קידושין ביבמה ולגבי שאר אחים מהני מיהא מדרבנן ולגבי דידיה נמי הא צריכה גט כן נ"ל לולא דברי התוספות וצ"ע:

בד"ה וכסף מנלן כו' וא"ת ומה צריך כו' עכ"ל. למאי דלא משמע להו עכשיו דצריך לאתויי דכסף דאשה אקרי קנין טפי ה"ל להקשות דה"מ לאתויי מכסף מקנתו לחוד דאשכחן דכסף איקרי קנין אלא דניחא להו להקשות מהנך קראי גופא דמייתי הש"ס וק"ל:

דף ב עמוד ב

בד"ה אי נמי וכו' וקשה דא"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם עכ"ל. כבר צוחו קמאי דקמאי בפירושים שונים. ולענ"ד אין לשון תוספות משמע כפירושם והנלע"ד לפרש דמשמע להו להתוספות דהא דקאמר אי נמי שדות בכסף יקנו ולא ניחא ליה טפי בקרא קמא דהשדה אשר קנה אברהם דכתיב באורייתא אע"כ משמע לכאודה משום דמקרא קמא הוצרך לאתויי ג"ש דקיחה קיחה מש"ה קאמר אי נמי אפילו בלא ג"ש דקיחה אתי שפיר דאשכחן מיהא דכסף איקרי קנין ואפי' למאן דיליף עיקר קידושין מקרא דאין כסף אתיא ליה שפיר דקתני לשון נקנית והיינו דקשיא להו מעיקרא דא"כ טפי ה"ל לאתויי מכסף מקנתו שכתוב בתורה ועוד דקידושי כסף ילפינן מאמה העברייה וע"ז מוכרחים לתרץ ולומר משום דבעי לאתויי קנין דשדה והיינו ע"כ משום דאף למאי דאמרינן אי נמי שדות בכסף יקנו אכתי צריכין לג"ש דקיחה לענין דמיקרי קנין וא"כ מקשו שפיר דא"כ ה"ל לאתויי השדה אשר קנה אברהם דכתיב באורייתא ומאי קס"ד לאתויי אי נמי שדות בכסף יקנו דה"ל כיהודה ועוד לקרא כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ודו"ק:

גמרא אב"א אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ. נראה דאע"ג דליכא למיטעי כלל בשום סברא שתהיינה בנות ישראל הפקר אפ"ה לא שייך למיתני האיש קונה כיון דהאי לישנא משמע בע"כ מיהו לפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבו תוס' לענין דקתני האיש מקדש ואפשר כיון דהתם לא נחית כלל לאשמעינן דיני קניית האשה אלא דין קידושין ע"י שליח מש"ה לא דק כלל בלישנא משא"כ הכא דקתני עיקר דיני קנין כנ"ל ועיין בספר עצמות יוסף שמפרש הסוגיא לענין תלוה ונתקדשה ע"ש באריכות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו:

שם והא דתני אתרוג שוה כו' סוגיא זו מבוארת אצלי בתכלית הביאור עם כל דברי התוס' בפ"ק דראש השנה כי שם מקומו:

דף ג עמוד א

מנינא דרישא למעוטי מאי. אע"ג דבירושלמי מסיק עלה דמתניתין רבי חייא אמר לא סוף דבר שלשתן אלא אפילו אחד מהן אפ"ה סבר תלמודא דידן דלא איצטריך למיתני מנינא משום הכי כדאשכחן נמי בכולהו מתניתין דפירקין דקתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואע"ג דחדא מינייהו מהני אפ"ה לא נחית למנינא ובירושלמי רבי חייא מימרא דנפשיה קאמר:

רש"י בד"ה למעוטי חופה שאם מסרה לו אביה לחופה. נראה דהא דמפרש בכה"ג ולא בגדולה שכנסה הבעל לחופה לשם קידושין היינו משום דקרא דילפינן מיניה חופה כתיב בנערה את בתי נתתי כדאיתא בכתובות מקראי טובא ולקמן בעיקר מימרא דרב הונא אבאר יותר בעז"ה:

רש"י בד"ה מה שדה וכו' דכתיב וישלוף נעלו והתם שדה הוה עכ"ל. ויש לדקדק א"כ אמאי לא קאמר בשמעתין דסד"א דאשה מקניא בחליפין מדכתיב התם וגם את רות אשת מחלון קניתי לי לאשה ונראה משום דהתם לא היה הקנין בין בועז לרות אלא בין בועז לגואל משא"כ לענין השדה א"ש דאע"ג דמשמע דהשדה היה ג"כ של רות מ"מ כיון דהגואל היה הקרוב וראוי לירש את מחלון היה השדה ברשותו אלא כיון שהיה לרות שיעבוד כתובתה מיקרי נמי שדה שלה כן נ"ל:

תוספות בד"ה ואשה בפחות משוה פרוטה כו' וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקיבלה כו'. עכ"ל ולולא דבריהם היה נראה לי ליישב שיטת רש"י דמכל מקום כיון דסתם אשה לא מיקדשה בפחות מש"פ ואינה נקנית בחליפין א"כ ע"כ ג"ש דקיחה קיחה לא איירי מחליפין ומה"ט לא מהני אפילו פשטה ידה וקיבלה ובזה נתיישבה ג"כ קושיא השניה ומה שהקשו מחזקה ושטר יש לומר כיון דמסקינן הכא דאשה לא מקנייה בחליפין א"כ ע"כ ג"ש דקיחה קיחה לא איירי כלל דנילף אשה משדה אלא עיקר ג"ש לא נאמרה אלא דלשון קיחה איירי מכסף ואף למאי דס"ד מעיקרא לא בעי למימר למעוטי חזקה דלא נילף מג"ש דאיכא למימר דבלא"ה פשיטא דאינה נקנית בחזקה כדילפינן בירושלמי ובעלה בביאה נקנית ואינה נקנית בחזקה ואף דתלמודא דידן לית ליה האי מיעוטא אלא מיעוטא דובעלה למעוטי אמה העברייה אתא היינו למסקנא דהכא לא איצטריך למעט חזקה כיון דבלא"ה ג"ש לאו לכל דיני קנין איירי ולא איצטריך נמי למעט חזקה דלא נילף בק"ו משפחה כנענית שאינה נקנית בביאה כדקאמר בירושלמי משום דתלמודא לית ליה האי ק"ו כדמסקינן לקמן דשאני אשה שקנינה לשם אישות כן נ"ל ליישב לשיטת רש"י ועוד נ"ל דלא שייך חזקה דעבדות באשה וחזקה דירושלמי היינו שהחזיק בה ע"י שכנסה לרשותו והיינו חופה ולפ"ז כיון דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דחופה קונה לא שייך למעט חזקה ודו"ק:

בא"ד לכך נראה לר"ת כו' והכי פירושא ואימא ה"נ כו' כשיש באותו חליפין ש"פ כו' עכ"ל. וקשיא לי לפ"ז אמאי דאמרינן הכא לרב הונא דאמר חופה קונה אתא למעוטי חליפין דהא מסקינן דלרב הונא הא דלא קתני חופה במתניתין היינו משום דלא קתני אלא מאי דכתיבא בהדיא וא"כ מאי פסקה למעוטי חליפין טפי מחופה לעולם אימא לך דחליפין קונין באשה ואפ"ה לא קתני לה משום דלא כתיבא בהדיא דהא שוה כסף לא אתא אלא במה מצינו מנזקין ועבד עברי כמ"ש התוס' במתני' ומה מצינו גרע מק"ו מיהו לפמ"ש לעיל במשנתינו בל' התוספות דשוה כסף לאו במה מצינו ילפינן אלא בגילוי מילתא דפשטא דקרא א"כ אתי שפיר דו"ק:

בא"ד ויש לומר דהיינו בר מחליפין כו' ש"מ דשאר דברים נקנין בחליפין וכן היה רגיל ר"ת כו' עכ"ל. ותמיה לי טובא דהא מקרא מלא הוא וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו וזאת התעודה בישראל אלמא דווקא בישראל נוהג חליפין ולא בעכו"ם וצ"ע ליישב שיטת ר"ת מיהו בעיקר קושייתו על שיטת רש"י מההיא דמכסף מקנתו אפשר דמהכא ילפינן מדאורייתא דכי היכי דאין עכו"ם קונה עבד בחליפין ה"ה לכל מילי והא דישראל אין קונה ע"ע בחליפין יש לומר דלקושטא דמילתא ילפינן עברי מעברייה ועברייה מאחרת משא"כ נמכר לעכו"ם לא שייך למילף בהכי כקושיית מהרש"א ועי"ל דמכסף מקנתו לאו למעוטי חליפין לחוד אתי אלא למעוטי נמי שאר קנינים שאין עכו"ם קונה אלא בכסף ולא במשיכה ובשטר ולענין קושיא ראשונה שהקשו התוס' משמעתין נ"ל ליישב דהכא לאו משדה עפרון ילפינן דא"כ תיקשי האיך ילפינן פרוטה הא שדה עפרון בארבע מאות שקל כסף קנאה אע"כ דלא משדה עפרון בעינן למילף אלא בג"ש דקיחה קיחה ילפינן אשה משדה ולעולם כולהו בישראל ומכ"ש לפירוש ר"ת דאפילו למאי דס"ד מעיקרא לא הוי בעי למילף אפילו אשה משדה אלא עיקר ג"ש אינה אלא לענין דקיחה איירי בכסף אלא דס"ד דחליפין בכלל לשון כסף הוא א"כ מעיקרא לא קשה מידי וצ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף ג תוספות בד"ה ואשה בפחות מש"פ כו' והיה רגיל ר"ת לשלוח הרשאה ביד עכו"ם והיה מקנה בחליפין. ואף שעפר ואפר אנכי תחת רגלי ר"ת מ"מ ללמד אני צריך היאך אפשר לומר כן כיון דכתיב בהדיא וזאת לפנים בישראל וזאת התעודה בישראל משמע דוקא בישראל ולא בעכו"ם ודוחק לומר דהוי כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות דאדרבה אי הוי אתיא לילפותא איצטריך תרי מיעוטי חדא למעט ישראל מעכו"ם וחדא למעט עכו"ם מישראל וא"כ יש לפקפק על דברי ר"ת ז"ל וכתבתי לבאר דמהנך ראיות שהביא ר"ת אין הדבר מוכרע ועמ"ש עוד לקמן דף ח':

דף ג עמוד ב

וא"ת א"כ כיון דפשיטא לן כו' אמאי איצטריך קרא כו' תיפוק ליה כו' הקישה הכתוב לאחרת עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל כיון דבאשה נמי לא ידעינן דאין נקנית בחליפין אלא מסברא דבפחות מש"פ לא מקניא א"כ לא שייך למילף אמה העברייה בהקישא כיון דהתם לא שייכא הך סברא דנהי דקי"ל אין היקש למחצה היינו במאי דכתיב בהדיא אבל לא במאי דילפינן מסברא כמו שכתבתי בזה בכמה דוכתין וה"נ איתא לקמן דף ל' בהא דצוח ר"ל בכרוכיא ויצאה והיתה וליכא דאשגח ביה והיינו משום דמילתא דתלי' בסברא היא כמו שנבאר שם אי"ה ועוד נ"ל דאי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד עברי בק"ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ואפ"ה נקנה בחליפין כ"ש ע"ע וליכ' למימר אשה תוכיח דשאני אשה דבפחות מש"פ לא מקנה נפשה והכי משמע להדיא לישנא דברייתא דקתני מכסף מקנתו בכסף נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים אלמא אי לאו מכסף מקנתו הוי ילפינן עבד מתבואה וכלים כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן ותירצו בענין אחר דריבוי קנינים ילפינן מהקישא ולא מיעוט קנינים אלא דעל תירוצם נמי קשה אכתי אמאי איצטריך בשמעתין למימר אהא דמקשה ואימא ה"נ דאשה בפחות מש"פ לא מקניה נפשה ואמאי לא משני בפשיטות דאשה אינה נקנית בחליפין דילפינן מהקישא דהקישה לאחרת וילפינן אפי' מיעוט קנינים ובשלמא לפרש"י דקס"ד דנקנית בחליפין בג"ש דקיחה קיחה א"כ אתי שפיר דמאי חזית למילף בהקישא אדרבא ניליף בג"ש דקנה אלא לפירוש התוספות דאפילו למאי דס"ד מעיקרא נמי לאו ג"ש גמורה היא א"כ קשה ויש ליישב ולמאי דפרישית א"ש טפי ודו"ק ולקמן בסוגיא דכעורה זו ששנה רבי נבאר יותר:

(קונטרס אחרון): בא"ד שהקשו בתוספות מכסף מקנתו למה לי למעוטי חליפין דבלא"ה ידעינן מהקישא דאחרת כתבתי דכיון דהקישא איצטריך לשאר מילי לא שייך לומר אין היקש למחצה כיון דבאשה גופיה לא ידעינן דלא מיקני בחליפין אלא מסברא ובעבד עברי לא שייך הך סברא א"כ כל חדא תיקו אדוכתא וכמו כן כתבתי בכמה דוכתי מסברא דנפשאי בין לענין הקישא ובין לענין גז"ש ולדעתי הוא דבר המתקבל אם לא יהיה שום סתירה בסוגיית הש"ס להיפוך:

גמרא למעוטי חליצה סד"א תיתי בק"ו מיבמה. וקשיא לי דאיכא למפרך מה ליבמה שהיא איסור לאו משא"כ אשת איש דאיסור מיתה וליכא למימר שכל זה נשים בק"ו דיבמה אף על פי שאיסור לאו אפ"ה אינו יוצאה בגט ויוצאה בחליצה מכ"ש אשת איש הא ליתא לפמ"ש התוספות לקמן דפרכ' הכתובה בתורה אין להכניס בק"ו וליכא למימר דנילף חליצה מגט מק"ו ומה גט דלא מהני ביבמה מהני באשת איש חליצה לא כ"ש הא נמי ליתא דמה לגט דהיינו שטר שכן מכניסה בשטר מש"ה יוצאה בשטר משא"כ בחליצה ועוד מה לגט דמהני בשפחה כנענית דהיינו שיחרור וצ"ע:

תוספות בד"ה ואין דבר אחר כורתה וא"ת תהא אמה העברייה יוצאה בחליצה. נראה דקושייתם בזה אליבא דרבי יוסי בר רבי דאית ליה קטנה חולצת בפעוטות דאי לרבי מאיר דקיי"ל כוותיה דאין קטנה חולצת עד שתביא שתי שערות א"כ לא שייך חליצה באמה העברייה דבלא"ה יוצאה בסימנין ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש התוספות ביבמות דף ק"ה ע"ב בשם הירושלמי דאפילו לר"מ דאמר מקשינן אשה לאיש היינו מדרבנן והקישא אסמכתא בעלמא ובדיעבד חליצת קטנה כשירה כן נ"ל. ובחנם נדחק בעל עצמות יוסף בזה. מיהו לולא דברי התוספות היה נ"ל ליישב קושייתם בע"א דלא שייך חליצה כלל באמה העברייה כיון דלא אשכחן דמהני חליצה בשום מקום אלא לענין הפקעת איסור ולא לענין ממון והא דבעינן למילף לקמן דתהא אשה נקנית בכסף מק"ו דאמה העברייה היינו משום דאשכחן כסף שקונה בכל מקום ועוד דקנין אשה הוי נמי איסורא דאית ביה ממון והא דאיצטריך נמי לקמן למעוטי אמה העברייה שאינה נקנית בביאה דלא תיתי בק"ו מיבמה היינו משום דהיבם קונה את היבמה נמי לענין ממון כן נ"ל לולא שהתוס' תירצו בע"א דבריהם צ"ע ואין להאריך:

גמרא בכסף מנא לן. לכאורה נראה מסתימת לשון הגמרא וממה שפירש רש"י לקמן בדף הסמוך גבי ותנא מייתי לה מהכא דהא דמקשינן הכא בכסף מנא לן ויליף לה רבי יהודא משמיה דרב מאין כסף היינו דעיקר קידושין יליף מהאי קרא ולא אסקי אדעתייהו ג"ש דקיחה קיחה או אפשר דס"ל דמג"ש לחוד לא מצינן למילף כלל עיקר קידושי כסף משום דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה דמשמע עד דמקדש והדר בעיל כדקאמר רבי יוחנן לקמן דף ט' ודרשה דבעולת בעל נמי לא משמע להו דמוקי לאידן דרשה דלקמן מש"ה איצטריך למילף מאין כסף דבהאי קרא לא כתיב ביאה א"כ משמע דבכסף לחוד נקנית ועוד יציאה דכוותה ממעט והיינו דומיא דיציאת אדון דהיינו בכסף לחוד משא"כ תנא דברייתא דיליף מג"ש דקיחה קיחה לא חייש להאי פירכא דמקדש והדר בעיל כדאשכחן דיליף בברייתא ביאה מובעלה ומסקינן לקמן דלא חייש להאי פירכא וכמו שאפרש לקמן בעזה"י גבי כעורה זו ששנה רבי ע"ש. והא דאמרינן לקמן ואיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למכתב אין כסף סתמא דתלמודא מסיק הכי דאליבא דהלכתא אכתי תרווייהו צריכי ע"ש כן נ"ל אלא דמל' התוספות בד"ה ואימא לדידה לא משמע הכי וכמו שאפרש בסמוך. בלימוד הישיבה דקדקתי עוד דבשמעתין גרסינן אמר רב יהודא אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם כו' ובכתובות דף מ"ו לא גרסינן אלא אמר רב יהודא לחוד ולא מסיק משמיה דרב והיה נלע"ד בזה דודאי רב גופא לא מפיק מהאי קרא אלא עיקר קדושי כסף וקאי אמתניתין דהכא דבעי בכסף מנלן ולענין דכספא דאבוה הוי לא איצטריך ליה לרב למילף מהכא והיינו לפי שיטת רש"י ביבמות דף נ"ז ע"ב גבי יש חופה לפסולים דרב אית ליה חופה קונה כרב הונא דלקמן א"כ לפי זה מדאשכחן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה כדכתיב את בתי נתתי והיינו בנערה כמ"ש התוס' בסמוך א"כ ממילא דזוכה האב בבתו נערה בכל עניני קידושין דהא איתקשו הווייות להדדי וחופה נמי איקרי הויה לרב ולרב הונא וכיון דאביה מקבל קידושין ממילא דכספא דידיה הוי כדאמרינן בסמוך משא"כ רב יהודה אפשר דלא ס"ל בהא כרב דחופה קונה דהא קי"ל אליבא דהלכתא דחופה אינו קונה וא"כ לא מיקרי הוייה ולא שייך למילף קידושין מחופה בהקישא ובמה מצינו נמי לא מצינן למילף דנהי דזכי רחמנא לאב למימסרה לחופה היינו משום דבנשואין מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב בעינן דעתיה דאבוה משא"כ בקידושין דאינה מפקעת עצמה לגמרי מרשות האב איכא למימר דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מש"ה איצטריך ליה לרב יהודה למילף מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי דיציאה דכוותיה ממעט. ובזה נתיישב לי מה שהקשו התוספות בכתובות דף מ"ו בד"ה דזכי ליה שכתבו וצ"ע אמאי לא ילפינן קידושין מחופה ולמאי דפרישית א"ש דאין ה"נ דלרב ולרב הונא ילפינן קידושין מחופה וקרא דאין כסף היינו לעיקר קידושין והא דמסיק רב יהודה מקרא דאין כסף דכספא דאבוה הוי היינו משמיה דנפשיה למאי דלית ליה חופה קונה כן נ"ל כל זה העליתי בישיבה והוספתי דברים ואין להאריך ועיין עוד בסמוך והא דמקשינן הכא בכסף מנלן ולא ילפינן מהקישא דאם אחרת יבואר לקמן בעזה"י מיהו בירושלמי יליף בהדיא קידושי כסף מהקישא דאחרת ע"ש:

שם אמר רב יהודה אמר רב כו' אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר. בעיקר דרשה זו נ"ל משום דאין כסף מיותר כיון דכתיב ויצאה חנם אע"כ דמיצאה חנם לא הוי שמעינן אלא שע"י סימנין יוצאה חנם ואין צריך להחזיר ולגרוע דמי המכירה אבל אכתי ס"ד כיון דמעות הראשונים ניתנו נמי לקידושין כדאי' לקמן א"כ יוחזר' מיהו להאדון דמי הקידושין שהרי ע"י כך מרווחת לקבל כסף קידושין מאחר מש"ה כתיב אין כסף דאפי' מכסף קידושין א"צ להחזיר לו וא"כ ממילא שמעינן דאיכא בעלמא כסף קידושין כן נ"ל נכון:

גמרא ואימא לדידה. נראה דאפשר דאמתניתין דהאב זוכה בקידושי בתו לא שייך האי קושיא דאפשר דאין ה"נ דמדאורייתא לדידה ומדרבנן הוי לאביה כמו מציאה משום איבה אלא דעיקר הקושיא לרב יהודה דבעי למילף מקרא דמדאורייתא לאביה ובזה יתיישב לשון התוס' ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה אימא לדידה וא"ת הא ע"כ לא איצטריך כו' כבר כתבתי דאיכא למימר דאיצטריך שפיר קרא דאין כסף לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל ואפשר דסברת התוספות דמשום הא לא הוי מקשה הש"ס בפשיטות עליה דרב יהודה דלמא רב יהודה לא חייש להאי סברא דמקדש והדר בעיל כי היכי דרבי גופא לא חייש לה או דילמא רב יהודה אית ליה קרא דבעולת בעל שנקנית בביאה לחוד כרבי יוחנן לקמן וא"כ ע"כ קיחה קיחה אתי לאשמעינן דנקנית בכסף לחוד וליכא למימר דהא דמקשה בגמ' ואימא לדידה היינו למאן דלית ליה דרשה בעולת בעל הא ליתא דאפשר דלהאי מ"ד אין ה"נ דלדידה מדאורייתא ודוקא מדרבנן לאביה כדפרישית בסמוך מיהו קשיא לי דאיכא למימר דקרא דאין כסף אתא לאשמעינן לקידושי קטנה דמקיחה קיחה לא מצינן למילף אלא קידושי גדולה כדכתיב כי יקח איש אשה ואשה היינו גדולה ומייתורא דאין כסף שמעינן שפיר לקידושי קטנה לפי סברת התוספות עכשיו דילפינן אפילו מה שאינו במשמעות הלשון. ועוד דלמאי דלא אסיק אדעתא עכשיו דיציאה דכוותה ממעט א"כ אדרבה עיקר פשטא דקרא בקטנה איירי דכתיב וכי ימכור איש את בתו ועלה כתיב ויצאה חנם והיינו בקטנות שיכול למוכרה ועוד דבהתחלת הנערות תו לא מיקרי אדון זה וא"כ שפיר איצטריך קרא לעיקר קידושי קטנה שלא מצינו לה בפי' אם לא למאן דדריש בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה אין רשאי למוכרה וא"כ ע"כ יכול לקדש את בתו בקטנות משא"כ למאן דדריש בבגדו בה לשפחה אחר שפחה לית לן ילפותא לקידושי קטנה. ומקידושי ייעוד לא מצינן למילף כמ"ש התוספות לקמן וממקומו הוא מוכרע דע"כ קידושי כסף נמי תיפוק לן מהתם ואי מדאיצטריך למעט קטנה שלא הגיעה לעונת הפעוטות דאינה מתגרשת אלמא דאית לה קידושין הא ליתא דעיקר קרא אתי לשוטה כמו שכתבתי בחידושי גיטין דף ס"ד ע"ב ועיין מה שכתבתי בפתיחה למסכת' זו אליבא דב"ש לענין קידושי קטנה משא"כ לב"ה צריכא קרא והא דאמרינן לקמן דאיצטריך למיכתב כי יקח ואיצטריך למיכתב אין כסף דאי מכי יקח ה"א דאבוה הוי ולא קאמר דאיצטריך אין כסף לקידושי קטנה איכא למימר דהתם אמסקנא סמין דיציאה דכוותיה ממעט וממילא דבנערה איירי וכמו שאבאר ועוד דלקמן איצטריך ליה לתלמודא לפרש אליבא דמאן דיליף קידושי קטנה מבבגדו בה וצ"ע ודו"ק ולפמ"ש נתיישב ג"כ מה שהניחו התוספות בתימא בכתובות דף מ"ו בד"ה השתא אביה ע"ש:

גמרא ואימא ה"מ קטנה כו' אבל נערה כו' ופירש"י ותוספות אף ע"ג דקרא בנערה איירי לעולם דקדשה בקטנותה עכ"ל. וקשיא לי מאי דוחקין לאוקמי קרא בהכי כדי להקשות ועוד יש לתמוה היאך אפשר לומר דקרא איירי שקדשה בקטנותה והא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה ואשה דקרא היינו דוקא גדולה ועיין בזה בחידושינו לקמן דף ד' ע"ב בל' התוספות בד"ה ובעלה ובדף י' בל' התוספות בד"ה כל הבועל ותמצא נחת מזה ומזה. תו קשיא לי במאי דמקשינן הכא אימא וערה דאית לה יד דקדשה איהי נפשה ואיהי תשקול כספא ומסקינן מקרא דיציאה דכוותיה ממעט דכספא דאבוה וא"כ ע"כ דאין לה יד לקדש עצמה דאי ס"ד דמקדשה נפשה תיקשי להיפך השתא איהי מקדשא נפשה אבוה שקיל כספא ואפילו את"ל דמהא לא קשיא דאיכא למימר דאבוה מינה דידה קא זכי אם כן לא הוי משני הש"ס אהא דמקשה מעיקרא תקדש איהי נפשה אע"כ דכולה מילתא מקרא יליף ולקמן דף מ"ג פליגי ר"י ור"ל בקידושי נערה דלר"ל היא ואביה מקבלי קידושין ולרבי יוחנן לכ"ע אביה ולא היא ושקיל וטרי הש"ס טובא בטעמיה דר"י וכולהו מסברא ולא מייתי מקרא דהכא. והנלע"ד ליישב חדא מגו חדא דסוגייא דהכא ודלקמן בפ"ב אהדדי איתמרו וכי הדדי מישך שייכו דודאי אי לאו מסקנא דהכא דיציאה דכוותה ממעט היה מהכרח לומר דנערה מקדשה נפשה כיון דאית לה יד לענין גירושין כדכתיב כי יקח איש אשה ואפילו נערה במשמע וכתיב ונתן בידה ונהי דקיי"ל היא ואביה מקבלין גיטה היינו לבתר דקים לן דאביה מקבל קידושין ומה"ט אמרינן דמקבל גיטה דאיתקוש יציאה להווייה אבל אי לאו קרא דאביה מקבל קידושיה הייתי אומר דבין בגיטין ובין בקידושין היא ולא אביה מדכתיב ונתן בידה בגיטין ואיתקוש הוויה ליציאה וא"כ הנך טעמים דאמרינן בפ"ב אליבא דר"ל ור"י לאו מילתא היא דהא דמשנינן התם קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא קשיא לן בקידושין גרידא במה מפקעת עצמה מרשות אביה הא אכתי זכי בה בכל שבח נעורים חוץ מהפרת נדרים ומאי ענין איסורא לממונא והא דמשנינן נמי התם קידושין דמדעתה אביה ולא היא אדרבה אית לן למימר כיון דמדעתה היא ולא אביה כי היכי דליהוי הקישא דויצאה והיתה לגמרי אע"כ דשקלא וטריא דלקמן דפ"ב אמסקנא דהכא קאי לבתר דקים לן דיציאה דכוותה ממעט דכסף קידושין לאביה אפילו בנערה וא"כ שפיר קאמר ר"י דיש לחלק בין קידושין לגירושין דבקידושין מפקעת עצמה מרשות אביה והיינו לענין כסף קידושין גופא שיש לו בהן זכות ואינה רשאה להפסידו ולאידך שינויא נמי מסיק שפיר דקידושין דמדעתה בעינן דעת אביה כיון שכסף קידושין שלו מסברא דמי שהכסף שלו יש לו זכות לקבל הקידושין כדאמרינן הכא והא"ש הא דמקשינן הכא ואימא ה"מ קטנה אבל נערה תקדש איהי נפשה דאע"ג דקרא בנערה איירי אפ"ה אית לן למימר דאיירי דקדשה בקטנותה דוקא דבנערה היא ולא אביה והיינו משום דנקיש הוויה ליציאה דכתיב ונתן בידה כן נ"ל נכון:

תוספות בד"ה ואימא ה"מ קטנה כו' וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו' עכ"ל. כתבו כן לפי שיטתם דלעיל דלרב יהודה אמר רב נמי נפקא ליה עיקר קידושין מקיחה קיחה ואין כסף לא איצטריך אלא דהוי דאבוה משא"כ לפמ"ש דאין כסף אתא לעיקר קידושין דמקיחה קיחה איכא למימר דמקדש והדר בעיל או כדפרישית בסמוך דאתא לעיקר קידושי קטנה א"כ אין מקום לקושייתם אלא דאף לפי שיטתם קשיא לי מאי מקשו דלקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין כו' דאיכא למימר דאיצטריך קרא היכא שכבר מכרה בקטנותה ויצאה בגירעון דתו לא מצי למוכרה למ"ד אין רשאי למוכרה לשפחות אחר שפחות ולאידך מ"ד דדריש בבגדו בה דלא מצי למוכרה לשפחות אחר אישות נמי איצטריך קרא היכא שנתקדשה ונתגרשה מן האירוסין דיכול אביה לחזור ולקדשה אע"ג דלא מצי מזבין לה ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו' וקשיא לי הא שפיר איצטריך קרא אפי' בקטנה שהרשות ביד אביה למסרה לקידושין ולאסרה לכל העולם דממעשה ידיה לא מצינן למילף הא מילתא דאיסורא מממונא לא ילפינן כדאמרינן בסמוך ויש ליישב דבהא ודאי סברי התוספות דילפינן מייעוד שיכול לאוסרה והא דמסקו התוספות דלא מצינן למילף מייעוד היינו לענין שיהא הכסף שלו כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד וא"ת הא אמרינן פ' נערה כו' ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא עכ"ל ולענ"ד לא קשה מידי דהתם אליבא דרב הונא אמר רב קיימינן וכבר כתבתי דלשיטת רש"י רב נמי סבר כרב הונא דחופה קונה וא"כ מיקרי הווייה וממילא דלמסקנא דהכא דיציאה דכוותה ממעט מוכח דאביה ווכה בקידושי כסף וא"כ איתקוש הוויות להדדי ויכול למסרה לחופה אף ע"ג שמבטלה ממלאכתה מיהו למסקנא דהתם אתי שפיר אפי' למ"ד חופה אינו קונה משום דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כן נ"ל ליישב שיטת רש"י אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר דע"כ החופה היתה בגדלות דאל"כ היתה בחנק אלא דזה לא יתכן לפירוש רבינו שמואל שהביאו התוספות בכתובות דף מ"ה דבמוציא שם רע נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי בסקילה ולפ"ז צ"ל כדפרישית ודו"ק:

גמרא ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה בת לאביה כו' תיפוק ליה מבנעוריה. וקשיא לי דהא ודאי איצטריך קרא דכי ימכור למעוטי מציאתה דלא הוי לאביה כדמשמע בכתובות דמציאתה לאביה אינו אלא מדרבנן משום איבה וכן פירות מנכסים שנפלו לה מבית אבי אמה קתני התם במתני' דף מ"ו דאביה אינו אוכל פירות בחייה וליכא למימר דהיא גופא קשיא ליה לתלמודא אמאי אינו אוכל פירות בחייה דא"כ מאי שיאטא דרב הונא אמר רב הכא טפי הו"ל לאקשויי ממתני' ואפשר דניחא לתלמודא טפי להקשות דרב אדרב מיהו למאי דפרישית לעיל דרב גופא לא יליף מאין כסף אלא עיקר קידושין אבל במאי דכספא דאבוה רב יהודה גופא מסיק לה משמיה דנפשיה א"כ הדרא קושיא לדוכתא דהו"ל לאותובי ממתני' אע"כ דלאו כל שבח נעורים הוי לאביה אלא מאי דמסתבר טפי א"כ מדרב הונא נמי לא קשה דאיצטריך קרא למעוטי פירות ומציאתה ואפשר דממתני' לא מצי לאקשויי דאפשר דקי"ל כרבי יוסי בר יהודה דאמר התם האב אוכל פירות בחיי בתו ואע"ג דמסקינן התם דהיינו מדרבנן היינו לפי המסקנא דלא דרשינן בנעוריה בית אביה לכל שבח נעורים אבל למאי דקס"ד עכשיו אפשר דהוי מדאוריתא מש"ה מקשה מדרב ומשמע לתלמודא דמסתמא לא פליג רב יהודה אדרב רביה כדאשכחן בדוכתי טובא דמקשינן מדרב אכולהו אמוראי כן נ"ל:

שם וכ"ת נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן. אע"ג דבעלמא ילפינן ממונא מאיסורא מדאורייתא הכא לא משמע ליה לתלמודא דמשום דהאב יכול להפר נדרי בתו תהא קנוייה לו לגמרי ותדע שהרי הבעל אף שיכול להפר נדרי אשתו אפ"ה אינה קנוייה לו לכל דבר ואפילו מעשה ידיה לא הוי לבעל מדאורייתא כמבואר ועיין בחידושינו בכתובות:

שם וכ"ת ניליף מיניה. כבר צווחו קמאי דקמאי דא"כ הדרא קושיא לדוכתא מדרב הונא אמר רב אמאי איצטריך למילף מכי ימכור איש את בתו לאמה נילף מהפרת נדרים ויש מתרצין דבאמת אדרב הונא גופא מקשה אלא שהתוס' פרק אלו נערות ד' מ' ע"ב כתבו להדיא דלא משמע הכי ולענ"ד א"א לפרש כן דודאי אדרב הונא גופא לק"מ דאיכא למימר דגלי קרא דכי ימכור דלא נילף מהפרת נדרים ואתא למעוטי פירות ומציאתה כדפרישית בסמוך. אמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות דדוקא למאי דקס"ד מעיקרא דפשטא דקרא דבנעוריה בית אביה איירי מכל שבח נעורים מקשה שפיר מדרב הונא אמר רב אבל למאי דבעי למימר עכשיו דבהפרת נדרים כתיב אלא דילפי' מהפרת נדרים תו לא קשיא לן מדרב הונא אמר רב דהא איצטריך קרא דכי ימכור איש למילף דאפילו בנערה שנתארסה אפ"ה מעשה ידיה לאביה דאי מהפרת נדרים לא ילפינן לארוסה דהא לענין הפרת נדרים נפקא לה מרשותה דאביה כדאמרינן בסמוך משא"כ לענין קידושין לא שייך לומר כן מאי אמרת דלענין קידושין נמי איצטריך לנתארסה ונתגרשה הא ליתא דבכה"ג שפיר ילפינן מהפרת נדרים דנתארסה ונתגרשה נתרוקנה רשות לאב ובהכי מיתרצא נמי האי סוגיא דפרק אלו נערות דף מ' ע"ב דוק ותמצא. והא דמקשינן בסמוך וכ"ת נילף מבושת ופגם או מקנסא ולא תיקשי לדרב הונא אמר רב היינו משום דהתם איכא למימר דשאני מעשה ידיה כיון דקטרחא בגוייהו פשיטא ליה דלא מצינן למילף מקנסא ומבושת ופגם כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה וכ"ת נילף מבושת ופגם תימא כו' הא בושת ופגם גופא לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין כו' עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל ליישב קושייתם דודאי בושת ופגם ילפינן שפיר מחופה דכ"ע מודו דיכול למסרה לחופה אף שהיא נערה מדכתיב את בתי נתתי כמ"ש התוס' בסמוך והא דלא קאמר הכא בשמעתין וכ"ת נילף מחופה היינו משום דפשיטא ליה דמחופה לא מצינן למילף דשאני חופה דמפקעת עצמה מרשות אביה והיינו לבתר דקי"ל שמעשה ידיה לאביה וא"כ במסידתה לחופה פשיטא דאביה ולא היא כיון שמעכשיו מפסיד מעשה ידיה ואע"ג דאליבא דרב הונא קיימינן ולדידיה אשכחן חופה של אירוסין בלא קידושין כמו שאפרש לקמן מ"מ אפשר דקרא דאת בתי נתתי איירי דווקא בחופה שמוסרה לביאה כפשטיה דקרא ומש"ה לא מצי לאקשויי מחופה אבל מבושת ופגם מקשה שפיר דכיון דחזינן מיהא דזכיא רחמנא למסרה לחופה אפילו למנוול ומוכה שחין אע"ג שמביישה בכך אלמא דיכול לביישה משום דבושתה ופגמה שלו וא"כ נילף מהכא לשאר שבח נעורים כגון קידושין כך היה נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז לא אתי שפיר הא דמסיק שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוייהו ופרש"י דהיינו במה שמוסרה לחופה אלמא דהכא לאו לענין חופה איירי אלא שראיתי בלא"ה שהרשב"א ז"ל בחידושיו הביא גירסא אחרת שאני בושת דאבוה נמי אית ליה צערא בגווה ולגירסת רש"י נמי יש ליישב ודו"ק:

בא"ד לכן נ"ל לעיל כו' אבל נערה כו' אבל אמת הוא שגם כשהיתה נערה אביה יכול לקדשה כו' עכ"ל. ולפ"ז ודאי קשיא סוגיא דלקמן בפ"ב דף מ"ד דלרבי יוחנן בנערה לכ"ע אביה ולא היא ויליף מסברא והכא ילפינן מקרא וכבר הארכתי בזה לעיל בשמעתין:

דף ד עמוד א

תוספות בד"ה יציאה דכוותה קממעט פירש רבינו חננאל אף כאן נערה עכ"ל. ורש"י ז"ל הביא פי' זה בכתובות דף מ"ו והקשה ע"ז דאכתי אימא לדידה וכתב דבמסכת קידושין פירש לשון זה בקושי וכאן חזר בו ולענ"ד היה נ"ל ליישב שיטת ר"ח לפי מאי דפרישית לעיל דהא דמקשה מעיקרא ואימא לדידה קס"ד דאכתי איצטריך קרא דאין כסף אע"ג דעיקר קידושין ילפינן מכי יקח אפ"ה קידושי קטנה מיהא לא ילפינן מכי יקח איש אשה דאשה היינו גדולה ומאין כסף הוא דילפינן לקידושי קטנה משא"כ עכשיו דמסקינן יציאה דכוותה ממעט דהיינו נערה תו לא מצינן להקשות ואימא לדידה דא"כ קרא למאי איצטריך הא קידושי נערה ילפינן מכי יקח כנ"ל ודו"ק:

שם א"כ ניכתוב רחמנא אן כסף כו' ומנ"ל דדרשינן הכי כו'. ואע"ג דבכמה דוכתי כתיב אין מלא ולא דרשינן מ"מ הכא דכולה קרא יתירא שפיר הוי מצי למיכתב אן כסף:

בא"ד כגון ברשות אדון אם היה שם כסף כו' עכ"ל. פי' דאי לאו דגלי קרא ויצאה חנם א"כ אפילו בימי נערות היתה צריכה מדינא לצאת בגירעון כסף וליתן הכסף לאדון שיוצאה מרשותו וכמו כן ביוצאה מרשות אב ולא ידעתי למה נדחק מהרש"א ז"ל לפרש דאיצאה בקטנותה קאי וכתב שכן מבואר בל' רש"י בכתובות בשם השאלתות ולאחר העיון ליתא שם וזה שכתבו התוספות וכן משמע לשון הקונטרס היינו דפירושו כאן כמו שם בשם השאלתות וזו הגירסא נ"ל עיקר:

גמרא ואי אשמעינן מעשה ידיה דקא מיתזנא מיניה. ואע"ג דאין האב חייב במזונות בתו מדאורייתא מ"מ כיון דאורחא דמילתא דקמיתזנא מיניה שדרך האב לזון את בתו שפיר איצטריך קרא וכ"כ התוס' פרק השולח דף מ"ז ע"ב. מיהו נ"ל לולא דברי התוס' דהכא ה"נ אי אשמעינן מעשה ידיה לחוד ה"א דוקא היכא דמיתזנא מיניה דבהכי איירי הקישא בקרא דומיא דאמה דמיתזנא אבל השתא דכתיב נמי גבי קידושין ילפינן שפיר דאפי' היכא דלא מיתזנא כיון דאשכחן דזוכה האב בכל ענין ובחידושי לכתובות ד' מ"ו ע"ב בד"ה וא"ת) הארכתי ע"ש:

שם אלא הכא חד גופא הוא כי נפקא בנערות בבוגרת מאי בעי גביה. ויש לי לדקדק במס' ערכין פליגי רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל דלרב מכורה ויוצאה ושמואל אמר ק"ו מכורה כבר יוצאה כו' ומקשה הש"ס ורב לית ליה ק"ו והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ומשני הש"ס התם הדרא מיזדבנא הכא לא הדרא מיזדבנא וכתבו שם התוספות דהיינו להנך תנאי דדרשי בבגדו בה שאין יכול למכור לשפחה אחר שפחה וא"כ משמע דלהנך תנאי דדרשי בבגדו בה לענין שפחה אחר אישות אבל שפחה אחר שפחות מוכר ושונה וא"כ לפ"ז לרב יכול למכור את בתו בנערות וממילא דלא שייך לימר חד גופא הוא דהא אשכחן שפיר שמכרה סמוך לימי בגרותה וליכא למימר דהכא לאינך תנאי ואמוראי פריך דאכתי היא גופא קשיא מאי מקשה מעיקרא והאי אין כסף להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתני' ואיצטריך לדחוקי א"כ נכתוב אן כסף וטפי ה"ל לשנויי דמאן דמפיק ויצאה חנם לימי בגרות סובר כהאי תנא דמוכרה לשפחה אחר שפחה מש"ה איצטריך קרא לימי בגרות אבל רב דיליף אין כסף לענין קידושין סובר כי האי תנא דאין מוכרה לשפחה אחר שפחה וממילא דכיון דלא הדרא מזדבנא אין יכול למוכרה כלל בימי נערות ולא איצטריך קרא לבוגרת דחד גופא הוא אע"כ לקידושין אתא כיון דאף אם נאמר שיכול למכור בתו נערה היינו שמכורה ויוצאה מיד כדמשמע מסוגיא דערכין וא"כ אכתי לא איצטריך קרא לבגרות ויש ליישב ודו"ק:

שם מתקיף לה מר בר רב אשי ולאו ק"ו הוא ומה סימנין כו' נראה דה"ה דה"מ למימר מה שנים ויובל וכסף שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות לא כ"ש וחדא מינייהו נקיט ובזה נ"ל ליישב מה שכתבו התוספות ד"ה ויצאה חנם וא"ת ברישא ה"ל למינקט אלו ימי נערות ולכאורה יש לתמוה דלעיל בגופא דברייתא ה"ל להקשות כן ולמאי דפרישית יש ליישב דודאי אגופא דברייתא לא קשיא להו דאיכא למימר דהיותר פשוט נקיט ברישא ואילו לא נאמר קאמר דאם לא נאמר אין כסף הייתי אומר דויצאה חנם אתא לימי בגרות כמ"ש מהרש"א ז"ל בשם הר"א מזרחי ז"ל על רש"י בחומש אלא דעיקר קושית התוספות לפי המסקנא דאפילו אם לא היה נאמר אין כסף לא הוי מצי לאוקמי ויצאה חנם לימי בגרות דבגרות לא איצטריך קרא דק"ו הוא משנים ויובל וכסף אע"כ דאתא לעיקר זבינא דאיילונית וא"כ ברישא ה"ל למיתני ויצאה חנם אלו ימי נערות שהיא דרשא היותר פשוטה:

דף ד עמוד ב

ותנא מייתי לה מהכא דתני' כי יקח כו' והלא דין הוא כו' ואף על גב דלמאי דמסקינן בסמוך דעיקר קידושין ילפינן מאין כסף וג"ש דכי יקח לא אתא אלא לאשמעינן דהיכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו דקידושין לא הוי קידושין אפ"ה קאמר והלא דין הוא לשקלא וטריא בעלמא דאפילו לענין עיקר קידושין בעי קרא ולא ילפינן מק"ו וכ"כ מהרש"א מיהו כל זה לשיטת התוספות לעיל בדף הקדום דתנא דברייתא ורבי יהודה אמר רב לא פליגי אבל לשיטת רש"י שכתב לעיל דתנא דברייתא לית ליה דרשא דאין כסף ופשטא דלישנא דרשי כאן והא דאמרינן בסמוך וצריכא סתמא דתלמודא מסיק הכי דלקושטא דמילתא בעינן תרי קראי א"כ בלא"ה א"ש בפשיטות ולפי מה שאפרש בסמוך דהא דס"ד דהיכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוי קידושין היינו דוקא לבתר דילפינן עיקר קידושין מויצאה חנם כמו שאפרש בטעמים נכונים וא"כ מקשה הכא שפיר בברייתא דלא לכתוב ג"ש דקיחה קיחה ולא לכתוב נמי ויצאה חנם ויליף כולה מילתא מק"ו דאמה העברייה וממילא דלא איצטריך ויצאה חנם לומר דכספא דאבוה הוי דממילא שמעינן דומיא דאמה העבריה דכסף מכירתה לאביה ה"ה לקידושי כסף דאמרינן דיו וכיון דלא ניכתוב ויצאה חנם לא איצטריך ג"ש דקיחה קיחה דממילא ידעינן דהיכא דיהבה איהי לדידיה וקדשתו לא מהני דמהיכא תיתי ואדרבא בעינן דומיא דאמה העברייה שהקונה נותן להמקנה וה"ה לקידושין שהבעל הוא הקונה והאשה היא המקנית כנ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה נקנית בכסף כדכתיב מכסף מקנתו עכ"ל. ואע"ג דהאי קרא בע"ע הנמכר לעכו"ם כתיב ומסקינן לקמן דף ט"ו ע"ב דע"ע הנמכר לישראל לא אתי מיניה דשאני עכו"ם שכל קנינו אינו אלא בכסף ונמכר לישראל ילפינן מוהפדה דכתיב באמה העברייה גופא מ"מ נ"ל דרש"י לשיטתו דהא דפרכינן לקמן מה לנמכר לעכו"ם שכל קנינו אינו אלא בכסף היינו לריש לקיש דוקא דאית ליה לעמיתן במשיכה ולעכו"ם בכסף משא"כ לרבי יוחנן דמעות קונה בישראל ודריש איפכא לעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה שפיר ילפינן נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם היינו מקרא דמכסף מקנתו והדר ילפינן אמה מע"ע דאיתקש עברייה לעברי וניחא ליה לרש"י טפי לפרש הברייתא אליבא דרבי יוחנן דאי לר"ל דיליף מוהפדה לא הוי שייך למימר והלא דין הוא לענין קידושין כמ"ש התוספות בד"ה מעיקרא דדינא בשני התירוצים. מיהו לר"ל לא תיקשי ברייתא דהכא דמוקי לה כהאי תנא דמעות קונה כדאיתא בהזהב דפלוגתא דתנאי היא אבל התוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דף ט"ו דהאי פירכא דנמכר לעכו"ם שכל קנינו בכסף היינו בע"ע לחוד קאי בין לרבי יוחנן ובין לריש לקיש ולכ"ע לא ילפינן מכסף מקנתו אלא מוהפדה משום הכי כתב כאן בשמעתין דאמה העבריה נקנית בכסף מוהפדה ואפ"ה אתי שפיר דקאמר והלא דין הוא משום דבלאו הכי לשיטת התוספות לעיל בדף הקדום דתנא דברייתא ורב יהודה אמר רב דלעיל לא פליגי ואית להו דרשא דאין כסף והא דדרשינן קיחה קיחה היינו לענין דיהבה איהי לדידיה וקידשתו לא מהני וא"כ ע"כ הא דקאמר והלא דין הוא לשקלא וטריא בעלמא לענין עיקר קידושין כדמשמע מסתימת לשונם ודלא כמה שכתבתי בסמוך ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

תוספות בד"ה מעיקרא דדינא בו' דהוי מצי למיעבד ק"ו משפחה כנענית כו' עכ"ל. וקשיא לי דאיכא למיפרך חליפין יוכיח דקונה בשפחה כנענית כדאית' לקמן דף כ"ב ע "ב ואין קונה באשה אלא דאכתי מצינן למילף במה הצד מבינייהו מש"כ ומאמה העברייה מק"ו. ויש ליישב דאין זו פירכא דהא דאשה לא מקני' בחליפין היינו משום דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה מיהו לפי שיטת התוספות לעיל לא שייך לומר כן ויש ליישב בע"א:

בא"ד הקשה הר"י מאורליינש אכתי ל"ל כי יקח כו' ואע"ג דכי יקח אצטריך להיכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו מ"מ בשקלא וטריא דברייתא דקאמר והלא דין הוא והיינו לענין עיקר קידושין קשי' להו דאכתי ניליף מהקישא:

בא"ד ואמה עברייה נפקא לן לקמן מוהפדה כו' עכ"ל. כבר כתבתי דהתוספות לשיטתייהו בזה אלא דאכתי יש לתמוה דאגופא דברייתא ה"ל לפרושי הכי ואין זה מהצורך לקושיית הר"י מאורליינש דבפשיטות מצי לאקשויי כי היכי דבעי למילף מק"ו מאמה העברייה שנקנית בכסף ה"ה דמצי למילף בהיקשא ונלענ"ד ליישב דמהקישא לא שייך למימר דאשה איתקש לאחרת ואחרת גופא מדאיתקש עבריה לעברי משום דאיכא למימר איפכא דאשה פשיטא דאינה ניקנית בכסף מהקישא דויצאה והיתה כמו שאינה יוצאה בכסף כך אינה ניקנית בכסף ונאמר דהקישא דויצאה והיתה בין לריבוי קנינים בין למיעוט קנינים והדר ניליף אמה העברייה בהקישא דהקישה הכתוב לאחרת דאמה נמי אינה נקנית בכסף אלא בשטר לכך הוצרכו לפרש דאמה העברייה בגופה כתיב שנקנית בכסף מוהפדה כן נ"ל ועוד דבירושלמי אמתניתין דעבד עברי מייתי פלוגתא דתנאי אי למידין בכה"ג בהיקש בדבר הלמד בהאי הקישא דעברי לעברייה ועברייה לאחרת בהיקש וא"כ איכא למימר דתנא דברייתא סבר דאין למידין למד מהלמד וק"ל:

בא"ד וי"ל כו' עד שיהא ב' פרוטות. עיין במהרש"א. ובספר עצמות יוסף כתב דילפינן משפחה כנענית שניקנית בפרוטה ע"ש ואף למאי דפרישית בסמוך דילפינן במה הצד מ"מ יש לפרש כן ודו"ק. מיהו למאי דפרישית בסמוך א"ש טפי דמעיקרא לא קשיא כלל קושיית מהרש"א דדוקא למאי דבעינן למילף אמה העבריה מוהפדה משני התוספות שפיר דמה"ט לא מצינן למילף אשה מאמה דא"כ בעינן שתי פרוטות משא"כ לתנא דברייתא דיליף אמה העברייה מע"ע מהקישא דעברייה לעברי וכמו שאפרש לקמן בעוה"י בריש סוגיא דע"ע א"כ ממילא דתחילת קנין נמי באמה העברייה סגי בפרוטה וא"כ שפיר מצינן למילף מינה לקידושי אשה ואפילו למ"ד בירושלמי דאין למידין למד מלמד היינו בהקישא אבל בק"ו מיהא אתי' כן נ"ל מיהו בירושלמי משמע להדיא דאפילו מאן דיליף מוהפדה יליף מיניה לקידושי אשה דילפינן מסוף הגרעון שהוא פרוטה והיינו טעמא דבית הילל דקידושין בפרוטה ולפ"ז לא שייך תי' התוספות וצ"ל כדפרישית לעיל דמהקישא לא מצינן למילף דאיכא למימר איפכא מהקישא דויצאה והיתה ודו"ק:

גמרא ואיצטריך למיכתב כו' ואי כתב רחמנא ויצאה חנם ה"א היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוי קידושין כו'. כבר כתבתי שיש לתמוה דמהיכא תיתי נאמר כן ואף שרש"י ז"ל כתב דסד"א מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה זה יותר תימא דלא אשכחן כה"ג בכל הקנינים אלא דוקא הקונה נותן להמקנה והא האשה היא המקנית עצמה והאיש הוא הקונה ובשלמא ללוי דאמר בפרק הזהב דחליפין בכליו של מקנה מטעמא דמסיק התם דבההיא הנאה דמקבל מיניה גמר ומקני א"כ א"ש דסד"א דה"ה באשה וקמ"לן דלא משום דאשה בחליפין ובפחות מש"פ לא מקניא נפשה ומש"ה מהני באדם חשוב היכא דיהבה איהי לדידיה משום דהאי הנאה הוי ממון גמור טפי מש"פ משא"כ לרב דאמר חליפין בכליו של קונה א"כ אמאי איצטריך הכא קרא למעוטי היכא דיהבה איהי לדידיה. והנלע"ד דכיון דכתיב ויצאה חנם אין כסף ודייקינן אין כסף לאדון זה כו' וא"כ סד"א דנידוק הכי אין כסף לאדון זה ביציאתה מרשותו אבל יש כסף לאדון זה בכניסתה לרשותו כגון בייעוד דסליק מינה דעלה כתיב ואם שלש אלה לא יעשה לה סד"א דבעינן שתתן לו כסף קמ"ל כי יקח ולא כי תקח וכה"ג כתב הריטב"א בשם הרמב"ן ולשיטת התוספות דיהבה לדידיה לאו דוקא אלא לענין אמירה קאי א"ש טפי דסד"א דומיא דאמה העבריה שהאב אומר בתי מכורה לך וכן בשעת פדיית האדון שהוא המקנה אומר לה הרי את לעצמך וכמו בכל הקנינים שהמקנה אומר לך חזק וקני קמ"ל כי יקח ולא כי תקח כנ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה היכא דיהבה כו' וצ"ל דיהבה לאו דוקא שהרי אבי' מקבל הקידושין כו' ופשיטא להו הכי מדדייקינן אין כסף לאדון זה אבל יש כסף כו' אלמא דפשטא דקרא שהבעל נותן ולא נחתו לאותו הסברא שכתבתי בסמוך מש"ה ניחא להו לפרש לענין אמירה דהיינו נתן הוא ואמרה היא והא דמסקינן לקמן דף ה' דספיקא הוי יבואר שם:

בד"ה כתב רחמנא כי יקח כו' תימא כיון דעיקר קרא כו' בלא"ה שמעינן לה כו' וי"ל דאי לאו ג"ש כו' אבל בקידושי כסף כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמהיכא תיתי נחלק בכך בין קידושי כסף לקידושי ביאה לענין זה והא איתקשו הוויות להדדי ובשלמא לשיטת רש"י דלענין נתינה קאי א"ש כמו שפירשתי בסמוך משא"כ לשיטת התוספות דלענין אמירה קאי קשה טובא דאדרבא כיון דאשכחן דקפיד קרא דבעינן שהאיש יאמר להאשה בקידושי ביאה ה"ה בקידושי כסף מהקישא דהוויות להדדי. ואפשר דסד"א דאיכא הקישא איפכא דהקישה הכתוב לאתרת ובאחרת המקנה אומר להקונה ועוד מצינן לפרש דמדכתיב את בתי נתתי משמע שהאב יאמו להבעל כיון דבדידיה תליא מילתא כדאיתא לקמן דף ט' ושם אפרש יותר בעזה"י:

בד"ה כו' וא"ת דנילף מג"ש דנקנית בביאה כו' עד סוף הדיבור וקשיא לי טובא לפי מסקנא דהכא דסתמא דתלמודא מפיק ג"ש דקיחה קיחה לענין קידושי כסף לאפוקי אמרה היא א"כ היאך ילפינן ביבמה מהאי ג"ש דאשה לבעלה נקנית בהעראה הא לא מופנה וההיא דעריות נמי לא מופנה דאיצטריך לגופיה למילף אחייבי לאווין דכהונה כדאיתא התם ולכאורה היה נ"ל דהא דאמרינן ביבמות ילפינן קיחה קיחה לאו ג"ש אלא גילוי מילתא הוא דלבתר דקים לן דביאה קונה מובעלה א"כ ביאה נמי בכלל יקח הוא והעראה נמי מיקרי קיחה כדאשכחן בעריות אלא דא"א לומר כן דהא לקושטא דמילתא באשה לבעלה נמי העראה לאו בכלל קיחה הוא כדמסקינן לקמן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והא דהעראה קונה היינו דוקא בביאה שאחר קידושין א"כ ע"כ דג"ש גמורה היא ולאו מפשטא דקרא דהא פשטא דקרא לא איירי מקיחה שאחר קידושין ולפי מה שכתבתי לקמן דהיכא דפריש שיקנה בהעראה קונה אתי שפיר אבל לאידך שינויא קשה וצ"ע מיהו אחר העיון נ"ל דלק"מ משום דתרי קראי כתיבי דיקח איש אשה חד קרא בפ' מוציא ש"ר כי יקח איש אשה ובא עליה וההיא הוא דילפינן מש"ר מיבמה דקונה בהעראה והיינו בביאה דלאחר קידושין דע"כ דהכי מיירי קרא דאי ס"ד בתחלת קידושין איירי שנקנית בהעראה א"כ היאך מוקמית לסיפא דקרא אם אמת היה הדבר וסקלוה תיפוק ליה דבשעה שזינתה כבר היתה בעולה אע"כ דקרא איירי שקידשה כבר בכסף או בשטר קודם לזה בקטנותה וכי יקח איש אשה דאיירי בגדולה אשעת נישואין קאי משא"כ האי ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון אקידושי כסף לחוד קאי ולא איירי כלל מקידושי ביאה כדאמרינן אין קיחה אלא בכסף ומש"ה איצטריך ובעלה לקידושי ביאה ונתיישב' קושי' התוספות ודו"ק:

בד"ה אמה העבריה כו' ומשני אי לא כתיב אלא ובעלה היא גופא לא הוי אתיא בקל וחומר דה"א אמה העברייה תוכיח עכ"ל. כל המפרשים נדחקו בזה ולענ"ד נראה עיקר כפירוש מהרש"ל ז"ל והיינו למאי דאמרינן לקמן דמובעלה לחוד איכא למימר עד דמקדש והדר בעיל ואע"ג דרבי לא חייש להאי פירכא נראה משום דכתיב ובעלה למעוטי אמה העברייה ואם נאמר דובעלה היינו דמקדש והדר בעיל א"כ תו לא איצטריך למעוטי אמה העברייה דבלא"ה פשיטא דבאמה כסף לחוד קונה דאיתקש עברייה לעברי כמו שאפרש לקמן וא"כ שפיר כתבו דאי לא נכתב אלא ובעלה הייתי אומר דבאשה נמי עד דמקדש והדר בעיל אבל כסף לחוד לא מהני וליכא למימר דע"כ ביאה לחוד קונה מק"ו דיבמה דאיכא למימר אמה העברייה תוכיח דאמה העבריה ודאי אינה מקודשת בביאה מהקישא דעבריה לעברי דוקא בכסף ושטר מכסף מקנתו למעוטי קנינים אחרים כן נ"ל ועיין מה שאפרש לקמן גבי כעורה זו ששנה רבי ודו"ק:

דף ה עמוד א

תוספות בד"ה ומנין שאף בשטר כו' ואפילו לרב חסדא כו' איכא למיפרך כדלעיל כו' עכ"ל. לכאורה אין הדמיון עולה יפה דודאי לעיל שייך האי פירכא דכיון שיוצאה בכסף נקנית בכסף משא"כ הכא לא שייך לומר דכיון שיוצאה בכסף נקנית בשטר אלא דהתוספות בזה לשיטתייהו לעיל בד"ה מעיקרא דדינא דשייך פירכא כה"ג וכן כתב בספר עצמות יוסף ונ"ל דהפירכא היא בענין זה דכיון דהתם יוצאה אפילו בכסף אין הקנין חשוב כ"כ ובקנין כל דהו סגי משא"כ באשה שאין יוצאה אלא בשטר בעינן קנין חשוב אבל קשיא לי דאכתי לרב חסדא לא איצטריך למילף שטר בהקישא דויצאה והיתה דלרב חסדא מצינן למילף דשטר קונה באשה מהקישא דהקישה הכתוב לאחרת ונראה דבהא לא משמע להו לאקשויי כיון דלקושטא דמילתא איצטריך הקישא דויצאה והיתה לכמה דרשות והקישא דאחרת נמי איצטריך ומאי אולמא האי הקישא מהאי הקישא אלא דעיקר כוונת התוספות להקשות אשקלא וטריא דבריית' דבעי למילף שטר בק"ו מכסף ולא אתיא ליה ומקשו דאכתי נילף בק"ו מאמה העברייה וק"ל:

גמרא לא ליכתוב רחמנא בשטר כו' נראה דאשקלא וטריא דבריית' קאי דאפילו בלא הקישא מצי למילף דאי לעיקר הקישא לא שייך לומר לא ליכתוב דהקישא איצטריך לכמה דרשות וכן הא דקאמר לא ליכתוב בכסף והא דרשא דאין כסף איצטריך לומר דהוי דאבוה וקרא דכי יקח וג"ש קיחה קיחה איצטריך להיכא דיהבה איהי וקידשתו כדלעיל וכ"כ בס' עצמות יוסף:

שם וכ"ת כסף נמי בע"כ באמה העבריה. עיין בפירש"י והתוס' ולולא פירושם היה נ"ל דכסף בע"כ באמה היינו שנפדית בגירעון כסף בע"כ דאדון והוי שפיר פירכא דומיא דשטר דבע"כ דידיה היינו ביציאה ע"י גט:

תוספות בד"ה שכן ישנה בע"כ פי' בקונט' כו' וקשה לר"ת כו' א"כ מאי קאמר לקמן כסף באישות כו' הלא האב מקדש בתו כשהיא קטנה בע"כ עכ"ל. התמיה מפורסמת דמאי קשי' לר"ת דודאי לקמן אמרינן שפיר דכיון דלא אשכחן קטנה דמתקדשת בכסף בע"כ אלא לבתר דקים לן דכסף קונה א"כ מה"ט גופא יליף רב הונא דחופה קונה מק"ו בין מדעתה ובין בע"כ וכמו שפירש רש"י ז"ל לקמן בהדיא וכבר הרגישו הקדמונים בזה ובס' עצמות יוסף והאריך בזה ע"ש ולפענ"ד נראה דהכי קשי' ליה לר"ת דבכסף נמי אפילו את"ל דאינו קונה אפ"ה אשכחן שהאב מקבל קידושי כסף בע"כ של בתו כגון בקידושי ייעוד ואף על גב דעיקר קידושין לא ילפינן מייעוד אפ"ה לענין בע"כ שפיר הוי פירכא וכן נראה להדיא מלשון התוספות בסמוך בד"ה ורב הונא משא"כ חופה לא מצינו בע"כ אפילו בקידושי ייעוד כמ"ש התוספות להדיא ואף דמסתימת לשון התוספות לא משמע כן אפ"ה בהכי ניחא לי טפי ליישב שיטת ר"ת מ"מ אין בזה סתירה לפרש"י כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ויש מיישבין פ"ה כו' עיין במהרש"א. ולענ"ד דיש מיישבין פי' הקונטרס ממש דנהי דהכא אמרינן שפיר בע"כ דאמה העברייה דמי לבע"כ דשטר וביאה משא"כ בע"כ דקדושי קטנה סובר רש"י דלא דמי האי בע"כ להנך ומ"מ כתב רש"י שפיר לקמן דנהי דשייך לקמן דאכתי כסף אית' בע"כ קצת והוי שפיר פירכא לגבי חופה דלא אשכחן בע"כ כלל ע"ז כתב שפיר דאי חופה קונה אשכחן בה האי בע"כ גופא כן נ"ל נכון ועיין עוד לקמן מ"ש בסוף הסוגי' ודוק היטב:

גמרא אמר רב הונא חופה קונה מק"ו. והקשה בס' עצמות יוסף א"כ לרב הונא אמה העברייה תקנה בחופה מהקישא דאחרת ולענ"ד הקושיי' מעיקרא ליתא דענין חופה לא שייך כלל אלא בחתן וכלה כדכתיב והוא כחתן יוצא מחופתו וכן בלשון חכמים חופת חתנים וכבר נחלקו הפוסקים מהו נקרא חופה והעולה מדברי כולם דבעינן שהוא עושה שום מעשה הניכר לשם נישואין וזה לא שייך כלל באמה העברייה. ומתוך כך נתיישב לי הא דקי"ל דבאלמנה לא מהני חופה אפילו לענין גמר קנין והפוסקים הוציאו כן מהירושלמי הובא בתוס' פ"ק דיומא דף י"ג ע"ב והוקשה לי מה סברא יש לחלק בזה בין בתולה לאלמנה כיון דחופה ילפינן מקרא דואם בית אישה נדרה וקרא סתמא כתי' ועוד דבירושלמי גופא קאמר הלין דכנסין ארמלין ולשון כניסה בכל מקום היינו כניסה לחופה דמהאי שעתא מקרייא ביתו. ומורי זקיני הקשה ג"כ בשמעתין בשו"ת פני יהושע חלק א"ע סי' ג' דלפ"ז דאין חופה לאלמנה א"כ ק"ו דרב הונא פריכא הוא ולפמ"ש אתי שפיר דהא דאין חופה לאלמנה היינו חופת הינומא לפי שלא היו נוהגין בחופת הינומא אלא בבתולה לפרסם שהיא בתולה ולא באלמנה ומש"ה קאמר בירושלמי דהלין דכנסין ארמלין צריך לכנוס מבעוד יום והיינו שיכניסנה לרשותו מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת משא"כ בבתולה אין צורך ליזהר דכבר קנאה מתחלת חופה כשהיתה עמו בחופת הינזמא שהוא ג"כ מעשה הניכר לשם נישואין ולפ"ז ק"ו דרב הונא לאו פירכא דאין דנין אפשר משאי אפשר כיון דלא שייך חופת הינומא באלמנה וכמ"ש נראה להדיא מלשון התוספות פ"ק דיומא והובא בש"ע א"ע סי' נ"ד ובמס' כתובות פ' אע"פ דף נ"ו אבאר יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): הא דא"ר הונא חופה קונה מחלוקת ישנה היא בין הפוסקים ועיין בל' הרא"ש ז"ל שכתב כאו כיון דמילתא דר"ה דיליף מק"ו היינו דלית ליה דיו ואנן קי"ל כרבנן דרבי טרפון דאמרי דיו וכתבתי ליישב בכמה דרכים להעמיד מילתא דר"ה אף למאן דאית ליה דיו כמבואר לפנים בכמה דרכים ועיין בתוספות ביבמות פרק הבא על יבמתו שכתבו דלפי' רש"י שם רב ושמואל נמי ס"ל כרב הונא:

שם וכסף אינו מאכיל והאמר עולא ד"ת ארוסה אינה אוכלת כו' וקשי' לי אטו גבדא אגברא קא רמית דילמא רב הונא לא ס"ל כעולא ואע"ג דעולא קרא קאמר הא אמרינן לקמן דף יוד ע"ב דלאוקימתא דרב נחמן בר יצחק פליגי בן בג בג ורבי יהודא בן בתירא בארוסה אי אכלה מדאורייתא או לא ואיכא למימר דרב הונא ס"ל כבן בג בג. ולפום האי אוקימת' לא תיקשי נמי ממתניתין דפ' אע"פ דלמשנה ראשונה אוכלת בהגיע זמן וב"ד של אחריהם אמרו עד שתכנס לחופה דמשמע לכאורה דמדאורייתא לכ"ע אכלה הא ליתא דלהאי אוקימתא מצינן למימר דטעמא דב"ד של אחריהם היינו מדאורייתא וכן משמע קצת מלשון הסיפרי הובא בילקוט פ' קרח ומה"ט נמי ליכא למימר דמקשה אדרב הונא מדעולא משום דמעשים בכל יום דקי"ל כעולא הא נמי ליתא דהא לקושטא דמילתא בין למר ובין למר ארוסה אינה אוכלת אלא דלעולא מדרבנן ולרב הונא מצינן למימר דס"ל כרב נחמן בר יצחק וכבן בג בג וסובר דהיינו ב"ד של אחריהם ולכאורה היה נ"ל ליישב דע"כ לרב הונא אי אפשר לומר דטעמא דב"ד של אחריהם היינו מדאורייתא דא"כ אמאי אמרו עד שתיכנס לחופה ה"ל למימר עד שימסרנה לרשות הבעל דהא מדאורייתא ודאי במסר אכלה דדינה כנשואה דמקשה רב הונא גופא לרבי אסי בכתובות בפ' נערה דף מ"ח ע"ב וא"כ ליקשי איהו לנפשיה אע"כ דטעמא דמשנה אחרונה היינו מדרבנן משום סימפון וא"כ ממילא דלא פליגי ב"ד של אחריהם אמשנה ראשונה בתרתי אלא כולה מדרבנן אי חיישינן לסימפון או לשמא ימווג וממילא משמע דמדאוריית' כ"ע מודו דאכלה והא דלא מקשה בהדיא ממתניתין היינו כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דניחא ליה לאתויי מדעולא דאמר להדיא דאכלה מדאורייתא ומייתי לה מקרא ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שהעליתי בחידושי לכתובות פ' אע"פ דעולא גופ' ע"כ אמתניתין קאי ונחית להנן סברות שכתבתי ע"ש ולקמן בסוגי' דבן בג בג כך היה נ"ל לכאורה. אלא דלפ"ז קשיא לי רב הונא גופ' אמאי קאמר דחופה קונה ה"ל למימר דאפילו מסר לרשות הבעל נמי קונה כיון דלא משמע ליה דמסר לרשות הבעל הוי בכלל לשון חופה ואפשר דדוקא התם במתניתין דקתני עד שתיכנס לחופה לא משמע ליה דמסרה זו כניסה אבל לעולם דמסירה סתם בכלל לשון חופה הוא ועיקר מילתא נקיט. מיהו למאי דפרישית בכתובות דף מ"ח דלמאי דמסקינן התם מברייתא דמסירה לא מהני אלא לירושתה לשיטת רש"י דהתם היינו ירושתה דוקא וטעמא דמחיל האב לגבי' אבל לתרומה ושאר מילי דאורייתא לא מהני כלל אפילו מדאורייתא ע"ש באריכות שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל והרבה פוסקים. א"כ א"ש טפי דרב הונא דוקא חופה קאמר דקונה אבל מסר אינו קונה כיון דאינו גומר כו' ודו"ק:

שם והאמר עולא ד"ת ארוסה אוכלת בתרומה שנאמר כו' והאי נמי קנין כספו הוא. לקמן בסוגי' דבן בג בג לאוקימתא דר"נ ב"י משמע דמ"ד אוכלת ד"ת היינו מק"ו וא"כ עולא גופא דקאמר האי נמי קנין כספו הוא פליג אתרווייהו ויליף לה מפשטא דקרא ולפ"ז יש להקשות מאי מקשה הש"ס הכא אדרב הונא מדעולא דאדרבה אי ס"ל לרב הונא הא דעולא לא הוי צריך למילף מק"ו אלא דבלא"ה פשיטא דחופה קונה כיון דארוסה אוכלת מפשט' דקרא דקנין כספו א"כ אייתר ליה קרא דכל טהור בביתך יאכלנו דמייתי רש"י לקמן דיליף מיניה שע"י קידושין ולמה לי קרא תיפוק ליה דכבר אכלה משעת קידושין אע"כ דמחופה שלא ע"י קידושין איירי וא"כ ממילא מוכח דחופה קונה דהכתוב קריה ביתו כדפרישית לעיל והא דאיצטריך רב הונא למילף מק"ו היינו למאן דלית ליה הא דעולא דארוסה אוכלת ובהא מסיק שפיר דאפ"ה חופה קונה מק"ו דמה כסף שאינו מאכיל ואם כן סוף סוף ממ"נ קאמר רב הונא שפיר דחופה קונה בשלמא לפירוש רבינו שמשון מקוצי לקמן ד"ה זו שביאתה מאכילתה איכא למימר דליכא למ"ד דפשטא דקרא דקנין כספו איירי בארוסה אלא הא דקאמר עולא והאי נמי קנין כספו הוא היינו משום האי ק"ו גופא דיליף ריב"ב לקמן והיינו לבתר דכתיב כל טהור בביתך דחופה שע"י קידושין מאכיל משא"כ לפירוש ראשון דהתוספות לקמן ודאי קשה ואפשר דהתוספות לשיטתייהו שכתבו ביבמות דף ס"ה דקרא דכל טהור בביתך אסמכתא בעלמא היא אלא שלא ידעתי לפרשה דהא פשטא דקרא הוא דכל טהור בביתך אאשתו קאי וכדמוכח לקמן דקאמר זו שביאתה מאכילת' ויש ליישב בדוחק ובל' הספרי פ' קרח נמי משמע דרשה גמורה היא ומשמע נמי דמייתר לדרשה ע"ש וצ"ע:

דף ה עמוד ב

חופה שגומרת אינו דין שתקנה. מכאן קשה לי על מה שכתבו התוספות לקמן דף י' בשם רבינו נסים גאון דהעראה גומר' ואינו קונה והיא ג"כ שיטת הרייף והרבה מקדמונים כמו שאבאר שם ואם כן אזיל ליה ק"ו דרב הונא דקאמר חופה שגומרת אינו דין שתקנה והרי העראה שגומרת ואינה קונה ואפשר דלרב הונא אין ה"נ דהעראה קונה נמי בתחלה ומהטעם שאפרש לקמן אי"ה בדף יו"ד דתרי כי יקח כתיבי ע"ש ותמצא נחת. ועוד נ"ל דבלא"ה לא דמי דבחופה אנו אומרין שזו החופה עצמה שגומרת מדאורייתא יש לנו לומר דע"כ קונה וגומרת כמ"ש בזה לעיל וכמ"ש מהרש"א ז"ל דליכא למימר דלר"ה חופה קונה לחוד ואינה גומרת כ"א לאחר קידושין דמאי אולמא האי חופה מהאי חופה משא"כ בהעראה דליכא למימר הכי דהא קמן דהעראה א"א שתקנה בתחלה מסברא דדעתיה אגמר ביאה א"כ לא מיקרי יוכיח כיון דמה שגומרת היינו דוקא אחר קידושין ודו"ק מיהו מלשון מורי זקיני זצ"ל בשו"ת פני יהושע חלק א"ע סי' ג' משמע דלרב הונא נמי חופה קונה ואינה גומרת כי אם אחר קידושין ולדידי צ"ע:

תוספות בד"ה חופה וא"ת נימא דיו אסוף דינא כו' וי"ל דאתי' כרבי טרפון כו' עכ"ל. וזה א' מהטעמים שכתב הרא"ש ז"ל בריש מכילתין דלא קי"ל כרב הונא כיון דאיכא למימר דיו ע"ש ואף שאין אני כדאי מ"מ כיון דמסתימת לשון הגמרא לא משמע כן דרב הונא קאי כרבי טרפון ומכ"ש לשיטת הפוסקים כרב הונא תיקשי מהיכא תיתי דהא לא קי"ל כר"ט לענין דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו ומכ"ש לשיטת רש"י בפ' הבא על יבמתו דף נ"ז גבי פלוגתא דרב ושמואל שכתב שם דתרווייהו סברי כרב הונא דחופה קונה וא"כ מהתימא דכולהו בשיטתא דרבי טרפון קיימי דלא אמרינן דיו. ולולא דברי התוספות היה נ"ל דהכא אפילו לרבנן דרבי טרפון אתי שפיר דנהי דאית להו דאמרינן דיו אפילו היכא דמיפרך ק"ו היינו היכא דשייך מיהא פלגא דדינא כגון חצי נזק בקרן ברה"ר וכן טומאת ערב במפץ וכן טומאת מגע בקריו של זב משא"כ הכא דלא שייך כלל פלגא דדינא לומר שהחופה תקנה תחלת קנין אחר כסף כיון שכבר קנוייה ועומדת. ויותר נ"ל דהכא ודאי איכא ק"ו דילפינן תחלת קנין מסוף קנין מה סוף קנין החמור שהקפידה תורה שאינה נקנית אלא בחופה ולא בכסף ושטר וביאה אלמא דחופה עדיף מהנך כ"ש שחופה תקנה בתחלת קנין הקל שנקנית בכסף ושטר וביאה. אע"ג דבפ' כיצד הרגל משמע דאפילו בכה"ג שייך דיו כדאיתא להדי' במשנה גבי אני לא אדון קרן משן ורגל אלא רשות מרשות ואפ"ה סברי רבנן דיו. מיהו באמת הקשו התוספות שם היכא קאמרי רבנן דיו בכה"ג הא כל ק"ו כך הוא שבשביל חומרא קטנה שיש בחמור נותנין לו כל החומרים שבקל ותירצו שאני התם שהפירכא הוא מעין הדין וזה לא שייך הכא. ועוד נ"ל לפרש דשאני התם בקרן ושן ורגל דאשכחן בכל א' צד חמור וצד קל דקרן נתכווין להזיק ושן ורגל הזיקן מצוי אלא שאנו מבליעין כל זה בק"ו מ"מ לענין דיו מצינן למימר דנהי דלא מהני קולת הקרן לענין רה"ר אע"ג שאין הזיקו מצוי מ"מ לענין נזק שלם לעולם לא מצינן לחייב בקרן כיון שאין הזיקו מצוי להא מילתא מהני הקולא כדאשכחן באמת בגמ' דחס רחמנא עליה ומכ"ש למ"ד פ"נ קנסא וכן במפץ דודאי מצינו קולא שאינן בפכין קטני' דפכין מקרי כלי ומפץ לא איקרי כלי ובטומאת מת כתיב כלי ואע"ג דלא מהני האי קולא במפץ לענין טומאת ערב מק"ו דזב מ"מ מצינן למימר דלענין טומאת שבעה בעינן כלי דוקא וכן קריו של זב ודאי איכא קולא טפי מרוקו ומימי רגליו דמיקרו מעיין שמתעגל ויוצא משא"כ בקריו נהי דאהני ק"ו מאדם טהור לטמא במגע אכתי מצינו למימר דיו דאפשר דלענין משא בעינן מתעגל ויוצא משא"כ הכא לענין חופה כיון שחוזר הדין במה הצד דלא אשכחן שום חומרא בכסף ושטר וביאה מאי דליתא בחופה א"כ ע"כ חופה עדיף שקונה לענין גמר קנין כ"ש שתקנה תחלת קנין מה שכסף ושטר וביאה קונין כנלע"ד נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן. אמנם כשלמדתי שנית מס' קידושין נתתי אל לבי בראותי שר"ח והרבה מקדמונים כתבו דהלכה כרב הונא ולא שתו לבם לקושי' התוספות ותירוצם דמימרא דרב הונא היינו דוקא כרבי טרפון דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו ובכל מה שכתבתי לא נתיישב לי דהוי להו להנך פוסקים לפרש לכך נלע"ד ליישב בענין אחר דכל הנך פוסקים סברי דלא שייך כאן כלל ענין דיו כיון דבלא"ה לא הוצרך רב הונא למילף למילתא בתורת ק"ו דהא מתורת בנין אב נמי מצי למילף חדא מתלת מכסף ושטר וביאה דע"כ הצד השוה שבהן דכיון שקונין בעלמא קונין כאן ה"ה לחופה שקונה בעלמא לענין שגומר ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה יש לנו לומר דקונה כאן בתחלת קנין כמו הנך ותו לא שייך לומר דיו ונהי דלית לן למימר שכל מה שקונה בעלמא קונין כאן דהא חליפין ושאר קנינים יוכיחו דאע"ג שקונין בעלמא אפ"ה אין קונה כאן והיינו ע"כ משום דקנין אישות לא דמי כלל לשאר קנינים ועוד דאיסורא מממונא לא ילפינן מ"מ בחופה דאשכחן שקונה מיהא בעניני אישות ולעניני איסורא שפיר ילפינן בבנין אב. אלא כיון דאפילו לענין בנין אב הוצרך רב הונא לאסוקי למילתא דחופה גומר דבלא"ה אפילו בנין אב לא הוי מש"ה ניחא ליה למימר לשון ק"ו דעדיף מבנין אב מ"מ לענין דיו לא גרע מבנין אב כן נ"ל נכון. ועוד נ"ל ליישב בענין אחר ע"פ הדרך שכתבו התוספות לקמן דף יו"ד ע"ב בד"ה וו שביאתה מאכילתה שהקשו ג"כ דנימא דיו ותירץ רבינו שמשון דש"ה דעיקר הק"ו אינו אלא גילוי מילתא מהו שנקרא קנין כסף וא"כ הכא נמי איכא למימר הכי כיון דקרא סתמא כתיב כי יקח איש אשה כל עניני קיחה בכלל מאי דאשכחן דמיקרי קיחה לענין אישות כדמשמע מלשון התוספות בדף הקדום בד"ה ובעלה וכיון דאשכחן דחופה ודאי מיקרי קיחה דכתיב אשר ארס אשה ולא לקחה וכתיב נמי בכ"ג והוא אשה בבתוליה יקח ומסקינן בפרק הבא על יבמתו דהיינו קיחה דנשואין א"כ ממילא הוי בכלל כי יקח נמי חופה כיון דאיכא ק"ו והוי לגמרי כי האי דרבינו שמשון לקמן ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש לעיל בל' התוספות בד"ה ובעלה דתרי כי יקח כתיבי וכמו שאפרש עוד בסמוך דבלא"ה ע"כ רב הונא נחית להכי ודוק היטב:

שם מה להצד השוה שבהם שקונין בע"כ. וכתבו התוס' דמה שמוסר האב לבתו לחופה לא מיקרי בע"כ דבמקום בתו קאי ולפ"ז קשיא טובא על שיטת רש"י ז"ל שכתב דכסף באמה מיקרי בע"כ דשלא מדעתה ולא אמרינן דבמקום בתו קאי וא"כ מאי מקשה הש"ס מה להצד השוה שישנו בע"כ אדרבה חופה עדיף טפי מכסף דאפילו באישות משכחת בע"כ דבתו מיהא לענין דגומר. ולולא דברי התוס' היה נ"ל דבחופה שלאחר קידושין לא שייך לומר דהוי בע"כ דבתו דמכיון שכבר נתקדשה ונאסרה לכל העולם ודאי ניחא לה בהנך נישואין דטב למיתב טן דו ואדרבה זכות הוא לה שמפקעת עצמה מרשות אביה מכל מיני זכיות וממעשה ידיה והבעל אינו זוכה בהן אלא מדרבנן בנזונית ועיקר ענין החופה חוב הוא לאב כן נ"ל מיהא ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

שם ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן. והקשו בתוספות רי"ד דאכתי פירכא מיהא הוי דהא עיקר הלימוד היא הצד השוה שבהם שקונין בעלמא וא"כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן דמשום שקונין בעלמא בע"כ קונין כאן משא"כ בחופה ומחמת קושיא זו וקושיית התוס' שכתבתי בסמוך כתב גירסא אחרת בגמרא עכ"ד. ולענ"ד לפמ"ש בסמוך דבלא"ה חופה לא מיקרי בע"כ א"כ א"א לפרש כגירסת רי"ד ואין צורך בה וההיא קושיא דהכא נמי לק"מ לפמ"ש לעיל בשמעתין דבלא"ה הא דאמרינן הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן ע"כ היינו כולהו באישות דאל"כ איכא למיפרך חליפין ומשיכה וחזקה יוכיחו דאף ע"ג שקונין בעלמא אין קונין כאן וע"כ היינו משום דאישות שאני וא"כ שפיר מסיק הכא באישות מיהא לא אשכחן כן נ"ל נכון ברור ותו לא מידי ודו"ק:

שם כיצד בכסף כו' אבל היא שנתנה ואמרה הריני מקודשת לך כו' אינה מקודשת. ומשמע מפרש"י דממעטינן לה מכי יקח ולא כי תקח אע"ג דלעיל דף הקדום גבי היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו פרש"י דהיינו היכא שאמרה לו התקדש לי וההיא הוא דממעטינן מולא כי תקח ואכתי היכא שאמרה הריני מקודשת לך מנא לן למעט מ"מ איכא למימר שפיר דממילא תרווייהו מימעטי דבעינן דוקא שנתן הוא ונהי דבנתן הוא ואמרה היא מסקינן דספיקא הוא נראה דהיינו דוקא היכא שאמרה הריני מקודשת לך אבל היכא שנתן הוא ואמרה היא התקדש לי פשיטא וכ"ש דלא הוי קידושין כלל כיון דאמירה דידה מגרע עיקר הקידושין דבעינן שיהא הוא המקדש והקונה ולא איפכא משא"כ בנתן הוא ואמרה היא דמסקינן דספיקא הוא משום דאמירה דידה לא מגרע כ"כ כח הקידושין כיון דשניהם לדבר אחד נתכוונו וכמו שמבואר בסמוך:

שם ואב"א כו' נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן. וכתבו התוס' דלענין נתנה היא ואמר הוא לא מקשינן דיוקי אהדדי משום דבאדם חשוב מקודשת ומשמע דבאדם שאינו חשוב אינה מקודשת כלל ואפילו ספיקא לא הוי ונראה דהיינו משום דודאי עיקר מיעוטא דקרא אנתנה היא קאי משא"כ לענין אמירה אפשר דלא איירי קרא דהא היכא דעסוקין באותו ענין לא בעינן אמירה כלל ונהי דלקמן בסמוך במימרא דשמואל היכא שנתן הוא ואמר הריני אישך אמר שמואל אין כאן בית מיחוש ומסקינן דהטעם משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו אלמא דקרא ממעט נמי בענין אמירה איכא למימר דשאני התם שע"י האמירה מגרע הקיחה דקידושין משא"כ הכא דאמירה דידה לא מגרע הקיחה איכא למימר דלא גרע מהיכא שעסוקין באותו ענין או דלמא דאפ"ה קפיד קרא אאמירה דידה דלא הוי כעסוקין באותו ענין ועיין בל' הרא"ש ז"ל בזה:

שם ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. והקשה הר"ן ז"ל כיון דספיקא הוא אמאי לא חיישינן מדאורייתא וליכא למימר משום דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה בחזקת פנויה דהא לקמן כתב הרי"ף ז"ל בספיקא דדינא לענין קידושין דהו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ונ"ל בכוונת הר"ן דלפ"ז מוכח דלא שייך הכא חזקת פנויה כיון דאיתרע והו"ל כמו ספק קרוב לו או קרוב לה כמ"ש בחידושי בכתובות דף כ"ג. ובאמת דלשיטת הרמב"ם ז"ל והרבה מקדמונים דהא דקי"ל בכל דוכתא ספיקא דאורייתא לחומרא היא גופא לא הוי אלא מדרבנן שהחמירו בספיקא דאורייתא א"כ אתי שפיר וכבר הארכתי בתכלית האריכות בענין זה בקונטרס כלל גדול אשר הכינותי בעניי. אבל הר"ן ז"ל לשיטתו דפליג אהרמב"ם וסייעתו אלא דאפילו לפי שיטתו נ"ל ליישב דאפשר דהכא באמת מדאורייתא לא הוו קידושין כלל דודאי קאי קרא אאמירה ממימרא דשמואל דבסמוך וא"כ אם אין עסוקין באותו ענין לא מהני אמירה דידה למיחשביה למפרע כעסוקין באותו ענין ואפ"ה חיישינן מדרבנן משום מראית עין דאתא למיטעי בעסוקין באותו ענין והא דקאמר לשון ספיקא הוי היינו משום דלהאי תנא דברייתא אפשר דמספקא ליה בההיא דשמואל דבסמוך דתליא נמי בפלוגתא כמו שאפרש לקמן בסמוך אבל לדידן דקי"ל כשמואל מסיק הש"ס דלא הוי אלא חשש דרבנן ודו"ק ולקמן אפרש עוד בדרך אחר:

(קונטרס אחרון): נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן. עיין מ"ש בפנים בשם הר"ן ז"ל במאי דמספקא ליה בשיטת הרי"ף ז"ל בכל ספק קדושין אי חיישינן מדאורייתא או לא ומקום הספק ע"כ היינו כמ"ש בפנים דלא מוקמינן לה אחזקת פנוייה כיון דהחזקה איתרע בודאי ומה שכתבתי על לשון הרמב"ם ז"ל כבר הרגיש בהן ג"כ בספר פרי חדש בי"ד סי' ק' בכללים שלו ע"ש. מיהו למאי דפשיטא ליה לבעל פרי חדש שם דבכל ספק קדושין מדאורייתא מוקמינן אחזקת פנוייה והביא ראיות מסוגיא דפרק ד' אחין דף ל"א. ואני מצאתי להיפוך שהרב מהר"ם מרוטינבורג ז"ל כתב בהגהת מיימוני בזרק לה קדושין והעדים מסופקין אם קרוב לו או קרוב לה לא הוי קדושין כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן דמוקמינן לה אחזקת פנויה והאי דפ' ד' אחין מפרש לה דוקא בעד א' אומר קרוב לו וע"א אומר קרוב לה וכמו שהאריך שם בטעמא ע"ש והובא דבריו בקצרה בספר בית שמואל סימן ל' ס"ק ט' וא"כ אזלה לה ראיית בעל פר"ח דאדרבה הכא בנתן הוא ואמרה היא שהספק לשני העדום איכא למימר אוקמה אחזקה ועכ"פ מדאורייתא לא בעי מידי וכבר השגתי בזה על דברי הפרי חדש בסוגיא דפתח פתוח במה שהקשו שם בתוספות ונוקמה אחזקת היתר עיין בקונטרס אחרון שם. מיהו יותר ממאי דקשיא לי על שיטת הפר"ח להאי גיסא קשה לי על דברי הבית שמואל לאידן גיסא שהביא לשון זה בפשיטות גמור' דדוקא בב' כיתי עדים בספק קרוב לו הוא דהוו ספק קידושין אבל בכת א' ושני העדים מסופקין אם קרוב לו לא הוי קדושין דהוי כקידש בלא עדים והן דברי מהר"ם הנ"ל בהגהות מיימוני ומה שנדפס בס' ב"ש הגהות אשירי סוף גיטין כמדומה לי שטעות סופר הוא ועכ"פ יש לתמוה שלא הביא שום חולק על זה ובאמת שהדבר צריך תלמוד לפמ"ש בשיטת הר"ן ז"ל. ועוד מצאתי להדיא בחדושי הרשב"א ז"ל פרק ד' אחין שכתב דהא דאמרינן התם דמתני' איירי בכת א' היינו בזה הענין גופיה דשני העדים מסופקין אם קרוב לו דאי בעד א' בלא"ה אין חוששין לקדושין וא"כ זה לגמרי דלא כשיטת מהר"ם הנ"ל. והרשב"א ז"ל כ' כן בשם רבינו חננאל ז"ל ואם כן אזלה לה ראייתו של מהר"ם ז"ל. לכן לענ"ד הדבר צריך תלמוד דבכל ספק כה"ג ספק דרבנן מיהו הוי אף דבעיקר דינו של מהר"ם ז"ל אפשר כיון דשני העדים מספקא להו אם קדושין קרובין לה אם כן לא יצאו הקידושין מרשות המקדש ולא זכתה בהן אלא דאיהו לא נחית להכי וכבר הארכתי בוה במקום אחר ועיין בלשון התוספות בכתובות דף כ"ד בד"ה מ"ש רישא דמשמע מדבריהם דלא כמהר"ם ועדיין צ"ע:

שם אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף כו' ופרש"י משום דבעי למימר סיפא בגירושין נתן לה נקיט כי האי לישנא נתן עכ"ל. ולא ידעתי מה כוונתו בזה אם בא לומר בקידושין לא היה צריך לומר נתן לה כסף כיון דבקידושי שטר וביאה נמי שייך הכי או שכוונתו דבגט ודאי הוצרך שמואל לומר נתן לה ואמר לה כי היכי דלא ניטעי דלענין כתיבת הגט איירי שמואל אם כתב לה זה הלשון איני אישך כו' כמו שפירש הרמב"ם ז"ל באמת מילתא דשמואל וכמו שאבאר עוד לקמן. נקטינן מיהא דלפרש"י ודאי בקידושי שטר נמי שייך האי דינא כמו בגט ובקידושי כסף דאע"ג דלמסקנא ילפינן האי דינא דשמואל מדכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו והאי קרא לא איירי בקידושי כסף מ"מ איתקשו הוויות להדדי אלא דלכאורה משום הא לא איריא דכיון שכבר כתב בשטר הרי את מקודשת לי למה יגרע מה שהוסיף ואמר הריני אישך בשלמא בגט דכתיב ונתן בידה ספר כריתות ושלחה מביתו משמע להדיא דלאחר הנתינה צריך לשלחה מביתו והיינו שצריך לומר הרי זה גיטך משא"כ בקידושי שטר משמע לקמן דף ט' בברייתא דכיצד בשטר דבכתיבה לחוד סגיא ובאמת מסתימת לשון הפוסקים משמע דבקידושי שטר אינו צ"ל כלום. ומסברא נמי הכי הוא. וכן בהא מילתא גופא דאמר הריני אישך כו' לא אשכחן לשום פוסק דכתב האי דינא לענין קידושי שטר רק בקידושי כסף לחוד עיין בא"ע סי' כ"ו וצ"ע ויבואר עוד לקמן ודו"ק:

(קונטרס אחרון): שם גמרא אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ואמר לה כו' הריני אישך ופירש"י משום דבעי למימר סיפא בגירושין כו'. וכתבתי שיש להסתפק אי שייך הך מימרא דשמואל נמי בקידושי שטר או דילמא דכיון שכבר כתב בשטר הקידושין הרי את מקודשת לי תו לא מיגרע במה שאמר הריני אישך דלא אשכחן בקידושי שטר שצריך שיאמר לה בע"פ לשון קידושין ולא דמי לגירושין שמבואר בכל הפוסקים שצריך שיאמר לה הרי את מגורשת כמו שכתבתי מילתא בטעמא משא"כ לענין הקידושין לא נזכר בפוסקים כלל. ואף שראיתי שבספר בית שמואל הביא בשם שלטי הגבורים דבקדושי שטר אין צריך לומר הרי את מקודשת לי אלא אומר הרי זה לקידושיך ובאמת שכן הוא בשלטי גבורים וכן נראה שם מלשון הר"ן ז"ל אלא דמ"מ לא נתבאר בדבריהם אם מעכב בדיעבד כמו בגט או לא ומלשון הבית שמואל סי' קל"ג משמע קצת דאפילו בדיעבד מעכב בקידושין אם לא אמר כלום בקידושי שטר אלא דלפע"ד הדבר מוכרע וצריך תלמוד כיון דבטור וש"ע וכל הפוסקים הקדמונים לא זכרו מזה כלום ועדיין צ"ע:

שם א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו' וקשיא לי מאי קס"ד דר"פ דשמואל בדלא אמר לי איירי הא ר"פ גופא איבעיא ליה בפ"ק דנדרים ד' ו' ע"ב אי יש יד קידושין וכתבו שם התוס' דהא דמספקא ליה לר"פ ע"כ היינו משום דאמר לה בלשון הקדש הרי את מקודשת דמי להקדש ויש יד להקדש ומסקינן נמי התם דהא דרב פפא חדא מכלל חבירתה קא מיבעיא ליה ולפ"ז ע"כ שמואל בדאמר לי דאלת"ה אפילו אם יסבור שמואל דידים שאין מוכיחות הוו ידים תינח באמר הרי את מקודשת אבל בהרי את מאורסת והרי את לאינתו שאינן לשון הקדש אפילו ידים המוכיחות נמי לא מהני ואפשר דמ"ש התוס' בפ"ק דנדרים דטעמא דיש יד לקידושין משום דאסר לה אכ"ע כהקדש לאו משום דקאמר בל' מקודשת אלא אפילו בכל לשון נמי כיון דסוף סוף אסר לה אכ"ע והתורה נתנה לו רשות לאסרה אכ"ע הו"ל כקונמות ונדרים כן נראה לכאורה אלא דמלשון התוספות לקמן דף ז' בד"ה ונפשטו קידושין בכולהו ושם ע"ב בד"ה חציין בפרוטה לא משמע הכי אלא דוקא בל' קידושין דמי להקדש וצ"ע ומתון מה שכתבתי נתיישב' לי קושייא אחרת דמאי מקשה רב פפא מקידושין אנזירות דלמא דוקא בנזירות סבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוו ידים כדאמר רבא התם אסברה לי רב אידי משום דכתיב כי יפליא כו' אבל בקידושין לעולם הוו ידים וליכא למימר דבפשיטות ילפינן כולהו ידות מנדרים ונזירות הא ליתא דהא ר"פ גופא מיבעיא ליה אפילו בעיקר ידות אי ילפינן קידושין מנדרים או לא אלא דאפ"ה מקשה ר"פ שפיר כיון דאי סבר שמואל דיש יד לקידושין ע"כ היינו משום דילפינן מנדרים א"כ לא עדיפי מיהא מנזירות גופא דהיכא שאין מוכיחות לא הוו ידים וכה"ג יש ליישב סוגיא דנדרים גופא במאי דמדמה התם פלוגתא דאביי ורבא דתליא בפלוגתא דתנאי לענין גיטין ע"ש. ועוד נ"ל דלענין ידים שאין מוכיחות בלא"ה מדמה להו שפיר דכי היכי דלענין נזירות לא מיקרי הפלאה בכה"ג אלמא דלא פשיטא להו לאינשי כ"כ מידי דתליא בידים שאין מוכיחות שיהא אצל השומעים כדבר ברור אע"ג דעיקר נזירות בדידיה לחוד תליא מכ"ש דלענין קידושין דילפינן דבר דבר שיעידו עידי קידושין בדבר ברור אם כן בידים שאין מוכיחות לא מיקרי דבר ברור לגבי העדים כנ"ל נכון:

(קונטרס אחרון): שם א"ל רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו' והעליתי דמכאן מוכח דהא דקי"ל יש יד לקידושין לאו בלשון קידושין דוקא תליא מילתא דא"כ מאי ס"ד דר"פ דשמואל דלא אמר לי איירי דא"כ אפילו אי ידים שאין מוכיחות הוו ידים אפ"ה לא מהני בדא"ל הרי את מאורסת אע"כ דבכולהו לשני הדין שוה מהטעם שכתבתי בפנים דאסר לה אכ"ע בהקדש מש"ה דמי להקדש וזה דלא כלשון שיטת התוס' לקמן דף ז' גבי חצייך בפרוטה ע"ש בחידושינו וצ"ע ליישב שיטת התוספות ועיין בבית שמואל סי' ל"א ס"ק ט"ו:

תוספות בד"ה הא לאו הכי לא וכו' וא"ת אמאי לא משני כו' עד סוף הדיבור. הא דלא קשיא להו בלשון המקשה גופא כיון דבפ"ק דנזיר מדייק הש"ס להדיא מהכא דשמואל סבר ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים אבל אמסקנא דהכא ודאי קשיא להו דנהי דשקלא וטריא דפ"ק דנזיר היינו למאי דס"ד הכא דשמואל סבר בהרי את מקודשת דהוי קידושין אף בדלא אמר לי כמו שפירש"י שם וא"כ אביי דהכא לית ליה כסוגייא דהתם בכל הגירסאות שהביאו התוס' לקמן אלא דאכתי היא גופא קשיא להו להתוספות מאי דוחקא לאוקמי מילתא דשמואל בדאמר לי כיון דסברא פשוטה היא דהא בתענית אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוו וע"ז משני שפיר דסוגיא דהכא סברה דאהא הוי שפיר ידים שאין מוכיחות מיהא כנ"ל ועיין במהרש"א ואפשר שבכלל דבריו דברי. ועוד דבלא"ה משמע שיש עוד גירסא שלישית בפ"ק דנזיר והובא בתוספות וכן משמע ג"כ מדקדוק לשון התוספות סוף דיבור הסמוך ודו"ק ועיין עוד בסמוך ישוב אחר על קושיית התוס':

בד"ה הכא במאי עסקינן דאמר לי משמע דמסיק הכא לשמואל ידים שאין מוכיחות לא הוו ידים ותימא כו' עכ"ל. ולענ"ד מהכא לא איריא דאפי' אי סבר שמואל דידים שא"מ הוו ידים אפ"ה איצטריך הכא לאוקמי למילתא דשמואל בדאמר לי כי היכי דלא ניפשוט אידך אבעיא דרב פפא בפ"ק דנדרים דף ו' דמיבעי ליה אי יש יד לקידושין או לא אפילו בידים מוכיחות ומסקינן התם להדיא דר"פ דהכא חדא מגו חדא קשיא ליה ע"ש:

בא"ד ותימא דבריש מס' נדרים כו' עד ועוד דאמרינן בגיטין. וקשיא לי בדבריהם מאי מקשו מפ"ק דנדרים דהא פלוגתא דאביי ורבא היא בידים שאין מוכיחות וא"כ אורחא דתלמודא למידחי דממילתא דשמואל לא נידוק כלל דזיל הכא קמדחי כדאשכחן בש"ס טובא. ואפשר דעיקר דיוקא דהתוספות מדמסיק אביי הכא הב"ע בדאמר לי ומאי דוחקא הא איהו גופא סבר דידים שא"מ הוו ידים וא"כ מי לא ניחא ליה לאוקמי מימרא דשמואל כוותיה כמבואר בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין כיון דהכי משמע מהאי סוגיא דמודרני ממך דשמואל גופיה לא ס"ל כרב יהודה וא"כ ע"כ היינו משום דמהא דאמר שמואל והוא שנזיר עובר לפניו לא מוכח דידים שא"מ לא הוו ידים משום דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי כמ"ש התוס' בדיבור הקדום בל' קושייתם וא"כ מאי דוחקיה דאביי למימר איפכא ועוד דבפ"ק דנדרים בההיא דמודרני ממך רבא גופא מסיק התם וקאמר מתניתין קשיתא ליה לשמואל ומי לא ניחא ליה לרבא לומר דשמואל מסברא דנפשיה סבר כוותיה דידים שא"מ לא הוו ידים אע"כ דקים ליה לרבא דשמואל גופא ס"ל דידים שא"מ הוו ידים והיינו מהאי דהכא דשמואל בדלא אמר לי קאמר דמקודשת וא"כ ע"כ דאפ"ה הוצרך שמואל לאוקמי התם באהא בנזיר עובר לפניו משום דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי וא"כ מאי דוחקיה דאביי לומר איפכא ולאוקמי מילתא דשמואל דלא כוותיה והו"ל כסוגיא הפוכה כנ"ל בכוונת התוס'. מיהו לולא דבריהם היה נ"ל דאדרבה משום דרבא גופא סבר ידים שא"מ לא הוו ידים משו"ה ניחא ליה למידק האי דינא מסתמא דמתניתין כדמסיק בסוגיא דמודרני ממך וקאמר מתניתין קשיתיה דקתני שאני אוכל לך ולא קתני שאני אוכל סתמא ולאביי איפכא כיון דסבר ידים שא"מ הוו ידים קשיא ליה ההיא מתניתין גופא דקתני שאני אוכל לך אע"כ דהיכא דלא אמר לך גרע טפי משאר ידים שא"מ דאיירי אביי ורבא וא"כ הכא נמי ע"כ צריך לאוקמי מימרא דשמואל דשמעתין בדאמר לי דהיכא דלא אמר לי דמי ממש לנדרים היכא דלא אמר לך ולכ"ע לא הוו ידים כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

דף ו עמוד א

בא"ד וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי כו' וידים שא"מ כלל כי הני כו' עכ"ל. וראיתי קונטרס אחד להגאון מוהר"ר יעקב פאלק זצ"ל בתשובת שאלה עגונה דאיתתא שכתב שדברי התוספות דהכא סותרים דבריהם לעיל בד"ה הא לאו הכי דלפ"ז דהכא לא מקשו לעיל מידי דאפי' את"ל דאהא אפילו ידים שא"מ לא הוי אפ"ה מקשה שפיר בשמעתין כיון דבדלא אמר לי נמי הוו ידים שא"מ כלל והאריך בפלפול לענין פסק הלכה ולולא שאיני כדי להשיג על דברי הגאון הנ"ל שדברי התוס' מכוונין דלעיל שכתבו דאפילו ידים שא"מ לא הוי באומר אהא היינו דלא הוי יד כלל משא"כ הכא בדלא אמר לי שכתבו דהוי ידים שא"מ כלל היינו לענין דלא מיקרי מוכיחות קצת אלא ידים שא"מ כלל ולעולם דידים מיהו מיקרי אלא שאין מוכיחות כלל כן נ"ל ברור ואף דמלשון הרא"ש ז"ל בשמעתין נראה דידים שא"מ כלל לא מיקרי יד כלל מ"מ התוספות לא סברי הכי או דהרא"ש ז"ל גופא היינו כמסקנת התוס' לעיל דאהא נמי הוי ידים שא"מ מיהא ודמי לקידושין ואידי ואידי לא מיקרי יד כלל כיון דלא מהני משא"כ לסברת התוס' לעיל בקושיית' ודאי דאהא גרע טובא דלא הוי יד כל עיקו כיון דליכא שום סברא לפרש לשונו אנזירות טפי מבתענית כן נ"ל ודו"ק:

גמרא הני לישני בתראי קמ"לן הכא כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו כו' ולכאורה אין זה מענין התירוץ ואעיקר מימרא דשמואל בסיפא נמי צ"ל כן. אמנם לפמ"ש לעיל א"ש דמעיקרא לא סליק אדעתין דהוי טעמא דשמואל בהריני אישך משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו דא"כ לא הוי קאמר שמואל אין כאן בית מיחוש דהא לעיל בנתן הוא ואמרה היא אסקינן דספיקא הוי אי קאי דיוקא דכי יקח לענין אמירה דאיכא לאוקמי דיוקא דקרא לענין נתינה לחוד וא"כ הכא נמי שייך האי ספיקא גופא כמו שכתבתי לעיל גבי ואב"א נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי ולפ"ז ע"כ ס"ד דטעמא דשמואל בקידושין בהריני אישך משום דיליף לה מגירושין דכתיב ושלחה מביתו ולא שישלח את עצמו דאיירי לענין אמירה כדפרישית לעיל וילפינן נמי קידושין מדאיתקש הויה ליציאה והא דקאמר שמואל מילתא דקידושין ברישא והדר קאמר וכן בגירושין אף ע"ג דגירושין עיקר ע"כ הייתי אומר משום דרישא דמימרא דשמואל קידושין עיקר לאשמעינן דאפילו בדלא אמר לי מקודשת דידים שא"מ הוו ידים וקי"ל דיש יד לקידושין דמשום דאסר לה אכ"ע כהקדש דמי להקדש ונדרים כסברת התוספות בפ"ק דנדרים והיינו דקאמר וכן בגירושין משום דגירושין ילפינן מקידושין ואיתקש יציאה להווייה משא"כ למסקנא דמסקינן דשמואל בדאמר לי איירי וסיפא לחוד קמ"לן א"כ תו לית לן למימר דבסיפא יליף קידושין מגירושין דא"כ אמאי קאמר וכן בגירושין אדרבה גירושין עיקר מש"ה מסיק הכא דטעמא דקידושין לאו משום דיליף מגירושין אלא משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו ואפ"ה קאמר שפיר אין כאן בית מיחוש אע"ג דמסקינן לעיל בנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי דיש לחלק ביניהם כדפרישית התם לעיל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י. והרבה דקדקתי עוד בזה בסוגיא דנדרים ואין להאריך כאן גם בשמעתין בהא דמוקי למימרא דשמואל בדאמר לי ולא מוקי לה בעסוקין באותו ענין ולא אמר לי דמהני לשיטת הרא"ש ז"ל ולכאורה ממקומו נמי מוכרע דע"כ עסוקין באותו ענין עדיף אפילו מידים מוכיחות מדלא פשטינן בפ"ק דנדרים אידך איבעיא דרב פפא אי יש יד לקידושין מהא דאמר רבי יוסי בסמוך דעסוקין באותו ענין מהני אע"כ דעסוקין עדיף מידים מוכיחות והארכתי בזה מאד ויבואר אי"ה בחידושי לא"ע ועיין בסמוך:

שם איבעיא להו חרופתי מהו. עיין בזה בס' מגיני שלמה למורי זקיני זצ"ל דף פ"ד:

שם ואלא במדבר עמה כו' ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי. לפמ"ש בסמוך לחלק בין קידושי שטר לקידושי כסף א"כ יש לדקדק מאי מייתי מהא דהלכה כרבי יוסי דלמא רבי יוסי לא איירי אלא בקידושי שטר דומיא דגיטה מש"ה מהני בעסוקין באותו ענין כיון שכבר כתב בשטר לשון קידושין גמורין משא"כ בהני לישני דאיירי בקידושי כסף או שכתב לה אלו הלשונות המסופקין בשטר אפשר דרבי יוסי נמי מודה ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא דרבי יוסי בכל עניני קידושין איירי והיינו משום דבמסכת מעשר שני תנינן לה גבי הפודה מעשר שני ולא פירש אע"ג דלא שייך התם ענין שטר אפ"ה קאמר רבי יוסי דיו והכי נמי דכוותיה וק"ל:

דף ו עמוד ב

רבינא לרב אשי אמר לעבדו אין לי עסק בך מאי. ויש לדקדק מאי מספקא ליה הא כל דיני שיחרור ילפינן בג"ש דלה לה מאשה מדיני גט וכיון דבגט לא מהני אם אמר איני אישך כדאמרינן לעיל כדכתיב ושלח ולא שישלח את עצמו וא"כ בשחרור נמי לא מהני וליכא למימר דאתיא כמ"ד המפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור ובהא ודאי לא איתקיש לאשה אלא דא"כ לא הוי פשיט שפיר מבריית' דרשב"ג בסמוך והא רשב"ג אית ליה דהמפקיר עבדו צריך שיחרור כמ"ש התוספות בגיטין דף מ' ועיין שם בחידושינו דלפ"ז קשה יותר אדרשב"ג גופ' לכך נראה דדוקא בגט אשה כשאמר איני אישך מיקרי משלח את עצמו כיון דמעיקרא הוי משועבד לה לשאר כסות ועונה וא"כ כשאמר איני אישך הרי זה כאילו רוצה להפקיע ממנה שיעבודה משא"כ בעבד ושפחה דבלא"ה לא משועבד לשום ענין א"כ כשאמר אין לי עסק בך ע"כ פירושו שיהא העבד בן חורין ומופקר ממנו אי לאו דיש לפרש דלמא דלמלאכה אמר כן נ"ל:

שם אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת ופירש"י דקיחה משדה עפרון גמרינן כו' ואע"ג דבמכירת שדה גופא לא ידעינן דאינה מכירה ע"י מלוה טפי מבקידושין כדאיתא להדיא בגמ' לקמן פ"ב דף מ"ו ולשיטת הרמב"ם ז"ל אדרבה במכר קנה וכמו שיבואר לקמן באריכות מ"מ פרש"י שפיר כיון דבקיחה קיחה הוא דגמרינן משדה עפרון דכתיב כסף ומלוה לאו בכלל לשון כסף כיון דלא יהיב מידי בשעת מעשה. ואע"ג דמקדש בפקדון מקודשת אע"ג דלא יהיב בשעת מעשה שאני התם דמעיקרא ברשות' דמרא קאי ועכשיו ע"י הקידושין זכתה בו מיקרי שפיר כסף משא"כ במלוה שכבר זכתה בגוף המלוה מעיקרא ולא נתחדש לה שום זכות ע"י הקידושין ולא מיקרי כסף ואפילו לשחוק לפני רקוד לפני דאמרינן לקמן דף ס"ג דמקודשת לא דמי דהתם נתחדש לה ענין זה ע"י הקידושין. ואע"ג דענין המחילה דמלוה נתחדש לה ע"י הקידושין מיהא עיקר דעתה בהא שזוכית עכשיו בעיקר המעות ובאמת כבר זכתה בו משא"כ כשאמר בפירוש בהנאת מחילת מלוה א"כ דעתה נמי אהאי הנאה לחוד כך נראה בעיני לפי שיטת לשון רש"י ז"ל בשמעתין ולקמן דף מ"ז ולשונו בכתובות פ' המדיר דף ע"ג ודו"ק ועיין בסמוך:

שם אילימא דאזקפא כו' האי ריבית מעליא הוא ופירש"י ואמאי קרי לה הערמת ריבית. משמע מלשונו דלענין עיקר קידושין לא קשי' ליה ודקדקו הפוסקים דסובר רש"י דמקדש בריבית קצוצה מקודשת ותמהו עליו דהא דידה קא מחיל לה ולענ"ד אין זה מוכרח דאפשר דמשום עיקר קידושין לא פסיקא ליה לאקשויי דכיון דאמר בהדיא בהנאת מחילת מלוה אפשר דההיא הנאה שוה פרוטה שמתרצה לה בכך ולא תצטרך ליזול בדינא ודיינא:

שם ועוד מלוה היא ופרש"י שאף הזוז הוה כבר מחוייבת ועומדת עכ"ל. ויש לדקדק אכתי מי דמיא למלוה הא עיקר טעמא דבמלוה אינה מקודשת היינו משום דמסתמ' דעתה אעיקר המעות ואינן בעין וכבר זכתה בו מקדם והכא לענין זוז החמישי לא שייך לומר דדעתה אעיקר המעות כיון דבשום פעם לא היה בעין ולא שייך נמי לומר דזכתה משעה ראשונה דהא אינה זוכה אלא ע"י מחילה שמוחל לה מחמת הקידושין. ולמאי דפרישית בסמוך א"ש דודאי מחמת עיקר מחילת המעות של זוז החמישי ליכא למימר דמקודשת דבלא"ה ריבית קצוצה הוא ומאי אית לן למימר דמקודשת משום הנאת המחילה ושויא פרוטה משום זילות' וטירח' דבי דינא מ"מ איהי לאו דעתה אהאי פרוטה אלא אעיקר המחילה ובהא אינה מקודשת דדידה קא מחיל ובהא דמיא למלוה דמשום דדעתה עלה אינה מקודשת כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה דארוח לה זימנא כו' ומה שפירש דריבית קצוצה לא הוי כיון שאין האשה כו' לא נהירא כו' עכ"ל. ונהי דרש"י ז"ל נזהר מזה וכתב כיון דלא קץ לה וכמה פוסקים קדמאי ובתראי כתבו דכל היכא דלא קץ בשעת הלואה לא מיקרי ריבית קצוצה מ"מ סברי התוספות דעיקר טעמא דרש"י לאו משום הכי הוא דאכתי לא מיקרי הערמת ריבית אלא אבק ריבית אע"כ דעיקר טעמא דרש"י כיון שאין האשה נותנת לו כו' ועל זה כתבו דלא נהירא כו' דהוי כאילו נתנה לו פרוטה ממש. מיהו לענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י גם בזה דלא חשיב ריבית גמור דאפשר דבלא"ה רצונה להתקדש לו בכל דהו או בקידושי שטר אלא דגזירת הכתוב הוא שתהנה מיהו ממנו שוה פרוטה אף שהיא נהנית יותר ויותר במה שמתקדשת לו וא"כ אין זה ריבית גמור. ועוד דאפילו באמרה שחוק לפני רקוד לפני אם יש באותו הנאה ש"פ מקודשת וכן בע"מ שאדבר עליך לשלטון ומסוגי' דפ' איזהו נשך משמע להדיא דבכה"ג לא מיקרי ריבית גמור כגון בהלוהו ודר בחצרו וכה"ג הרבה ומש"ה קרי לה הכא הערמת ריבית כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

בד"ה לבר מאשה לפי שאין אשה כו' וא"ת במאי דמו לחליפין כו' ונראה לר"י דלאו חליפין הוא ומדרבנן כו' הלכך אפקעינהו רבנן לקידושין כו' עכ"ל. וכ"כ רוב המפרשים אלא דהסוגיא תמוה דכל כי הא לא הוי שתיק הש"ס לפרש בהדיא דאפקעינהו רבנן לקידושין כדאשכחן בדוכתי טובא דמפ' הש"ס להדיא ולולא פירושם היה נ"ל לפרש בהשקפה ראשונה דמדאורייתא לא הוי קידושין דנהי דמיקרי נתינה אכתי לא מיקרי כסף משום דאיתתא בכה"ג לא מיקדשה נפשה דמה"ט לא מיקדשא בחליפין כדאיתא לעיל וכן נ"ל מלשון הרשב"א בחידושיו ועדיין צ"ע:

דף ז עמוד א

אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב. ומשמע בפשיטות דאע"ג שלא אמר לה התקדשי לי אלא לאחר שנתן מנה לפלוני אפ"ה מקודשת קשיא לי נהי דילפינן מערב דבכה"ג משתעבד והיא נעשית ערב אכתי מלוה הוא כיון דבשעת הקידושין אינו בעין ביד פלוני והרשב"א ושאר פוסקים כתבו דאיירי שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שנתתי לפלוני מנה עבורך והא דמייתי לה מדין ערב כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו דכי היכי דערב משתעבד ע"י הנאה ה"ה הכא ולכאורה יש לתמוה דע"ז לא היה צריך להביא מדין ערב דפשיט בכולה סוגיין דהיכא דהנאה ש"פ מקודשת ועוד דבערב אפילו בלא הנאה משתעבד ומהכא ילפינן דאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב כמו שישתעבד הערב בח"מ סי' מ' ובדוכתי טובא ולא איצטריך האי טעמא בערב בההיא הנאה דמהימן ליה אלא בערב בב"ד שלא בשעת מתן מעות לכך נלע"ד דעיקר הקידושין הן כיון דאי לאו שנתרצית עכשיו להתקדש היתה צריכה להחזיר לו המנה מטעם ערב ממש דכיון שאמרה תן ואתקדש הו"ל ערב בשעת מתן מעות וכיון דע"י הקידושין נפטרה מהמנה ה"ל קידושין גמורים. ובזה נתיישב' שיטת הרא"ש ז"ל דנראה מדבריו דאע"ג דלא אמר התקדשי לי בהנאה שנתתי עבורך אלא התקדשי במנה שנתתי עבורך אפ"ה מקודשת דנהי דבמלוה אינה מקודשת אא"כ אמר התקדשי בהנאת מחילת מלוה היינו משום דאם לא אמר הכי אמרינן דדעתה אהמנה בעין כדפרישית לעיל משא"כ הכא כיון שהמנה מעולם לא היה בעין תחת ידה מסתמא דעתה אהאי הנאה שנפטרה ע"י הקידושין מחמת חיוב הערבות שהיה לו עליה כנ"ל נכון לשיטת הרא"ש ז"ל וזה סיוע למה שכתבתי לעיל בענין הנאת מחילת מלוה ע"ש ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): דף ז גמרא אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב. וכתב הרא"ש ז"ל דאיירי שאמר לה אח"כ התקדשי לי במנה שנתתי לפלוני וכ"כ הטור בזה הלשון ברמזי' ובטור א"ע סי' כ"ט אלא דהבית יוסף שם כתב בשם הרמב"ם ז"ל שצריך שיאמר התקדשי לי בהנאת מתנ' זו שנתתי על פיך וכ"כ בש"ע בפשיטות בלי שום חולק ומשמע דסבירא להו דכוונת הרא"ש ז"ל ג"כ בזה הדרך אלא שקיצר והיינו משום דמדמי להו למלוה אמנם לענ"ד דלהרא"ש והטור אע"פ שלא אמר בהנאת מתנה נמי מקודשת דלא דמי למלוה כמ"ש בפנים בטוב טעם וא"כ לדינא צ"ע:

שם הילך מנה והתקדשי לפלוני ופרש"י והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. והרא"ש ז"ל כתב דאפילו אם אינו שלוחו אלא שאמר המקדש בסוף התקדשי לי במנה שנתן לך פלוני עבורי והרמב"ם ז"ל כתב שאמר לה התקדשי בהנאה הבאה לך בגללי ונראה דרש"י ז"ל נמי לאו דוקא בשעשאו שליח איירי אלא חדא מינייהו נקיט דאלת"ה האיך יליף מעבד כנעני הא התם לאו מתורת שליחות איירי דהא אוקי רבא לקמן דף כ"ג אליבא דר"מ דאמר ע"י אחרים אפילו שלא מדעתו דעבד ומשום דקבלת רבו גרמה לו ולפ"ז עיקר הילפותא מעבד כנעני היינו לענין דמיקרי בכה"ג כסף אף על גב דלא חסר מידי וממילא דאפילו לא עשאו שליח אם אמר אח"כ התקדשי לי במנה שנתן פלוני כנ"ל ועיין בסמוך:

שם מדין עבד כנעני ופרש"י דתנן לקמן בכסף ע"י אחרים כו' ואע"ג דהא מילתא רבי מאיר קאמר לה לקמן וחכמים פליגי עליה מ"מ הא מסקינן לקמן דלרבנן נמי בכסף בין ע"י עצמו ובין ע"י אחרים ועוד דהא מסקינן התם דהא דפליגי ר"מ ורבנן בכסף ע"י אחרים היינו שלא מדעתו דעבד אבל מדעתו כ"ע מודו ושם יבואר. אלא דיש לדקדק אכתי בעבד כנעני אמאי פשיטא ליה לרבא דלחכמים אפילו ע"י אחרים דלמא דוקא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים משום האי טעמא גופא כיון דלא חסר מידי לא מיקרי קנין כסף ובשלמא לר"מ דאמר דמיקרי כסף היינו משום דמוכח לה מקרא דע"כ דחיק ומוקי אנפשיה דע"י אחרים מיקרי כסף דהא ס"ל דאינה נפדת ע"י עצמו משא"כ לרבנן איכא למימר שפיר דע"י אחרים לא מיקרי כסף כיון דאיכא לאוקמי קרא ע"י עצמו. ונראה דודאי רבא מדר"מ יליף לה דאי לאו סברא פשוטה היא דבכה"ג מיקרי כסף טפי ה"ל לאוקמי קרא ע"י עצמו ולמילף מיניה דהיכא דאקני ליה אחר מנה ע"מ שיצא בו לחירות יש לעבד קנין בלא רבו אע"כ דפשיטא ליה לר"מ מסברא דע"י אחרים מיקרי כסף מש"ה מוקי לקרא דוקא בהכי וא"כ מרבי מאיר נשמע לרבנן דלית לן למימר דפליגי בהאי סברא. יהיה איך שיהיה קשיא לי על מה שרצה הר"ן ז"ל לפרש בשיטת הרמב"ם ז"ל דדוקא בקידושי אשה קונה בכה"ג דיליף לה לה מאשה משא"כ במכירת שדה ולמאי דפרישית א"א לומר כן דהא בעבד כנעני לאו מקרא ילפינן אלא דרבא בא להוכיח ממתניתין דעבד כנעני דסברא פשוטה היא דבכה"ג מיקרי כסף וא"כ ממילא דמהני בכל מקום ובלא"ה סברא זו תמוה דלא שייך כאן כלל האי ג"ש דלה לה מאשה דהתם בשיחרור איירי ואין אשה מתגרשת בכסף ועיקר קידושי כסף נמי לא ילפינן בהאי ג"ש דלה לה מאשה. ולפמ"ש צ"ע על הטוח"מ וש"ע סימן ק"ץ דמשמע דהא מילתא לענין מכירת שדה מחלוקת הפוסקים היא ולמאי דפרישית א"א לומר כן ושיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אבאר בסמוך ודו"ק. תו קשיא לי ההיא סוגיא אדיליף רבא מעבד כנעני אמאי לא יליף מקידושי ייעוד דכתיב אם לבנו ייעדנה אלמא דמתקדשת לבנו אע"ג דלא חסר מידי אלא בפרוטה שנתן אביו וצ"ע:

(קונטרס אחרון): שם הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכתב הר"ן ז"ל בשיטת הרמב"ם ז"ל דטעמא דגמרינן לה לה מאשה וה"ה להיפך אשה מדין עבד כנעני ומש"ה השמיט אלו הדינים בהל' מכירה. והקשיתי לשאול בפנים דהא בעבד כנעני גופא לא קים לן הא מילתא מקרא למאי דקי"ל כרבנן דמשכחת לה כסף דבעבד כנעני ע"י עצמו אע"כ דהא דבעבד כנעני מהני ע"י אחרים היינו מסברא לחוד אלא דאנן לא קים לן הך סברא אלא ממשנה דעבד כנעני סוף סוף כיון דהסברא פשוטה א"כ פשיטא דמהני לענין ממון והדר' קושיא לדוכתא למה השמיטו וכתבתי ליישב בענין אחר והנחתי בצ"ע על לשון הש"ע בהל' מכירה סי' ק"ל שכתב דין זה בלשון יש אומרים ולענ"ד הלכה פסוקה היא ועדיין צ"ע. שם איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא ופירש"י דאכולהו מימרי דרבא קאי. וכוונתו דלא קאי אהילך מנה ואקדש אני לך דהא לרבא גופא מיבעי' ליה. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי איתמר נמי משמיה דרבא דקאמר דמשמע דאההיא דסמוך ליה קאי דאיירי בהו שאר אמוראי דאי אדלעיל קאי ה"ל למימר ואמר רבא וכן לענין ממונא ועוד דמהנן דלעיל לא שייך שפיר האי וצריכא דקמסיק דאי אשמעינן קידושין ה"א משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ופירש"י וניחא לה להקנות אפילו בטובת הנאה בעלמא והנך דלעיל דילפינן מדין ערב ועבד כנעני לאו טובת הנאה נינהו אלא ממון גמור אלא דקס"ד דלאו בכלל כסף נינהו דבהאי לא חסר איהו ובהאי לא מטי הנאה לידה סוף סוף כיון דמהני בערב ועבד כנעני ממון גמור נינהו ואי לאו בכלל כסף נינהו מאי מהני האי סברא דטב למיתב טן דו לכך נראה דמש"ה השמיטו הרי"ף והרא"ש ז"ל האי מימרא דרבא וכן לענין ממונא דסברי דלא קאי אלא אהא דאיבעיא ליה לרבא בהילך ממון ואקדש אני לך דלבתר דאיירי בה אמוראי מייתי הש"ס דאיתמר נמי משמיה דרבא דבתר דאיבעיא ליה הדר פשטה ליה והוסיף נמי וכן לענין ממונא ואהא שייך שפיר האי צריכותא דמיקרי טובת הנאה באדם חשוב כן נ"ל ועוד דלענין הילך מנה ותהא שדה מכורה לפלוני לא צריך למילף מעבד כנעני דסוף סוף נקנה השדה למי שנתן המעות ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכ"ש היכא דעשאו שליח ועוד דזכין לאדם שלא בפניו ומש"ה השמיט הרמב"ם ז"ל דין זה ועוד הארכתי בזה הרבה ואין כאן מקומו להאריך יותר:

תוספות בד"ה א"כ ה"ל נכסים שיש להן אחריות פיר' בקונטרס דאדם הוקש לקרקעות כו' וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל ב"ח לא איתקש כו' עכ"ל. ויש ליישב שיטת רש"י דסוף סוף חזינן דאדם דמי טפי לקרקעות ממטלטלין דהא מטלטלין לא מיקני בשטר ובחזקה ולר"ל דרבא ס"ל כוותיה בכסף נמי לא ועבד מיקני בהו וע"ע נמי נקנה בשטר וכסף אלמא דדמי טפי לקרקעות כן נ"ל ומ"ש התוס' דעבד נמי פלוגתא היא בפ"ק דב"ק כבר כתבו שם התוס' והרא"ש ז"ל דבמילי דאוריית' כמקרקע דמי ע"ש בחידושינו:

בד"ה ונפשטו קידושין בכולהו כו' תימא דבריש תמורה יליף כו' מקרא דכתיב כו' וא"כ לא דמו להדדי. ונראה דלזה דקדק רש"י ופירש"י דהא מקודשת בלשון הקדש קאמר כו' אבל אם היה אומר מאורסת כו' עכ"ל. ובאמת שכך נראה מל' רש"י ז"ל אבל כבר כתבתי לעיל בסוגיא דידים שאין מוכיחות דלפמ"ש התוספות בפ"ק דנדרים דהא דיש יד לקידושין היינו משום דכיון דאסר לה אכ"ע כהקדש דינה כהקדש ע"כ אפילו במאורסת נמי דינא הכי כמו שהוכחתי לעיל בהוכחה גמורה שאין עליה תשובה ע"ש ולפ"ז הכא נמי אין לחלק בין לשון קידושין לשאר לשונות והטעם כיון דעיקר ענין קידושין דאסר לה אכ"ע והתורה נתנה לו רשות לאסרה ממילא ה"ל כהקדש ונדרים דפשיט איסורא בכולה ואפשר דילפינן להא מילתא מקרא דפ"ק דתמורה דבבהמה בדבר שהנשמה תלויה בה ממילא פשיט איסורא בכולה. ואע"ג דבהשותפין שנדרו זה מזה מותרין ליכנס בחצר השותפין שאין בה דין חלוקה הא מבואר שם הטעם משום דיש ברירה משא"כ בבהמה כיון דקינקי איברים בדבר שהנשמה תלויה בו לא שייך האי טעמא דיש ברירה כדאיתא להדיא במס' ביצה דף ל"ג ע"ב ע"ש ואף למאי דשתיק רב התם היינו משום דאיסור מוקצה ותחומין דרבנן אבל באיסור דאורייתא משמע דשפיר שייך האי טעמא ומכ"ש באיסור דדמי להקדש ונדרים כך סבר מר זוטרא דמקשה לרבינא ולפ"ז מקשה שפיר וניפשטו קידושין בכולה לאסרה אכ"ע ואע"ג דאשה משמע ולא חצי אשה מ"מ ע"כ בכה"ג לאו חצי אשה מיקרי כיון דפשיט בכולה כדאשכחן בהקדש כן נ"ל נכון לולא שהתוס' לא כתבו כן ועיין בסמוך ולקמן בל' התוס' בד"ה חציין בפרוטה אפרש יותר ודו"ק:

גמרא מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דא"ר יוחנן כו'. ואף על גב דהתם מיהא קדושה היינו משום דחצי מיהא הוי הקדש משא"כ הכא מיעט רחמנא אשה ולא חצי אשה. אלא דלפ"ז לא מייתי מדר"י כלל דנהי דתיובתא ליכא סייעתא נמי ליכא דאפילו אי הוה סבר רבי יוחנן כסברת המקשה דפשט הקדשו בכולה אכתי ה"ל דיחוי מעיקרא דאינה ראוייה להקרבה דאין אדם מקדיש ומקריב דבר שאין שלו. ונראה בעיני דעיקר סברת הגמ' במאי דקאמר מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת היינו לסתור סברת מר זוטרא לגמרי דבבהמה נמי לאו משום דממילא פשט הקדש בכולה משום דינקי איברים מהדדי בדבר שהנשמה תלויה אלא דוקא בבהמה שלו אמרינן שהיה דעתו מעיקרא לכך שיתפשט ההקדש בכולה משא"כ באשה דלא תליא בדעתו ה"ל חצי אשה וע"ז מייתי שפיר ראיה מדרבי יוחנן דאמר אפילו חזר ולקחה קדושה ואינה קריבה ואי ס"ד דממילא פשט איסורא בכולה משום יניקת איברים וא"כ אפילו בדבר משל שותפות נמי נאסר חלק השותף כדפרישית בסמוך מסוגיא דביצה וא"כ שחלק השותף נמי קדושת עולה עליה ולא חזיא ליה כלל אלא שהמקדיש דמי מעליא בעי לשלומי ליה וא"כ כשחזר ולקחו ממנו חזיא שפיר להקרבה לגמרי דבכה"ג לא אשכחן דיחוי מעיקרא כשגזל בהמה מחבירו והקדישה וחזר ולקחה אע"כ מדאמר רבי יוחנן דקדושה ואינה קריבה היינו משום דס"ל דבדעת אחרת לא נתפשט ההקדש בכולה וא"כ ה"ל שפיר דיחוי מעיקרא דבשעת הקדשו ה"ל חציה חולין וחציה עולה ולא מהני טעמא דיניקת איברים בביצה לענין איסורין אלא לענין דלא אמרינן בכה"ג יש ברירה וממילא נאסר מחמת חלק חבירו ומש"ה ודאי באשה אינה מקודשת דה"ל חצי אשה כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב. ועפ"ז נתיישב ג"כ הא דנקיט רבי יוחנן וחזר ולקחה לאשמעינן הא מילתא גופא לולא שהתוספות לא כתבו כן ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה ואפילו למ"ד כו' התם מפרש כו' דימכרנה לצורכי עולות כו' עכ"ל. ואפ"ה קאמר שפיר בשמעתין ואפילו למ"ד אין כולה עולה דמשמע דלפ"ז הוי א"ש דבאשה אינה מקודשת דלא פשטא קידושין בכולה דאע"ג דהתם מוכרה לצורכי עולות דוקא לאו דשם עולה על כולה אלא משום קדושת הרגל צריך למכרה לצרכי עולה וק"ל:

דף ז עמוד ב

חצייך בפרוטה וא"ת אמאי לא יועיל כו' והכא גליא דעתה כו' וי"ל דאי הוי מיירי בדא"ל בלשון קידושין כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל בסמוך דשיטת התוס' בפ"ק דנדרים דבכל הלשונות שייך לשון הקדש באשה א"כ הדרא קושיית התוס' הכא לדוכתא אמנם למאי דפרישית בל' הגמ' דהא דאמרינן מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת דדוקא בבהמה שלו אמרינן דמסתמא היה בדעתו מעיקרא שיתפשט ההקדש בכולה דמקדיש בעין יפה מקדיש משא"כ הכא כיון דלאו בדעתו דידיה תליא מילתא ועוד דאפשר דנתכוין על איזה שיור בקידושין הדר הו"ל חצי אשה דממעט רחמנא:

גמרא ההוא גברא דקדיש בשיראי כו' אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגי כו' איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי כך הגירסא בכל הספרים ועיין במהרש"א. ומשמע דבאמר חמשין ושוי חמשין נמי פליגי וע"כ היינו משום דלא מיקרי קייצי בהכי אלא דוקא בדבר שנישום כבר ע"פ בקיאין דאלת"ה אלא דבאמר חמשין ושוי חמשין טעמא דר' יוסף כדמעיקרא משום דאיתתא לא בקיאה בשומא ולא סמכה דעתה א"כ מנ"ל להאי איכא דאמרי דפליג רבה בתרתי טעמי דחדא לא שייכא בחבירתה דבכל דהו טעמא דר' יוסף מגזירת הכתוב דבעינן קייצי ובאמר חמשין הוי טעמא מסברא דלא סמכא דעתה אע"כ כדפרישית. ולפ"ז מצינן למימר דהא דמסקינן אליבא דר' יוסף מה כסף דקייץ לאו מגזירת הכתוב כדמשמע לכאורה ממאי דמייתי בסמוך מקרא דמכסף מקנתו דקרא לא מייתר ועוד דנהי דמייתר למיעוטא אכתי דלמא לא ממעטינן אלא בדאמר כל דהו אבל בדאמר חמשין מנא לן למעוטי אע"כ דמסברא בעלמא מסקינן הכא אליבא דרב יוסף דכיון דהא דקי"ל בעלמא שוה כסף ככסף ילפינן להו מנזקין דכתיב כסף ישיב ודרשינן אפילו סובין וקרי ליה כסף וכה"ג בעבד עברי א"כ אית לן למימר דהא דקריא רחמנא כסף היינו מה"ט גופא דבנזקין ע"כ בשומת ב"ד איירי וכיון שכבר נישומו כמה כסף הוא שוה מש"ה הוי ככסף דהא השומא היא בענין זה שהלוקח רוצה ליתן כסף אלא דאיצטריך קרא לרבויי לענין שהבעלים מחויבים לטפל משא"כ היכא דלא קייצי שלא נישומו לא שייך לומר דהוי בכלל כסף כיון שאין שומתן ידוע לכל ומה"ט אפילו אמר חמשין ושוי חמשין נמי לא מהני דסוף סוף כיון שאין שומתן ידוע לכל לא הוי במשמעות לשון כסף דכתיב בקידושין כו' ובסמוך אפרש עוד בטעמא דר"י בענין יותר נכון ובסוף הסוגיא אפרש הכל בענין אחר:

תוספות בד"ה ור' יוסף אמר כו' תימא דלקמן פ"ב תניא גבי התקדשי לי בשטר כו' עכ"ל הא דלא קשיא להו ממתניתין דפ"ב בהתקדשי לי בתמרה אם יש בא' מהם ש"פ כו' דהתם אפשר דאיירי במקום ששומת התמרה ידוע' משא"כ הכא דקתני שמין את הנייר משמע דבעי שומא מדלא קתני רואין את הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת. מיהו בעיקר קושית התוס' היה נ"ל לכאורה לתרץ לפי מאי דמשמע מריהטא דשמעתין דר"י מקרא דמכסף מקנתו יליף למילתא ואע"ג דבע"ע הנמכר לעכומ"ז איירי יליף שכיר שכיר לעבד ואמה הנמכר לישראל והדר יליף קידושי אשה בהקישא דאחרת כדפרישית בלשון התוספות בריש מכילתין לענין שוה כסף ואם כן מוקי לברייתא דפ"ב כההוא תנא דלית ליה שכיר שכיר. אלא דלפמ"ש דטעמא דר"י ע"כ לאו מייתורא דכסף מקנתו יליף אלא מסברא א"כ הדרא קושיא לדוכתא. מיהו לפי מה שאפרש בסמוך בטעמא דד"י יש ליישב דפלוגתא דתנאי היא:

דף ח עמוד א

אמר ר' יוסף מנא אמינא לה דתניא מכסף מקנתו כו' לכאורה אלישנא בתרא דאיכא דאמרי דוקא קאי וא"כ ללישנא קמא לא אמרה ר' יוסף מעולם מיהו לפי מה שאפרש בסוף הסוגייא קאי שפיר נמי ללישנא קמא עיין עליה:

שם אילימא דלא מיקני ביה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף ופירש"י וכיון דמיפרק ביה איקנויי נמי מיקני. אבל הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים כתב להדיא דע"ע הנמכר לעובד כוכבים אינו נגאל בשוה כסף ומפיק לה מכסף ממכרו דכתיב ברישא דקרא והובא' דרשה זו בירושלמי וכבר תמהו עליו רבים והקשו מסוגייא דשמעתין ויותר קשה דלקמן דף ט"ז בע"ע הנמכר לישראל תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ומייתינן נמי האי קרא דישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף והיה נראה בעיני ליישב דלא פליגי גמרא דידן אירושלמי דודאי היכא דקנאו בכסף צריך ליתן לו כסף דוקא ולא שוה כסף והוא כדין בע"ח שצריך שישלם כסף כדפרישית בריש מכילתין בל' התוס' בד"ה בפרוטה ובש"פ וההיא הוא דילפינן בירושלמי מכסף ממכרו ולזה נתכוון ג"כ הרמב"ם ז"ל משא"כ היכא שקנאו בתחלה בשוה כסף נגאל ג"כ בשוה כסף ובזה נתיישב טפי בהאי דשמעתין ובהכי איירי נמי ההיא דלקמן דף ט"ז אלא שעדיין צ"ע ליישב לשון הרמב"ם ז"ל ע"ש בכסף משנה ולפי מה שנ"ל דדוקא בנמכר סתם עד היובל ס"ל להרמב"ם דאין נגאל בשוה כסף מייתורא דקרא משא"כ בנמכר לשנים ידועים:

(קונטרס אחרון): דף ח גמרא אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמור רחמנא לרבות שוה כסף ככסף. וכתבתי ליישב לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' עבדים שפסק דע"ע הנמכר לעובד כובבים אינו נגאל בשוה כסף והעליתי דדוקא במוכר עצמו סתם שיעבוד עד היובל בזה כתב הרמב"ם ז"ל דאינו נגאל בשוה כסף מגזירת הכתוב דאחמור עליה ויליף לה מקרא דמכסף ממכרו שהובא בירושלמי הביאו הכסף משנה שם משא"כ במוכר עצמו לעכו"ם על שנים ידועים מודה הרמב"ם ז"ל דנגאל בשוה כסף מקרא דישיב גאולתו דמייתי הש"ס הכא:

שם אלא לאו דאית בה ש"פ וכיון דלא קייצי לא. לכאורה משמע דתנא דברייתא יליף לה ממיעוטא דקרא מיתורא דמכסף מקנתו וקשיא לי דקרא לא מייתר דאיצטריך למעט דנמכר לעובד כוכבים אינו נקנה לא בשטר זלא במשיכה ולא בחליפין אלא בכסף דוקא כמ"ש התוס' לקמן דף יו"ד ע"ב ועיין בחידושינו שם ולעולם אימא לן דבשוה כסף נקנה אע"ג דלא קייצי דבכלל כסף הוא לכך נ"ל דודאי כל מילי דלאו במשמעות כסף ממעטינן שפיר ממיעוטא דמכסף מקנתו ומהא גופא דייק ר' יוסף שפיר דס"ל לתנא דברייתא בפשיטות מסברא דנפשיה דכל שוה כסף דלא קייץ לאו בכלל לשון כסף הוא מטעם שפירשתי לעיל בריש סוגיין ונהי דקונין בהן בכל מקום תבואה וכלים וקרקעות מ"מ לאו מטעם כסף הוא אלא מטעם חליפין ותורת דמים כמו שפירש רבינו תם ז"ל בהזהב בסוגייא דחליפין דשוה בשוה במטלטלין קונין מטעם חליפין וסובר רב יוסף דלאו בתורת חליפין ותורת דמים תליא מילתא אלא בקייצי ולא קייצי דהכי סבר רב אדא בר אהבה בהזהב דף מ"ז באיבעיא דחליפין ומקפיד עליהן ופשיט לה מברייתא דפרתך בכך וכך והיינו קייצי כמו שאפרש בסמוך אבל היכא דלא קייצי לאו בכלל כסף נינהו אלא בכלל חליפין ומש"ה לא מהני לא בע"ע ולא באשה ולא בפדיון הבן כך סברת רב יוסף ומשנינן אליבא דרבה דלאו בקייצי ולא קייצי תליא מילתא אלא בין תורת חליפין ותורת דמים כדפירש"י בסמוך והיינו כמסקנת רבא שם בפרק הזהב דף מ"ז כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

שם ואידך ה"ק בתורת כסף נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין עיין בפרש"י וכבר כתבתי בזה בסמוך. מיהו הא דאיצטריך למילף הכא מקרא דמכסף מקנתו דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לא מיקני בחליפין מזה מדקדק ר"ת לעיל דף ו' בד"ה ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה דעובד כוכבים בר קנין חליפין הוא בשאר מילי והקשיתי שם לשאול דסכינא חריפא מפסיק קרא דבהדיא כתיב בקנין חליפין וזאת לפנים בישראל וזאת התעודה בישראל משמע דבישראל דוקא קונה וכתבתי שם דמההיא דהכא ליכא ראיה לדברי ר"ת דאפשר דניחא לן לאתויי הכא קרא דמכסף מקנתו שהוא מן התורה ממש ומהכא ילפינן בכ"מ דאין חליפין לעובד כוכבים מלאתויי קרא דדברי קבלה וזה לא יתכן לפמ"ש בסמוך דקרא דמכסף מקנתו לא מייתר להכי וליכא למימר דאכתי ילפינן שפיר דאין שום קנין לעובד כוכבים בכל מקום אלא בכסף הא ליתא דאליביה דרבה קיימינן הכא דס"ל כר' יוחנן בפרק הזהב דף מ"ז גבי מכור לי באלו דמעות קונה בישראל ודריש לעמיתך בכסף ולעובד כוכבים במשיכה וא"כ איכא למימר דה"ה לחליפין ואי דרשינן דומיא דלעמיתך בחדא דוקא א"כ אמאי איצטריך הכא לאתויי ממיעוטא דמכסף מקנתו ואפשר דלענין עבד לא שייך לומר דומיא דלעמיתך דלישראל נמי לאו בחדא דהא נקנה בכסף ובשטר אבל ממיעוטא דמכסף מקנתו ילפינן שפיר דבעובד כוכבים בכל דוכתא בחדא והיינו בכסף דוקא ועוד נלע"ד דקרא דוזאת לפנים בישראל אתא למעט דעובד כוכבים מישראל לא קני והכא איצטריך למעט דע"ע הנמכר לעובד כוכבים אינו קונה בחליפין משום די"ל ישראל מעובד כוכבים אפשר דקונה בשאר מילי דילפינן מק"ו גופו קונה כדאשכחן בעבד כנעני ממונו לא כ"ש וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בפרק הזהב בטעמיה דרבי יוחנן אמר מעות קונה מדאורייתא והיינו מהאי ק"ו ואע"ג דעבד כנעני קונה עצמו בחליפין התם קנינו ושחרורו באין כאחד והו"ל ישראל מעלייא ובכל זה לא הונח לי דהא דעבד כנעני גופו נקנה בחליפין לאו מקרא ילפינן ליה אלא מסברא וע"כ היינו בחד מתרי טעמי אי משום דחליפין מהני בעובד כוכבים כדברי ר"ת או משום דעבד כנעני כיון דשייך במצות חשיב כישראל לענין קניינא כדמשמע בפרק השולח דף ל"ט ע"ש בפירש"י ובחידושינו וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי איצטריך למעט הכא ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מדין חליפין הא כתיב וזאת לפנים בישראל לכך נלע"ד דהא דכתיב וזאת לפנים בישראל למעט עובד כוכבים היינו מענין חליפין ממש שהוא כעין קנין סודר דבהא איירי פשטא דקרא דכתיב נעל והא דאיצטריך לאתויי הכא דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לא מיקני בתורת תבואה וכלים היינו בחליפין דשוה בשוה דלא שייך למעט מקרא דדברי קבלה כמו שדקדק ר"ת גופא בפרק הזהב וכמו שהארכתי בזה בפרק הזהב ע"ש ויבואר עוד בסמוך כנ"ל לולא שאיני כדאי להשיג על דברי ר"ת לעיל דף ג' וצ"ע ודוק:

(קונטרס אחרון): שם ואידך הכי קאמר בתורת כסף הוא נקנה ואין נקנה בתורת תבואה וכלים מאי נינהו חליפין. ודקדק רבינו תם ז"ל מכאן דבעלמא יש לעכו"ם קנין חליפין וכמ"ש לעיל דף ג' ע"א אמנם לענ"ד ראייתו אינה מוכרחת דהא דאיצטריך למעט הכא מחליפין היינו מחליפין דשוה בשוה דהוי מטעם שוה כסף ואפ"ה מיעט' רחמנא אבל לענין חליפין דקנין סודר לעולם דלא איצטריך קרא דמילתא דפשיטא שאין לעכו"ם קנין חליפין דק"ס מדכתיב להדיא וזאת לפנים בישראל כן נ"ל לולי דר"ת לא פירש כן ולדעתי צ"ע לדינא:

תוספות בד"ה ומאי ניהו חליפין אין ע"ע נקנה בחליפין כו' עיין בזה בחידושינו לקמן במשנה דע"ע נקנה בכסף באריכות ומה שכתבו דעבד כנעני נקנה בחליפין יבואר ג"כ לקמן בסוגייא דעבד כנעני ועיין בחידושינו פרק השולח דף לט:

גמרא ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר. והקשה בס' עצמות יוסף אכתי מצי לאוקמי בחליפין דשוה בשוה דמהני בפירי לשיטת ר"ת בפרק הזהב מיהו לפמ"ש באריכות בפרק הזהב והעליתי שם דהא דשוה בשוה מיקרי קנין חליפין היינו אליבא דריש לקיש דוקא דס"ל דמשיכה קונה במטלטלין ולא כסף ומש"ה הא דקונה שוה בשוה ע"כ היינו מדין חליפין משא"כ לר' יוחנן דס"ל מעות קונה א"כ שוה בשוה אפי' דרך חליפין לאו מטעם חליפין קונה אלא מטעם כסף דהא שוה כסף ככסף ואי משום דכיון דלא קייצי לא מיקרי שוה כסף א"כ אכתי הוי סייעתא לרב יוסף ותיובתא דרבה אם לא שנאמר דרבה כר"ל ס"ל ובפר' הזהב גבי מכור לי באלו משמיה דרב הונא קאמר וליה לא ס"ל ולפ"ז כיון דמצינן דכסף אינו קונה במטלטלין ואפ"ה בשוה בשוה דרך חליפין קונה כדדייק ר"ת מקרא דעל הגאולה ועל התמורה ע"כ בתבואה וכלים מטעם חליפין קונה כיון שנתנו בתורת חליפין ובהכי הוי בעי לאוקמי מעיקרא כדפרישית בסמוך. אבל השתא דמקשה הש"ס ולר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין והיינו ע"כ משום דקי"ל כר"נ בדיני וא"כ מה"ט גופא מיבעיא לן לאוקמי מילתא דרבה כר' יוחנן דמעות קונה כדמסקי' להדיא בפרק הזהב דר"נ דאמר פירי לא עבדי חליפין כרבי יוחנן ס"ל דמעות קונה וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל שם דמה"ט הלכה כרבי יוחנן דר"נ כוותיה ס"ל וא"כ מקשה הכא שפיר דתו לא מצינן למימר דאינו קונה בתורת תבואה וכלים דקאמר היינו חליפין דשוה בשוה דהא דבתבואה וכלים קונין דרך חליפין כדפירש"י ע"כ לר' יוחנן בשוה בשוה לאו משום חליפין הוא אלא משום כסף דשוה כסף ככסף ולרבה אפילו בדלא קייצי ודוק כי נכון הוא ועיין מה שאכתוב בזה לקמן בל' התוס' בד"ה והלכתא שיראי דף ט'. העולה מדברינו דפלוגתא דרבה ורב יוסף בפלוגתא דשיראי תליא בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דעיקר טעמא דרב יוסף דס"ל כר"י דמעות קונה במטלטלין וא"כ ע"כ הא דמרבינן חליפין דשוה בשוה מקרא דדברי קבלה דכתיב על הגאולה ועל התמורה היינו משום דבתורת כסף לא מיקני דכיון דלא קייצו לא מיקרי כסף ולא משמע ליה לרב יוסף למימר דעיקר קרא בשוה בשוה איצטריך להיכא שמזכיר לשון חליפין כיון דבעיקר הקנין מיהא קונה מדין תורה מטעם כסף או שנאמר דר' יוסף ס"ל כר"ל דהא מילתא דכסף קונה פלוגתא דתנאי היא ר' שמעון ורבנן כדאיתא בפ' הזהב ור' יוסף ס"ל כר"ש כיון דר"נ ס"ל כוותיה דמעות קונה ובזה יש ליישב קצת מה שהקשו התוס' לעיל עליה דרב יוסף מברייתא דהתקדשי לי בשטר דרב יוסף מוקי לה כהאי תנא דמעות אינו קונה דלפ"ז ליכא הוכחה דבעינן קיצי אבל איהו גופא ס"ל כהאי תנא דמעות קונה וא"כ ע"כ דהיכא דלא קייצי לא מיקרי כסף ודו"ק:

(קונטרס אחרון): שם ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין כו' כתבתי דמכאן סיוע למה שכתבתי באריכות בפרק הזהב דהא דחליפין דשוה בשוה קונה מטעם חליפין היינו לר"ל דוקא דמעות אינו קונה משא"כ לרבי יוחנן בלא"ה קונה מטעם שוה כסף ובזה נתיישב היטב סוגיא דשמעתין ונתיישב' ג"כ קושיית התוספות לקמן בהא דאיצטריך למפסק הלכה שיראי לא צריכי שומא ואין הכרח לחלק בין שיראי לשאר מילי כמו שמחלק רבינו תם עיין בפנים באריכות:

שם אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני כו' וכתבו התוספות דללישנא קמא אייתי ראיה ועיין במהרש"א שכתב דללישנא בתרא לא מצי לאתויי דהכא לא הוי באמר כל דהו כיון שצריך ליתן ה' סלעים דוקא אבל ללישנא קמא מייתי שפיר דאיירי רישא בדאמר עגל זה לה' סלעים של פדיון בני וסיפא דקתני עגל זה לה' סלעים של פדיון בני איירי שכבר נישום בה' סלעים אלו דברי מהרש"א ז"ל וצ"ל לפ"ז דהא דאמרי' לעיל דאיתתא לא בקיאה בשומא לאו דוקא איתתא אלא הכהן נמי אינו בקי בשומא ומלבד שדבריו דחוקין בזה אלא תקשה יותר הכא מאי איכפת לן אי סמכא דעתיה דכהן או לא כיון דאמר חמשא ושוי חמשא אמאי לא אמר כלום ויותר יש לתמוה דנהי דמיתוקמא ברייתא שפיר כר' יוסף אכתי מאי מייתי רב יוסף ראיה לדבריו דהא לרבה מיתוקמא ברייתא שפיר טפי דבהאי בבא דרישא דקתני לא אמר כלום משום דלא אמר ה' סלעים ולכל דהו נמי לא דמי כמו שפירש מהרש"א ז"ל משא"כ בבא דסיפא דאמר ה' סלעים מהני ומאי דוחקא דגמ' לפרש אליבא דרבה בדלא שוי ולפום רהיטא יותר היה נ"ל להגיה בדברי התוס' ללישנא קמא לא מייתי ראיה או ללישנא בתרא מייתי ראיה. אמנם כן לאחר העיון נ"ל לפרש הסוגייא בענין אחר דבלא"ה נראה דוחק לפרש הא מנא אמינא לה קמא דקאמר רב יוסף גופא דליהוי דוקא ללישנא בתרא ומנא אמינא לה בתרא דקאמר נמי ר"י גופא ליהוי ללישנא קמא דוקא. לכך נלע"ד דהני תרתי מנא אמינא לה קאי שפיר אכולהו לישני. ולפ"ז נאמר דללישנא קמא נמי טעמא דרב יוסף דקאמר שיראי צריכי שומא היינו משום דלא קייצי לא הוי בכלל כסף אלא דללישנא קמא בכל דהו מיקרי קייצי כיון דמסתמא שוה פרוטה א"כ לכל העולם הוי קייצי מיהא לש"פ אע"כ דלא משכחת לפלוגתא דרבה ור"י אלא בדאמר חמשין ושוה חמשין דלרבה מקודשת דלא בעינן קייצי ולר"י אינה מקודשת דכיון דאיהי לא קים לה בהאי שומא דאדיבורא דידיה לא סמכה דעתה א"כ לגבי דידה מיקרי לא קייצי לא הוי דומיא דכסף והא דקאמר איתתא לא בקיאה בשומא לאו דוקא איתתא אלא משום דבאיתתא קאי וה"ה לכל היכא דבעינן דעת המקנה והקונה כגון בע"ע נמי שייך לומר כן וללישנא בתרא דאפילו בכל דהו נמי פליגי משום דבעינן דומיא דכסף דוקא דקייץ לגמרי. וא"כ מייתי ר' יוסף שפיר ראיה מע"ע ומפדיון הבן דכל היכא דלא קייץ לאו בכלל כסף הוא ואע"ג דבפדיון הבן לא כתיב כסף בהדיא ומרבינן שוה כסף מכלל ופרט וכלל כמ"ש התוס' בריש מכילתין מ"מ בעינן כעין הפרט דה' סלעים דקייצי מש"ה ברישא לא אמר כלום כיון דלא אמר ה' סלעים משא"כ בסיפא דקאמר ה' סלעים מהני דבהא מודה ר"י כיון דלא שייך הכא האי טעמא דלא סמכה דעתיה דלאו בדעתיה דכהן תליא מילתא אלא בדעת הפודה ולגבי דידיה הוי שפיר קייצי כיון דאמר חמשא ושוי חמשא כנ"ל נכון בעזה"י:

תוספות בד"ה ר' כהנא כו' א"כ יש לומר דבשביל אשתו היה לוקח כדאשכחן כו' עכ"ל. כוונתו דכי היכי דאיכא למ"ד התם כהן אפי' כהנת ה"נ איכא למימר בכל מתנות כהונה כדאשכחן נמי בתרומה וחזה ושוק כנ"ל בכוונתן אלא שלא מצאתי להם חבר בזה אלא דוקא היכא דגלי קרא:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה ר' כהנא שקל סודרא וכתבו התוספות לחד שינוייא דבשביל אשתו היה לוקח. ולכאורה יש לתמוה דלא מצינו בזה בשום דוכתא ולא בשום פוסק דאשה שיין בכלל מתנות כהונה ולא מצינו לה אלא בזרוע ולחיים וקיבה במסכת חולין וצ"ע:

רש"י בד"ה כיצד דאמר במנה זו כו' והיינו דקאמר רצה א' מהם לחזור הרשות בידו עכ"ל. נראה מזה דכל היכא שלא חזרו בהן הוי שפיר קידושין ובלבד שישלם החסרון וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואע"ג דבשיראי אי אמר חמשין ולא שוי חמשין לא הוי קידושין כלל היינו משום שדרך להקפיד בשיראי וכיוצא בו ודוקא קאמר משא"כ במטבע אין דרך להקפיד אבל מל' התוס' בשמעתין משמע בפשיטות דאפילו לא חזרו בהן לא הוי קידושין כלל ולא מהני ההשלמה כיון דאמר מנה זו דוקא קאמר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ולפ"ז צריך לפרש דהא דאמרינן כיצד כגון דאמר במנה זו לאו לגמרי קאמר כיצד דהא מסיים בסיפא אינה מקודשת וברישא קתני דוקא כשחזרו בהן אלמא דההיא כיצד לא בא לפרש אלא דאיירי נמי במנה זו וכ"כ הרשב"א:

(קונטרס אחרון): רש"י בד"ה כיצד דאמר במנה זו והיינו דקאמר אם רצה א' מהם לחזור כו' משמע דס"ל לרש"י כשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דכל זמן שלא חזרו בהן הוי קידושין ודלא כשיטת התוס' והרשב"א ז"ל:

דף ח עמוד ב

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא מנה אין כאן משכון אין כאן ומשמע מל' רש"י ומסקנת התוספות דה"ה במתנה נמי לא מהני משכון כיון שלא נגמר החיוב בדיבור וכן הוא בפוסקים ונלענ"ד שאם אמר בלשון חיוב חייב אני לך מנה ונתן לו משכון חייב דלא גרע מחייב אני לך מנה בשטר דהא לא שייך כאן משטה אני בך ואפשר דאפילו בלא"ה לא פסיקא מילתא דבמתנה פטור כיון דסמכה דעתה ובכמה דוכתי אשכחן דהיכא דסמכה דעתה קונה בדיבור וצ"ע:

בד"ה מנה אין כאן כו' פירוש ואינה מקודשת לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין כו' עכ"ל. לכאורה נראה דכוונתם בזה דכיון דהכסף אינו בעין נהי שנתחייב ליתן לה אכתי הו"ל כמלוה דאינה מקודשת וכ"כ הרשב"א ז"ל אלא דלפמ"ש לעיל בההיא דהמקדש במלוה דף ו' ע"ב דלמאי דמשמע שם מלשון רש"י ז"ל טעמא דהמקדש במלוה אינה מקודשת היינו משום דדעתה אמעות המלוה שהוא בעין ובההיא כבר זכתה משעת הלואה שלא ע"י קידושין ולפ"ז לא שייכא האי טעמא הכא וא"כ אי ס"ד דעל ידי המשכון נתחייב במנה היה ראוי לומר שתתקדש כאן ע"י שנתחייב בעיקר המנה וליכא למימר בכוונת התוספות דנחתו הכא לההיא סברא דמסקו דבמתנה נמי לא מהני כלל וצריך להחזיר המשכון א"כ למה הוצרכו לפרש כאן לפי שהאשה נקנית בכסף והכסף אינו בעין ותיפוק ליה שאין כאן כסף כל עיקר אע"כ דאכתי לא נחתו להאי סברא אלא מילתא דפסיקא קאמרי דלענין קידושין בלא"ה פשיטא דלא הוי קידושין אא"כ אמר זכי בגוף החפץ דאפילו לסברת רבינו חיים בשם ר"ת דבמתנה אם אמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה מעכב המשכון עד שיתן דמים אפ"ה באשה אינה מקודשת משום שהכסף אינו בעין וכמ"ש הרשב"א ז"ל דהו"ל כמלוה וסברי דטעמא דמלוה נמי לפי שאינו בעין. יהו לפי שיטת רש"י דלעיל צריך לפרש הכא כמסקנת התוספות כאן שאין כאן חיוב כסף כלל ואפילו במתנה נמי לא מהני וצריך להחזיר המשכון דאינו מתחייב בדבר שלא היה חייב בדיבור בעלמא ומה שנתן המשכון הוי כנתינה בטעות כיון דאזיל ליה חיוב המנה וכן משמע קצת מלשון רש"י ז"ל שכתב שאין המשכון מתנה אלא דבר"פ הנושא כתבתי דכל היכא דסמכא דעתיה דמקבל אדם מתחייב בדיבור וא"כ קשיא ההיא דהכא אע"כ דלא דמי קידושין למתנה ועיין בפ' הנושא. ועיין בר"ן ובחידושי הריטב"א ז"ל שכתבו פירושים אחרים בזה ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה עכ"ל. ואע"ג דבמשכון ביד אחרים מסקינן דמקודשת אע"ג שלא ישאר ביד האשה מ"מ שאני התם שהיה לו לבעל המשכון זכות בגוף המשכון מחמת הלואה ראשונה וקנוי לו מדר' יצחק א"כ הקנה לה אותו הזכות לגמרי משא"כ הכא דלא זכתה בגוף החוב בדיבור בעלמא א"כ אפילו את"ל שזוכית בגוף החוב ע"י נתינת המשכון לחוד אכתי אינה מקודשת לא מצד החוב שאינו בעין ולא מחמת המשכון כיון שאין כוונתו לזכות לה גוף המשכון כנ"ל כוונת התוספות ודו"ק:

בא"ד וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה כו' ואין לחלק בין מתנה לקידושין עכ"ל. כבר כתבתי דלכאורה אין לשון התוס' מקושר היטב דלפמ"ש הטעם שתחלת דבריהם לפי שאין אשה נקנית בכסף לפי שאינו בעין משמע דמשום דהו"ל כמלוה וא"כ ודאי יש לחלק בין קידושין ומכירת שדה דהיינו עובדא דזביני דאמת' דבסמוך דדמי נמי לקידושי אשה ובין ענין מתנה דלפי האי טעמא זוכה במתנה על ידי המשכון ולא שייך לומר מנה אין כאן משכון אין כאן דאיכא למימר כיון דיהיב משכון מסתמא גמר ומקני ולא גרע מחייב אני לך מנה בשטר וכדמשמע להדיא מל' הרא"ש ז"ל בשמעתין דיש מחלקין בין קידושי אשה ומכירת שדה ובין מתנה משום האי טעמא דאשה ושדה בעינן כסף בעין. אלא דשפיר יש ליישב לשון התוס' דמילתא דפסיקא נקטי כמו שכתבתי בסמוך דבאשה פשיטא דבכל ענין אינה מקודשת אא"כ אמר זכה בגוף החפץ ומה"ט שכתבו שאינה מקודשת מצד המשכון כיון שאין כוונתו לזכות לה גוף המשכון מש"ה כתבו דכמו כן פשיטא להו דבמתנה שאמר אתן לך ונתן משכון סתם דלא זכה במתנה ע"י משיכת המשכון כיון שהלה לא זיכה לו גוף המשכון אלא על המנה שאמר אתן אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן דבהא אין לחלק בין קידושין למתנה ולא דמי לחייב אני לך מנה בשטר כיון שאין המשכון תחת הכסף ממש וע"ז כתבו דאומר רבינו חיים בשם ר"ת דהיכא שאמר אל תחזיר לי המשכון עד שאתן לן מנה דבכי הא ודאי זוכה במנה ומתחייב ליתן המנה ואם לאו מעכב המשכון כמו שהתנו דכל תנאי שבממון קיים ולא הו"ל דברים בעלמא כיון שמסר לו המשכון על חיוב זה בפירוש גמר ומקני. אלא דאפ"ה לא מהני בקידושין דסוף סוף אין הכסף בעין והו"ל כמלוה כמו שכתבו בתחילת דבריהם. וזה נ"ל נכון בכוונת התוס' והשתא אתי שפיר לפירוש ר"ת דלא תיקשי מאי מקשה רבא לר' נחמן מההיא דקדשה במשכון מקודשת ואמאי לא מוקי לה כגון שאמר אל תחזיר המשכון עד שאתן לך המנה אע"כ דלר"ת נמי לא מהני בקידושין כדפרישית והא דלא מוקי לה כשאמר וכי בגוף המשכון דלשון קדשה במשכון לא משמע הכי כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה משכון דאחרים וכדר' יצחק כו' ובד"ה מנין לבע"ח שקונה משכון. עיין בזה בל' הרא"ש ז"ל בשמעתין באריכות וכבר כתבתי בזה מה שנלע"ד בפ' השולח דף ל"ז והעליתי דבכל מה שהוא לטובת המלוה אם רוצה לזכות גוף המשכון עדיף טפי משכנו בשעת הלואתו משלא בשעת הלואתו ובתרווייהו מקודשת והיינו דמשני הכא סתם במשכון דאחרים ולא מסיק דאיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו אע"כ בכל ענין מקודשת ודוקא לענין אחריות י"ל דשלא בשעת הלואתו מתחייב באחריות כיון דלגוביינא שקליה משא"כ במשכנו בשעת הלואתו אינו מתחייב באחריות דאפשר שלא נתכוין לזכות עדיין כמ"ש שם בתוס' טעם לשבח וסיוע גדול מצאתי לדברי בחידושי הריטב"א ז"ל בשמעתין ותלי"ת שכוונתי לדעת הגדול ברוב הדברים שכתבתי שם עיין עליו:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה משכון דאחרים וכדר' יצחק. כתבתי דלענ"ד דלעולם אם המלוה רוצה לזכות בגוף המשכון עדיף טפי משכנו בשעת הלוואתו משלא בשעת הלוואתו משא"כ לענין אחריות דהוי ריעותא דמלוה משכנו שלא בשעת הלוואתו הוי טפי ברשות המלוה בעל כרחו וכמו שהארכתי בפ' השולח ונתיישבו כמה קושיות שהקשה הש"ן בח"מ סי' ע"ב וכן משמע להדיא מלשון הריטב"א ו"ל בחידושיו:

בד"ה צדקה מנין כו' ויש מפרשים דלא מיקרי צדקה אלא הנותן משלו כו' עכ"ל. ויתיישב יותר לפמ"ש בפ' השולח בחידושינו דעיקר מימרא דר' יצחק אינו אלא לאתויי ראיה דשייך קנייה במשכון אע"ג שאינו זוכה בגוף המשכון אלא על תנאי אם לא יתפרע דלא תימא דלא מהני שום קנין במשכון אלא שלא יעשה מטלטלים אצל בניו וע"ז מייתי שפיר ראיה מדכתיב ולך תהיה צדקה ואי לא שייך ביה שום קנין לא הוי צדקה מה שמחזיר לו דדידיה קא מהדר ליה כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אם היה סלע שלה פי' בקונטרס כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל ותחלה אפרש דלא משמע ליה לרש"י לפרש כמסקנת התוס' דהכא אין הטעם תלוי בקנין אלא משום דסמכא דעתה דנהי דהכי הוא אכתי אמאי מקודשת הא בעינן שיגיע הכסף קידושין לרשותה דמה"ט קרוב לו אינה מקודשת ואע"ג שהרא"ש ז"ל מפרש כל הסוגיי' דהכא שנתן אח"כ לתוך חיקה היינו לשיטת התוספות מ"מ לרש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן ונהי דבדאמרה תן לפלוני מקודשת משום דבשליחותה קעביד ועוד דעיקר קידושין בזה משום דמטי הנאה לידה ממש ומה"ט מקודשת כשאמרה תן לכלב אם היה שלה משום דמטי הנאה לידה משא"כ בתן ע"ג הסלע דהיינו כסף ממש ודאי צריך שיתן הכסף לרשותה לכך הוצרך רש"י לפרש דחצירה קונה לה דמשום ידה או משום שליחות איתרבאי כדאיתא בגיטין והא דמיבעיא ליה לר' ביבי בחצר של שניהם היינו לפי מה שפירשתי בריש פ' הזורק בשיטת רש"י דע"כ הא דבגיטין וקידושין מהני כשנתן לתוך ד' אמות שלה וכן ביכולה לשומרו אפילו מאה אמה כולהו מדאורייתא נינהו דילפינן מריבוייא דזנתן מ"מ דביכולה לשמור נמי סגי ואיתקש הווייה ליציאה וא"כ הכא בסלע של שניהם מספקא ליה שפיר לרב ביבי דאפשר דנהי דבממון לא מהני כמ"ש התוספות מסוגייא דפ' הספינה מ"מ ייל דקידושין שאני כיון דיכולה מיהא לשמרו ואע"ג דבפ' הזורק מסקינן דשניהם יכולין לשומרו הוי מחצה על מחצה ומסקינן וכן בקידושין היינו ברשות הרבים דוקא או ברשות שאינו שלה כלל דלא תליא אלא ביכולה לשמור אבל ברשות שלה לא מגרע שמירה דידה כמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ד מהל' אישות אע"ג דבגיטין לא מהני היינו משום חומרא בעלמא כדאי' שם ועיין בא"ע סי' ל' ובב"ש סעי' קטן ד' וס"ק ו' א"כ היינו ספיקא דר' ביבי בחצר של שניהם כן נ"ל נכון בשיטת רש"י דאזיל לשיטתו בפ' הזורק וכן מבואר להדיא שהיא שיטת הרמב"ם ז"ל דבפ"ד מהל' אישות פסק דבזרק קידושין גמורים לחצר של השנים הוי ספק קידושין וע"כ היינו משום שמפרש בענין זה איבעיא דר' ביבי כן נ"ל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל ובחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל וממסקנת הרשב"א ז"ל נראה ג"כ דקאי בשיטת רש"י ז"ל אלא ר"ל בענין אחר והנלע"ד כתבתי ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה אם היה סלע שלה מקודשת פי' בקונטרס דחצירה קונה לה ולא נהידא כו' וכתבתי ליישב שיטת רש"י ז"ל בטוב טעם דאזיל לשיטתו בפרק הזורק וכמ"ש שם בחידושי ושכן הוא שיטת הרמב"ם ז"ל:

דף ט עמוד א

תוספות בד"ה והלכתא שיראי כו' וא"ת אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי דר"י כו' עכ"ל. ולפי מה שפירשתי לעיל בסוף הסוגי' דשיראי דהאי פלוגתא מישך שייכא בפולגתא דר' יוחנן ור"ל אי מעות קונה במטלטלין ולכאורה משמע דר"י כר' יוסף כיון דמעות קונה ע"כ קרא דעל הגאולה ועל התמורה דילפינן מיניה בפ' הזהב דף מ"ו חליפין דשוה בשוה ומדלא קני בתורת כסף משמע דבעינן דוקא דומיא דכסף דקייץ מש"ה איצטריך למיפסק כרבה ודו"ק:

בד"ה כתב על הנייר או על החרס כו' ואר"ת דההיא דהכא אתיא כר"א כו' וההיא דכתובות אתיא כר"מ כו' ואין מוכח מתוכו עכ"ל. מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי בכתובות דף כ"א וכתבתי שם דלפי פירושם קשיא דאביי אדאביי דבכתובות דף צ"ה כתבו התוס' להדיא דאביי סבר כר' אלעזר וכתבתי שם ג"כ ליישב קושיית התוס' ע"ש וכאן אבא בקצרה דהתם בכתובות דף כ"א ודאי אחספא ליכא למיחש למידי דאי כתב עלה מאי דבעי יטעון הלה שהוא זייף וכתב ויהא נאמן בטענתו כיון דחזינן שהוא דבר שיכול לזייף משא"כ הכא לענין קידושין ולקמן גבי שדה מכורה לא איירי כלל מכפירה והודאה אלא אם שניהם מודים או שהעידו לפנינו נגמרו הקידושין והקנין ויתר הדברים עיין שם בחידושינו וכן במה שכתבו דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כתבתי בחידושינו לגיטין בר"פ כל הגט ובכמה דוכתי דלשיטת רש"י וכמה פוסקים לא בעינן מוכח מתוכו ע"ש ודו"ק:

גמרא והא לא דמי האי שטרא לשטר זבינא כו' לפי פשוטו נ"ל לפרש דמקשה ברייתות אהדדי דהכא קאמר כיצד בשטר בתך מקודשת לי והתם בשטר זבינא תנינן לקמן דף כ"ו כיצד בשטר כותב שדי מכורה לך ומה ראו חכמים לחלק בין הפרקים דהכא הקונה כותב והתם כותב המקנה ומנא להו הא מילתא מאי שנא האי שטרא מהאי שטרא והקישא דויצאה והיתה ודאי לא שייך הכא כמ"ש התוס' דאיכא למימר דומיא דגיטין שהמקנה כותב ואיכא למימר איפכא דומיא דגיטין שהבעל כותב ועוד נ"ל לפרש דקושיי' הגמרא אליבא דהלכתא דרב חסדא סובר לקמן דף ט"ו דשטר אמה העבריה האב כותב בתי מכורה לך וכן פסק הרמב"ם ז"ל ומסקינן לקמן טעמא דר"ח דכתיב לא תצא כצאת העבדים אבל נקנית כקנין עבדים והיינו שטר דבעבד כנעני המקנה כותב דילפינן התם מוהתנחלתם דאיתקש לשדה אחוזה ואמרי' נמי לקמן דר"ת אית ליה נמי הקישא דאשה לאחרת דהיינו אמה העבריה לאשה וא"כ מקשה הכא שפיר כיון דבשדה המקנה כותב ע"כ דבעבד כנעני נמי המקנה כותב דמה"ט קי"ל באמה העברייה נמי שהאב כותב ואם כן בקידושי אשה נמי אית לן למימר שהאב כותב בתי מקודשת לך מהקישא דאחרת:

שם אמר רבא הכא מענינא דקרא כו' הכא כתיב כי יקח בבעל תליא רחמנא. אע"ג דמכי יקח דרשינן לעיל אין קיחה אלא בכסף ולא איירי בקידושי שטר מ"מ הא איתקשו הוויות להדדי ועוד דלבתר דילפינן לקידושי שטר מן התורה כולהו בכלל כי יקח נינהו כדמשמע מלשון התוס' לעיל דף ד' ע"ב ובד"ה ובעלה וכמו שכתבתי שם וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש שם דתרי כי יקח כתיבי בקידושי אשה ובהאי כי יקח קמא ודאי בכל מיני קיחה איירי ובהכי נמי א"ש הא דמקשה הכא התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו ובתר הכי מקשה ה"נ קרי ביה כי יקח דכתיב את בתי נתתי ואמאי לא מקשה מעיקרא ה"נ כתיב את בתי נתתי ולמאי דפרישית א"ש דלמאי דלא ס"ד עכשיו דאיכא למימר קרי ביה כי יקח אלא יקח דווקא ואיירי בכל מיני קיחה כדפרישית א"כ ע"כ האי קרא דאת בתי נתתי לא איירי אלא בחופה כפשטיה דקרא ובחופה ודאי האב מוסרה לחופה משא"כ בקידושין כתיב להדיא כי יקח ואפי' לר' הונא דאמר חופה קונה וא"כ מיקרי הוויה אפ"ה ליכא למימר דנקיש שטר לחופה דע"כ קרא דאת בתי נתתי לא איירי בקידושי חופה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי ע"י קידושי חופה בת חנק היא אע"כ בחופה דלאחר קידושין איירי שזינתה קודם חופה אבל בקידושי חופה אין ה"נ שהבעל צריך לומר הרי את מקודשת לי ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דעיקר הקושיי' מהקיש' דאחרת בלא"ה לק"מ לר' הונא דלטעמא דס"ל קונה ודו"ק:

שם התם נמי כתיב שדות בכסף יקנו. אע"ג דהאי בקנין כסף כתיב מ"מ לא משמע ליה עכשיו לחלק בקניני קרקע בין קנין כסף לקנין שטר דהא בקרא דזמכר מאחוזתו נמי טפי משמע דאיירי בקנין כסף מבקנין שטר ועוד דבהאי קרא דשדות בכסף יקנו כתיב וכתוב בספר ומשמע דהקונה כותב כל זה לסברת המקשה אבל למאי דמסקינן דשטר זביני הילכתא ע"כ צריך לחלק בין קנין כסף לקנין שטר וכ"ש למאן דיליף מואקח את ספר המקנה ואע"ג דלקושטא דמילתא בקנין כסף אשכחן נמי שהמוכר אומר לך חזק וקני מ"ה לאו לעיכוב' איתמר כן נ"ל שהוא מוכרח לשיטת התוס' בסמוך דהא ליכא למימר דלמסקנא נמי קרי ביה יקנו דא"כ הדרא קושיא לדוכתא בקידושין נמי קרי ביה כי יקח כדכתיב את בתי נתתי דהא לפירוש התוספות בקידושין לאו הילכתא אע"כ דלמסקנא לא אזלינן כלל בתר קרי אלא כדכתיב וכי יקח דוקא וא"כ ע"כ את בתי נתתי היינו דוקא בחופה שאחר קידושין ודו"ק:

תוספות בד"ה הילכתא נינהו תימא כו' א"כ ל"ל קרא דויצאה והיתה כו' עכ"ל. לכאורה ע"כ לאו אעיקר הקישא קשיא להו דהא בלא"ה איצטריך האי הקישא לכמה מילי כדדרשינן בסמוך לענין לשמה והרבה כיוצא בזה דדרשינן מהאי הקישא אלא דקשיא להו אמאי איצטריך לאתויי לעיל בברייתא דף ה' האי הקישא לעיקר קנין שטר דקאמר מנין שאף בשטר ושקיל וטרי בהא מילתא ואמאי לא מפיק ליה מהלכתא כן נ"ל בכוונתם אלא דלפ"ז לא אתי שפיר מה שכתבו בסוף הדיבור דלקמן גבי שדה כיון שהוא מדברי קבלה ולפמ"ש אדרבה טפי הו"ל לאתויי הילכתא מלאתויי קרא דדברי קבלה אע"כ דאייתורא דקרא קאי ועוד כתבו דבדברי קבלה אין להקפיד והדרא קושיא לדוכתא הא הקישא איצטריך בלא"ה ודו"ק וצ"ע:

דף ט עמוד ב

מהתם הו"א עד דמקדיש והדר בעיל קמל"ן. והא דרב לא חייש להאי פירכא נ"ל דכיון דמסקינן בסמוך דרבי נמי אית ליה דובעלה אתא נמי למעט אמה העברייה מדלא כתיב ובעל א"כ תו לית לן למימר דבאשה דמקדש והדר בעיל דא"כ תו לא שייך למעט אמה העברייה דהא אדרבה אמה העברייה נקנית בכסף לחוד וליכא למימר דמשום הא גופא איצטריך למעט אמה העברייה דלא בעינן ביאה וניקנית בכסף לחוד דלא תימא נהי דבע"ע נקנה בכסף לחוד אפ"ה באמה העברייה בעינן כסף וביאה מהקישא דאחרת הא ליתא לפי שיטת התוספות לעיל דף ג' ע"ב דהקישא דאחרת אתא לרבויי קנינים ולא למעוטי קנינים ע"ש ובלא"ה נמי לא שייך למימר הכי דאדרבה מצינן למימר איפכא דמקשינן עבריה לעברי דבכסף לחוד והדר מקשינן אשה לאחרת וכ"ש דבאשה לית לן משמעות דבעינן דוקא תרווייהו ועכ"פ נימא דכל חד תיקו אדוכתא אע"כ מדאיצטריך למעט אמה העברייה אלמא דבאשה נקנית בביאה לחוד משא"כ לר' יוחנן דלא משמע ליה למידרש ובעלה לתרתי דרשות לגופא ולמעוטי אמה העברייה דלא משמע ליה דניכתוב ובעל כדמשמע בסמוך וא"כ שפיר קאמר דאיצטריך בעולת בעל דאי מובעלה לחוד סד"א דמקדש והדר בעיל וליכא למימר דאכתי היאך ס"ד דבעינן מקדש והדר בעיל הא ע"כ כסף לחוד קונה מהקישא דאחרת דבהא מצינן למימר דלא משמע כלל להקיש לאחרת לענין קנין כסף כיון דלא אשכחן כסף שמועיל לענין אישות כדאמרינן לעיל ואיכא לאוקמי הקישא לשאר מילי וטפי הוי ניחא לן למימר הכי כיון דפשטא דקרא כי יקח איש אשה ובעלה משמע דמקדש והדר בעיל או כמו שתירץ רבינו נתנאל לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא ע"ש ועיין כאן בחידושי הרשב"א ז"ל והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

שם מתקיף לה ר' אבא בר ממל א"כ נערה המאורסה דבסקילה היכי משכחת לה. הא דלא אסיק אדעתא דאיכא לאוקמי בקידושי שטר היינו משום דלא ס"ד דאיכא שום מעליותא בקנין שטר יותר מבקנין כסף א"כ כי היכי דאשכחן דשטר לחוד קונה ה"נ אית לן למימר בכסף כיון דקרא גופא לא מוכח דאיירי דוקא דמקדש והדר בעיל משא"כ למסקנא דחי שפיר דשאני שטר שגומר ומוציא א"כ משכחת לה באישות משא"כ בכסף כדפרישית בסמוך וק"ל:

שם א"ל אביי ע"כ לא פליגי ר' ורבנן אלא באחר אבל בעל ד"ה עושה בעולה שלא כדרכה וקשיא לי מאי מקשה אביי דלמא הא דלא פליגי אלא באחר אבל בבעל כ"ע מודו היינו לבתר דכתיב בעולת בעל דמהכא ילפינן הא מילתא בסמוך בין לרבי ובין לרבי יוחנן אלא דלרבי מגופא דקרא ולר"י מדכתיב בעולת בעל ולא כתיב בעולת איש ולפ"ז שפיר קאמר ר' יוחנן דאי לאו קרא דבעולת בעל דממילא דרשינן תרתי לא הוי ידעינן כלל דאשה נקנית בביאה לחוד דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ונערה המאורסה הו"א דאיירי שבא עליה הבעל שלא כדרכה ואפילו אי הוי כתיב בעולת איש הוי מוקמינן לה לגופא שהבעל קונה בביאה כדרכה דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ואכתי שלא כדרכה לא הוי שמעינן משום הכי איצטריך ליה דרשה דבעולת בעל דשמעינן כולהו. ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא מסברא דבעל עושה בעולה שלא כדרכה דכתיב משכבי אשה הוקשו שתי משכבות להדדי ומהני הקישא נמי דלא הוי בתולה והא דדרשינן לה לקמן מבעולת בעל וכן פרש"י כאן היינו דוקא לענין דאין אחר עושה ודו"ק:

שם ורבי יוחנן האי ובעלה מאי עביד לה. קשיא לי דלמא איצטריך ובעלה למימרא דבעולה נמי יוצאה בגט דכתיב בהאי קרא דלא תימא כיון דבעולת בעל אסורה נמי לבני נח ובב"נ לא מהני גיטא לא מהני נמי בישראל דמי איכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי קמ"ל דמהני ואפשר דמדאיתקשו הוויות להדדי מקשינן וכ"ש דא"ש למאן דדריש אחרי אשר הוטמאה למחזיר גרושתו מן הנישואין א"כ ע"כ דמהני בה גיטא ודו"ק:

שם סד"א תיתי בק"ו מיבמה. וקשה מאי ס"ד דשייך האי ק"ו א"כ לישתוק מבעולת בעל וליליף כולה מילתא מיבמה ואפשר דשפיר הוי ידע דליכא למילף אשה מיבמה דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת משא"כ לאמה העברייה קס"ד דלא הוי פירכא כיון דאיכא למילף בבנין אב מאשה בק"ו מיבמה ואתיא מבינייהו דנהי דבבנין אב לחוד לא מצי למילף אמה מאשה משום דאיכא למיפרך מה לאשה שכן קנינה לשם אישות אבל מיבמה לא משמע ליה האי פירכא כיון דאיכא ק"ו וכל זה נשים בק"ו דאע"ג דקנינה לשם אישות אפ"ה כסף אינו קונה וביאה קונה אלמא משום אולמא דביאה משא"כ בהא דפריך שכן זקוקה ועומדת לא שייך לומר דכל זה נשים בק"ו כמ"ש התוס' לעיל דף ד ע"ב בד"ה שכן זקוקה ועומדת ובזה נתיישב' קושית מהרש"א ז"ל בסמוך ודו"ק. ולולא דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל לפרש בדרך אחר דהא דאיצטריך למעט אמה העברייה דאינה נקנית בביאה לאו בתחלת קנינה לשם שפחות איירי בזה אין סברא כלל שתקנה בביאה ולא שייך כלל ק"ו דיבמה אלא לענין ייעוד איירי שאם בא לקיימה לשם אישות ע"י ייעוד נמי אינה ניקנית בביאה אלא צריך לייעדה בכסף דוקא כדקתני לקמן כיצד מצות יעוד ומשמע התם דהייעוד הוא ע"י מעות הראשונים או על ידי עבדות שנשאר עליה שיעור שוה פרוטה וכי אפשר נמי דמיקרי יעוד ע"י שטר כמו שאפרש לקמן דף ט"ו אבל בביאה גרידא לא אשכחן דמיקרי ייעוד ולא קני לה כיון דהאב אינו מתרצה עכשיו בביאה וו והא"ש דלא שייך הכא האי פירכא דאין קנינה לשם אישות משא"כ לעיל דף ד' ע"ב דקאמר אמה העברייה תוכיח שאינה נקנית בביאה התם ודאי שאינה נקנית בתחילת קנינה לשם שפחות איירי דתוכיח מיהא הוי לכך מקשה שפיר מה לאמה שאין קנינה לשם אישות דבזה נתיישב' קושיית התוספות שם בד"ה ת"ל ובעלה ע"ש דוק ותמצא. והיינו נמי דאמרינן בסמוך דס"ד דהקישה הכתוב לאחרת ופשטא דקרא דהקישה לאחרת הא כתיב אם אחרת יקח לו והיינו כשמקיימה לשם אישות הוא דהקישה לאחרת דעלה כתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע אבל בענין שפחות שלה לא שייך להקישה לאחרת דהאי אמה והאי אשה תדע מדלא ילפינן מהאי הקישא שיהא מעשה ידיה של אשה לבעלה מדאורייתא כמו שמעשה ידי האמה לרבה וכן לענין מזונות אמאי לא ילפינן מהאי הקישא ולמאי דפרישית א"ש דהקישא היינו דוקא כשמייעדה כדכתיב אם אחרת יקח. ולפ"ז נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל דף ג' ע"ב אמאי לא יליף קנין כסף באשה מהקישא דאחרת ולפמ"ש לק"מ דאשה מאמה לא ילפינן אלא מייעוד שלה ובאמת בייעוד גופא לא ידעינן דבכסף אלא לבתר דאשכחן קידושי כסף מן התורה כנ"ל נכון לולי שהקדמונים לא כתבו כן ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף ט ע"ב גמרא ההיא מיבעיא ליה זו נקנית בביאה ואין אחרת נקנית בביאה סד"א תיתי בק"ו מיבמה כו'. וכתבתי דלולי פירוש הקדמונים היה נ"ל לפרש דהא דאיצטריך למעט דאין אמה העבריה נקנית בביאה לאו אתחילת קנינה לשם שפחות איירי אלא לענין דאין נקנית בייעוד לשום אישות בביאה לחוד אלא בכסף ולפ"ז נסתפק לי אם נקנית בייעוד ע"י שטר והפוסקים לא כתבו מזה כלום וצ"ע:

שם א"כ ניכתוב רחמנא או בעלה. נ"ל דה"פ דרבא ס"ל כר"י דיליף קידושי ביאה מבעולת בעל דאי מובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל וא"כ א"ש דליכתוב או בעלה ותו לא איצטריך קרא דבעולת בעל אלא ע"כ דלא מצי למיכתב או בעלה דאיצטריך ובעלה לכדרבא וא"כ אכתי לא הוי ידעינן הא דרבא דהו"א דמקדש והדר בעיל משו"ה איצטריך קרא דבעולת בעל והשתא שמעינן כולהו כן נ"ל:

דף י עמוד א

גמרא אמר רבי זירא מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי פירוש דלהכי אתא קרא דבעולת בעל לר' למידרש מיניה דע"י בעולת בעל הו"ל בעילה גמורה לכל מילי אפילו שלא כדרכה משא"כ בבעילת אחר נהי דשלא כדרכה הוי בעולה לענין קטלא וכן לענין כ"ג לרב בפרק הבע"י ביבמות דף נ"ט מ"מ לא הוי בעולה גמורה לענין קנס ושייכא האי דרשא לענין קנס דכתיב בתר הכי בהאי ענינא באותו פרשה:

תוספות בד"ה עד שיהיו שניהם שוין פ"ה בני עונשין כו' ולא נהירא כו' וי"מ דההיא דהתם אתיא כרבי יוחנן כו' ודוחק הוא עכ"ל. ולענ"ד לא ידענא מאי דוחקא דהא לפרש"י ע"כ לא שני לן בהכי בין נערה המאורסה לנשואה דהא רבי יאשיה מייתי מקרא דנשואה ורבי יונתן מייתי מקרא דנערה המאורסה אע"כ דלא משמע לחלק כלל וא"כ ממילא דפלוגתא דרבי מאיר וחכמים דפ' ד' מיתות דמייתי התוספות בתר הכי נמי פליגי בהא פלוגתא גופא דרבי יאשיה ורבי יונתן כדאמרינן התם להדיא כתנאי וא"כ אתא האי דמס' נדה כחכמים ואפשר דמההיא מתניתין גופא מוכח לרב למילתיה בפרק ד' מיתות דקאמר אבל חכ"א נערה אפילו קטנה במשמע כנ"ל וק"ל:

בא"ד ור"ת פירש כו' וקאמר התם מסתברא דלגמרי ממעט כו' והא בעינן שניהם שוין כו' עכ"ל. האי גירסא ליתא התם אלא מסתברא דמסקילה ממעט לה ומקשינן התם והא בעינן שניהם שוין ובאמת נ"ל דר"ת גופא נמי גריס כגירסת הספרים שלפנינו דאי גריס כמשמעות הכתוב בתוס' כ"ש שאין מקום לפירושו דהיאך שייך לומר מסתברא דלגמרי ממעט ותיפוק ליה דבהדיא ילפותא דקרא להכי לחוד אתי אע"כ דר"ת נמי גריס מסתברא דמסקילה ממעט ומקשה הא בעינן שניהם שוין אלא משום דלפ"ז משמע לכאורה לגמרי כפרש"י דמזה מקשה הש"ס והא בעינן שניהם שוין דאל"כ פטור לגמרי והיאך אמרת דמסקילה לחוד ממעט ליה משא"כ לפי' ר"ת לא יתכן לפרש כך לכך הוצרך ר"ת לפרש דלשיטתו הכי מקשה שם היאך אמרת מסתברא מסקילה ממעט לה אדרבא מסתברא יותר לומר דלגמרי ממעט לה מדדרשינן עד שיהיו שניהם שוין והאי דרשה משמע יותר שיהיו שניהם שוין באותה מיתה ממה שנדרש שיהיו שניהם שוין בני עונשין כן נ"ל לפרש שיטת לשון התוספות לפר"ת אבל אכתי קשיא לי טובא לפי' ר"ת דהא עיקר קרא דומתו גם שניהם בנשואה כתיב והיאך מפיק ליה מפשטא לאוקמי בארוסה וליכא למימר דהכי משמע דרשה דקרא דוקא באשת איש משכחת חנק כיון דשניהם במיתה א' משא"כ בארוסה לעולם לא משכחת חנק כיון דאין שניהם במיתה א' הא ליתא דאכתי מ"מ אשכחן נמי חנק בארוסה כגון בבוגרת ונשואה שלא נבעלה ועוד דבנשואה נמי בבת כהן משכחת לה דהיא בשריפה ובועלה בחנק וליכא למימר דמייתורא דקרא ע"כ מפקינן לה באם אינו ענין לענין בא על נערה המאורסה קטנה הא ליתא דמלבד שהוא דוחק גדול אלא דקשה יותר אדמקשה התם בפ"ד מיתות אמילתא דרב אליבא דר"מ הא בעינן ומתו גם שניהם טפי הו"ל לאקשויי אליבא דחכמים דאמרו נערה אפילו קטנה במשמע א"כ ייתורא דקרא דומתו גם שניהם מאי דרשי ביה ויש ליישב קצת דלחכמים איכא למימר דדרשי קרא דומתו גם שניהם לדרשא אחריתא כדמסיק התם משא"כ לרב אליבא דר"מ דקאמר מסתברא מסקילה ממעט לה ולא קאמר לגמרי ממעט אע"כ דלענין לגמרי לא הוי מפיק לה ר"מ מנערה ולא קטנה אלא מומתו גם שניהם אע"כ דההיא ומתו גם שניהם דוקא בנשואה אבל בארוסה מסקילה לחוד ממעט לה מנערה ולא קטנה וע"ז מקשה שפיר דאדרבה מסתבר יותר לומר דומתו גם שניהם בארוסה בא למעט מסקילה והיינו כדפרישית כן נ"ל בשיטת ר"ת אבל לפרש"י א"ש טפי ודוק היטב:

גמרא אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. לכאורה טפי הו"ל למימר דדעת האשה אגמר ביאה וכמ"ש בחידושי לכתובות דף נ"ב בשם הירושלמי אלא דלקושטא דמילתא אמר הכא דדעתו נמי אגמר ביאה ונ"מ היכא שאמרה בפירוש שנתרצית להתקדש בתחילת ביאה אפ"ה לא מהני דאיהו דעתיה אגמר ביאה ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בל' התוספות:

תוס' בד"ה כל הבועל כו' תימא דבפרק הבע"י ילפינן דאשה נקנית בהעראה כו' ור"ן גאון תירץ וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב ולא בחופה עכ"ל. ורב אלפס ז"ל בפ' הבע"י כתב להדיא כשיטת ר"ן גאון וכבר קבלתי עלי לחובה בסוגיא דחופה קונה לעיל דף ה' ליישב שיטת הגאונים והנה עד כה עזרני ה' והאיר עיני דאדרבה ממה שהקשו התוספות כאן מהכא סייעתא טובא לשיטת הגאונים דכבר כתבתי לעיל דף ד' ע"ב בל' התוספות בד"ה ובעלה דקשיא לי טובא האי קיחה קיחה דדרשינן בפ' הבע"י להעראה מנלן הי מינייהו מופנה דעריות ודיבמה וכן כולהו איצטריכו לגופייהו וקיחה דאשה הא איצטריך למגמר קיחה קיחה משדה עפרון ותירצתי שם דתרי כי יקח כתיבי באשה קמייתא בפרשת מוציא ש"ר דכתיב כי יקח איש אשה ובא עליה ושנאה ומההיא הוא דילפינן בפ' הבע"י להעראה דהאי כי יקח לא איירי כלל מקיחה דקידושין שאין זה ענין לפ' מש"ר אלא מקיחה דנשואין איירי כדכתיב ובא עליה וכתיב נמי במש"ר את בתי נתתי ודרשינן מיניה שהאב מוסרה לחופה אלמא דכולה עניינא מקיחה דנשואין איירי ומש"ה ילפינן שפיר מקיחה קיחה דנעשית נשואה בהעראה דהא ליכא לאוקמי האי קרא דנקנית בהעראה לאירוסין דא"כ היאך נעשית נערה המאורסה דכתיב בהאי ענינא ואם אמת היה הדבר וסקלוה ותיפוק ליה כיון דנתארסה ע"י העראה א"כ אם זינתה אח"כ לאו בסקילה היא דלאו בתולה היא אע"כ דהאי כי יקח דכתיב במש"ר דמיניה דרשינן העראה היינו קיחה דנשואין ומקידושין לא איירי קרא כגון שכבר נתקדשה קודם לכן בכסף או בשטר והיינו דמקשינן נמי לעיל אקרא דאת בתי נתתי ואימא ה"מ קטנה והיאן אפשר לומר כן הא כתיב ברישא דקרא כי יקח איש אשה אלמא דבשעת קידושין היתה גדולה דאשה גדולה משמע אע"כ משום דבלא"ה לא איירי האי קרא אלא מקיחה דנשואין ולא מקיחה דאירוסין וא"כ שפיך א"ל דבשעת קידושין היתה קטנה והיינו נמי דלענין ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון מייתינן לעיל בברייתא קרא דכי יקח איש אשה ובעלה דכתיב באידך פרשה בתרייתא בעניינא דספר כריתות ולא מייתי מקיחה קיחה דקרא קמא אלא ע"כ כדפרישית דקיחה דקרא קמא לא מופנה דאיצטריך למיגמר לענין העראה לנשואין וא"כ לא איירי מקידושין כלל ותו ליכא למיגמר מיניה לענין קידושי כסף מש"ה מייתי מקרא בתרא דמופנה להאי דרשה ולענין קידושין דוקא כנ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב שיטת הגאונים והרי"ף ז"ל וכמ"ש הרי"ף מילתא בטעמא דהעראה שאחר קידושין ודאי גומרת כיון שהיא זקוקה ועומדת דומיא דיבמה ע"ש. והואיל וחביבה עלי יהבי דעתאי דקשיא לי על לשון הרי"ף ז"ל דא"כ אמאי איצטריך למילף העראה דבתר קידושין מג"ש דקיחה ואמאי לא יליף לה מק"ו מיבמה כיון דלא שייך האי פירכא דזקוקה ועומדת דהאי זקוקה ועומדת טפי שהיא ארוסתז ונ"ל ליישב דאכתי איכא למיפרך מה ליבמה שקונה בע"כ ונהי דלענין עיקר ביאה באשה דבעי למילף לעיל בק"ז מיבמה לא פרכינן האי פירכא מצינן למימר דלאו פירכא היא דכל זה אשים בק"ו כיון דביאה קונה ביבמה בע"כ אינו דין שתקנה באשה מיהא מדעתה משא"כ לענין העראה דבתר קידושין הוי פירכא גמורה דמצינן למימר דאשה אינה נקנית בהעראה שאין דעתו ודעתה אלא אגמר ביאה והא דקונה ביבמה משום דהתם לאו בדעתייהו תליא מילתא שהרי אפי' באונס ובלא כוונה מהני ביבמה ומשו"ה איצטריך למילף בג"ש דקיחה ומוקמינן לה דוקא לנשואין ולא לענין אירוסין דבבנין אב ליכא למילף דחופה תוכיח ואפילו לרב הונא דאמר חופה קונה אפ"ה ליכא בנין אב לענין העראה דבעינן דומיא דיבמה שגומר' ואינה קונה כן נ"ל ועיין מ"ש בזה לעיל דף ה' בד"ה חופה שגומר' ותו לא מידי ודוק היטב שדברים נכונין הם בסייעתא דשמיא:

(קונטרס אחרון): תוספות בד"ה כל הבועל ורבינו נסים גאון תירץ דההיא דיבמות איירי אחר קידושין כו' וקשה לפירושו דקיחה קיחה גבי קידושין כתיב כו' וכתבתי דשיטת הרי"ף ז"ל הוא ג"כ כשיטת רבינו נסים גאון וכתבתי ליישב קושיית התוספות בטוב טעם בעזה"י דאדרבא מסוגיא זו דקושיית התוספות הוי סייעתא לשיטת הרי"ף והגאונים ז"ל ובזה נתיישב היטב לשון האיבעיא דבסמוך אם ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה עיין בפנים:

גמרא איבעיא להו ביאה נשואין עושה כו' נ"ל דהא דמספקא להו אע"ג דאיתקשו הוויות להדדי מ"מ איכא למימר דשאני ביאה דילפינן מיבמה דכתיב יבמה יבא עליה ולקחה ודרשינן דנעשית כנשואה לכל דבריה אלמא דבביאה לחוד נעשית נשואה ואפילו ביבמה שנפלה מן האירוסין איירי נמי קרא כדדרשינן מהחוצה לרבות ארוסה דתו ליכא למיפרך שכן זקוקה ועומדת כיון דמצד הזיקה אכתי לא הוי כנשואה מיהו לשיטת הרי"ף שכתבתי בסמוך דמוכח דבאשה דעלמא נמי בביאה דאחר אירוסין לא מיבעיא לן דנשואין עושה וא"כ ליכא למילף כ"כ מיבמה דשאני יבמה שזקוקה ועומדת והו"ל ביאה דאחר קידושין מיהו לפמ"ש לעיל דף ד' ע"ב דההיא פירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא גמורה היא דכל זה אשים בק"ו אלא דהכי פירושא דכיון שזקוקה ועומדת והביאה אינו עושה אלא גמר קנין לית לן למילף לתחלת קנין ומשו"ה איצטריך ובעלה נמצא לפ"ז דלבתר דילפינן מובעלה דביאה קונה אית לן למימר שקונה וגומר' מהאי ק"ו דיבמה ופירכא דזקוקה ועומדת לאו פירכא היא דנכנס הפירכא תוך הק"ו ואפשר דאכתי מספקא ליה. מיהו בלא"ה לשיטת הרי"ף ז"ל אתי שפיר דמשום האי סברא גופא מספקא ליה דאי ביאה אירוסין עושה אמאי הוי נשואה בביאה דלאחר קידושין מאי אולמא דהאי ביאה מהאי ביאה כמ"ש התוספות לעיל בסוגיא דחופה קונה אבל לענין העראה לא שייך לומר כן דסברא גדולה יש דבביאה קמייתא אין דעתו אלא על גמר ביאה משא"כ ביאה דאחר קידושין שכבר קנוייה ועומדת לו קנאה אפילו בהעראה דומיא דיבמה מ"מ לבתר דאיפשיטא דאירוסין עושה ע"כ משום דלא דמי ליבמה וכמו שאפרש בעזה"י:

תוספות בד"ה ומקבל את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל דמקום הספק הוא מסוגייא דשמעתין מדדייק מסיפא קתני ביאה וקתני נישאת ולא דייק מרישא קתני ביאה וקתני מקבל את גיטה וכן נראה מלשון הרשב"א ז"ל בשם תוספות ישנים והא דלא דייק אכתי מרישא דקתני ביאה וקתני וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה דבפשיטות מצינן למימר דהאי בבא דזכאי במציאתה כו' לא קאי ארישא דכבר נתקדשה אלא אבתו בעלמא קאי משא"כ האי בבא דקתני ומקבל את גיטה ע"כ אדלעיל קאי שכבר קיבל אביה קידושין וא"כ שפיר הוי מצי למידק דביאה אירוסין עושה משו"ה יש לספק דאפשר דבנשואה נמי האב מקבל גיטה וק"ל. מיהו נ"ל דלא מספקא להו להתוספות אלא בקטנה שנישאת דוקא אבל בנערה שנישאת פשיטא להו דאין אביה מקבל גיטה כדפשיטא לן בכולה תלמודא דמשנישאת אין לאביה רשות בה וילפינן לה בכתובות דף ל"ט מהפרת נדרים ע"ש בפירש"י ותוס' משא"כ בקטנה דלא שייכא בעניינא דהפרת נדרים משו"ה מספקא להו ואכתי איכא למידק דהא עיקרא דמילתא שהאב מקבל גט לבתו ילפינן בכתובות דף מ"ז מהקישא דיציאה להוייה וכיון דפשיטא לן בכולא תלמודא דקטנה שניסת ונתגרשה או נתאלמנה נעשה כיתומה בחיי האב ואין רשות לאביה עוד לקבל קידושיה א"כ מהיכא תיתי יהיה לו רשות לקבל גיטה משנשאת כיון דליתא בהאי הקישא. ונראה ליישב דמה"ט גופא מספקא להו שהרי אם נאמר שהיא עצמה מקבלת גיטה נמי תיקשי לן האי הקישא דויצאה והיתה דהא קטנה שניסת ונתגרשה אין לה יד כלל לקבל קידושין אלא דאפילו הכי מתגרשת ע"י עצמה בפשיטות כשאין לה אב משום דבגט לא בעינן יד גמור' כמ"ש בחידושי לגיטין דף ס"ד ע"ש מ"מ כשיש לה אב משמע דיד אביה עדיף טפי דאכתי שייך ביה קצת הקישא דיציאה להוויה קמייתא והיינו נמי דבנערה פשיטא לן דבניסת היא ולא אביה דיד עצמה בלא"ה בנערה עיקר כשהיא בת דעת ומהווה את עצמה כמו שפירש רש"י ז"ל במשנה דגיטין דף ס"ד ע"ש בחידושינו:

(קונטרס אחרון): שם בד"ה ומקבלת את גיטה יש להסתפק אם יכול האב לקבל גט לבתו קטנה משנשאת. כתבתי מקום הספק שנסתפקו התוספות בזה ועיין מה שכתבתי בפ' האיש מקדש דף מ"ד ע"ב דלענ"ד מסוגייא דהתם נמי מוכח דאין יכול לקבל גיטה משניסת כדמסקו הכא בשם ר"י:

בא"ד ומיהו מדדחיק לאוקמי כו' ולא מוקי לה כשנשאת כשהיא קטנה כו' עכ"ל. ואף ע"ג דבקטנה לא שייך לומר דמשלמת קרן וחומש אכתי משכחת דבשעה שקיבל אביה הגט היתה קטנה ובאוכלת תרומה אח"כ היא גדולה מיהו אכתי מאי מדייקי התוס' דבלא"ה מצי לאוקמי התם כמשנה אחרונה שקיבל מסר והלך כדאיתא שילהי שמעתין ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה וחייבין עליה משום א"א פ"ה וכו' ויש לתמוה אמאי איצטריך כו' עכ"ל. ובחידושי הרשב"א ז"ל כתב דאיצטריך לאשמעינן דלא תימא דהתורה מיעטה בפירוש מומתו גם שניהם לפי פירש"י דלעיל בסמוך וכמ"ש התוס' בד"ה עד שיהיו דלפרש"י מיתוקמא מתניתין כרבי יונתן ומה שלא תירצו כן התוספות נראה דאכתי שמעינן להא מילתא שפיר מדקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות דאפילו אשת איש בכלל. מיהו נלע"ד דמצי לשנויי דאיצטריך האי בבא דא"א דאל"כ לא הוי שמעינן דא"א בכלל א' מכל העריות הוא משום דאיכא למימר דלמא איילונית היא ולאו אשת איש קמל"ן דאזלינן בתר רובא ואפי' בדיני נפשות ויש ליישב ודו"ק:

דף י עמוד ב

ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה כו' ויש לדקדק דאיכא למיפרך מה לש"כ שכן גופה קנוי משא"כ באשה וליכא למימר דכל זה אשים בק"ו דאע"ג שגופה קנוי אפ"ה אין ביאתה מאכילתה וכספה מאכילתה הא ליתא דהא ע"י ביאה אין גופה קנוי ולפ"ז ע"כ דעיקר הק"ו דאשה עדיפא משפחה כיון דאשה אוכלת ע"י ביאה ואם כן הדרא הפירכא לדוכתא אדרבה שפחה עדיפא שכן גופה קנוי מיהו לפי מ"ש התוס' דאין זה ק"ו אלא גילוי מילתא מהו נקרא קנין כספו א"ש וכן נראה לכאורה בהדיא מדקאמר עולא בכתובות הובא לעיל דף ה' דהא דארוסה אוכלת מדאורייתא היינו מדכתיב קנין כספו אלא דאכתי מספקא לן דאיכא למימר דקנין כספו קאי דוקא אש"כ דגופה קנוי או דילמא דאשה עדיפא שקנוייה ג"כ לשם אישות וענין אישות עדיף טפי לענין תרומה כדאשכחן ביבמה דאע"ג דלאו קנין כספו היא אלא דאחיו כדאיתא ביבמות ד' ס"ד ע"ב אפ"ה אוכלת מצד ביאה דאישות דכתיב כל טהור בביתך יאכלנו דמייתי רש"י הכא ויבמה ודאי מיקרי ביתו וע"ז מייתי שפיר ק"ו ומה שפחה כנענית שאין ביאתה מאכילתה והיינו כפרש"י שדקדק בלשונו דלא חזייא לביאה כלל דאסורה לו וא"כ לא מקריא כ"כ קנינו ואפ"ה אוכלת כ"ש באשה דיש לקרותה קנין כספו כיון שקנינו לשם אישות דמה"ט ביאתה מאכילתה כן נ"ל ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה ומה שפחה כנענית כו' וא"ת ונימא יבמה תוכיח כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דכאן משמע להו בפשיטות דשומרת יבם אין אוכלת מדאורייתא בתרומה אפילו ע"י מאמר דכסף וביבמות דס"ח ע"ב ובכתובות דף כ"ח כתבו התוס' להדיא דשומרת יבם אוכלת מדאורייתא דהא דדרשינן התם קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין דאחיו הוא אסמכתא בעלמא היא. והנראה מזה דהתוספות דהכא קאי בשיטת רש"י דהתם דשומרת יבם אינה אוכלת מדאורייתא דהאי דרשה דקנין כספו ולא קנין דאחיו דרשה גמורה היא אלא דאכתי קשה דע"כ הסוגיא דהכא לא מצי סברה דקנין כספו ולא קנין דאחיו דרשינן מייתורא דלישנא דקרא דא"כ ממילא שמעת מיניה דאשתו גמורה שהיא ק"כ אוכלת ולמה הוצרכו הכא לק"ו אע"כ דלבתר דילפינן הכא דארוסה אוכלת וק"ו דשפחה אמרינן שפיר כיון דארוסה אינה אוכלת אלא מק"ו דש"כ שהיא קנין כספו א"כ שומרת יבם דלאו קנין כספו היא ליתא בהאי ק"ו משו"ה אינה אוכלת וא"כ לפ"ז לא מקשו התוס' מידי דהא למאי דבעינן למילף ארוסה בק"ו מש"כ לא שייך למימר יבמה תוכיח כיון דאיכא למימר דאין ה"נ דאפילו שומרת יבם אוכלת מיהא ע"י כסף מהאי ק"ו גופא כיון דליכא מיעוטא ויש ליישב בדוחק שלסברות הללו נתכוונו התוספות בתירוצם וצ"ע ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

רש"י בד"ה זו שביאתה מאכילתה כו' ונשואה פשיטא ליה דאכלה ונפקא ליה בסיפרי מכל טהור בביתך כו' עכ"ל. מכאן קשיא לי טובא על מ"ש התוספות ביבמות דף ס"ח ע"ב דהאי דרשה דכל טהור בביתך אסמכתא בעלמא היא כיון דאפילו ארוסה אוכלת מדאורייתא דקנין כספו דרשה גמורה היא לגבי ארוסה כדמוכחי התוספות התם ע"ש וא"כ מאי קאמר הכא זו שביאתה מאכילתה ומנא ליה הא כיון דהאי תנא סובר דקנין כספו לא קאי אארוסה ובלא"ה נמי תמיה לי לשון התוס' שכתבו דכל טהור בביתך דאסמכתא היא מאי אסמכתא שייך הכא דפשטא דקרא הוא דאשתו קרוייה ביתו ובלא"ה אין מקום לקושיית התוס' שם על לשון הסיפרי דהא בלא"ה מה שהוכיחו התוספות דפשטא דקרא דקנין כספו קאי בארוסה מסוגייא דר"פ אלמנה ומטוגייא דפרק הבע"י דף נ"ו ע"ב לאו מילתא פסיקא היא דהא לאוקימתא דרנב"י בשמעתין פלוגתא דתנאי אי ארוסה אוכלת מדאורייתא ואפילו למ"ד אוכלת היינו מק"ו לבתר דכתיב כל טהור בביתך דביאה מאכילה ולרבינא נמי איכא למימר הכי אלא דע"כ אליבא דהאי תנא ביבמות דף נ"ז ע"א) דדריש מוכהן כי יקנה נפש קנין כספו לפצוע דכא כהן שנשא בת גרים אלמא דמייתורא דנפש פשיטא לן דאארוסה קאי וע"ז כתבו התוס' דלפ"ז ע"כ כל טהור בביתך מיותר לשום דרשא ולשון אסמכתא אינו מדוקדק מיהו בעיקר קושיית התוס' דהתם נלע"ד דאפילו מאן דאית ליה דארוסה אוכלת מפשטא דקרא אפ"ה איצטריך כל טהור בביתך לענין יבמה גמורה שנתיבמה דמטעם קנין כספו לא הוי אכלה דק"כ דאחיו היא אלא מטעם דמיקרי ביתך אכלה כנ"ל ועיין בסמוך ועיין בזה לעיל בסוגיא דרב הונא דאמר חופה מאכילה בתרומה ע"ש ודוק היטב:

בד"ה היכי דמי כו' אי נימא ביאה שלאחר חופה כו' עכ"ל לכאורה הלשון אינו מדוקדק דהאי ביאה שאחר חופה היכי דמי אי למ"ד חופה קונה א"כ מחופה לחוד אוכלת כמ"ש לעיל ד"ה וכמ"ש מהרש"א ז"ל שם ועוד נראה דוחק לאוקמי סוגיא דהכא כמ"ד חופה קונה ואי למ"ד חופה אינו קונה א"כ חופה בתחלה לאו כלום הוא וא"כ ביאה שאחריה לא מיקרו תרתי מיהו אפשר דלמאי דס"ד עכשיו שייך האי ק"ו כעין ק"ו דר"ה לענין חופה כמ"ש התוס' שם וכאן דס"ל דלא אמרינן דיו היכא דמיפרך ק"ו א"כ שפיר איכא לאוקמי סוגייא דהכא כרב הונא מיהו אין צורך לכל זה דהכא איירי שפיר בביאה שהיא ברשות הבעל דחופה וביאה באין כאחד כמ"ש לעיל דעיקר חופה היינו שכנסה הבעל לרשותו וכיון שהביאה וחופה באין כא' שפיר קרי להו תרתי ומהאי טעמא כתבו הפוסקים דביאה כי האי נשואין עושה ודו"ק:

גמרא אלא אי אמרת קידושין עושה מ"ש ביאה דפשיטא ליה כו' וקשיא לי דלמא הא דפשיטא ליה דביאה לחוד מאכילה בתרומה היינו משום דיליף לה מיבמה דאוכלת כדכתיב כל טהור בביתך והאי נמי בית מיקרי אלמא דביאה לחוד מאכילה דהא ביבמה לא הוי אלא ביאה לחוד דהא לא מיקרי קנין כספו אלא קנין כספו דאחיו כדאיתא ביבמות ובשלמא לפירוש התוס' דיבמות שהבאתי לעיל שכתבו דהא דאמרינן ק"כ דאחיו היא היינו מדרבנן א"ש אבל לפרש"י דהתם קשה. מיהו יש ליישב דאע"ג דלאו ק"כ היא אלא דאחיו אכתי הו"ל תרתי לגבי חדא כיון שזקוקה ועומדת. ועוד שאם נאמר מהאי טעם דזקוקה ועומדת לא מהני בה כלל למיקרי תרתי א"כ סוף סוף ממילא איפשיטא האיבעיא דביאה לחוד נשואין עושה כדאשכחן ביבמה וכמ"ש לעיל בלשון האיבעיא דעיקר ספיקא הוא אי שייך הכא האי פירכא דזקוקה ועומדת או לא ודוק היטב:

שם ובן בג בג התם לא שייך בקניינה כו' ולפמ"ש התוס' בד"ה זו שביאתה מאכילתה דהאי ק"ו דרבי יהודה ב"ב היינו כרבי טרפון דלא אמרינן דיו א"כ ה"מ למימר הכא דבן בג בג כרבנן דאמרי דיו אלא דקושטא דמילתא קאמר דמשום האי סברא דשייר בקניינה מיפרך הק"ו ומש"ה נמי לא הוי בכלל קנין כספו כפשטא דקרא כן נ"ל:

שם רבינא אמר מדאורייתא מיפשט פשיטא ליה דאכלה כו' נראה דהא דפשיטא ליה דאכלה מדאורייתא לאו מהאי ק"ו דשפחה כנענית יליף לה דהא לכאורה משמע דהא דנאדי רבינא מאוקימתא דרנב"י היינו משום דלא ניחא ליה למילף בק"ו כסף שלא ע"י חופה מביאה שע"י חופה ולא מיסתבר למימר איפכא דפשיטא ליה לרבינא מסברא דנפשיה דשייר בקניינו לאו פירכא היא ומשו"ה לא מוקי כרנב"י משום דאכתי קשיא ליה טעמא דבן בג בג דמלבד שזה דוחק אלא שלא ניתן לאמרו לא מיבעיא לפירוש התוס' בד"ה זו שביאתה דמאן דיליף בק"ו ס"ל כר"ט א"כ בפשיטות מצי לאוקמי טעמא דבן ב"ב דלא ס"ל כר"ט ועוד דא"כ לא שייך מילתא דרבינא הכא לענין האיבעיא דביאה אירוסין עושה או נשואין עושה כיון דלרבינא נמי בלא"ה אתי ליה שפיר הא דריב"ב כמו לרנב"י ולפירש"י ותוס' דרבינא אאיבעיא דלעיל קאי לכך נראה דלרבינא הא דפשיטא ליה דאכלה מדאורייתא היינו מפשטיה דקרא דק"כ והיינו כדאמר עולא בפרק אע"פ וכמ"ש התוספות ביבמות דף ס"ח מסוגיא דפרק הבא על יבמתו דף נ"ז דמייתורא דנפש קנין כספו דרשינן לפצוע דכא שנשא בת גרים אלמא דק"כ איירי בארוסה כנ"ל עיין בסמוך:

רש"י בד"ה אי אתה יודע בתמיה עכ"ל. והוא תמוה דאמאי לא פירש כן לעיל בברייתא ולכאורה היה נ"ל דלעיל ודאי מצינן למימר דלאו בתמי' קאמר ליה אלא בפשטא דלישנא שהיה אומר לו ואמאי לא ילפת ק"ו משא"כ הכא דלרבינא לכ"ע אכלה מדאורייתא והיינו ק"ו מש"כ וא"כ ע"כ דבן בג בג גופא ידע מהאי ק"ו דשפחה כנענית וא"כ בתמיה קאמר לו כי היכי שאתה יודע לדרוש האי ק"ו מדאורייתא ה"נ אית לן למילף מדרבנן האי ק"ו גופא אבל למאי דפרישי' בסמוך דמפרש"י ותוספות מוכח דהא דלכ"ע אכלה מדאורייתא לאו מק"ו אלא מפשטא דקרא א"כ א"א לפרש כן לכך נ"ל כיון דבלא"ה אין צורך הכא לק"ו דבפשיטו' הוי מצי למימר מ"ש דבארוסה חיישת לסימפון ובש"כ לא חיישת אע"כ דהא דנקיט ק"ו היינו לאלומי הקושיא והתמיה וא"כ יפה כתב רש"י ז"ל דבתמיה קאמר ליה כן נראה לי ודוק ועיין בסמוך:

גמרא זו שביאתה מאכילתה בתרומה אינו דין שכספה מאכילתה ולא ניחוש לסימפון. הסוגיא תמוה ועיין בפירש"י ותוספות ועדיין התמיה במקומה דלא אשכחן ק"ו כי האי בכולה תלמודא כיון דמתניתין בסימפון איירי ובביאה לא שייך אין כאן ק"ו כלל ולולא פירש"י ותוספות היה נלע"ד לפרש בענין אחר משום דקשיא לי אהאי חששא דסימפון דאמרינן שמא ימצא סימפון ונמצא זרה למפרע ואמאי ניחוש להכי כיון שהתורה התירה בפירוש למאי דפרישית דפשטא דקרא דק"כ איירי בארוסה ולא שייך לעשות משמרת למשמרת בדבר שנא' בתורה בפירוש להיתר וא"כ לא הוי זרה למפרע דרחמנא אמר ודוחק לאוקמי קרא בקיבל עליו המומין דהא לקושטא דמילתא אזלינן בתר רובא וקרא סתמא איירי ואכילת תרומה נמי מצוה היא ואמאי עקרוה רבנן ונלענ"ד דרש"י ז"ל הבליע סברא זו בנעימות וצח לשונו בכתובות דף כ"ח ע"א) בד"ה קמייתא משנה ראשונה כו' שהתורה התירה כו' לא גזר משום סימפון כו' עכ"ל. ונהי דהתם לא קשיא לי מ"ט דמשנה אחרונה דחייש לסימפון דאפשר דמשנה אחרונה סברה דק"כ לא איירי פשטא דקרא אארוסה אלא אש"כ וארוסה בקל וחומר ילפינן לה וא"כ שפיר חששו לסימפון מדרבנן משא"כ סוגייא דהכא דע"כ מפשטא דקרא יליף כדפרישית הדרא קושיא לדוכתא. אע"כ דלאו משום חששא דידה גזרו חכמים דנמצאת זרה למפרע אלא משום דמאן דחזי דנפקא בתר הכי ע"י סימפון ואפ"ה אכלה מעיקרא בתרומה סברי דמשום חיוב מזונות אכלה בתרומה ואתי למיטעי בשאר שכיר ולקיט למימר דאכל בתרומה וכמו שאכתוב בזה בלשון התוספות בד"ה עד שתכנס אלא דבהא נמי קשיא לי הא כתבו תוספות בכתובות דף ע"ג ע"ב דסימפון מיהא בעיא גיטא ומספקא להו אי מדאורייתא או מדרבנן וא"כ תו לא שייך האי חששא דפרישית ומה"ט לא שייך נמי חששא דנמצאת זרה למפרע ולפ"ז מצינן לפרש הק"ו על זה הדרך ממש ולפמ"ש לעיל בסוגייא דאכילת תרומה באשתו הוא משני דרכים האחד מפשטא דקרא דק"כ והשני מצד אישות אפילו בלא ק"כ כדאשכחן ביבמה דאף ע"ג דלאו ק"כ אלא ק"כ דאחיו כדאמרינן ביבמות דף ס"ז לפירש"י דמה"ט שומרת יבם לא אכלה מדאורייתא ואפ"ה יבמה גמורה אוכלת וע"כ מטעם אישות לחוד וא"כ יפה השיבו ריב"ב לבן בג בג לדרוש בק"ו אי אתה יודע מה ש"כ שאין ביאתה מאכילתה דלית בה צד אישות כלל כמו שפירש"י בשמעתין דאסירא ליה וא"כ אין בה אלא קנין כסף לחוד לשפחות ואפ"ה לא חיישת לסימפון אע"ג שאם ימצא סימפון יתבטל המקח לגמרי וה"ל זרה גמורה למפרע ואתי למיטעי נמי למימר דשאר שכיר ולקיט נמי אכלי אפ"ה לא חששו לסימפון כ"ש בארוסה דאית בה נמי צד אישות דמה"ט ביאתה לחוד מאכילה כדאשכחן ביבמה ובהאי טעמ' דצד אישות הא אפי' ימצא סימפון גיטא מיהא בעיא כדפרישית וא"כ לא ה"ל זרה למפרע ולא אתי למטעי נמי בשכיר ולקיט כיון דחזינן דנפקא ע"י גט א"כ כ"ש שאין לחוש לסימפון כנ"ל נכון בעזה"י ודעת קדושים מלאתי לולא שרש"י ותוס' לא פירשו כן ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא זו שביאתה מאכילתה אינו דין שכספה מאכילתה ולא נחוש לסימפון כו' כתבתי דלענ"ד כל מה שמצינו שהתירה התורה בפירוש לא שייך לומר שהחמירו חכמים משום גזירה להיפך מדין תורה וכה"ג אשכחן טובא עיין בטורי זהב י"ד סי' קי"ז לענין היתר משא ומתן בחלב אלא שבספר חות יאיר (סי' קי"ב הקשה עליו מהא דכתיב לנכרי תשיך ואפ"ה גזרו חכמים ולענ"ד יש לתמוה על דברי חות יאיר שהרי באמת כתבו התוספות שם דמזו הסברא בעצמה הקשה שם הש"ס איתיביה לנכרי תשיך והיינו כיון שהתירה התורה בפירוש אין לחכמים לאסור משום גזירה שמא ילמד ממעשיו ובלא"ה יש לחלק בפשיטות דהך גזירה שמא ילמד ממעשיו אין כל הזמנים שוין בזה אלא לפי שראו חכמים קלקול הדור שע"י שעיקר מחייתם ע"י רבית דעכו"ם היו למידין ממעשיהם גזרו לפי שעה תדע שהרי לא גזרו בשאר משא ומתן והתירו ג"כ לת"ח וחזרו והתירו בזמן הזה וכל היכא דאיכא משום מיגדר מילתא פשיטא שיש כח ביד חכמים אף לעקור דבר מן התורה משא"כ בהך גזירה דסמפון לעולם הסברא במקומה וכן לענין החלב שכתב הט"ז ולדעתי דברים ברורים הם:

דף יא עמוד א

תוספות בד"ה עד שתכנס לחופה כו' זתימא דבפ' אע"פ פליגי אמוראי כו' והכא קאמר משום דעולא דהיינו משום שמא ימזגו עכ"ל. ונראה דלעיל באוקימתא דר"נ ב"י דמסקינן נמי משום דעולא לא שייך להקשות כה"ג אע"ג דקתני בברייתא עד שתכנס לחופה משום דמצינן למימר דהא דנקיט תלמודא משום דעולא לאו משום שמא ימזגו לחוד אלא כי כולא מילת' דעולא דאמשנה ראשונה קאמר התם שמא ימזגו ואמשנה אחרונה נמי איכא דמתני התם משמיה דעולא ומשום סימפון משא"כ הכא באוקימתא דרבינא דלריב"ב לא חיישינן לסימפון כלל וא"כ ע"כ ההיא משום דעולא היינו משום שמא ימזגו לחוד א"כ קשיא להו שפיר אמאי נקיט עד שתכנס לחופה כן נ"ל. מיהו בעיקר קושית התוספות כבר כתבתי בכתובות דף מ"ח ע"ב דלשיטת רש"י דהתם לק"מ דהא לפירש"י שם במימרא דרבי אסי דקאמר מסירתה לכל אף לתרומה היינו משום דס"ל דטעמא דמשנה אחרונה נמי משום שמא ימזגו הוא ע"ש וא"כ רבינא דהכא כרבי אסי ס"ל כדמוכח להדיא מדמסקינן הכא לרבינא דלריב"ב במסר והלך אוכלת וע"כ דס"ל נמי מסירתה זו כניסתה לחופה משא"כ הני אמוראי דפ' אע"פ דמוקי טעמא דמשנה אחרונה משום סימפון דוקא ס"ל כאוקימתא דרב נחמן ב"י דלעיל וכדפרישית וכן היא שיטת הרמב"ם ז"ל כמ"ש שם בפ' נערה אלא דהתוספות דהכא לשיטתייהו בפ' נערה דמפרשו לההיא דרבי אסי התם נמי במילתא אחריתא והיינו נמי כמסקנתם כאן כמ"ש שם באריכות ע"ש ולא משמע להו כלל דשייך טעמ' דשמא ימזגו בהגיע זמנה למשנה אחרונה היינו כפירושא קמא דר"י שם בד"ה ר' אסי ע"ש ועוד נ"ל דהתוס' דהכא מקשו בפשיטות משום דמשמע להו דעולא גופ' ע"כ כאוקימת' דרבינא ס"ל דאי כאוקימת' דדב נחמן ב"י ס"ל אמאי קאמר עולא דבר תורה ארוסה אוכלת דכתיב קנין כספו והיינו דלא כבן בג בג ודלא כריב"ב דהא ריב"ב מק"ו יליף לה ולא מפשט' דקרא ולמה שינה לשון הברייתא ועוד דאי כרנב"י ס"ל אמאי דחיק לאוקמי התם טעמ' דמשנה אחרונה משום סימפון דהא מצי למימר שפיר דמשנה אחרונה כבן בג בג ס"ל דמדאורייתא אינה אוכלת אע"כ דעולא גופא כרבינא ס"ל למאן דמתני התם טעמ' דמשנה אחרונה משום סימפון משמיה דעולא וא"כ מקשו הכא שפיר אליבא דעול' גופא היאך מצי סבר כרבינא דא"כ תיקשי אמאי קתני עד שתכנס לחופה הא אפילו בהגיע זמנה אכלה לריב"ב דלא חייש לסימפון כנ"ל נכון ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל עד שתכנס לחופה לאו דוקא כו' עכ"ל. כבר כתבתי בחידושי לכתובות דף מ"ח דבילקוט פרשת קרח משמע לכאורה דלא כפירוש התוספות דמייתי התם האי ברייתא גופא דבן בג בג וריב"ב ומסיים בה נמי עד שתכנס לחופה נכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אם מתה בעלה יורשה א"כ משמע להדיא דחופה דוקא דהא בהגיע זמנה אין הבעל יורשה מיהו כדמסקינן בסוגיא דשמעתין מבואר להדיא בשיטת התוספות דלאוקימתא דרבינא ודאי לריב"ב אכלה בהגיע זמנה דאלת"ה במאי פליגי בן בג וריב"ב דהא מפשטא דברייתא ששלח בן בג בג לריב"ב שמעתי עליך שאתה אומר ארוסה אוכלת ומהדר ליה ואתה אי אתה אומר כן משמע להדיא דלריב"ב איכא ארוסה דאוכלת וע"כ היינו בהגיע ומנה דאי במסר והלך איירי ריב"ב כדמסקינן דלדידיה אכלה מ"מ האי לאו ארוסה היא דהא ע"כ לפום האי מסקנא צריך לומר דמסירתה זו כניסתה לחופה אלא ע"כ דהגיע זמנה לריב"ב אכלה כסברת התוספות והא דלא אמרינן בסמוך דאיכא בינייהו בהגיעה זמנה היינו משום שזה לא הוי מפורש בכלל דברי ריב"ב דמסיק עד שתכנס לחופה אלא מכללא שמעינן לה משא"כ לענין מסר והלך מפורש בדברי ריב"ב גופא ובכלל עד שתכנס לחופה כיון דמסירתה זו כניסתה לחופה ולפ"ן לשון הסיפרי בילקוט פרשת קרח מסייע להך סברא מדקתני נכנסה לחופה בעלה יורשה והא ודאי דלכ"ע לענין ירושה במסר נמי יורשה כדאיתא בכתובות דף מ"ח ע"ש מיהו לפ"ז אין צורך לדחוק דנקיט חופה לפי שדרך לעשות חופה בהגיע זמן אלא דבלא"ה ניחא ליה למיתני עד שתכנס לחופה לאשמעינן הא גופא דמסר והלך אכלה דמסירתה הוי נמי בכלל חופה ואי הוי נקיט עד שהגיע זמן לא הוי שמעינן מסר והלך ועוד דבזה לא הוי ריב"ב מביא סיוע לדבריו דאפשר דבן בג בג נמי מודה דבהגיע זמנה אוכלת ולא חיישינן לסימפון כיון דאיכא בדיקת חוץ במשנה ראשונה אבל בעלמא חיישינן לסימפון מש"ה מסיק אבל אמרו חכמים כו' עד שתכנס לחופה שמעינן מיהא דבחופה אכלה והיינו אפילו מסר והלך דבכלל חופה נינהו והיינו נמי דמסיק שאמרו חכמים נכנסה לחופה אוכלת ואם מתה בעלה יורשה וע"כ היינו אפילו במסר כדפרישית וא"כ שפיר מייתי ראיה דאפילו לחכמים ע"כ לא הוי משום חששא דסימפון מדאכלה במסר והלך אע"כ משום שמא ימזגו וא"כ יפה שמעת שאני אומר דאפי' ארוסה אוכלת והיינו בהגיע ומנה כן נ"ל נכון בעזה"י ויתכן יותר לפי שיטת רש"י בפ' נערה דף מ"ח שכתבתי בסמוך דלמשנה אחרונה נמי הוי טעמא משום שמא ימזגו ודוק היטב:

בא"ד והר"ר משה מנרבונא מפרש כו' דאי לאו דגזרו מעיקרא משום דעולא משום סימפון לא היו מתחילין לגזור כו' עכ"ל. ולכאורה היא כמילת' בלא טעמא אבל למאי דפרישית לעיל בשמעתין אתי שפיר דלא שייך לגזור משום סימפון דהוי זרה למפרע כיון שהתורה התירה בפירוש דקנין כספו יאכל דסמכינן ארובא ואם כן בהתירא אכלה משא"כ חששא דשמא ימזגו שייך שפיר אפילו במה שהתירה התורה שהעמידו דבריהם במידי דאתי לידי איסור גמור באיסור מיתה כדאשכחן בדוכת' טובא אלא דלאחר שגזרו בכל ארוסות שלא יאכלו משום שמא ימזגו גזרו ג"כ דאפי' בהגיע זמנה דלא שייך שמא ימזגו אפ"ה לא אכלה משום סימפון דכיון דמעיקרא לא אכלה ובתר הכי כי נפקא משום סימפון נמי לא אכלה א"כ אתי למימר דהא דאכלה כשהגיע זמן מזונות היינו משום דכיון שאוכלת משלו אוכלת נמי בתרומה ואתי למיטעי בשכיר ולקיט דעלמא שאוכלין משלו להאכילן בתרומה וכדפרישית לעיל בשמעתין כנ"ל:

בא"ד וקצת קשה דאמר בסמוך כו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"א ז"ל מיהא יש לתמוה אמאי לא הרגיש דלגירסת הספרים שלפנינו קשה מאי פסיקא להו דכולהו אית להו דעולא דלמא בן בג בג לית ליה דעולא אלא דא"ל כיון דלא אשכחן דבן בג בג מיקל טפי מריב"ב ואדרבא מחמיר א"כ מסתמ' אית ליה נמי דעולא מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי ולפ"ז א"ש דלא קשיא להו להתוספות אהא דאמרינן א"ב קיבל דבלא"ה בכדי נקטי' אף לפירוש קמא דתוספות ואפשר דאגב גררא דפרק אע"פ נקיט הכא האי לישנא דא"ב קיבל אבל במסר והלך מקשו התוס' שפיר לפירוש הר"מ דכיון דליכא בינייהו מסר והלך אם כן במאי פליגי בן בג בג וריב"ב. וע"ז מתרצים התוס' שפיר דפליגי בטעמא דמשנה ראשונה ונראה לי כוונתם בזה דהא דשלח בן ב"ב לריב"ב שמעתי עליך היינו דלא הוי ידע בן בג בג עדיין גזירה דמשנה אחרונה דאפשר דבאותו הדור נתקנה שכן נראה דמהדר ליה ריב"ב אבל מה אעשה שהרי חכמים וא"כ א"ש דבן בג בג שלא אמרו לו שמעתי שאתה אומר ארוסה אוכלת בתרומה ולא חיישת לסימפון שהוא גזירת משנה ראשונה ומהדר ליה ריב"ב ואתה אי אתה אומר כן דלא חיישינן לסימפון למשנה ראשונה דאפילו למשנה אחרונה שאמרו עד שתכנס לחופה ע"כ לא הוי טעמא משום סימפון לחוד אלא משום דעולא ומשום סימפון וא"כ יפה שמעת עלי שהייתי אומר ארוסה אוכלת אפי' הלכה למעשה והיינו במסר והלך וקודם שנתקנה משנה אחרונה או דאפילו לאחר כן הורה להלכה ולא מעשה דאיהו פליג אמשנה אחרונה והיינו דקאמר אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי כדאשכחן כה"ג טובא וזה נ"ל יותר דלישנ' קמא שכתבתי דמה ששמע דלריב"ב ארוסה אוכלת היינו דאכלה באמת במסר והלך ואכתי הא לאו ארוסה היא מדקאמרי חכמים עד שתכנס לחופה אלמ' דמסירתה זו כניסתה לחופה אבל ללשון השני א"ש דריב"ב להלכה אמר בהגיע זמנה דלית ליה משנה אחרונה אלא דלסיוע לדבריו דלא חיישינן לסימפון מייתי לשון חכמים עד שתכנס לחופה כן נ"ל ודוק היטב ועיין בחידושי לכתובות ד' מ"ח ובפ' אע"פ יבואר יותר בעזה"י:

בד"ה קיבל מסר והלך פ"ה כו' ופ' נערה שנתפתתה אמר רב אסי כו' עכ"ל. ויש לתמוה אדקשיא להו מדרבי אסי דאמר אף לתרומה לסייעו מרב ושמואל דאמרי התם תוץ מתרומה אלמא דחיישינן לסימפון במסר והלך ועוד הא איתותב רבי אסי וכולהו אמוראי התם ולפירוש התוספות שם היינו במאי דקאמרי אף לתרומה ע"ש ובחידושינו לכך נראה דהתוספות דהכא נמי לאו סוגי' דהכא קשיא להו אלא מימרא דר' אסי גופא דמשמע דשייך חשש סימפון במסר והכא משמע דהש"ס חושב לסברא פשוטה דבמסר לא שייך סימפון ומשמע להו דלא שייך פלוגתא בסברא כי האי ועיקר כוונתם כאן להקשות על פר"י בכתובות פ' נערה דמפרש טעמא דר' אסי משום סימפון אלא שקצרו בלשונם וזה נ"ל ברור בכוונתם והרבה יש לי לדקדק עוד לפר"י דהתם מסוגיי' דשמעתין ואין להאריך יותר והמשכיל יבין:

גמרא אמר רבי זירא שכן אשה מקפדת על עצמה כו' א"ל אביי אלא מעתה כגון בנתיה דר' ינאי כו'. נ"ל לפרש הסוגיא לפי שיטת רש"י ז"ל דה"פ דרבי זירא קאמר דטעמא דב"ש דע"כ כסף דכתיב בתורה בקידושין היינו דינר כיון דחזינן האידנא דאשה מקפדת על עצמה בדינר ומסתמא כן היה ג"כ בימי משה וע"ז מקשה אביי אלא מעתה כגון בנתיה דר' ינאי כו' וא"כ הא חזינן דבחשיבות' תלי' מילתא א"כ מאן יימר דבימי משה היו רובן מתקדשות בדינר דילמ' כולהו מקפידות וחשובה להתקדש בתרקבא דדינרי וע"ז משני שפיר דלאו מכסף דאוריית' ילפינן דלכ"ע סתם קידושין בפרוטה דמיקרי ממון אלא פלוגתא דב"ש וב"ה איירי דשויין שליח ובדורם הוי רובן מקפידים להתקדש בדינר וא"כ מסתמ' לא הוי קידושין ע"י שליח אלא בדינר לב"ש כיון דרובן הכי נינהו וזה שכתב רש"י ז"ל דאין ה"נ דבנתיה דר' ינאי כיון שידוע שדרכן להתקדש בתרקב' דדינרי א"כ ע"י שליח נמי הוי שיעור' בהכי כנ"ל ליישב שיטת רש"י אלא שהתוס' כתבו בענין אחר לפי שיטתם והנלע"ד כתבתי ודו"ק:

רש"י בד"ה ושל דבריהם כסף מדינה כו' ובצורי מטבע של נחושת ליכא כו' עכ"ל. פירוש משום דעיקר מימרא דר' אסי למאי דס"ד עכשיו היינו משום דקים להו דאותו המטבע של צורי היה ג"כ בימי משה וא"כ אי הוי פרוטה בצורי הוי משמע לן דרבי אסי לאו במטבע של כסף איירי דווקא אלא בחשבון הממון דאותן שכתוב בהן כסף קצבה היינו שקלים וסלעים בחשבון מטבע צורי אבל היכא דכתיב כסף סתם היינו ממון והוא חשבון פרוטה של צורי אבל כיון דמטבע של נחושת בצורי ליכא א"כ ע"כ רב אסי איירי דוקא במטבע של כסף וא"כ היכא דכתיב כסף סתם היינו מטבע הפחותה שבצורי דהיינו מעה לפרש"י כדאיתא לקמן מ"מ כיון דחזינן דקפיד קרא בקידושין דלא מקדשא בפרוטה דהא לא מיקרי כסף ובקידושין כסף כתיב אע"ג דבעלמא היכא דלא כתיב כסף אמרינן דפרוטה הוי ממון גמור לענין גזילה ולהוציאו בדיינין ולענין אונאה אע"כ דבקידושין לאו במידי דמיקרי ממון מתקדשת אלא במידי דחשיבא מש"ה סברי ב"ש דע"כ הדבר מסור לחכמים וממילא דבמעה נמי אינה מתקדשת דמ"ש מעה מפרוטה אידי ואידי לא חשיבי לענין קידושין אע"כ דכסף דקרא היינו דינר דחשיב לענין קידושין כנ"ל וזה ברור לפי שיטת רש"י ז"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה כל כסף פ"ה כו' ולקמן בשמעתין פ"ה דה"ג גופא כו' עד סוף הדיבור. נ"ל שכוונתן בזה דהקונטרס לשיטתו דמפרש טעמא דב"ש כדר' אסי משום דאזלינן בתר חשיבותא דהיינו דינר ומש"ה גריס גופא דאל"כ אמאי לא פריך לאלתר אע"כ דגרסינן גופא ושמעתת' בעלמא איתמר ועלה קאי כל השקלא וטריא בלא מימרא דרב יוסף דשמעתין מש"ה לא פריך מקידושין אלא לבסוף לפי סדר המקראות דכתיב בהו כסף משא"כ לפי שיטת התוספות בדיבור הסמוך דמשמע להו כפירוש רבותיו של רש"י דעיקר הפירוש במימרא דרב יוסף דב"ש כדרבי אסי היינו משום דמטבע הפחותה היא דינר וא"כ לא שייך לגרוס גופא כיון דע"כ עיקר הקושיא דמקשה והרי טענה היינו אאוקימת' דרב יוסף דווקא דאיהו סבר דמטבע הפחות' בצורי היינו דינר והת' משמע דבעינן מעה כנ"ל בכוונת התוספות אלא דלפ"ז קשיא באמת לשיטת התוס' כרבותיו של רש"י דה"ל למיפרך לאלתר לימא רבי אסי דאמר כב"ש וצ"ע ודוק ועיין בסמוך:

דף יא עמוד ב

והרי טענה כו' ועיין בפרש"י. ונ"ל לפרש הסוגי' לפי שיטת רש"י ז"ל והיינו לפמ"ש בסמוך דלאו אאוקימתא דרב יוסף קאי השקלא וטריא דהכא אלא דגרסינן גופא ואגופא דמימרא דרבי אסי בעלמא קאי ולמאי דלא אסיק אדעתא עדיין דרבי אסי כב"ש אלא אליבא דכ"ע ומקשה לפי סדר המקראות דכל היכא דכתיב כסף לא בעינן כסף צורי דהיינו מטבע אלא כסף היינו ממון ומש"ה קשי' ליה מטענה דאי ס"ד כסף היינו מטבע צורי תרתי מנ"ל בשלמא בלא מימרא דרבי אסי נהי דבעלמא סתם ממון היינו פרוטה מ"מ האי כסף דהכא פרוטה לא מצית אמרת דא"כ לא משכחת מודה במקצת ושתי פרוטות נמי לא מצית אמרת מדכתיב כסף ולא כתיב כספים אע"כ דהאי כסף היינו דבר חשוב והדבר מסור לחכמים וכך שיעורו שתי מעין ועוד דנהי דלא אסיק אדעתא הקישא דכספ' לכלים מ"מ אסיק אדעתא דכסף מיותר לגמרי דממילא ידעינן דבעינן שתי פרוטות דומיא דכלים שנים דאל"כ לא משכחת מודה במקצת אע"כ דכסף לדבר חשוב הוא דאתא וכדמסקינן בשבועות דף ל"ט להדי' אליבא דשמואל ומכ"ש רב דאמר דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא מלבד פרוטה דהודאה וא"כ ממילא שמעת מינה מדלא סגי בשתי פרוטות בין הכל ע"כ משום דבעינן כפירה בדבר חשוב ושיערו חכמים שתי מעין. משא"כ לר' אשי דאמר סתם כסף היינו מעה שהוא מטבע הפחות שבצורי וא"כ שפיר איצטריך למיכתב כסף לאשמעינן דבעינן מעה ואכתי שתים מנ"ל כנ"ל בשיטת רש"י ובזה מיושב' קושית התוס' לפירושם בתוספות ישנים שהביא מהרש"א ז"ל ונתיישב ג"כ מה שהקשו התוספות בשבועות לרב דבר חשוב מנ"ל ע"ש ודוק היטב ומפלוגתא דב"ש וב"ה בקידושין אכתי לא איירי הכא עד לקמן בסמוך ושם יבואר:

רש"י בד"ה ה"ג ומה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כו' עכ"ל. אע"ג דבשבועות גרסינן אף כל דבר חשוב היינו משום דהתם אליבא דשמואל איירי ושמואל אית ליה להדיא דיצאו כלים למה שהן ופרש"י שם דיליף לה מדכתיב כלים ליכתוב כספים ושמעינן תרתי שנים ודבר חשוב ומה שהקשו שם בתוספות דאי כתיב כספים ה"א שתי פרוטות כבר נתיישב מתוך מה שכתבתי בסמוך דאי שתי פרוטות לא הוי צריך למיכתב כספים דבלא"ה לא אשכחן מודה במקצת בציר מהכי אע"כ מכספים לתוד הוי ידעינן שפיר דבעינן דבר חשוב והיינו שתי מעין ומש"ה איצטריך למימר אליבא דשמואל אף כל דבר חשוב ולאו משום הקישא אלא דינא בעלמא קאמר דל"ש כסף ל"ש שוה כסף קתני במתניתין דבעינן שתי מעין משא"כ הכא דאליבא דרבי אסי קיימינן דהוא תלמידא דרב כתב רש"י שפיר אף כלים דבר חשוב שכן פי' גרסתו בגמרא כאן ועוד דנראה דהא דמייתינן הכא הא מילתא דמה כסף דבר חשוב דלא איצטריך לפי פירש"י אלא דרבי אסי מייתי סיוע לדבריו דכיון דפשטיה דקרא דכסף שנים לדידיה היינו שתי מעין שייך שפיר למידרש נמי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כנ"ל נכון. מיהו מ"ש רש"י ז"ל בסוף הדיבור ועוד בהדיא אמרינן התם כו' אף כלים דבר חשוב כו' עכ"ל. נ"ל דבזה יפה גי' מהרש"ל ז"ל אף כל כיון דרש"י מייתי לשון הסוגיי' דהתם דאיירי אליבא דשמואל וגריס להדיא אף כל וכמו שאפרש עוד בסמוך ולכאורה בחנם השיג מהרש"א ז"ל על מהרש"ל ז"ל ודו"ק:

בא"ד וכסף כי אתי להך דרשה אתא עכ"ל. ואע"ג דהתם אליבא דשמואל מסקינן הכי והכא אליבא דרב איירי כדפרישית מ"מ מביא רש"י שפיר ראיה לדבריו דגרסינן איפכא כיון דהתם ע"כ מכסף דרשינן דבר חשוב לשמואל דהא כסף להכי אתי א"כ מסתמא הכא נמי גרסינן כהאי לישנא דהא ליכא למיגרס מה כלים דבר חשוב דמאי פסקא אדרבא איכא למימר יצאו כלים למה שהן כמו לשמואל ועוד נ"ל דרש"י מייתי ראיה לפירושו דשייך שפיר דרשא דמה כסף דבי חשוב כיון דע"כ הכי הוא לשמואל התם כ"ש לרב אסי דהכא דלבתר דיליף דכסף שנים והיינו שתי מעין א"כ הוי דבר חשוב כנ"ל בשיטת רש"י ודו"ק:

גמרא נימא ר' אסי דאמר כב"ש. כבר כתבתי דלפרש"י האי שקלא וטריא לא קאי אאוקימתא דרב יוסף דמוקי טעמא דב"ש כרבי אסי אלא אעיקר מימרא דרבי אסי קאי דגרסינן גופא ואפ"ה מקשה שפיר דנהי דטעמא דב"ש בדינר היינו מטעמא אחרינא סוף סוף מילתא דר"א לא אתי אלא כב"ש ולא כב"ה דהא לב"ה בפרוטה ולר"א פרוטה לאו כסף דאורייתא מיקרי והשתא א"ש דלמאי דמסקינן נמי אלא אי אתמר אפילו הכי לא הדר ביה רב יוסף מאוקימתא דידיה דמוקי לב"ש כדרבי אסי דנהי דר' אסי גופא אליבא דב"ה איירי בכסף קצוב דוקא מ"מ ב"ש גופא סובר דכסף סתם נמי היינו כסף צורי וכיון דאפקי' מפרוטה דבצורי מטבע של נחשת ליכ' ע"כ דבר חשוב בעינן ואוקמי' אדינר כמו שפרש"י לעיל ומטענה דסגי בשתי מעין לא תיקשי דאפשר דהתם נמי הדבר מסור לחכמים דלענין טענה הוי שתי מעין דבר חשוב משא"כ בקידושין לא הוי דבר חשוב כ"א בדינר. ועי"ל דלב"ש אין ה"נ דלית ליה בטענה שתי מעין לרב יוסף. ועוד לבתר דמקשינן כסף לכלים מה כלים שנים אף כסף שנים תו לא מסתבר לומר דבעינן שני דינרין כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה והרי טענה כו' ור"י הקשה על פרש"י כו' עד סוף הדיבור. מה שהקשה ר"י על פרש"י כבר כתבתי בסמוך בשיטת רש"י ז"ל דמוצל אותו הצדיק מאלו הקושיות ואין צורך לכפול הדברים אמנם במה שהקשה רש"י על פי' רבותיו האיך אתי הקישא ומפקע ליה מדינר ותירצו בתוס' דלק"מ דאין היקש למחצה אכתי יש לפקפק בזה דכיון דלפירוש התוס' לא היו מעין בימי משה א"כ לא שייך כלל לומר דכסף שנים היינו מעין וכיוצא בזה הקשה הרשב"א ז"ל ע"ש ואפשר ליישב בדוחק לפי מאי דמסקו דמעה הוי בימי משה אלא שלא היו מטבע אלא משקל וא"כ משום האי הקישא דמה כלים דבר חשוב מוקמינן לכסף נמי בשנים ודבר חשוב ואמשקל קאי מיהו בירושלמי ריש פ' שבועת הדיינים מצאתי להדיא כשיטת רש"י ז"ל דאמרי' התם סוף כסף שבתורה מעה ואליבא דב"ש נמי איירי התם ומייתי נמי התם בטעמא דב"ה דבטענה שתי מעין מכסף או כלים ומייתי לה לענין דלא סגי במעה והיינו לגמרי כפרש"י ואפילו לפי המסקנא דהכא דלר' אסי אליבא דב"ה סתם כסף היינו פרוטה מ"מ בטענה ע"כ שתי מעין דאי ב' פרוטות לא איצטריך כדמסיק בירושלמי. דפשיטא דאין ב"ד נזקקין לפחות מש"פ והיינו כדפרישית דלא משכחת מודה במקצת בציר מהכי. וגרסינן נמי מה כסף דבר חשוב אף כלים דבר חשוב כגירסת רש"י ז"ל והמעיין שם בל' הירושלמי יראה בעין השכל שכל מה שכתבתי בשיטת רש"י ז"ל הוא נכון וברור בעזה"י ואין להאריך יותר ודוק היטב:

שם בגמרא והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט סלע של מ"ש. והקשה מהרש"א בשם מהרי"ן לב הא לב"ש נמי שוה דינר כדינר וא"כ שפיר משכחת לה שהיה לו מתחלה פירות שוין דינר וחילל על פרוטות שהיו שוות דינר ותירץ מהרש"א ז"ל בדוחק ע"ש ומה מאד אתפלא על שני גדולי הדור חקרי לב דבמחילה מכבוד תורתם יצאו מכוונת הפשטות דהכא לאו מענין השווי מקשה לרבי אסי אלא אעיקר החילול דהא קי"ל אין מחללין פירות מעשר שני אלא על כסף שיש עליו צורה או על דבר מאכל ולהראב"ד בפרק ד' מהלכות מ"ש במאכל נמי לא אלא לאחר שכבר נפדו פירות הראשונים בכסף שיש עליו צורה כדכתיב וצרת הכסף בידך ונתת הכסף בכל אשר תאוה בבקר ובצאן וגו' ולפ"ז כי היכי דאין מחללין על אסימון של כסף דכסף צורה בעינן ה"נ אין מחללין על מטבע של נחשת דכסף דוקא ונהי דלמסקנא דלית' לדרבי אסי בכסף סתם א"כ שפיר מחללין על פרוטות של נחשת דכסף סתם היינו ממון ואדרבא עיקר כסף סתם היינו מטבע של נחשת כדס"ל לב"ה דקידושי כסף וקנין קרקעות בפרוטה משא"כ למאי דס"ד עכשיו דלר"א סתם כסף נמי היינו דוקא מטבע צורי ובצורי מטבע של נחשת ליכא וע"כ כסף דוקא מטבע של כסף מקשה שפיר אהא דתנן הפורט משמע שחילל מעיקרא על פרוטות של נחשת וכל זה ברור לענ"ד אמנם אחר זה ראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו הקשה קושית מהרי"ן לב ותירץ כתירוצו של מהרש"א ז"ל ואני מוסיף תמה על תמה על מאור עינינו הרשב"א ז"ל היאך עלה בדעתו לומר בחילול ופדיית מעשר שני שוה כסף ככסף והא כמה משניות וסוגיו' ערוכות דאין פודין מעשר שני אלא בכסף שיש עליו צורה ומי גרע אסימון ומטבע שאינו יוצא משאר שוה כסף והאיך מדמה לה הרשב"א ז"ל לקידושין דשאני מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף שיש עליו צורה דוקא כדאיתא במס' בכורות דף ט' ע"ב ויותר יש לתמוה על הרשב"א ז"ל שכתב שכן נראה מפירושו של הראב"ד ז"ל וכבר כתבתי דלהראב"ד על דבר מאכל נמי אין מחללין אפילו דיעבד אלא לאחר שנתחלל תחלה על כסף צורה ודייק לה מסוגיא דפ' לולב הגזול דמסיק הש"ס דאי ס"ד מעשר ממש הא כתיב וצרת הכסף בידך ע"ש ואחר העיון עוד מצאתי בירוש' פ"ק דמעשר שני דיליף התם טעמא דב"ש דאין מחללין על מטבעות של זהב דכתיב וצרת הכסף ולא זהב ומקשה אלא מעתה כסף ולא נחשת ומשני היא נחשת היא כסף והיינו נמי כדפרישית דלמסקנא סתם כסף היינו נמי נחושת דמיקרי ממון אבל למאי דס"ד עכשיו דכסף דוקא מקשה שפיר ואיצטריך ליה למילף מכסף הכסף ריבה כל זה נ"ל ברור ושיטת הגדולים שהבאתי צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף יא ע"ב גמרא והרי מעשר דכתיב וצרת הכסף בידך ותנן הפורט כו' הקשיתי קושיא עצומה על לשון הרשב"א ז"ל בחידושיו שרוצה לומר דלענין חילול ופדיית מעשר שני שוה כסף ככסף והיאך אפשר לומר כן הא כמה משניות וסוגיות ערוכות דאין פודין מעשר שני אלא בכסף שיש עליו צורה ולא באסימון ולא במטבע שאינו יוצא ואטו מי גרע הנך משאר שוה כסף ועיין בפנים מה שהקשיתי עוד על דבריו כמ"ש כן בשם הראב"ד ז"ל ולכאורה נראה דשיטת הראב"ד ז"ל להיפך אח"ז ראיתי שהרב מהרי"ט ז"ל מפרש סוגית הש"ס כמו שכתבתי:

דף יב עמוד א

גמרא וקידושי אשה לב"ש נפקא להו מאמה העבריה כו' ונראה מפירוש רש"י בד"ה אף אשה בפרוטה כו' דב"ש יליף קידושין דעלמא מקידושי ייעוד אלא דלפ"ז יש לדקדק הא קידושי ייעוד גופייהו לא הוי דינר כיון שתחלת קנינה לא הוי אלא בדינר ואפשר דסובר דמעות הראשונים לקידושין ניתנו ולית ליה נמי הא דקאמר רב נחמן ב"י לקמן דף י"ט דלכ"ע דרשינן מוהפדה אם נשאר בה ש"פ מקודשת. מיהו בירושלמי ריש פ' שבועת הדיינים אמרינן להדיא דב"ש יליף מתחלת קנינה של אמה העבריה ע"ש ואפשר דיליף לה מהקישא דאחרת כקושי' התוספות לעיל דף ד' ע"ב בד"ה מעיקרא דדינא וכתירוצם שם. ועי"ל דב"ש יליף קידושי אשה בק"ו מאמה העבריה כדאמרינן לעיל דף ד' והלא דין הוא אלא דמסקינן יבמה תוכיח ובהא ב"ש לשיטתן דס"ל מאמר קונה קנין גמור וכמ"ד ביבמות דהיינו קנין גמור ממש וא"כ לא הוי יבמה תוכיח דביבמה נמי כסף קונה וילפינן שפיר בק"ו כן נ"ל והיינו נמי דלא מסיק הש"ס טעמא דב"ה משום דב"ה לשיטתם והוי שפיר תוכיח ודו"ק:

שם ואימא שתי פרוטות כיון דאפיקת' מפרוטה אוקמה אדינר ופרש"י אלמא דבר חשוב בעינן כו' אבל בירושלמי דפרק שבועת הדיינים מסיק בטעמא דב"ש דתחלת הקנין דינר כדי שיהא הגירעון לשש שנים מעה לכל שנה וסוף כסף מעה ע"ש:

שם רבא אמר היינו טעמא דב"ש שלא יהיו בנות ישראל כהפקר. לכאורה נראה דהיינו מדרבנן כמו שפירש רש"י ז"ל אבל בחידושי הריטב"א ז"ל כתב דאפשר דהאי טעמא שייך נמי מדאורייתא ע"ש:

שם בגמרא סבר רב יוסף למימר פרוטה כל דהו א"ל אביי כו' וכ"ת ה"מ בדורו של משה כו'. וקשיא לי א"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי נ"מ קתני במתניתין וכמה פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי כיון דלא תלי בהכי מידי ונ"ל דאפשר דהא דאמרינן אבל הכא פרוטה דחשיבי לאינשי היינו דוקא פרוטה דחריף טפי כדאיתא ר"פ הזהב והא נמי ילפינן מפרוטה של משה שהיתה המטבע היותר קטנה בימיו ומיקרי ממון ואף ע"ג דאפשר דבשאר מקומות היו פרוטות יותר קטנות אפ"ה יהיב משה שיעורא בדורו בשמינית שבאיסר האיטלקי דכיון דהני לא חריפי בכל מקום לא מיקרי ממון וא"כ כה"ג בכל דור ודור מה שהוא חריף במקומו נקרא ממון ולא מה שאינו חריף משא"כ בפרוטה של משה שהוא א' משמנה באיסר האיטלקי הוי ממון גמור בכל מקום אף במקום שיש פרוטה גדולה ממנה כיון דחזינן דהאי שיעורא הוי בכלל כסף דאורייתא כן נ"ל:

שם אמר שמואל קידשה בתמרה כו' מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. משמע לכאורה דהיכא דידעינן בודאי שש"פ במדי הוי קדושי ודאי ואפשר דאפילו מדאורייתא כמ"ש הרא"ש ז"ל שכן משמע מל' הרמב"ם ז"ל. אלא דבשם ר"י בעל התוס' כתב דמדאורייתא ודאי אינה מקודשת אפילז בודאי ש"פ במדי דקי"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואף שאיני כדאי מ"מ להתלמד אני צריך דלכאורה אין ראיה זו מוכרחת דודאי כל היכא דשייך חשבון ושומא כל אנפי שוין דאזלינן אחר מקום ושעה דהאידנא וע"ז לא נחלק אדם מעולם אלא דבשוה פרוטה דקידושין ושדה דלאו בחשבון ושיווי תליא מילתא דהא אפילו נתרצית להתקדש בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת וכן להיפך כגון בפקדון אמרינן אם נשאר ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלמא דגזירת הכתוב הוא א"כ י"ל דמכיון שהוא ש"פ בשום מקום או בשום זמן מיקרי מדאורייתא כסף ולכאורה לפמ"ש בסמוך בפרוטה דא' משמינית באיסר האיטלקי מקודשת אפילו במקום שהפרוטות יותר גדולות אפ"ה כיון דהיתה פרוטה בימי משה הוי שפיר קידושין א"כ ה"ה לשוה כסף אלא דלפ"ז תיקשי נמי לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב דבדבר שאינו מתקיים עד מקום רחוק לא חיישינן כלל ואכתי ניחוש שמא היה ש"פ בימי משה אע"כ דגם הרמב"ם ז"ל מודה דאזלינן בתר השתא ונ"ל הטעם דנהי דבכסף של מטבע אזלינן בתר מטבע של משה היינו משום שדבר מבורר הוא משא"כ בשוה כסף כיון שאינו מבורר אם היה שוה פרוטה בימי משה אם כן ע"כ הדבר מסור לחכמים והיינו היכא דש"פ באותו מקום ואותו זמן אלא דבדבר המתקיים סובר הרמב"ם ז"ל דמקודשת כיון דאי אית ליה לה אורחא להתם שויא לדידה כסף דהיינו פרוטה ועיין בחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל והוצרכתי להאריך קצת ליישב לשון הסוגי' דשילהי שמעתין בסמוך ומה שהקשה הבית שמואל סי' ל"א ס"ק ו' מסוגיא דלקמן ד' כ"ד גבי מעשר שני יבואר שם בעזה"י ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף יב שם אמר שמואל קדשה בתמרה מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. וכ' הרא"ש בשם הר"י שאפילו אם ידוע בודאי ששוה פרוטה במקום אחר אפ"ה לא הוי אלא קידושי דרבנן דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכ"כ הה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכתבתי בפנים דלכאורה אין ראיה זו מוכרחת דנהי דקיי"ל דאין להקדש אלא מקומו ושעתו היינו דוקא במידי דתליא בחשבון ושומא כגון בהקדש וערכין ופריעת ב"ח משא"כ הכא לענין קידושין דהא דבעינן שוה פרוטה אינו אלא מגזירת הכתוב א"כ שפיר י"ל דכך היכא דידוע ששוה פרוטה בשום זמן או בשום מקום שפיר מקרי כסף דאורייתא ובאמת בלא"ה צ"ע שלא נזכר דין זה בש"ע אלא הב"ש סי' ל"א ס"ק ו' הביאו ולענ"ד לדינא צ"ע:

רש"י בד"ה יתיב רב חסדא וקא מעיין בה לפי שבא אחר וקידשה כו' עכ"ל. מה שלא פירש"י כן בעובדא דלעיל בסמוך בהא דיתיב רבי שימי בר' חייא וקא מעיין נראה משום דהתם ודאי אפילו לא בא אחר וקידשה מצינן למימר שהיה צריך לעיין אם ש"פ כדי לידע אם צריכה גט דאפשר דהדרי בהו השתא ואינן חפצין בקידושין משא"כ האי עובדא דהכא משמע מלשון הסוגיא שהאשה חפצה עכשיו ג"כ להתקדש לראשון דהכי משמע מדאמר רב חסדא בסמוך לאו כל כמינה דאמך דאסרה לך אבתרא ואי ס"ד שהאשה אינה חפיצה בקידושי ראשון א"כ אפי' בלאו קידושי בתרא נמי לאו כל כמינה דאם להוציאה מחזקת פנוייה ולהחזיקה במקודשת לראשון דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים כשירים ואפילו למ"ד המקדש בעד א' חוששין לקידושין היינו דוקא בשניהם מודין ובעד כשר כמו שנבאר לקמן דף ס"ה בעזה"י אע"כ דהכא נמי הבת חפיצה יותר בקידושי ראשון וא"כ לא היה צריך רב חסדא לעיין כלל אי לאו משום שבא אחר וקידשה וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל:

דף יב עמוד ב

א"ל לאו כל כמינה דאימך דאסרה לך עילואי. והקשה הריטב"א אכתי איהי היאך מישתרי הא שוויא אנפשה חתיכה דאיסורא ע"ש ולע"ד דהכא לא שייך לומר כן כיון דדביתהו דרבי חייא גופא לא הוי ידעה כלום אם נתקדשה בקטנותה כ"א ע"פ אמה א"כ שפיר אמר לה רבי חייא שאין צריכה להאמין לאמה כדי שתאסר עליו ואע"ג דבעלמא אמרינן אי מהימן ליה עד א' כבי תרי מחוייב להאמינו מ"מ שאני הכא שיש אמתלא דמחמת צער לידת בתו אמרה כן וק"ל:

תוספות בד"ה אם הקלנו בשבויה כו' ולא נהירא עכ"ל. עיין בחידושינו בכתובות דף כ"ג:

גמ' ולאו משום דס"ל דשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא. ודקדקו קצת פוסקים מכאן דאין הלכה כשמואל מדמסיק הש"ס הכא ולאו משום דס"ל דשמואל ולפמ"ש בסמוך הא דקאמר שמואל מקודשת דחיישינן שמא ש"פ במדי היינו חששא דרבנן א"כ אין ראיה מכאן דאי משום דס"ל דשמואל לא היו צריכין לפרוש מאותה משפחה כיון שאין כאן חשש ממזרים מדאוריית' אפילו אם יתברר שהוא ש"פ במדי ועוד כיון שהעידי קידושין לא ידעו בשעת קידושין אם ש"פ במדי א"כ הרי לא ראו דבר ברור ולא הוי קידושין כלל דאנן דבר דבר ילפינן דבעינן דבר ברור ואע"ג דבספק קרוב לו ספק קרוב לה מיקרי ספק קדושין דאורייתא הא מסקינן התם דהיינו בשתי כיתי עדים הא בכת א' מוקמינן לה אחזקתה ואפילו את"ל דבכת א' נמי מיקרי ספיקא דאורייתא היינו משום שהספק הוא להעדים גופייהו בשעת מעשה ואיתרע לה חזקת פנוייה טובא משא"כ הכא שהספק הוא מעלמא דלא רמיא עלייהו דעדים לידע אם ש"פ במקום אחר א"כ נראה ברור דלכ"ע אין כאן חשש קידושין דאורייתא ובלא"ה יש לי לדקדק אפילו אם יבואו עדים שהיה ש"פ במדי אכתי כל כת וכת מהעדים ה"ל חצי דבר וקיי"ל דבר ולא תצי דבר וכה"ג יש לדקדק אמאי דאמרי' בשמעתין והאיכא סהדי באידית דבהאי יומא הוי ש"פ ואכתי ה"ל חצי דבר ויש ליישב. מיהו מלישנא דגמרא דקאמר ולאו משום דסבירא ליה דשמואל משמע לכאורה דאי הוי סברי כשמואל שפיר הוי עבדי דפרשי מההיא משפחה דהוי חשש דאוריית' ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה ועל דמבטל גיטא פ"ה כגון השולח גט לאשתו והגיע בשליח כו' ולא נהירא כו' דאטו ברשיעי עסקינן עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דהא ודאי דחיישינן בכה"ג לרשיעי ואין להאמין לעד א' בדבר שבערוה משום דחיישינן ליה דמשקר כדאיתא להדיא בריש גיטין דמקשה הש"ס אמאי מהימנינן להשליח כבי תרי ומשמע התם דף ג' דחיישינן לזיופא ואי לאו משום דמדאורייתא לא חיישינן לזיופ' ומשום תקנת עגונות ודאי לא הוי מהימן הרי דחיישינן לרשיעי ואפילו בממון לא מהימנינן לעד א' דשמא משקר וכ"ש בעדות אשה כדאשכחן בעד א' במלחמה שכתבו התוספות והדמב"ם ז"ל דהטעם הוא שמא משקר ושמא שכרתו האשה א"כ שפיר מצינן למימר דרב מנגיד להבעל המבטל שהניח הגט ביד השליח ואפשר דאתא לידי תקלה שימסור ליד האשה וזימנין דסניא ליה לבעל ותינשא בו כנ"ל בשיטת רש"י ז"ל:

דף יג עמוד א

גמרא קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא ברי' דר"י מי דמי התם סברה אי שדינא להו ומיתברי מחייבנא בהו. ואף על גב דלקושטא דמילתא לא מיחייבה באחריות דיכולה להחזיר לו הפקדון בע"כ מ"מ אפשר דטעמם בהכי דמילתא כי האי לאו כולהו נשי דיני גמירי משא"כ היכא דבתורת קידושין קיבלה ס"ד דכולהו נשי גמירי ופריך רבי אחאי דלא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש תירוצים אחרים מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה לרווחא דמילתא נקיט הכי דסברה אי שדינא וכו' דהא אכתי אמאי לא אמרה לא אע"כ כפרש"י דהא דלא מתאי משום דלא איכפת לה ונראה הכוונה בזה דכיון דלאו בתורת קידושין יהיב לה מעיקרא א"כ מה שאמר לה אח"כ התקדשי בו ולא יהיב לה מידי סברה דמשחק הוא בה ואינה חוששת לדבריו כלל א"כ מה"ט גופא לא שדיא ליה לפקדון שסוברת עדיין לא חזר ממה שמסר לה לפקדון ולא איכפת לה שתחזור ג"כ מהפקדון כן נראה לי וכן נראה ג"כ מלשון הריטב"א ע"ש:

שם שלח ליה אנן לא שמיעא לו כו' אתון דשמיע לכו חושו לה. משמע דלרבא אין כאן חשש קידושין כלל דאפילו אם נאמר דרבא ס"ל נמי הא דשמואל דחיישינן שמא ש"פ במדי אכתי אין כאן ספק קידושין מציפתא דאסא דכיון דאמרו ליה הא לית בה ש"פ א"כ לא נתרצית כלל באותן קידושין דציפתא אלא דאכתי איכא למידק אפילו למאי דפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דיני גמירי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא האי אתת' דינא גמירא וא"כ מדלא שדיתנהו מסתמא לקידושין נתכוונה ואמאי לא חייש כלל לספק קידושין. ונראה דהא דשתיקותא לאחר מתן מעות לאו כלום היא עיקר הטעם משום דבעידי קידושין בעינן דבר ברור להוציאה מחזקת פנויה לחזקת אשת איש ומה"ט בכל קידושין דעלמא אף על גב דאיהי שתקה מ"מ כיון דשתיקה כי האי כהודאה דמיא ה"ל דבר ברור לגבי העדים משא"כ הכא שאין לעדים שום הוכחה דנתכוונה לקידושין דהאיכא למימר מאי דשתקה היינו משום דלא איכפת לה א"כ לא הוי קידושין כלל כן נ"ל. מיהו עדיין צ"ע מההיא דאיתא בהג"ה ש"ע א"ע סימן כ"ו דבהני לישני דמסתפקא בגמר' אי הוו לשון קידושין וכן בנתן בשתיקה כתב שם שאם אומרת שנתכוונה לשם קידושין הוי ספק קידושין א"כ תיקשי ההיא דהכא דמשמע שאין כאן חשש קידושין כלל ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף יג גמרא שלח להו אנן לא שמיע לן אתון דשמיע לכו חושו לה. משמע דלרבא אין כאן חשש קדושין כלל למאי דלא שמיע ליה הא דשמואל וקשיא לי דאכתי לרבא נמי ליהוי ספק קידושין מצד ד' זוזי דאית בה דשקליתא ואישתקא דנהי דמסיק ר' אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי אכתי מידי ספיקא לא נפקא דילמא הא איתתא דינא גמירא דלא מחייבה באחריותה ומדלא שדיתינהו ש"מ דלשם קידושין קבלתו והנראה מזה כיון שאין הדבר ידוע לעדים לא הוי דבר ברור לגבייהו מש"ה לא הוי קידושין כלל ואמאי הא לא הוי דבר ברור אצל העדים:

שם ההיא איתתא דהוה מזבנה וורשכי כו' ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי. משמע דאי לאו מה"ט מקודשת וכן בדשדין נמי מקודשת כדבסמוך ואף על גב דלא יהיב לה מידי דהא דידה קא מהדר לה אפ"ה מקודשת כמ"ש הרא"ש ז"ל דמסתמא מחלה לו ולכאורה יש לתמוה כיון שלא מחלה בפירוש ה"ל דברים שבלב דקי"ל דאינן דברים ומאן יימר דמחלה מיהו לפמ"ש לעיל דף ו' ע"כ בשיטת רש"י גבי מחילת מלוה והערמת ריבית דאף ע"ג דדידה קא מהדר לה אפ"ה בההיא הנאה דלא צריכא למיזל בדינא ודיינא שויה פרוטה ומתקדשת בו וכתבתי שם שזה מוכרח לשיטת רש"י א"כ ה"נ א"ש בכה"ג:

שם איתיביה רבא לר"נ קדשה כו' או שחטף סלע מקודשת. והא דלא מוקי לה בדאמרה אין היינו משום דקתני סתמא מקודשת משמע כשאר קידושין דמסתמא לאו אורח' דמילתא שאומרת אין אבל למאי דמוקי לה בדשדיך קתני שפיר סתמא מקודשת דסתם קידושין דעלמא נמי ע"י שידוכין הם כדאמרינן לעיל דרב מנגד מאן דמקדש בלא שידוכין:

שם אילימא רצתה דאמרה אין כו' הא דנקיט בכה"ג שהדיוקין סותרין ולא קאמר אילימא רצתה דאישתקה נראה משום דההיא ברייתא היינו סיפ' דהאי ברייתא דלעיל בסמוך אמר לה כנסי סלע בפקדון ואוקמינן לא רצתה דאישתקה ותו לא שייך למימר דרצתה דסיפא היינו דאישתקה כנ"ל:

תוספות בד"ה כשם שאין אשה נקנית כו' תימא דה"ל למימר איפכא דהא קנייני אשה לא ילפינן אלא משדה עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאכתי בשדה לא ידעינן דלא מיקני בפחות מש"פ דהא בשדה עפרון גופא הוי קני אפילו בפחות מש"פ דהא בבני נח פחות מש"פ נמי ממונא הוא ועוד דלא אשכחן בהדיא דפחות מש"פ לא מיקרי כסף דנהי דפשיטא לן דאין יוצא בדיינין ולא ניתן להישבון היינו משום דמסתמא ניתן למחילה משא"כ לענין קנין דלא תליא מידי בהכי אלא דגזירת הכתוב הוא שצריך שיתן שום דבר לקנות בו סד"א דפחות מש"פ נמי כדאשכחן בחליפין אבל בקידושי אשה פשיטא לן טובא כדאמרינן לעיל דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה לפי גירסת רש"י לעיל. ועי"ל דאיצטריך לענין פחות מש"פ בדבר מאכל או בכלים דאפילו בנמכר לעכו"ם איצטריך למילף לעיל מקרא דמכסף מקנתו ולמעט פחות מש"פ בתבואה וכלים דס"ד דמקרבה הניית' ומה"ט בקרקע נמי לא פשיטא לן כולי האי ואדרבה לענין מודה במקצת איכא למ"ד דיצאו כלים למה שהן אפי' בפחות מש"פ ומש"ה קאמר שפיר כשם שאין אשה נקנית והיינו נמי מה"ט דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ועוד דילפינן קידושי אשה מהקישא דאחרת ואחרת מג"ש דשכיר שכיר מנמכר לעכו"ם כן נ"ל ודו"ק:

גמרא אמר רב אסי אמר רבי יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול. אף על גב דבדור המבול עיקר עונשן על עריות הוי ומשמע נמי דהוו חשידי אפילו על א"א כדאיתא במדרש הובא ברש"י בחומש דמכל אשר בחרו דרשינן שהיו באין על א"א מ"מ לא הוי חמיר כ"כ עונש אשת איש כיון דלא הוי שייך פסול ממזרים קודם מ"ת והיינו דמייתי הא דמתרגם ר"י מולידין בנין מנשי חבריהן אלמא דבפסול ממזרות תליא מילתא ולא בניאוף והיינו דמייתי לה אמי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין שגורם פסול ממזרים בישראל אע"ג דשוגג קרוב למזיד הוא ועיין במהרש"א:

דף יג עמוד ב

א"ר יהודה אמר שמואל והוא שהפרישה מחיים ופרש"י ואשמעי' דקריבה לאחר מיתה והא דאשמעינן הכי בעולת יולדת טפי מבשאר עולות נ"ל דבשאר עולות פשיט' דיכולין להקריב לאחר מיתה כיון דמכפר נמי אעשה דיורשין כדמסקינן בפ"ק דזבחים דף ד' משא"כ בעולת יולדת ס"ד דאין קריבה לאחר מיתה כדמקשה התם אי איהי ילדה בנים מי ילדו קמ"ל כדשנינן התם דסוף סוף מכפר נמי אעשה דידה ודיורשין ע"ש ולרבי יוחנן ור"ל דבסמוך נמי נראה דנקיט עולת יולדת לאשמעינן נמי הא:

שם אלמא קסבר שיעבודא לאו דאוריית'. ואע"ג דלכ"ע איכא מיהא שיעבוד' דרבנן היינו משום נעילת דלת והכא לענין קרבן לא שייך האי תקנת' ועיין בסמוך והיינו דקאמר רב פפא בסמוך טעמא דשעבודא דאוריית' ובפ' ג"פ אמר טעמא דנעילת דלת ועיין בסמוך ובזה נתיישב' קושי' הש"ך ריש סי' ל"ט:

רש"י בד"ה לאו דאורייתא כו' אלא מלוה בשטר שהוא שיעבדו דכתב ליה נכסי אחראין לך משתעבדי כו' עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ כי לא כתב ליה נמי דהא קי"ל אחריות טעות סופר היא ולכאורה משום הא לא איריא דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ע"כ דהא דקי"ל אחריות ט"ס היינו לאחר שתקנו חכמים שיגבה מלקוחות בשטר א"כ מסתמא לא שדי איניש זוזי בכדי והתנה כן ומש"ה תלינן בט"ס וכמ"ש הרשב"א ז"ל בעצמו אלא שכבר הקשיתי לשאול בר"פ הניזקין על שיטה זו דרש"י והוא שיטת הש"ך ז"ל בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דמי סבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא הא אמר רבה גבו קרקע יש לו ומאי קושיא הא התם איירי בשטר וא"כ בפשיטות מצינן לאוקמי דאיירי שכתב לו אחריות בפירוש דהא סתמא דמילתא הכי הוא דקי"ל ט"ס היא אלמא שהיו נוהגין לכתוב כן בכל השטרות וא"כ כ"ע מודו דהוי דאורייתא והנחתי שם בצ"ע. אמנם כשדקדקתי כאן נ"ל דאדרבה שיטה זו נכונה ותחלה אפרש מה שהכריחו לרש"י ז"ל כאן לפרש כן היינו משום דסוגיי' דשמעתין משמע הכי מדאמרינן בסמוך דאי איתמר בהא ה"א משום דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי אלמא דאיכא מיהו שום מלוה בשטר דכ"ע מודו דגבי מיתמי מדאורייתא ועוד נראה דמסברא נמי פשיטא ליה לרש"י ז"ל דכיון שכתב אחריות בשטר מהיכא תיתי נאמר שלא יגבה מהיתומים הא קי"ל דקרקעות נקנין בשטר וליכא למימר דכיון שאין מקנה לו גוף הקרקע אלא לשיעבוד בעלמא אינו נקנה הא ליתא דהא קי"ל דב"ח קונה משכון ואפי' בשעת הלואתו לענין השיעבוד שבו שאין נעשה מטלטלים אצל בניו אלמא דמהני משיכת המשכון לענין שיעבוד כמו לענין הקנאת גוף החפץ וא"כ ה"נ אמאי לא יקנה שיעבוד הקרקע ע"י שטר ואדרבה קי"ל דהקנאת השיעבוד עדיף מהקנאת הגוף אפילו לענין דבר שלא בא לעולם ונהי דלענין לגבות מהלקוחות י"ל דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפי' אם כתב אחריות בפירוש נמי לא טריף מדאורייתא דאפשר שלא הקנה לו השיעבוד בשטר מעכשיו אלא מכאן ולהבא בשעת הגוביינא דאע"ג דאמרינן בפ' כל שעה דלכ"ע היכא דזבין לוה אתא ב"ח וטריף דלמפרע גובה ע"כ למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו מדרבנן וא"כ כששיעבד בפירוש לעולם דאע"ג דהוי מדאורייתא היינו מכאן ולהבא דוקא משא"כ לענין יתומים אין לחלק דאפי' אי מכאן ולהבא שיעבד לו כשלא יגבה חובו אפ"ה שפיר גבי מיתמי כששיעבד לו בפי' והא"ש נמי הא דמקשה הש"ס ס"פ ג"פ דרבה אדרבה מדקאמר גבו קרקע יש לו וא"כ ע"כ מוכח דס"ל שיעבודא דאורייתא מטעמא דנכסי דבר אינש ערבין ביה ומש"ה למפרע גובה דאי ס"ד לאו דאורייתא א"כ אפי' שיעבד לו בפי' לא מהני אלא מכאן ולהבא א"כ אמאי שקיל הבכור פי שנים הא לא קרינן ביה בכל אשר ימצא לו כן נ"ל נכון ומה שהקשה הריטב"א מסוגי' דערכין יבואר בסמוך ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): ע"ב שם אלמא קסבר שעבודא לאו דאורייתא. ופירש"י דמלוה ע"פ ומלוה בשטר שוין בזה אם לא ששיעבדו בפירוש וכ"כ הש"ך בח"מ ריש סי' ל"ט לפסק הלכה אלא דבחידושי גיטין ר"פ הנזקין הקשיתי על זה מסוגיא דר"פ גט פשוט ע"ש וכאן כתבתי ליישב ולקיים שיטה זו בטוב טעם דהיכא דשיעבדו בפי' לכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין לגבות מיורשים עכ"פ וכמ"ש בפנים:

תוספות בד"ה אמר רב פפא כו' ותימא דבשילהי ג"פ קאמר ר"פ גופא כו' דשיעבודא לאו דאורייתא עכ"ל. האי לישנא דשיעבודא לאו דאורייתא ליתא התם אלא מדקאמר התם גובה מן היורשים שלא תנעול דלת משמע להו דלפ"ז ס"ל דלאו דאורייתא וע"ש בתוספות ובהל' הרי"ף דלא מוכח מידי ולענ"ד יש לפרש עוד דאפי' אי סבר דאורייתא אפ"ה ניחא ליה טפי לומר טעמא דנעילת דלת לומר דגובין אפי' מיתומים קטנים כדאמר רב פפא גופא בר"פ שום היתומים דהא דרב נחמן מעיקרא לא הוי מזדקק לנכסי יתמי דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולבתר דשמע רב נחמן דרב הונא אמר רב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו הוי מזדקק וא"כ ע"כ היינו משום נעילת דלת או לענין לגבות מטלטלין דליכא למימר דמ"ד שיעבודא דאורייתא גובה נמי מיתומים קטנים בכל ענין הא ליתא דהא דר' יוחנן גופא קאמר התם אין נזקקין אע"ג דס"ל בשמעתין דשיעבודא דאורייתא וא"כ מי הכריחו לר"פ בערכין לפרש טעמא דר' נחמן בענין אחר מדר' יוחנן אע"כ דר' פפא אליבא דר"י נמי אמר האי טעמא והיינו כדפרי' ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו בתוס' רי"ד ובהריטב"א והש"ך (סי' ל"ט דע"כ לר"פ שיעבודא דאורייתא מדקאמר בערכין ובכתובות פ' הכותב דפריעת ב"ח מצוה וממילא משמע דליכא אלא מצוה א"כ שיעבודא לאו דאורייתא ע"ש באריכות ולפמ"ש ליתא דמדר' יוחנן נשמע לר' נחמן ועוד דלענ"ד ר' נחמן גופא ס"ל שיעבודא דאורייתא מההיא דיתומים שגבו קרקע בחוב אביהן בפ' יש נוחלין דף קכ"ח כמ"ש בחידושי לב"ק דף י"ב ע"ש בטוב טעם ואף למאי דמוקמינן בפרק כל שעה טעמא דר"נ ביתומים שגבו בחוב אביהן דטעמא משום דר' נתן מ"מ מדר' נתן גופא מוכח דשיעבודא דאורייתא וכן נראה ג"כ מלשון הרשב"א ז"ל בסוף חידושי קידושין ע"ש אע"כ דאף למ"ד שיעבודא דאורייתא נמי שייך טעמא דפריעת ב"ח מצוה אי לענין יתומים קטנים או לענין מטלטלין וכמו שאפרש עוד בזה בכתובות פ' הכותב בעזה"י ועיין ג"כ בחידושי בר"פ הנזקין שקבלתי עלי להאריך בדיני שעבודא דאורייתא וכבר יצאתי ידי נדרי לעת הזאת בדברי אלה המועטים ודעתי להוסיף אי"ה בתוס' מרובה במקומות אחרים בעזה"י ודוק היטב:

גמרא וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל בשלמא גט דכתיב ונתן לה ספר כריתות אלא מיתת הבעל מנ"ל. הא דלא יליף מיתת הבעל מדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ודרשינן לקמן בשמעתין כיון שחלצה נעל הותרה לכל ישראל אלמא דלא מיתסרא מחמת בעלה הראשון אלא דאיכא למימר דשאני התם דיבם במקום אחיו קאי וא"כ חליצה במקום גט קאי כן נראה לי. מיהו יש לי לדקדק לפי שיטת התוספות בסמוך דהא דאמרינן לכ"ע בעשה היינו ודבק באשתו ולא באשת חבירו א"כ מ"ש בגט דפשיטא ליה דמתיר לגמרי דכתיב ויצאה מביתו והיתה לאיש אחר דלמא אכתי בעשה קאי ואפ"ה כתב קרא דאי עבר ונסיב לאיסור לאו ומכ"ש לפי מה שאפרש בסמוך לפי ר"י דהא דאמרי' לכ"ע בעשה מודבק באשתו היינו בבעולת בעל דוקא א"כ בפשיטות מצינן למימר דהא דכתיב והיתה לאיש אחר זימנין דאשכחן נמי בהיתירא בארוסה ואפשר דהכא אספר כריתות סמוך דמשמע דלא אגידא ביה כלל ממילא דאף לכתחלה מותרת להנשא לאחר וא"כ ודאי איירי אפילו בבעולת בעל דכתיב ובעלה:

שם אלא מיתת הבעל מנ"ל. נ"ל דפשיטא ליה דלא שייך איסור א"א לאחר מיתה לחייבו חנק דודאי הוי ידע דאיכא כמה קראי כגון אלמנה לכ"ג ולא תהיה אשת המת החוצה ואו כי ימות האיש האחרון לא יוכל בעלה הראשון וגומר אלא דעיקר פירכא מעיקרא היינו לאיסור לאו או עשה וא"כ איצטריך שפיר קרא דלא תהיה לענין שאין קידושין תופסין וה"א לאינך קראי דבסמוך. ולפ"ז אין מקום למה שהקשה מהרש"א ז"ל מאי מקשה הכא מעיקרא מיתת הבעל מנ"ל ותיפוק ליה דאיכא בעריות שני כתובים ולמאי דפרישית א"ש דהתם ודאי איצטריכו קראי לאיסור מיתה אלא דקושיית התוספות מסוגיי' דהתם דמהדר אקראי דאזהרה משמע דפשטא דקרא לא איירי לאחר מיתה וע"ז משני שפיר ודוק ועיין שם בתוס' פ' ד' מיתות:

תוספות בד"ה לכ"ע בעשה אור"י דאיכא עשה בא"א כגון ודבק באשתו כו' עכ"ל. ונראה דלפ"ז אפילו לפי המסקנא דבישראל איכא קרא דמיתת הבעל מתיר אפ"ה בב"נ אסור מעשה דודבק ובזה הוי א"ש הא דקאמר יהודה הוציאוה ותשרף משום דתמר בת כהן הוה ואכתי פנויה הוה ולשיטת ר"י א"ש דבב"נ אין מיתת הבעל מתיר אבל לאחר שאמר יהודה צדקה ממני וא"כ ראה ונזכר והכיר בה שהיא בתולה דער ואונן שלא כדרכן שמשו ובב"נ לא הוי בעולת בעל אלא בכדרכה וקידושין נמי בב"נ לא מהני מידי והיינו דקאמר צדקה ממני ולא יסף לדעתה אפילו למ"ד לא פסק כן נ"ל נכון. אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי מייתי בסמוך מאלמנה לכ"ג דלמא קרא לאלמנה מן האירוסין איצטריך דבהא לא שייך עשה דודבק. מיהו בהא איכא למימר דמההיא עשה דודבק בלא"ה מקשה שפיר דלכ"ע בעשה ולכ"ג בלאו אלא דמקרא דפן ימות במלחמה לא מייתי מידי דהאי קרא ודאי בארוסה איירי ולא שייך עשה דודבק ולפרש"י א"ש:

בא"ד תימא דלא ילפינן שתתיר מיתה בק"ו בגט כו' קושיא זו דוקא אפר"י קאי משא"כ לשיטת רש"י לא שייך להקשות כן דאדרבה מקרא דגט משמע לן דמיתה אינו מתי' דכתיב ושלחה לזו ולא לאחרת והיינו דלא מקשו התוספות כן בתחלת הסוגיי' מיהו עיקר תמיהת התוס' לא הבנתי דאדרבה היא הנותנת דגט כיון דמתיר לגמרי ופקעו נישואין הראשונים מש"ה אסורה ליבם דהו"ל אשת אח שלא במקום מצוה משא"כ מיתת הבעל כיון דחזינן דמותרת ליבם ומצוה נמי איכא דאגידא ביה מחמת זיקת הבעל איכא למימר דמש"ה מיתת הבעל אינו מתיר לגמרי ולפי שיטת התוספות טפי הוי להו לאתויי ק"ו מאחות אשה דמיתת אחותה מתרת וגט אינו מתיר ויש ליישב ודו"ק:

דף יד עמוד א

רש"י יבמה יבא עליה ולקחה לו כלומר ביאתה הן לקוחיה עכ"ל. משום דמפשטי' דקרא לא שמעינן שנקנית לו באותה ביאה אלא מצוה הוא דרמי רחמנא עליה דיבם שיבא עליה אבל אינה אשתו בכך ואדרבה אפשר דלא מישתריא ליה אלא ביאה ראשונה לחוד ואפילו את"ל דשריא ליה אפשר דאחר כך צריכה קידושין אחרים אבל מדכתיב יבא עליה ולקחה לו משמע דבביאה זו קנאה לגמרי כאשתו לכל דבר:

שם בגמ' דתניא יכול יהיו כסף ושטר גומרים בה אע"ג דבשאר קידושין אין כסף ושטר גומרין כלל אלא אירוסין עושין מ"מ כיון דאשכחן ביבמה דביאה לחוד גומר בה ומצינן נמי דאיתקשו הוויות להדדי וא"כ ממילא יש לנו לומר דכסף ושטר נמי גומרין בה וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בד"ה ודלמא כאשה מה אשה כסף ושטר כביאה וכוונתו דכוונת המקשה דקאמר כי אשה היינו לענין דהוקשו הוויות להדדי כן נ"ל אלא דאכתי יש לדקדק השתא נמי דכתיב ויבמה דלמא לא אתא למעט אלא שאין גומרין כמו ביאה אבל לעולם דאירוסין עושין כסף ושטר ויש ליישב:

שם ובמיתת היבם מנ"ל ק"ו כו' והקשה מהרש"א ז"ל דלפמ"ש התוס' לעיל דאיצטריך קרא לעריות דלא נילף במה מצינו מא"א ה"נ ביבמה מצינן למילף במה מצינו מא"א אלא דניחא ליה למילף בקל וחומר אלא דאכתי קשיא לי לשיטת מהרש"א ז"ל לעיל דמדכתיבי שני כתובים בעריות אלמא דבעלמא לאחר מיתה שריא וקראי דלעיל לא מייתרו וניחא לתלמודא למילף מגופא וא"כ ה"נ ביבמה אמאי מהדרינן אקרא ולא ילפינן מדאיכא שני כתובים בעריות ועמ"ש לעיל דלא הוי ב' כתובים אלא דבלא"ה נ"ל דהתוספות לעיל נמי לאו במה מצינו בעי למילף אלא מפשטא דקרא דכיון דאשכחן דבאשת איש לאחר מיתה לא מיקרי אשת עמיתך א"כ בעריות נמי לא קרינן אשת אביך ואשת בנך לאחר מיתה והא"ש דיבמה לא שייך לומר כן דאדרבה פשטא דקרא דכתיב לא תהיה אשת המת החוצה יבמה יבא עליה משמע דלעולם אינה מותרת לאיש זר כ"א ע"י יבום או חליצה והיינו דאיצטריך קרא כנ"ל:

תוספות בד"ה אמר קרא ככה עיכובא וא"ת מנ"ל דאתי' ככה למעוטי יבמה מגט כו' עכ"ל. ולכאורה הלשון אינו מדוקדק דכיון דדרשינן ככה עיכוב' א"כ כולהו ילפינן מינה דאינה מותרת אלא ע"י ככה ונראה דעיקר קושייתם נמי בענין זה כיון דכתיב ככה מנ"ל דמיתת היבם מתיר ואמאי לא ממעטינן מיתת היבם ואי משום דק"ו אפקא ממיעוטא ה"נ בגט איכא ק"ו כן נ"ל בכוונת' אלא דיש לתרץ בע"א דלקושטא דמילתא מיתה אשכחן דמתיר טפי מגט כדאשכחן באחות אשה אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר:

דף יד עמוד ב

משנה עבד עברי נקנה בכסף ובשטר. משמע דבהנהו לחוד נקנה ולא במשיכה ולא בחליפין ואע"ג דמלשון המשנה אין הכרע דאיכא למימר מילתא דאיתא במטלטלין לא קתני כדמסקינן לקמן גבי עבד כנעני מ"מ מסוגייא דשמעתין וסוגייא דעלמא מבאר להדיא דלא מהני בע"ע כ"א כסף ושטר לחוד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהל' עבדים. אלא דטעמא דמילתא לא ידעינן דנהי דלענין משיכה איכא למימר דפשיטא דלא מהני דמהיכא תיתי ולא מיבעיא לר' יוחנן דמשיכה במטלטלין תקנתא דרבנן בעלמא הוא שמא יאמר נשרפו חיטך אפשר דלא שייך בע"ע כמו שאפרש לקמן גבי עבד כנעני דף כ"ב ועוד דלא רצו חכמים לתקן קנין חדש בע"ע כיון דמילתא דאיסורא הוא למכור עצמו ובמכרוהו ב"ד כ"ש דלא שייך האי תקנתא וחששא דשמא יאמר אלא אפי' לריש לקיש דמשיכה מפורשת מן התורה איכא למימר נמי דע"ע אינו בכלל וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דפשטא דקרא משמע שקונה איזה דבר מיד עמיתו ולא שקנה עמיתו גופא ובאידך פרשה כתיב דין מוכר עצמו וליכא למימר נמי דאכתי נילף בק"ו ממטלטלין שאין נקנין בשטר ונקנין במשיכה כ"ש ע"ע שנקנה בשטר דאיכא למימר חליפין יוכיח שקונה במטלטלין ואינו קונה בע"ע אלא דאכתי היא גופא קשיא ע"ע אמאי לא מיקני בחליפין הא כתיב בהדיא בחליפין לקיים כל דבר וילפינן שהכל נקנה בחליפין וכ"ש הכא דאיכא ק"ו ממטלטלין דלא מיקנו בשטר כמו שאפרש לקמן דף כ"ו ואפ"ה ניקנין בחליפין וליכא למימר נמי דמימעט חליפין מכסף מקנתו דהא מסקינן לעיל דכסף מקנתו אתא למעט שאינו נקנה בכלים בפחות משוה פרוטה ול"ל דתרתי שמעת מיניה דכסף מקנתו משמע שאינו נקנה אלא בכסף לחוד תדע דמלשון התוספות לא משמע הכי כמ"ש מהרש"א ז"ל בסמוך ואף לפי מה שאפרש בל' התוס' דלא כמהרש"א אכתי קשה הניחא למאן דאית ליה שכיר שכיר אלא למאן דלית ליה שכיר שכיר ויליף קנין כסף במוכר עצמו מוכי תשיג ומכרוהו ב"ד מאמה עברי' א"כ קשה בין באמה עברי' ובין במכרוהו ב"ד מנא לן דלא מיקנו בחליפין האיכא ק"ו ודוחק לומר דפלוגתא דתנאי היא לענין חליפין ועוד דא"כ קשה מאי מקשה הש"ס למאן דלית ליה שכיר שכיר מנא לן דכסף קונה הא איכא למימר ק"ו ממטלטלין דלא מיקנו בשטר מאי אית לך למימר חליפין יוכיח דחליפין גופא הא אמרת דקני ולכאורה היה נראה לי דהא דחליפין לא מהני ילפינן מדאיתקש אמה העבריה לאחרת וא"כ איכא למילף נמי מה אחרת לא מקנייא בחליפין אלא הא ליתא לפמ"ש התוספות דף ג' לענין חליפין גופא דמיעוט קניני' לא ילפינן מאחרת וכן לפמ"ש שם מסברא דידי נמי לא שייך למעט חליפין באמה מהקישא דאחרת כמבואר שם. והנלע"ד דהא דפשיטא לן דחליפין לא מהני בע"ע הנמכר לישראל היינו משום דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם לרשת אחוזה והקישו הכתוב לשדה אחוזה ומינה ילפינן נמי דנקנה בחליפין כמו שדה אחוזה ומדכתיב אותם ילפינן לקמן אותם הקישו לשדה אחוזה ולא עבד עברי וא"כ משמע דכל הקנינים דשייכי בשדה אחוזה לא מהני בע"ע כי אם היכא דגלי קרא בהדיא וא"כ ממילא אימעט נמי חליפין והא דבעינן למילף לעיל מכסף מקנתו למעט חליפין היינו דוקא בע"ע הנמכר לעובד כוכבים למאן דלא יליף שכיר שכיר או אף למאן דיליף שכיר שכיר איכא למימר דג"ש דשכיר שכיר היינו לריבוי קנינים ולא למעט קנינים וכמו שאבאר באריכות ומכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש בסמוך מסברא דנפשאי דג"ש דשכיר שכיר היינו דוקא נמכר לישראל מנמכר מישראל ולא נמכר לעובד כוכבים מנמכר לישראל כן נ"ל מיהו אכתי יש לפקפק דאפשר דמיעוטא דאותם לא שייך למעט אלא אותן קנינים דשייכין בקרקעות ולא במטלטלין משא"כ חליפין דשוה בקרקעות ומטלטלין לא שייך למעט ממיעוטא דאותם וצ"ע ועוד נראה לי דאפשר דלא שייך קנין חליפין בעבד עברי הנמכר לישראל דאע"ג דכתיב לקיים כל דבר היינו דוקא בדבר שיכול לקנות קנין עולם משא"כ בעבד עברי שאין גוף העבד קנוי לו לא שייך ביה קנין חליפין דעיקר קנינו אינו אלא להשתעבד בו למלאכה בעלמא דשכיר קרייה רחמנא וא"כ הו"ל כמו קנין דברים דלא מהני קנין חליפין ואע"ג דמסקינן לקמן עבד עברי גופו קנוי היינו דלא מהני בי' מחילה שגופו קנוי לו על השיעבוד משא"כ לעיקר קנינו ודאי אין גופו קנוי לגמרי והו"ל כמו קנין דברים כן נ"ל ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): דף יד ע"ב משנה עבד עברי נקנה בכסף ובשטר משמע דאינו נקנה במשיכה וחליפין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל. וקשיא לי אמאי לא מקני בחליפין הא כתיב לקיים כל דבר והארכתי בזה ולא מצאתי מקום ליישב אם לא שנאמר דכיון דע"ע אין גופו קנוי לא קרינא ביה לקיים כל דבר עיין בפנים. אח"ז ראיתי בס' משנה למלך שהרגיש בזה וכתב דילפינן לה מכסף מקנתו ואינו נקנה בחליפין ואע"ג דלמאי דקי"ל כר' נחמן דפירי לא עבדי חליפין ע"כ מוקמינן לקרא דכסף מקנתו לענין פחות משוה פרוטה אפ"ה כיון דלמאן דלית ליה דר"נ ס"ל דע"ע אינו נקנה בחליפין ה"ה לר נחמן דבהכי לא פליגי ע"ש. ודבריו תמוהין דהא ודאי איצטריך קרא למעוטי חליפין דכל כמה דליכא מיעוט ממילא הוי בכלל לקיים כל דבר ועוד דילפינן בק"ו ממטלטלין ועוד קשה למאן דלית ליה שכיר שכיר כמ"ש בפנים ובחדושי מהר"י מטראני מצאתי שכתב דילפינן מוהתנחלתם אותם כדפרישית נמי בפנים אלא דשדית ביה נרגא כמ"ש בפנים אלא מחוורתא כדפרישית:

גמרא עבד עברי נקנה בכסף מנלן. וקשיא לי הא מפשטא דקרא מצינן למילף דכתיב כי תקנה עבד עברי וכתיב כי ימכור איש את בתו לאמה וכל מקח וממכר ע"י כסף הוא ועוד דהא כסף קונה בכל מקום ויותר יש לתמוה דלבתר דאשכחן מכסף מקנתו שכסף קונה נמי לענין עבד וכ"ש למאי דילפינן נמי מוהפדה דכסף קונה בעברייה א"כ אהדורי אפירכא כולי האי למה לן לחלק בין נמכר לעובד כוכבים לנמכר לישראל ובין עבריה לעברי ובין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו ואפילו את"ל דכיון דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם והוקש לשדה אחוזה דנקנה בכסף משמע דאותם למעוטי עבד עברי דאינו נקנה בכסף כדפרישית בסמוך דא"כ לקמן דילפינן שטר מהקישא דאחרת נמי אמאי לא מקשה בכה"ג דאשכחן עברייה ומכרוהו ב"ד מהקישא דעברי לעברייה אבל מוכר עצמו מנ"ל למאן דלא יליף שכיר שכיר וכמו שהקשה בעל עצמות יוסף. תו קשה דכיון דפשטא דקרא כתיב כי תקנה וכי ימכור והיינו בכסף ואפ"ה מספקא לתלמודא מנ"ל שהקנין נגמר בכסף א"כ אמאי משני מדכתיב והפדה מלמד שמגרעה ופרש"י וע"כ היינו בכסף דאי לאו הכי במאי מגרעה ואכתי מנ"ל שנגמר הקנין ע"י נתינת הכסף דהא לענין נתינת כסף בלא"ה ידעינן מדכתיב כי תקנה וכי ימכור. והנלע"ד שזה הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כל השקלא וטריא דשמעתין בכסף מנ"ל דלמא במשיכה כיון דסתם מקח וממכר היינו בשני דברים הללו שהלוקח עושה משיכה והמוכר מקבל הכסף כמ"ש התוס' להדיא בריש פ"ב דבכורות אלא דלא ידעינן באיזה מהם נגמר הקנין וא"כ מקשה הכא שפיר דכיון דכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם משמע דאותם הוקשו לשדה אחוזה וכמקרקעי דמי משא"כ ע"ע לא איתקש לשדה אחוזה ולא הוי כמקרקעי אלא כמטלטלים וכ"כ הריטב"א ז"ל בסוגיית דייעוד דע"ע כמטלטלים דמי לכ"ע כיון שאין גופו קנוי לגמרי כמו עבד כנעני וא"כ לריש לקיש דמשיכה קונה במטלטלים דלמא ה"נ במשיכה ולא בכסף ולבתר דמשני הש"ס דכתיב מכסף מקנתו בנמכר לעובד כוכבים מקשה הש"ס שפיר אשכחן נמכר לעובד כוכבים שכל קנינו במטלטלין בכסף דכתיב לעמיתך במשיכה משמע דלעובד כוכבים בכסף כדאי' בבכורות אבל נמכר לישראל אדרבא אית לן למימר כיון דאשכחן דלעובד כוכבים בכסף כמו שאר מטלטלים א"כ לישראל לא מיקנו בכסף אלא במשיכה דבכלל מטלטלים הוא והיינו דוקא לר"ל דלר' יוחנן ממה נפשך נקנה בכסף דאו למקרקעי או למטלטלי מדמית ליה וכמו שאפרש עוד בל' התוס' והשתא משני שפיר דכתיב והפדה מלמד שמגרעה מפדיונה א"כ ע"כ לא מצינן למימר דכמטלטלין דמי ונקנה במשיכה אע"פ שעדיין לא נתן הכסף והא ודאי ליתא דכל כמה שלא נתן כסף אי אפשר לומר שקונה במשיכה גרידא כיון דלא משכחת גירעון אינו קונה כלל כדאמרי' לעיל ד' י"ב דד"ל גופא מסיק דגרעון דומיא דיעוד מה יעוד כל היכא דלא מצי לייעד לא קני לה ה"ה לגרעון כל היכא דלא מצי לגרע לא קני לה וא"כ ע"כ לא קני במשיכה בלא כסף וליכא למימר דבעיא כסף ומשיכה הא ליתא דא"כ לאו למקרקעי ולא למטלטלין מדמית לה ובמטלטלין א"א לומר דבעינן תרווייהו דא"כ מיעוטא דעמיתך לא אשכחן כדאיתא בבכורות ואי תקשי א"כ היאך קונה בשטר הא לא אשכחן גירעון שתי תשובות בדבר חדא איכא למימר דגרעון דומיא דייעוד היינו דוקא במילתא דכתיבא בהאי ענינא למאי דילפינן מוכי ימכור איש את בתו לאמה דעלה כתיב אשר לא יעדה והפדה אבל קנין שטר בתר הכי כתיב אם אחרת יקח לו ולא בעינן דומיא דיעוד תדע דהא משמע שקונה בשטר אע"פ שאינו נותן כסף כלל דומיא דאחרת אע"ג דלא שייך יעוד בלא כסף ועוד י"ל איפכא דלקושטא דמילתא היכא שמוכרה בכסף אינו קונה בשטר עד שיתן דמים כדאשכחן לקמן גבי קרקעות דקונה בשטר וקאמר שמואל לא שנו אלא במתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן דמים משום דלא סמכא דעתיה והכא לא איכפת לן במיעוטא דעמיתך דלא קאי אלא אכסף ומשיכה כמ"ש התוספות בבכורות וכמו שאבאר בל' התוס' בסמוך. והשתא אתי שפיר דאף לבתר דאשכחן באמה העברייה ובמכרוהו ב"ד דנקנין בכסף אפ"ה מהדרינן אפירכא לומר מוכר עצמו מנ"ל משום דאית לן למימך כיון דאשכחן מוכר עצמו לעובד כוכבים שנקנה בכסף אית לן למימר דמוכר עצמו לישראל אינו נקנה בכסף כדאשכחן במטלטלין ממיעוט דלעמיתן משא"כ לקמן לענין קנין שטר דילפינן אמה העברייה מהקישא דאחרת מגלי קרא דליתא במיעוטא דוהתנחלתם אותם א"כ תו לא שני לן בין עברייה לעברי ובין מכרוהו ב"ד למוכר עצמו דמסברא כל דהו לא נחלק בקנינים דגילוי מילתא היא ודוקא לענין כסף שייך לחלק כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י ועיין בסמוך. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרי"ף ז"ל שכתב בפרק הזהב דהא דס"ל לר' יוחנן דבר תורה מעות קונה במטלטלין היינו מק"ו דגופו קונה ממונו לא כ"ש והיינו לפי המסקנא דהכא דילפינן מקרא דישראל קונה ע"ע בכסף וא"כ שפיר קאי כל השקלא וטריא דשמעתין בין לר' יוחנן בין לר"ל דאי לאו כל הני ילפותא דשמעתין איכא למימר דגופו נמי אינו קונה בכסף ומכ"ש ממונו א"כ מקשה שפיר אשכחן עובד כוכבים הואיל וכל קנינו בכסף משום דמסברא אית לן למימר דישראל דוקא במשיכה כמשמעות דמיד עמיתך כדרשא דר"ל וממילא דרשינן הא לעובד כוכבים בכסף בין בע"ע בין במטלטלין ובישראל הכל במשיכה וטעמא דר' יוחנן לא ידענא מנ"ל ועיין בחידושינו פרק הזהב ליישב שיטת הרי"ף ז"ל:

תוספות בד"ה הואיל וכל קנינו בכסף פ"ה כו' וקשה לר"ת עד סוף הדיבור. כבר פירשתי שיחתי ליישב שיטת רש"י דבלא"ה כולה שמעתין אליבא דר"ל רהטא דלרבי יוחנן פשיטא דכסף קונה אלא דלשיטת התוס' קשיא לי יותר דלדידהו מי ניחא אליבא דר' יוחנן דהא בריש פ"ב דבכורות כתבו התוס' בד"ה דבר תורה מעות קונה דהא דפשיטא ליה לרבי יוחנן דמעות קונה במטלטלין היינו מגופא דקרא דכתיב או קנה מיד עמיתך וסתם קנין דקרא היינו בכסף כדכתיב שדות בכסף יקנו וכתיב מכסף מקנתו וא"כ מאי מקשה הכא בכסף מנ"ל הא כתיב כי תקנה ע"ע ומאי איצטריך למילף נמי בסמוך מכרוהו ב"ד מאמה העברייה ותיפוק ליה במכרוהו ב"ד מגופא דקרא דכתיב כי תקנה ונהי דהתוס' מקשו הכא שפיר על פירש"י לפי שיטתו שפירש שם בבכורות דהא דמעות קונה לרבי יוחנן היינו משום דיליף הדיוט מהקדש דכתיב ונתן הכסף אלמא דמפשטא דלשון קנין לא משמע ליה דאיירי בכסף וא"כ לר"י נמי מספקא לן בע"ע בכסף מנ"ל דמהקדש לא מצינן למילף דלא שייך הקדש בע"ע אלא דמ"מ קשיא למה להו להתוס' לפרש סוגייא דשמעתין לענין שטר ובדוחק כיון דסוף סוף לפי פירוש' בבכורות לא מיתוקמא אליבא דר"י הוי מצי לפרושי שפיר אליבא דר"ל לענין משיכה וכפי השיטה דבכורות מיתרצא נמי קושייתי השניה דבהדיא איכא מ"ד התם דמשיכה בעובד כוכבים לא מהני והנראה מזה דהתוספות קיימי הכא בשיטת רש"י דבכורות דטעמא דר"י במטלטלין דילפינן מהקדש אלא דלפ"ז קשה מה שהקשו שם התוס' א"נ מ"ט דר"ל דאמר כסף אינו קונה דנילף מהקדש ומה שתירצו שם דדרשינן נמי איפכא לעמיתך דומיא דעובד כוכבים מה עובד כוכבים בחדא הרי הקשו שם חליפין יוכיח דישראל בתרתי ותירצו שם דקרא לא איירי אלא משני קנינים דשייכי בכל מקח וממכר דהינו כסף ומשיכה וזה לא יתכן לפי שיטתם כאן דמסקו בסוף הדיבור דשטר וכסף נמי שייך מיעוטא דלעמיתן בחדא אע"ג דשם אינו מצוי בכל מקח וממכר ולא מהני כלל במטלטלין ואפ"ה דרשינן לענין ע"ע לעמיתך בחדא והדרא קושיא לדוכתא לענין חליפין אלא די"ל דר"ת לשיטתו שמפרש בריש מכילתין דף ג' דחליפין מהני בעובד כוכבים וא"כ לעולם הוי בתרתי בין בישראל בין בעובד כובבים כן נ"ל נכון ודוק היטב ומתון מה שכתבתי יש לי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שכתב דע"ע נקנה בכסף מדכתיב מכסף מקנתו וגרעון ילפינן מאמה העברייה והשמיט ג"ש דשכיר שכיר ודרשא דוכי תשיג וכתב עוד בסוף דבריו ונלמד אמה העברייה מע"ע שהיא נקנית בכסף כו' וזה ממש היפך סוגייא דשמעתין דאדרבא באמה העברייה כתיב בגופה קנין כסף מוהפדה ועברי הנמכר לישראל הוא דילפינן מאמה העברייה או מג"ש דשכיר שכיר מנמכר לעובד כוכבים ולפמ"ש אתי שפיר דהרמב"ם ז"ל נמי מפרש סוגייא דשמעתין אליבא דר"ל דוקא דלדידיה סתם מכירה האמור בתורה אינו אלא בכסף או משיכה הנוהגים בכל המכירות כמ"ש התוס' בבכורות וא"כ הכא נמי כל השקלא וטריא דשמעתין בכסף מנ"ל היינו משום דאיכא למימר דלמא במשיכה לחוד דכסף ומשיכה כי הדדי א"א לומר דדומיא דמטלטלין דבחדא מדכתיב לעמיתך וא"כ מייתי הש"ס שפיר מוהפדה דלא מיקני במשיכה לחוד דכל היכא דלא משכחת גרעון לא קני לה כדפרישית וממילא דע"כ כי ימכור איש את בתו היינו בכסף וליכא למימר דהיינו בשטר דסתם מכירה האמור' בתורה לא הוי בשטר משא"כ לר' יוחנן שפסק הרמב"ם כמותו דמשיכה אינו מפורש בתורה כלל והא דאיצטריך מכסף מקנתו היינו למעט שאר קנינים דהוי נמי בכלל סתם מכירה וכיון דגלי קרא דמכסף מקנתו מיהא דלשון קנין היינו כסף דמה"ט פשיטא ליה לר"י דכסף קונה במטלטלין משום דכתיב או קנה כפירוש התוס' דבכורות א"כ מה"ט גופא פשיטא ליה אליבא דר"י דע"ע הנמכר לישראל דנקנה בכסף דהא כתיב כי תקנה אלא דאכתי קשה להיפך תינח בע"ע אמה העברייה מנ"ל דהא בדידה לא כתיב לשון קנין אלא כי ימכור ודלמא בשטר והיינו משום דהוי דרשינן לגמרי דומיא דאחרת שאינה יוצאה בכסף אלא בשטר וה"ה לאמה העברייה וא"כ ע"כ הוי צריך למימר דוהפדה לא אתא למימר שיוצאה בכסף אלא שצריכה להחזיר לו הכסף ועיקר היציאה היינו בשטר דומיא דאחרת וממילא דתחלת קנין נמי היינו דוקא בשטר וכמ"ש לעיל דהקישא דאחרת לא שייך לענין כסף אלא לשטר דוקא ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שפסק הרמב"ם ז"ל כר' חסדא לקמן דשטר אמה העברייה האב כותב ויליף לה מלא תצא כצאת העבדים וא"כ אייתר לה דרשא דאחרת וע"כ הוי מוקי לה לענין שאין יוצאה בכסף וכ"ש דפשטא דקרא דלא תצא כצאת העבדים נמי הכי משמע וממילא דדרשה דאחרת היינו לענין יציאה דוקא בשטר וע"ז כתב הרמב"ם ז"ל דמקשינן עברייה לעברי דבכסף לחוד נמי נקנית ולפ"ז עולין דברי הרמב"ם ז"ל יפה אליבא דהלכתא כן נ"ל נכון ואין להקשות דאכתי מוכר עצמו מנ"ל דנקנה בכסף דלמא בשטר ודוקא מכרוהו ב"ד נקנה בכסף הואיל ונמכר בע"כ משום דלא שייך האי פירכא אלא לענין משיכה דכיון דאינו נמכר בע"כ דין הוא שלא יקנה עד דאתיא לרשותיה משא"כ לענין שטר לא שייך לומר כן ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): ישוב נכון על לשון הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות דלכאורה מפרש לגמרי נגד סוגיית הגמ' בילפותא דקנין כסף שכתב דילפינן אמה מעבד ובשמעתין משמע להיפך ועוד שאר קושיות ויתיישב הכל לנכון בעזה"י:

בא"ד לכך נראה לר"ת כו' דכתיב ביה מכסף מקנתו לאפוקי שאינו קונה בשטר כו'. וכתב מהרש"א ז"ל דלאו מכסף מקנתו ממעטינן שטר דאיצטריך למעוטי תבואה וכלים כו' ע"ש. ואין דבריו מוכרחים דודאי לפי האמת מצינן למימר דמכסף מקנתו ממעטינן הכל אלא דאכתי לא סגי להו לתוס' בהכי לפרש כן דברי המקשה דהא כל כמה דלא אשכחן סברא לחלק בין ישראל לעובד כוכבים ה"א דשוין הם א"כ מאי פסיקא ליה למקשה למימר דאשכחן דעובד כוכבים אינו נקנה בשטר דהיא גופא ניליף דמהני שטר בעובד כוכבים כמו בישראל ואי משום מכסף מקנתו הא איצטריך למעט תבואה וכלים לכך הוצרכו לפרש דבלא"ה אשכחן שיש לחלק בין ישראל לעובד כוכבים לענין שטר דלא שייך בעובד כוכבים דומיא דאחרת וא"כ מקשה שפיר אבל לעולם לפי האמת מצינן למימר דמכסף מקנתו ממעט הכל דמה"ט ממעטינן באמת משיכה וחליפין ונתיישב' קושיית ספר עצמות יוסף ואף שכתבתי דבלא"ה יש למעט משיכה וחליפין משיכה מוהפדה וחליפין מוהתנחלתם אותם מ"מ התוס' ודאי לא נחתו להכי כמ"ש באריכות דדוקא לשיטת רש"י ז"ל י"ל כן דמוהפדה ממעטינן משיכה ולא שטר משא"כ לשיטת התוס' ודוק היטב ועיין עוד בסמוך בל' התוספות בד"ה מוכר עצמו כן נ"ל:

בא"ד וא"ת לאו ק"ו הוא כו' והקשה מהרש"א ז"ל דבלא"ה תיקשי להו דניליף כסף נמי מהקישא דלאחרת ולפמ"ש לא קשה מידי דמהקישא דאחרת לא מצינן לרבות כ"א חדא אבל אינך כולהו ממעטינן מדכתיב בעבד כנעני והתנחלתם אותם משמע דכל מה שקונה בשדה אחוזה לא קני אלא בעבד כנעני ולא בעבד עברי ואם כן מהקישא דלאחרת לית לן למילף אלא חדא והיינו שטר דדמי טפי לאחרת שכן מכניס ומוציא בבת ישראל וה"ה שמכניס ומוציא באמה העברייה משא"כ לענין כסף לא הוי הקישא מעליא שהרי באחרת מכניס ואינו מוציא ובאמה מכניס ומוציא כדאיתא במתניתין ובזה נתיישב לי מה שיש לדקדק בעיקר דברי התוס' שכתבו דכל השקלא וטריא דשמעתין אינו אלא לענין כסף ושטר א"כ מאי מקשה דהא מפשטא דקרא דוכי ימכור משמע מיהא שיש בה צד קנין וע"כ היינו כסף או שטר וא"כ קשה ממה נפשך אי נאמר דשטר עדיף מכסף א"כ מכי ימכור לחוד שמעינן שטר וע"כ מהקישא דאחרת ילפינן כסף ואם נאמר דשקולין הם אכתי השתא נמי דכתיב אחרת לא ידעינן במאי איירי אי בכסף או בשטר אע"כ דוכי ימכור אתא לרבויי חדא והקישא דאחרת לאידך אבל למאי דפרישית א"ש דמהקישא דאחרת א"ל דאתא לגלויי על וכי ימכור דאיירי בשטר דהוי דומיא דאחרת משא"כ בכסף לא הוי דומיא דאחרת כיון שאינו מוציא בבת ישראל אבל עיקר דברי מהרש"א ז"ל במ"ש בענין דינר ופרוטה אינן מובנים לי דהא בלא"ה על התרצן דמייתי מוהפדה אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל דניחא ליה לאתויי מקרא דוהפדה דכתיב בגופה דאמה העברייה ממאי דנילף אמה בהקישא אע"כ דקושייתו על המקשן דלא סליק אדעתיה מוהפדה ואכתי כיון דסליק אדעתיה ע"כ הקישא דאחרת לענין שטר מאי מקשה נמכר לישראל מנ"ל ותיפוק ליה מהקישא דאחרת גופא וא"כ מה זה שכתב מהקישא ס"ד בפרוטה סגי דא"כ כ"ש דקשה טפי מאי מקשה נמכר לישראל מנ"ל אדרבא מהקישא דאחרת נילף דנקנה בכסף ואפי' בפרוטה אע"כ כדפרישית דפשיטא להו לתוס' דמהקישא דאחרת לא שייך לרבויי כסף כיון דבאחרת מכניס ואינו מוציא והכא בעינן למילף שקונה בכסף ויוציא בכסף כדאיתא במתני' ושפיר הוי מקשה מנ"ל לכך הוצרכו התוס' להקשות דאכתי לא פריך מידי נמכר לישראל מנ"ל דנילף בק"ו והכא ליכא למימר יציאה באשה יוכיח שיוצאה בשטר ואינה יוצאה בכסף דמיציאה להויי' לא עבדינן פירכא כמ"ש התוספות לעיל ומוכרח בשמעתין כמו שאבאר ועוד דמה שאשה אינה יוצאה בשטר היינו משום דאין קטיגור נעשה סניגור ובלא"ה י"ל דמה שהקשו התוס' ולאו ק"ו הוא לאו אאמה העברייה לחוד קאי אלא אעבד עבדי דמקשה בסמוך אשכחן אמה עבד מנ"ל ואכתי נילף בק"ו והתם לא שייך הקישא דאחרת ודברי מהרש"א ז"ל צריך עיון ידו"ק; רש"י בד"ה מכרוהו ב"ד בגניבתו כו' והדין נותן שיהא נקנה בכסף בלא חזקה כו' עכ"ל. לכאורה יש לתמוה דשביק למשיכה דאיירי ביה מעיקרא ונקיט חזקה ועוד דחזקה אימעט לקמן להדיא מוהתנחלתם אותם ונראה בעיני לפרש למאי דפרישית לעיל דמשיכה ע"כ בחדא וא"כ לא הוי צד קל גבי העבד דמה לי אם נקנה בכסף לחוד או במשיכה לחוד מש"ה ניחא ליה לפרש קושייא דהכא לענין חזקה ורצונו לומר דלמא לא מיקני אלא בחזקה בהדי כסף ומהני מיעוטא דוהתנחלתם אותם דלא מיקני בחזקה לחוד כמו עבד כנעני והשתא הוי שפיר צד קל לגבי העבד הואיל ואינו נקנה בע"כ מש"ה בעינן תרתי או אפשר דמשיכה נמי קרי לה חזקה כמו כל חזקת מטלטלים ועיקר כוונתו לפרש צד קל לגבי העבד שאינו נקנה בכסף כ"א עד שיחזיק בו רבו דרך עבדות:

תוספות בד"ה מוכר עצמו מנ"ל כו' וא"ת כיון דיליף כו' למאי דאיצטריך מכסף מקנתו ניליף שכיר כו' עכ"ל. פירוש כי היכי דילפי' שכיר שכיר ישראל מישראל ה"נ נילף שכיר שכיר עכו"ם מישראל וליכא למימר דהאי גז"ש דשכיר שכיר עכו"ם מישראל לא גמירי להו מסיני משום דהתוס' כתבו בכמה דוכתי שלא נתקבל מסיני אלא אותן התיבות שיש ללמוד בג"ש כמו שכתבו בפ"ק דסוכה לענין לקיחה מלקיחה בלולב ע"ש. והא דפשיטא להו להתוס' לפרש כן בשמעתין למדרש ג"ש דשכיר שכיר להכא ולהכא היינו משום דלקמן בשמעתין דאמרינן מאן תנא דלא יליף ש"ש רבי היא משמע להדיא דמאן דיליף יליף בתרוויהו ועדיין היא גופא קשיא לי כיון דכל ג"ש שאינה מופנה משני צדדין למידין ומשיבין כמ"ש התוס' בסמוך גבי אוזן אוזן וא"כ הכא ודאי ההיא שכיר דמכרוהו ב"ד ומוכר עצמו לאו מופנה דהא איצטריך למילף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד למאי דמייתי בסמוך וא"כ נהי דשכיר דעכו"ם מופנה אכתי הוי מופנה מצד אחד ויש להשיב כמה פירכות וכ"ש למה שכתבו התוספות לעיל דשטר לא מהני בנמכר לעכו"ם וא"כ אין לך פירכא גדולה מזו וצריך עיון ועיין מה שאפרש לקמן בענין ש"ש דנגאל באלה בדף הסמוך:

בא"ד וי"ל דאיצטריך לכדדרשי' לעיל בכסף הוא נקנה כו' עכ"ל. וקשיא לי א"כ תקשי לאידך גיסא למאן דלא יליף ש"ש ואיצטריך מכסף מקנתו לגופא מנ"ל למעט שאינו נקנה בתבואה וכלים וע"כ צ"ל דאיכא שום ייתורא במקנתו למידרש ביה נמי הא וא"כ למאן דיליף ש"ש האי ייתורא מאי עביד ליה ולמאי דפרישית לעיל דכולהו קנינים מימעטי ממיעוטא דכסף מקנתו א"ש דאיכא למימר דמפשטיה דקרא דמכסף מקנתו שמעינן תרתי שאינו נקנה בשום קנין אם לא בכסף וכדפרישית לעיל:

בא"ד וא"ת ואמאי איצטריך והפדה כו' וי"ל אה"נ אלא איצטריך לגרעון כסף עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דגרעון גופא נילף מנמכר לעכו"ם ותירץ דהתם איצטריך לגרעון דיובל והכא איצטריך לגרעון דשש שנים ע"ש וקשיא לי א"כ למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל דאמה העברייה וע"ע היוצאין קודם היובל שקודם שש שיוצאין בגרעון אע"כ דכולה מילתא דגרעון חדא מילתא היא והדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מיהו בעיקר קושית מהרש"א ז"ל יש לי לומר דכוונת התוס' דאיצטריך והפדה לגרעון לענין דכל היכא דלא שייך גרעון אינה נקנית כלל דדרשינן לעיל דוהפדה דומיא דייעוד לענין דאינה נקנית בפרוטה כמ"ש מהרש"א ז"ל גופא בשמעתין ומתוך מה שכתבתי יש ליישב כמעט כל הקושיות שהקשה מהרש"א ז"ל על מהר"א מזרחי ואין להאריך והמשכיל יבין וההיא דמפדין אותו בע"כ יבואר שם במקומו בעזה"י ע"ש:

בד"ה לך ולא ליורש פי' כגון בת ואח כו' וכן פירש"י. והנראה דכוונתם בזה דודאי למאי דקיימינן השתא דכ"ע ילפי ש"ש א"כ לא איצטריך למעוטי יורש דבלא"ה נילף ש"ש מנמכר לעכו"ם דכתיב ביה וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו לכך הוצרכו לפרש דלקושטא דמילתא להא מילתא לא ילפינן ש"ש מנמכר לעכו"ם דהתם אינו עובד את הבן והכא עובד את הבן כדלקמן מדכתיב שש שנים יעבוד וא"כ מהאי קרא הוי מרבינן כולהו יורשים להכי איצטריך ועבדך. והא"ש דמרבוייא דשש שנים יעבוד לא מרבינן אלא חדא שעובד את הבן וממיעוטא דועבדך ממעטינן תרתי בת ואח ולא אמרינן איפכא לרבויי בן ובת כי היכי דלענין יבום כי הדדי נינהו משום דאי לא הוי כתיב רבוייא ולא מיעוטא ממילא הוי ממעטינן כולהו מג"ש ש"ש מנמכר לעכו"ם א"כ שפיר יש לנו למעט תרתי ולרבויי חדא לקיים הג"ש בכל מאי דאפשר כן נ"ל ולקמן אפרש יותר בדף י"ז ע"ב:

בד"ה ולא אזנו של מוכר עצמו וא"ת כו' תיפוק ליה דבעינן אהבתי את אשתי כו' וי"ל דאי לאו אזנו הוי ילפינן מג"ש דש"ש כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דסוף סוף כיון דבמכרוהו ב"ד גופא אשכחן דהיכא דאין לו אשה ובנים אינו נרצע דבעינן אהבתי את אשתי וכדפשיטא לתלמודא נמי לקמן גבי כי הוויתו בי מר שמואל באסקונדרי מטלליתו א"כ מאי מהני ג"ש דש"ש אטו מי עדיף מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד גופא שאין נרצע אם לא כשיש לו שפחה כנענית וליכא למימר דאי לאו מיעוטא דאזנו ה"א דאהבתי את אשתי אינו מעכב בדיעבד כדי לקיים הג"ש דש"ש לגמרי אבל השתא דגלי קרא דמוכר עצמו אינו נרצע ומכרוהו ב"ד נרצע ע"כ אזלינן בתר טעמא משום דאהבתי את אשתי בעינן אלא שמלבד שהוא דוחק אכתי קשה האי סוגייא דכי הוויתו בי מר שמואל באסקונדרי מטלליתו מאי קושיא דלמא כר"א ס"ל דזה וזה נרצע ולעולם דאהבתי את אשתי אינו מעכב והנראה בזה דודאי ע"כ קרא דאהבתי את אשתי מיותר לגמרי ולאשמעינן דמעכב ומדאיצטריך קרא למעט דאין אמה העברייה נרצעת אע"ג דלא שייך בה אהבתי אע"כ דדוקא במכרוהו ב"ד מעכב ולא בשאר ומהאי טעמא פשיטא ליה לתלמודא דיש לנו לומר דאינו מעכב ומש"ה איצטריך למילף מאזנו כך נ"ל ליישב בדוחק ועדיין צ"ע:

דף טו עמוד א

ואידך האי מיבעיא ליה אזנו ולא אזנה. ואע"ג דבאמה נמי לא שייך אהבתי את אשתי מכל מקום סד"א דאתי הקישא דעברייה לעריי ומרבי ועוד דכתיב ואף לאמתך תעשה כן וה"א בין לענין הענקה ובין לענין רציעה מש"ה איצטריך אונו למעוטי אזנה אלא דלפ"ז קשיא לי לקושטא דמילתא כיון דאיכא הקישא וכתיב נמי אף לאמתן תעשה כן מאי מהני מיעוטא דאזנו למעט אזנה טפי הוי לן למעט מהאי מיעוטא דאזנו לאפוקי מוכר עצמו דאע"ג דאיכא ג"ש דש"ש מ"מ הא קי"ל הקישא עדיף ואפשר דטפי יש למעט אמה משום דאמרינן לקמן דר' יוחנן בן זכאי דריש כמין חומר מה ראה אוזן לירצע משום ששמע בהר סיני כי לי בני ישראל עבדים או אוזן ששמע לא תגנוב ותרווייהו לא שייכי באמה דאע"ג שמוכרת עצמה עכשיו בסוף שש מרצונה מ"מ לית בה האי טעמא תדע מדלא רצעינן למוכר עצמו או ב"ד בתחילת מכירתו אע"כ דעיקר רציעה למי שנשתדש ושנה בחטא כן נ"ל. והשתא נמי א"ש הא דמקשינן ואידן דאע"ג דאית ליה להאי תנא מוכר עצמו אינו נרצע אפ"ה קשיא לן מנא ליה דאמה העברייה אינה נרצעת דלמא ואף לאמתך תעשה כן היינו אף לדציעה ועוד יש לפרש ואידך מנ"ל למעט מוכר עצמו דלמא מוכך עצמו נרצע ואזנו איצטריך למעט אזנה מטעמא דפרישית וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בתוספות סוף פ"ד דסוטה:

שם הענק תעניק לו ולא למוכר עצמו וקשיא לי מאי איצטריך קרא תיפוק ליה דכתיב גבי הענקה אל יקשה בעיניך כי משנה שכיד שכיר עבדך ודרשינן בסמוך שרבו מוסר לו שפחה כנענית וכיון דלהאי תנא למוכר עצמו אין מוסרין לו ש"כ א"כ ממילא אין מעניקין לו ותדע דהכי הוא דאל"כ תיקשי אמאי איצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין הענקה תיפוק ליה דבלא"ה איתקש עברייה לעברי בהאי פרשה גופא דכתיב כי ימכר לך אתיך העברי או העברייה וליכא למימר דאי לאו דכתב רתמנא אף לאמתן הוי דרשינן לו ולא לה ולא הוי דרשינן לו ולא לב"ח הא ליתא דא"כ השתא נמי אמאי דרשינן לו ולא לב"ח ולא דרשינן לו ולא למוכר עצמו אע"כ דניחא ליה להאי תנא למידרש לו ולא לב"ח דממעט בהאי עבד גופיה א"כ הדרא קושיא לדוכתא אף לאמתן למה לי אע"כ דסד"א דלא מהני הקישא להא מילתא כיון דלא שייך באמה כי משנה שכר שכיר מטעמא דפרישית וא"כ מה"ט גופא יש לנו למעט מוכר עצמו ולא מהני ג"ש להאי מילתא ואפשר דאין ה"נ אלא דאכתי לא מסיק אדעתיה האי ילפותא דכי משנה שכר שכיר לענין שפחה כנענית מיהו לקמן אפרש דאיצטריך ואף לאמתך תעשה כן לענין יוצאה בסימנים שאין ללמוד מהקישא ואפ"ה מעניקין לה מיהו אין זה שיטת התוס' כמו שאבאר לקמן. ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' דאע"ג דקי"ל כרבי נתן ואיצטריך למיכתב לו ולא לב"ח אפ"ה א"ש דקי"ל נמי כחכמים והא דאין מעניקין למוכר עצמו למסקנא ילפינן מכי משנה ש"ש ובענין זה נתיישב' שיטת הרמב"ם ז"ל שפוסק כן כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם ואידך לו ולא לב"ח מדסבירא לן בעלמא כרבי נתן כו' וקשיא לי מהא אפילו אי לא ס"ל בעלמא כר' נתן אפ"ה איצטריך שפיר לו ולא לב"ח לענין היכא שכבר בא דמי הענקה ליד העבד שאין הב"ח יכול להוציא מיד העבד כדאיתא לקמן דף ט"ז ע"ב בברייתא דהענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן לה כתוטאי דדריש לו ולא לב"ח אלמא דאף כשהוא ביד העבד אין לב"ח רשות בו ואין זה ענין לפלוגתא דרבי נתן דבעלמא ודאי כ"ע מודו שהב"ח מוציא מעותיו מיד הב"ח מה שקיבל בחובו מאחרים ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא ליה לתלמודא הכא לאוקמי כתוטאי כלל משום דיחידאי הוא או דהש"ס סובר דתוטאי גופא לא מיירי בשכבר בא ליד העבד אלא קודם שבא ליד העבד אמרינן לו ולא לב"ח והיינו נמי כדר"נ ואפשר דהיינו טעמא נמי דרב יוסף דאמר לקמן אברייתא דהענקת ע"ע לעצמו יו"ד קרת חזינא הכא ולא מוקי לה כתוטאי אע"ג דדב יוסף סיני הוה ואיהו קאמר בכולה תלמודא תנאי שקלת מעלמא ולמאי דפרישית א"ש דרב יוסף סובר דתוטאי גופא לא מיירי בכה"ג בשכבר בא ליד העבד ומש"ה לא מתוקמא ברייתא דלעצמו כוותיה כך היה נ"ל לכאורה אלא דרש"י ז"ל כתב לקמן דהאי דתוטאי נמי כרבי נתן מיתוקמא וכמו שאפרש שם וכן מוכח מלשון התוס' בשמעתין דהאי דתוטאי ודר' נתן חדא מילתא היא והנראה בעיני דהא בהא תליא והיינו כשיטת הפוסקים דלרבי נתן הב"ח הראשון יכול למחול להלוה שלו כיון שכבר נשתעבד לב"ח השני מש"ה איצטריך הכא בע"ע לו ולא לב"ח לאשמעינן דהעבד יכול למחול וא"כ שפיר אשכחן דהענקת ע"ע לעצמו דכיון שמחל העבד אף אם נתנו לו הרב מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ובאומר לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו משא"כ למאן דלית ליה דר"נ וסובר דיכול למחול בעלמא אף בבע"ח גמור א"כ לא איצטריך לאשמעינן בעבד דמילתא דפשיטא הוא כיון שמחל להרב פשיטא שיכול הרב ליתן לו במתנה על מנת שאין לו לבע"ח רשות בו וליכא למימר דקרא ממעט בכל ענין אף אם לא מוחל העבד וכבר בא לידו ואפ"ה אין הב"ח יכול להוציא מידו דהא מהי תיתי כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו והכא נמי כיון דממון גמור דעבד הוא אמאי לא יפרענו לב"ח אע"כ כדאמרן כן נ"ל ברור ומוכרח לשיטת רש"י ותוס' שכתבו דהאי דהענקת ע"ע לעצמו למאן דמוקי כתוטאי מישן שייכא בדרבי נתן נמצינו למידן מיהא ראיה ברורה דלר' נתן אין יכול למחול ודלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ועיין עוד בסמוך:

(קונטרס אחרון): דף טו גמרא ואידך לו ולא לבע"ח מדס"ל בעלמא כר' נתן ואידך בעלמא נמי לא ס"ל כר' נתן. והקשיתי לשאול נהי דלא ס"ל כר"נ אכתי שייך למידרש לו ולא לבע"ח לענין היכא שכבר בא הענקה ליד העבד אמנם ראיתי שגם בזה הרגיש בעל ספר משנה למלך וכתב קצת על הדרך שכתבתי אלא שעם כל זה לא נתיישב לי כהוגן מאי דמטיק שם וגם במה שכתבתי בפנים לא נתיישב דעתי ומחוסר תבלין. והנלע"ד בעיקר הביאור דהיכא שכבר בא הענקה ליד העבד לא שייך דרשה דהענק תעניק לו ולא לבע"ח דמשמע דלהאדון אזהר רחמנא ולא להב"ד והיינו ע"כ מיעקרא משמע שלא יתן האדון לבע"ח כ"א להעבד אלא דממילא שמעינן דבסוף נמי אחר שבא ליד העבד אין להבע"ח בה כלום דאל"כ לא מהני מידי הא מילתא דלו ולא לבע"ח דה"ל כאפוכי מטרתא כן נ"ל נכון:

שם דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו כו' וקשיא לי אמאי איצטריך קרא כיון דקי"ל פריעת ב"ח מצוה וכופין אותו עד שתצא נפשו פשיטא דמוציאין מכל אשר ימצא לו ומ"ט נמי דרבנן דפליגי לא מיבעיא למ"ד שיעבודא דאורייתא אלא אפילו למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא היינו ממשעבדי אבל מיניה דידיה כ"ע מודו דאפילו מגלימא דעל כתפיה ומה לי אם מוציא בביתו או אצל אחר כיון שהלוה מודה. א"כ כופין לראובן שישלם לשמעון ושמעון ישלם ללוי ואע"ג דאמרינן בכתובות מי שמת ויש לו מלוה או פקדון ביד אחר ויש עליו ב"ח וכתובת אשה ינתנו לכושל שבהם דהיינו ליורשים ואין לב"ח כלום היינו מטעמא דמסיק התם שכולן צריכין שבועה או משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי כמו שיבואר שם אבל הכא דמחיים איירי ושניהם מודין לא שייך לומר כן וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב דמאן דפליג אדרבי נתן סובר דמצי הלה למימר לאו בע"ד דידי את אלא שגם הוא נתקשה בטוגיא דהפוכי מטרתי למה לי ע"ש ועוד סוף סוף בעבד אמאי ממעט ליה קרא אטו עבד לאו בר מיעבד מצוה הוא לפרוע לב"ח וכיון שסוף סוף העבד נוטל ההענקה כדאמרינן לקמן הענקת ע"ע לעצמו ומוקמינן ליה כתוטאי ולפרש"י ותוספות היינו דרבי נתן א"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ממעט ליה קרא. ולמאי דפרישית א"ש דעיקר מימרא דר' נתן דאין יכול למחול בבע"ח דעלמא מש"ה גלי קרא דבעבד יכול למחול דמתנה קריא רחמנא ומש"ה אם נותנו לו רבו במתנה יכול ליתן לו ע"מ שאין לב"ח רשות בו או דמסתמא הכי הוא ויבואר לקמן במילתא דתוטאי. והשתא דאתינן להכי מצינן למימר דאפילו מאן דפליג אדרבי נתן היינו לענין שיכול למחול אבל אם אינו מוחל כ"ע מודו דמוציאים מזה ונותנין לזה דאפוכי מטרתא הוא ומטעמא דפרישי' דפריעת ב"ח מצוה וכופין והכי עדיף טפי דקי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דלר' נתן אפי' מחילה לא מהני ומוציאין בע"כ אין סברא לומר דרבנן פליגי בפלוגתא רחוקה דאפי' בלא מחילה אין מוציאין והא דמייתי בעלמא הא דר' נתן יבואר כ"א על מקומו או שנאמר דאע"ג דבלא מחילה כ"ע מודו אפ"ה כיון דלא אשכחן הכי בהדיא אלא לרבי נתן מש"ה מייתי דר"נ וכה"ג אשכחן טובא בש"ס ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' וגם שיטת הרמב"ם ז"ל נתיישב על נכון די"ל דאיירי בלא מחילה ואף שהקדמונים לא פירשו כן הנלע"ד כתבתי. וראיה ברורה לדברי מצאתי בלשון הספרי בפ' נשא על פסוק ונתן לאשר אשם לו הרי שהיה חייב לחבירו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא ב"ח של נגזל מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו ובתר הכי מייתי מימרא דר' נתן כבשמעתין ולא נוכר שבא לב"ד אלמא דהאי סתמא דרישא לאו ר' נתן היא אלא רבנן דפליגי ואפ"ה מודו בבא לב"ד ונתחייב ולא הספיק ליתנו אלמא שאין מותלו כדמוכח בפרק הגוזל ומש"ה מודו רבנן דמוציאין אבל רבי נתן לא איצטריך ליה קראי להכי אלא אע"פ שלא עמד בדין אלא שהודה נמי מוציאין ואין יכול למחול אלמא דדוקא בהכי פליגי ומהיכא תיתי נאמר דשלשה מחלוקות בדבר ועוד מדלא מהדרינן בשמעתין לפרש מאן דפליג אדר"נ האי ונתן לאשר אשם לו מאי עביד ליה אע"כ כדפרישית ובתחלת העיון היה נ"ל לפרש פלוגתא דרבי נתן ורבנן בענין שיעבודא דאורייתא כדאשכחן נמי פלוגתא דתנאי בסוף פ"ק דערכין וכמבואר בחידושי לגיטין בפ' הניזקין ולעיל דף י"ד ע"ב גבי מימרא דר"פ דאמר הילכתא גובה מן היורשין ע"ש אלא לפי שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו סוף מסכת קידושין שדבריו סותרין זו הסברא נמנעתי לפרש כן ומחוורתא כדפרישית ועוד נבאר בזה במימרות דר' נתן במקומות אחרים ושאפשר לפרש כן שיטת הרשב"א ז"ל ודוק היטיב כי נכון הוא בעזה"י:

(קונטרס אחרון): באותו ענין בפלוגתא דר' נתן וחכמים . העליתי דלענ"ד לא פליגי אלא לענין אם המלוה הראשון יכול למחול להלוה שלו דאל"כ אפי' רבנן נמי מודו דהב"ד מוציאין מזה ונותנין לזה והבאתי ראיה מל' הסיפרי וזה דלא כשיטת החולקין שהביא הש"ך בסי' פ"ו ולפ"ז נתיישב היטב שיטת הרמב"ם ז"ל דאף ע"ג שפסק כאן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו והיינו ע"כ מדרשא דלו ולא למוכר עצמו ומדלא דריש לו ולא לבע"ח משמע דלא ס"ל כר' נתן ואפ"ה פסק בהלכות מלוה דמי שנושה בחבירו וחבירו בחבירו מוציאין מזה ונותנין לזה והיינו כדפרישית דבעיקר דינא רבנן נמי מודו היכא דלא מחל ועיין מה שכתבתי בחידושי כתובות פרק האשה שנפלו דף פ"ב גבי תרי חומרי בכתובה שם העליתי ג"כ דעיקר מילתא דרבי נתן היינו לענין שאין יכול למחול. מיהו כתבתי כאן עוד יישוב אחר על לשון הרמב"ם ז"ל עיין במ"ש בד"ה הענק תעניק ועיין בחידושי הריטב"א ז"ל בפ' השולח דף ל"ז:

תוספות בד"ה ואידך פירוש ת"ק בעלמא כו' מכאן מדקדקין דאין הלכה כר"נ כו' עכ"ל. משמע מדבריהם דפשיטא להו דמסקנא דשמעתין דכ"ע דרשינן ש"ש ובהני קראי קמפלגי דאל"כ לא הוי מוכחי מידי לפסק הלכה דהא אית לן למימר דכל הני שינויי דשמעתין דיחוייא בעלמא נינהו דלא תידוק דתנאי דהכא פליגי בש"ש אבל לעולם שפיר מצינן למימר לפסק הלכה דקי"ל כר"נ ודרשינן לו ולא לב"ח והא דפסקינן כחכמים דמוכר עצמו אין מעניקין לו היינו משום דלא דרשי ש"ש אע"כ דפשיטא להו דכ"ע דרשי ש"ש למסקנא. אמנם מצאתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב ליישב דברי הרמב"ם ז"ל בשיטה זו דלמסקנ' לא דרשי חכמים ש"ש אלא דא"א לומר כן דלקמן דף כ' לענין הכסיף והשביח שאין מחשבין אלא מנה מייתי הש"ס ברייתא דבנמכר לישראל ילפינן הא מילתא בג"ש דש"ש ומדפסקה הרמב"ם ז"ל בהלכותיו אלמא דס"ל דדרשינן ג"ש דש"ש אם לא שנאמר דדוקא ג"ש דנמכר לישראל מנמכר לעכו"ם אית ליה משא"כ מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד לית ליה ג"ש וכמ"ש לעיל דתרתי ג"ש מחד תיבה לית לן למידרש כיון שאין מופנה אלא שאין זה במשמע לשונו. מיהו לפרש"י ותוספות פשיטא דלית לן למימר הכי שכתבו להדיא דמאן דאית ליה ג"ש דש"ש בחדא אית ליה בתרתי ועיין בסמוך:

בא"ד ועוד ראיה מהא דאמר לקמן הא מני תוטאי כו' עכ"ל. ולפמ"ש בלשון הגמרא דההוא דתוטאי מילתא אחריתי היא נדחה ראייתם דשפיר מצינן למימר דבהאי דתוטאי לית הלכתא כוותיה לענין שיהא הענקת ע"ע לעצמו לגבי הבע"ח משא"כ לענין שיהא לרבו שפיר קי"ל כר' נתן דבעלמא מוציאין והכא ממעט קרא לו ולא לב"ח אלא שהרב א"צ ליתן כלום וכבר כתבתי מה שנלע"ד בכוונתם ודו"ק:

בד"ה כי טוב לו עמך הר"ר אברהם גריס כו' אבל בספרי כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ודבריו דחוקים בכוונת התוספות ובחנם נדחק דודאי מסברא הוי לן למימר דנהי דדרשינן מכשכיר כתושב יהיה עמך לענין מוכר עצמו מ"מ מייתי הכא שפיר מכי טוב לו עמך לענין מכרוהו ב"ד דאיירינן הכא ואיכא למימר דתרווייהו צריכי דחדא מאידך לא ילפי דאית להו פירכא אלא דעיקר ראייתו של הר"ר אברהם מדמייתי בת"כ האי דרשה דכשכיר כתושב ובספרי לא מייתי האי דרשה לענין כי טוב לו עמך אלמא משום דהתם לא שייך האי דרשה דסיפור דברים הוא ואיכא למימר שאין חיוב להיות שוה עמו במאכל ומשתה אלא שדיבר הכתוב בהווה אם יאמר העבד שלא יצא חפשי והיינו משום שטוב לו עמך מש"ה מייתי קרא דכשכיר כתושב ואע"ג דקרא במוכר עצמו כתיב משמע דגילוי מילתא בעלמא הוא לענין שיהא שוה עמו במאכל ומשתה או משום דהאי תנא אית ליה ג"ש דש"ש והאי סברא דכיון דעביד איסורא נקנסי' לא מהני לסתור הג"ש וכמו שאפרש בסמוך:

גמרא ואי ס"ד אית ליה ש"ש ל"ל ניליף ש"ש כו' אבל אי לית ליה ג"ש דש"ש לא מצינן למילף בבנין אב דאית להו פירכא כמ"ש בס' עצמות יוסף וע"ש באריכות ועי"ל דכיון דאמרינן לקמן דשש שנים יעבוד ריבויי' הוא ומרבינן שעובד את הבן ה"נ הוי לן למימר דמהני ריבוייא דשש שנים יעבוד שאינו יוצא אלא בשש ולא ביובל ולא במיתת האדון אבל אי יליף ג"ש דש"ש ודאי אית לן למימר דאין ג"ש למחצה וע"כ מוקמינן ריבויי' דשש שנים יעבוד לענין שעובד את הבן לחוד והא"ש נמי הא דמשני דמכרוהו ב"ד דעביד איסור' אימא נקנסיה וקשיא לן הא מהיכא תיתי לקנוס במאי דלא מצינו בהדיא וא"כ אין לדבר סוף וכ"ש דאיכא נמי ג"ש ואין זו סברא חשובה לסתור הג"ש אע"כ כדפרישית דמשום האי סברא דעביד איסורא נקנטיה יש לנו לומר לריבוייא דשש שנים יעבוד אתי לרבוייא תרתי שאין יוצא ביובל ולא במיתת האדון וכן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

דף טו עמוד ב

ואי ס"ד יליף ש"ש אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף ש"ש. וכתב מהרש"א ז"ל דהא דלא מקשה בפשיטות אי ס"ד יליף ש"ש בלאו ק"ו נמי דיליף דנמכר לנכרי נגאל בשש בג"ש דש"ש משום דניחא ליה לתנא דברייתא למילף בק"ו עכ"ל ובאמת שאין זה תירוץ מספיק אלא לתירוץ ראשון של תוספות בד"ה אמר קרא שכתבו דק"ו גמור הוא משא"כ לתירוץ שני של מהר"י שאין זה ק"ו גמור דאיכא למימר איפכא וא"כ הדרא קושית מהרש"א לדוכתא. אמנם לענ"ד קושיית מהרש"א מעיקר' ליתא דודאי לא מצי לאקשויי אי ס"ד יליף ש"ש נילף בג"ש דנמכר לעכו"ם יוצא בשש דא"ל דרבי ס"ל כת"ק דלעיל דמוכר עצמו אינו יוצא בשש מדכתיב ועבדך ולא מוכר עצמו. וא"כ לפ"ז ע"כ לא שייך למילף נמכר לעכו"ם בג"ש דש"ש לענין שש ממכרוהו ב"ד דמאי חזית דילפת ממכרוהו ב"ד אדרבה איכא למילף ממוכר עצמו דאינו יוצא ובהאי ג"ש גופא דש"ש ואדרבה ניתא למילף מוכר עצמו ממוכר עצמו וכמ"ש מהרש"א ז"ל גופא לעיל בדף הקדום וליכא למימר דאדרבה משום האי קושיא דלעיל פשיטא ליה למהרש"א דג"ש דש"ש לא נאמרה אלא לענין ריבוי קנינים וריבוי יציאה ולא לענין מיעוט יציאה הא ליתא כדמוכח מלשון מהרש"א ז"ל עצמו בסמוך ועיין עוד בסמוך ואין להקשזת דא"כ אפילו אי לא יליף רבי ש"ש אלא מוכי תשיג א"כ אמאי איצטריך באלה למעוטי שאינו יוצא בשש ת"ל מוכי תשיג דאיכא למימר דאי לא יליף ש"ש אלא מוכי תשיג אפשר דלית ליה מיעוטא דועבדך וזיל הכא קמדחי ליה כו' ודו"ק:

שם ואי ס"ד כו' ניליף ש"ש ופרש"י נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם. ומשמע מזה דמאן דיליף ש"ש ישראל מישואל ה"ה ישואל מעכו"ם ומאן דלא יליף בחדא לא יליף נמי באידך וכבר הקשיתי לשאול דאדרבה איפכא מסתברא דכיון דאיכא פירכא בעינן ג"ש מופנה משני צדדים וא"כ כיון דהנך תרתי מוכר עצמו לישראל ומכרוהו ב"ד איצטריכו למילף אהדדי תו לא הוי מופנה למילף מנמכר לעכו"ם ולולא פרש"י ותוס' היה נ"ל בזה דודאי אף מאן דיליף ש"ש נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם כדילפינן לקמן בברייתא לענין השביח והכסיף אכתי לא מהני האי ג"ש לענין שיהא נקנה בכסף משום דמסברא איפכא הוא דכיון דמהני בעכו"ם לא מהני בישראל כדממעטינן מלעמיתך וכדפרישית בתחלת הסוגיא באריכות וא"כ כיון שהסברא הוא לגמרי להיפך לא אמרינן אין ג"ש למחצה כדמוכח כולה משמעתין. אלא כל השקלא וטריא דשמעתין דקנין כסף בג"ש דש"ש היינו מוכר עצמו לישראל ממכרוהו ב"ד וה"נ ה"ק משום דפשיטא ליה להמקשה דמוכר עצמו לישראל נגאל באלה וע"כ דהכי הוא דלמאי דס"ד דלא ידע דיגאלנו לזה ולא לאחר ע"כ היינו משום דבברייתא לקמן דף כ"א דרשינן להדיא איפכא דיגאלנו ריבוי הוא דאמרינן יגאלנו יגאלנו שלש פעמים לרבות כל הגאולים שנגאלין כסדר הזה ומינה בעינן למיפשט לקמן דנמכר לישראל נגאל בקרובים דכל הגאולות היינו בתי חצרים וע"וע הנמכר לישראל ונהי דדחינן לא בתי חצרים ושדה אחוזה נראה ברור דהא דשבקינן ריבוי דע"ע דאיירי ביה קרא ודרשינן אשדה אחוזה ובתי חצרים היינו משום דמסברא אין לנו לומר דמכרוהו ב"ד יוצא באלה דמשום דעבד איסורא איכא למימר דנקנסיה והיינו דאיבעיא לן לקמן משא"כ בע"ע המוכר עצמו לישראל סובר לקמן דלא בעינן רבוייא דיגאלנו דבלא"ה פשיטא לן אי מג"ש דש"ש אי מהקישא דוכי תשיג וא"כ לפ"ז מקשה הכא שפיר אי ס"ד דילפינן ש"ש מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו לישראל אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה ניליף מכרוהו ב"ד ממוכר עצמו דפשיטא לן מריבויא דיגאלנו אע"כ דר' לא דריש ש"ש ישראל מישראל והיינו דמקשינן לעיל למאן דלית ליה האי ש"ש קנין כסף מנ"ל דישראל מעכו"ם לא ילפינן דמסברא הוי איפכא ומשני דילפינן מוכי תשיג ואע"ג דישראל מעכו"ם הוא אפ"ה ילפינן שפיר משום דהקישא דוכי תשיג לא איצטריך אלא להכי לחוד דלענין גאולת קרובים ילפינן במוכר עצמו מריבויא דיגאלנו ומשני הש"ס דאדרבה יגאלנו מיעוטא הוא והא דאיצטריך תלתא מיעוטי יבואר לקמן בעזה"י. כך היה נראה בעיני לפרש. ובזה נתיישב לי מה שהקשה חתני המופלא נר"ו אסברת המקשה דהכא דאינו נגאל באלה היינו דוקא משום דלא ילפינן ש"ש וא"כ היאך הוי מתרץ ברייתא דלקמן דאף ע"ג דדריש ש"ש לענין השביח והכסיף אפ"ה פשיטא ליה דנמכר לישראל אינו נגאל באלה ואף שיש לתרץ דהתם מקמי דמסיק ג"ש קאמר הכי מ"מ שינוייא דחיקא הוא ולמאי דפרישית א"ש דלענין באלה איכא למימר דלא ילפינן נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם דדוקא בעכו"ם יוצא באלה כדי שלא יטמע בין העכו"ם כקושית התוס' והכא ישראל מישראל איירי וכדפרישית כנ"ל אלא שהקדמונים לא כתבו כן ודו"ק:

תוספות בד"ה אמאי קאמר כו' וא"ת כו' ניליף מוכי תשיג עכ"ל. ואף ע"ג דשקלא וטריא דשמעתין ליישב סברת המקשה דלעיל דקאמר אלא למאן דלא יליף ש"ש מנ"ל והמקשה דלעיל לא אסיק אדעתיה ילפותא דוכי תשיג מ"מ מקשו התוספות שפיר אסוגיא דהכא דלא אסיק אדעתיה דיגאלנו לאחר א"כ היאך מפרש מילתא דרבי דממ"נ כיון דע"כ אית ליה לרבי או ג"ש דש"ש או הקישא דוכי תשיג דאל"כ קנין כסף במוכר עצמו מנ"ל וק"ל. מיהו בעיקר קושית התוספות נ"ל ליישב דדוקא אי אית ליה ג"ש דשכיר שכיר י"ל דנגאל באלה דאין ג"ש למחצה משא"כ בדרשה דוכי תשיג איכא למימר דלא אתא אלא בהא מילתא לחוד דנמכר בכסף ולא לענין יציאה דלא כתיב כלל בעליון ואדרבא כתיב עד שנת היובל יעבוד עמך:

בא"ד וא"ת כו' הא אמר דסברא הוא במכרוהו ב"ד דליקנסיה משום דעביד איסורא כו' עכ"ל. ויש לדקדק מאי קושיא נהי דאמרינן לעיל דמכרוהו ב"ד דעביד איסורא איכא סברא דליקנסיה היינו דלגבי מוכר עצמו לישראל י"ל דמכרוהו ב"ד גרע טפי מה"ט אבל לגבי מוכר עצמו לעכו"ם מנ"ל דשייך האי סברא דהא מוכר עצמו לעכו"ם נמי עבד איסורא כדאמרי' לקמן הואיל ונעשה כומר לעבודת כוכבים ויש ליישב:

בד"ה אמר קרא יגאלנו הקשה הר"ר מאיר כו' ומ"מ קשה דהא אמה העברייה מצינן למילף כו' עכ"ל. וליכא למימר דאדרבה מדאיצטריך באמה העברייה והפדה שמגרע מפדיונה ויוצאה משמע דאינה יוצאה באלה דאל"כ והפדה ל"ל וכן משמע קצת כאן מפרש"י ז"ל אלא שכבר כתבתי לעיל דוהפדה איצטריך בלא"ה לאשמעינן דכל היכא דלא מצי מגרע לה לא מקניא כלל ומש"ה לא מקניא בפרוטה. אלא דלכאורה יש ליישב קושית התוספות למאי דפרישית לעיל דשש שנים יעבוד ריבוייא הוא וא"כ אי לאו ג"ש דש"ש הוי ממעטינן נמי גאולת קרובים בפשיטות מהאי קרא דשש שנים יעבוד דמשמע דלעולם יעבוד ואינו יוצא באלה אבל מג"ש מקשה שפיר דאית לן לאוקמי ריבוייא דשש שנים לענין שאינו יוצא במיתת האדון לחוד אלא דהתוס' סברי כשיטת רש"י דלקמן דשש שנים יעבוד לאו ריבוייא הוא ושם אפרש אי"ה:

בא"ד ומהר"י תירץ כו' והקשה מהרש"א ז"ל מסוגיא דלקמן דקאמר אליבא דרבי לא מיבעיא לן כו' ונראה ליישב דכיון דבעל האיבעיא סליק אדעתא מיהא דשייך דרשה דיגאלנו דאפילו לרבנן הוי פשיטא ליה האי דרשה אי לאו משום דמספקא ליה משום ג"ש דש"ש כדמשמע להדיא לקמן וכמו שאבאר שם משא"כ לרבי ניחא ליה טפי לאוקמי מילתא כפשטיה דלפי האמת אינו נגאל באלה כיון דאשכחן מיהא כמה תנאי דלית להו שכיר שכיר ועיין בחידושינו שם:

שם בגמרא ומאן תנא דפליג עליה דרבי כו' ופרש"י דפליגי ואמרי דנמכר לעכו"ם יוצא בשש עכ"ל. ולמאי דפרישית אין זה מוכרע דאף דלית להו להני תנאי דפליגי דרשה דבאלה אכתי מצי סברי דנמכר לעכו"ם אינו יוצא בשש משום דדרשי במוכר עצמו ועבדך ולא מוכר עצמו והדר ילפי נמכר לעכו"ם ממוכר עצמו לישראל בהקישא דמוכי תשיג וכ"ש למאי דפרישית דאף מאן דאית ליה ג"ש דש"ש אית ליה נמי הקישא דוכי תשיג מדלא מקשינן לעיל ואידך הקישא דוכי תשיג ל"ל ויש ליישב וצ"ע:

שם דתניא אם לא יגאל באלה רבי יוסי הגלילי כו' ונראה לי דלא משמע להנך תנאי לפרש סיפא דקרא דויצא בשנת היובל שיצא מיד העכו"ם עצמו הרי כבר נאמר משנת המכרו לו עד שנת היובל אלמא שאין רשאי העבד למכור עצמו אלא עד היובל ופשיטא דכשהגיע היובל שאנו מוציאין אותו מיד העכו"ם שישנו תחת ידינו ואי למדרש מיניה שאין אנו רשאין לבא בעקיפין על העכו"ם להוציאו קודם היובל אפשר דהנך תנאי ילפי מקרא דוחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו וכ"ש לר"ע דאיירי הכא יליף בהדיא גזל עכו"ם דאסור בכל מקום מוחשב עם קונהו שלא יבא בעקיפין כדאיתא בהגוזל בתרא ומש"ה ע"כ משמע להו פשטא דקרא דאם לא יגאל באלה אלא בגאולה אחרת למר ע"י קרובים ולמר ע"י אחרים ויצא בשנת היובל מאותו שגאלו כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם ור' יוסי הגלילי מידי אלא באחר כתיב כן צריך להיות הגירסא שלפנינו וכ"כ מהרש"א ז"ל. וכתב עוד שהגירסא האמיתית ור"ע מידי אלא באלה כתיב משום דמשמע ליה דפשיטא דלר"ע יש להקשות יותר מידי אלא באלה כתיב וכמו שנדחקו רש"י ותוספות אף לפי האמת בלישנא דר"ע. ולענ"ד נראה דאדרבה לר"ע לק"מ דהא עיקר מילתא דר"ע במה שאמר גאולת קרובים לשיעבוד לא מיתוקמא אלא לענין חובה דאע"ג דילפינן לקמן מקרא אחרינא דגאולת קרובים חובה על הקרובים מ"מ משמע שאין החוב שיגאלוהו קרובים ויוציאוהו לחירות אלא החוב הוא שיגאלוהו ואם ירצו להשתעבד בו הרשות בידם ואם ירצו שלא להשתעבד תע"ב ובודאי בהא איירי רבי עקיבא דנהי דסיפא דמילתא דקאמר ר"ע שאר כל אדם לשיחרור לית לן לאוקמי לענין חובה דהא לא אשכחן בהו חובה מ"מ התם מילתא אחריתא קאמר ר"ע דשאר כל אדם אין להם אפילו רשות לגאול העבד מיד העכו"ם בע"כ של העבד או בע"כ של העכו"ם דאפשר שאין זה זכות להעבד למוכרו בע"כ לאיזה אדם מישראל שירצה לקנותו לשיעבוד ואין זה גאולה כלל אלא אם ירצו לגואלו לשיחרור הרשות בידם ואפילו מצוה רבה איכא משא"כ בקרובים אפילו אם יפדוהו לשיעבוד מיקרי גאולה קצת לעבד שיפול ביד קרוביו וירחמו עליו וכופין העכו"ם שימסרנו לקרובים ואפשר דאפילו להעבד כופין ועכ"פ עיקר גאולת קרובים שהיא חובה מיתוקמא לר"ע שפיר דרך שיעבוד כדמסקינן נמי לקמן מסברא ולר"י הגלילי דקאמר קרובים לשיחרור היינו נמי לענין חובה ושאר כל אדם לשיעבוד היינו דאפילו לשיעבוד כופין את העכו"ם או אפשר דאפילו להעבד כופין שלא יטמע בין עכו"ם. כך נ"ל בעיקר מילתייהו דר"ע ור"י הגלילי והא"ש דלר"ע ל"ק מידי אלא באלה כתיב דודאי הכי משמע ליה פשטא דקרא דאיירי מעיקרא בגאולת קרובים ועיקר המצוה ודאי לשיחרור דמיקרי גאולה אלא דחובה ליכא לשחררו אלא לפדותו וע"ז גלי לן אידך קרא אם לא יגאל באלה פירוש ע"י פדיית הקרובים לא יהיה לו גאולה שאין רוצין לשחררו אלא להשתעבד בו ויצא בשנת היובל מהקרובים משא"כ לר"י הגלילי מקשה שפיר מידי אלא באחר כתיב וכפי' התוספות דלמא לא מצי למיפרקיה כלל אפילו לשיעבוד כן נ"ל נכון בעזה"י ליישב הנוסחא שלפנינו ובזה נתיישב כל מה שנדחקו רש"י ותוספות במילתא דר"ע אף לפי המסקנא ודו"ק:

ובאמת דלפ"ז יש ליישב אף נוסחת מהרש"א ז"ל ונאמר דודאי מעיקרא דהוי ס"ד דלר"ע בגאולת קרובים לשיעבוד לא איירי קרא כלל מקשה שפיר משא"כ למסקנא דאמרינן מסברא יליף ר"ע דקרובים לשיעבוד דאם לשיחרור כל יומא מזבין נפשיה והאי סברא ודאי לא מיתוקמא אלא לענין חובה משא"כ לענין שיעבוד הוי חובה מ"מ לענין שיחרור ודאי דלא גריעי קרובים מרחוקים לענין דמצוה לפדותן וא"כ מיתוקמא שפיר ואם לא יגאל באלה דקרא כדפרישית שאם לא יהא לו גאולה ע"י כך אלא שהפדייה יהיה באלה והיינו קרובים לשיעבוד כדפרישית אלא דלפי פירושו הנוסחא שלפנינו יותר נכון אלא דמפרש"י משמע כנוסחת מהרש"א ז"ל:

תוספות בד"ה ור"י הגלילי כו' נרא' להר"ם דהכי פירושו מידי אלא באחר כתיב כן צ"ל כו' מנ"ל לר"י דלמא אחרים לא מצו למפרקיה עכ"ל. וקשה דא"כ לא א"ש הא דמקשה הש"ס בסמוך אי הכי הדרא קושיא לדוכתא ומאי קושיא השתא שפיר ילפינן מהקישא גאולת אחרים ותו לא שייך להקשות מידי אלא באחר כתיב ויש ליישב דאדרבה השתא קשה יותר לר"י הגלילי ולר"ע כולו קרא דאם לא יגאל באלה ל"ל דאי לענין שיצא בשנת היובל מילתא דפשיטא היא כיון שיוצא מיד העכו"ם ביובל הישראל שקנאו ממנו נמי אין להם זכות יותר אלא מה שהיה לעכו"ם אע"כ דעיקר קרא הא גופא אתי לאשמעינן דשייך גאולת שיעבוד וא"כ הדרא קושיא לדוכתא במאי קמיפלגי ומ"ט דר"י הגלילי מידי אלא באחר כתיב ואף למסקנא דיליף ר"י הגלילי מסברא לאו דילפינן מסברא דשייך גאולת שיעבוד באחרים כיון דפשטא דקרא משמע דהכל לשיחרור דמקרא נדרש בין לפניו בין לאחריו אלא לבתר דגלי קרא דשייך גאולת שיעבוד מדכתיב ויצא בשנת היובל אלא דאכתי לא ידעינן אי מיירי בקרובים או באחרים ובהא יליף ר"י הגלילי מסברא דקאי בגאולת אחרים כיון דאיכא סברא ולר"ע להיפך כן נ"ל נכון והא"ש הא דמקשה הש"ס אי הכי באלה ל"ל משום דלענין שיצא בשנת היובל לא איצטריך קרא כדפרישית ודו"ק:

בד"ה ורבי האי ויצא כו' לא בעי למאי אתא כו'. ונ"ל משום דלכאורה הוי משמע דפשטא דקרא דויצא בשנת היובל לא מצינן לאוקמי לרבי כיון דלא אשכחן גאולת שיעבוד ועל זה כתבו דפשטא דקרא שפיר איירי ביציאת היובל מיד העכו"ם אלא דלא איצטריך קרא להכי כן נראה לי בכוונת התוספות ובס' עצמות יוסף כתב דודאי לרבי איצטריך קרא להכי באלה למעט שאינו יוצא בשש אלא ביובל וע"ז כתבו דאיכא קרא אחרינא ונכון הוא אלא דאכתי קשה הא מהאי קרא אחרינא לא מצינן למעט שש דהא איכא קל וחומר כדאמרה רבי ויש ליישב וק"ל:

דף טז עמוד א

גמרא אלא בעכו"ם שישנו תחת ידך ואתא לאשמעינן שלא יבא עליו בעקיפין. וקשיא לי אכתי לרבי ל"ל האי קרא דהא מדדריש רבי באלה נגאל ואינו נגאל בשש ומה אם הקפיד הכתוב בקרא יתירא שלא יצא בשש שלא יבא בעקיפין מיבעיא ונראה דאי לאו האי קרא הוי אמינא דבאלה אתא למעט נמכר לגר צדק וממילא שמעינן דנמכר לעכו"ם נמי אין כופין אותו להוציאו בשש אבל אם נוכל לבא עליו בעקיפין שפיר דמי ואיצטריך האי קרא והא דלא יליף רבי מקר' דוחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו אפשר דלית ליה האי דרשה דהא פלוגתא דתנאי היא בפ' הגוזל או שנא' דאיצטריכו תרי קראי חדא שאסור לגזול העכו"ם להוציא ממנו העבד שלא כדין דה"ל גזילה ממש כיון דגופו קנוי כדאית' בהגוזל ואידך קרא לאשמעינן דאפילו להטעותו בחשבון אפ"ה אסור ולשיטת התוספות יש לפרש עוד בע"א וק"ל. ובזה נתיישב מה שהקשו התוספות לעיל אק"ו דרבי דבדין הוא שנמכר לעכו"ם נגאל באלה כדי שלא יטמע דאכתי איכא ק"ו מנמכר לגר צדק ואע"ג דבפ' הגוזל בעי הש"ס לאוקמי וחשב עם קונהו בגר ומקשינן עלה והא כולהו התם כתיבי היינו במאי דילפינן מפשטא דוחשב עם קונהו משא"כ לענין מיעוטא דשש דלא נפקא אלא מדיוקא דבאלה שפיר איצטריך למעט גר:

שם הקישה הכתוב לאחרת. למאי דפרישית לעיל דעיקר הקישא לענין קידושי ייעוד איירי אפשר דה"נ איירי בהכי דכיון דהקישה הכתוב לאחרת שמייעדה בשטר כמו בכסף והיינו ע"כ אותו שטר שכתב תחלה לאב בתך קנויה לי והיינו לשם קנין ולשם אישות אם ירצה בסוף בע"כ של אב דומיא דייעוד בכסף וא"כ ממילא ניקנית בשטר דאל"כ היאך מייעדה בשטר בע"כ של אב ולפ"ז מקשה שפיר הניחא למ"ד אדון כותבו דהיינו דומיא דקדושין גמרינן כדפרישית לעיל גבי ובעלה למעוטי דאינה נקנית בביאה:

שם ובשטר מנלן אמר עולא אמר קרא אם אחרת יקח כו' ומקשינן עברי לעברייה ומוכר עצמו בג"ש דש"ש ואף למאן דלית ליה ג"ש דש"ש יליף בבנין אב דגילוי מילתא בעלמא הוא כמו שהארכתי בזה בתחלת הסוגיא גבי בכסף מנלן ומקשינן אשכחן ע"ש:

רש"י בד"ה לא תצא כצאת העבדים בשן ועין בראשי אברים כעבד כנעני כו' עכ"ל. ולכאורה אין לו מקום לכאן לענין דרשה דנקנית כקנין עבדים ונראה דקשיא ליה לרש"י דפשטא דקרא דלא תצא כצאת העבדים משמע לכאורה דקאי אעבד עברי דכתיב לעיל מיניה בהאי פרשה בפרשת משפטים משא"כ עבד כנעני לא כתיבא בהאי ענינא. לכך פרש"י דבלא"ה דרשינן להאי קרא דלא תצא כצאת העבדים לענין שן ועין דשייך בעבד כנעני וא"כ לענין קנין העבדים דדייקינן נמי מכצאת מרבינן נמי קנין שטר דשייך בעבד כנעני מיהו לענין פשטא דקרא דקי"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו נלע"ד דלא תצא כצאת העבדים קאי נמי שלא תצא כצאת ע"ע דלעיל מיניה שיוצא לעולם בשש ויובל וגרעון משא"כ באמה העברייה זימנין דאין יוצאה בכל אלה מיד הלוקח וכגון שייעדה וכדאמרינן לקמן בבריית' יש בעברייה שאין בעברי שאין יוצאה בשש וביובל וגרעון ומוקמינן לה כגון שייעדה ועלה קאי קרא ואם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה וכן מצאתי להדיא בפירוש הרשב"ם ז"ל בחומש ואלא ילפינן מינה נמי שאין יוצאה בשן ועין. ונראה דהיינו מדכתיב כצאת העבדים וה"ל למיכתב כצאת העבד כדכתיב כי תקנה ע"ע אע"כ תרתי שמעת מינה שאין יוצאה בשש ויובל וגרעון כע"ע והיינו כשייעדה ואין יוצאה ג"כ כעבד כנעני בשן ועין והכי דייק לישנא דהעבדים שני מיני עבדים ע"ע וע"כ ומדכתיב כצאת שמעינן נמי הא שנקנית כקנין עבדים כנענים בשטר כדאמרינן בסמוך כן נ"ל וק"ל:

בגמרא אמר קרא והתנחלתם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה. ואף ע"ג דלקמן דרשינן מאותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם שאין מוריש זכות בתו לבנו איכא למימר דתרתי שמעת מינה ולקמן בסוגיא דוהתנחלתם יבואר לנכון:

שם באישות מיהא לא אשכחן ואיבעית אימא להכי אהני הקישא דאחרת קשיא לי לשינוי' קמא הקישא דלאחרת למאי איצטריך דלכאורה לא מיבעי' לן לדרשה אחריתא ונראה ליישב משום דלקמן דף כ' משמע דלענין שאינה יוצאה בראשי אברים בעינן תרי קראי דלא תימא ניתיב לה דמי עינה והדר ליפוק ופרש"י שם דדוקא מייתור' דקראי דרשינן תרתי והיינו אליבא דחכמים דהתם דדרשי אם בגפו יבא בגפו יצא שאינו יוצא בראשי אברים משא"כ לר"א בן יעקב דפליג לית לן אלא קרא דלא תצא כצאת העבדים ואכתי נימא דניתיב לה דמי עינה והדר ליפוק מש"ה איצטריך לרב חסדא לשינויי' קמא הקישא דאחרת ללמדך שאינה יוצאה בשן ועין משא"כ לר"ה ולשינוייא בתרא דר"ח דאיצטריך הקישא דאחרת לענין קנין שטר תו לא שמעינן מינה שאין יוצאה בראשי אברים דנהי דאין היקש למחצה מ"מ לענין ראשי אברים סד"א דאיכא ק"ו שיוצאה בראשי אברים מעבד כנעני שאינו יוצא בשש ויובל וגרעון ואפ"ה יוצא בראשי אברים ע"ע ואמה העברייה לא כ"ש וכיון דהקישא איצטריך למילתא אחרית' לית לן לאפוקי מק"ו וע"כ לרב הונא ולשינוייא בתרא לרב חסדא סברי כחכמים דלקמן דדרשי נמי אם בגפו יבא בגפו יצא לענין ראשי אברים כן נ"ל נכון ומכ"ש דלפי שיטת התוספות דריש מכילתין שכתבו דלענין הקישא דאחרת אי איצטריך לריבוי קנינים לא ילפינן מינה מיעוט קנינים איכא למימר דה"ה לענין מיעוט יציאות ודוק היטב:

תוספות בד"ה לימא ליה באפי תרי זיל תימא כו' אמאי לא פריך ויפקירנו שהרי אפילו עבד כנעני כו' עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתם דהא הפקר גופא קי"ל שאינו הפקר עד שיפקירנו לעניים ולעשירים כשמיטה דכתיב ונטשתה דמהתם ילפינן הפקר וא"כ מאי הפקר שייך בע"ע שאין שום אדם יכול לזכות בו ואף למוכרו אינו רשאי אף שגופו קנוי משא"כ בעבד כנעני דאיתקש לשדה אחוזה ויש לו בו קנין גמור למוכרו וליתן במתנה מש"ה שייך ביה נמי הפקר שהרי כל אדם יכול לזכות בו ואע"ג דלשמואל המפקיר עבדו יצא לחירות כבר כתבתי בפרק השולח דף ל"ח דהיינו אם העבד רוצה לזכות בעצמו משא"כ היכא שקדם אחר וזכה בו והעבד רוצה בכך הוי שפיר הפקר והארכתי עוד שם בענין הפקר דעבד כנעני וכל זה לא שייך בע"ע שאף אם לא יזכה העבד בעצמו אין שום אדם יכול לזכות בו וא"כ אין זה הפקר ולקמן דף כ"ג גבי בכסף ע"י עצמו אפרש עוד בזה אי"ה ע"ש גם מה שיש לדקדק בתירוץ התוספות מבואר בחידושי לפרק השולח ע"ש:

(קונטרס אחרון): דף טז תוספות בד"ה לימא ליה באפי תרי זיל והקשו אמאי לא פריך ויפקירנו כו'. וכתבתי דיש לתמוה טובא על קושייתם דהא קי"ל דכל הפקר שאינו לעניים ולעשירים אינו הפקר כמ"ש הכא דאין שום אדם יכול לזכות בע"ע א"כ מאי הפקר שייך ביה וצ"ע ליישב ונ"מ טובא בדין הפקר :

גמרא אמר ר"ל אמה העברייה יוצאת במיתת אב מרשות אדון מק"ו כו' ונראה דעיקר מילתא דר"ל מסברא קאמר דכי היכי דיוצאה בסימנין אלמא שאין לאביה בה קנין גמור לענין מכירה שהרי אפי' בימי נערותיה אין רשות למוכרה וכ"ש שאין רשות לאביה למוכרה אלא באותו זכות שיש לו בה והיינו כל ימי חייו משא"כ לאחר מיתה זכתה האמה בעצמה ופקעה מכירה:

תוספות בד"ה מיתה שמוציאה כו' וא"ת חופה תוכיח כו' דאי חופה מוציאה כו' אין אדם קונה כו' וי"ל עד סוף הדיבור. ונראה דאשתמיטתיה להתוספות דברי הירושלמי דבעא ר"ל מקמי רבי יוחנן אמה העברייה יוצאה בנישואין מק"ו מה סימנין כו' וא"ל רבי יוחנן אני אין לי אלא של המשנה יתירה עליו אמה העברייה שיוצאה בסימנין כו' הרי דלר"ל אין ה"נ דחופה מוציאה מרשות אדון וליכא למימר דהתוספות סברי דר"ל קיבלה מר"י מה שהשיבו מהמשנה הא ליתא דהא בשמעתין נמי מקשינן עליה דר"ל ממתניתין וניתני מיתת אב ולא אשגח ביה משום דאיכא למימר דבר שאין לו קצבה לא קתני כו' וא"כ ממילא דיש לתרץ כן לענין חופה אע"כ דהתוס' לא ראו דברי הירושלמי ועוד דהא בירושלמי משמע להדיא דלא כתירוץ התוס' דהא עביד ק"ו בחופה שיוצאה מרשות אב אע"ג שאין יוצאה אלא מדעתו ובמאי דקשיא להו להתוספות דא"כ אין אדם קונה יבואר בסמוך דאתינן עלה מיהא בשיטת הירושלמי דעביד ק"ו מחופה שמוציאה מרשות אב ובאמת נראה תמוה דמאי מוציאה מרשותו שייך כיון שמוציאה מדעתו ואין ה"נ דבאדון נמי יוצאה בחופה מדעתו ודיו לבא מן הדין כו' ולכאורה היה נ"ל בזה ליישב שיטת הירושלמי דר"ל לשיטתיה דאיתא לקמן בפ' האיש מקדש דף מ"ג ע"ב בפלוגתא דר"י ורבנן בנערה המאורסה אי היא ואביה מקבלת גיטה וקאמר ר"ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין מהקישא דויצאה והיתה אלמא דלר"ל אליבא דרבנן אשכחן דשתי ידים זוכות כאחד אע"ג דמפקעת עצמה מרשות אב וא"כ איכא למימר דה"ה בחופה נמי נהי דכתיב את בתי נתתי דאביה יכול למוסרה לחופה מ"מ היא בעצמה נמי יכולה למסור עצמה לחופה בע"כ דאביה לא מיבעיא למ"ד חופה קונה לענין קידושין ומיקרי הווייה א"כ הא איתקשו הוויות להדדי אלא אפילו למ"ד חופה אינו קונה אפ"ה מסברא יש לנו לומר דיד יתירה זכי רחמנא לאביה אבל יד דידה כדקיימא קיימא כדאשכחן בקידושין אע"ג דמפקעת עצמה וכמו שאפרש לקמן בפרק האיש מקדש בפשיטות אליבא דר"ל וכ"ש לשיטת רש"י בכתובות דף מ"ז דקרא את בתי נתתי איירי בכל מיני נתינה בין בחופה בין בקידושין וא"כ לא מפסקינן קרא דכי היכי דלקידושין לא אתא יד אביה ומגרע יד דידה ה"ה בחופה ואי משום דמפסדת מעשה ידיה לאביה ה"נ בקידושין מפסדת לאביה כסף קידושין שהיה יכול לקדשה בתרקבי דדינרי והיא מקבלת קידושי פרוטה או קידושי שטר ועוד דבלא"ה אין האב יכול לכוף את בתו למעשה ידיה ועוד מצינן למימר דאין ה"נ דיהבה ליה מעשה ידיה דהא מדאורייתא לא הוי לבעל וכה"ג אשכחן דמקשינן להיפך בכתובות דיהבא ליה שכר אפקעתא ע"ש וא"כ מייתי הירושלמי שפיר ק"ו דחופה מוציאה מרשות אב בע"כ ואע"ג דבפרק האיש מקדש מוכח בפשיטות דקטנה אביה ולא היא היינו משום שאין לה יד אפילו כשאין לה אב וא"כ ק"ו מיהא איתא דע"כ חופה עדיף מסימנים שהסימנים אין מוציאה כלל וחופה אשכחן מיהא דמוציאה מרשות אב בשום דוכתא ועוד איכא ק"ו בכה"ג משש ויובל לענין חופה דלא שייך מיעבד תוכיח מע"ע כיון דלא שייך חופה בע"ע ואין להאריך בזה דע"כ בהכי מיתוקמא שיטת הירושלמי ולפ"ז הדרא קושיא על שיטת התוספות דמתרצין דלא שייך לומר חופה תוכיח כיון שאינה יוצאת מרשות אב אלא מדעתו הא אליבא דר"ל אשכחן חופה שמוציאה מרשות אב בע"כ ואף שיש ליישב שיטת התוס' בכמה גווני דלא נחתו לסברא זו מ"מ יש ליישב דלא תקשי אשיטת הירושלמי לפי פירושי דאף דלסברת התוס' פשיטא להו דחופה אין מוציאה מרשות אדון מדקשיא להו דא"כ אין אדם קונה אפ"ה מתרצין שפיר דלא הוי תוכיח כדי לקיים דברי ר"ל בשמעתין ואתיא מימרא דר"ל אליבא דרבי יהודה דאית ליה בפרק האיש מקדש דאפילו בגירושין אביה ולא היא דאין שתי ידים זוכות וכ"ש בחופה ואין דוחק לאוקמי מימרא דר"ל סתם אליבא דרבי יהודה דבלא"ה משמע בפרק האיש מקדש דר"ל סובר כרבי יהודה דהא מוקמינן התם אליבא דר"ל סתם מתניתין דפרק האיש מקדש דקתני נערה מתקדשת ע"י אביה בו ובשלוחו בה ובשלוחה או כר' יהודה או כר' שמעון דס"ל בהא כר' יהודה וקי"ל הלכה כסתם משנה והא"ש נמי הא דמקשינן בסמוך ממתניתין דלא קתני יתירה אמה העברייה שיוצאה במיתת אב ולא מוקמינן למתני' כרבנן דר' יהודה דשתי ידים זוכות בקידושין וה"ה לחופה וכיון דאפ"ה אין חופה מוציאה מרשות אדון דאל"כ אין אדם קונה ואע"ג דמוציאה מרשות אב אזלא ליה הק"ו דר"ל דאיכא למימר חופה תוכיח ומילתא דר"ל כרבי יהודה אלא דא"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"ל סתם מתניתין דהכא אסתם מתני' דפ' האיש מקדש כך נ"ל לכאורה ליישב שיטת הירושלמי ושיטת התוס' דלא תיקשי אהדדי במילתא דתליא בסברא לענין אי שייך לומר חופה מוציאה מרשות אב במה שיוצאה מדעתו והיינו כדפרישית ודו"ק. אח"ז ראיתי בירוש' בפרק האיש מקדש דמודה ר"ל בנישואין דלאו כל הימנה להפסיד לאביה מעשה ידיה אלא דבתר הכי מייתי התם מימרא דרב אחא בר יעקב דלר"ל ה"ה בנשואין ומשמע שם דתליא בפלוגתא ע"ש:

בא"ד דאי חופה מוציאה אין אדם קונה בת חבירו כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא דהא לקמן דף י"ט ע"ב משמע דלרבנן דמעות הראשונות לקידושין ניתנו הו"ל כאומר התקדשי לי מעכשיו ולאחר שש שאם קידשה אחר אפ"ה תליא קדושי אדון וא"כ שפיר יכול כל אדם לקנותה שהרי אינה יכולה להתקדש ולהינשא לאחר אלא בתנאי שימתין הלה עד סוף שש שהרי אם רוצה לייעד מייעד אבל לעולם היכא שנתרצה האדון בקידושי אחר או כגון שהיא אסורה עליו בחייבי לאוין לעולם יכולה למסור עצמה לחופה ויוצאה מידי שיעבודה ואפשר דמשמע להו להתוס' כיון דלרבי יוסי ברבי יהודה שאם נתקדשה לאחר שיחק באדון ומקודשת לשני א"כ ע"כ אינה יכולה למסור עצמה לחופה ולצאת מרשות האדון דא"כ אין אדם קונה אע"כ דחופה אין מוציאה מרשות אדון וליתא לק"ו דר"ל דחופה תוכיח ותו לא משמע להו דתליא מילתא דר"ל בפלוגתא מיהו לפמ"ש בסמוך דבלא"ה תליא מילתא דר"ל בפלוגתא דתנאי הדרא קושיא לדוכתא ויש ליישב מ"מ נתיישב' בזה שיטת הירושלמי דקאמר ר"ל חופה מוציאה מרשות אדון ולא חייש לקושיית התוספות דא"כ אין אדם קונה משום דס"ל כרבנן דרבי יוסי ב"י ודו"ק:

דף טז עמוד ב

מתיב רב ששת ובי שמעון אומר ד' מעניקין כו' הקושיא מפורסמת דמקשה רב ששת מסיפא דברייתא מדרבי שמעון ולא מקשה מרישא דברייתא מדרבנן כדמותיב רב עמרם בסמוך ואסיק בתיובתא וכבר עלה בלבי ליישב לפי השיטה דפרישית דמימרא דר"ל לא מיתוקמא אלא אליבא דרבי יהודה דפרק האיש מקדש דאביה ולא היא ותו ליכא למימר חופה תוכיח משא"כ לרבנן דשתי ידים זוכות איכא למימר חופה תוכיח דאין מוציאה דאל"כ אין אדם קונה כסברת התוספות וכבר כתבתי דלהירושלמי נמי הכי הוא אליבא דרבי יוסי ב"י וא"כ ליכא לאותבי מברייתא דר' עמרם דאיכא לאוקמה כרבנן ור"ל כרבי יהודא ומש"ה מותיב רב ששת מסיפא דברייתא דאיירי בה רבי שמעון ולקמן בפרק האיש מקדש מסקינן להדיא דסתמא דמתניתין דהאב מקדש את בתו בו ובשלוחו ולא בה ובשלוחה אליבא דר"ל לא מיתוקמא אלא כרבי שמעון דס"ל כרבי יהודא דאביה ולא היא וא"כ מקשה שפיר דאפילו לרבי שמעון ליתא למילתא דר"ל אבל רב עמרם בסמוך לא איכפת ליה לאותביה מברייתא משום דבלא"ה סובר בפשיטות דליתא למימרא דר"ל דפרק האיש מקדש בהא דכמחלוקת לגירושין כך מחלוקת בקידושין דהא צוח ככרוכיא וליכא דאשגח ביה וא"כ לא תליא מילתא דר"ל דהכא כתנאי אלא אי איתא לק"ו דיליה אליבא דכ"ע איתא וא"כ מקשה שפיר מברייתא דע"כ ליתא לק"ו דמעיקרא דדינא פירכא כך היה נ"ל לכאורה ובסמוך אפרש בענין יותר נכון:

שם רבי שמעון אומר ד' מעניקין ג' באיש כו' ויש לתמוה דכולה מילתא דרבי שמעון משנה שאינה צריכה היא דהא לת"ק נמי הכי הוא ואטו מנינא אתי לאשמעינן וכ"ש במאי דקאמר ואי אתה יכול לומר ד' בא' מהם מילתא דפשיטא הוא והנלע"ד בענין זה כשנדקדק עוד במה שיש לתמוה בסוגיא דשמעתין דמעיקרא מאי קס"ד דרבי שמעון חשיב מיתת האדון והא קאמר בהדיא דלא אשכחן ד' באשה ואי איתא האיכא ד' אע"כ דלא חשיב מיתת האדון כדדייקינן באמת ה"נ מסתברא לכך נראה דודאי למאי דקס"ד דיובל ויובל של רציעה קחשיב בחדא א"כ ע"כ ג' באיש היינו מיתת האדון דנרצע ואפ"ה לא אשכחן ד' באשה משום דמצי סבר רבי שמעון דאמה אינה יוצאה במיתת האדון כדאשכחן להדיא בירושלמי דפלוגתא דתנאי היא ואפשר דהיינו מהאי טעמא גופא דמקשו התוס' בסמוך בד"ה והתנחלתם דמדאיצטריך והתנחלתם איכא למימר דע"כ אמה עובדת את הבן ואע"ג דלקמן בדף הסמוך ילפינן מדהקיש הכתוב אמה לנרצע בקרא דואף לאמתך תעשה כן ומשמע דתרתי הקישא איכא בהאי קרא אפ"ה א"ל דע"כ חד הקישא איצטריך להענקה וחד הקישא איצטריך למילתא אחריתא לענין גרעון כסף דנרצע או לאיזה דרשה כיון דא"א לאוקמי לענין שאינה עובדת את הבן כדפרישית ובענין זה מצינן למימר דאף לפי האמת הכי הוא והיינו דקאמר ר' שמעון ג' באיש וג' באשה לפרושי טעמא דת"ק אתי דמדכתיב הענקה בשש בעברי או עבריה ואיתקוש נמי אמה לנרצע לענין הענקה הרי שנים באיש ושנים באשה ומדכתיב נמי ריבויא דוכי תשלחנו דקאמר ת"ק מרבינן נמי חד באיש וחד באשה דהא ריבויא דוכי תשלחנו אקרא דלעיל מיניה קאי דכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העברייה לבתר דגלי לן קרא דשייך הענקה באשה וכעין שפירשו התוס' בסמוך בד"ה האמה וכמו שנפרש שם. והא"ש טובא הא דקאמר ר' שמעון ואי אתה יכול לומר ד' בא' מהם פירוש דודאי אי הוי אשכחן ד' בא' הייתי יכול לרבות עוד א' מאידך הקישא דאיכא נמי בואף לאמתך תעשה כן דלתרתי היקישי אתי כדלקמן והוי ניחא טפי למידרש נמי אידך הקישא להענקה דכתיב בהאי ענינא מלמידרש ביה דרשה אחריתא דלא כתיב בהאי ענינא אלא לפי שאין אני יכול לומר ד' בא' מהם ע"כ מייתרא הקישא לדרשה אחריתא ולפ"ז א"ש דמקשה רב ששת מדר' שמעון ולא מדת"ק כדמותיב רב עמרם דלא פסיקא ליה להקשות ניתני נמי מיתת אב דאיכא למימר נהי דיוצאה במיתת אב דלמא אין לה הענקה דלא מייתר קרא וטעמא נמי איכא למימר דאין לה כמו שאפרש בסמוך אבל מדר' שמעון דקאמר ואי אתה יכול לומר ד' ומשמע דאי הוה משכח ארבעה מיני יציאות הוי קחשיב ליה נמי לריבויא הענקה דהא מייתרא ליה קרא מהקישא יתירא דהוי ניחא ליה לאוקמי לענין הענקה ומדקאמר ואי אתה יכול לומר ולא משכח מיתת האב אלמא דאינה יוצאה במיתת האב כן נ"ל נכון וסברת התרצן דקאמר ה"נ מסתברא ותיובתא דרב עמרם לפי שיטה זו יבואר בסמוך ודו"ק:

שם ואי איתא ניתני נמי מיתת האב. וקשיא לי מאי הענקה שייך כשיוצאה במיתת האב דהא קטנה היא ואין לה זכיה מדאורייתא ע"י עצמה וכמו שהקשו התוס' להדיא בפ' בן סורר ומורה דלא אשכחן שום ממון לקטן אלא ע"י ירושה ונהי שתירצו שם דהיכא דדעת אחרת מקנה אותן יש לו זכייה כשהגיע לחפץ ומחזירו לאחר שעה היינו לשיטתם בגיטין פ' התקבל דקי"ל כר' אסי ולפירושם היינו מדאורייתא משא"כ לרש"י דלר' אסי נמי היינו מדרבנן א"כ קשה וי"ל כמו שתירצו שם בפ' בן סורר ומורה דקטן יש לו שכר פעולה מדאורייתא ואפשר דהענקה נמי חשיב כמו שכר פעולה ואע"ג דלענין לו ולא לב"ח משמע דלאו בכל מילי חשבינן הענקה כשכר ממש מ"מ כיון דלענין לו ולא ליורשיו אמרינן בפשיטות דשכיר קרייה רחמנא דפעולתו ליורשיו כיון שהוא לתועלת העבד אפשר דהכי נמי דכוותה לטובת האמה אמרינן דהענקה הו"ל כשכר פעולה ממש ולא כמתנה לענין שיכולה לזכות בעצמה בקטנותה לאחר מיתת האב ולמאי דפרישית בסמוך דלר' שמעון מייתרא קרא לענין הענקה א"ש טפי דמקשה בפשיטות דהוי לן לרבויי מהאי קרא יתירא דיוצאה במיתת האב יש לה הענקה מגזירת הכתוב דליחשב כמו שכר פעולה כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך:

שם וכ"ת ה"נ כדר' ספרא והאיכא מיתת האדון. הסוגיי' תמוה דבפשיטות מעיקרא הו"ל לאקשויי והאיכא מיתת האדון ואף שיש לנו הרבה כיוצא בזה בש"ס מ"מ היכא דאיכא לשנויי משנינן ולפלפולא בעלמא העליתי דמעיקרא לא הו"מ לאקשויי האיכא מיתת האדון משום דקס"ד בפשיטות דיוצאה במיתת האדון אין לה הענקה דמכיון שאין הענקה חל' אלא לאחר מיתת האדון פקע ליה ממונא לגבי היורשים ומהיכא תיתי ישלמו היורשים כיון שאינה עובדת להם ולא שייך בהו כי משנה שכר שכיר עבדך וליכא למימר דחוב של אביהם הוא משום דהוי פשיטא ליה דלאו חוב גמור הוא מדדרשינן לו ולא לבע"ח ואי ס"ד דחוב גמור הוא אמאי לא הוי לבע"ח מדר' נתן וכמו שהארכתי לעיל דף ט"ו אע"כ קס"ד דמתנה הוא ולא קרייא רחמנא להענקה שכיר אלא לענין שפעולתו ליורשיו וא"כ פשיטא דלא קחשיב מיתת האדון וקחשיב ר' שמעון ע"כ יובל ויובל של רציעה בתרתי אבל השתא דמקשה והא סימנין שאין לו קיצבה וקאמר עלה וכ"ת כדר' ספרא דסימנין יש לו קיצבה למטה וא"כ קשיא לן אכתי ליתני מיתת האב דיש לו נמי קיצבה למטה לענין הענקה למאי דפרישית לעיל דקטנה אין לה יד לזכות בשלה אלא משהגיע לעונת הפעוטות או לחפץ ומחזירו לאחר שעה כדאי' בהתקבל דקאמר רבא ג' מדות בקטן אע"כ מדחשבינן סימנין לדבר שאין לו קיצבה היינו כתירוץ השני שכתבנו לעיל בסמוך בשם התוס' בפ' בן סורר דכל קטן יש לו שכר פעולה וזוכה מדאורייתא וע"כ נאמר דהענקה נמי מיקרי שכר פעולה דשכיר לגמרי קרייה רחמנא היכא שהוא לטובתו ולפ"ז ע"כ מיתת האדון יש לה הענקה מהיורשים מחמת שכר פעולה של אביה וא"כ מקשה שפיר והאיכא מיתת אדון דכיון דיש לה הענקה משמע ליה טפי דקחשיב ליה ר"ש ממה שנא' דקחשיב יובל ויובלשל רציעה בתרתי ודו"ק. מיהו לפי האמת קשיא לי אמאי ישלמו היורשים הענקה דהא כתיב צאן גרן ויקב וקי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי אפילו בשטר ואפילו בגדולים אם לא שנאמר כסברת ר"ת בבכורות דף נ"ב וכן נראה מל' הרשב"א בחידושיו סוף מכילתין דמן התורה אין לחלק בין מקרקעי למטלטלי וכמבואר אצלינו במקום אחר:

שם ה"נ מסתברא דקתני סיפא כו' ואי איתא באשה משכחת מיהא ד'. ואף דלפי מה שכתבתי בשמעתין דאיכא למימר דלר' שמעון אע"ג דנרצע יוצא במיתת האדון אפילו הכי אמה אינה יוצאה דלית ליה היקשא מדאיצטריך והתנחלתם וכמו שהארכתי מ"מ מייתי שפיר ה"נ מסתברא כיון דהשתא אליבא דר"ל קיימינן דאית ליה ק"ו א"כ לפמ"ש ע"כ לכ"ע אמה העברייה יוצאת במיתת האדון מהאי ק"ו גופא כיון שאינה עובדת יורשי האב מדכתיב והתנחלתם אע"ג דרשות האב אלים טובא שאין יוצאה בסימנין כ"ש שאינה עובדת יורשי האדון וא"כ מייתי שפיר ה"נ מסתברא דאליבא דר"ל בלא"ה ע"כ דבר שאין לו קיצבה לא קתני מדלא קתני מיתת האדון באמה והא"ש טובא דלמאי דמותיב ר' עמרם מילתא דר"ל בתיובתא ממילתא דרבנן דפשיטא ליה לרב עמרם דאי איתא דיוצאה במיתת האב ממילא אית לה הענקה דהא בהאי ענינא גופא דאית ליה במיתת האדון אית ליה נמי במיתת האב ולרבנן ודאי אמה העברייה נמי יוצאה במיתת האדון כדאיתא לקמן בבדייתא מהקישא דנרצע אע"כ דלרבנן אמה אינה יוצאה כלל במיתת האב משום דק"ו פריכ' הוא דמה לסימנין דאשתני גופא ומהשתא מצינן למימר דמילתא דר' שמעון כדהוי ס"ד מעיקרא דקחשיב יובל ויובל של רציעה בחדא והיינו דקאמר ג' באיש וג' באשה כדפרישית לעיל דאתי לאשמעינן דנרצע שיוצא במיתת האדון יש לו הענקה ולא קחשיב ד' באשה משום דאמה אינה יוצאה במיתת האדון דהא לית ליה הקישא וק"ו נמי ליכא דלעולם רשות האדון אלים טפי מרשות האב ואף על גב שאינה עובדת יורשי האב עובדת יורשי האדון ואי משום שאינה יוצאה מרשות האב בסימנים אף ע"ג דיוצאה מהאדון היינו משום דאשתני גופה ולא מכר לו גוף זה כמ"ש התוס' ודוק היטב כי נכון הוא:

תוספות בד"ה מה לסימנים כו' וי"ל כו' משום דאין זה הגוף שקנה עכ"ל. ונראה להוסיף טעם דכיון דאשתני גופה ונעשית גדולה ויש לה יד לזכות בעצמה לכל דבר ממילא פקע שעבוד האדון משא"כ לענין רשות האב אע"ג דיש לה יד מ"מ משמים אקנו ליה לאב יד יתירה שיהא זוכה בכל שבח נעורים חוץ ממכירתה וק"ל:

בא"ד וא"ת תיתי מביניא כו' הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא כו' עכ"ל. וקשיא לי האיכא למיפרך מה להצד השוה שיש לו קיצבה דהא קי"ל כל מה הצד פרכינן כל דהו אף במאי דליכא קולא וחומרא מכ"ש הכא דפרכא חשובה היא כיון דהנך יש להן קיצבה א"כ בשעת המכירה לא מכר לו אלא עד זה הזמן משא"כ בדבר שאין לה קיצבה ואפשר דהתוס' סמכו בזה אמה שהקשו בסוף הדיבור דאיכא נמי ק"ו ממיתת האדון וא"כ בהאי קושיא נמי רוצין לומר דניליף במה הצד מכולהו ותו ליכא למיפרך מה לכולהו שיש להם קצבה דהא מיתת האדון נמי אין לה קצבה ודו"ק:

בא"ד וי"ל דאיכא למיפרך כו' שמוציאין מעבדות כו' עכ"ל. ונדחקו המפרשים בכוונת התוס' ולענ"ד יש לפרש דלא שייך הכא למימר הצד השוה שבהן שמוציאין בעלמא מש"ה יש לקנות ג"כ בעבדות משום דיציאה דעבדות לא דמי לשאר יציאות דעלמא שהאדון נתן מעות וקנה בקנין גמור ואין לנו להפסידו ממון אלא ביציאה אלימתא ואף דמל' התוס' אפשר דלא משמע הכי מ"מ הענין נכון בעצמו וק"ל:

גמרא לא אידי ואידי דנפקא בסימנין והא דאיתא לאב כו' לדוגמא בעלמא נקיט סימנין דהמ"ל דנפקא ביובל ושש ובזה נתיישב מה שדקדק מהרש"א ז"ל דאיצטריך לאתויי מקרא דוהתנחלתם משום הנן דיוצאה בקטנותה:

שם דתניא והתנחלתם אותם לבניכם. ואע"ג דלעיל דרשינן והתנחלתם אותם אותם דוקא עבד כנעני ולמעוטי ע"ע שאין נקנה בקנין ע"כ מ"מ לא מצינן הכא למידרש אותם לבניכם ולא ע"ע לבניכם דהא כתיב שש שנים יעבוד ודרשינן לקמן בברייתא שע"ע עובד את הבן ומה"ט תו לית לן למידרש למעט אמה העברייה שאינה עובדת הבן כיון דכתיב בהאי קרא כי תקנו עבד או אמה ואיירי בכנענים לית לן למיפסק קראי למעט אמה העבריה ולא ע"ע אע"כ דאתי למעט שאין מוריש זכות בתו לבנו. ועוד כיון דכתיב לבניכם משמע דעיקר מיעוטא היינו לענין הבת דלא איצטריך למעט אלא מלבניכם דאי לבנותיכם פשיטא שהבת אינה עובדת הבת דמאי אולמא דהאי מהאי כן נראה לי:

תוספות בד"ה והתנחלתם כו' הקשה הר"י מקורב"ל ל"ל והתנחלתם כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהא אי לאו והתנחלתם לא הוי ידעינן כלל דמעשה ידיה של נערה לאביה והוי מוקמינן לקרא דוכי ימכור את בתו לאמה בקטנה דאיירי בה פשטא דקרא לאשמעינן הא גופא דאין יכול להוריש זכות בתו אפילו קטנה לבנו דומיא דאמה ואפשר דלא משמע להו לתוס' האי דרשה דבתו לאמה אלא לענין ריבויא ולא למיעוטא וכן נראה ג"כ מתירוצם שכתבו דכיון דקטנה לא אתיא מהאי קרא אלא מק"ו איצטריך והתנחלתם ואכתי בלא והתנחלתם איכא למילף דקטנה נמי אינה עובדת הבן מהקישא דבתו לאמה ואין היקש למחצה אע"כ דלא משמע להו דרשה דבתו לאמה לנרצע לענין ריבוי. ובזה נתיישב הא דאיצטריך לקמן לאקושי אמה לנרצע לענין שאינה עובדת הבן ולא ילפינן בהקישא איפכא דמקשינן אמה לבתו אע"כ כדפרישית מיהו לקמן אפרש בברייתא שאין זה מוכרח ע"ש:

גמרא אמר רב יוסף יו"ד קרת קא חזינא אביי אמר הכי אמר רב ששת הא מני תוטאי. כבר פירשתי שיחתי דאפשר דרב יוסף נמי הוי ידע ברייתא דתוטאי אלא דסבר דתוטאי גופא לא קאמר אלא היכא דלא הגיע' הענקה ליד העבד שאין הבע"ח יכול להוציא מיד האדון אע"ג דבעלמא מוציא מדר' נתן אבל לענין שהבע"ח מוציא מיד העבד תוטאי נמי מודה וא"כ לא מיתוקמא ברייתא דהכא כתוטאי דהא קתני הענקת ע"ע לעצמו משמע דמיד העבד נמי אינו מוציא הבע"ח אבל ר' ששת סובר דהא דתוטאי איירי אפי' מיד העבד אין יכול להוציא הבע"ח והיינו כמו שפירשתי לעיל בדף ט"ו דה"נ תליא בדר' נתן וכדמשמע מפרש"י כאן ודו"ק:

דף יז עמוד א

תוספות בד"ה אמה העבריה כו' תימא דלקמן כו' וי"ל דתרווייהו צריכי כו' עכ"ל. וקשיא לי דהא אכתי איכא נמי הקישא דעבריה לעברי דכתיב בהאי פרשה גופא דהענקה ונהי דאיצטריך לקמן הקישא דלנרצע אפשר דהיינו משום הא גופא דמהקישא דעברייה לעברי לא הוי ידעינן סימנין להענקה ואיצטריך הקישא יתירה או שנאמר דאי לאו דהקישה הכתוב לנרצע הוי ממעטינן אמה לגמרי מהענקה מדכתיב תעניק לו וה"א לו ולא לה דהא הקישא דעברייה לעברי איצטריך למילי טובא משא"כ לבתר דגלי הקישא דנרצע דשייך הענקה באמה דהא לא אתא הקישא אלא להכי א"כ דרשינן נמי הקישא דעברייה לעברי לענין הענקה וממילא ידעינן דאפילו יוצאה בסימנים יש לה הענקה ול"ל דמייתי הכא מוכי תשלחנו וליכא למימר דכיון דהקישא דעברייה לעברי לא משמע לן לענין הענקה דלא מייתר ואיצטריך הקישא דנרצע לאפוקי ממיעוטא דלו ולא לה א"כ לעולם דלא אתי האי הקישא לסימנים דליתנהו בנרצע דא"כ השתא נמי מוכי תשלחנו אמאי מרבינן סימנין דהא בלא"ה איצטריך וכי תשלחנו ליוצא ביובל אע"כ וכי תשלחנו קאי נמי אתרווייהו לבתר דגלי קרא דשייך בה הענקה א"כ הדרא קושיא לדוכתא נילף בהקישא דעברייה לעברי ולענ"ד היה אפשר ליישב דודאי אף לבתר דגלי קרא וילפינן סתם הענקה באמה העברייה לעברי אכתי לא ידעינן מיתת האדון דלא שייך בעברי מש"ה ילפינן נמי מהקישא דנרצע דיוצאה במיתת האדון נמי יש לה הענקה דומיא דנרצע ואכתי לא ידעינן סימנים להענקה דלא שייך אף בנרצע ואיצטריך למילף מוכי תשלחנו כן נ"ל אלא שאין זה במשמע לשון התוספות וצ"ע:

גמרא יכול אפילו חלה ת"ל ובשביעית יצא. אפשר דהוצרך לאתויי הכא משום דלא פסיקא ליה להקשות מרישא דברייתא דבורח השלמה בעי דהא מצינן למימר דהתם איירי שברח מיד תוך שלשה מחוייב להשלים אבל כשעבד ד' שנים וברח אין משלים מה"ט דמייתי התוס' דשני שכיר ג' שנים ואיצטריך למעוטי מהענקה מש"ה מייתי ההיא דיכול אפילו חלה כו' דמשמע דמחלק בין חלה לבורח וע"כ היינו לענין אחר ג' דאי תוך שלשה בחלה נמי משלים היכא שאינו עושה מעשה מחט ובורח אינו עושה מעשה מחט אע"כ דבורח אפילו עד סוף שש מחוייב להשלים ועי"ל דנהי דבחלה מפלגינן בין תוך שלשה לאחר ג' היינו משום דמסברא היה לנו לומר דאינו משלים דנסתחפה שדהו של אדון אלא משום דקרי' רחמנא שכיר מחוייב להשלים שלש שנים כמו שכיר כמ"ש התוס' דבשכיר לא שייך לומר נסתחפה שדהו אבל בעושה מעשה מחט ילפינן דאפי' חלה כל ששיצא מדכתיב ובשביעית יצא משא"כ בבורח ודאי מסברא פשיטא דחייב להשלים אע"כ דאיצטריך דלא תימא כיון שאין גופו קנוי אלא לשיעבוד הו"ל כמזיק שעבודו של חבירו קמל"ן דחייב וא"כ כיון דגלי קרא האי סברא מה לי תוך ג' או לאחר ג' כן נ"ל:

רש"י בד"ה יכול אפילו חלה בתוך שש יהא חייב כו' כל המפרשים נדחקו בפירושו והגיהו ולענ"ד נראה דמה שכתב רש"י תוך שש לא בא למעט כל שש דהא איירי ביה בהדיא בגמ' אלא לפרש פשט לשון הברייתא בא לפרש כדרכו משום דריהטא דלישנא דקאמר יכול אפילו חלה משמע לכאורה דאדלעיל מיניה קאי דקתני בורח מחוייב להשלים לאחר שש וע"ז משמע דקאמר יכול אפילו חלה ואיכא למיטעי דאיירי בחלה תוך ימי ההשלמה לכך פרש"י דיכול אפילו חלה איירי תוך שש ולאו אבורח קאי ומה שפרש"י עוד ת"ל ובשביעית יצא ואפילו לא עבד שש שנים שלימות אע"ג דבחלה כל שש איירי מ"מ כיון דבעושה מעשה מחט מוקמינן לה הרי שעשה בהם מלאכה אלא דמסתמא סתם חלה אינו עושה אפילו מעשה מחט ימים שלימים אלא לפרקים כן נ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל:

תוספות בד"ה חלה שלש כו' יש שהיו רוצין לומר שאותן שכירים מלמדי תינוקות כו' עד סוף הדיבור. ויש לי לדקדק למאי דלא משמע להו מעיקרא ילפותא משני שכיר והוי סברי דלעולם הדין כן א"כ מ"ט מפלגינן בחלה חצי הזמן או יותר מחציו והיכא רמיזא ומה סברא יש בזה ול"ל דחציו לאו דוקא אלא לעולם כל שעובד יותר מחציו אמרינן רובו ככולו שאין סברא לומר כן דהא קי"ל לא אזלינן בממונא בתר רובא וכ"ש הכא שהתנה בפירוש זמן ידוע וכל תנאי שבממון קיים אלא שאם באנו לומר דחלה אינו משלים משום דנסתחפה שדהו של האדון וה"ה לשוכר א"כ באנוס בכל הזמן נמי והנראה דודאי לעולם אנו צריכין לומר דטעמא דשלש היינו משום דאשכחן בע"ע דקרייה רחמנא שכיר והיינו משום שלעולם צריך לעבוד מיהא כשני שכיר שהם ג' שנים וכן נראה להדיא מל' הרמב"ם ז"ל דמייתי קרא כשכיר כתושב יהיה עמך. ואפשר דמה"ט כתיב ארבעה שנים דהיינו כתושב וכשכיר. ולפ"ז מעיקוא הוי סברי התוס' דמכאן אנו למידין לכל התורה דכל היכא שעבד חצי הזמן שקבע ונאנס אינו משל' כדגלי רחמנא בעבד אלא משום דקשיא להו מסוגיי' דהאומנין ע"כ צריכין לחלק דוקא בע"ע דגופו קנוי משא"כ בשאר שכירים או משום דבע"ע גזירת הכתוב הוא כיון שעבד מיהו בשני שכיר דיו שאם נאנס אינו משלים זה מה שנלע"ד בכוונת' אף שאינו מבואר להדיא אלא משום שלא מצאתי שום סברא לחלק בין חציו ויותר מחציו ודו"ק:

גמרא מ"ט דר"מ יליף ריקם ריקם מבכור. ואע"ג דפשטא דקרא לא קאי ריקם אבכור אלא אראי' לחוד וליכא למימר משום דרשה פשיטא להו דריקם נמי אבכור דהא לקושטא דמילתא לאינך תנאי לא איצטריך ריקם כלל לענין בכור דהא בהדיא כתיב ביה ה' סלעים וריקם בבכור ל"ל מיהו לר"מ אפשר לומר דכיון דכתיב ריקם בהענקה למידרש ג"ש מריקם דהכא ולמיגמר מעולת ראיה א"א דהא כתיב כאשר ברכך ועולת ראיה הוא השיעור הפחות שבכולם אע"כ דריקם דקרא דראיה קאי אבכור מיהו להנך תנאי דאיצטריך ריקם בבכור משום דרשה דמייתינן בבכורות דף נ' לענין שהיורשים חייבים לשלם דמי הפדיון משמע שם דגמר לה מעולת ראיה מדכתיב ריקם אתרווייהו ע"ש:

רש"י בד"ה ונילף מעולת ראיה דליתא אלא שתי כסף עכ"ל. ואע"ג דבריש חגיגה אמרינן דמן התורה אין לה שיעור כלל אלא שתי כסף מדרבנן מ"מ א"ש פרש"י דאף למאי דבעי ר' יוחנן מעיקרא למימר התם בחגיגה דשתי כסף מדאורייתא ועוד נ"ל דפרש"י מוכרח דלמאי דבעי ר' יוחנן למימר מקשה דאי למסקנא דמן התורה אין לה שיעור כלל א"כ מאי פריך ונילף מעולת ראיה דא"כ ג"ש דריקם בהענקה ל"ל דבלא"ה נאמר אין לה שיעור מדלא נתנה התורה שיעור וליכא למימר דאיצטריך לאפוקי מדרשא דר' יהודא ור"ש דהא ע"כ ר"מ לא גמיר להני ג"ש דנתינה נתינה ומיכה מיכה ואף אם נאמר דר"מ נמי גמיר הנך ג"ש למילי אחריתי ומש"ה איצטריך ריקם דסגי בכל שהו דאכתי קשה דהא לר"מ איצטריך צאן גורן ויקב למנינא בעלמא ואי מיבצר מהני וטפי אהני לית לן בה וכתיב נמי ריקם מעיקרא להכי דלא תימא האי שיעורא דרחמנא אכולהו קאי קמל"ן דשיעורא על חד תלת ואי ס"ד דסגי בכל שהו תלתא דכל שהו מאי הוי אע"כ דהקושיא היא למאי דבעי ר' יוחנן למימר מעיקרא וא"כ תקשי ליה מדר"מ דהכא וכה"ג מצינן הרבה בש"ס ונראה דהתוס' נמי הכי מפרשי בשמעתין מדלא מייתו פרש"י כדרכם בשאר דוכתי אלא דקשיא להו לפי האמת בעולת ראיה:

תוספות בד"ה ונילף ריקם וא"ת בעולת ראיה גופא מנ"ל כו' נילף מבכור ותהא ה' סלעים עכ"ל. ולא ידעתי מהיכא פסיקא להו למילף מבכור לעולת ראיה הא לית בהו ג"ש אלא דלר"מ לפי המסקנא מדאייתר ריקם דהענקה ע"כ מוקמינן לריקם דעולת ראיה אבכור דריקם אתרווייהו קאי כל חד כשיעור הקצוב כדפרישית אבל ג"ש ליכא שיהא השיעור שוה ואפשר דמשמע להו לתוס' מסוגיי' דבכורות שהבאתי דעולת ראיה ובכורות הוי היקש או כדאמרינן התם יליף ריקם ריקם משמע דהו"ל כמו ג"ש או כמקרא נדרש לפניו ולפני פניו ע"ש:

דף יז עמוד ב

ת"ר ע"ע עובד את הבן ואינו עובד את הבת. קשיא לי מנ"ל דאין עובד את הבת דלמא האי דועבדך ולא ליורש לא אתא למעט אלא שאין עובד את האח אבל בן ובת לעולם דמרבינן משש שנים יעבוד דהא בן ובת לענין יבום כי הדדי נינהו דמה"ט גופא מיבעיא לן בערכין דף כ"ה בת מהו שתעמיד שדה אחוזה לאביה כבן כיון דלענין יבום כהדדי נינהו ופשטינן התם מדכתיב בשדה אחוזה אם מכר לאיש אחר ובת לגבי בן כי אחר דמי והכא לא שייך לומר כן ויש ליישב דכיון דכתיב ועבדך ולא ליורש ממעטינן כולהו יורשים דהא ועבדך כתיב ומש"ה לא מרבינן משש שנים יעבוד אלא בן לחוד והא דבעינן לרבות האח היינו אח לחוד ולא בן כיון דאשכחן מיהא באח שקם תחת אביו ליבום מה שאין בבן משא"כ בבת לא אשכחן שום צד למעליותא יותר מבן א"א לרבויי:

רש"י בד"ה יעבוד מדלא כתיב יעבדך. וקשיא לי אמאי איצטריך תרי מיעוטי כיון דסגי בחדא ומהיכא תיתי לכתוב לישנא יתירא ואדרבא קי"ל מיעוט אחר מיעוט לרבות ואף שיש ליישב מ"מ לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן דהא מצינן לפרש בפשיטות דכולה קרא דשש שנים יעבוד יתירא דכתיב ועבדך שש שנים ונראה שהכריחו לרש"י לפרש כן מדדרשינן לעיל שש שנים יעבוד לבורח שצריך להשלים אלא דלענ"ד מצינן למימר דשש שנים יעבוד ריבוי גמור הוא דלעולם צריך לעבוד שש שנים אם לא היכא דממעט קרא בהדיא וכמו שכתבתי לעיל בסוגיי' דיגאלנו ע"ש. ויש ליישב למאי דפרישית בסמוך כיון דעבדך ע"כ מיעוט גמור הוא מדממעטינן נמי בת א"כ מנ"ל לרבויי בן כיון דאיכא לאוקמי ריבויא דשש שנים לבורח אע"כ כדפרש"י וק"ל:

גמרא והאי לאמתך כו' הא מיבעיא ליה לכדתניא. ויש לדקדק דלכאורה משמע דואף לאמתך תעשה כן הוי היקש גמור וא"כ הא קי"ל אין היקש למחצה ויש ליישב דאכתי לא שמעינן מהאי הקישא דאינה עובדת הבן דהא איכא הקישא להיפך דאתקוש עברייה לעברי שמכרוהו ב"ד וכיון שעברי עובד את הבן יש לומר דה"ה בעבריה ומאי חזית כיון דתרתי הקישא איצטריכו בלא"ה למילתא אחריתא ומש"ה איצטריך הש"ס לאתויי הקישא יתירא לענין אינה עובדת הבן לחוד ועי"ל דקושיית הש"ס להיפך כיון דאיצטריך הקישא דאמה לנרצע לענין שאינה עובדת הבן א"כ מנ"ל לאקושי נמי לענין הענקה דהא איכא למעוטי מדכתיב הענק תעניק לו משמע לו ולא לה ועוד דכתיב בהענקה כי משנה שכר שכיר והיינו לענין שעובד בין ביום ובין בלילה שמוסרין לו שפחה כנענית וזה לא שייך באמה וכמ"ש לעיל ועיין במ"ש בל' התוס' בדף הקדום בד"ה והתנחלתם:

שם נרצע דכתיב ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם ולא את הבן כו' והא דלא דרשינן נמי הכא ועבדו ולא את הבת דהא לית לן למילף נרצע משאר עבדים עברים כדאי' לעיל דף ט"ו לענין יובל דסד"א נרצע כיון דעביד איסורא נקנסו ועוד דאיכא למיפרך מה לנרצע שאין יוצא בשש אלא דאיכא למימר דמיעוטא דועבדו לגמרי משמע ועבדו ולא ליורש אלא דוקא בע"ע לא ממעטינן הכל כיון דכתיב שש שנים יעבוד משא"כ בנרצע דלא כתיב ריבוייא לגמרי משמע ועוד דאי למעוטי בת לישתוק מועבדו ונילף נרצע מהקישא דואף לאמתך למאי דפרישית דהיקש גמור הוא ואמה גופא נילף מהקישא דעברייה לעברי אע"כ דועבדו אתא למעוטי בין בנרצע בין באמה וק"ל:

בד"ה חליפי ע"א שקל וא"ל טעמא משום ברירה דא"כ כו' דבריהם אינן מובנים לי בזה דכיון דקי"ל יש ברירה א"כ הו"ל חלוקה גמורה דמ"ד יש ברירה סובר דחלקו קרקעות אין מחזירין ביובל דבהאי שעתא דחלקו זכה כ"א משלו וכיון שבאו לרשותו תו לא שייך ברירה לאח"כ ולכאורה נראה דלא משמע לרב' דטעמא משום ברירה דא"כ מאי איריא דנקט ירשו הו"ל למיתני נשתתפו והיינו דמייתי תניא נמי הכי ועיין בחידושי הרשב"א והריטב"א ז"ל:

דף יח עמוד א

תוספות בד"ה כאן שהורתו כו' ותימא כו' והשתא וכי לא היה רוצה רבא שתהא רוח חכמים כו' עכ"ל. וליכא למימר דמש"ה גופא היה רוצה רבא להישמט בחיי איסור כדי שיחזירם לאחר מותו ותהא רוח חכמים נוח הימנו דהא התם איקפד רבא ואמר מגמרי טענתא לאינשי ומפסדי לי מיהו לענ"ד אכתי לגירס' התוס' קשיא לי אמאי קאמר רבא אי שלח לי תא לא אילך היאך היה רבא רוצה להישמט שלא להחזיר הפקדון לבעליו בחיי איסור דע"כ לא קאמרינן אין רוח חכמים נוחה אלא בהחזיר לבניו אבל לגר גופא ודאי חובה להחזיר לכך נראה דאפשר שהפקיד איסור הנך זוזי לרבא באופן שיזכה לעצמו לאחר מיתה או לאיזה מצוה וקי"ל דמצוה לקיים דברי המת כשהשלישו מתחלה לכך כמו שדקדקו שם התוס' בעובדא דאיסור גופא ובזה נתיישב' שיטת רש"י ז"ל או שהיה לרבא שום זכות מחמת תביעה אחרת מאיסור ולא היה יכול לזכות בדין דאפשר שהפקיד אצלו הנך זוזי בשטר או בעדים:

גמרא אמר רב ששת כגון שייעדה. כבר כתבתי לעיל דהיינו פשטא דקרא דכתיב לא תצא כצאת העבדים שלא תצא בשש ויובל כעבד עברי אלא שיכולה להיות אצלו לעולם ע"י יעוד וכ"כ הרשב"ם ז"ל בפירוש החומש והא דדרשינן לענין ראשי אברים היינו מדרשא דעבדים:

תוספות בד"ה כאן בגניבה א' כו' וקשה מה שפירש כו' דהא לא אתיא כרבנן ולא כר"א כו' לכך פר"י כו' עכ"ל. ונראה שרש"י ז"ל לא רצה לפרש כן משום דודאי אין סברא לומר דכשגנב לאותו אדם עצמו לאחר שנמכר ויצא יהיה לו זכות לחזור ולמכרו יותר מכשגנב לאדם אחר לאחר שכבר נמכר ויצא אע"כ דאין ה"נ אלא דכולה מילתא דבגניבה א' נמכר וחוזר ונמכר היינו קודם שעמד בדין כדמשמע מפירוש ר"י עצמו וא"כ אמאי משני כאן באדם א' כאן בשני בני אדם דבאדם א' ה"מ לאוקמי תרווייהו וכאן קודם שעמד בדין כאן לאחר שעמד בדין משא"כ לפרש"י א"ש דקמל"ן דאפי' בשני בני אדם אינו נמכר וחוזר ונמכר אפילו כשגנב קודם שעמד בדין על הראשון כיון דמסתמא לא הועמד בדין עם השני אלא לאחר שהועמד עם הראשון דהכי סתמא דמילתא והנה מצאתי להרמב"ם ז"ל בהל' עבדים שמפרש כפירוש רש"י אלא שיש לתמוה לכאורה על הכ"מ שכתב דהרמב"ם ז"ל פסק כת"ק דרבי אליעזר בברייתא דבסמוך והא ליתא דהא לת"ק אמר בהדיא דנמכר וחוזר ונמכר והרמב"ם ז"ל פסק להדיא בגניבו אלף ושוה ה' מאות נמכר פעם א' והשאר עליו חוב ואינו נמכר. והנראה מזה דהכ"מ סובר בפירוש' דברייתא דבסמוך כשיטת מהרש"א ז"ל דאיירי בשני בני אדם ור"א דפליג ע"כ לאו אמאי דקאיירי ת"ק בהדיא אלא אדיוקא בעלמא דאשמעינן ר"א דהיכא ששוה יותר מגניבתו אפילו בפעם ראשון אינו נמכר כנ"ל ודו"ק:

בד"ה אמר אביי משום פגם משפחה פי' בקונטרס כו' וקשה להר"ם כו' ומה תועלת יש במכירתו כו'. ובאמת שאין זו קושיי' כ"כ דאכתי מה מועיל אם נכופו לפדותה דהדר ומזבין לה ויוציא המעות לאיבוד דבלא"ה סתמא דמילתא לא עבדי תקנתא לרשיעי שיש לו רב ואינו רוצה לפדות בתו אלא שאין לו אלא כדי סיפוקו ואפ"ה כופין וא"כ מקשה שפיר בתלמודא שאם נכופו לפדות הדר ומזבין לה כיון שאין לו ועל פי' הר"ם ז"ל יש לי לדקדק כיון דהשתא אתינן להכי דאבני משפחה קאי א"כ אמאי מוקי לה בע"כ דבני משפחה דשפיר הוי מצי לאוקמי כדמעיקרא בע"כ דאדון שאם בני משפחה רוצין לפדותה כופין האדון ולא מצי למימר לאו בע"ד דידי את ואע"ג דדרשינן לעיל בע"ע הנמכר לישראל דאינו נגאל בקרובים היינו מדאורייתא אבל מדרבנן איכא למימר דעבדי תקנתא משום פגם משפחה ואפשר דלא שייך לומר כן שאם הקרובים רוצין לפדותה יתנו המעות לאב ומדאורייתא יפדה אותה בע"כ דאדון והא דדרשינן לעיל יגאלנו לזה ולא לאחר איצטריך קרא למעט דמצוה ליכא אבל אם רוצין הקרובים לפדות לא איצטריך קרא דלא מצי הלה למימר לאו בע"ד דידי את כיון שיכולין למסור המעות לעבד והוא יפדה את עצמו ועל"ל דאי כופין אאדון קאי א"כ תקשי ע"ע נמי דלא שייך לומר הדר ומזבין נפשיה כיון שהקרובים עושין מדעתן וק"ל:

גמרא ומני רבי שמעון היא כו' נראה דניחא ליה לאוקמי כר"ש דאמר בהדיא שאינו מוכרה לשפחות אחר שפחות משא"כ כי האי תנא דבסמוך דאמר כיון שבגד בה אין רשאי למוכרה לא פשיטא כ"כ שאינה נמכרת ונישנית דאיכא למימר דכיון שבגד בה היינו שמסרה לשפחות ולייעוד דוקא איירי ועיין לקמן בסמוך:

רש"י בד"ה לשפחות ושונה כו' אבל יוצאה בסימנים לא כו' כדתניא בערכין כו' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דהא בערכין התם מייתי לה אהא דקאמר רב המוכר שדהו בשנת היובל מכורה ויוצאה ולא אמרינן ק"ו ומקשה הש"ס ולית ליה לרב ק"ו והא תניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת ק"ו ומשני הש"ס התם לא הדרא ומיזדבנא הכא הדרא ומיזדבנא וכתבו שם התוס' הא דפשיטא ליה דבתו לא הדרא ומזדבנא היינו משום דסובר כי האי תנא דאין מוכר לשפחות אחר שפחות וא"כ להאי תנא דהכא דאמר לשפחות ושונה תו לא שייך האי ק"ו ואפשר דיכול למוכרה אף כשהיא נערה ולכאורה היה נ"ל ליישב דנהי דלא שייך האי ק"ו אליבא דרב למ"ד לשפחות ושונה לענין שאינה מכורה כל עיקר מ"מ מודה רב דלקושטא דמילתא לא הוי מכירה כיון שמכורה ויוצאה לאלתר דומיא דיובל שגם זה אין מוכרח דבשלמא יובל כולה שתא דיובל אפקעת' דמלכא היא וא"כ פשיטא דמכורה ויוצאה משא"כ לענין יוצא' בסימנים דאמרינן לעיל דטעמא משום דאישתני גופא וכתבו התוס' דהיינו משום שזה הגוף לא מכר לו האב ולפ"ז לא שייך האי טעמא במכרה בנערותיה ואיכא למימר שעובדת עד שיגיעו ימי בגרות ובהכי הוי אתי שפיר טפי קרא דויצאה חנם אלו ימי בגרות ולא נצטרך לומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב קרא ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

דף יח עמוד ב

בבגדו בה כיון שפירש טליתו עליה כו' דברי ר"ע כו'. שמע להדיא דלר"ע דוקא לאחר אישות אין רשאי למוכרה אבל לאחר שפחות מצי מזבין לה מדאמרינן הכא דבפלוגתא דהני תנאי פליגי ר"ש ורבנן לעיל ומשמע דרבנן כר"ע אלא דהיא גופא קשיא נהי דדריש ר"ע להאי בבגדו בה לפירש טליתו דיש אם למסורת מ"מ הא קי"ל דבכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשטא דקרא ודאי לשון בגידה משמע ועוד דבהדיא כתיב אשר לא יעדה והפדה לא ימשול למוכרה וא"כ איכא למימר דמהני לר"ע דרשה דמסורת דבפירש טליתו נמי אין יכול למוכרה אבל לעולם דכ"ש דאין יכול למוכרה אחר שפחות כפשטא דקרא מיהו רש"י ז"ל בפירוש החומש כתב דפשטא דקרא לא יוכל למוכרה בבגדה בה אאדון נמי קאי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות עבדים ואע"ג דלענין מכירת אדון לא הוי צריך קרא למיתלי טעמא בבגדו בה דהא אפילו ע"ע אין רשאי האדון למוכרו כמ"ש שם הרמב"ם ז"ל מ"מ איצטריך קרא דבבגדו בה לר"ע לענין פרישת טליתו ולר"א לענין שפחות אחר שפחות ולעולם דפשטא דקרא איירי נמי בבגידת אדון אלא דאכתי קשה מנא לן לתלמודא דלר"ע לשפחות אחר שפחות מצי מזבין דלמא ר"ע כר"ש ס"ל דדריש יש אם למקרא ולמסורת כמ"ש התוספות להדיא בריש פ"ק דסנהדרין דף ד' והניחו בקושיא האי דשמעתין והריטב"א בחידושיו הרגיש ג"כ בקושיא זו וע"ש מה שתירץ ולפי תירוצו קשה יותר דהכא נמי איכא למילף שפחות אחר שפחות מפשטא דקרא דבבגדו בה דמשמע לשון בגידה ובשלמא אם נפרש דפרישת טליתו דר"ע מענין יעוד איירי וכמו שפירש"י ז"ל להדיא והיינו למסקנא דשמעתין דייעוד אירוסין עושה וא"כ ע"כ דוקא אחר ייעוד אין יכול למוכרה כיון דיש אם למקרא וממילא דאחר שפחות גרידא יכול למוכרה ופשטא דקרא דאיירי מלשון בגידה ע"כ מוקי לה לבגידת אדון או כמו שאפרש בסמוך בשיטת רש"י אלא לאוקימתא דרב נחמן בר יצחק דפרישת טליתו דר"ע בקידושין דעלמא קאי ודאי קשה מאי פשיטות דלר"ע לשפחות אחר שפחות מצי מזבין לה דלמא כר"ש ס"ל דהא אשכחן לר"ע בעלמא דדריש מקרא ומסורת היכא דאפשר לקיים תרווייהו וכ"ש הכא דפשט' דקרא לא איירי כלל מקידושין דעלמא ופשטא דבבגדו בה נמי משמע לשון בגידה מיהו משום הא לא אירי' דאפשר דקידושין דעלמא נמי מיקרי בגידה שקידשה בלא דעתה וקי"ל אסור לקדש בתו קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה אלא דאהני דרשא דדריש ר"ע יש אם למקרא לפרישת טלית דאל"כ לא הוי שמעינן כלל דאיירי מבגידה שע"י קידושין אלא טפי הוה משמע דאיירי מבגידה שמוכרה לשפחות וא"כ בהא שפיר מקיימינן המקרא והמסורת לר"ע לענין קידושין דעלמא לחוד אלא שאין זה מספיק כיון דע"כ לר"ש ניחא ליה טפי לקיים המקרא והמסורת לענין אישות ולענין שפחות דלמא לר"ע נמי הכי הוא ולא הוצרך לפרש לשפחות אחר שפחות כיון דפשטא דקרא בהכי איירי והפדה לא ימשול למכרה ועיקר חידוש דר"ע לענין אישות ועוד דלרב נחמן בר יצחק אליבא דר"א לשפחות אחר שפחות לא מצי מזבין ולאחר אישות מצי מזבין וא"כ מהיכא תיתי דפליגי ר"ע ור"א בסברות הפוכות וטפי יש לנו לומר דר"ע כר"ש ס"ל ואפשר דאה"נ דלרב נחמן ב"י הכי הוא אלא דאכתי אתי שפיר הא דקאמר בפלוגתא דהני תנאי אפי' לר"נ בר יצחק דכיון דאשכחן בעלמא דאיכא מיהו כמה תנאי דס"ל יש אם למקרא לחוד א"כ רבנן דברייתא דלעיל נמי הכי ס"ל והא דאמרינן הכא דר"ע ור"ש לאו בחדא שיטה קאי היינו לפי המסקנא דלא איירי ר"ע מקידושי דעלמא לחוד אלא עיקר קרא דפרישת טליתו לענין ייעוד איירי א"כ מוכח דלר"ע לשפחות בלא ייעוד מצי מזבין וכמו שאפרש בסמוך בלשון רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה לעם נכרי דהיינו לשפחות לא ימשול האב מאחר שפירש טליתו האדון עליה לשם ייעוד כו' עכ"ל. כבר פירשתי בסמוך ליישב שיטת רש"י ז"ל לפי המסקנא דייעוד אירוסין עושה ולמאי דקי"ל נמי דמעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ לא צריכין לאוקמי בקידושין דעלמא וטפי אית לן לאוקמי בקידושי ייעוד כפשט' דקר' דמפרש רש"י ואזיל ועוד הכריחו לפרש כן כי היכי דנוקי לרבנן דברייתא דלעיל כר"ע דלשפחות אחר שפחות מצי מזבין מדיוקא דייעוד וכדפרישית אלא דאכתי קשה א"כ מנ"ל דבקידושין דעלמא נמי לא מצי מזבין לה דלמא דוקא בקידושי ייעוד קאמר ר"ע דלא מצי מזבין משום דעביד בה תרתי שמכרה לשפחות ומסרה נמי לאישות משא"כ לשפחות אחר אישות גרידא מצי מזבין ורבנן דבריית' קאמרי להדיא דלשפחות אחר אישות גרידא נמי לא מצי מזבין כדמשמע מכולה שמעתין ואפילו את"ל כיון דר"ע סתמא קאמר כיון שפירש טליתו אקידושין דעלמא נמי קאי אלא דפשטא דקרא מפרש רש"י אליבא דר"ע מ"מ תיקשי לר"ע גופא מנא ליה הא מילתא. אמנם למאי דפרישית בסמוך דלר"ע נמי אפילו לענין אישות נמי קרינן בה בבגדו בה מלשון בגידת האב שבגד בה ומסרה לקידושין בלא דעתה אלא דאהני דרשא דפרישת טלית דלא נימא דקרא מבגידת שפחות איירי וגלי לן דרשא דאם למקרא דדוקא אבגידה שע"י פריסת טלית קפיד רחמנא דהוי בגידה טפי שמסרה לקידושין בע"כ ואינה יכולה להפקיע כל ימי חייה משא"כ בגידת המכירה שאינה אלא לזמן הידוע ותוך הזמן נמי בכמה דרכים תוכל להפקיע עצמה ע"י גרעון וכדומה ולא מיקרי בגידה ומדחזינן דעיקר קפידא דקרא אבגידת אישות ממילא ידעינן דכ"ש דקידושין דעלמ' הוי בגידה טפי שהרי מסרה בפי' לקידושין ואתיא בק"ו מייעוד שאינה מוסרה בפירוש לקידושין וכמ"ש לקמן בפ' האיש מקדש דף מ"ד ע"ש:

שם בעי רבה בר אבוה ייעוד נשואין עושה כו' ויש לדקדק מאי מספקא ליה מהיכא תיתי נאמר דנשואין עושה ומאי אולמא דהני קידושין מקידושין גמורין ולכאורה היה נראה דודאי עדיפי משום דלא מיחסרא מסירה לחופה דמכיון שהאב מסרה לרשות האדון וביד האדון לייעדה הרי זה כאילו מסרה לחופה אלא דלפ"ז לא שייכא הך איבעיא אלא למ"ד מעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ מאי בעי למיפשט בסמוך מדרב עמרם אמר ר' יצחק דמוקי לבריית' כרבי יוסי' בר יהודא דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו ובעי למיפשט דייעוד אירוסין עושה ואי למאי דפרישית הא לר"י ב"י פשיטא לן דאירוסין עושה כיון דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו א"כ פשיטא דמסירת האב לרשות האדון לא הוי כמסירה לחופה משא"כ אליבא דרבנן אכתי מיבעי' לן ולא פשיט מידי מיהו י"ל דאליבא דר"י בר יהודא נמי כיון דמסקינן לקמן דטעמא משום דה"ל כאמר לבתו צאי וקבלי קידושין א"כ מה"ט גופא יש לספק נמי אי הוי כא"ל שתתקדש ותנשא מדעת עצמה וא"כ הרי סילק רשותו ממנה ותו לא מיחסרא מסירה לחופה. אמנם לפי מה שאדקדק בסמוך מלשון רש"י דלרבי עמרם אמר רב יצחק לא הוי טעמא דר"י ב"י משום צאי וקבלי קידושייך א"כ לא יתכן לומר כן וצ"ע. ועי"ל דהא דמיבעיא לרבה בר אבוה אי נשואין עושה היינו מלישנא דקרא דכתיב אם אחרת יקח לו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אם כן משמע דמשעת הייעוד נתחייב בש"כ ועונה ואם כן נישואין עושה או דלמא דה"ק קרא דמכיון שייעדה חייב לישאנה ולקיים ש"כ ועונה כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם זבוני הוא דלא מזבין לה הא ייעודי מייעד לה ופרש"י כלומר לקידושין. ונ"ל דהא דמפיק הש"ס הכא בלשון ייעוד היינו דמשום דמהכא דייק טפי דע"כ מצי לקדשה דאל"כ מאי איצטריך קרא לומר דלא מצי מזבין לה ותיפוק ליה דבלא"ה מכיון שאין האב יכול למסרה לאישות א"כ לא מצי האדון לייעדה דכל היכא דלא מצי לייעד לא מצי מזבין אע"כ דמצי מקדש לה כן נ"ל:

שם אמר רב נחמן ב"י הכא בקידושין דעלמ' קאי וה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב בשכ"ו כו'. והקשה הריטב"א דמאי איצטריך לר"נ ב"י למימר ה"ק כיון שמסרה הא מעיקרא נמי דהוי משמע ליה בקידושין אכתי היה צריך לפרש דפירש טליתו היינו שמסרה למי שנתחייב בשכ"ו וע"ש ולענ"ד יש ליישב דודאי מעיקרא הוי משמע ליה שפיר פשטא דקרא דבבגדו בה לענין פירש טליתו דאאדון קאי כיון שכבר פירש האדון טליתו עליה אין האב רשאי למוכרה ועוד דפשטא דקרא דבבגדו בה קאי נמי אאב שבגד בה ומכרה וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דלפ"ז סבר ר"ע נמי יש אם למקרא ולמסורת והיינו דבעינן תרווייהו בגידה דשפחות ובגידה דאישות משא"כ לאוקימתא דר"נ ב"י דאיירי בקידושין דעלמא א"כ לא שייך לשון בבגדו לא אאב ולא אאדון אלא אמקדש דעלמא שלא נזכר בכתוב ולא שייך לשון בבגדו בוי"ו בכה"ג לכך הוצרך ר"נ ב"י לומר דה"ק מכיון שמסרה למי שנתחייב וא"כ קאי שפיר אאב כן נ"ל וזה ברור ויתכן יותר למאי דפרישית דלאוקימתא דר"נ ב"י אליבא דר"ע איירי נמי עיקר פשטא דקרא לשפחות אחר שפחות גרידא אלא דאפ"ה כיון דס"ל נמי יש אם למקרא ולמסורת והיינו כ"א בפני עצמו א"כ צ"ל נמי דה"ק כיון שמסרה למי שנתחייב כדפרישית ודו"ק:

שם ואלא דקידשה אביה מי מצי מזבין לה והא אין אדם מוכר כו' ואמר רב עמרם אר"י כו' ואליבא דר"י ב"י כו'. וקשי' לי כיון דמוקים לה כיחידאי א"כ בפשיטות ה"מ לאוקמי' כמ"ד לשפחות אחר אישות מצי מזבין ובשלמא לגירסת רש"י א"ש דלא ניחא לאוקמי כר"א דשמותי היא אבל לפיר"ת קשה ולגירסת רש"י נמי קשה מיהא מעיקרא מאי קשי' ליה וכן לקמן בפ' האיש מקדש ד' מ"ה דמותיב ר' המנונא נמי כה"ג משמע דקושיא אלימתא היא ולכאורה היה נ"ל דמגופא דקרא קשי' להו כיון דילפינן לקמן דמוכרה לפסולין דכתיב אם רעה בעיני אדוניה רעה בנישואין או מלאמה כל חד כדאית ליה א"כ להאי תנא דסבר דאין מוכר לשפחות אחר אישות היאך מתרץ להאי קרא וכן משמע בירושלמי ונ"ל דלא משמע לאוקמי קרא בשאר חייבי לאוין כגון ממזרת משום דאמרינן בעלמא דאי להתירא לא כתב קרא ועוד דהא כתיב אם לבנו ייעדנה אע"כ דעיקר קרא לאלמנה לכ"ג אתי והיינו דמקשה האי אלמנה היכי דמי ולא מקשה נמי אגרושה וחלוצה אע"כ דאעיקר דרשא דקרא קאי וא"כ ע"ז משני שפיר דמאן דאית ליה אין מוכר לשפחות אחר אישות סבר כר"י ב"י ומוקי קרא בקידושי ייעוד כן נ"ל לכאורה אלא דלפ"ז לא אתי שפיר אוקימת' דר"י ב"י לקמן סוף המסקנא דאע"ג דס"ל דלכ"ע לקידושין ניתנו אפ"ה מוקי לברייתא דהכא כמ"ד לשפחות אחר אישות מצי מזבין וא"כ אכתי קשה להאי תנא דאין מוכר לשפחות אחר אישות קרא במאי מוקי ליה ויש ליישב ולקמן בסמוך אפרש ודו"ק:

שם ואמר רב עמרם אמר ר"י הכא בקידושי ייעוד ואליבא דרבי יוסי ב"י ופרש"י דלר"י ב"י כיון דאין קידושין אלו ע"י האב וגזירת הכתוב היא שיהיו קידושין ולא דמי לאחר אישות דעלמא. וקשי' לי דהא לר"י ב"י נמי מסקינן לקמן דהוי כא"ל צאי וקבלי קידושייך א"כ הנך קידושין נמי ע"י האב באו ודמי לשאר קידושין ואי משום שהאב לא א"ל בפירוש צאי וקבלי קדושייך א"כ מה"ט גופא הוי מצי לאוקמי כרבנן ואפ"ה לא דמי לשאר אישות דעלמא כיון דבקידושי ייעוד לא מסרה האב בפירוש לקידושין וליכא למימר דצאי וקבלי קידושייך נמי נהי דהוי קידושי דאורייתא אכתי לא מיקרי קידושי האב לענין שפחות אחר אישות א"כ קשה טפי מאי דוחקא דרבי יצחק לאוקמי בקידושי ייעוד ואליבא דריב"י כפשוטא מצי לאוקמי האי דאלמנה לכ"ג כגון שא"ל האב צאי וקבלי קידושייך ואפילו לרבנן דהא מסקינן לקמן דהוי קידושין לכ"ע דמדר"י ב"י נשמע לרבנן כמ"ש כל הפוסקים ובהכי הוי ניחא לן טפי דלפ"ז מצינן למימר דבשפחות אחר שפחות נמי לא מצי מזבין לה כפשטא דקרא דלא יוכל למכרו בבגדו בה וכדפרישית בסמוך לאוקימתא דר"נ ב"י משא"כ לאוקימת' דרבי יצחק השת' דבקידושי ייעוד מצי מזבין וא"כ מפקינן לקרא מפשטא לגמרי דהא קידושין דעלמא לא נזכרו כאן בקרא והנלע"ד דהא גופא קשיא ליה לרש"י ז"ל אמאי לא מוקי רבי יצחק בצאי וקבלי קידושייך אע"כ דר"י סובר דצאי וקבלי קידושייך לא מהני בעלמא ולית ליה הא דר"נ לקמן או שסובר דכיון דצאי וקבלי קידושייך מהני הדר ה"ל שפחות אחר אישות כמ"ש התוספות לקמן דף מ"ה דהא דלא מוקי ר"י בנתקדשה שלא לדעת ובדשדיך משום דכה"ג ה"ל אחר אישות וא"כ ממילא מוכח דבמאי דמוקי לה בקידושי ייעוד אלמא דייעוד לא מטעם צאי וקבלי קידושייך אלא מגזירת הכתוב וכן משמע נמי מלשון התוס' בדף הסמוך בד"ה אומר אדם וכמו שאפרש שם בעזה"י ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה בשלמא אירוסין כו' פ"ה כיון דמדאוריית' כו' וקשה והא אירוסין נמי הוי דאוריית' כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש בתחלת הסוגיי' דהא ודאי הא דמיבעי' לן אי יעוד נישואין עושה היינו משום דלא מיחסרא מסירה לחופה וא"כ מסברא דנפשין אנו אומרין דהוי כמו חופה דעלמ' לענין ליורשה ולהפרת נדריה ולכל מילי א"כ תו ליכ' למימר דלענין שפחות אחר אישות נשואין מנשואין שני דממה נפשך אם יש שום סברא לומר דשניא אם כן מהאי טעמא גופא נאמר דייעוד אירוסין עושה דהא ליכא שום קרא דנשואין עושה משא"כ לענין אירוסין שפיר יש לומר דאירוסין מאירוסין שני ואפ"ה מגזירת הכתוב הוי קידושין ואפשר שזה בעצמו כוונת רש"י ואם אמנם לא נתכוונו לזה מ"מ הדברים ברורין בעצמם ובטעמם ודו"ק:

בא"ד אבל קטנה דמסרה נפשה לחופה לא אשכחן. כוונתם מבואר' דרוצין לומר דלענין נישואין לא שני בין דידיה לדידה ואפילו בקטנה דעלמא נמי אי הוי אשכחן דשייך גבה בשום ענין נשואין שלא מדעת אביה אין ה"נ שלא היה אביה יכול למוכרה אע"ג דלא הוי נשואין דידה אלא דבאמת לא אשכחן וזה ברור בכוונת התוספות ולשון מהרש"א ז"ל לא הבנתי דמשמע מדבריו שהתוספות רוצים לחלק בין נשואין לחופה וזה אינו במשמע דהיינו נישואין היינו חופה וצ"ע ליישב דבריו בזה:

דף יט עמוד א

גמרא בעי ר"ל מהו שמייעד אדם לבנו קטן. נ"ל דהא דמספקא ליה היינו משום דקידושי ייעוד לבנו חידוש הוא אפילו בגדול דלמאי דקי"ל מעות הראשונים לקידושין ניתנו ומתקדשת למפרע מהאי שעתא אף על גב שהבן לא עשה שליח לאביו ולא גילה דעתו בכך אפילו הכי הוי קידושין א"כ מהאי טעמא י"ל דה"ה לבנו קטן דלענין ייעוד הבן במקום אב קאי לגמרי וכדאמרינן נמי לעיל שבן קם תחת אביו לייעוד ולשדה אחוזה וא"כ אין לחלק בין גדול לקטן כן נ"ל:

שם ואלא מאי אינו מייעד אמאי ממעט ליה קרא כו' והא ליכא למימר דמהאי קרא הוא דילפינן דאין אישות לקטן וכמו שפרש"י בחומש אלא דלכאורה לאו מהאי קרא ילפינן דמדכתיב כי יקח איש אשה ממילא ידעינן דבעינן שיהא איש בשעת קידושין ועוד דמקמי הכי לאו בר הקנאה הוא ולפ"ז פרש"י בחומש היינו אסמכתא בעלמ' אבל לענין ייעוד הוי שפיר דרשא גמורה למאי דס"ד עכשיו דגזירת הכתוב הוא דמייעד:

שם אמר רב אשי הכא ביבם בן ט' כו' עיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהקשה אמאי לא מוקי לה בכה"ג אפילו לענין ייעוד דקטן ואשמעינן קרא דאף ע"ג דבר ייעוד הוא אפ"ה לא שייך בהו חיוב מיתה ודבריו אין מובנים לי דודאי רב אשי לא חייש השתא להאי דיוקא דמעיקרא דא"כ מצינו אישות לקטן דשפיר איכא למימר דאפ"ה גזירת הכתוב למעט ממיתה כדאמרי' לענין יבם אלא דעיקר מימרא דרב אשי דלא ניפשוט לאידך גיסא דמייעד וע"ז דחי דאיכא למימר דאינו מייעד וקרא אתא ליבם בן ט' ולעולם דאיכא למימר דאתא נמי לענין ייעוד אם נאמר דקטן בר ייעוד הוא והיינו דאמרי' בתר אוקימת' דרב אשי מאי הוי עלה אלמא דלא נפשטה האיבעי' ולהרשב"א ז"ל צ"ע:

תוספות בד"ה ומדאורייתא חזי ליה פי' בקונטרס כו' וקשה דזה אינו אלא מדרבנן כו' עכ"ל. לשיטת רש"י ז"ל נראה דהא דאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול היינו לאידך גיסא דאע"ג דקונה קנין גמור מדאורייתא אפ"ה לא סגי לה בגיטא עד שיגדל ויבעול וכן כל היכא דהוי לחומר' אמרו דאינו קונה וכמדומה לי שכן ראיתי בלשון הרמב"ן ז"ל וכ"כ המ"מ בפ"ה מהלכות יבום בשמו והביא ראיה מהתוספת' ומהירושלמי וכן משמע לשון הסוגיי' ביבמות דף ס"ח ע"ש:

(קונטרס אחרון): דף יט בל' התוספות בד"ה ומדאורייתא חזי ליה פי' בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה. וקשה דזה אינו אלא מדרבנן. וכתבתי דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הרב המגיד בפ"ה מהל' יבום דאדרבא מדאורייתא קונה בקנין גמור והא דאמרינן עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול היינו דתקנתא לאידן גיסא דלא סגי לה בגיטא עד שיגדל ויבעול וכן הוא בתוספתא ובירושלמי:

גמרא ואיבעית אימא מאי מדעת מדעת דידה כו' ואליבא דר' יוסי בר"י כו'. ומשמע מפרש"י דצריך שתקבל עליה לשם קידושין וא"כ לפ"ז משמע ליה לשון יעדה ל' קידושין ממש שצריך לקדשה בקידושין גמורי' לרצונה משא"כ לרנב"י דאמר דלכ"ע מעות הראשונים לקידושין ניתנו ושאני הכא דאמר רחמנא יעדה לא שייך לומר דיעדה הוי לשון קידושין לכך הוצרך רש"י לפרש בסמוך דיעדה ל' ידיעה ואף ע"ג דבסמוך בברייתא משמע דאפילו לרבנן צריך שיאמר בשעת ייעוד הרי את מקודשת לי מ"מ אין זה עיקר קידושין דהא למפרע חלו הקידושין דמעיקרא אלא דאפ"ה צריך להודיעה בפני עדים שהיא בחזקת א"א כמו שאבאר לקמן משא"כ למאי דמוקמינן מעיקרא כר"י ב"י הוי עיקר קידושין כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל וא"כ קידושי ייעוד לא הוי בע"כ לכ"ע אלא או מדעת דידה או מדעת דאבוה אבל לשיטת התוספות לעיל בדף ה' בד"ה שכן ישנה בע"כ שכתבו שם דקידושי יעוד בע"כ דבת והוצרכו לפרש דהכא איירי שצריך להודיעה ולא ידעתי למה הוצרכו לכך דהא בלא"ה לרבנן דר"י ב"י שפיר משמע דהוי בע"כ וההיא דהכא לר"י ב"י איירי אע"כ דהתוספות לעיל נמי לשינוי' בתרא כתבו כך ולפ"ז יש לתמוה על הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין דמשמע מיניה דרש"י ותוספות פליגי בפירושא דשמעתין ולמאי דפרישית ליתא וצ"ע:

שם ר"נ ב"י אמר אפילו תימא לקידושין ניתנו שאני הכא דאמר רחמנא והפדה. וקשי' לי מאי דוחקיה דר"נ ב"י לאוקמי טעמ' דר"י ב"י בגזירת הכתוב ולפ"ז נצטרך לומר דהא דפליגי ר"י ב"י ורבנן לקמן בשמעתין בהדי' בברייתא אם בא אחר וקידשה דלרבנן מקודשת לראשון ולר"י ב"י שיחק באדון ומקודשת לשני והיינו ע"כ דבסברא פליגי אי נעשה כא"ל מעכשיו או לא וא"כ פליגי ר"י ב"י ורבנן בתרתי בקרא ובסברא וטפי אית לן למימר דלא פליגי אלא בחדא אי מעות הראשונים לקידושין ניתנו או לא ובשלמא בההיא דלעיל בסמוך דאוקי ר"נ ב"י אפילו תימא לקידושין ניתנו היינו משום דבעי לאוקמי ברייתא דאשר לא ייעדה שצריך לייעדה אפילו כרבנן משא"כ הכא ואפשר משום דאמרינן לקמן משל דר"י ב"י לאומר התקדשי לאתר ל' יום מש"ה משמע ליה לרנב"י דלריב"י נמי מעות הראשונים לקידושין נתנו דא"כ אין המשל דומה לנמשל ולקמן אפרש ונראה מזה דלא משמע ליה לר"נ ב"י שום סברא לומר דיסבור שום תנא דמעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו משום דלית ליה לרנב"י האי מימרא דר"נ בסמוך דאומר אדם צאי וקבלי קידושייך ובזה יש ליישב שיטת קצת פוסקים שכתבו דבגירסת הדי"ף ליתא להאי מימרא דבסמוך בצאי וקבלי והובא ג"כ בהג"ה ש"ע סימן ל"ז סעיף ז' וע"ש בב"ש ס"ק ח' והיינו משום דרנב"י דבתראה הוא לא ס"ל כרב נחמן והיינו נמי כדפרישית לעיל במימרא דרב עמרם א"ר יצחק בד' הסמוך דלפרש"י הטעם משום גזירת הכתוב ולא מטעמ' דצאי וקבלי מיהו בדרנב"י גופא ע"כ לפרש"י אית ליה טעמ' דצאי וקבלי כמו שאדקדק בסמוך בפרש"י ועמ"ש בזה בסמוך בלשון התוספות מיהו בגירסת סיפרי הרי"ף שלפנינו איתא למימרא דר"נ בסמוך בצאי וקבלי קידושין ואפשר דאף למאי דפרישית דרנב"י לית ליה האי סברא מ"מ כיון דאמרה בל' אפילו תימא משמע דמספקא ליה ולא שבקינן מאי דפשיט' ליה לרב נחמן משום ספיקא דר"נ ב"י ועוד דרבא קאמר משמיה דר"נ ורבא בתראה הוא טפי מר"נ ב"י דתרי ר"נ ב"י הוו כנ"ל:

רש"י בד"ה לקידושין ניתנו ונ"מ דה"ל מכר את בתו לאישות. פירוש דאליבא דרבי יוסי ב"י לא נ"מ מידי אי הוי טעמא משום דלקידושין ניתנו או לא אלא לענין מכר אחר אישות ולמאי דפרישית בסמוך נ"מ טובא לענין דינא דצאי וקבלי קידושייך ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא ר"נ בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין ניתנו ושאני הכא דאמר רתמנא והפדה. וכתבתי דלענ"ד מוכח דרנב"י לית ליה הא דאמר רב נחמן בסמון אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיין ולפ"ז אפשר שמזה הטעם כתבו קצת פוסקים דאין הלכה כר"נ בסמוך כמו שהובא בהג"ה ש"ע א"ע סי' ל"ז והיינו משום דרנב"י בתראה הוא לגבי סתם ר"נ ושיטת הפוסקים כר"נ אפשר דס"ל דדנב"י גופא מספקא ליה האי דינא ומש"ה קאמר אפי' תימא וא"כ לא שבקינן פשיטות דר"נ משום ספיקא דרנב"י כן נ"ל:

גמרא אמר רבא א"ר נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושייך מדר"י ב"י. נ"ל דהיינו דוקא היכא שאמר צאי וקבלי קידושייך מאיש פלוני דומיא דייעוד והטעם כיון דאביה רוצה באותן הקידושין א"כ איהי נמי כי קיבלתן אדעתא דאבוה קיבלתן משא"כ היכא שאמר סתם צאי וקבלי קידושייך ולא אמר מפלוני נראה דלכ"ע לא הוי קידושין דאיהי לאו בת דעת היא להתקדש למי שתרצה ובהדיא כתיב כי יקח איש אשה ואף שראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו כאן שכתב דמטעם שסילק האב רשות ממנה ונתן לה כחו ומהני אפילו אם אמר למי שתרצה מ"מ להתלמד אני צריך דא"כ בקטנה יתומה או ביתומה בחיי האב שהשיאה ונתגרשה אמאי פשיטא לן בכולא תלמודא שאין לה קידושין כלל מדאורייתא ונהי דרש"י ז"ל לקמן דף מ"ו בד"ה הואיל ועשה מעשה יתומה כו' כתב דה"ל כאילו הפקיר זכותו כבר כתבתי שם דהיינו קידושין דרבנן כדמשמע לישנא דמעשה יתומה בחיי האב וע"ש בחידושינו אבל לשיטת הרשב"א ז"ל צ"ע ועיין בסמוך בל' התוספות. ועוד נ"ל ברור שצריך שיאמר צאי וקבלי קדושייך בפני עדים דאל"כ כל קטנה תוכל להפקיע עצמה מרשות אביה ותאמר שנתקדשה לדעת אביה שאמר לה צאי וקבלי קידושייך אע"כ כדפרישית וכ"כ בהגה"ה ש"ע א"ע סימן ל"ו והא דילפינן לה מייעוד היינו משום דהתם אנן סהדי כיון שאביה מכרה למי שיוכל לקדשה א"כ הרי נאמר לה צאי וקבלי קדושייך וכמו שאפרש ומה"ט גופא צריכין שידעו המקדש והעידי קידושין על פי עדים שאמר לה אביה צאי וקבלי קידושייך דאל"כ אין כאן קידושין כלל והתמיה קיימת דלשיטת האומרים דטעמא דצאי וקבלי קידושייך מטעם זכייה לא בעינן עדים ולמאי דפרישית אי אפשר לומר כן וצ"ע ועיין בסמוך:

(קונטרס אחרון): שם אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושייך. כתבתי דלענ"ד היינו דוקא כשאמר לה צאי וקבלי קידושייך מאדם פלוני דומיא דייעוד משא"כ אם אמר סתם לא מהני קידושין דידה דלאו בת דעת היא שתתקדש למי שתרצה וא"כ מדאורייתא לא הוי קידושין אלא חששא דרבנן בעלמא כן נ"ל ועדיין צ"ע ועיין בפנים:

תוספות בד"ה אומר אדם לבתו כו' תימא מאי אתא לאשמעינן פשיטא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דמעיקרא מאי ס"ד דהתוספות להקשות פשיטא כיון דלא אמר למקדש ומהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דמעיקרא משמע להו להתוספות דהא דמהני צאי וקבלי קידושייך היינו שדיבר כן למקדש ע"ש ולשון התוספות לא משמע כן ולפמ"ש בסמוך יש ליישב דבריהם דודאי לפי האמת כיון שהאב אמר לבתו בפני עדים צאי וקבלי קידושייך והעדים מודיעין כן לבעל קודם הקידושין א"כ מה לי אם אמר האב בעצמו למקדש או על ידי העדים וע"ז כתבו התוספות וכי תימא דאכתי אי לאו דר"י ב"י ה"א דיש לחלק דשאני הכא כיון שלא דיבר למקדש והיינו לשון ערבות תן משא"כ מה שאמר לבתו קבלי מפלוני דלא הוי כערב ע"ז הקשו א"כ אכתי מאי מייתי מדר"י ב"י דהתם ע"כ היינו כאילו אמר למקדש עצמו כי היכי דאמרינן נעשה כאילו אמר לבתו אע"כ דאין לחלק בין דיבר עם המקדש ובין אמר בפני עדים קבלי מפלוני והעדים אמרו כן לפלוני כן אמר האב מה שתתן לבתו תהא מקודשת לך כאילו נתת להאב דמסברא אין לחלק דבכה"ג נמי שייך דין ערב וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קמל"ן מדר"י ב"י פשיטא כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומר לה אלא הכי מוכיח דקטנה יש לה יד כו' עכ"ל. כוונתם בזה דכיון דפשיטא ליה לתלמודא דלא אמרי' נעשה כאומר א"כ בייעוד ע"כ אין הטעם משום ערבות אלא משום דהקטנה יש לה יד א"כ ה"ה לצאי וקבלי קידושייך ונראה דע"כ דיש לה יד היינו דוקא לדעת אביה כדפרישית בסמוך אבל קשיא לי טובא כיון דלא אמרי' נעשה כאומר לה בייעוד א"כ אכתי היאך מקדשה הא לא א"ל קבלי קידושייך אע"כ דקידושי ייעוד גזירת הכתוב הן א"כ היאך ילפינן מיניה לענין דיש לה יד דלמא שאני התם דגזירת הכתוב היא ויש ליישב דאפשר דאין ה"נ דלא בעינן דוקא צאי וקבלי קידושייך אלא בגילוי דעתיה דאב סגי כדמשמע קצת לקמן דף מ"ד בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ושם אפרש באריכות. וע"ז מקשו התוס' הא קטן לית ליה זכייה וא"כ אין כאן קבלת כסף כלל כוונתם בשלמא למאי דס"ד מעיקרא דהטעם משום כאילו אמרה תן מנה לפלוני א"כ אפילו אי לאו בת זכייה היא הוי כאילו הגיע ליד האב כיון דבשליחותו מסר לבתו ולא גרע מתן מנה לכלב וכ"כ הרמב"ן ז"ל. משא"כ למסקנתם עכשיו דלאו מתן מנה לפלוני אתינן עלה אלא משום יד שלה א"כ מקשו שפיר והא אין לקטן זכייה ונהי דבאמה העבריה הוי קידושין דהתם לא שייך זכייה אלא מחילת שיעבוד כדבסמוך וקטן נמי שייך ביה מחילה אלא בהא דצאי וקבלי קידושייך בקידושין דעלמא קשיא להו אמאי מהני. וע"ז מתרצים דבדעת אחרת מקנה יש לה יד וכבר הארכתי בזה בגיטין דלשיטת רש"י והרבה פוסקים לא מהני דעת אחרת מקנה וכ"כ הש"ך בח"מ ואין להאריך כאן. כל זה כתבתי ליישב דברי התוס' ודו"ק. אמנם בעיקר דבריהם לא ידעתי מי הכריחם כך דשפיר מצינן לפרש דודאי בייעוד הוי כאומר לה צאי וקבלי קידושייך שכן הדעת נותן כיון שמכרה למי שיוכל לקדשה בע"כ הוי כא"ל צאי וקבלי ואפשר דמה"ט נמי הוי ליה כאילו אמר למקדש כיון שמכרה לו ע"מ כן כסברת התוס' בקושייתם אלא דאפ"ה לא הוי קידושין אי לאו משום דיש לה יד דאל"כ נהי דהוי כאומר תן מנה לפלוני ומדין ערב אכתי התם נמי צריך שיאמר המקדש בשעת קידושין הרי את מקודשת לי וא"כ הכא לא אמר המקדש בשעת קידושין בסוף שש שום דבר להאב הרי בתך מקודשת לי במנה שנתתי לה בשליחותך אע"כ דמה שאמר לבת הוי כאילו אמר להאב משום דיש לה יד להתקדש למי שרצה אביה כדפרישית דנהי דיתומה קטנה אין מתקדשת היינו משום דלאו בת דעת היא לענין שתתקדש למי שתרצה אבל לדעת אביה הוי קידושין מעליא כדאשכחן דקטנה יש לה יד לענין גט משום דלא בעינן דעתה ומתגרשת בע"כ ה"נ כיון דלא בעינן דעתה אלא דעת אביה יש לה יד ומינה ילפינן לצאי וקבלי קידושייך בעלמא דמהני מה"ט גופא והא דאיצטריך למילף מדר"י ב"י ולא מסתם ייעוד לרבנן היינו משום דלרבנן כיון דמעות הראשונים לקידושין ניתנו נהי שהבעל לא אמר בשעת קניניה הרי בתך מקודשת הוי כאילו אמר דלא גרע מנתן גיטה וקדושין ולא פירש דקי"ל דמקודשת אם עסוקין באותו ענין וה"נ כיון שנתן הכסף לשם שפחות ולשם אישות הוי כעסוקין באותו ענין ואפילו לרבי יהודה דאמר התם צריך לפרש היינו משום דאין כאן הוכחה דלשם קידושין נתן משא"כ הכא דודאי פירש האב שמקבל הכסף לשם מכירה שאמר בתי מכורה לך והיינו מכורה היינו קידושין ולא הוי נמי כנתן הוא ואמרה היא ועוד דנתן הוא ואמרה היא נמי מהני מדאורייתא אבל מדר"י ב"י דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו היינו מה"ט גופא דנהי שהאב קיבל המעות נמי לשם קידושין כיון שיכול לקדשה בע"כ מ"מ הלוקח לא נתן המעות לשם קידושין דהא בדידיה תליא מילתא ומאן יימר שדעתו בשעת קניה לקדשה ולייעדה אח"כ וע"כ עיקר הקידושין הם בסוף שש כשאומר לה הרי את מיועדת לי ואע"ג שלא אמר כלום להאב אע"כ דיש לה יד לדעת אביה א"כ שפיר ילפינן דמהני צאי וקבלי קידושייך כן נ"ל נכון בעזה"יוהתמיה קיימת על גדולי הקדמונים שלא זכרו סברא זו כלל דאיצטריך למילף מדר"י ב"י דאע"ג שלא אמר המקדש להאב הרי בתך מקודשת לי אפ"ה הוי קידושין ואולי מקום הניחו לי מן השמים ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי הא דאמרינן בגיטין פ' התקבל דף ס"ה ואמר רבא ג' מדות בקטן כו' הגיע לעונת הפעוטות כנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה וקשיא לי כמה עידנין הא היכא רמיזא לחלק בין הפרקים באיסור אשת איש דאורייתא ולשיטתינו אתי שפיר דהא אמרינן בעלמא דעונת הפעוטות כבר שית וא"כ הא מילתא שמעינן נמי מדר"י ב"י דכיון דכתיב והפדה אם נשאר ש"פ מקודשת והיינו סוף שש וא"כ מסתמא היא פחותה מי"ב שנה ויום א' דאל"כ בלא"ה נפקא בסימנין ולפ"ז הרי דמה שא"ל אביה בשעת המכירה צאי וקבלי היתה בת שש אלמא דמהאי שעתא יש לקטנה יד היכא דלא בעינן דעתה ומש"ה בגיטין נמי כיון דבע"כ ולא בעינן דעתה יש לה יד משא"כ בפחותה מבת שש לא ראו חכמים להתיר בגיטין כיון דלא אשכחן בכה"ג דיש לה יד אפילו היכא דלא בעינן דעתה ומדר"י ב"י נשמע לרבנן כמו בשמעתין ובלא"ה נמי איכא למימר דלרבנן נמי בעינן דחזיא לייעוד מעיקרא וכיון דילפינן מיעדה דבעינן דעתה כמ"ש בסמוך אלמא דיש לה יד לדעת אביה כן נ"ל ועיין בחידושי לגיטין ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): שם כתבתי טעם נכון אהא דאמר רבא בפ' התקבל דמשהגיעה לעונת הפעוטות מתגרשה בקידושי אביה והא היכא רמיזה שצריכה להיות דוקא בת שית ואפשר דילפינן נמי מהאי מימרא דרבא הכא דלר' יוסי בר יהודא דקידושי ייעוד היינו בסוף שש וא"כ ע"כ היא פחותה מבת י"ב וא"כ בשעת המכירה כשאמר לה אביה צאי וקבלי קידושיין היתה בת שש אלמא דבהאי שעתא יש לה יד קצת בתורת שליחות על דעת אביה כיון דלא בעינן דעתה ממש וא"כ ה"ה לגירושין כיון דלא בעינן דעתה ממש סגי לה ביד כל דהו משא"כ בפחות מבת שש לא אשכחן דיש לה שום יד כלל כן נ"ל:

בד"ה במלוה שיש עליה משכון כו' אין לפרש דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדר' יצחק דא"כ כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ובמהרי"ן לב שהאריכו ביישוב ל' התוס' ובסתירת דבריהם למה שכתבו לעיל דף ח' ע"ב דההיא דר"י שייך לענין קידושין אף בשעת הלואתו אמנם לענ"ד אחר המחילה מכבוד תורתם של כל מפרשי התוס' לא העמיקו בכוונת לשון התוספות וכך נראה בעיני אחר ראותי גודל התמיה דמעיקרא מאי ס"ד דהתוס' להביא בלשונם דקני לה מדר"י דא"כ היאך אמרינן הכא דמדר"י ב"י למדנו אע"כ בכוונת התוספות דאין לפרש דאפ' במשכנו שלא בשעת הלואתו דילפינן לעיל להדיא דקני לה מדר' יצחק אפ"ה איצטריך לאתויי הכי מדר"י ב"י דנהי דמדר"י ילפינן דב"ח קונה משכון אכתי לא ידעינן דמצי לקדש בו את האשה כיון שאין גוף המשכון קנוי לו אלא לשיעבודו ומנ"ל דמצי לקדש בכה"ג דלמא דומיא דכסף כשדה עפרון בעינן שהגוף קנוי לו כמ"ש לעיל דף ח' ומדר"י ב"י לחוד נמי לא מצינן למילף דב"ח קונה משכון דאפילו את"ל דב"ח דעלמא אין קונה משכון כלל היינו משום דלזכרון בעלמא נקטיה או משום דמעות אינו קונה ואפילו למ"ד דמעות קונה היינו היכא שהגוף קנוי לו משא"כ במשכון משא"כ בע"ע ואמה העברייה דודאי קנאן בקנין גמור דכתיב כי תקנה וקנאן לכתחילה לשיעבודן א"כ לא מצינן למילף מיניה לשאר משכון אלא דלענין קידושין יליף ר"נ הכי שפיר דכי היכא דחזינן מיהא לר"י ב"י מהני קידושין באמה העברייה אע"ג שאין גוף האמה קנוייה לו אלא לשיעבודו א"כ ה"ה והוא הטעם למקדש במשכון בתר דילפינן דקנאו מיהא לשיעבוד וממילא ילפינן דמצי לקדש בו אשה דומיא דאמה לר' יוסי בר"י. וע"ז כתבו התוס' דא"א לפרש כן דא"כ דלענין קידושין במשכון לא מצינן למילף מדר"י לחוד ולא מדר"י ב"י לחוד אלא מתרווייהו א"כ לעיל הו"ל לאתויי נמי הא דר"י ב"י והכא הו"ל לאתויי נמי דר"י בהדי דר"י ב"י כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ומש"ה מסקו דלא איירי הכא במקדש בגוף המשכון אלא בהמלוה ומש"ה איירי שפיר אפילו במשכנו בשעת הלואה דומיא דאמה העברייה דאפילו את"ל דבמשכון בשעת הלואתו אינה מקודשת כשמקדש בגוף המשכון כמ"ש התוס' בפ' השולח דף ל"ג היפך מה שכתבו לעיל אפ"ה כשמקדש במלוה שיש עליה משכון ע"י מחילת המלוה מקודשת:

בא"ד ואפי' אין מחזיר לה המשכון כו' נראה דפשיטא להו דאין הקידושין מטעם חזרת המשכון כמו שכתבו ג"כ להדיא בסוף הדיבור דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזרת המשכון כיון שעיקר המשכון שלה דאפילו את"ל דגופה קנוי היינו כשכיר בעלמא לזמן השכירות ולא עדיף משואל ואם שאל חפץ מאשה וקידשה בו נראה דאינה מקודשת ואפי' בטבעת שאולה מאחרים לא מיקדשה אלא בהנאת קישוט וא"כ ה"נ ע"כ בהנאת מחילה מתקדשת ומה"ט אפילו לא החזיר לה המשכון מקודשת וכדמשמע נמי לישנא דהמקדש במלוה שיש עליה משכון כנ"ל:

בא"ד וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרינן לעיל דמקודשת ולמה אנו צריכין למילף מדר"י ב"י עכ"ל. וליכא למימר דהא דאמרי' לעיל דבהנאת מחילת המלוה מקודשת ילפינן נמי מדר"י ב"י דא"כ תיקשי אדרב נחמן דהכא אמאי נקיט המקדש במלוה שיש עליה משכון הו"ל למימר דאפילו בהנאת מחילת מלוה גרידא מקודשת וע"ז תירצו שפיר דאדרבה במלוה שיש עליה משכון הוי רבותא טפי דס"ד דלא סמכה דעתה. מיהו נראה דהא מילתא לא יליף ר"נ מדר"י ב"י דהכא בדר"נ ב"י לא שייך האי טעמא דלא סמכה דעתה כיון שמחזיר המשכון וכקושיית מהרש"א ז"ל אלא דעיקר ילפותא דר"נ מדר"י ב"י היינו לענין מחילת מלוה גרידא וממילא מסברא דנפשיה לא שניא ליה לר"נ בין יש עליה משכון או לא אפילו אין מחזיר לה המשכון דלא חייש להאי סברא דלא סמכה דעתה דכיון דמדינא צריך להחזיר לה המשכון ודאי סמכה דעתה כדמשמע לקמן פ"ב גבי מעמד שלשתן ע"ש אלא דאפ"ה לרבותא בעלמא נקיט ר"נ עיקר מילתא במקדש במלוה שיש עליה משכון כנ"ל נכון ליישב קושיית מהרש"א ז"ל:

בא"ד ונ"ל לדקדק דקסבר ר"י ב"י דע"ע אין גופו קנוי כו' ולכאורה יש לתמוה אכתי מנ"ל לר"נ גופא הא מילתא דלמא קסבר ר"י ב"י גופו קנוי דהא רבא גופא דקאמר הכא משמיה דר"נ קאמר לעיל דף ט"ז ע"א) ובהגוזל בתרא דגופו קנוי וא"כ לא שמעינן מדר"י ב"י מידי לענין מלוה שיש עליה משכון ויש ליישב דממימרא דר"י ב"י גופא מוכח הכי דאי ס"ד דבהקנאת גופה תליא מילתא אמאי קאמר אם יש שהות כדי לעשות עמו ש"פ הו"ל למימר אם יש בהקנאת גופה ש"פ ועוד שאם נאמר דגופה קנוייה לו טפי משואל ושוכר א"כ ודאי יש ש"פ בהקנאתה כל גופה אע"כ מדקאמר ר"י ב"י דבש"פ שנשאר עליה מדמי המלאכה תליא מילתא היינו בהנאת מחילת העבדות תליא מילתא וא"כ ע"כ סבר דאין גופה קנוי וע"ז מסקו דמיהו י"ל דאע"ג דקסבר גופה קנוי אפ"ה אין מקדשה בכך אלא במחילת המלאכה דהוי כמלוה כן נ"ל ודוק היטב:

דף יט עמוד ב

ת"ר כיצד מצות ייעוד אומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי. כבר כתבתי דאע"ג דלרבנן מעות הראשונים לקידושין ניתנו אפ"ה צ"ל לה בסוף בשעת הייעוד לשון קידושין כדי להחזיקה בא"א בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים אע"ג דרבנן מדמו לה לאומר מעכשיו ולאחר שלשים והתם אצ"ל כלום לאחר ל' מ"מ שאני הכא שלא אמר כלום ולא גילה דעתו שרוצה ליעדה אלא כשאומר בסוף לשון קידושין הוכיח סופו על תחילתו ונעשה כאומר מעיקרא מעכשיו ולאחר זמן כשארצה:

שם משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים כו' שמקודשת לראשון ע"כ. ואע"ג דקמן בפרק האומר פליגי רב ושמואל ורבי יוחנן ולכ"ע לא אמרינן דמקודשת בודאי לראשון אלא ספק קידושין ולרבי יוחנן הוי שיור נראה דהיינו דוקא התם דאיכא למימר תנאה ואיכא למימר חזרה או שיור כיון שהלשונות סותרין זה את זה משא"כ הכא דנעשה כאומר בפירוש שתתקדש מעכשיו אם לא יחזור בו תוך זמן שקבע לכ"ע פשיטא דמקודשת לראשון ולפרש"י שכתב דמדין ייעוד אנו למידין לאומר מעכשיו ואחר שלשים היינו נמי כשאומר בפירוש מעכשיו אם לא אחזור בי או שנאמר דיש לחלק באומר מעכשיו בין לשון דהכא התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים ובין לשון הרי את מקודשת מעכשיו ולאחר שלשים כן נ"ל:

שם בפרש"י בד"ה משל לאומר לאשה כלומר מכאן אתה למד לאומר לאשה כו' עכ"ל. נראה דמה שהכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן היפך משאר משל דעלמא משום דכאן א"א לפרש שעיקר הדין בייעוד נלמד מדין אומר מעכשיו ולאחר שלשים דהו"ל כיהודה ועוד קרא דהא כיון דסברי רבנן בפשיטות דמעות ראשונים לקידושין ניתנו דנעשה כאילו אמר לאב מעכשיו וכשארצה כדפרישית וממילא משמע דמייעדה בסוף שש מדעתה בע"כ דאב ואם כן אפילו קידשה האב לאחר לא הוי קידושין ועוד מוכרח רש"י לפרש כן דאי כפירוש התוספות דרבנן מייתו ראייה לדבריהם א"כ מאי מקשה בסמוך משל לרבנן פשיטא ומאי פשיטא שייך כאן דהא ר"י ב"י גופא פליג וקאמר דלא דמי לאומר מעכשיו אלא לאומר לאחר שלשים ועוד דמאי משני מהו דתימא הא לא א"ל מעכשיו קמ"ל ואכתי היא גופה מנ"ל ואי פשיטא להו דנעשה כאומר מעכשיו א"כ המשל מיותר לגמרי אבל לפרש"י א"ש הכל כנ"ל:

תוספות בד"ה משל למאן כו' וקשה דבכולה גמרא כו' ועוד איך נאמר כו' והא לא איירי רבנן כלל כו' עכ"ל. כבר כתבתי מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולפירושו נמי הא דקאמרי משל לאומר היינו שדין הייעוד דומה לדין מעכשיו שהוא דבר פשוט ומעשה בכל יום אלא דאפ"ה הרי זה בא ללמוד ונמצא מלמד דדין מעכשיו גופא לא ידעינן אלא מדין הייעוד כיון דפשיטא להו דמעות הראשונים לקידושין ניתנו מדקאמר אפי' סמוך לשקיעת החמה וכדפרישית דע"כ מיקדשה למפרע כן נ"ל ודו"ק:

גמרא אלא אמר רב אחא בריה דרבא משל כו' וקשיא לי הניחא לר"נ ב"י דאמר לר"י ב"י נמי מעות הראשונים לקידושין ניתנו אלא לאינך אמוראי דאמרי לר"י ב"י מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו היאך מפרשי להאי ברייתא דהא אין המשל דומה לנמשל כלל לא לר"י ב"י ולא לרבנן וכן הקשה הריטב"א ז"ל ותירוצו נראה דוחק והנראה לענ"ד דטעמא דר"י ב"י גופא מהכא כיון דכתיב והפדה שאם לא נשאר ש"פ אינה מקודשת ואמאי לא נימא דמקודשת ע"י מעות הראשונים דהא מסתמא נתן המעות כדי לייעדה שאם ירצה למפרע כדי שלא יבא אחר ויקדשנה אע"כ משום דא"א שתתייעד לו מעכשיו כיון דלא אמר מעכשיו וא"כ אין דעתו לייעדה מעכשיו אלא לאחר זמן לכשירצה ואכתי אם נימא דמי שמקדש בפירוש לאחר שלשים אפ"ה מיקדשא משעת מתן מעות דמה שאמר לאחר שלשים היינו אם לא יחזור בו לאחר שלשים א"כ ה"נ בייעוד הוי לן למימר דנתן מעות הראשונים אדעתא דהכי אע"כ דכל היכא דלא אמר בפירוש מעכשיו אמרינן דמסתמא אין דעתו לקדשה אלא משעת הריצוי וכל כמה דלא מיקדשא בפירוש הוי בחזקת פנוייה שדעתו לאחר הקידושין עד שיתרצה וא"כ מה"ט גופא לית לן למימר שנתן מעות הראשונים לשם קידושין כיון דאכתי אינה מקודשת באותו זמן למפרע וכיון שצריך לייעדה בסוף שש משום האי פורתא דשעת שקיעת החמה לא איכפת ליה וא"כ מסתמא לא נאמר דנתן לשם קידושין כיון דלית ליה רווחא בהכי כן נ"ל נכון והיינו לפרש"י כדאיתא ליה ולפי' התוספות כדאית להו ודוק היטב:

שם והלא דין הוא ומה אם מקדשה לפסולין. נראה דהא דפשיטא ליה לתלמודא שהאב יש לו זכות מן התורה לקדש את בתו לפסולין היינו מדכתיב באונס ובמוציא ש"ר ולו תהיה לאשה למעט אשה שאינה ראויה לו אע"ג דביש לה אב מיירי דבאונס כתיב ונתן לאבי הנערה ובמש"ר כתיב את בתי נתתי וא"כ ממילא שמעינן דבעלמא יכול לקדשה אף לפסולין דאל"כ מאי איצטריך קרא למעוטי כן נ"ל לכאורה ועדיין צ"ע ועיין בסמוך:

שם ר"א אומר אם ללמד שמוכרה לפסולין הרי כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה שרעה בנשואין ומה ת"ל לאמה מלמד שמוכרה לקרובים. וקשיא לי אכתי מנ"ל לר"א לומר שמוכרה לקרובים דלעולם בקרובים דלא שייך ייעוד כלל לא מצי לזבוני דכל היכא דלא מצי מייעד לה לא מצי מזבין לה כדאמרינן לעיל ואפ"ה איצטריך לאמה לומר שמוכרה לפסולין שכיון דשייך בה ייעוד בדיעבד ואי לאו לאמה לא הוי מרבינן להא מילתא מואם רעה בעיני אדוניה דאיכא למימר דקרא איירי דבשעת המכירה היתה כשירה והיתה ראויה לייעוד ואח"כ נעשית פסולה כגון שנתמנה אח"כ כהן גדול וקרי לה שפיר דרעה בנשואין ואשמעינן קרא דדוקא בכה"ג א"צ לייעדה אבל בכשירה רמיא מצות ייעוד עליה וכופין אותו לקיים מצות עשה דייעוד ובלא"ה נראה דקרא איירי דוקא באלמנה לכ"ג לחוד דכיון דכתיב בתריה דהאי קרא דואם רעה ואם לבנו ייעדנה והיכי משכחת לה שפסולה לאביו בחייבי לאוין וכשירה לבנו אם לא באלמנה לכ"ג דהכי מוקי לה באמת בירושלמי ואפשר דר"א סובר דלא משכחת אלמנה לכ"ג משום דאין מוכר בתו לשפחות אחר אישות ובייעוד נמי לא משכחת דסובר דמעות הראשונים לקידושין ניתנו וא"כ דלא משכחת באלמנה לכ"ג ואיירי בשאר חייבי לאוין תו לא משכחת שהיתה כשירה בשעת מכירה ואח"כ נעשי' חייבי לאוין והא"ש נמי הא דלא דייק הש"ס לרבנן דר"א דמוקי לאמה לפסולין והלא כבר נאמר אם רעה בעיני אדוניה ולמאי דפרישית א"ש דרבנן מוקי לה באלמנה לכ"ג כדאיתא לעיל להדיא בברייתא ושוין שמוכרה אלמנה לכ"ג וא"כ מוקמינן שפיר ואם רעה שנעשית אח"כ חייבי לאוין כגון שנתמנה לכ"ג ואיצטריך לאמה לרבויי נמי חייבי לאוין משעת מכירה ואף על גב דפשטא דברייתא דלעיל משמע דשוין קאי נמי אליבא דר"א מ"מ עיקר מילתא דנקיט לרבותא היינו אליבא דרבנן דלר"א אפילו לקרובים מוכרה וא"כ לרבנן שפיר נקיט אלמנה לכ"ג כן נ"ל ודו"ק:

דף כ עמוד א

והלא דין הוא אם מוכרה לפסולין לא ימכרנה לקרובים. והא דקאמר והלא דין הוא אף על גב דבכל דוכתי איסור קרובים חמירי טפי דיש בו איסור כרת ומיתת ב"ד ובפסולין לא הוי אלא חייבי לאוין אלא דאכתי קאמר שפיר אם מוכרה לפסולין אף ע"ג דלא שייך ייעוד אלמא דמכירה לא תליא בייעוד א"כ פשיטא דאדרבה יש לו יותר למוכרה לקרובים דלא זילא בה מילתא כ"כ וכיוצא בזה כתב הריטב"א ז"ל ויתכן יותר למאי דפרישית בסמוך דלר"א לא משכחת שמכרה אלמנה לכ"ג ולא גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וא"כ תו לא משכחת אלא חייבי לאוין דממזר ונתין או מצרי ואדומי וא"כ ודאי זילא מילתא כמ"ש הריטב"א ז"ל וק"ל:

שם א"ל אביי ההיא מלא תצא כצאת העבדים נפקא. וממילא ה"ה לע"ע דילפינן בהקישא עברי לעברייה. וראיתי למהרש"א ז"ל שהקשה בשם מהר"א מזרחי ז"ל דהשתא נמי לראב"י מנ"ל דעברי אינו יוצא בראשי אברים מק"ו דעבד כנעני כמ"ש התוספות ואי משום הקישא הא איצטריך למילת' אחרית' ואיכ' למימר דק"ו אפקא מהקישא להא מילתא ואני תמה על תרי גברי רברבי כי הנך דלימרו כי הא מלתא דכיון דאשכחן באמה העברייה דאינה יוצאה בראשי איברים תו ליכא ק"ו כלל דאיכא למימר אמה העברייה תוכיח דיוצאה נמי בשש ויובל ואפילו בסימנין ואפ"ה אינה יוצאה בראשי איברים ומה שתירץ נמי מהרש"א ז"ל דכיון דקי"ל אין היקש למחצה אפקה מק"ו לענ"ד במחילה מכבוד תורתו דליתא דאדרבה אמרינן בכמה דוכתי אהני ק"ו ואהני הקישא ולקמן נמי בפ"ב אמרינן דצוח ר"ל ככרוכיא ויצאה והיתה וליכא דמשגח ביה והיינו משום דלרבי יוחנן איכא סברא כ"ש הכא דאיכא ק"ו אע"כ כדפרישית מעיקרא ולק"מ ודו"ק:

שם ת"ר נמכר במנה כו' אין לי אלא נמכר לעכו"ם הואיל ונגאל בקרובים נמכר לישראל מנ"ל כו'. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו מאי פסיקא ליה דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים הא לקמן מיבעיא לן כו' עכ"ל. ולכאורה לפי מאי דמשמע דהאי אין לי לשון הברייתא היא וכדמשמע נמי בערכין א"כ לק"מ דהא אמרינן לקמן דאליבא דרבי לא מיבעי' לן דקאמר להדיא דנמכר לישראל אינו נגאל באלה אלא דמל' הרשב"א ז"ל נראה דגרסינן הכא ובערכין אשכחן נמכר לעכו"ם וא"כ אינו לשון הברייתא אלא לישנא דתלמודא היא ומדייק הרשב"א ז"ל שפיר אמאי פסיקא ליה לסתמא דתלמודא כיון דלקמן מיבעי' לן אליבא דרבנן אלא דאכתי לק"מ דהא דמיבעיא לן לקמן היינו מהאי ג"ש גופא דשכיר שכיר וא"כ כל כמה דלא קים לן ג"ש דש"ש אמרינן שפיר דנמכר לישראל אינו נגאל בקרובים ולשון הרשב"א ז"ל צ"ע:

דף כ עמוד ב

בעי מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת ע"ע הנמכר לעכו"ם כו' או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרי' ופירש"י דגאולת חצאין גופא אשכחן קולא וחומרא וע"ז הקשו בתוספות הא קי"ל דאין ג"ש למחצה וכתבו דלאו ג"ש גמורה היא. ויש לתמוה דהא בערכין דף ל' משמע להדיא דג"ש גמורה היא דהא ילפינן בהאי ג"ש דשדה אחוזה בהשביח והכסיף אזלינן לקולא מע"ע מיהו אדרבא מהתם גופא מוכח דלאו ג"ש גמורה היא דהא איצטריכו קראי בהשביח והכסיף בשדה אחוזה אלא אהא דמקשינן התם ממאי דקראי לקולא דלמא לחומרא הוא דמשנינן דילפינן גאולתו גאולתו מע"ע וא"כ ה"ל כמו גילוי מילתא ועדיין צ"ע ויותר נראין בזה דברי הראב"ד ז"ל שהביא הרשב"א ז"ל בחדושיו דהא דאמרינן א"ד לקולא אמרינן לחומרא ל"א היינו דלענין השביח והכסיף בשדה אחוזה דאזלינן לקולא ילפינן שפיר האי ג"ש משא"כ לענין גאולה לחצאין דלחומרא היא לא ילפינן האי ג"ש ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה גאולתו כו' הא כיון דהוי ג"ש בין לקולא בין לחומרא כו' דאין ג"ש למחצה עכ"ל. ויש לדקדק דלעיל דף ג' בתוספות סוף דבור המתחיל ואשה בפחות מש"פ לא מקני' כתבו דאשכחן ג"ש דלא אזלינן בין לקולא בין לחומרא ומייתי ראיה מג"ש דחילול חילול מנותר ואפשר דאפ"ה כתבו כאן שפיר דבחד עניינא ל"ל דג"ש לקולא ולא לחומרא בהאי מילתא גופא מיהו לפירוש הראב"ד ז"ל שכתבתי בסמוך אתי שפיר וק"ל:

בא"ד ואי ג"ש היא אפילו היכא דלא גלי נמי עכ"ל. ולכאורה מהכא נמי לא איריא דנהי דג"ש גמורה היא לענין ע"ע ושדה אחוזה משום דג"ש מופנה הוא להכי משא"כ לענין בתי ערי חומה אפשר דלא נתקבלה אותה ג"ש ואפשר דהתוספות מלישנא דגמרא דייקו דקאמר היכא דלא גלי ואי מדין ג"ש איירי ה"ל למימר או דילמא ג"ש לא גמיר ועוד דהתוספות לשיטתייהו שכתבו בכמה דוכתי דכל היכא שנתקבלה ג"ש בתיבות ידועין כל היכא דאשכחן אותן התיבות יש לנו ללמוד הג"ש כמ"ש התוס' בסוכה בההיא דקיחה קיחה ילפינן ע"ש וכבר כתבתי בזה בכמה דוכתי מיהו אכתי לא מייתי מידי דהאי איבעי' דבסמוך היינו לבתר דפשטה רב ששת דונגאל כולו ולא חציו אלמא דלא שייך ג"ש דגאולתו אפילו בע"ע אלא לקולא לאגמורי אשדה אחוזה לענין השביח והכסיף וא"כ שייך שפיר היכא דגלי גלי ועי"ל דאע"ג דקי"ל דאין ג"ש למחצה אפ"ה לא שייך למילף הכא לחומרא דאינו נגאל משום דאיכא למימר איפכא דילפינן ק"ו ממקדיש דגואל לחצאין בהקדש ק"ו להדיוט כדאיתא להדיא במשנה דערכין לענין שדה אחוזה זהו חומר בהקדש מבהדיוט וצ"ע:

גמרא אמר אביי את"ל נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ולחומר'. ולכאורה הסוגיא תמוה דהא מעיקרא הוי פשיטא לבעל האיבעיא מיהא דלקולא ודאי אמרינן ורב ששת פשיטא דאפילו לחומרא נמי אמרינן דאינו נגאל ואביי קאמר דאפילו לקולא נמי איכא למימר דנגאל וה"ל שלש מחלוקות וסברות הפוכות מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל דאביי לסיועי לרב ששת אתא וטעמא קיהיב דלא שייך לומר לחומרא לא אמרינן כיון דאפילו נגאל נמי משכחת חומרא ולא לענין דינא איירי ע"ש א"כ הוי א"ש. אלא דהרמב"ם ז"ל פסק להדיא כאביי דנגאל לחצאין בין לקולא בין לחומרא הדרא קושיא לדוכתא שהוא נגד משמעות האיבעי' מיהו לפמ"ש בסמוך בשם הראב"ד ז"ל בלשון האיבעי' דהא דאמרינן או דילמא לקולא אמרינן היינו לענין השביח והכסיף דהוי קולא משא"כ גאולת חצאין עיקר מילתא דנגאל הוי קולא ואינו נגאל חומרא א"כ אתי שפיר דאביי ס"ל דנגאל אע"ג דזימנין דהוי חומרא אפ"ה בתר עיקר מילתא אזלינן כדמשמע מכל הסוגיא לקמן דאינו נגאל קרינן ליה חומרא לענין מדת הק"ו ופירכא ובזה נתיישב' שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל כהאי פירושא דהראב"ד ז"ל ומה שלא פירש הראב"ד גופא כן מילתא דאביי היינו משום דלקושטא דמילתא לא ניחא ליה להראב"ד ז"ל לומר דאביי פליג אדרב ששת אלא דלפ"ז קשה על הראב"ד ז"ל שלא השיג על הרמב"ם ז"ל בהאי דינא דנגאל לחצאין וצ"ע ובעיקר שיטת הרמב"ם ז"ל אבאר בסוף הסוגיא בסמוך ודו"ק:

שם בעא מיניה רב הונא ב"ח מרב ששת כו' או דילמא היכא דגלי גלי. ויש לדקדק מאי בעא מיניה מרב ששת פשיטא דלרב ששת היכא דגלי גלי מדאיצטריך ליה לעיל בע"ע הנמכר לעובד כוכבים למילף מונגאל כולו ולא חציו ויש ליישב דונגאל כולו ולא חציו לאו מייתורא דרשינן ליה אלא ממשמעות ומש"ה ניחא ליה לאתויי מקרא דכתיב בגופא אבל לעולם דלענין בתי ערי חומה שפיר בעא מיניה אי דרשינן האי ג"ש דגאולתו או לא דנהי דלעיל לענין ע"ע ע"כ ג"ש גמורה היא כמ"ש בסמוך מסוגיא דערכין אלא דמספקא ליה אי הוי נמי ג"ש לחומרא או לא כדפרישית משא"כ הכא בעא מיניה שפיר אי הוי ג"ש או לא ועוד כיון דלאו ג"ש מופנה משני צדדין דההיא דשדה אחוזה לא מופנה דאיצטריך לג"ש מע"ע לענין השביח והכסיף וא"כ הא קי"ל דלמידין ומשיבין וילפינן בק"ו הדיוט מהקדש דנגאל לחצאין כמ"ש לעיל ממשנה דערכין דקתני זה חומר בהקדש מבהדיוט ומש"ה קאמר היכי דגלי גלי דחומר הקדש מהדיוט והיכא דלא גלי ילפינן ק"ו הדיוט מהקדש כן נ"ל ועיין בסמוך:

שם א"ל ממדרשו של ר"ש נלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין כו' איתיביה אם גאל כו' לא קשי' הא ר"ש הא רבנן. ויש לתמוה דכיון דרב ששת גופא מסיק דרבנן פליגי עליה דר"ש א"כ אמאי פשיט מעיקרא ממדרשו של ר"ש ולא פשיט ממאי דאיתמר משמיה דרבנן בהדי' דאין נגאל לחצאין ודוחק לומר דרב ששת ס"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא דהא בעלמא לא קי"ל דדרשי' טעמא דקרא. והנראה בעיני דהכי קאמר רב ששת ממדרשו של ר"ש מוכח מיהא דלית ליה ג"ש דגאולתו לענין בתי ערי חומה דאל"כ לא הוי שייך למידרש טעמ' דקראי בהכי דמשום דיפה כחו הורע כחו דבתי ע"ח יוכיח אע"כ דבבע"ח גופא לית ליה ג"ש דגאולתו וא"כ מדר"ש נשמע לרבנן דלא ילפינן האי ג"ש ולבתר דאותביה רב הונא ב"ח מברייתא דקתני בתי ע"ח יוכיח אלמא דילפינן ג"ש דגאולתו מהדר ליה רב ששת לא קשיא הא ר"ש הא רבנן כדמשמע רישא דברייתא דלא דרשינן טעמא דקרא דמשום דיפה כחו הורע כחו אדרבא ילפינן ק"ו איפכא וא"כ לרבנן נמי לאו לקושטא דמילתא פסיקא להו בבתי ע"ח דאינו נגאל מג"ש דגאולתו אלא אילו לא נאמר קאמר אי לאו קרא דאם גאל יגאלנו במקדיש הוי ילפינן בבתי ע"ח דאינו נגאל דהא אין להשיב ואדרבא איכא נמי ק"ו אבל לבתר דכתיב במקדיש דנגאל בבתי ע"ח נמי לא ילפינן האי ג"ש כיון דאינו מופנה משני צדדין כדפרישית וא"כ למידין ומשיבין ואין לך פירכ' גדולה מזו דילפינן ק"ו הדיוט מהקדש דנגאל כדמשמע ממתניתין דערכין דזה חומר בהקדש מבהדיוט אלמא דזה חומר ותו לא וא"כ שפיר פשיט ליה רב ששת דממדרשו של ר"ש נשמע לרבנן כדפרישית והא"ש נמי דרב הונא ב"ח גופא אף על גב דאותביה לרב ששת מהאי ברייתא דקתני בהדיא דאינו נגאל אפ"ה קמיבעיא ליה מעיקרא משום דמספק' ליה נמי אי קתני הכי לקושט' דמילת' או אילו לא נאמר קאמר מ"מ אותביה לרב ששת משום דהוי סבר דרב ששת דקאמר ממדרשו של ר"ש לא הוי ידע האי ברייתא דחכמים מיהו למאי דמייתי סתמא דתלמודא בתר הכי ברייתא דקתני בהדיא דאינו נגאל היינו לקושט' דמילתא דילפינן ג"ש דגאולתו ורב ששת לא הוי ידע האי ברייתא כן נ"ל נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

תוספות בד"ה איתיביה פירוש מסיפא כו' עיין בחידושי מהרש"א ז"ל. ובלא"ה נ"ל דפשיטא להו דלא פריך מרישא דבהא ודאי הוי ידע דלא קשיין אהדדי דהא פשיטא לן בכולה תלמודא דרבנן פליגי אדר"ש במאי דדריש טעמא דקרא אבל מסיפא פריך שפיר דמשמע ליה דמילתא דפסיקא הוא דבע"ח אין נגאל לחצאין מדקתני בתי ע"ח יוכיח אלמא דמילתא דפשיטא היא והיינו משום דדרשינן ג"ש דגאולתו ובהא מילתא לא אשכחן דפליגי ר"ש ורבנן בהא ולא הוי ידע הנך ברייתא דמייתי סתמא דתלמודא בסמוך כן נ"ל:

דף כא עמוד א

בא"ד אבל הך ברייתא דקאמר דאינו לוה כו' דה"נ קאמר לעיל שיכול עכ"ל. ולענ"ד לפמ"ש בלשון הגמרא יש ליישב קושיית התוס' דמה"ט גופא לא מצי לאוקמי להך ברייתא כר"ש דא"כ לא הוי צריך להאריך ולומר שיכול דהא בלא"ה שפיר איצטריך האי קרא דאם גאל לר"ש לאשמעינן דבהכי תליא מילתא דבכל מקום שהורע כחו יפה כחו אבל למאי דמוקי לה כרבנן אתי שפיר דאילו לא נאמר קאמר כדפרישית:

גמרא א"ל רבינא משום דאיכא למימר ע"ע הנמכר לעובד כוכבים יוכיח. מכאן קשה טובא על שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דע"ע הנמכר לעובד כוכבים לוה וגואל וגואל לחצאין ונהי שכתבו מפרשי דבריו הטעם משום דפסק כאביי דאמר לעיל את"ל דנגאל לחצאין משמע דהכי ס"ל ולית ליה האי דרשא דונגאל כולו ולא חציו ופסק כאביי דבתראה הוא לגביה דרב ששת מ"מ הא רבינא בתראה טפי וקאמר הכא להדיא דע"ע אינו נגאל לחצאין ועוד דברייתא לא מתרצא אלא בהכי. אמנם למאי דפרישית לעיל יש ליישב דהרמב"ם ז"ל סובר דהא דמפרש רבינא דאיכא למימר ע"ע יוכיח היינו נמי אילו לא נאמר במקדיש אם גאל יגאל דא"כ הוי פשיטא לן בע"ע דאינו נגאל מג"ש דגאולתו משדה אחוזה דג"ש גמורה היא וה"א דאין ג"ש למחצה משא"כ השתא דכתיב במקדיש דנגאל לחצאין ילפינן ע"ע ק"ו ממקדיש הדיוט מהקדש וכ"ש דע"ע נמי יפה כחו ואתי ק"ו אפקה מג"ש דגאולתו דלא דרשינן לה אלא לקולא ולא לחומרא כדבעי רב הונא ב"ח והוי סבר נמי אביי כן כנ"ל נכון ביישוב שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף כא גמרא א"ל רבינא משום דאיכא למימר ע"ע הנמכר לעכו"ם יוכיח. וכתבתי דמכאן קשה טובא על הרמב"ם ז"ל שפסק דע"ע הנמכר לעכו"ם לוה וגואל לחצאין וכתבו מפרשי דבריו דפסק כאביי דאמר לעיל את"ל דנגאל לחצאין אכתי קשה מדרבינא דבתראה הוא לגבי אביי וכתבתי ליישב ועדיין צ"ע:

תוספות בד"ה משום דאיכא למימר כו' מ"מ בתי החצרים שיפה כחן כו' עכ"ל. והקשה מהרי"ן לב הא איכא למיפרך ע"ע יוכיח והדרא קושייא לדוכתא ועיין מה שתירץ מהרש"א ז"ל ולע"ד דבריו דחוקין במה שכתב דנגאל כולו ולא חציו לאו משמעות גמור הוא והיכא דאיכא ק"ו מפקינן לה מהאי משמעות דסוגיא דשמעתין לא משמע הכי וכ"ש כי הא לא הוי שתקי התוס' לפרושי לכך נלע"ד דס"ס כיון דלענין ב"ח איכא למילף ממקדיש ואיכא למילף מע"ע אית לן למימר דכל חד תיקו אדוכתיה והדרינן לסברא דבתי ע"ח נגאל לחצאין כדאשכחן בכל מקום דהיכא דלא גלי נגאל לחצאין כמ"ש הרשב"א ז"ל דבכל מקום במשכון מיקרי פרעון לחצאין וכ"ש למאי דפרישית דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש סברא אלימתא היא כדאיתא להדיא במשנה דערכין זה חומר בהדיוט מהקדש לענין גאולת חצאין כן נ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל בשיטת התוספות מאי איצטריך בבתי ע"ח למילף מגאולתו נילף מע"ע בק"ו וע"ש ולענ"ד לק"מ דסוף סוף כיון דגלי רחמנא במקדיש דנגאל אית לן למימר בכ"מ דנגאל משום האי סברא דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש כדפרישית:

שם בעא מיניה רב הונא ב"ח מרב ששת כו' מה שדה אחוזה אינו נגאל לחצאין כו' ופרש"י דאליבא דרבנן קבעי ליה. ואף למאי דפרישית לעיל דרב ששת פשיט דממדרשו של ר"ש נשמע לרבנן מ"מ איכא למימר דלבתר דשמיעא ליה הנך ברייתא דמייתי סתמא דתלמודא דתני חדא דאינו נגאל הדר ביה ועי"ל דהאי איבעיא דהכא ודלעיל כחדא בעי להו רב הונא ב"ח מרב ששת אלא דהש"ס קבע לכ"א בפני עצמו כדי לאתויי השקלא וטריא אכל חדא וחדא וכה"ג מצינו טובא וכן צריך לפרש ג"כ לפי שיטת מהרש"א ז"ל שכתב לעיל דלקושטא דמילתא הא דאין נגאל לחצאין בבתי ע"ח לא ילפינן מג"ש דגאולתו אלא בק"ו מע"ע וה"ק רב הונא גופא דמגאולתו ילפינן אף לבתר דמייתי האי ברייתא דלעיל דאותיב לרב ששת אע"כ כדפרישית ודו"ק:

שם אלא למ"ד בתי חצירים מאי בכל. הא ודאי דאקרא לא קשיא ליה מאי בכל דאיצטריך לרבות ע"ע והיינו דלא מקשינן מיניה לר' יהושע מאי בכל אלא עיקר הקושיא אלישנא דברייתא דמשמע דמריבויא דבכל מרבה בתים וע"ע דאי מפשטא דקרא דבכל גאולה תתנו הו"ל לאתויי שדה אחוזה גופא דמרבינן לקבעו חובה מהאי קרא אע"כ לתנא דברייתא לא תני אלא מאי דמרבינן מבכל והיינו דלא תני שדה אחוזה דהאי לאו מבכל ילפינן אלא מגאולה תתנו וא"כ מקשה שפיר דהא בתי חצירות נמי לאו מבכל ילפינן לקבעו חובה אלא מגאולה תתנו דבתי חצירות ושדה אחוזה חדא מילתא היא דכתיב על שדה הארץ יחשב כן נ"ל ברור ונתישב' קושיי' התוס' והרשב"א ז"ל בחידושיו שהקשה אליבא דר' יהושע ועיין במהרש"א ועוד אבאר בסמוך:

שם איתיביה אביי ת"ל יגאלנו כו' מאי לאו בתי ע"ח וע"ע לא בתי חצירות ושדה אחוזה. נראה דסברת המקשה דקאמר מאי לאו בתי ע"ח וע"ע היינו דלמאי דלא סליק אדעתיה הא מילתא דלקרוב קרוב קודם אתא א"כ ע"כ דריבויא דקרא לענין עיקר גאולת קרובים אתא וע"כ היינו בתי ע"ח וע"ע הנמכר לישראל דכולקו אינך בהדיא כתיבי עיקר דין וממילא דלית ליה מיעוטא דיגאלנו לוה ולא לאחר דהא כולהו איצטריכו חד לגופא ותרי לרבויי משא"כ לסברת התרצן דאיצטריך לקרוב קרוב קודם א"כ חד לגופי' וחד לב"ח ושדה אחוזה וחד למעט ע"ע הנמכר לישראל דיגאלנו לזה ולא לאחר דלריבויא ליכא למימר בע"כ הנמכר לישראל כיון דלא אשכחן עדיין עיקר הדין וא"כ לא הוי הריבוי דומיא דאינך כמ"ש התוס' לקמן אלא דאכתי לפ"ז לשון הברייתא אינו מדוקדק דהא קתני מה ת"ל יגאלנו ג' פעמים לרבות משמע מיהא דתרתי לריבוי וחד לגופא ולולי דברי התוס' היה נ"ל דמיעוטא דיגאלנו לזה ולא לאחר לאו מעיקר קרא יתירא ילפינן אלא מדכתיב יגאלנו ולא כתיב יגאל ממילא משמע לזה ולא לאחר ולפ"ז א"ש לישנא דברייתא דלענין קרוב קודם איצטריכו תרי ריבויי חד לשדה אחוזה וחד לבתי חצירות דאע"ג דכתיב על שדה הארץ יחשב סד"א דדוקא לענין עיקר גאולה איתקשו בתי חצירות לשדה אחוזה ולא לגאולת קרובים דכיון דכתיב יגאלנו לזה ולא לאחר משמע דממעט כולהו אלא היכא דגלי לרבויי מש"ה איצטריך תרי ריבויי לרבויי בתי חצירות כן נ"ל נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן:

שם כי תיבעי אליבא דרבנן כו' ויש לדקדק למאי דמסקינן לעיל דף ט"ו ע"ב דמאן תנא דפליג אדרבי ר"י הגלילי ור"ע דמפקי באלה לדרשא אחריתא א"כ ע"כ ס"ל דנמכר לישראל נגאל באלה ומש"ה מייתר להו באלה דאי ס"ד דאין נגאל באלה הא איצטריך באלה לאשמעי' דנמכר לעובד כוכבים אינו נגאל בשש כדרבי אע"כ דבהכי פליגי רבי ורבנן ואפשר דמשמעות דורשין איכא איכא בינייהו:

שם אליבא דרבנן ילפינן שכיר שכיר ולא דרשי יגאלנו או דלמא יגאלנו לזה ולא לאחר. לכאורה כפל לשון הוא והכי הול"ל דרשי שכיר שכיר או לא דרשי או למימר דרשי יגאלנו או לא ונ"ל משום דממאי דפשיטא ליה לר' מספקא ליה לרבנן דבמילתא דרבי מספקא ליה להש"ס לעיל אי טעמא דידיה דאין נגאל באלה משום דלית ליה ש"ש או משום דדריש יגאלנו מיעוטא כדשני ר"נ ב"י לעיל והיינו דמיבעיא לן הכא אי טעמא דר' משום דלית ליה ש"ש א"כ ע"כ פליגי רבנן עליה דהא אשכחן תנאי טובא דילפי ש"ש או דלמא דטעמא דר' נמי משום דדריש יגאלנו ואית ליה ש"ש ולפ"ז לא פליגי רבנן עליה דר' דהא לא אשכחן שום פלוגתא בהא ואפושי פלוגתא לא מפשינן כן נ"ל מיהו לפירוש מהר"י שכתבו התוס' לעיל דף ט"ו ע"ב בד"ה אמר קרא יגאלנו לא יתכן לפרש כן ועיין בחידושינו שם:

דף כא עמוד ב

ההיא לקובעו חובה אפילו לר' יהושע. ומשמע מפר"י ותוספות דמדרשא דבכל ילפינן לקובעו חובה בע"ע הנמכר לעובד כוכבים והא דלא מסקינן לעיל בכה"ג דר' יהושע אלא אליבא דר"א היינו משום דאליבא דרב ששת דאמר בבתי ע"ח אינו נגאל לקרובים א"כ ליכא לאוקמי ריבויא דבכל לע"ע לחוד כיון דבקרקע כתיב כמ"ש התוס' לעיל משא"כ הכא מוקמינן לה שפיר כר' יהושע לקובעו חובה בע"ע ולבתי ע"ח לרשות ועיין . מיהו יש לתמוה טובא דמלבד שהקשו בתוס' בשם הר"ש מקוצי עוד יש לתמוה דעיקר קרא דבכל ארץ אחזתכם גאולה תתנו לארץ כתיב גבי שדה אחוזה ובתי חצירים ואפ"ה קאמר ר' יהושע דרשות ולא חובה והיאך מוקמי הריבויא דבכל לחובה בע"ע והוי כסכינא חריפא דמפסקי קרא ולולא פרש"י ותוס' היה נראה בעיני דלעולם ריבוייא דבכל לא אתי אלא לרבות בכל הגאולות שבעולם אם לא היכא דממעיט קרא ולפ"ז ממילא מרבינן ע"ע הנמכר לעובד כוכבים מכלל ואייתר ליה או דודו או בן דודו יגאלנו לקובעו חובה והא דקאמר בברייתא בכל לרבות ע"ע היינו משום דמינה ילפינן עיקר גאולה ושנה עליו הכתוב בהאי דכתיב בהדיא לקובעו חובה ואע"ג דבמסקנא איצטריך לקרוב קווב קודם לגופא מ"מ מיגאלנו דאיצטריך כמ"ש התוס' בסמוך היינו לקובעו חובה ובזה נתיישב' קושיית מהר"ש מקוצי כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה ההיא לקרוב קרוב קודם כו' וחד למידרש יגאלנו לזה ולא לאחר עכ"ל. והא דלא דרשינן ההיא יגאלנו נמי לריבויא כמו אינך ולרבות ע"ע הנמכר לישראל היינו משום דלריבויא לא איצטריך דנילף ש"ש ולרבי נמי אפילו אם נאמר דלית ליה ש"ש אפ"ה ליכא למימר דלרבויי אתא דנישתוק קרא מיניה וניתי בק"ו מנמכר לעובד כוכבים דאין נגאל בשש כמו שהקשו התוס' לעיל בד"ה אמר קרא יגאלנו ועי"ל דודאי יגאלנו משמע טפי למעוטי מפשטא דקרא דמשמע לזה ולא לאחר ומהא הוי מימעטו כולהו אע"כ דאינך תרי לרבויי אתא וניחא טפי למעט ע"ע דכוותיה ממעט ועוד דלמאי דמסקינן דלרבויי שדה אחוזה אתי א"כ לא שייך לומר דלמעוטי אתי דהא כתיב גאולת קרובים בהדיא כן נ"ל לסברת התוס' מיהו השתא דאתינן להכי איכא למימר דבההיא דאיצטריך לגופא ממילא מימעט ע"ע מדכתיב יגאלנו ואינך תרי חדא לשדה אחוזה וחד לבתי חצירים לקרוב קרוב קודם ואע"ג דכתיב על שדה הארץ יחשב אכתי ה"א למעוטי מיגאלנו לזה ולא לאחר מש"ה איצטריכו כולהו ואיידי דכתיב בחדא יגאלנו ולא יגאל כתב בכולהו. ועוד כתבתי לעיל דף ט"ו ע"ב דאיצטריכו נמי תלתא מיעוטי חד לע"ע שמכרוהו ב"ד וחד למוכר עצמו אע"ג דלא עביד איסורא וחד למעוטי אמה העברייה כמ"ש התוספות לעיל דף ט"ו דבאמה שייך ק"ו טפי ע"ש ותו לא מידי:

שם איבעיא להו ע"ע כו' חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל. מכאן יש להקשות על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"ב מהל' איסורי ביאה דהבא על השפחה מכין אותו מכות מרדות והביא ראיה מדהתירה התורה להאדון למסור שפחה כנענית לע"ע וא"כ היאך קאמרינן הכא דחידוש הוא אפילו בישראל ומאי חידוש אי שריא מן התורה וליכא למימר דנהי דלהרמב"ם אין בו מלקות אפ"ה איסורא דאורייתא אית ביה וכמו שסיים שם הרמב"ם ז"ל אל יהא עון זה קל בעינין כו' שגם זה גורם לבן לסור מאחרי ה' כו' ע"ש דא"כ אכתי מאי ראיה מייתי הרמב"ם ז"ל אף לפי דבדיו דאין בו מלקות היאך התירה התורה להאדון למסור ש"כ דמה לי איסורא רבא מה לי איסורא זוטא ועוד דאדרבא השתא איכא איסורא טפי להאדון שהרי עיקר מסירתו לשם בנים שיהיו עבדים אע"כ דלהרמב"ם אפילו איסורא לית ביה מן התורה והדרא קושיא לדוכתא ואפשר דלהרמב"ם ז"ל הא דקאמרינן הכא חידוש הוא היינו במה שמוסרה לו בע"כ ועי"ל דודאי אם היה האיסור מצד הביאה עצמה לא היתה התורה מתירה להשיאה בע"כ של העבד והיאן מאכילין האדם בע"כ דבר האסור לו אבל השתא שאין האיסור מצד הביאה עצמה אלא מה שגורם לכך כו' והאי איסורא אין העבד עושה אלא האדון וא"כ י"ל דאין ה"נ דהאדון עביד איסורא אלא דהתורה דינא קאמר דאם אדוניו יתן לו אשה אפי' בע"כ והעבד מחוייב לעשות מצד העבדות האשה וילדיה תהיה לאדוניה ועוד דהאדון הו"ל גורם דגורם וליכא איסורא כל כך כן נ"ל ליישב דבריו בדוחק ועדיין צ"ע:

שם איבעיא להו כהן מהו ביפ"ת חידוש הוא ל"ש כהן ל"ש ישראל. ויש לדקדק מאי חידוש איכא למימר לגבי ישראל הא מסקינן בפ' אין מעמידין דף ל"ו דבנותיהן לא הוו דאורייתא אלא דרך אישות או דרך זנות בפרהסיא כמעשה זמרי אבל בזנות בצינעא ב"ד של חשמונאי הוא דגזרו עלייהו מ"מ י"ל דאיכא חידוש אפי' בביאה שניה כיון שנשאה דרך אישות אע"ג שאינה מתגיירת מרצונה אלא בע"כ ועי"ל דהחידוש הוא דאפילו אשת איש הותרה אע"ג דאיכא עשה דודבק כמ"ש התוס' אח"ז עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דהביאה במלחמה מיקרי' פרהסיא ולפמ"ש בסמוך בההיא דלא ילחצנה במלחמה לשיטת הרמב"ם ז"ל אסור לבא עליה במלחמה אלא להכניסה לתוך ביתו א"כ לא יתכן לפרש כן ומכ"ש לפי שיטת רש"י ז"ל דלא הותרה לו אלא לאחר כל המעשים וע"כ צ"ל כדפרישית:

(קונטרס אחרון): ע"ב גמרא איבעיא להו ע"ע כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא כו'. וכתבתי דיש לדקדק מכאן על שיטת הרמב"ם ז"ל דבשפחה ליכא איסור דאורייתא א"כ מאי חידושא וכתבתי ליישב בשני דרכים:

תוספות בד"ה בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסור ואע"ג דגבי שפחה לא מפליג כו' דהא איתותב שמואל כו'. ולכאורה דבריהם תמוהין דמאי ס"ד לדמויי לשפחה כיון דלא שייך התם לחלק כלל בין ביאה ראשונה לשניה וכן במה שכתבו דשמואל איתותב הוא אן למותר ותיפוק ליה דאליבא דרב בעינן למימר הכא דבביאה שנייה מודה דאסור והו"ל לאקשויי דרב שרי לעיל בשפחה. והנראה בזה דלכאורה הוי משמע להו דהא דאמרינן גיורת היא ולכהן לא חזיא לאו משום איסור זונה איירי דכיון שמתגיירת בע"כ לא הויא גיורת גמורה אלא כעובדת כוכבים בעלמא ולשיטת התוס' עכו"ם לא הוי זונה כ"א בגיורת וא"כ לפ"ז איסור גיורת דיפ"ת לאו מאיסור כהונה ממש איירי אלא איסור עכו"ם וא"כ לישראל נמי איכא חידוש ואפ"ה שרי וא"כ שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי אלא דאפ"ה בכהנים שייכא טפי הואיל וריבה בהן מצות יתירות דאפי' אי הוי גיורת גמורה לא חזיא ליה והיינו דקשיא להו לפ"ז אמאי קאמר סתמא דתלמודא דבביאה שנייה רב מודה משום האי סברא דכהנים ריבה בהן מצות יתירות הא לעיל גבי שפחה לא קיימא הך סברא ואמרינן הואיל ואישתרי אלא דאכתי היה מקום לומר דלאיכא דאמרי דהכא אין ה"נ דרב אוסר בשפחה ע"ז כתבו דליתא דהא איתותב שמואל ואהא מסקו דאדרבא בישראל ליכא איסורא בביאה שנייה דגיורת גמורה היא ומה"ט אדרבא בכהנים איכא איסור גמור דזונה כן נ"ל בכוונת התוספות ודו"ק:

דף כב עמוד א

תוספות בד"ה שלא ילחצנה במלחמה פי' בקונטרס לבא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה כו' ואפילו ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ובאמת אין הכרע בזה מלשון רש"י ז"ל אלא דיש לפרש כשיטת הרמב"ם ז"ל דביאה ראשונה נמי נהי דמותרת קודם כל המעשים אפ"ה אסור לבא עליה במלחמה אלא משיכניסנה לביתו ולענ"ד שזה מוכרח בכוונת רש"י ז"ל דנהי דהתוספות מייתי דבירושלמי איכא למ"ד הכי היינו מדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא משא"כ בתלמודא דידן דדריש מקרא דוהבאת' אל תוך ביתך משמע דמשהביאה לביתו מותרת מיד קודם כל המעשים דלא קפיד קרא אלא שלא ילחצנה במלחמה כן נ"ל ברור לולא דהתוס' לא משמע להו הכי:

בא"ד אך אין לתרץ שפיר לפי' הקונט' מה חילוק בין ביאה ראשונה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב דאפי' להבנת התוס' בשיטת רש"י דביאה ראשונה אחר כל המעשים מ"מ יש לחלק שפיר דביאה ראשונה הותרה כנגד יצה"ר וכדי שיאכל בשר תמותות שחוטה התירה התורה לגיירה בע"כ שישאנה בהיתר דרך אישות ועשאה כגיורת גמורה וא"כ בישראל בביאה שנייה תו ליכא איסורא כלל דבע"כ דהכא כרצון דעלמא כיון שאינה יכולה למחות משא"כ בכהן דאסור בגיורת כל ביאה וביאה היא באיסור ואין להתיר אלא ביאה ראשונה דוקא כדי שיתפייס יצרו ותו לא מידי:

דף כב עמוד ב

עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ומפיק לה בגמרא מוהתנחלתם דהוקש לשדה אחוזה. ומשמע לכאורה דהיינו משום דס"ל לתנא דמתניתין דעבדא כמקרקעי דמי וא"כ למ"ד עבדא כמטלטלי דמי ליתא לדינא דמתני' וכן נסתפקו התוספות בזה בב"ק פ' הגוזל דף צ"ו ע"ב בד"ה המחליף ע"ש וכבר הקשיתי שם דהא לר"מ ס"ל עבדא כמטלטלי דמי ואפ"ה משמע דמודה בהני דיני דמתניתין דהא איירי בסיפא ועוד דהא אביי מפרש לקמן טעמא דר"מ הואיל וקני ליה בע"כ בכסף מקנה ליה בע"כ ומקשינן נמי א"ה שטר נמי אלמא דלרבי מאיר נמי נקנה בכסף ובשטר והיינו כדמסקו התוספות בב"ק דלענין קנין כ"ע מודו דאיתקוש לקרקעות ועיין בסמוך:

גמרא אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה. וקשיא לי מ"ט דשמואל דליכא למימר דס"ל עבדא כמטלטלי דמי דא"כ תיקשי ליה מתני' אע"כ כדפרישית דלענין קנין כ"ע מודו דאיתקוש לקרקע א"כ הדרא קושיא לדוכתא ועוד דלמאי דקי"ל כר' יוחנן דבמטלטלים נמי כסף קונה דבר תורה ולא משיכה אלא דמשיכה תקנתא דרבנן היא שמא יאמר נשרף חיטיך בעלייה וע"כ דבעבד לא שייך האי תקנתא דאל"כ היאך קתני במתניתין דכסף קונה וליכא למימר דמתניתין דינא דאורייתא קאמר הא ליתא דהא מסקינן דמידי דאיתא במטלטלים לא קתני ולדינא דאורייתא כסף נמי איתא במטלטלים אע"כ דמתני' לבתר תקנתא דרבנן נמי איירי ואפ"ה עבד כנעני נקנה בכסף דלא שייך ביה האי תקנתא א"כ אמאי נקנה במשיכה ועכ"פ קשה על כל הפוסקים שפסקו כההיא דשמואל דשמעתין אע"ג דקי"ל עבדא כמקרקעי דמי במילי דאורייתא וקי"ל נמי כר' יוחנן דכסף קונה מדאורייתא במטלטלים והנראה בעיני דודאי לר' יוחנן נמי קנין משיכה חשוב טובא ומסברא הוא שיקנה בכל מקום תדע דאל"כ כל המטלטלים במציאה ומתנה ובנכסי הגר במאי קונה אע"כ במשיכה כמו שאבאר לקמן בדיני בהמה ומטלטלים אי"ה אלא הא דאין קונה במטלטלים במשיכה במקח וממכר היינו מגזירת הכתוב דכתיב לעמיתך ודרשינן בבכורות לעמיתן בחדא והיינו בכסף דוקא ולא במשיכה ולפ"ז א"ש דאדרבא משום דקי"ל עבדא כמקרקעי דמי וא"כ לא הוי בכלל וכי תמכרו ממכר לעמיתך ואדרבא ממעטינן עבדים מדין אונאה מההיא קרא וכי תמכרו ממכר לעמיתך א"כ הדרינן לסברא דכי היכי דקונה משיכה בכל מקום במתנה קונה נמי במקח וממכר דמאי שנא ושאני מטלטלים דגזירת הכתוב הוא דבחדא משא"כ עבדים דאיתרבו בריבוי קנינים ה"ה למשיכה והקישא דלשדה אחוזה לריבוי קנינים אתא ולא למיעוט ועוד דאין דנין אפשר משא"א דבקרקעות לא שייך משיכה כן נ"ל:

דף כג עמוד א

בתוס' ד"ה ואיכא דאמרי קטן הוה כו' כן פי' הקונט' וקשה לר"ת מנ"ל דלא כאבא שאול כו' לפי שהיה ירא שמא יקדמנו אחר ויזכה בו עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דאי ס"ד דשייך האי חששא שמא יקדמנו אחר א"כ במאי פליגי הני תרתי לישני אהדדי כיון דהאי חששא שייך בין בגדול בין בקטן אע"כ דלא שייך האי חששא כלל אי משום שהיה הדבר ידוע שלא היה שם שום אדם אחר שרצה לזכות בו ברגע זו בשעת יציאת נשמתו או משום דלא היה מועיל דסוף סוף אם יחזיק בו אחר תיכף אחר חזקתו דמר זוטרא מחיים או עם יציאת נשמה לא הוי מהני חזקת מר זוטרא וא"כ ע"כ עיקר החששא שלא יזכה העבד בעצמו ועוד דבלא"ה נמי מסתמא לא פליגי הני תרי לישני במציאות בדבר ידוע אי גדול הוי או קטן הוי דא"כ חד מינייהו שקורי משקר אע"כ דדרא בתראה דלא הוי ידעו היאך הוי עובדא פליגי בהא וא"כ ע"כ דלדינא פליגי אי איכא למילף מהא עובדא דלא כאבא שאול או לא כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ו"ל. מיהו ר"ת ז"ל לא נחית להכי ואדרבא לא ניחא ליה למימר דפליגי לדינא ולאוקמי ללישנא בתרא דמר זוטרא דלא כהלכתא ומש"ה מפרש בענין אחר ולפירוש בתרא דר"ת נמי כיון דלא מוקמינן למר זוטרא דלא כהלכתא ניחא ליה לר"ת לפרש דפליגי הני לישני בגופא דעובדא אי הוי מחיים או לאחר מיתה כדמשמע לישנא דתלמודא דבלישנא קמא דגדול הוה מסיק זה פירש לחיים כו' משמע דללישנא בתרא לא הוי הכי דאל"כ מעיקרא הו"ל למימר זה פירש לחיים כן צ"ל ליישב קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

גמרא מכדי שמעינן ליה לר"מ דאמר חוב הוא לעבד כו' והקשה הרשב"א ז"ל דכיון דאית ליה לר"מ בסוף נזיר דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור א"כ אמאי הוה חוב לעבד הא אי בעי מפקיר ליה ומחמת קושיא זו נדחק בסוגי' דנזיר וע"ש ואני בעניי כבר עמדתי על דבריו בזה בחידושי לגיטין דף י"א וי"ב וכתבתי שם דאדרבא משום דס"ל לר"מ מפקיר עבדו א"צ גט שחרור הוי שפיר חוב גוף השחרור דשמא אינו רוצה להפקירו שמא יזכה בו אחר והעבד אינו רוצה לזכות בעצמו ועוד דאי נמי מפקיר ליה די' לצרה בשעתו השתא מיהא אין כאן זכות לעבד כיון דבעבדות ניחא ליה טפי כמו שביארתי שם היטב סברא זו מלשון התוס' משא"כ אי ס"ל לר"מ דמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור לא הוי סבר ר"מ דחוב הוא לו לענין השחרור דהא אי בעי מפקיר ליה ויהא אסור בשפחה ובבת חורין כמו שכתבתי בגיטין דף ל"ט ודף מ' בשיטת רש"י והרי"ף ז"ל מיהו הרשב"א ז"ל לשיטתו שסובר כשיטת התוס' דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה. מיהו התוס' ביבמות ר"פ אלמנה לכ"ג דקדקו ממאי דסבר רבי מאיר הכא דאין קנין לעבד בלא רבו ולא משכחת עבד שקנה עבדים אלא אי סבר דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור אלא דאכתי אין זה מוכרח והמעיין יבין ואין להאריך כאן ועיין בסמוך:

שם אלא פשיטא מדעתו והא קמל"ן ע"י אחרים אין ע"י עצמו לא והקשו בתוס' ישנים וא"ת מעיקרא נמי ידע תלמודא דהכי הוא כו' ע"ש ובמהרש"א. ולכאורה היה נראה בזה דודאי מעיקרא נמי הוי משמע ליה פשטא דמתני' דלר"מ ע"י עצמו לא כיון דקתני סיפא במילתא דרבנן בכסף ע"י עצמו ובלבד שיהא הכסף משל אחרים משמע דלר"מ לא מהני וכ"ש למאי דגריס רש"י בסמוך במילתא דר"ש בן אלעזר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו והאי אף ע"כ אדר"מ קאי משמע להדיא דר"מ פליג אדרבנן בכסף ע"י עצמו מיהא אכתי מצינן למימר דבסתם כסף פליגי אבל אי אקני ליה אחר מנה ע"מ שיצא לחירות אפשר דמודה ר"מ דמהני כאוקימתא דרב ששת לקמן וכמ"ש התוס' שם דהכי הלכתא משא"כ למאי דבעי הכא למימר דמדעתו איירי וא"כ בכסף ליכא חידוש כלל וע"כ לדיוקא אתא דע"י עצמו לא משכחת כלל והיינו כמו שדקדק רש"י ז"ל דאין קנין לעבד בשום צד ואפי' בע"מ שיצא לחירות נמי לא כנ"ל. מיהו במאי דפשיטא ליה לתלמודא הכא דבכסף מדעתו ע"י אחרים ליכא רבותא כלל יש לי לדקדק דהא לעיל דף ז' אמר רבא דהילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וא"כ איכא רבותא בע"כ גופא דאע"ג דהעבד לא חסר מידי אפ"ה נפדה ויש ליישב דאי ר"מ הא אתא לאשמעינן הו"ל לאשמעינן במתני' דריש מכילתין בקידושי כסף או בעבד עברי אע"כ דלר"מ הא מילתא לא הוי רבותא אלא דרבא יליף למילתא מדר"מ ודו"ק:

שם א"ה אפילו שטר נמי. אע"ג דבשטר איכא ג"ש דלה לה מאשה שאין יכול לזכות לה גט אלא מדעתה מ"מ פריך שפיר דכיון דבשטר לא אמרינן האי סברא דהואיל וקני ליה בע"כ מקנה בע"כ א"כ בכסף נמי ליתא להאי סברא ועי"ל דסמיך אהקישא דשטר וכסף בעבד ושפחה איתקשו להדדי כדאיתא בגיטין דף מ"א ע"ב וא"כ יש להקיש כסף לשטר וע"ז משני דבשטר האי שטרא לחוד משא"כ בכסף לית לן למימר דלא מהני משום דסברא אלימת' היא דהואיל וקני בעל כרחו מקנה בעל כרחו והקישא לא מיותר להכי כן נ"ל:

שם רבא אמר בכסף קבלת רבו גרמה לו כו' נראה לענ"ד דדוקא אליבא דר"מ מפרש רבא הכי והיינו למאי דפרישית לעיל דר"מ סובר דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור כשמואל דיליף הכי מקרא דכל עבד שאין רשות לרבו עליו אין קרוי עבד וא"כ ה"נ כיון שהרב מקבל הכסף הרי סילק רשותו ממנו לגמרי וזה שנותן הכסף אין רוצה לזכות בו דהא ע"מ שישחררו יהיב וא"כ הרי נשאר העבד בלא אדון וממילא לא גרע ממפקיר עבדו משא"כ בשטר שאין האדון רוצה להוציא העבד מרשותו אם לא ע"י השטר וכל זמן שלא נגמר השיחרור עדיין הוא ברשות האדון וא"כ כיון דחוב הוא לו צריך שיגיע השיחרור לידו או מדעתו ע"י שלוחו. ובזה נתיישב' שיטת הרי"ף ז"ל שכתב אליבא דרבנן דכסף ע"י אחרים משום דזכות הוא לעבד והקשו עליו הקדמונים מאי הוצרך להאי טעמא דלפ"ז אי עמד העבד וצוח שאינו רוצה לא מהני טפי הו"ל להרי"ף לפרש הטעם לרבנן כמו לר"מ ומטעמא דרבא דקבלת רבו גרמה לו וא"כ אפילו עומד וצוח הוי שיחרור ולמאי דפרישית א"ש דדוקא אליבא דר"מ מפרש רבא הכי משא"כ למאי דקי"ל דמפקיר עבדו צריך גט שיחרור תו ליתא להאי טעמא דרבא כן נ"ל נכון ונ"ל שיצא לו להרי"ף כן ממאי דמקשינן בסמוך לרבנן לערבינהו וליתנינהו ומאי קושיא הא בשטר ע"י אחרים היינו דוקא סתמא אבל בעומד וצוח לא מהני ובכסף ע"י אחרים אפילו עומד וצוח מהני לטעמא דרבא אע"כ דאליבא דרבנן לא שייך טעמא דרבא ודו"ק:

שם והא קי"ל דגיטו וידו באין כא' ופרש"י דממעשים בכל יום קשיא ליה היאך שבקינן רבנן ועבדינן כר"מ עכ"ל. ואע"ג דבלא"ה לא קי"ל נמי כחכמים דמתני' במאי דאמרי בכסף ע"י עצמו אלא כר"מ אליבא דרב ששת כמ"ש התוס' לקמן בד"ה ור' אלעזר מ"מ לא דמי דהתם סמכינן אהא דאמר רב בנדרים כר"מ משא"כ לענין גיטו וידו באין כא' דלא אשכחן שום אמורא דפסיק כר"מ לגבי חכמים א"כ מקשה שפיר למעשים בכל יום. מיהו בלא"ה ה"מ לאקשויי בפשיטות לפמ"ש התוס' סוף ד"ה ורשב"א דמפ"ק דגיטין מוכח דרבנן דפליגי אדר"מ התם סברי דגיטו וידו באין כא' ועיין במה שאפרש שם ואכתי יש לי לדקדק במ"ש רש"י ז"ל דממעשים בכל יום מקשה ובר"פ הזורק משמע התם דכמה אמוראי לית להו ההיא דגיטו וידו באין כא' וכן דגיטה וחצירה באין כא' ויש ליישב:

שם ורשב"א היא כו' וג' מחלוקות בדבר. עיין בפירוש רש"י שנדחק דרישא דסיפא וסיפא דסיפא לאו חד תנא הוא וזה דוחק ועוד דאכתי הקושיי' במקומה דמעשים בכל יום לא הוי כחכמים דמתני' ולכאורה ה"מ לפרש בפשיטות דאקושיא דליערבינהו וליתנינהו קאי דהא דקאמרי' במתני' בשטר ע"י אחרים היינו אף ע"י אחרים אלא הא דלא ערבינהו היינו משום דלאו מילתא דפסיקא הוא כיון דרשב"א פליג ולא רצה רבי לסתום בזה לא כחכמים ולא כרשב"א מש"ה לא ערבינהו אלא דל' ורשב"א היא לא משמע הכי ולפמ"ש בסמוך בל' התוס' יש ליישב השיטה עיין שם:

שם אמר רבה מ"ט דרשב"א. לכאורה טפי הו"ל להקשות מ"ט דרבנן דהא בר"פ הזורק ס"ל לכולהו אמוראי מסברא דלא אמרינן גיטה וידה באין כא' ורבא גופא דמסיק התם להא מילתא דייק לה מעבד למ"ד ע"י עצמו ואם כן מילתא דרשב"א מסברא אלא דאפשר דהמקשה נמי ג"ש דלה לה מאשה קשיא ליה מ"ט דרשב"א האיכא למילף מה אשה ע"י עצמה ה"ה בעבד ע"י עצמו וע"ז משני ליה שפיר דאיכא למימר מהאי ג"ש איפכא וכיון דאיכא למימר הכי והכי לא שייך ג"ש בהא מילתא ומוקמינן אסברא ועי"ל דפשטא דקרא דכתיב או חופשה לא ניתן לה משמע לידה ממש ומש"ה קשיא לי' מ"ט דרשב"א מיהא בהא מצינן למימר דרשב"א לשיטתיה דס"ל בפ' החולץ דף מ"ו דמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור דלית ליה דרשא דשמואל וא"כ איכא לאוקמי פשטא דקרא כשהפקירו וא"כ יש לו יד ומש"ה משתחרר ע"י עצמו בשטר משא"כ בסתם עבד שלא הפקירו אין לו יד להשתחרר ע"י עצמו לכך נראה כל' הראשון שכתבתי שכתבתי ודו"ק:

דף כג עמוד ב

בד"ה רשב"א כו' וא"ת מנ"ל הך ג' מחלוקות כו' ולספרים דל"ג אף צ"ל כיון דאשכחן דרבנן פליגי כו' כדאיתא פ"ק דגיטין דאמר אי בעי זריק כי' עכ"ל. ולכאורה אין זה מוכרח דהתם לאו רבנן הוא דקאמרי הכי אלא סתמא דתלמודא דייק ממילתא דר"מ דה"ק להו לחכמים וכי תימרו אי בעי זריק ליה גיטא וא"כ ר"מ הוצרך לומר כן לפי שיטתו דאם ישיבו לו החכמים היאך אמרת דחוב הוא לו הא אי בעי זריק ליה גיטא דהא לדידן גיטו וידו באין כא' הוצרך להשיבם עריק ואזיל לעלמא כו'. מיהו לענ"ד נראה דע"כ ג' מחלוקות בדבר והיינו מאי דקאמרינן בגיטין בג' דברים שוין גיטי נשים לשחרורי עבדים וקחשיב מוליך ומביא דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם וקתני כדברי ר"מ בארבע והיינו לענין דיכול לחזור בו דחוב הוא לו אלמא דלרבנן הוי מיהא ג' וא' מהם מולין ומביא ואי ס"ד דלרבנן דוכות הוא לו הוי דוקא ע"י אחרים ולא ע"י עצמו היכי משכחת לה מיליך ומביא הא כשמוסר הרב השחרור ע"י אחרים לאלתר הוי משוחרר והו"ל כשליח קבלה דאין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אע"כ דס"ל גיטו וידו באין כא' וא"כ משכחת שפיר שליח להולכה בשיחרור וכבר כתבתי בזה בחידושי לגיטין דף ט' ועיין בסמוך:

גמרא בעי רבה לרשב"א ע"כ מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו עיין בפרש"י ותוספות. מיהו לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בההיא דהאומר תן שחרור זה לעבדי דלרבנן אם רצה לחזור בו לא יחזור בו וכתבו שם דנהי דאין יכול לחזור בו אפ"ה גיטא לא הוי עד דמטא לידא דעבד וא"כ לפ"ז א"ש איבעיא דהכא דנהי דלרשב"א משתחרר ע"י אחרים היינו לענין שהרב אין יכול לחזור בו אלא דאכתי לא הוי משוחרר גמור עד דמטי שחרור לידיה ונהי דלית ליה לרשב"א גיטו וידו באין כא' מ"מ הכא כיון שכבר סילק האדון רשותו ממנו דהא אין יכול לחזור בו א"כ יש לו יד לעבד לקבל גיטו מיד אחרים שזיכו לו אבל הא מיבעיא ליה לרבה אם יכול העבד לעשות שליח לקבלה להשתחרר מיד כשיגיע השחרור ליד שלוחו דהא מילתא לא שייכא בדרשב"א כלל כן נ"ל נכון לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכבר כתבתי בחידושי לגיטין דף ט' ע"ב שהיא שיטת רש"י ז"ל קודם חזרה ע"ש באריכות אבל התוספות כאן לשיטתם שם לכך מפרשי בע"א ודו"ק:

שם אמר רבה אמר רב ששת כו' ור"מ סבר כו' וכי אמר ליה ע"מ לאו כלום קאמר. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דטעמא דר"מ משום דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה דתנאי בטל והמעשה קיים ע"ש ולענ"ד א"א לומר כן דהתינח בעבד אלא באשה דמדאורייתא ודאי יש לה קנין בלא בעלה אלא דחכמים תקנו דמה שקנתה אשה קנה בעלה וא"כ הא אמרינן בכתובות פ' אע"פ דלר"מ בדרבנן תנאו קיים לכך נראה כפירוש הרא"ש ז"ל בשמעתין דהו"ל כתנאי שסותר המעשה ודמי לאומר לחבירו הריני נותן לך מתנה ע"מ שלא יהא שלך דכיון דיד העבד כיד רבו ומה שמתנה עמו הוי כאילו מתנה עם האדון אלא דאכתי לא מיושב שפיר זה הטעם לר"א אליבא דר"מ דאמר אפילו ע"מ שתצא לחירות לא מהני ואפשר דהתם נמי כ"ש דלא שייך לומר דהוי כאילו התנה עם האדון שיצא לחירות דא"כ הו"ל ע"י אחרים דמודה ר"מ דמהני אע"כ מדקרי ליה ע"י עצמו היינו משום דעיקר המתנה להעבד וא"כ אילו אמר להאדון הרי לך במתנה ע"מ שתתן להעבד אטו מי מהני כן נ"ל ועיין בסמוך בל' התוספות בשיטת ר"י ודו"ק:

תוספות בד"ה ור"א אומר כל כה"ג אומר ר"ת דהלכה כר"מ כו' ואליבא דרב ששת כו' עכ"ל. לכאורה לא נ"מ מידי אי הוה הלכה כרב ששת וכר"מ או כר"א וכרבנן אלא משום דפשיטא ליה לר"ת דהלכה כר"מ מסוגייא דנדרים דמוקמינן לרב כר"מ וקי"ל כרב באיסורי לכך הוצרך ר"ת להוכיח דלאו כר"מ אליבא דר"א אלא כר"מ לרב ששת וא"כ ממילא מוכח דלרב ששת מודה ר"מ בע"מ שתצא לחירות דמהני כדמהני התם ע"מ דמה שאת נותנת לפיך ואגופא דסוגייא דתלמודא דנדרים לא שייך להקשות מנ"ל לאוקמי מילתא דרב כר"מ ואליבא דרב ששת הא מצי לאוקמי מילתא דרב כר"א וכרבנן דאפשר דלא משמע ליה לסתמא דתלמודא דנדרים שום סברא אוקימתא דר"א משום דפשיטא להו דבע"מ שתצא לחירות אפילו ר"מ מודה ומהאי סוגייא גופא מוכיח ר"ת דהלכה כרב ששת ואפילו לשיטת הפוסקים כשמואל בנדרים וס"ל דלענין ממון איתשל אפ"ה ע"כ הכא הלכה כרב ששת ואליבא דרבנן ועיין בסמוך:

דף כד עמוד א

בא"ד ועוד מייתי ראיה דהלכה כר"ש מפ' בן סורר כו' והשתא בשלמא לר"ש אתי מיהא כרבנן כו' עכ"ל. ואפ"ה לא ניחא ליה לפסוק כשמואל דמסייע ליה נמי סתמא דפסחים משום דבפסחים לא נחית סתמא דתלמודא לפרש דוקא הכי אלא משום דבעי לאוקמי מתניתין אפילו כרבנן וממילא ידעינן דלר"מ איירי באמר לו ע"מ שתצא ידי פסח וכן נראה מל' והרא"ש ז"ל ומה"ט לא הוצרך ר"י ז"ל ליישב שיטה דפסחים אלא סוגיא דנדרים דפ' בן סורר. מיהו ממתניתין דפ' בן סורר לא קשיא לר"א דהא איכא התם אוקימתא אחריתא ע"ש ונראה דרב גופא נמי מוקי למתני דפ' בן סורר בהאי אוקימתא אחריתא דלא תיקשי סתמא דבן סורר אסתמא דנדרים כן נ"ל:

בא"ד אך ר"י אומר דאין ראיה דהלכה כרב ששת כו' נראה דר"י רוצה לפסוק כרב ומוקמינן ליה בנדרים כר"מ והיינו כר"מ אליבא דר"א אלא דאכתי קשיא לי א"כ אמאי מוקמינן התם בנדרים למילתא דרב כר"מ הא אפי' כרבנן נמי מצי לאוקמא ואפשר משום דלר"מ שמעינן בהדיא דבעבד לא מהני מה שתרצי עשי דהא אפילו ע"מ שתצא לחירות לא מהני א"כ באשה מעלינן חד דרגא דבעינן מיהא ע"מ שאת נותנת לפיך אבל כולי האי לא מפלגינן בין אשה לעבד לומר דבאשה מהני מה שתרצי עשי משא"כ לרבנן דלא פסיקא לן כולי האי דלא מהני בעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו דהוי כמה שתרצי עשי אלא ר"א מסיק הכי מסברא וא"כ אפשר דבאשה מהני אפילו מה שתרצי עשי כן נ"ל בשיטת ר"י ובעיקר דבריו נ"ל לפרש דמה"ט גופא דאם נתן הבעל מתנה לאשתו קנתה א"כ מש"ה נמי מהני בה תנאה והיינו למאי דפרישית בסברת הרא"ש ז"ל דהו"ל כאילו אמר לאדון ע"מ שלא יהא שלן וא"כ דוקא בעבד שייך לומר כן דהא אפילו אם אמר לאדון ע"מ שתתן לעבד נמי לא מהני דהא אין לעבד יד כלל משא"כ באשה שאם התנה עם הבעל ע"מ שתתן לאשתך מהני דהא קנתה מיד הבעל ואם כן כשהתנה הנותן עם האשה לא גרע כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה אלא בזוזי דידה כו' ומה שפירש בקונטרס לא נהירא עיין בחידושי הרשב"א שכתב ליישב שיטת רש"י וכן במה שכתבו התוספות דאיירי כשהקנה לה אחר מנה כתב שם בל' אחר דאיירי שהבעל נתן לה מתנה וזה מוכרח בשיטת התוספות דהא אליבא דר"א איירי הכא דבע"מ שאין לבעלך רשות בו לכ"ע קנה הבעל ועיין במהרש"א:

דף כד עמוד ב

א"כ שן ועין מאי אהני ליה. ונ"ל דעיקר דיוקא מייתורא דשן דהא עין ודאי איצטריך למעט שן דחלב דכיון דישלחנו רבוייא הוא הוי מרבה הכל אפילו שן דחלב ועוד דבלא"ה איצטריך עין למעט מומין שבסתר והשתא אתי שפיר נמי הא דמקשה מעיקרא מהכהו על ידו וסופה לחזור ולא מקשה נמי ממומין שבסתר דמשמע לקמן מפלוגתא דרבי ובן עזאי ורבנן דלכ"ע מומין שבגלוי לא בעינן והו"ל להקשות כיון דישלחנו ריבוייא הוא מנ"ל למעוטי מומין שבסתר אע"כ דהוי ידע שפיר דממעטינן משן ועין מומין שבסתר אלא דקשיא לי' מנ"ל למעוטי נמי סופה לחזור דהא מריבוייא דישלחנו איכא לרבויי הכל וממיעוטא דשן ועין לא שייך למעט אלא מאי דלא דמי לגמרי והיינו מומין שבסתר וע"ז משני שפיר א"כ שן ועין מאי אהני ליה פירוש כיון דאיכא תרי מיעוטי א"כ מחדא ממעטינן מומין שבסתר ואידך למעוטי סופה לחזור וממילא מימעט נמי שן דחלב כן נ"ל נכון:

שם אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמוייה וחטטה עבד יוצא לחירות מ"ט מחוסר אבר הוא ותנא תונא כו'. ועי' בפרש"י בד"ה נחטטה והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו א"כ בשינו נדודה והפילה נמי וכן הקשה מהרש"א ז"ל ובתוספות ישנים הקשו ג"כ מאי מייתי ראיה הא לא דמי לעוף דמתחלה לא היה בו דבר שראוי לפסול משא"כ הכא בעבד שהיתה סמוייה מעיקרא כו' ולולא שאיני כדי היה צ"ל דלא מייתי רב ששת ראיה לעיקר הדין דודאי פשיטא ליה מסברא מריבויא דישלחנו דכל שעשאו מחוסר אבר פשיטא דיוצא לחירות ולא הוצרך להביא ראיה אלא דעין מיקרי אבר משום דלכאורה לא הוי אבר כיון שאין בו עצם ובאהלות נמי לא קחשיב ליה לגבי רמ"ח איברים שבאדם ולהכי מייתי מעופות דאף על גב דאין מום בו אלא מחוסר אבר אפילו הכי פסול להקרבה בנחטטה עינו אלמא דאשכחן דעין מיקרי אבר משום הכי יוצא לחירות דהא עשאו מחוסר אבר משא"כ בשן לא אשכחן דמיקרי אבר כן נ"ל נכון:

דף כה עמוד א

גמרא ורבי לשון לא ורמינהו הרי מי שהיה מזה כו' ועוד תניא שניטל רוב הלשון ר' אומר כו'. נראה דלאו משום דיציאת עבד לחירות דמי להנך מקשה הכי אלא כיון דלר' סירוס מיקרי מומין שבגלוי אע"ג דלא הוי גלוי כמו שן ועין אע"כ כיון דישלחנו ריבוייא הוא סובר רבי דמרבינן הכל ולא מימעט משן ועין אלא מאי דלא הוי גלוי כלל א"כ אמאי ממעט רבי לשון הא אשכחן לשון דמיקרי גלוי לענין הזאה ולענין מומי בכור ובזה נתיישב' קושיית התוס' בד"ה ר' מדמה אלא דהתוספות נמי לסברא זו נתכוונו ועדיפא משני דודאי אין לדמות עבד לטבילה דהתם בעינן דומיא דבשרו דהוי גלוי לגמרי מאבראי משא"כ בעבד כיון דכתיב שן אלמא דלא בעינן מאבראי ממש אלא גילוי קצת ובזה נתיישב' ג"כ קושיית מהרש"א ז"ל ודו"ק:

שם וסבר רבי לענין טבילה כטמון דמי והתניא מעשה בשפחתו של בית רבי שנמצא עצם בין שיניה כו'. הכא נמי יש לדקדק מאי מקשה מלשון אשיניים דהא שינים הוי גלוי טפי מלשון דהא בעבד מיקרי מום שבגלוי משא"כ לשון דהוי מום שבסתר לרבנן דפליגי אר' אלא דאפ"ה מקשה שפיר למאי דפרישית דודאי עבד לא דמי לטבילה דהתם דומיא דבשרו והכא דומיא דשן מ"מ לרבי קשה ממ"נ אי דריש דומיא דבשרו ממש מאבראי א"כ אפילו שן לא בעי טבילה ואי לא דריש דומיא דבשרו ממש אלא דבעינן דומיא דבשרו כל דהו שיהא גלוי קצת לאפוקי בית הסתרים ממש א"כ לשון נמי ליבעי טבילה דהא לר' מיקרי גלוי לענין עבד והזאה ומומי בכור כנ"ל:

דף כה עמוד ב

בהמה גסה נקנית במסירה כו' ונראה ברור דודאי בהמה בכלל מטלטלים נינהו והיינו דתנינן במשנה דבסמוך דנכסים שאין להם אחריות אינן נקנין אלא במשיכה וכדמסקינן עלה דלריש לקיש מדאורייתא ולר' יוחנן מדרבנן וכל הני קנינים משיכה ומסירה והגבהה ע"כ כולהו בכלל משיכה נינהו למ"ד מדאורייתא דאורייתא ולמ"ד מדרבנן דרבנן וממילא דכל א' קונה לפי מה שדרכו בכך כמו שיבואר בסמוך ועוד דאפי' לר' יוחנן נמי עיקר קנין משיכה מיהא דאורייתא במתנה דאל"כ במה יקנה ומה שהקדים התנא לשנות בהמה מקמי שאר מטלטלים ולמאי דפרישית דעיקר קנינא תליא נמי בשאר מטלטלים היה מהראוי להקדים דין המטלטלים בכלל ולומר דנקנין במשיכה אלא דאפשר דהתנא בכולהו פירקין מכל עניני קנינים מיירי וחשוב חשוב קודם קתני בתחלה דין קניית אשה ואח"כ ע"ע ואח"כ עבד כנעני ואח"כ בהמה שהיא בכלל בעל חי ואח"כ שאר נכסים:

רש"י בד"ה נקנית במסירה כו' אבל במשיכה לא מקנייה דאין דרכה בכך כו' עכ"ל. מלשון זה נראה מבואר בכוונת רש"י דלאו משום חשיבות דמסירה ממשיכה תליא מילתא אלא משום שאין דרכה בכך ותדע דאי ס"ד משום דמסירה עדיף ממשיכה א"כ בכל המטלטלים דמהני משיכה אמאי לא מהני מסירה דעדיף והא לא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דמטלטלים נקנין במסירה אלא במשיכה או בהגבהה לבר מספינה ושטרות כדאיתא בפ' הספינה אע"כ כדפרישית דלכ"ע מסירה קנין גרוע הוא ולא מהני אלא בבהמה גסה לר"מ ור"א לכך הוכרח רש"י לפרש דהיינו משום דא"א בענין אחר דלאו אורחה לא במשיכה ולא בהגבהה ונראה עוד שמה שהכריחו לרש"י לפרש כן היינו משום דקתני והדקה בהגבהה והאי ודאי דוקא בהגבהה א"כ ע"כ רישא נמי דוקא כן נ"ל בשיטת רש"י ולשיטת התוספות נמי ע"כ צריכין לסברא זו דהא דמהני מסירה בבהמה גסה לר"מ ור"א ולא בשאר מטלטלים היינו משום דבהמה גסה אין דרכה במשיכה לכך תקנו דמסירה נמי מהני אלא דאפ"ה אי עביד משיכה מהני אע"ג דלאו אורחה בכך כדאשכחן בהגבהה דמשום דהוי קנין חשוב מהני אפילו במידי דלאו אורחה בהגבהה אלא במשיכה ה"ה במשיכה במידי דלאו אורחא במשיכה אלא במסירה ולרש"י מצינן למימר דדוקא הגבהה מהני בכל מקום כיון דניכר ביה טפי ענין הקנאה דעיקר הגבהתו לצורך קנין קעביד משא"כ במשיכה דאין ניכר בו קנין כ"כ דמה"ט לא מהני בדברים שדרכן להגביה א"כ לא מהני נמי במידי דלאו אורחא כן נ"ל נכון ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בהמה גסה פי' בקונטרס כו' משמע לפירושו דמסירה עדיפא ממשיכה והא דקאמר כו' במשיכה וכ"ש במסירה עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך כל זה אינו מוכרח לפרש"י דע"כ לרש"י נמי מסירה גריעא ממשיכה אלא דאפ"ה לר"מ ור"א בעינן דוקא מסירה משום דלאו אורחה במשיכה ולפ"ז ממילא שמעינן כיון דלרב מהני בה משיכה ה"ל כשאר מטלטלין דבעינן דוקא משיכה ולא מסירה כן נ"ל לפי' רש"י וק"ל:

בא"ד ומיהו הך פירכא איכא לשנויי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונתם דבהא מיתרצו כל הנך קושיות שהקשו מעיקרא ע"ש ומ"מ נראה דעיקר תירוצם אהאי קושייתם בתרייתא דפיל משא"כ הנך קושיות לא מיתרצו שפיר בהא דהא מתניתין דריש פ"ק דב"מ משמע דאיירי בין במציאה בין במקח וממכר דומיא דבבא דשנים אוחזין דמוקמינן התם רישא במציאה וסיפא במו"מ וכן הא דמקשה סתמא דתלמודא אמילתא דשמואל מנהיג מי איכא למ"ד לא קני נמי אכתי לא מיתרצא שפיר דמאי קושיא דלמא שמואל במקח וממכר איירי מיהא בהא מצינן למימר דאכתי מקשי שפיר דאי ס"ד במקח וממכר הא קאמר הכא דלא קני במשיכה לפרש"י ומשום דאין תירוצם מספיק כ"כ אהנך קושיות לכך כתבו לשון הך פירכא ולבסוף מסקו אבל אכתי קשה מרבי אלעזר כו' כן נ"ל. מיהו לפי שיטת רש"י אפשר דבההיא דב"מ גרסינן ר' אליעזר והכא ר"א שהיה חבירו של ר"מ וק"ל:

בא"ד ור"ת הקשה על פי' רשב"ם וכי מצות הן משיכה ומסירה שמבטלים זו את זו כו' עכ"ל. ובפרק הספינה כתבו התוספות לתרץ דודאי הכי הוא כדאשכחן בהגבהה דדברים שדרכן להגביה אינן נקנין במשיכה אלא בהגבהה ע"ש ולענ"ד נראה דר"ת סובר דמשום הא לא איריא דשאני הגבהה דעיקר ענינו אינו אלא לשם קנין כמ"ש בסמוך בשיטת רש"י וק"ל:

בא"ד ור"י הקשה על פי ר"ת ז"ל כו' מההיא דפ' הספינה וכו' עד סוף הדיבור. ומהרש"א ז"ל כתב שדבריהם אין מובנים בזה דהא לפירוש ר"ת ע"כ כיון דמסירה עדיף א"כ הא דקאמרי רבנן עד שימשכנו האי עד לאו דוקא דכ"ש במסירה וא"כ שפיר הוי מיתוקמא כרבנן והניחו בצ"ע ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאגב חורפיה לא דק שפיר בסוגייא דהתם דהא לפי סברא זו לא הוי מקשה הש"ס התם מידי אפי' למאי דמוקמינן ברה"ר לימא אביי ורבא דאמרי כרבי ומאי קושיא הא רבנן נמי מודו דכ"ש במסירה דמהני אע"כ דהמקשה דהתם סובר בפשיטות דעד שימשכנו דוקא ולא במסירה והיינו באחד משני דרכים אי משום דליתא לסברת ר"ת אלא משיכה עדיפא או משום דמסירה לא מהני ברה"ר וא"כ מקשה ר"י שפיר על ר"ת דאף למאי דהוי משמע ליה מעיקרא דאיירי בסימטא נמי תיקשי ליה דהא לאביי ורבא דמסירה קונה ברה"ר כ"ש בסימטא וא"כ לא מיתוקמא כרבנן אבל לפי' ר"י אתי שפיר דמעיקרא הוי סובר דרבנן סברי דבסימטא לא מהני מסירה ואביי ורבא דאמרי כרבנן כמו שפי' ר"י שם והדברים ברורים דלא כמהרש"א ודו"ק:

דף כו עמוד א

משנה נכסים שאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. כבר כתבתי דמסירה והגבהה נמי בכלל משיכה נינהו וכל דבר לפי ענין הרגיל בו אי למ"ד מדאורייתא כולהו מיד ליד מיקרי ולמ"ד מדרבנן דרבנן מיהו האי אין נקנין אלא במשיכה לאו דוקא דהא תיקנו נמי בחליפין כדתנינן להדיא באידך מתניתין דסיפא ולאידך גיסא נמי יש לי לדקדק דהא דקתני נכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה לאו כללא הוא דהאיכא שטרות דהוי נמי בכלל נכסים שאין להם אחריות כדדייקינן להדיא בדף הסמוך אמתניתין דהכא גופא דזו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אשטרות קאי ואפ"ה קי"ל דאינן נקנין לא במשיכה ולא במסירה והגבהה אלא בכתיבה ומסירה דוקא ונהי דאיכא למימר דרבי שסתם המשנה לטעמיה דס"ל אותיות נקנין במסירה לחוד בפרק הספינה ולקמן בפרק האיש מקדש דף מ"ז ע"ב מ"מ איכא למידק אהא דקי"ל הלכה כסתם משנה וקשיא הלכתא אהלכתא אע"כ דהאי כללא לאו דוקא ויתכן יותר לפמ"ש לקמן בפרק האיש מקדש דמאן דס"ל דבעינן כתיבה ומסירה היינו משום דס"ל דמכירת שטרות מדאורייתא לא מהני כלל אלא מדרבנן מיקני בכתיבה ומסירה א"כ אתי שפיר טפי דשבקי לקנין שטרות ולא איירי ביה דנהי דקי"ל דעיקר משיכה נמי מדרבנן לרבי יוחנן מ"מ עיקר מכירת מטלטלים מיהא הוי דאורייתא משא"כ בשטרות דעיקר מכירה מדרבנן כן נ"ל:

(קונטרס אחרון): דף כו משנה נכסים שיש להם אחריות כו' ונכסים שאין להם אחריות נקנין במשיכה. וכתבתי דיש לדקדק דבכולהו מתניתין דפירקין קחשיב כל קנינים שבעולם במה נקנין ואמאי שביק לקנין שטרות דלא תני להו. בשלמא למ"ד דנקנין במסירה א"ש דהוי בכלל משיכה דהא שטרות נמי נכסים שאין להם אחריות נינהו כדמוכח בגמרא דקאמר זו ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ואשטרות קאי וכדפרישית לעיל במשנה דבהמה גסה דמשיכה ומסירה חדא מילתא היא. אלא למאי דקי"ל דגבי שטרות בעינן כתיבה ומסירה ודאי קשה שטרות אמאי שייריה. וכתבתי ליישב ע"פ מ"ש לקמן דף מ"ח פרק האיש מקדש דמאן דס"ל שטרות נקנין בכתיבה ומסירה היינו משום דס"ל דעיקר מכירת שטרות אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא לא מקנו כלל ולפ"ז מצינן למימר דמש"ה לא קתני במתני' דלא קתני אלא כל הני דעיקר מכירתם מדאורייתא:

גמרא בכסף מנלן. לכאורה נראה דהאי שקלא וטריא היינו אליבא דר"ל דוקא דכסף אינו קונה במטלטלין משא"כ לרבי יוחנן דבסמוך דכסף קונה ד"ת במטלטלין וכפרש"י בסמוך משום דילפינן בק"ו מהקדש או כפירוש הרי"ף ז"ל דילפינן בק"ו מע"ע גופו קונה ממונו לא כ"ש א"כ מה"ט גופא אית לן למילף נמי דכסף קונה בקרקעות אלא דלענ"ד לרבי יוחנן נמי איצטריך קרא דאל"כ ה"א דקרקעות כיון דבחזקת בעליהן עומדות אין דרך להקנותן אלא בשטר דוקא וכדכתיב נמי ספר המקנה דהוי משמע דוקא ספר קונה ולא דבר אחר ועוד יתיישב יותר למאי דפרישית בריש מכילתין דאי לאו ג"ש דקיחה קיחה משדה עפרון ה"א דקידושי אשה דוקא בשטר דמקשינן הווייה ליציאה וא"כ אי לאו דאשכחן כסף דקונה בקרקעות להדיא הו"א איפכא דאשה אין נקנית אלא בשטר וג"ש דקיחה קיחה נמי לאידך גיסא דקיחה דשדה עפרון היינו בשטר וכסף לאו משום קנין יהיב ליה מש"ה איצטריך לאתויי בהדיא מקרא כן נ"ל:

תוספות בד"ה אמר קרא שדות בכסף יקנו הא דלא אייתי מקרא דשדה עפרון משום דדלמא ה"מ מעובד כוכבים כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך אין צורך לכל זה דהא אי לאו האי קרא דהכא אדרבה בשדה עפרון גופא לא הוי ידעינן דקנאה אברהם בכסף אלא בשטר כמ"ש התוספות גופא בריש מכילתין בד"ה א"נ שדות וכ"ש למאי דפרישית בסמוך דאיכא למילף איפכא כן נ"ל אלא דבלא"ה משני התוספות שפיר דהא האי פירכא גופא מקשה הש"ס לעיל בע"ע דנקנה בכסף והא דילפינן קידושי אשה משדה עפרון ולא פרכינן היינו משום דלהתם איכא ג"ש דקיחה קיחה כמ"ש מהרש"א ז"ל ויתיישב יותר לפמ"ש התוספות בריש מכילתין דלא ילפינן עיקר קנין משדה עפרון אלא גילוי מילתא בעלמא דלשון קיחה היינו כסף וק"ל:

גמרא ואי פריש פריש כי הא כו' אף ע"ג דכל תנאי שבממון קיים אפ"ה הוצרך לאשמעינן דלא תימא דאין כאן תורת קנין כלל כ"א בכסף ובשטר וא"כ תו לא מהני ליה האי תנאי דאכתי דברים בעלמא נינהו ויכול לחזור בו קמל"ן כיון דכל חד קנין חשוב הוא דהא כסף לחוד קונה במקום שאין כותבין ושטר לחוד קונה במתנה אלא טעמא דרב משום דמסתמא קפיד ולא סמכא דעתא א"כ כיון דפריש דלא קפיד מהני:

שם אמר שמואל ל"ש אלא במתנה אבל במכר לא קנה. אף על גב דואקח את ספר המקנה במכר כתיב מ"מ קרי' ליה שפיר ספר המקנה כיון שקונה במתנה ועוד תירצו דהתם מוכר שדהו מפני רעת' הוי ואין צורך לזה וק"ל:

שם מתיב רב המנונא בשטר כו' ולכאורה יש לדקדק דלמא התם איירי בדפריש אי בעינא בשטרא איקני כדלעיל בסמוך ואפשר משום דמסתמ' האי ברייתא דבשטר כיצד אמתניתין קאי ומתניתין ודאי בדלא פריש איירי דומיא דכסף וחזקה ועוד דממימרא דשמואל גופא מוכחינן לה מדקאמר ל"ש אלא במתנה ולא מוקי לה אפילו במכר ובדפריש אע"כ דלא משמע ליה לאוקמי מתניתין בדפריש דוקא ואף על גב דאכתי לא דמי לחזקה דמהני אפילו במכר לרוב הפוסקים בהא לא איכפת לן דשפיר שייך למיתני בהדי הדדי כל חד היכא דשייך ביה אבל לענין דלא בעינן שיפרש מסתמא דומיא קתני נן נ"ל:

שם ובחזקה מנלן כו' במה ירשתם בישיבה. ואף על גב דבגורל ואורים ותומים נתחלקה ולא הוצרכו לחזקה מ"מ נ"ל דמייתי שפיר דלמ"ד ליוצאי מצרים נתחלקה א"כ ודאי היה הגורל לשמות מטות אבותם ואח"כ מה שנטלו מירושת אבותם חלקו וזכו כ"א בחלקו בישיבה דהא עיקר גורל בחלוקת השבטים איירי קרא ומהא ילפינן שפיר בפרק בית כור דהאחין שחלקו מהני גורל ואפי' למ"ד לבאי הארץ מסתמא חלקו לשמות מטה אבותם בשעת ביאתן ממש והרבה מאותן באי הארץ מתו בשבע שכיבשו ושבע שחילקו וירשו ביניהם וחלקו בחזקה שהחזיק כ"א בשלו ועוד דהא בני גד ובני ראובן לא אשכחן בהו גורל ואף ע"ג דהאי קרא דבמה ירשתם היינו בשאר שבטים לאחר שעברו הירדן מ"מ במה זכו אותן השבטים בחלק בני גד ובני ראובן בארץ כנען גופא כיון דב"ג וב"ר לא היו בגורל אע"כ בישיבה התזיקו וא"כ מתקיימין שתי מקראות דאך בגורל ובמה ירשתם בישיבה כן נ"ל נכון ועיין בחידושי מהר"י טראני ודו"ק:

שם ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה מנלן דכתיב כי תמכרו כו' דבר הנקנה מיד ליד. וקשיא לי אכתי מנ"ל דלא מיקני אלא במשיכה לחוד מדאורייתא דלמא מקנו נמי בכסף מק"ו דהקדש כמו שפירש"י לרבי יוחנן וראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל לב"מ שכתב שיש מי שסובר דבאמת לר"י משיכה נמי קונה מדאורייתא אלא דבריש פרק שני דבכורות אית' להדיא בגמרא דלר"י משיכה לא קני מדאורייתא ולכאורה היה נ"ל דלענין קניית משיכה גופא לא איצטריך קרא דמיד ליד דמסברא ידעינן דמשיכה קונה דאלת"ה במתנה ובמציאה ובנכסי הגר והפקר במה יקנה וא"כ ע"כ קרא דמיד ליד איצטריך לאפוקי שאר קנינים אלא דלפ"ז קשה איפכא לר"י דנהי דלית ליה דרשא דמיד ליד אכתי דלמא מקנו נמי במשיכה מהאי סברא גופא דפרישית אליבא דר"ל ויש ליישב כיון דלר"י לית ליה דרשא דמיד ליד אי ס"ד דקונה בין בכסף ובין במשיכה א"כ כיון דקרא דוכי תמכרו לעמיתך סתמא כתיב ולא מסיים באיזה קנין איירי תו לא שייך למידרש מיעוט דלעמיתך לאפוקי עכו"ם שאינו קונה כמו ישראל דאכתי לא ידעינן הי מינייהו מרבה והי מינייהו ממעט וראיתי דבריש פרק שני דבכורות הרגישו התוספות בזה להקשות אליבא דר"ל אמאי לא דריש האי ק"ו ונדחקו ליישב ובשם ד"י תירצו דדרשינן לעמיתך דומיא דעכו"ם בחדא ולכאורה אין דבריהם מוכרחים כיון שאין קנין העכו"ם מוזכר שם לא שייך למידדש דומיא ודוקא איפכא ילפינן שפיר מה ישראל בחדא אף עכו"ם בחדא שאין להרבות קנינים בעכו"ם טפי מבישראל כדפרישית לעיל בפירקין אבל למאי דפרישית אתי שפיר ועוד נ"ל ליישב לפי מאי דפרישית בפרק הזהב על קושיית הנמוקי יוסף על שיטת רש"י דיליף בק"ו מהקדש והא קל מחמור לא ילפינן וכתבתי שם דאין כאן קולא או חומרא דבהקדש נמי זימנין דהוי קולא אי איתרמי איפכא שמשך הגזבר וקודם מתן מעות נתייקר ואף על גב דבהא אמרינן לא יהא הקדש קל מהדיוט היינו לאחר שתקנו חכמים משיכה בהדיוט לר"י כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ט ע"ש אבל בעיקר דינא דאורייתא דאין כאן אלא קנין א' שפיר יליף רבי יוחנן מהקדש ולאו מק"ו במכר אלא גילוי מילתא כיון דזימנין דאיכא קולא להקדש משא"כ לר"ל דמשיכה כתב בהדיא מדרשא דמיד ליד א"כ תו לית לן למילף כסף בק"ו מהקדש דקל מחמור לא ילפינן ואדרבא ילפינן איפכא דבהקדש מהני תרווייהו כסף או משיכה היכא דאיכא רווחא להקדש משא"כ בהדיוט וכה"ג יש לפרש לשיטת הרי"ף ז"ל דר"י יליף קנין כסף מק"ו דע"ע דגופו קונה ממונו לא כ"ש ואם כן לר"ל כיון דמשיכה כתיב בהדיא במטלטלים וכסף בע"ע תו לית לן למילף האי ק"ו דהאיכא למימר נמי איפכא וממילא דכל חדא תיקום אדוכתיה כן נ"ל ודו"ק:

שם נכסים שאין להם אחריות מנהני מילי אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות עם ערים מצורות ביהודה. והא ליכ' למימר דמדין חצר קנאו המטלטלים שבתוכו דא"כ איפכא מיבעי' ליה ויתן להם ערים מצורות עם מתנות לא מיבעיא לשיטת הש"ך דלא מהני מדין חצר אלא אם החצר שלו קודם המתנה אלא לפי מה שאפרש לקמן שיש לפקפק בזה אפ"ה נראה דעיקר המתנה היה ערים מצורות והמטלטלים טפילין א"כ ע"כ מדהקדים הכתוב הטפל לעיקר היינו משום דבמטלטלים אגב מקרקעי הקנה להם שצריך להקדים בדבריו המטלטלים קודם לקרקע בהאי לישנא ממש מטלטלים אגב קרקע ועוד נראה דמייתורא דעם קדריש דה"ל למיכתב וערים מצורות אע"כ לאשמעינן האי דינא קאתי כן נ"ל ובהא דאיבעיא לן נמי אי בעינן צבורין לא תיקשי נמי אי ס"ד דבעינן צבורין מאי אהני לן הא דמטלטלים אגב קרקע ת"ל דבלא"ה קני מדין חצר דשפיר איצטריך אגב קרקע היכא שאין החצר משתמר לא לדעת הקונה ולא לדעת המקנה ואין הקונה עומד בצד שדהו בכה"ג לכ"ע לא מהני מדין חצר כדאיתא פ"ק דמציעא דף י"א ע"ש ודו"ק:

דף כו עמוד ב

ת"ש אמור רבי מעשה באדם א' שחלה בירושלים כר"א ואמרי לה ברי' היה כרבנן. בפרק מי שמת איתא להדיא דר"א מייתי ראיה לדבריו דלא מהני מתנת שכ"מ באמירה בעלמ' אפילו במצוה מחמת מיתה כ"א בקנין אמרו לו חכמים משם ראיה בריא היה ע"ש מיהו נרא' דשקלא וטרי' דשמעתין היינו דוקא אליבא דרבנן דלר"א לא שייך לומר ניקנינהו ניהליה במשיכה דאפשר שלא היה רוצה להקנותן לו מעכשיו אלא לאחר מיתה ואע"ג שהיה יכול להקנותן לו במשיכה שלא יקנו לו אלא לאחר מיתה דמהני אפילו עומדת באגם לאחר זמן כדאיתא בפרק האשה שנפלו אפ"ה לא סמכ' דעתיה דקסבר דלמא שמיט ואכיל וכ"ש דלא שייך אליבא דר"א הא דמקשינן וניזכינהו ניהלי' ע"י אחר דהא ר"א קאמר בהדי' בפרק מי שמת דאין זכין לגדול אע"כ דאליבא דרבנן קאי האי שקל' וטרי' דשמעתין והיינו דמייתי להא דאמרי לה בריא היה כרבנן כן נ"ל מיהו מהא דאמרו לו אין לו תקנה קשי' לי ליקנינהו ניהליה באודיית' כדאית' פ' מי שמת דף קמ"ט בעובדא דאיסור גיור' וכה"ג קשה בההיא דמדוני א' דלעיל ולכאורה היה נ"ל ליישב דמתוך שהיה רוצה לחלק לכמה בני אדם כדאיתא להדיא בפרק מי שמת במעשה דמדוני שאמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן כו' דרומו לפלוני ועמו מאה צאן וא"כ היה רוצה להקנות דוקא בזה הסדר זה ראשון וזה אחרון באופן שאם ימצא איזה פחת ואחריות לא יפסיד הראשון וא"כ אם היה ע"פ אודייתא היה ההפסד לכולם בשוה אלא דלפ"ז לא הוי מקשה נמי מידי בסמוך ולקנינהו במשיכה או ע"י אחר ויש ליישב בדוחק אלא דיותר נראה דמה שאמרו ואין לה תקנה היינו שלא היה רוצים לומר דליקנינהו באודיית' דמיחזי כשקרא כמ"ש מהרש"ל ז"ל בגיטין דף י"ג גבי מעמד שלשתן בל' התוספ' בד"ה גופא ע"ש ודו"ק:

תוספות בד"ה ה"ג אלא מאי כו' אבל ברוב ספרים כתוב גירס' אחרת כו' ה"נ דליתא למקבל מתנה דליקנינהו ניהליה בחליפין כו' ומכאן מדקדק הר"ר שמעיה כו' ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן דמעשים בכל יום כו' ועוד תדע שבכל הגמ' משמע כו' עכ"ל. ועיין בלשון הרא"ש ז"ל שהבי' להדיא כמה סוגיו' הש"ס דמוכחן להדיא דמהני ק"ס אפילו שלא בפני הקונה ע"ש ולולי שבענין כזה שנחלקו אבות העולם כמ"ש הרא"ש ז"ל ושאר פוסקים ראיתי לקיים בעצמי במקום גדולים אל תעמוד מ"מ כיון שהתוספות והרא"ש ז"ל כתבו דברוב ספרים כתוב כן אמרתי בלבי תורה היא וללמוד אני צריך דהא בלא"ה קשיא לי למה הוצרכו להקשות ממעשים בכל יום ומסוגיי' הש"ס ואמאי לא פשיטא להו מסברא דמהני אף שלא בפני הקונה דמה נשתנה קנין זה דחליפין משאר קנינים דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו וזכי' מטעם שליחות כדמקשינן הכא בפשיטות ונקנינהו ניהליה ע"י אחר במשיכה אע"כ דמשמע להו דמסברא איכא למימר דודאי שני קנין זה משאר קנינים אי משום דלא שייך לומר זכין לאדם שלא בפניו ומטעם שליחות אלא היכא שהמקנה מוסר המתנה ליד הזוכה שיהא שליח בדבר זה ומשהגיע לידו נגמר הדבר וזכה בו בשביל חבירו וכן כשמקנה לו בשטר מתנה ומסר השטר לידו ה"ל כאילו מסרו לבעל דבר עצמו משא"כ בקנין חליפין משום דקנין חליפין חידוש הוא מדברי קבלה ואין לך אלא מה שאמור בענין ונתן איש לרעהו נמצא דלפי סברא זו יש לי ליישב הקושי' שהקשה הרא"ש ז"ל מסוגי' הש"ס דהנך כולהו מיירי בחוב או במכירה ומתנת קרקע ושיעבודין ובהנך כולהו מהני נמי בשטר אף בלא קנין ואפילו במה שלא היה חייב כדאשכחן בחייב אני לך מנה בשטר וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופא הובאו דבריו בב"י סי' מ' דהיינו מטעם אודיית' ומסיק שם דאף ע"ג דמנה מטלטלים הוא אפ"ה מדטרח וכתב גמר ומקנה דהא אשכחן כמה דברים שנקנין אפילו באמירה היכא דידעינן דגמר ומקנה וא"כ מה"ט גופא מהני נמי בקנין בכה"ג אפילו שלא בפני הקונה ולאו מטעמא דשליחות אלא מטעם הודאה והתחייבות בעדים דכיון דקני מיניה אלימא מילתא טובא דלאו מילי דבדיחא נינהו אלא בלב שלם מודה או מתחייב עצמו בפניהם וכיון שמתחייב עצמו וגופו לכך ממילא נשתעבדו נכסין כדין דנכסי דבר אינש אינון ערבין בי' ובהכי אתי שפיר ההיא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי אקנייתא שהרי מודה ומתחייב עצמו בכך ולא גרע מעידיו בחתומין זכין לאביי אלא דאפילו למאן דלית ליה דאביי מודה בשטר אקניית' דקנין אלים טפי וה"ל התחייבות והודאה גמורה מעכשיו מש"ה מהני שפיר דהא אפילו בהודה שלא בפני התובע דרך הודאה גמורה כתבו רוב הפוסקים דמהני אף בלא אתם עידי וכ"ש בשאמר אתם עידי דלכ"ע מהני וכ"ש היכא דאיכא שטר או קנין דעדיף מאתם עידי וכן במתחייב לזון בת אשתו או בנותיו היכא דהוי בעולם שפיר מהני אף שלא בפניהם בשקנו מידו מה"ט גופא כיון שהתחייב עצמו וגופו בחוב גמור ממילא אישתעבד ניכסי כדפרישית וכן אפילו במתנת קרקעות כיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו אומר כתבו שטר מתנה לפלוני ותנו בידו דשלוחין גמורין עשאן לכתוב וליתן ומש"ה מהני שפיר אף שלא בפני המקבל משא"כ בנותן מתנה מטלטלים ידועים דלא מהני בהו שטרא וא"כ לא שייך נמי סתם קנין לכתיבה עומד ואידי ואידי לא מהני בהו לאלומי מילתא למימר דגמר ומקני בלב שלם אלא קנין חשוב בעינן משיכה או קנין דחליפין ממש שמקנה לו גוף החפץ ומגזירת הכתוב וחידוש דקנין חליפין ומש"ה איכא למימר שפיר דלא מהני הקנין במתנת המטלטלים כי האי דהכא שלא בפני הקונה כיון דמתורת זכייה זכיי' מטעם שליחות ליכא מטעמא דפרישית וטעמא דגמר ומקני בלב שלם נמי לא מהני בהו כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה משום דלא סמכא דעתא דקונה עלייהו כיון שיכול להבריחן מש"ה לא מהני בהו שטר וממילא דה"ה לקנין שלא בפניו והא"ש ליישב גירסת הספרים שלפנינו שהיה כתוב ברוב הספרים ה"נ דליתא למקבל מתנה כך היה נראה בעיני לולי שאיני כדי להכניס ראשי בזה מ"מ כתבתי הנלע"ד להתלמד במקום אחר ועיין בלשון הרא"ש ז"ל בר"פ הנושא שכתב בעצמו זה הלשון דבמטלטלים ידועים לא מהני אלא משיכה ולא שטר אבל דרך שיעבוד וחוב מהני לשון שטר ומסיק ג"כ בסוף דה"ה לקנין והיינו לגמרי כדפרישית וממילא נתיישבו כל קושיותיו בשמעתין ועיין מ"ש בסמוך שלא היו רוצין להקנות באודייתא ולפ"ז יתיישב יותר ודו"ק:

(קונטרס אחרון): גמרא אלא דליתא למקבל מתנה כתבו התוס' דמכאן מדקדק הר"ר שמעיה דאין מועיל קנין סודר אלא בפני הקונה כו' ופלא גדול הוא בעיני ריב"ן ממעשים בכל יום וכן הרא"ש ז"ל הקשה כמה קושיות מכמה סוגיות. וכתבתי ליישב בטוב טעם ולקיים הגירסא דיש לחלק בין שאר קנינים דמהני בהו שטר משא"כ במטלטלים ידועים דלא מהני בהו שטר מש"ה איכא למימר שפיר דלא מהני קנין שלא בפניו וכמ"ש באריכות בטוב טעם לולי שהקדמוני' לא כתבו כן וצ"ע:

בד"ה מעשה בר"ג וזקנים פי' בקונטרס כו' וקשה דא"כ מה היה מועיל תיקונו אדרבא גרע טפי שמא יאכלו הכל ואף המעשר עצמו עכ"ל. כבר פירשתי בזה בחידושי בפ"ק דמציעא דודאי אין כוונת התוס' לחשש המעשר עצמו דהא קי"ל דמותר לזרים אלא שאם יאכלו כל המעשר או מקצתו יש בו האי חששא גופא דטבל דהו"ל טבל טבול לתרומת מעשר ולמאי דמסקו התוס' בשם התוספתא דר' יהושע הפריש ג"כ תרומת מעשר א"כ כ"ש דאיכא חששא שיאכלו התרומת מעשר עצמו אלא דאכתי קשה לשון התוס' שכתבו דאדרבא גרע טפי ומה גריעותא איכא הכא הא טבל במיתה כמו תרומת מעשר וא"כ יותר יש לחוש לאכילת טבל דבודאי אם יאכלו כל דהו קיימי באיסור טבל ממה שנחוש שיאכלו הכל וקיימי באיסור תרומת מעשר וכן הקשה מהר"י טראני בחידושיו. והנלע"ד דלמאי דס"ד דהתוס' שקרוב לודאי שיאכלו הכל לפי שהוא דבר מועט א"כ אתי שפיר מה שכתבו דגרע טפי דהא בפ' בתרא דיומא במי שאחזו בולמוס דמאכילין אותו איסור הקל ופליגי התם בן תימא ורבנן אם אין כאן אלא טבל ותרומה וס"ל לחכמים דטבל מיקרי קל לגבי תרומה ע"ש ומסתמא קי"ל כחכמים וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהל' מאכלו' אסורות כן נ"ל ועי"ל דלגבי ביתו של ר"ג שלא היה התבואה שלהם אפשר דליכא איסורא דאורייתא כדאיתא בפרק הפועלים דף פ"ח דדרשינן תבואת זרעך ולא לקוח משמע דמדאורייתא אין האיסור אלא לבעל התבואה עצמו ולא ללוקח וכ"ש מי שאוכלין דרך עראי משל אחרים ואפילו בני ביתו וכדאשכחן בפועלים וכדאיתא פ"ב ופרק ג' דמעשרות ע"ש משא"כ בתרומת מעשר דאיכא איסורא דאורייתא לכל אדם כן נ"ל נכון אלא דלפ"ז קשה לי אמאי לא מייתי האי טעמא בפרק בתרא דיומא וצ"ע ודו"ק:

בא"ד ומיהו קשה איך יצא מביתו כו' עכ"ל. ולענ"ד כבר נזהר רש"י ז"ל מזה שדקדק בלשונו הצח וכתב ושכח ולא נתן רשות לתרום ולא כתב שכח ולא תרם והנראה מזה שהתבואה היה עדיין במחובר כשהלך ר"ג דא"א לתרום אלא שהיה לו ליתן רשות לתרום לכשיתלש דאף לפמ"ש התוס' בפ"ק דנזיר דף י"ג שנסתפקו אם אדם יכול ליתן רשות לשליח קודם שהגיע זמנו להפריש חלה מ"מ נראה דבכה"ג אם אמר לכשיתלש דמהני עיין לקמן דף ס"ב אלא ששכת ר"ג ליתן רשות וא"כ תו לא קשה מההיא דחבר שאינו מוציא מתחת ידו ועיין בחידושי הריטב"א שתירץ בענין אחר. ומה שהקשו עוד לפרש"י למה היה צריך ליתן להם הא בקריאת שם סגי יש לי ליישב דודאי טפי עדיף ליתן להם מיד כי היכי דלא ליקו בבל תאחר כדאיתא בפ"ק דר"ה וכמ"ש שם התוס' בד"ה ומעשרות דבאמר ולא אפריש קאי בבל תאחר אף קודם הביעור ע"ש. ומה שהקשו עוד דהיה לו לפרש כמה מעשר נמי אתי שפיר למאי דפרישית שהיה במחובר קודם שהלך וא"כ לא היה יודע כמה יפריש. ומה שהקשו עוד דבסיפא תני א"ר יהושע תרומת מעשר למה הוצרך לזה כו' כבר הרגיש מהרש"א ז"ל וכתב דהא ודאי היה לו לירא שמא יאכלו בני ביתו של ר"ג ורבים תמהו על מהרש"א ז"ל דהתוס' לשיטתייהו שכתבו שהיה הרבה תבואה בכרי ולמאי דפרישית דברי מהרש"א ז"ל קיימין דנהי שלא היה חושש שיאכלו הכל אפילו תרומת מעשר עצמו דבמעשר עצמו לא היה חושש שמותר לזרים מ"מ ר' יהושע ודאי היה חושש שמא יאכלו בני ביתו של ר"ג המעשר עצמו קודם שהופרש ממנו תרומת מעשר וא"כ הו"ל טבל הטבול לתרומת מעשר דהוי ג"כ במיתה. ובלא"ה נמי לא ידענא מאי קשיא להו לתוס' וכי לא ניחא ליה לר"י להפריש מיד לקיים מצות הפרשת תרומת מעשר וזריזין מקדימין למצות ואף שלא היה מקיים ההפרשה כתיקונה לקבוע מקום מ"מ כשיבא לביתו יגמור המצוה כתיקונה. ומה שהקשו עוד כיון שלא קבע מקום לצפונו או לדרומו מה הועיל כבר תירץ הריטב"א ז"ל דר"ג סבר יש ברירה וכ"ש למאי דפרישית שהתבואה היה עדיין במחובר כשהלך וא"כ מסתמא לא היה יודע נמי באיזה מקום התבואה מונחת לקבוע מקום וכל מאי דהוי אפשר לתקוני היה מתקן דאף למ"ד אין ברירה הא אסקינן דמספקא ליה וא"כ מוטב לתפוס הספק ולהניח הודאי איסור ובלא"ה נמי הא מילתא דלצפונו או לדרומו פלוגתא דתנאי היא וא"כ שפיר מצינן למימר דר"ג ס"ל כאידך תנא. ומה שהקשו עוד דלא עשה כלום כיון שלא אמר שיהא מעשר אפשר דמכיון שאמר שיהא נתון ליהושע מיד לא גרע ממאי דקאמר שיהא מעשר כדאשכחן כה"ג טובא בפודה מעשר שני ולא פירש וכן במדבר על עסקי גיטה וקידושי' ולא פירש דנתינה הו"ל כמו בדיבור וה"נ כיון שאמר מה שאני עתיד למוד נתון ליהושע אפשר דהו"ל כמו שאמר שיהא מעשר. נמצא דלפמ"ש נתיישבו כל קושיות התוס' על פירש"י. ועל פי' התוס' בשם ר"ת ששעת הביעור היה ואיירי שפיר שכבר הפריש קשיא לי א"כ מאי שאני עתיד למוד דקאמר וצ"ע מיהו מסוף דבריהם שכתבו כי לא היה מתוקן משמע שהרגישו בזה ועיי' במהרש"ל ובמהרש"א ודו"ק:

דף כז עמוד א

בא"ד וא"ת למה אינו מזכיר תרומה גדולה כו' עכ"ל. כבר כתבתי בפרק קמא דמציעא שקושייתם דוקא לפירושם הקדום דלפירש"י לא שייך להקשות כן דכיון שכתב ששכח פשיטא דמצינן למימר שכבר הפריש תרומה ושכח להפריש שאר מעשרות אלא דלפמ"ש בסמוך בשיטת רש"י שהתבואה היתה במחובר קודם שהלך ר"ג מביתו א"כ קשה יותר קושיית התוס' למה לא הפריש תרומה גדולה ויש ליישב דבאמת נתן רשות לבני ביתו לתרום תרומה גדולה לכשיתלש כיון דאי אפשר לגורן שתיעקר עד שהפרישו ממנו תרומה גדולה כדמסקו התוס' בשם הירושלמי ור"ג היה יודע שלא יבא לביתו קודם שיעקר הגורן משא"כ לשאר מעשרות לא היה נותן רשות כיון שאין זמנם אלא משעת המירוח והוא היה סבור שיגיע לביתו באותו זמן ומצוה בו יותר מבשלוחו כן נ"ל. והשתא דאתינן להכי אין צורך לומר שהיתה במחובר ולא היה צריך נמי לומר ששכח ליתן רשות ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

גמרא ומקומו מושכר לו מ"מ בעינן צבורין ועיי' בפירוש רש"י. ויש לדקדק אהא דמשמע בשמעתין בפשיטות דהא מילתא דר"ג וזקנים שהיה אומר ומקומו מושכר לו היינו משום דמטלטלין אגב קרקע הקנה להם בפ"ק דמציעא דף י"א איכא פלוגתא דאמוראי בהא דלמאי דמשני רב פפא ואסקה נמי רב אשי היינו דבדין חצירו של אדם הקנה להם וכ"כ כמה פוסקים דהלכתא הכי דבתראי נינהו ע"ש בל' הרי"ף והרא"ש ז"ל. והנלע"ד דנהי דר"פ ורב אשי אוקמוה מדין חצר היינו לשקלא וטריא דהתם דבעי למיפשט מהאי ברייתא דלא בעינן עומד בצד שדהו לענין חצר שאינה משתמרת ואהא קאמרי דאפי' את"ל שבדין חצר הקנה להם כי היכי דלא תיפשוט דבעינן צבורין אפ"ה ליכא למידק דלא בעינן עומד בצד שדהו דאיכא למימר דעת אחרת מקנה שאני אבל בעיקר פירוש הברייתא לרב פפא ולרב אשי נמי איירי מדין אגב כדמשמע פשטא דלישנא דברייתא דאי מדין חצר איפכא מיבעיא ליה דבתחלה היה לו לר"ג להשכיר להם המקום ואח"כ המתנות שכן דין חצר מעיקר הדין לא מיבעיא לפי שיטת הש"ך סי' ר"ב דהיכא דחצרו ומתנתו באין כא' לא מהני מדין חצר א"כ לא שייך לומר כן דאיירי מדין חצר אם לא שנאמר שאחר שאמר ומקומו מושכר לו חזר ואמר שנותן להם המתנות אלא שתחלה אמר דרך הפרשה ואח"כ לקיים מצות נתינה או מצות ביעור לשיטת התוס' דלעיל וא"כ כל זה דוחק וניחא לן להעמיד הברייתא כפשטה מדין מטלטלים אג"ק שצריך להקדים המטלטלים לקרקע. אלא דבאמת יש לי לדקדק על שיטת הש"ך אי משום דבגיטין בפ' הזורק משמע להדיא דגיטו וחצירו באין כא' מהני מדין חצר ונהי דיש לחלק אכתי הסוגיא דפ"ק דב"ק דף י"ב וסוגיא דפ"ק דמציעא משמע לכאורה דמהני נמי מדין חצר ע"ש. ואפי' אי ליתא לדברי הש"ך מ"מ קודם שחזר והקנה להם המתנות לא הוי מהני דין חצר וא"כ איפכא מיבעיא ליה אע"כ מדין אגב איירי ודו"ק:

דף כז עמוד ב

אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן ופרש"י אמן אמן יתירא למדרש ביה גלגול כו'. ולכאורה הלשון תמוה דכיון דמסקינן דאיירי מגלגול לאו מייתורא ודרשא דקרא אתיא אלא דפשטא דקרא בהכי איירי שהיא צריכה לומר שני פעמים אמן א' על עיקר שבועה דנשואין ואמן שני על הגלגול דאירוסין אלא דיש ליישב לשון רש"י דודאי אכתי במה שאומרת שני פעמים אמן אמן אין כאן גלגול שבועה אם לא נזכר בשבועת הכהן הגלגול דאירוסין דהא לשון אמן אינו אלא קבלת דברי הכהן לכך הוצרך לפרש דמייתורא דאמן הוא דשמעינן שהכהן מגלגל עליה בלשון השבועה ענין האירוסין כמו שאבאר וא"כ לפ"ז אפשר דבדיעבד אפי' אם לא אמרה אלא חד אמן נמי הוי קאי אפי' אגלגול דאירוסין אלא דמייתורא דקרא הוא דשמעינן ענין הגלגול כן נ"ל לפי לשון רש"י ז"ל ועוד אפשר דאשגרת לישנא בעלמא מפרש רש"י הכי כיון דלמאי דבעי למימר מעיקרא מקמי דס"ד דקאי אגלגול אלא דמילי מילי קאמר כפרש"י בסמוך א"כ ע"כ דפשטא דקרא דאמן אמן לאו שאומרת כן שני פעמים אלא דלשון המקרא הוא כך לייתורא דדרשא מש"ה כתב רש"י האי לישנא נמי לענין גלגול. ועי"ל דרש"י סובר דפשטא דלישנא דתרי זימני אמן שייך נמי לענין אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אלא דאכתי בחד הוי סגי כמ"ש התוס' וא"כ אייתר ליה אמן לענין גלגול אבל הראשון יותר נכון ועיין בסמוך ודו"ק:

שם האי ארוסה היכי דמי אלימא דקני לה כשהיא ארוסה כו' והתנן ארוסה ושומרת יבם כו' מ"ט תחת אישך אמר רחמנא וליכא. לכאורה האי מאי טעמא לישנא יתירא הוא וביבמות דף נ"ח נמי לא מסיק לה בהאי לישנא ואפשר משום דהתם לא בעי לאוכוחי אלא דיש חופה לפסלות וקאמר עלה ואנהרינהו לעיינין ממתניתין א"כ שפיר מדייק מדקשיא מתני' אהדדי ולא איצטריך לאתויי טעמא משא"כ הכא לעולא דבעי למילף גלגול שבועה מן התורה דוקא א"כ שפיר איצטריך לאתויי כולה מילתא מקראי ומסיק שפיר האי אמן אמן דקרא דע"כ לדרשא קאתי לענין ארוסה ושומרת יבם וא"כ אי מילי מילי קאמר לא מצית לאוקמי בארוסה כיון דאינה שותה דהכתיב תחת אישך אלא דאכתי קשיא לי דמייתי קרא דתחת אישך דהיינו ילפותא דר' יונתן התם בברייתא ושביק לקרא דתחת אישה דמייתי התם במתני' גופא ר"פ ארוסה ולכאורה היה נ"ל בזה דנהי דמייתי הכא שקלא וטריא מארוסה אפ"ה ע"כ סמיך נמי אשומרת יבם דאי מארוסה לחוד איכא לאוקמי כשבא עליה ארוס בבית חמיה כפרש"י בסמוך אע"כ דשינוייא דחיקא הוא והיינו משום דקשיא ליה דכוותה שומרת יבם כדמקשה ביבמות אע"כ דע"י גלגול איירי. וא"כ לפ"ז שפיר איצטריך לאתויי ה"נ דרשא דתחת אישך דהיינו כרבי יונתן דממעט לתרווייהו מקראי ארוסה ושומרת יבם מדכתיבי תרי קראי תחת אישה ותחת אישך כך היה נ"ל לכאורה. אלא דלפ"ז לא הוה מייתי עולא שפיר לגלגול שבועה מן התורה ממש דהא לקושטא דמילתא מצינן לאוקמי קרא דאמן אמן לארוסה לחוד ובבא עליה ארוס בבית חמיה ומשומרת יבם לאי איירי קרא כיון דלא משכחת לה וא"כ אכתי בגלגול מנ"ל ועוד דבלא"ה נמי לית לן למימר דאיירי הכא משומרת יבם כיון דלקושטא דמילתא הא דשומרת יבם היינו פלוגתא דתנאי לרב המנונא דוקא דאמר שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה מן התורה או כר"ע דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולא קי"ל הכי כדאיתא בסוטה וכ"ש דלא שייך לפרש כן למה שאפרש בסמוך בלשון רש"י לפרש דבריו במה שכתב דשינוייא דחיקא הוא לאוקמי כשבא עליה ארוס בבית אביה. לכך נ"ל לפרש באידך גיסא דעיקר שקלא וטריא דשמעתין היינו דוקא מארוסה ומשום דעולא בעי למילף גלגול שבועה מן התורה אליבא דכ"ע מש"ה מייתי קרא דתחת אישך דאפי' ר' יאשיה דהתם דפליג בשומרת יבם ומוקי לקרא דתחת אישה דמייתי במתניתין דהתם לדרשא אחריתא לאשת חרש כו' ואפ"ה מודה בארוסה דאינה שותה מקרא דתחת אישך כדאיתא התם להדיא בברייתא וכמ"ש שם התוס' כן נ"ל ואי תקשי אכתי אליבא דרבי יאשיה מנ"ל גלגול שבועה דלמא קרא דאמן אמן לא איירי מארוסה אלא אמן לשומרת יבם ואמן לכנוסה למאי דס"ל דשומרת יבם שתיא אלא דבהא איכא למימר כדפרי' בסמוך דעולא לא ס"ל כרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה וא"כ לא שייך להשביעה בכך כדאיתא בסוטה ועוד דאפילו לר"ע נמי לא משמע ליה לעולא לאוקמי עיקר קרא דאמן אמן לשומרת יבם דפשטא דקרא משמע שכל הנשים אומרות שני פעמים אמן וא"כ ע"כ לענין ארוסה ונשואה איירי דשייך בכל הנשים מש"ה מייתי קרא דתחת אישך כן נ"ל ודו"ק ועיי' עוד לקמן בסמוך:

שם אלא דקני לה כשהיא ארוסה כו' ומשקה לה כשהיא נשואה כו'. והקשו בתוספות אכתי אמאי שתיא הא טומאה תחת אישך משמע היכא דהסתירה היתה בנשואין ותירוצם נראה דחוק מאד ולכאורה נ"ל ליישב דהשתא דקאמר אלא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא נשואה לאו מילי מילי קאמר אלא דעכשיו סליק אדעתא דאיירי מגלגול היכא דשייך צד שבועה דהא שמעינן להא מילתא בלא"ה מאמן מאיש זה ואמן מאיש אחר כמ"ש התוס' בסמוך וכדאיתא בירושלמי דשמעתין להדיא וא"כ קאמר שפיר אלא דקני לה כשהיא ארוסה ואיסתתר ומשקה לה כשהיא נשואה ולפ"ז שפיר קרינן בה נמי כי שטית טומאה תחת אישך דהיינו שמגלגל עליה שמא נטמאת ג"כ תחת אישה ואדרבא לכאורה פשטא דקרא הכי משמע דכתיב ואת כי שטית טומאה תחת אישך וכי נטמאת ויתן בך איש את שכבתו מבלעדי אישך ולישנא יתירא לגמרי הוא אע"כ דתרי מילי נינהו שמשביעה אם נטמאת תחת אישה ממש ומשביעה ג"כ אם נתן בה איש שכבתו ונטמאת בשום ענין בעולם אפילו בעודה ארוסה אלא הא דממעטינן ארוסה דאינה שותה ובעינן נמי שתקדום שכיבת בעל לבועל היינו משום דבעינן שיהא שייך בה דוקא שיוכל הכהן להקרותה בזה הלשון גופא דתחת אישך משא"כ בעודה ארוסה בשעת השקאה שאין הכהן יכול להקרותה ולהשביעה בזה הל' דתחת אישך ממעט לה קרא דאינה שותה וכן בשלא נבעלה מהבעל כלל שיודע הבעל שאין הכהן יכול להקרות בה מבלעדי אישך מש"ה לא היה משקה משא"כ היכא שהיא נשואה עכשיו שפיר יכול להשקותה אקינוי וסתירה דאירוסין כיון שיכול לגלגל עליה זנות דנישואין ויכול להקרותה ולהשביעה בזה הלשון אם נטמאת תחת אישך דנישואין וכי נטמאת מבלעדי אישך דהיינו באירוסין שהיא עיקר שבועה ע"י קינוי וסתירה ושבועה דנישואין היינו בגלגול כיון דשייך בנשואה צד שבועה ע"י קנוי וסתירה שאחר נישואין ואכתי היכא דלא שייך צד שבועה מנ"ל כגון בקרקעות וע"ז מייתי שפיר מקרא דונקה האיש מעון וא"כ אקינוי וסתירה דאירוסין ליכא צד שבועה דהא אין המים בודקין אותה אע"כ דאפ"ה מתוקמא ע"י גלגול דאירוסין אלמא דלעולם מגלגלין אפי' בקרקע כן נ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן ודוק היטב ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה ונקה האיש מעון וא"ת לוקמה כגון שבא עליה בשוגג כו' דהא כי מוקי לה ע"י גלגול כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל בפשיטות דלמאי דמוקי לה ע"י גלגול אפילו את"ל דלאו מנוקה מעון מיקרי ואין המים בודקין אותה אפ"ה היה מגלגל עליה שבועה זו דשמא מחמת השבועה היא תודה כמו שאר שבועות ממון וסברא זו נ"ל מוכרחת דאלת"ה א"כ מאי קאמר לה הכהן מבלעדי אישך מי שקדמה כו' ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל ותיפוק ליה דאפ"ה היה משביעה בכך ע"י גלגול ואי ס"ד דבמה שמשביעה ע"י גלגול נמי המים בודקין אותה א"כ למאי נ"מ קאמר לה הכהן מבלעדי אישך אע"כ דבקדמה שכיבת הבועל לא היו המים בודקין אותה והוצרך הכהן להודיעה שלא תוציא לעז על מים המרים ובזה נתיישב לי נמי לישנא דקרא דקאמר לה הכהן ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי וקרינן ביה חנקי כדלקמן דף ס"ב ולמאי דפרישית א"ש שאם לא נטמאת תחת אישה ממש אלא מן האירוסין נהי שלא היו בודקין אותה אפ"ה קאמר לה חנקי ואם לא נטמאת נלל הנקי כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן ודוק היטב:

(קונטרס אחרון): שם בתוס' בד"ה ונקה האיש מעוון וא"ת ולוקמי כגון שבא עליה בשוגג כו' דהא כי מוקי לה ע"י גלגול לאו מנוקה מעון הוא. וכתבתי דלולי דבריהם היה נ"ל בפשיטות דלמאי דמוקי לה ע"י גלגול אע"ג דלאו מנוקה מעון מקרי ואין המים בודקין אותה. אפ"ה מגלגלין עליה שמא מחמת עון שבועה תודה כמו בשאר שבועת ממון והוכחתי סברא זו מראיות מוכרחות מסוגיא דשמעתין. ובזה נתיישב לי היטב הא דכתיב הנקי ודרשינן חנקי כמ"ש בפנים:

(קונטרס אחרון): ועפ"ז העליתי ארוכה במה שנחלקו אבות העולם בענין גלגול שבועה אי אמרינן בה נמי מחויב שבועה ואי"ל משלם כמו בעיקר שבועה וכן לענין היפוך שבועה כדאיתא בש"ע ח"מ סי' פ"ד מחלוקת הפוסקים בזה וכתב הש"ך שם ס"ק י"א שתימא גדול הוא בעיניו כיון שגלגול שבועה דאורייתא כמו עיקר שבועה מהיכי תיתי נחלק ביניהם ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל כיון דעיקר גלגול שבועה לא ילפינן לה אלא מסוטה והרי לפנינו דבסוטה גופא יש חילוק גדול בין עיקר שבועה להגלגול דעל עיקר היו המים בודקין אותה ועל מה שהשביעה ע"י גלגול לא היו המים בודקים אותה כן נ"ל נכון דבר נאה ומתקבל:

בד"ה ה"ג אלא לאו כו' וביבמות איכא דמוקי לה כו' ועולא לא ס"ל הא שינויא דשינויא דחיקא הוא כפ"ה וקשה הא דשמעתין נמי כו' דקאמר אילימא כו' ול"ל האי קרא הו"ל למימר מבלעדי אישך כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי אולמא דהאי קרא מהאי קרא אדרבא האי קרא דתחת אישך כתיב מקמי מבלעדי אישך ועוד דבברייתא בפרק ארוסה מייתי להדיא קרא דתחת אישך ואי אעיקר קרא קשיא להו דלישתוק לגמרי מתחת אישך וממילא ידעינן דארוסה לא שתיא מדכתיב מבלעדי אישך והיינו ממש קושיית הגמרא בפ' ארוסה א"כ הו"ל להקשות כן בפשיטות אבל מדכתבו הו"ל למימר מבלעדי אישך משמע דאסוגייא דשמעתין קשיא להו ואפשר דעיקר קושייתם דמעיקרא הו"ל למימר הכא מקרא דמבלעדי אישך ותו לא הוי איצטריך לאתויי נמי קרא דונקה האיש מעון דמהאי קרא דמבלעדי אישך לחוד מצי לאתויי דלא מצי לאוקמי כלל בארוסה בשום ענין אלא ע"י גלגול כן נ"ל בכוונת התוספות. אמנם נלע"ד ליישב שיטת רש"י דמה שכתב דעולא לא ס"ל האי שינוייא והוסיפו התוספות בלשונם דשינויא דחיקא הוא היינו דלא משמע ליה לעולא לאוקמי קרא דאמן אמן יתירא לענין ארוסה ולאוקמי בכה"ג בבא עליה בבית חמיו משום דטפי משמע לעולא דקרא דאמן אמן לאו מילי מילי קאמר אלא שכל הנשים אומרות כן בזה הלשון ממש אמן אמן שני פעמים ומכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית בסמוך דהא דקאמר אלא דקני לה כשהיא ארוסה וקמשקי לה כשהיא נשואה היינו נמי ע"י גלגול כיון דשייך בה צד שבועה וא"כ איירי בכל הנשים ולא משמע ליה כלל לאוקמי קרא דאמן אמן בבא עליה בבית חמיו ונכנסה לחופה והשתא א"ש דלא קשיא אמאי איצטריך קרא דתחת אישן כיון דכתיב מבלעדי אישך דודאי עיקר קרא דתחת אישן איצטריך שפיר למעט בא עליה בבית חמיו כדמשנינן בפ' ארוסה ומש"ה ניחא ליה לאתויי האי קרא דתחת אישן דאפי' בא עליה בבית חמיו נמי לא שתיא מאי אמרת דאכתי מיתוקמא בבא עליה בבית חמיו ואח"כ נכנסה לחופה ולא נבעלה א"כ ודאי מילתא דחיקא הוא לאוקמי קרא דאמן אמן במילתא דחיקא כי האי נמצא דכל זה לעולא דעיקר מילתא אקרא דאמן אמן קאי דבעי למילף גלגול שבועה מן התורה. משא"כ בסוגי' דיבמות דלאו אקרא קאי אלא אמתני' דלא ליקשו אהדדי א"כ שפיר מוקי למתני' בבא עליה בבית חמיו ונכנסה לחופה ולא נבעלה כן נ"ל נכון. ועוד דבלא"ה נמי התם ביבמות אמימרא דרמי בר חמא קאי דמוקי לה הכי ולרמי בר חמא בלא"ה לא איצטריך קרא דאמן אמן לייתורא דגלגול שבועה דבלא"ה נפקא ליה גלגול שבועה מדס"ל לרמי ב"ח דארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת וביארתי במקום אחר דודאי רמי ב"ח ס"ל דשבועת מודה במקצת שייך אפילו בשתי פרות וא"כ מאי איצטריך קרא לשבועת שומרים דהיינו בשלש פרות אע"כ משום דשבועת שומרין היא בטענת שמא ואין לה מקום כלל אלא ע"י גלגול דמודה במקצת ואשמעינן קרא דאפילו בטענת שמא מגלגלין כדבסמוך ואם כן מהכא יליף לכל התורה כולה איסורא מממונא ופנים מחוץ ועוד דסוטה נמי איסורא וממונא הוא כמו שאבאר בסמוך וא"כ אייתר ליה קרא דאמן אמן אע"כ דאיצטריך לאשמעינן בעיקר שבועה דיש חופה לפסולות כדדייק התם כן נ"ל נכון ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי יתיישבו כמה קושיות בסוגיא דיבמות וכן יש ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל שפסק דבא עליה ארוס בבית חמיו מיקרי אין האיש מנוקה מעון ואפשר שיצא לו כן מדלא מוקי עולא בכה"ג ומש"ה איצטריך לאתויי נמי קרא דונקה ומה שהקשו עליו הרב המגיד והכ"מ מסוגיי' דיבמות לא ידענא מאי קשיא להו דודאי אעיקר קרא לא שייך להקשות כן דאיסור ארוסה בבית חמיו לאו מדאורייתא הוא ולא שייך למעט מקרא דונקה ואיצטריך קרא דתחת אישן אבל עולא אמתניתין קאי לשיטת הרמב"ם ז"ל ואין להאריך כאן יותר:

(קונטרס אחרון): דף כז ע"ב אמר עולא מנין לגלגול שבועה מן התורה כו' וכתבתי דאליבא דרמי ב"ח דאמר ד' שומרי' צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת דהתם גופא שמעינן גלגול שבועה ולא איצטריך ליהלמילף גלגול שבועה אלא למאי דלא קיי"ל כרמי ב"ח ומתוך כך יש ליישב כמה קושיות בסוגיא דיבמות דף נ"ח באוקימתא דרמי ב"ח גופא דמוקי למתניתין דארוסה וש"י לא שותו כשבא עליה ארוס בבית אביה ע"ש דוק ותשכח:

(קונטרס אחרון): שם באותו סוגיא בל' התוס' ד"ה אלא לאו. כתבתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל במה שפסק דבא עליה ארוס בבית חמיו לא מקרי מנוקה מעון והקשו עליו הה"מ והכ"מ מסוגיא דיבמות כתבתי ליישב בפשיטות:

גמרא אשכחן סוטה דאיסורא ממונא מנ"ל. אע"ג דבסוף פרק שבועת העדות מסקינן דסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ומש"ה בעי ר"מ תנאי כפול דאם שטית ואם לא שטית והיינו משום הפסד כתובה כפרש"י שם אפ"ה מקשה הכא שפיר מנ"ל דגלגול משום ממון הוא דלמא משום איסורא לחוד. מיהו משומרת יבם ודאי מצינן למילף גלגול שבועה לענין ממון דלמאן דלית ליה דרב המנונא דשומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה א"כ עיקר שבועה דשומרת יבם היינו להפסידה כתובתה לחוד כמו שפירש"י להדיא בר"פ ארוסה וא"כ מדדרשינן נמי אמן אמן לשומרת יבם וכנוסה שפיר שמעינן גלגול שבועה בממון ע"ש. אלא דאכתי מעיקר קרא לא מצינן למילף גלגול שבועה דממון דהיא גופא מנ"ל לאוקמי קרא דאמן אמן לענין שומרת יבם כיון דאיכא לאוקמי לענין ארוסה לחוד וק"ל. מיהו הריטב"א ז"ל בחידושיו כתב להדיא דמילתא דעולא משומרת יבם נמי דייק לה ומש"ה לא מיתוקם ליה בבא עליה בבית חמיו כדאיתא ביבמות ולפי דבריו צ"ל דעולא לאו מקרא דהכא יליף לה אלא מלשון המשנה דקתני שלא שטיתי ארוסה ושומרת יבם דאי ממתניתין דהכא דקתני וזוקקין היה באפשר לומר דהיינו מדרבנן אבל ממתניתין דהתם שמעינן דגלגול שבועה מדאורייתא אלא שכל זה דוחק גדול דהא בהדיא יליף בשמעתין לעיקר גלגול שבועה מסוטה וע"כ היינו מקרא וא"כ ליכא למידק משומרת יבם דהא ליכא ילפותא יתירא לגלגול שבועה דשומרת יבם וקרא איכא לאוקמי בארוסה לחוד ודו"ק:

דף כח עמוד א

גמרא ומה סוטה שלא ניתנה ליתבע בעד אחד מגלגלין ממון שניתן ליתבע בעד אחד כו' ויש לדקדק דטפי הו"ל למימר דבממון איכא שבועה אפילו בתביעת עצמו שלא על פי עד כלל כגון במודה במקצת ושבועת שומרין. מיהו לענין שבועת מודה במקצת אפשר דעד אחד אלים ליה טפי דאשכחן כה"ג בסוטה דאין משביעה ע"פ סתירת עד אחד משא"כ שבועה דמודה במקצת לא אשכחן דכוותה בסוטה ומודה במקצת מילתא אחריתא היא בממון מטעמא דאשתמוטי אשתמיט כדאיתא בכמה דוכתי משא"כ משבועת שומרין ודאי ה"מ לאתויי דאפי' בטענת עצמו שלא ע"פ עדים כלל אשכחן דנשבע ואפילו בטענת שמא דשבועת שומרין טענת שמא היא. והנראה מזה דאפ"ה אלים ליה טפי לומר דאפילו בעד אחד שלא ע"פ שום טענת עצמו מצינו שבועה בממון כמו שפסק הרי"ף ז"ל הובא בח"מ סי' ע"ה בטוענו ע"פ עד אחד שאמר פלוני אמר לי שנטלת משלי נמי איכא שבועת התורה ומכאן ראיה לדבריו ועיין בחידושי הריטב"א שכתב בענין אחר ועי"ל דמשבועת השומרין לא פסיקא ליה דאיכא למימר דשבועת השומרין דקרא היינו דוקא שהפקיד אצלו בעדים דוקא וא"כ איכא רגלים לדבר כמו בסוטה כדאיתא בשבועות פרק כל הנשבעין ואע"ג דמסקנא לא קיימא הכי מ"מ לא פסיקא מש"ה אלים ליה לאתויי משבועת עד אחד דאשכחן דכוותיה בסוטה דאין נשבעין כן נ"ל ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף כח גמרא מה סוטה שלא ניתנה לתבעה בע"א מגלגלין ממון כו' וכתבתי דמסוגיא זו יש להביא ראיה למה שפסק הרי"ף ז"ל הובא בח"מ סי' ע"ה דבטוענו ע"פ ע"א כגון שאמר פלוני אמר לי שמטלטלין אלו שלי נמי איכא שבועת התורה ועיין בפנים:

משנה כל הנעשה דמים באחר כו' כל הסוגי' פירשתי יפה בפ' הזהב כי שם עיקר מקומה ואין צורך לכפול הדברים מ"מ אבא בקצרה בראשי פרקים שכתבתי שם דשני מיני חליפין יש חליפין דקניין סודר דהדר למארי' וע"י חליפין דשוה בשוה כגון האי דמשנתינו אלא דחליפין דקנין סודר לכ"ע לא למדנו אלא מדברי קבלה דבועז וגואל משא"כ חליפין דשוה בשוה תליא בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דמייתי נמי בשמעתין דלר"י דכסף קונה מן התורה א"כ ילפינן דשוה בשוה נמי מן התורה דהא קיימא לן דשוה כסף ככסף וקי"ל נמי דאפי' בדלא קיצי נמי מקרי שוה כסף כדאיפסק הלכתא לעיל דשיראי לא צריכי שומא וכמו שהארכתי לעיל במקומו ונהי דלרבי יוחנן נמי מדרבנן מעות אינו קונה היינו משום טעמא דנשרפו חיטך בעלייה מ"מ בשוה כסף לא שייך האי טעמא דדא ודא אחת היא וא"נ אינו קונה שייך האי טעמא גופיה וא"כ כיון דקנין זה מדאורייתא הוא ואין צורך לדברי קבלה מש"ה לכ"ע מהני אפילו בפירי ובעלי חיים וכדאיתא להדיא בתוספתא דמכילתין דהחליף מטלטלין במטלטלין ומטלטלין במקרקעי קונין זה את זה והיינו מטעמא דפרישית בתורת כסף לבד ממטבע דאינו קונה מדרבנן בתורת כסף ובזו הסברא פירשתי כל הסוגיא ליישב שיטת הש"ס ונתיישב גם כן כל השקלא וטריא דשמעתין במאי דקאמר ולריש לקיש דאמר משיכה מפורשת כו' ולא קאמר הניחא לר' יוחנן אלא לריש לקיש מאי איכא למימר כדקאמר בפלוגתא דרב נחמן ורב ששת אלא דלעיל היינו דוקא למאי דס"ד מעיקרא משא"כ קושיא דר"ל מיירי בכל גווני דע"כ כרב ששת סבירא ליה משום דאל"כ תיקשי מתניתין לר"ל ודי בהערה כזו למבין וע"ש בארוכה:

דף כט עמוד א

משנה כל מצות הבן על האב כו' ויש לתמוה מאי ענין משנה זו במכילתין ולפום ריהטא היה נראה משום דבכלל מצות בן על האב הוא להשיאו אשה וקתני דנשים פטורות וכן מצאתי בחידושי הריטב"א ז"ל. ועוד נראה דרבינו הקדוש לאחר שסידר כל קנינין שבעולם במה נקנין ושיש חילוק בכמה דברים בין קניין האיש לקניני האשה כגון האי דריש מכילתין ובין עבד לאמה וכל זה בקניני העולם הזה חזר לפרש קנין העולם האמיתי דלעולם הבא שאינו קנה בשום דבר מהקנינים הקודמין שקונין קניני העה"ז אלא בשכר קיום המצות כדאיתא במשנה דסוף פרקין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל הארץ והיינו עוה"ב ולפי שאינו דומה מצווה ועושה משום הכי הקדים מצוה הנוהגת בזכרים ולא בנקיבות ומה שנוהג בשניהם ומה שנוהג בארץ ולא בח"ל עד סוף הפרק כן נ"ל:

גמרא למולו מנא לן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו. ונראה דמייתורא דבנו יליף חיוב דאב על הבן דאי מפשטא ליכא למילף דכיון שחיוב על הב"ד אפשר דמש"ה היה החיוב על אברהם שהיה זקן ויושב בישיבה אע"כ כדפרישית ועוד דמכיון דמייתי מיעוטא דאותו ולא אותה ממילא משמע דאותו היינו משום חיובא דאב והא דמייתי קרא דוימל את יצחק סמיך אסיפא דקרא דכתיב כאשר צוה אותו אלא דהראשון נ"ל עיקר:

תוספות בד"ה אותו ולא אותה וא"ת ל"ל קרא כו' וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה כו' עכ"ל. ולכאורה קשה א"כ לאידך מ"ד דאינו נוהג אלא ביום הקושיא במקומה קרא ל"ל והנלע"ד דקושית התוספות לאו דלישתוק קרא מאותו ונילף מהאי כללא דמצות עשה שהזמן גרמא דודאי שפיר איצטריך קרא דאותו ולא אותה לאותן הדורות שקודם מתן תורה דאכתי לא הוי שייכי הנך כללי דמצות עשה שהזמן גרמא אלא עיקר קושיית התוס' אסוגיא דשמעתין אמאי איצטריך לאתויי האי קרא אטעמא דמתניתין ותיפוק לן דבמתניתין גופא קתני דבמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ואהא תירצו שפיר דאיצטריך להאי טעמא לאידך מ"ד דנוהגת בין ביום בין בלילה ולפ"ז יתיישב ג"כ הא דמקשה הש"ס בסמוך אשכחן מיד לדורות מנא לן וקשיא לן מהיכא תיתי לא יהא נוהג לדורות דמי איכא מידי דקודם מ"ת נתחייב ובתר הכי פטירי אע"כ דאפטורא דנשים קאי דנהי דקודם מתן תורה הוו פטירי מ"מ לאחר מתן תורה כיון דהושוו הנשים לאנשים במ"ע שאין הזמן גרמא א"כ למ"ד דמילה שלא בזמנה נוהג נמי בלילה מנא לן דנשים פטורות אבל אין לפרש כפשוטו דהא דמקשה אשכחן מיד לדורות מנ"ל היינו דקשיא ליה בין אחיובא דאב ובין אחיובא דב"ד דלמא לא היה נוהג כלל אפילו קודם מ"ת אלא באברהם ובית דינו לחוד כדמשמע מלשון רש"י הא ליתא דהא חיוב דבית דין כתיב להדיא ימול לכם כל זכר לדורותיכם ולענין חיובא דאב נמי ליכא למימר דלא שייך אלא באברהם לחוד דא"כ למאי איצטריך מיעוטא דאותו ולא אותה דמאי דהוה הוה ודוחק לומר דלא איצטריך קרא אלא משום אותן הבנים שיוולדו לאברהם אח"כ ועוד דהא נמי לאו מיד מיקרי שאם היה נוהג באברהם עצמו בבנים שיוליד להבא למה לא יהא נוהג גם בזרעו אבל למאי דפרישית דאפטורא דנשים קאי אתי שפיר כן נראה לי ביישוב דברי התוס'. מיהו בעיקר קושית התוס' היה נ"ל לתרץ בענין אחר דלא שייך האי כללא דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אלא במצות הגוף שא"א לקיים ע"י שליח כגון כל הנך דקחשיב לקמן לולב שופר סוכה ותפילין משא"כ במצות האב על הבן דאפשר לקיים ע"י שליח אפשר דלא שייך האי כללא כן נ"ל ברור וקרוב לזה יש בחידושי הריטב"א ועיין מה שאכתוב לקמן בזה בדף ל"ד בלשון התוס' בד"ה מעקה ודו"ק. ועי"ל דאי לאו ילפותא דאותו ולא אותה הוי ילפינן אשה לחיובא מדכתיב ותקח צפורה צור ותמל את בנה משא"כ לבתר דכתיב אותו ע"כ דצפורה שאני דלא הוי אפשר בע"א כן נ"ל:

שם אשכחן מיד לדורות מנ"ל תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו כו' לכאורה נראה דצו את יהושע לא שייך לדורות ואם כן ע"כ דרבי ישמעאל או או קאמר דצו הוא לשון זירוז או לשון מיד ולדורות ואפ"ה גבי אברהם ליכא למימר דצו לשון זירוז דבהדיא כתיב וימל את יצחק בנו בן שמונת ימים ולענין זריזות דיום השמיני גופיה בהשכמה נמי לא איצטריך דילפינן מוישכם אברהם בבקר דזריזין מקדימין למצות אע"כ דלענין לדורות איצטריך אלא דמלשון הש"ס משמע להדיא דמלשון צו משמע כולהו זריזות מיד ולדורות ולפ"ז צ"ל דההוא דיהושע נמי שייך לדורות שהוא ציווי לכל הזקנים ושופטים שבדור שיהיו זריזים כדדרשינן בפ"ק דסנהדרין בואצוה את שופטיכם אלא דמההוא לחודיה לא הוי שמעינן אלא זריזות מיד ומייתורא דצו את יהושע ילפי' דלדורות נמי שייך זריזות בענין הזקנים ושופטים ואפשר דלא שייך למילף כה"ג זריזין מקדימין דזריזות זה ענין אחר הוא לא לענין זריזות הזמן אלא דאפ"ה לא משמע שפיר דרשא דלדורות מההיא קרא דיהושע אי לאו דמייתי לה ר' ישמעאל מדכתיב בהדיא אשר צוה ה' לדורותיכם כן נ"ל:

שם דכתיב תפדה תפדה. נראה דמייתורא דקרא קא דריש דמייתרא לגמרי וע"כ דלהאי דרשא אתיא למיזל בתר הקרי דקרינן ביה תפדה תפדה וכ"כ הריטב"א ז"ל ועיין במהרש"א באריכות:

דף כט עמוד ב

בד"ה ככתובה בשטר כו' שהרי מצות בנו עליו יותר ממצותו עכ"ל. פירוש דאע"ג דלכ"ע מצוה דגופא עדיף היינו היכא דא"א לקיים שניהם משא"כ היכא דיש בידו לקיים שניהם יש לו לקיים תחלה פדיון בנו שעיקר מצותו עליו והוצרך רש"י לזה ליישב הא דקאמר ר"י שזה מצותו עליו ולא קאמר טעמא דכתובין בשטר אע"כ דאי לאו האי טעמא הוי אונאה ללקוחות דמצי למימר הנחתי לך מקום כקושיית התוספות אבל כיון דאיכא נמי האי טעמא דעיקר מצותו עליו סובר רש"י דליכא אונאה ללקוחות משום דהא דאמרו רבנן אין נפרעין מנכסים משועבדים תקנתא דרבנן בעלמא היא כדאיתא בר"פ הנזיקין וא"כ אפשר דסובר רבי יהודא דבכה"ג במקום מצוה לא תקנו. וכבר עלה בלבי לפרש בפשיטות דהנהו חמש בני חורין מטלטלין נינהו דלא שייך בהן האי טעמא דאין נפרעין או אפילו בקרקעות וכגון שלא היה לו אותן הקרקעות אלא לאחר שנתחייב ג"כ בפדיון בנו וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך ר"י לומר שזה מצותו על אביו ואם מפרש משום דבלא"ה הוא מעיקר הדין שיחלוקו ואי סבר ר"י חמש ואפי' חצי חמש ומהני האי סברא דמצות בנו עליו לגרוע כח הלקוחות א"כ מה"ט מצינן למימר אפי' בשהיו לו אותן חמש בני חרי בקרקעות קודם שמכר ראשון ואפ"ה האי טעמא מגרע כח הלקוחות. מיהו ע"כ לשיטת רש"י צ"ל דאותן הלקוחות שקנו הקרקע לקחו בפירוש שלא באחריות דאל"כ א"כ אפי' אי טריף הנהו מלקוחות סוף סוף הדרי לקוחות גופייהו וטרפי הנך בני חורין כיון שהן ביד המוכר בשעת המכירה כדפרישית כן נ"ל בכוונת רש"י לפי משמעות לשונו בשמעתין וכמו שהבינו התוס' מדבריו. מיהו בפרש"י במס' בכורות דף מ"ט נראה מפירושו דאיירי שהבן מכר מנכסי אביו לאחר מיתת אביו ע"ש בתוס' ודוק היטב:

תוספות בד"ה ואזיל כהן כו' ולכן פי' ר"י כו' מיצחק שעשאן אפותיקי כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שהוצרכו לזה דאם לא עשאן אפותיקי אכתי מצי הלקוחות לומר לכהן הנחתי לך מקום לגבותן אצל הבן כו' ע"ש ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו אין נראה שום סברא לומר כן דאדרבא אם בא הכהן לגבות פדיון עצמו מהבן לא נתחייב הבן בכך כלום כיון שיש כאן מקום לגבות מנכסי אביו שעיקר החיוב עליו וממילא אשתעבדו נכסי ומאי ענין בני חורין של הבן למשועבדים דאב. והנלע"ד בכוונת ר"י דאי לאו שעשאן אפותיקי לא שייך כאן לומר דאזיל כהן וטריף ואיזה הכהן הוא שיטרוף מנכסי אביו דודאי מצי הלקוחות למדחייה ולמימר לאו בעל דברים דידי את שהרי ממון שאין לו תובעין היא ועוד אפי' במכירי כהונה איירי אכתי היאך נפרע ממשעבדי משום דמלוה הכתובה בשטר היא ומאן יימר שלא פדאו האב דהא קי"ל לאחר שלשים בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה שלא נפדה ובשלמא לפרש"י אתי שפיר כיון שהבן מודה ונהי דלענין לקוחות לא מהני הודאתו דחיישינן לקנוניא מ"מ הכא כיון דככתובה בשטר דמי אפשר דמהני הודאתו משא"כ לפי' התוס' דמנכסי האב איירי הא תנן להדיא שהוא בחזקת שנפדה לכך הוצרכו לפרש דאיירי שעשאן אפותיקי וזו פדייתו:

גמרא ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם כו' הא דלא מייתי מקרא דושננתם לבניך נראה משום דהתם לאו בבנים ממש איירי אלא בתלמידים כמ"ש רש"י ז"ל להדיא בפירוש החומש שהתלמידים קרוים בנים כו' והוא מלשון הספרא ע"ש ולענ"ד שזה הפי' מוכח דהא מלשון ושננתם דרשינן בשמעתין שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך וזה לא שייך אלא בתלמידים דאי בחיוב האב על הבן לא שייך דהא מסקינן בסמוך דאין חיוב ללמדו לא משנה ולא גמרא אלא מקרא לחוד ומה"ט גופא לא שייך באב ובנו האי דרשא דאל תיקרי ושננתם אלא ושלשתם דדרשינן לקמן אע"כ דבתלמידים איירי וה"נ משמע לישנא דקרא דכתיב ושננתם לבניך ודברת בם נמצא שהדיבור חוור על המלמד עליו דהיינו שהרב לומד עם התלמיד והתלמיד יושב ושומע משא"כ בההוא קרא דולמדתם אותם את בניכם כתיב לדבר בם משמע שהדיבור חוזר על הבן שזה תחילת לימודו כדאמרי' קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ומרגילו לדבר בפסוק תורה צוה לנו משה ועוד כיון דדרשינן ולמדתם ולימדתם נמצא דעיקר החוב על הבן עצמו כדפרישית שאביו מחויב לשכור לו מלמד שירגילו ואי לא אגמריה אביו חייב ללמוד בעצמו כן נ"ל וק"ל:

שם ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. ויש לדקדק תינח למאן דאית ליה לקמן בשמעתין דחייב נמי ללמד את בני בניו כדכתיב והודעתם לבניך ולבני בניך מה אני מקיים ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם משא"כ למאן דדריש לקמן באידך ברייתא בניכם ולא בני בניכם א"כ מנ"ל למידרש נמי בניכם ולא בנותיכם והא וודאי דהלכה פסוקה היא דאין נשים חייבות בת"ת לכ"ע ונראה דלמאן דדריש בניכם ולא בני בניכם אתיין בנות מק"ו דהא בני בנים הרי הן כבנים ממש יותר מבנות לנחלה ולכל דבר ואפ"ה אין חייב ללמד את בני בניו וכ"ש שאין האב חייב ללמד את בנותיו וממילא דרשינן נמי שהבנות אין חייבות ללמד את עצמן מדכתיב ולמדתם כו' משא"כ בבני בנים לא שייך למימר כן דנהי דאבי אביהן אינו חייב ללמדן אכתי קרינן בהו ולמדתם ע"י אביהם בעצמן כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה הא לן והא להו פי' בקונטרס בבל וכו' וקשה לר"ת כולי א"כ אכתי איכא הרהור כו' עכ"ל. ולא ידענא מאי קשיא ליה לר"ת דהא ודאי בנשוי לא חיישינן להרהור לענין תלמוד תורה כדאשכחן בר' עקיבא שנשתהא כל הני שנין ואמרינן נמי בפ' אעפ"י התלמידים יוצאין ב' וג' שנים שלא ברשות וברשות כמה דבעי ניזל וע"ש בתוס' דמייתי להא דר"ע ומדלא חיישינן להרהור אלמא דשפיר עבדי והכי נמי משמע להדיא בשמעתין דאמרינן בן עשרים ולא נשא כל ימיו בהרהור עבירה והקב"ה אמר תיפח עצמותיו א"כ משמע דעיקר הקפידא לענין הרהור הוא רק לענין לישא אשה אבל לא שיהא עמה דווקא וכה"ג אשכחן טובא בפ' אע"פ שהלכו מנשותיהם ונסעו כמה שנים מנשותיהם ללמוד תורה ולא חיישו להרהור עבירה ולפ"ז לא קשיא נמי מההיא דר' אביתר דבפ"ק דגיטין דבלא פי' רש"י נמי תיקשי להו הא דר' אביתר אהא דפר' אעפ"י אע"כ דההיא דר' אביתר שלא ברשות איירי או דאיירי בהנך דאית להו רבה במתא למיגמר מיניה משא"כ בשמעתין איירי בענין שמוכרח לילך ולהתרחק ובלא"ה אתי שפיר טובא למאי דפרישית בחידושי גיטין דהא דר' אביתר גופיה לאו הלכה פסוקה היא כמ"ש שם תוס' מהירושלמי וע"ש ובחידושינו ודי בזה לקיים פרש"י מיהא ר"ת ז"ל גופיה אפשר דמפרש בהך דפר' אעפ"י בהנך דקים להו בנפשייהו דלא אתו להרהור עבירה כר"ע וחביריו משא"כ האי בשמעתין מיירי בסתם בני אדם שפיר קשיא להו וק"ל:

דף ל עמוד א

גמרא מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה ואמר רבא מקרא זו תורה ופירש"י תורה ולא נביאים וכתובים עכ"ל. ולכאורה פירש"י מוכרח שזהו עיקר מימרא דרבא דאי תורה היינו נביאים וכתובים אדרבא טפי הוי שפיר לישנא דברייתא דקתני להו בלשון סתם מקרא וממילא א"ש נמי הא דאיצטריך לאתויי הכא מימרא דרבא בלשון המקשה משום דבלא מימרא דרבא לא פסיקא להקשות כ"כ דאפשר דהך ברייתא דלמדו מקרא אין מלמדו משנה היינו כשלמדו כבר תורה נביאים וכתובים משא"כ ממימרא דרבא קשה שפיר טובא אלא לשון הש"ע י"ד סי' רמ"ה כתב להדיא דהאב חייב ללמד את בנו כל התורה שבכתב כולה דמשמע נמי נביאים וכתובים וכן הוא ג"כ בלשון הרמב"ם והטור ז"ל וא"כ צריך עיון היאך מפרשו למימרא דרבא וכבר הרגיש בזה הב"ח שם ונדחק לפרש מימרא דרבא אבל אכתי לא נתיישב אף לפי פירושו הא דמייתי המקשה למימרא דרבא דאדרבה בלא מימרא דרבא קשה טפי דהא קתני להדיא בברייתא אין מלמדו משנה וקשיא אדשמואל ויש ליישב דבלא מימרא דרבא היה באפשר לומר דהא דקתני למדו מקרא אין מלמדו משנה היינו דאין מלמדו משנה בשכר כדאיתא בש"ע ומסוגי' דנדרים דנוטלין שכר על המקרא משום פיסוק טעמים ואין נוטלין שכר על המדרש דהיינו משנה וגמרא כדמשמע בנדרים והא דקאמר שמואל מלמדו מקרא ומשנה היינו בחנם משא"כ ממימרא דרבא דקאמר מקרא זו תורה ולפי' הב"ח אתא לאפוקי פיסוק טעמים ע"ש א"כ מקשה שפיר דמהשתא מקרא ומשנה שוין לענין שכר כן נ"ל לשיטת הב"ח ועדיין צ"ע ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף ל גמרא מיתיבי למדו מקרא אינו מלמדו משנה ואמר רבא מקרא היינו תורה פרש"י תורה ולא נביאים וכתובים. ולכאורה פירושו מוכרח וכתבתי דלפ"ז צ"ע על לשון הטור והרמב"ם והש"ע שכתבו שהאב חייב ללמדו כל התורה שבכתב כולה שבכלל תורה נביאים וכתובים וא"כ היאך מפרשי למימרא דרבא וכבר הרגיש בזה הב"ח אלא שדבריו נראין דחוקין וכתבתי ליישב דבריו:

שם אמר רב ספרא משום ר"י בן חנניה מאי דכתיב ושננתם לבניך אל תיקרי ושננתם אלא ושלשתם כו'. נ"ל לפרש לפי פשוטו משום דמלשון ושננתם ילפינן בסמוך שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך והיינו מדלא כתיב ולמדתם אלא ושננתם שהוא לשון שינון ולשון משנה וא"כ תו לא מצינן למימר דלא איירי קרא אלא בתורה שבכתב כדכתיב לעיל מיניה והיו הדברים האלה דהיינו בהווייתן דלא שייך שינון וחידוד אלא בתורה שבע"פ שהיא משנה וגמרא דאין מורין הלכה מתוך המשנה וא"כ שפיר קאמר דא"א לקרות ושננתם אלא אי קרינן נמי ושלשתם שא"א שיהא הדבר ברור לו כאחותו אא"כ בקי במקרא ובמשנה ובגמרא. ועוד י"ל דלשון ושננתם משמע תרי או מפשיטות שהוא מלשון משנה תורה דהיינו שני תורות או משום דכתיב ושננתם בשני נוני"ן כמ"ש מהרש"א ז"ל בח"א וא"כ בהנך תרי דהיינו משנה וגמרא שייך בהו נמי שינון ומלבד תורה שבכתב דכתיב לעיל מיניה והיו הדברים האלה דהיינו תורה שבכתב למ"ד דבדברי תורה כתיב וא"כ הרי לך ושלשתם ומה שהקשה מהרש"א ז"ל בח"א דלפ"ז משמע דחייב ללמוד עם בנו מקרא ומשנה וגמרא ולעיל מסקינן דאין חייב ללמוד עם בנו אלא מקרא לחוד ונדחק מאד ליישב ע"ש ומסיק בעצמו שהוא דלא כסברת הרא"ש ז"ל וכבר פירשתי שיחתי דלא קשה מידי דקרא ושננתם לבניך לאו בבנים ממש איירי אלא בתלמידים שנקראו בנים כמו שפי' רש"י ז"ל בפירוש החומש וכדאיתא בספרא והיינו מה"ט גופא דאין החיוב בבנו אלא מקרא לחוד דחיוב בנו לאו מושננתם ילפי' אלא מולמדתם וכדפרישית בריש סוגיין ודו"ק:

תוספות בד"ה לא צריכא ליומי פי' בקונטרס כו' ולא נהירא דא"כ אכתי ה"מ למיפרך מי ידע כמה חיי עכ"ל. ולכאורה יש ליישב שיטת רש"י דבשלמא לענין מספר השנים מתמה שפיר מי ידע כמה חיי וא"כ אין יודע כלל מתי ישלמו שליש ימיו משא"כ לימי השבוע לעולם ילמוד שני ימים הראשונים מקרא ואם מת אחר כך אונס רחמנא פטרי' וכ"כ בחידושי מהר"י טראני אלא די"ל דסברת התוס' דלפ"ז בשליש שנים נמי מצינן למימר כה"ג דסתם ימי שנותינו שבעים שנה וילמוד מהם שליש במקרא ואם מת אח"כ אונס רחמנא פטריה אע"כ דאין סברא לומר כן וא"כ מקשו שפיר לפירוש רש"י כן נ"ל:

שם גמרא תנו רבנן חמשת אלפים ותתפ"ח פסוקים בתורה יתר עליו תהלים שמנה כו' וכתבו בתוספות ישנים תימא דע"כ בחומש יש יותר דאף אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות אינו כ"כ כמו שיש בחומש עכ"ל הת"י. ונדפס ג"כ בש"ס החדשים. וע"ז כתב מהרש"א ז"ל וז"ל לא הבנתי התמיהא כיון דמסקינן דבחומש נמי לא בקיאין אימא דג' או ד' פסוקים דילן בחומש הוא חדא דידהו עכ"ל מהרש"א ז"ל. ואחר המחילה מכבוד תורתו דברי שגגה הן דהא אמרינן להדיא דפסוקי תורה הן חמשת אלפים ותתפ"ח וא"כ מאי בקיאות שייך הכא. וע"ז הקשו התוספות דפסוקי תהילים א"א שיהיו כך אף אם יהיו הפסוקים מג' תיבות בלבד. ולכאורה לשון התוספות גופה אטעיה למהרש"א ז"ל דלפ"ז לא הוו צריכי התוספות לכתוב בקושייתם דע"כ בחומש יש יותר אלא בפשיטות הוו להו למימר דא"א שיעלו פסוקי תהלים לחמשת אלפים ותתפ"ח ובאמת שפת יתר הוא אמנם כן בעיקר דבריהם נ"ל דמה שכתבו אף אם יהיו כל פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד אינו כ"כ ולענ"ד דלשון ג' תיבות הוא טעות סופר דודאי אם יהיו כל פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד יכולין להעלות יותר מפסוקי תורה שהן חמשת אלפים תתפ"ח דפסוקי תהילים שלנו הן עולין שני אלפים תקכ"ז פסוקים ומהם ובהם רובא דרובא כל פסוק לא פחות מששה תיבות ויש אתנחתא באמצע הפסוק וכמה וכמה פסוקים שיש בכל א' עשרה תיבות ויותר א"כ שפיר אפשר שיעלו יותר כיון דלא בקיאין בפסוקי תהלים אלא דלענ"ד דמה שכתבו התוספות אף אם יהיו פסוקי תהלים מג' תיבות בלבד לאו אכולן קאי אלא אמקצתן דאף אם ימצאו הרבה פסוקים שיכולין להפסיק באמצע עד שלשה תיבות היכא דשייך הפסקה אפ"ה לא יעלו כ"כ ובהרבה מקומות לא שייך להפסיק בהן באמצע דבר ובאמצע ענין ולפי ענין הנגינה שבהן כן נ"ל בלשון תמיהתם אבל מכל מקום יש ליישב תמיהתם ולקיים דברי הגמרא כדפרישית ועי"ל דיתר עליו שמנה פסוקים לאו אכללא דה' אלפים קאי אלא אפרטא דתתפ"ח וכיוצא בזה אפרטא בתרא לחוד לאחדים ולעשיריות ודו"ק. והואיל ואתא לידי שנקראו הראשונים סופרים שהיו סופרין כל אותיות שבתורה אימא בהו מילתא דהוי קשיא לי כמה שנין לפי שמצאנו בספרים קדמונים ואחרונים שמספר כל האותיות שבתורה הם ששים ריבוא וע"ז רומז ישראל שנוטריקון שלו יש ששים ריבוא אותיות לתורה ולכך מספר כל ישראל היו ששים ריבוא כמו אותיות התורה ושכל אחד מישראל יש לנשמה שלו מצוה אחת ואחיזה באות אחת ודבר זה כמעט שהוא דבר מוסכם ונזכר בזוהר ובספר הקדוש שני לוחות הברית במקומות הרבה ועמדתי משתומם ומתפלא לפי חשבון חמשים פסוקים שיערתי בלבי שלא יהיו אותיות התורה כ"א חצי ערך החשבון המוזכר עד שראיתי בס' חסד לאברהם שהרגיש בזה וכתב שנמצא דאותיות התורה הן שלשים ואחד ריבוא אלא מה שנמצא שאותיות התורה עולים ששים ריבוא היינו השבעה ועשרים אותיות האלפא ביתא עם מנצפ"ך במילואיהן ומילוי דמילוי עיין שם במעיין שני נהר י"א ענין התירוץ אמנם אף שאין אני כדאי נ"ל דהדברים ג"כ כפשוטן דמאחר שמצאנו שמספר האותיות שבתורה ממש הן ל"א ריבוא א"כ שפיר מצינן למימר ג"כ שהן ס' ריבוא עם התרגום שנמסר ג"כ בסיני כדאי' במדרש ובספרים הקדמונים הרבה מאד וביחוד בס' של"ה בענין שנים מקרא ואחד תרגום ועוד נ"ל לפרש בענין יותר מרווח שכל אות מאותיות התורה יש לה שני בחינות קדושות ממש ענין הכתיבה שנכתב באצבע אלקים וענין קדושת הקריאה שדיבר הקב"ה עם משה וכדכתיב אחת דיבר אלהים שתים זו שמענו ורואין את הנשמע ושומעין את הנראה ואמרינן נמי יש אם למקרא ויש אם למסורת וראיה ברורה לדברי שהרי כל אותיות שבתורה נאצלו מהשם הקדוש הויה ב"ה ולא כשהוא נכתב הוא נקרא וא"כ כל התורה כיוצא בה הכתיבה לחוד והקריאה לחוד וא"כ שפיר מצינן למימר שעולין סמ"ך ריבוא ל"א ריבוא דכתיב וכ"ט דקריין וכמה אותיות לרוב שאין ניכרין כלל במבטא ואין בהן אלא בחינת כתיבה כאותיות הווין ואלפין שבאמצע התיבה והנחה כן נ"ל נכון בעזה"י ואם שגיתי אתי תלין וה' הטוב יכפר בעדי ועוד יש לפרש על דרך מזה ומזה הם כתובים ואין להאריך:

דף ל עמוד ב

א"ר יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום עיין פירש"י דקרא יתירא קא דריש. ואכתי לא ידענא מאי רבותא שייך בזה דפשיטא דהכי הוא דמה נשתנה יום מיומים שלפניו. ולכאורה היה נראה דברשעים קא מיירי שכבר אמרו רבותינו חז"ל דאדם העובר עבירה נברא מלאך רע מאותה עבירה וא"כ נוסף גם הוא על שונאיו להכשילו ולהשטינו ושייך שפיר לשון מתחדש אלא דלשון יצרו של אדם משמע דלאו ברשעים לחוד מיירי אלא בכל אדם. ונראה דבצדיקים נמי שייך האי לישנא דמתחדש בזה הענין גופא דאדם עושה מצוה נברא ממנו מלאך טוב וגם מלאך רע בע"כ עונה אמן וקטיגור בע"כ נעשה סניגור כדאמרינן להדיא לעיל בסמוך אם אתה רוצה אתה מושל בו ולפ"ז יצר הרע שהיה לו באותו יום דאתמול כבר חלף והלך לו ויליף רבי יצחק מקרא יתירא דאפ"ה אשרי אדם מפחד תמיד להתגבר נגד יצרו לפי שמתחדש עליו בכל יום יש מאין כי כן יסד המלך לטובת הצדיק שכובש את יצרו היום לעשותן ולמחר לקבל שכרן ועוד יש לפרש דבצדיקים נמי שייך לשון מתחדש בכל יום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו וא"כ כל מה שהצדיק מוסיף אומץ וכח בצדקתו הולך וגדול יצרו ג"כ הולך ומתחדש וכמו שאבאר במקומו אי"ה שלהי מסכת סוכה:

שם תנא דבי רבי ישמעאל בני אם פגע בך כו' אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ כו'. לפי שיצה"ר נקרא אבן דכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונקרא ג"כ ברזל דכתיב הירוע ברזל ברזל מצפון ויצה"ר נקרא צפון דכתיב ואת הצפוני ארחיק מעליכם וכתיב נמי מצפון תפתח הרעה ולפי שהברזל קשה יותר מאבן כדאמרינן הר קשה ברזל מחתכו וכתיב נמי כפטיש יפוצץ סלע ומש"ה קאמר שאם היצה"ר הוא רק אבן ע"י שמושכו לבה"מ נימוח לגמרי כמו אבן אבל אם יצרו מתגבר עליו ונעשה כמו ברזל אז אינו נימוח ע"י תורה לגמרי אלא שמתפוצץ מעט מעט כן נראה לי:

שם להשיאו אשה מנלן דכתיב קחו נשים כו' בשלמא בנו בידו כו'. ופירש"י בכתובות פ' נערה דף נ"ב דבבנו שייך שפיר לשון קחו שדרכו של איש לחזר על אשה משא"כ בבנותיו לא שייך לשון קחו כיון שאין דרך אשה לחזר על איש ע"ש:

שם ת"ר נאמר כבד כו' השוה הכתוב כו' אבל בהכאה ודאי א"א וכן בדין ששניהן שותפין בו כו' ע"כ. ולכאורה שפת יתר הוא ונ"ל דעיקר כוונת הברייתא לאשמעינן דבין לעניין כיבוד אב ואם בין לענין מורא הם שוין כדאמרינן לקמן בשמעתין נתגרשה שניהם שווין ומשום דסד"א דלעולם כיבוד אב קודם לאם דשייך במצות טפי וקם תחתיו לכל דבר דמשפחת אב קרויה משפחה ומש"ה הקדים שני פעמים האב לאם בכיבוד ובהכאה והא דהקדים האם במורא אינו אלא פעם אחת וא"כ הוה אמינא דהאב קודם וע"כ דמה שהקדים האם לאב במורא היינו משום דבעי למסמך מורא האב לאת שבתותי תשמורו לאשמעינן דשבת קודם אף לכיבוד האב כדאיתא בריש יבמות ע"ש וקמ"ל בהאי ברייתא דהכא דע"כ האב והאם שוין לגמרי כיון שכ"א מהם הוקש כבודו לכבוד המקום וא"כ א"א שיהא עילוי לאחד מהם על השני אלא דאכתי לפי שבהכאה לא הוקש ואפ"ה הקדים האב א"כ אכתי הוה אמינ' דאתי לאשמעינן דהאב קודם קמל"ן דליתא דמה שלא הוקשו לענין הכאה היינו משום דבהכאה א"א ולפ"ז מסיים נמי שפיר וכן בדין ששלשתן שותפין בו וא"כ לפ"ז האב והאם ממילא נמי שקולין הם מן הדין כן נ"ל נכון:

דף לא עמוד א

תוספות בד"ה כבד את השם מהונך בירושלמי דריש כו' בכיבוד אב נאמד כבד כו' בין שיש לו ממון ובין שאין לו ממון כו' עד סוף הדיבור. ולא ידעתי לפרש שפיר דברי הירושלמי במאי משמע ליה סתם לישנא דכבד את אביך דמיירי אף באין לו ממון טפי מבכל המצות דקחשיב התם בירושלמי תפילין וציצית ולולב דמיקרי כבוד המקום ואפ"ה מסתמא פטירי באין להו דאונס רחמנא פטריה אף על גב דכתיב נמי בתורה סתם ומאי שנא במצות כיבוד דפשיטא ליה דמסתמא איירי אף באין לו ממון ונראה דפשיטא דלשון כבד הכי משמע מכבדו בין בגופו ובין בממונו וכיון שאין שיעור לדבר ממילא דהכל בכלל כיבוד אף לחזר על הפתחים והיינו נמי לענין כבוד המקום דבכל התורה כולה לא אצטריך למעט היכא דממילא שמעינן דאונס רחמנא פטריה אלא מקרא דמשלי דכתיב בלשון כבד את ה' הוצרך לפרש במה שהונך דאל"כ היה במשמע דכיבוד היינו נמי בגופו לחזר על הפתחים קמ"ל דלא כן נ"ל ועיין עוד בזה לקמן בל' התוספות בדף הסמוך בד"ה אורי ליה משל אב:

גמרא דריש עולא רבה כו' מאי דכתיב יודוך ה' כו' בשעה ששמעו או"ה אנכי ולא יהיה אמרו לכבוד עצמו הוא דורש כיון שאמר כבד את אביך חזרו והודו ע"כ. ולכאורה יש לתמוה על כוונת המאמר דמעיקרא מאי סברי שאם נתאמת להם כששמעו דברי אלקים חיים שהן מאמר האל הוא היוצר הוא הבורא א"כ מה ראו לשטות זה לומר לכבוד עצמו הוא דורש ומה בכך כ"ש שהיה להם לכוף אזנם לשמוע מה שהוא אומר לכבוד עצמו והלא כל המאמין במציאות אלקות וכופר בעיקר לילך אחרי שרירות לבו הרע היינו עצת הכופרים ואומרים עזב ה' את הארץ ואין משגיח כלל בתחתונים בשום שכר ועונש ובחר לו העליונים וכמ"ש היפה תואר בראשית במאמר דור הפלגה עי"ש וא"כ מכיון ששמעו שהאל יתברך רוצה בתחתונים וצוה בפה מלא אנכי ה' אלקיך ולא יהיה לך אלהים אחרים מי יבא אחר המלך ומי פתי יסור הנה להמרות את דבריו בשאט נפש ואם לא האמינו בקול הדיבור שהם דברי אלהים חיים אלא חשבו מחשבות זרות שאיזה מלאך או כוכב נגלה להם לישראל ובדא הדברות מלבו וקרא על עצמו שם אלקות א"כ מה יתן ומה יוסיף במה ששמעו מאמר כבד את אביך לבטל מחשבתם הרעה ונ"ל דודאי כן הדבר דכל מלכי האומות שהיו באותו הזמן טעו בשטות עצמן לומר שאין להסיבה ראשונה שום השגחה בתחתונים כי אם נתונים נתונים המה תחת מערכות השמים ותחת שרי מעלה שהם שבעים שרים כמבואר וחשבו בלבם שבני ישראל ג"כ יש להם שר וכוכב מיוחד והוא הנדמה להם לישראל באיזה תמונה וקרא עצמו בשם ה' אלקים למען יקבעו זאת האמונה בלבם ויעבדוהו ולפ"ז אדרבא חששו בעונם דבר הזה לגנות המלאך והשר הזה באומרם שבהיות שמימיהם לא נגלה להם השר שלהם בפומבי מתוך האש לפי שאינו חפץ שיעבדוהו בתמידות בשם אלוקות ממש כ"א דרך עראי וא"כ זה השר של ישראל שקרא עצמו בשם אלקות לכבוד עצמו הוא דורש ומלבו הוא בודה אבל כששמעו הדברות מכבד את אביך ואילך שהם חוקים צדיקים ומשפטים ישרים כמאמר הכתוב בואתחנן ובאמת שכל מי שיש לו מוח בקדקדו ולבבו יבין ניכרין דברי אמת על כל המצות כאלה כבד שממש כל האומות מודים בכך וכן לא תרצח ולא תנאף ולא תענה ולא תחמוד ואף שכמעט פקרו בכולם כדאיתא במדרש ובגמ' שבני עשו אמרו זו הברכה שבירכנו אבינו על חרבך תחיה וישמעאל פרא אדם לעבור על לא תנאף וכולם על הגזל וכיוצא מ"מ ידעו בעצמן שיצרם הרע השיאן לכל אלה והוא דבר מתנגד לחוש השכל לעשות אדם כדגי הים איש רעהו חיים בלעו ונמשל כבהמות נדמה לעשות כל הישר בעיניו והשתא איגלו בהתותייהו שאם לו כדבריהם כן הוא שהן תחת ממשלת מלאך או שר או כוכב למה לא נתגלה להן ג"כ בפומבי לצוותם חוקים ומשפטים כאלה ואז בע"כ ענו אמן הודות על האמת שחביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה ונצטוו בנימוסים וחוקים ישרים יותר מכל האומות בזמן ההוא והן עם לבדד ישכון וא"כ בודאי שהן דברי אלקים חיים הבוחר בזרעו של יעקב ומרוב חיבתן אמר להן אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך בלשון יחיד כאומר הן עם לבדד ישכון וחזרו והודו לדברות הראשונים שהן דברי הקב"ה בעצמו כן נראה לי נכון ועוד דממצות כיבוד בעצמו שהשוה כבודן לכבוד המקום ידעו כן שבמקום גדולתו אתה מוצא ענוותנותו ואילו היה דברי המלאך אין מדרכו להשוות כיבוד בשר ודם לכבודו ומלבד זה כיון ששמעו מצות כיבוד ראו מעשה ונזכרו כיון שכולם מודין במצות כיבוד אב מסברא א"כ פשיטא דהדעת ניתנה לכבד המקום אף לו היה כדבריהם שאין הקב"ה משגיח בתחתונים לאחר שמודין דעיקר בריאת האדם שהיה מאתו ועוד שהעליונים ותחתונים ברשותו והוא והן חייבין בכבוד המקום וכדאמרינן לעיל וכן בדין ששלשתן שותפין בו כ"ש שיש כאן קל וחומר להיפך כן נ"ל נכון:

דף לא עמוד ב

עד דאיתער מסתייע מילתא ודריש אבימי מזמור לאסף עיין פרש"י ותוספות ובחידושי אגדות למהרש"א ז"ל. ולענ"ד נראה לפרש בפשיטות דבמה שהיה אבימי מקיים מאד מצות כיבוד דלאחר שהביא לו המים שביקש ממנו עוד הוסיף וקאי עליו עד דאיתער שהיה שלא לצורך אלא לקיים המצוה בלבד במדה יתירה בדבר זה ראה מעשה ונזכר להבין המזמור לאסף ולאו היינו מזמור ע"ט שכתבו רש"י ותוספות אלא מזמור ע"ג שהן תחילת דבריו של אסף שאמר ואני כמעט נטיו רגלי כי קנאתי בהוללים וגומר הנה אלה רשעים וכל המזמור שהיה מצטער מאד על אריכות הגלות כדכתיב נמי עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם וכמעט רוב מזמורי אסף בספר שני הכל על אריכות הגלות האחרון ביד בני עשו ומסיים שם באותו המזמור בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני ואיתא במדרש א"ר יהודא בן בתירה בעצת תורה תנחני ואחר כבוד תקחני כבוד גדול שכיבד עשו את הוריו שאתה עתיד לעלותינו רב הונא בשם רבי נחוניא איחר כבודו של יעקב בעוה"ז בשביל כיבוד גדול שכיבד עשו את הוריו ע"ש בילקוט עוד באריכות והיינו ממש כעין עובדא דאבימי מצינן נמי בעשו שקם על אביו והיה מאכילו ומשקהו תמיד וא"כ בהאי מילתא מסתייע מילתא דאבימי שהבין במזמור פסוקי אסף והיינו נמי דכתיב מזמור לאסף דכיון שלא מצינו לעשו אלא מצוה זו מכבוד ניתן לו שלוה כ"כ בעוה"ז ומהן אתה למד מתן שכרן של צדיקים בעוה"ז ובעה"ב והיינו דסיים במדרש על ואחר כבוד תקחני שאתה עתיד לעלותינו כן נ"ל נכון וברור בעוה"י לולי דרש"י ותוס' כתבו בענין אחר דקאי על מזמור ע"ט ואף דלפי מה שכתבתי נתישב ג"כ על מזמור ע"ט אלא דנ"ל עיקר דעיקר הדרש אתחילת מזמורי אסף קאי ואפשר דה"ה לכולהו דאיירי בהאי ענינא דוק ותשכח ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה:

שם אדהכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי. נראה דאתא לאשמעינן דאף על גב דתנינן בסמוך מכבדן בחייו ומכבדן במותו היינו דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו משא"כ לצאת לקראת ארונו לא וכדאית' שילהי מס' מועד קטן בארונא דרב הונא דנפיק נפק דלא נפיק לא נפק ומחלק בין שלדו קיימת וכ"ש הכא ורב אסי נפיק לקראתה מא"י לח"ל וקמל"ן דבשביל ארונו של מת אין לצאת מא"י לח"ל כן נ"ל:

דף לב עמוד א

תוספות בד"ה רב יהודא אמר משל בן מדקדק ר"י וכו' היינו אל תחזיר שא"ל עסוק בכבודו כו' עכ"ל. ואפ"ה מייתי התם שפיר דאל ישמע לו דכתיב אני ה' כולכם חייבים בכבודי דאף ע"ג דכיבוד האב נמי מצות המקום היא כמו מצות השבת אבידה אפ"ה אל ישמע לו דאביו גופו חייב נמי במצות השבת אבידה זו עצמה משא"כ מצות כיבוד לא שייך לגבי האב כלל ואדרבא יכול למחול על כבודו כן נ"ל והא דפשיטא ליה לר"י דאל תחזיר בחנם לא איצטריך קרא היינו משום דא"כ שאביו מתכוין להכעיס ולצערו לבעל האבידה תו לא מקרי עושה מעשה עמך ומותר אף לבזותו וכדמסיק נמי בסוף הדיבור לענין אם עובר על בל תשחית וק"ל ומתוך מה שכתבתי נתיישבו ונתחזקו דברי מהרש"א ז"ל דלקושטא דמילתא מוקמינן קרא דאני ה' נמי לענין השבת אבידה דשייך בהאי דרשא גופיה דכולכם חייבין וליכא למימר דלא איירי מאל תחזיר כיון דכיבוד קודם אף לאבידת עצמו דהא לתירוץ ר"י לא שייך כיבוד בכה"ג ודו"ק:

בד"ה אורי ליה כו' משמע שכן הלכה כו' כדאמר בנערה שנתפתתה דרב אכפייה כו' א"ל כגון זו כופין כו' עכ"ל. ואף על גב דבפרק כל הבשר דף ק"י מסקינן להדיא דאין כופין על מצות כיבוד דה"ל מצות עשה שמתן שכרה בצירה שאין ב"ד מוזהרין עליה כבר כתבו שם התוספות דהיינו שאין הב"ד מוזהרין לכפות בשוטים משא"כ בדברים ודאי כופין ובפ' השותפין דף ח' ע"ב כתבו עוד דנהי שאין ב"ד מוזהרין לכפותו במ"ע שמתן שכרו בצידו מ"מ אם רצו לכפותו אף בשוטים רשאין ועי' בזה בס' טורי זהב י"ד סי' רמ"ב ועי' עוד בסמוך:

בא"ד ועוד ראייה מהירושלמי שהבאתי למעלה כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל בכוונתן דאע"ג דבדף הקדום בד"ה כבד את השם משמע מדבריהם דתלמודא דידן לית ליה האי דירושלמי מדאמרינן בגמ' דידן השוה כבודן לכבוד המקום ובשאר מצות אין צריך לחזר על הפתחים מ"מ בעיקר הדרשא דהתם כתיב כבד מהונך והכא לא כתיב לא משמע דפליג וא"כ ממילא ע"כ מוקי להא מילת' דאם אין לו לאב ויש לו לבן חייב הבן דהא אף בכבוד המקום חייב בכה"ג דהא קרינן ביה מהונך והא דלא כתיב בכבד נמי מהונך היינו לאשמעינן דאם יש לו לאב פטור הבן כן נ"ל ועיין במהרש"א:

גמרא תניא שאלו את רבי אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם א"ל כדי שיטול ארנקי ויזרוק לים ואינו מכלימו ואי אמר' משל אב מאי נ"מ. ומכאן קשה על שיטת הפוסקים סי' רמ"ב דאף למאי דקי"ל כיבוד משל אב ואפ"ה אין לצערו א"כ לא מקשה הכא מידי וכן הקשה מרן הב"י בכסף משנה על הרמב"ם ז"ל ותירץ בדוחק דודאי ה"מ לשנויי הכי ע"ש והוא דוחק גדול והנלע"ד ליישב כשנדקדק עוד אמאי מייתי הכא האי עובדא דשאלו את ר"א והשיב להם עד שיזרוק ארנקי ואמאי לא מייתי הכא האי עובדא דלעיל בדף הקודם שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב אם וא"ל ראו מה עשה עכו"ם אחד ודמא בן נתינא שמו כו' שהיו מבקשים ממנו אבני אפוד בס' ריבוא שכר ולא ציערו אלמא דכיבוד משל בן והתם לא שייך האי שינוייא דמשני הגמרא הכא ואף שראיתי להר"ן ז"ל שמחלק בין ההיא דלעיל שאינו אלא מניעת הריווח ובין זריקת הארנקי שהוא הפסד ממש אלא דלפ"ז תיקשי להיפך למאי דס"ד עכשיו דהארנקי הוא משל הבן ואפ"ה ס"ל לר"א דאין להכלימו א"כ אמאי קאמו ר"א גופא לעיל עד היכן כיבוד ראו מה עשה עכו"ם א' דמשמע שאינו מחויב שלא להכלימו אלא במניעת הריוח ותיפוק ליה דאף אם זרק הארנקי של הבן דהוא הפסד ממש נמי אין להכלימו כדקאמר ר"א גופא הכא ולדעתי שיש לחלק נמי איפכא דבעובדא דלעיל איכא רבותא טפי דאפשר דאבוה גופא הוי ניחא ליה אם הקיצו משנתו וברווחא דבנו ניחא ליה טפי ואפ"ה לא היה מכניס עצמו לספק אלא דאכתי לעולם הקושיא במקומה עומדת דה"ל לר"א למימר תרווייהו בחדא כששאלו לו עד היכן כיבוד והנראה מזה דודאי בעובד' דדמא בן נתינא לעיל באמת אין כיבוד זה מצד החיוב כלל מצד מה שמחויב מדין תורה ולכפותו בדברים או בשוטים שלא להקיצו אף למ"ד משל בן כיון דאפשר דאבוה ניחא ליה בהכי ומסתמא לא אקפיד דרווחא כי האי עדיפא לאינש מצערו דהקיצה משנתו אלא כל זה דקאמר ר"א לעיל היינו במאי דשאלו לו עד היכן כיבוד וקסבר דלענין קיבול שכר איירי למצוה מן המובחר ולא לענין כפייה וכדמוכח להדיא ממאי דהשיב להם ראו מה עשה עובד כובבים א' ונתן לו שכרו ומה אם אינו מצווה ועושה כך מצווה ועושה עאכ"ו אלמא דלא איירי אלא לענין קיבול שכר משא"כ הא דחזרו ושאלו עד היכן כיבוד אב ע"כ לקמן בעיקר חיוב דאורייתא איירי דבכה"ג כפינן בדברים או בשוטים וכדפרישית ואם כן מקשה שפיר דעיקר חיוב דאורייתא היינו נמי משל בן וכופין אותו ואהא משני דהיינו דוקא משל אב ובראוי ליורשו וכ"ז לענין חיובא דאורייתא ולכופו משא"כ בעיקר מצות כיבוד מן המובחר יפה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא עד כדי שיזרוק ארנקי של הבן ואפ"ה אין לו להכלימו והוא נלמד בגופא דעובדא דדמא בן נתינא דלעיל דמסקינן עלה ומה מי שאינו מצווה ועושה כך אלא משום דכה"ג דעובדא דלעיל לא שכיח כ"כ מש"ה ניחא ליה להרמב"ם ז"ל לאתויי עובדא דארנקי דשכיח ועוד דאיכא נמי רבותא איפכא כדפרישית דאיכא הפסד הקרן ואפ"ה לקושטא דמילתא לא משמע ליה להרמב"ם ולהפוסקים לחלק ביניהם לענין מצוה בעלמא כן נ"ל נכון ודו"ק:

(קונטרס אחרון): דף לב גמרא ת"ש שאלו את ר"א עד היכן כיבוד א"ל כדי שיטול ארנקי ויטיל לים ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נ"מ. והקשה הכ"מ על הרמב"ם ז"ל שפסק דאע"ג דקיי"ל כיבוד משל אב אפ"ה אין לצערו א"כ לא מקשה הכא מידי ותירץ בדוחק דודאי מצי לשנויי הכי ותירצתי בענין אחר:

דף לב עמוד ב

איני והא רבא משקי בי הילולא כו' ולא קמו מקמי' ואיקפיד כו'. לכאורה יש לתמוה דאטו משום דיכול למחול מדעתו לא היה לו להקפיד כל זמן שלא מחל ואינהו נמי לא ידעי דמחול ושפיר אקפיד וליכא למימר דודאי אורחא דת"ח למחול לעולם דא"כ בטלת מצות קימה מפני ת"ח וראיתי שמהרש"א ז"ל בח"א כתב בזה דכיון שהיה עומד עליהם ומשקה הודיען שמחל והקשה דא"כ למאי דס"ד דאין יכול למחול תיקשי היאך היה עומד ומשקה והניח בקושיא וא"כ הדרא קושיא לדוכתא והנלע"ד דודאי במאי דדלי להו כסא אף אם היה בעמידה לכ"ע שרי ואף למחול אינו צריך דהכי אורחא דמילתא וגדול הכנסת אורחים ודוקא בסמוך בעובדא דר"ג דמשמע שהיה עומד עליהם ומשקה בקביעות ולא היה יושב כלל בכל שעת סעודה בהכי שייך איסורא למ"ד אין יכול למחול ובעיקר קושייתם דמעיקרא נ"ל ליישב לפמ"ש התו' לקמן בדף הסמוך ע"ב בד"ה אין ת"ח דמסתמא קמו תלמידיו מקמיה דרבא שחרית וערבית ומסקו דאפ"ה איקפיד רבא דתלמידים אחרים חייבין לעמוד אפילו מאה פעמים ביום שמא יראה אחר ויחשדם וא"כ מקשי הש"ס הכא שפיר ואי ס"ד דיכול למחול אמאי איקפיד הא מסתמא קמו מקמיה שחרית וערבית ולאו אדעתא ומשום חשד נמי ליכא דהרואה אומר דודאי מחל להם רבא ולא יחשדום מעתה אע"כ דאין יכול למחול ואיקפיד משום חשדא ומשני הש"ס שפיר דלעולם יכול למחול ואפ"ה שפיר איקפיד דנהי שקמו שחרית אפ"ה איכא חשדא דרואין דהא הידור בעי מיהא למיעבד ולא עבדי כן נ"ל ומה שיש לדקדק עוד בזה יבואר שם לקמן בלשון התוס' ודו"ק:

שם ת"ר מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי ופרש"י אדם רשע ועם הארץ והקשו בתוספות דהא מצוה אפילו לנדותו ולהכותו ולקללו ופירשו בשם ר"ת דהיינו בור וע"ה. ולענ"ד נראה דודאי לישנא דאשמאי דחקו לרש"י לפרש כן דמה שפי' ר"ת מלשון פתחי שמאי אכתי שמאי לחוד ואשמאי לחוד ומה שהקשו בתוספות דאף לנדותו ולקללו מותר נראה דהיינו דצריך לענשו וליסרו אבל מ"מ אפשר דגוירת הכתוב הוא לקום מפניו ולמיעבד ליה הידור כדאשכחן ברבי יוחנן דקם מפני סבי דארמאי ואמר כמה הרפתקאה דעדו עלייהו וא"כ אפשר דבזקן אשמאי נמי מחייב מה"ט מגזירת הכתוב ולכאורה ראיה לדבר מהא דאיתא בס"פ כל הגט דרב הונא ורב חסדא הוו יתיבי חליף ואזיל גניבא מקמייהו אמר חד לחבריה ניקום מקמיה דבר אורייאן הוא וא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום ואשכחן נמי עובדא בס"פ הניזקין ברב הונא ור"ח וגניבא גופא דאמר חד לחבריה בהאי לישנא ממש א"כ הנראה מזה דפלוגתא דרב הונא ור"ח היא אי חייב למיקם מקמי רשע או לא דהא גניבא דפלגאה הוי עד שרצה מר עוקבא למסרו למלכות כדאשכחן בגיטין דף ח' ואפ"ה בעי למיקם מקמיה וראיתי להר"ן ז"ל דאדרבא מהאי עובדא דגניבא מקשה על שיטת רש"י מההיא דא"ל אידך מקמי פלגאה ניקום ונראה מדבריו דליכא פלוגתא בהא מילתא אלא מאן דבעי למיקם מקמיה לא היה ידע דפלגאה הוא ולבתר דשמע הודה לו ולמאי דפרישית מסוגיא דס"פ הניזקין לא משמע כן אם לא שנדחוק לומר דהני תרתי עובדי בחד זימנא הוו ולישנא לא משמע הכי:

ובעיקר פי' רש"י שכתבתי דאפשר דגזירת הכתוב הוא אף דמלשון שיבה ודאי אינו מוכרח דאדרבה שיבה לא אשכחן בקרא אלא בלשון חשיבות בשיבה טובה גם שב גם ישיש ועטרת תפארת שיבה מ"מ כיון דפלגינהו רחמנא בתרתי בחד כתיב קימה ובאידך הידור קא ס"ד דה"ק דתרי מילי נינהו והיינו דקאמר מפני שיבה תקום יכול אף זקן אשמאי ולא קאמר יכול אף שיבה אשמאי אע"כ כדפרישית דעיקר הכוונה דחד מינייהו איירי באשמאי והיינו זקן דלא כתיב ביה אלא הידור ואהא מסיק דאפ"ה אין זקן אלא חכם ונ"ל דמלישנא דזקן גופא דייק לה דלכאורה לשון שיבה לאו שם דבר הוא על האיש אלא כדכתיב גם שב אבל לשון שיבה היינו על הימים אחר שהגיע לימי שיבה וא"כ בזקן נמי ה"ל למיכתב כה"ג והדרת פני זקנה והיינו שהגיע לימי זקנה כדכתיב עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול ובלשון חכמים נמי בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה אע"כ מדכתיב לשון זקן היינו חכם כן נ"ל ליישב שיטת רש"י אלא דמ"מ אין זה מספיק דאכתי לית לן לאוקמי סתם לשון שיבה וזקן ברשע דאע"ג דפשטא דקרא משמע דבתרי גברי איירי ובתרי מילי אפ"ה לית לן לאוקמי ברשע אלא דשיבה היינו שהגיע לימי שיבה דהיינו בן שבעים שנה ומש"ה כתיב ביה קימה וזקן היינו בן ששים שנה ומש"ה לא כתיב ביה אלא הידור ונהי דלמאי דמסיק אין זקן אלא חכם תו ליכא למימר הכי ועוד דהא למסקנא קימה והידור נמי ליכא לאוקמי במילי מילי דאדרבה הוקשו להדדי כמו שנבאר אלא דמ"מ אף למאי דס"ד מעיקרא נמי לית לן למימר דמשום דאיירי בתרי גברי הוי מוקי ליה ברשע וממילא דלאיסי בן יהודא נמי לאו מהאי טעמא הוא אע"כ דפשטא דלישנא דסתם שיבה משמע ליה לרש"י דאין לחלק כלל במה שהוא רשע דאפ"ה בכלל לשון שיבה הוא כן נ"ל בשיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

רש"י בד"ה אין זקן אלא זה שקנה חכמה ולשון נוטריקון דיבר הכתוב כו' עכ"ל. ולכאורה מלשון נוטריקון לא שמעינן אלא זה קנה אבל אכתי אין כאן רמז על שקנה חכמה אלא משום דאמרינן בעלמא דדא קני מה חסר ודדא חסר מה קנה וא"כ א"א לפרש סתם לשון זה קנה אלא על מי שקנה חכמה כן נ"ל:

גמרא יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת. היינו מדשני קרא בלישנא דה"ל למיכתב מפני שיבה תקום פני זקן והדרת או איפכא תקום מפני שיבה והדרת פני זקן אע"כ דשני קרא בהכי למיסמיך תקום לוהדרת למידרש תרוייהו לקולא ובכך נתיישב לי הא דאמרינן בסמוך דטעמא דת"ק אי ס"ל כדר"י הגלילי נכתוב מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ולכאורה יש לתמוה דמה צורך לכל אריכות דלא הוי צריך למימר אלא דנכתוב רחמנא מפני שיבה וזקן תקום והדרת או מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת אע"כ דכיון דבתרי גברי איירי לא שייך למידרש הקישא אלא בכה"ג וכמו שאבאר בסמוך במקומו:

רש"י בד"ה אי ס"ד כדקאמר ת"ק כו' ומדקפיד אחכמה אמרינן נמי שיבה לאו זקן אשמאי כו' עכ"ל. ולכאורה פירושו דחוק ויתכן יותר למאי דפרישית בשיטת רש"י דמעיקרא נמי לא הוו סליק אדעתיה לאוקמי לשון שיבה אף בזקן אשמאי אלא משום דהוי משמע נמי זקן כמשמעו שהגיע לימי זקנה ולא איירי בחכם כלל וא"כ מדמפליג רחמנא זקן ושיבה בתרתי אלמא דחד מינייהו לאורויי דאפילו אשמאי וכ"ש למאי דפרישית דשיבה היינו בן שבעים כמ"ש הרא"ש ז"ל והטור והש"ע וא"כ שפיר שייך מידרש הכי דבשיבה אף אשמאי משא"כ לבתר דדריש ר"י הגלילי דאין זקן אלא מי שקנה חכמה א"כ ממילא תו לא צריכין לאוקמי שיבה אף באשמאי רשע וע"ה אלא מוקמינן לקרא בדדמי בעושה מעשה עמך דווקא ועוד מדאקדים שיבה מקמי זקן משמע דשיבה נמי איירי בחכם כן נ"ל ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה מאי שנא דפלגינהו כו' וא"ת כיון דבהדי שיבה נמי בעי חכמה כדפירש בקונטרס כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דבאמת אין זה מוכרח לפירוש הקונטרס דאדרבא איכא למימר דנהי דאין זקן אשמאי בכלל שיבה דהיינו רשע וע"ה גמור אפ"ה לא בעינן כלל שיהא חכם אלא מדכתב רש"י ז"ל ומדקפיד אחכמה משמע להו דלקושטא דמילתא לפרש"י נמי משמע לר"י הגלילי דשיבה לא איירי אלא בדאיכא חכמה בהדיה וכדפרישית מדאקדמיה רחמנא שיבה מקמי זקן והיינו דקשיא להו א"כ שיבה דכת' רחמנא למה לי ובהא ליכא למימר נמי דשיבה אתי לאשמעינן שיהא בן שבעים שנה דהא לקושטא דמילתא לא בעינן דהא אף יניק וחכים במשמע מיהו מאי דקשיא להו בתר הכי דמצי למימר בגמר' לרבי יוסי אי ס"ד כדקאמר ת"ק לא ליכתוב אלא זקן שיבה למה לי ולמאי דפרישית לא קשה מידי דלרבנן איצטריך למיכתב שיבה דבעינן דוקא שיהא בן שבעים שנה והוא חכם ג"כ מאי דלא הוה ידעינן אי הוה כתיב זקן לחוד דסתם זקן היינו בן ששים כדתנן בן ששים לזקנה והנראה מזה דהתוספות לא גרסי במסכת אבות בן ששים לזקנה אלא כאותן הגורסים בן ששים לחכמה ועיין בתוספות י"ט אלא דלפ"ז קשה יותר מנ"ל לר"י הגלילי דאפילו יניק וחכים דלמא בן ששים דוק' היכא דמופלג נמי בחכמה ובסתם חכם בעינן בן שבעים ויש ליישב דאי ס"ד דזקן הוא בן ששים לא הוי ליה לאקדומי שיבה לזקן אע"כ דזקן היינו יניק וחכים ומש"ה אקדמיה לשיבה דה"ל מופלג בזקנה לגביה ודו"ק:

דף לג עמוד א

א"כ נכתוב רחמנא מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן. לכאורה הסוגיא תמוה דלא אשכחן כה"ג דלימא תלמודא א"כ ליכתוב רחמנא לישנא יתירא ועוד שכבר כתבתי דלא הוי צריך למיכתב אלא מפני שיבה וזקן תקום והדרת ועכ"פ אי הוה כתיב מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת הוי משמע שפיר כר"י הגלילי ויש ליישב הכל לפמ"ש התוספות בר"פ איזהו נשך דלא ניחא להו לרבנן לפרש לשון מפני אוהדרת ולשון פני אתקום וא"כ הכי קאמרי ליה ודאי אי הוה כתיב הכי מפני שיבה תקום והדרת תקום והדרת פני זקן ודאי הוי לן לאוקמי בחד גברא וכר"י הגלילי והוי ידעינן נמי הקישא דאיתקוש קימה להידור בתרווייהו בכל מילי כדפרישית לעיל אבל כל כמה דלא כתיבי קראי הכי תו ליכא לאוקמי כר"י הגלילי דהא לא שייך לשון מפני אוהדרת ולשון פני אקימה ואף אי הוה כתיב מפני שיבה ופני זקן תקום והדרת אפ"ה לא הוי ידעינן שפיר דאיתקש קימה להידור אלא ס"ד דהידור היינו בממון וקימה אף במקום רחוק והיינו כדפרישית דלא ידעינן האי הקיש' אלא מדשני רחמנא בלישניה. והא דקאמר הש"ס לעיל דר"י לא אמר כת"ק דא"כ ניכתוב מפני שיבה וזקן תקום והדרת ולא אמרינן דאיצטריך למיכתב הכי משום הקישא היינו משום דלרבנן לא איצטריך האי הקישא דכיון דלדידהו לא כתיב זקן אלא לאפוקי מזקן אשמאי א"כ ע"כ דוהדרת לא איירי בממון דאין שום סברא להדר זקן אשמאי בממון אף לפי' התוספות דאיירי בבור וע"ה כ"ש לפרש"י דאיירי ברשע ומדאיצטריך זקן לאפוקי זקן אשמאי אלמא דוהדרת לאו בממון איירי אלא לגלוי אקימה דאינה במקום רחוק ולא במקום שאין בה הדור כן נ"ל נכון ודו"ק:

שם אמר רבי יוסי בר אבין בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדין כו', ואף על גב דבכל דוכתי פשיטא לן דתלמוד תורה עדיף ממצוה אף בשעתה מ"מ נ"ל דשאני הכא דמה שהן עומדין מפני מביאי ביכורים היינו דבהאי שעתא גופא עסקי במצות הבאת ביכורים גופא והיינו דקאמר בשעתה משא"כ בקימות ת"ח אפשר דבהאי שעתא לא עסיק הת"ח בתורה ואע"פ דלפ"ז סברא פשוטה היא אפ"ה דחי לה הש"ס משום דאיכא נמי סבר' איפכא דסוף סוף גזירת הכתוב היא לקום בכל עת מפני ת"ח ואפ"ה אין בעלי אומנים עומדים מפניהם וכ"ש בקימה לפני עוסקי במצוה דלא רמיזא באורייתא כלל דהוי לן למימר דאין בעלי אומניות עומדין כי אין צורך כלל לעמוד מפניהם אי לאו משום דא"כ אתה מכשילן כו' כן נ"ל:

דף לג עמוד ב

בד"ה אין תלמיד חכם רשאי כו' תימה למה איקפד רבא לעיל כו' עכ"ל. ולא ניחא להו למימר הכא דנהי דאין רשאין לעמוד אלא שחרית וערבית מ"מ הידור בעי למיעבד ומש"ה איקפד כדשנינן נמי לעיל אלא כיון דיהיב טעמא שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים משמע דכלל וכלל לא אבל מה שתירצו דהיכא דאיכא חשדא רשאין וחייבין אתי שפיר ועיין מ"ש לעיל:

גמרא כשהוא אומר ויראת מאלקיך הרי מורא זו קימה ואימא מורא דריבית ומורא דמשקלות. והקשו בתוספות דלא מצינו בשום מקום דכתיב בהו מורא ונדחקו ליישב ולולי שאיני כדאי היה נ"ל דאף לענין קימה גופא דמסיק לה קרא בהאי לישנא אשר איננו ירא מפני אלקים היינו משום דאיירי בכה"ג דדרשי' לעיל יכול יעצים עיניו כמי שלא ראה ת"ל ויראת ומש"ה קרי ליה רשע לפי שהוא כגונב דעת עליון והיינו דמקשה שפיר ואימא מורא ריבית ומורא משקלות דדרשינן נמי בפרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא יציאת מצרים בריבית ובמשקלות והיינו דכתיב בהם אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ומסיק דבריבית היינו במי שתולה מעותיו בעכו"ם ובמי שמטמין משקלותיו במלח אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור כו' וא"כ לפ"ז שייך שפיר בריבית ומשקלות האי ענינא דאיננו ירא מלפני אלקים שגונב דעת עליון לתלות מעותיו בעכו"ם ולהטמין משקלותיו במלח ואף על גב דבמשקלות לא כ' מורא להדיא כיון דכתיב אני ה' ויציאת מצרים שפיר שייך האי לישנא וכמאן דכתיב מורא דמי ועי"ל דס"ד שויראת מאלקיך דכתיב לעיל מיניה בהאי פרשה גופא בקימה מפני שיבה וזקן שייך נמי לדרוש לאחריו דכתיב בהו הכא לא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק וגומר ואף על גב דמפסיק בפסוק אונאת גרים בינייהו אין בכך כלום דהכי נמי אשכחן שכתבו התוספות בסוף תמורה דאיתקוש ערלה לכלאים דכתיבי בפרשת קדושים ואף על גב דאפסקו קראי טובא כמו שכתבתי בחידושי פסחים פרק כל שעה וכ"ש הכא דענין מורא גופא דשייך בקימה שייך בהאי ענינא גופא כמו במשקלות והא דקשיא ליה ואימא מורא ריבית ומשקלות ומשמע דלא בעי לאוקמי כלל האי קרא לענין קימה דכתיב מורא בהדיא נראה משום דלא משמע ליה דבמה שעבר על מצות עשה דקימה לקריי' רחמנא רשע ומש"ה הוי ניחא ליה טפי לאוקמי בריבית ומשקלות דהוי רשע דחמס כן נ"ל נכון וברור בעזה"י:

שם רבי חלקיה ורבי סימון ור"א אמרי מפני לומדיה עומדין מפניה לא כ"ש. ושמעתי מקשין כד הווינא טליא דהא בסוף מכות דף כ"ב אמר רבא כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה אלמא דגברא רבא עדיף והכא משמע איפכא ומתרצין דהתם נמי הכי קאמר דהני טפשאי דכיון דלא קיימי מקמי גברא רבה מנא להו דקיימי מקמי ס"ת מיהו לישנא דתלמודא שם לא משמע הכי והנלע"ד דהכא לא איירי אלא בסתם חכם דאפ"ה חייבין לעמוד מפניהם ושפיר הוו ק"ו לס"ת משא"כ התם איירי בגברא רבה ממש שראוי לישב בסנהדרין דעדיף מס"ת כדמסיק דאתי רבנן ובצרי חדא:

דף לד עמוד א

ת"ר איזהו מצות עשה שהז"ג סוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין. הא דנקיט להו בהאי סידרא אף ע"ג דתפילין קדימי בקרא ועוד דכולהו מתפילין הוא דיליף לבר מסוכה נראה לי לפרש דכולה בריית' לא זו אף זו קתני לא זו סוכה דכתיב בהדיא האזרח ועוד דאיכא הלכתא לפטור נשים כדאית' פרק הישן אלא אפילו לולב ושופר נמי איכא למילף מסוכה ואף על גב דלמסקנא דהלכתא היא לא גמרינן ק"ו מהלכה וכ"ש דלא ילפינן בנין אב מהלכה כדפרישית בכמה דוכתי מכל מקום כיון דאיכא נמי שני כתובים במצה והקהל הוי ליה שני כתובין ואין מלמדין וא"כ שפיר ילפינן לולב ושופר לפטורא דהא דמיין לגמרי למצה והקהל שאינן נוהגין אלא בזמן קבוע בשעתו בלבד ודכוותיה ממעט משא"כ ציצית ותפילין דלא דמיין כלל למצה והקהל ולא דמי לשאר מצות עשה שהזה"ג דממעט רחמנא לכולה דפטירי כגון שופר ולולב דמה להנך שאין תדירין שאין נוהגין אלא יום אחד לשנה או שבוע אח' משא"כ ציצית ותפילין שנוהגין בכל ימי השנה לבד משבתו' וי"ט א"כ ליכא למילפינהו מהנך דאיכא למימר דחשיבי מצות עשה שלא הזמן גרמא דהא פירכא גמורה הוי קמל"ן דאפ"ה ציצית ותפילין נמי מיקרי מצות עשה שהז"ג ופטירי והיינו מדאיתקוש תפילין לת"ת וילפינן ציצית מתפילין והיינו נמי דמקדים ציצית לתפילין משום דבתפילין ס"ד דחייבין דאיתקש למזוזה קמ"ל דילפינן טפי לתפילין מת"ת כדמסקינן כן נ"ל ובוו הסברא נ"ל ליישב כל הסוגיא שלפנינו על מכונה ודו"ק:

תוספות בד"ה תפילין ומצות כו' ותימא היכא חשיב ציצית מצות עשה שהזה"ג למ"ד ציצית חובת טלית כו' עכ"ל נראה דלא קשיא להו למ"ד ציצית חובת טלית א"כ מ"ט דמ"ד נשים פטורות מציצית משום דאיכא למימר דיליף לה מדכתיב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ודרשינן במנחות כיון שנתחייב במצוה זו חייב בכולן ומוקמינן התם כרבי שמעון דנשים פטורות מציצית א"כ מהאי דרשא גופא שמעינן מיהא דנשים פטורות מציצית אף אי חשוב מ"ע שלא הזה"ג דאל"כ הא איכא נשים דחייבות בציצית ולא נתחייבו בכל המצות אע"ג דפטורות אלא עיקר קושייתם הכא למ"ד דחובת טלית היא א"כ אמאי קרי לה בברייתא דהכא מ"ע שהז"ג ובהא מילתא דחובת טלית או חובת גברא לא אשכחן דפליגי בה תנאי כן נ"ל בכוונת התוספות מיהו לולי דבריהם היה נ"ל דודאי פלוגת' דתנאי היא דהא בהא תליין דר"ש דפוטר בנשים ומסיים בה מפני שמצות עשה שהז"ג היא ודאי סבר דחובת גברא היא וה"ל מ"ע שהז"ג מכלל דרבנן דמחייבין לנשים בציצית ע"כ היינו משום דס"ל חובת טלית היא וה"ל מ"ע שלא הז"ג ועדיין צ"ע בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן כיון דבלא"ה קשיא להו להתוס' אף למ"ד חובת גברא הוא:

בד"ה מעקה כו' תימא לר"י בכל הני כתיב לאו כו' ואור"י דבכולהו משכח בהו עשה בלא לאו כו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נראה לי דבלא"ה איכא נפקותא אי שייך בנשים הנך מצות עשה לענין דמצוה בה יותר מבשלוחה כן נ"ל:

בא"ד אך הקשה הר"ר יוסף מא"י על פירוש זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שריפה כו' אשה שאינה חייבת בעשה די"ט דהוי זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שריפה כו' עד סוף הדיבור. לכאורה קושיא אלימתא היא דהא עיקר מצות הדלקת הנר בשבת איירי בנשים כדאית' התם בפרק במה מדליקין והיאך קפסיק ותני אין מדליקין בשמן שריפה מיהו שמעתי מקשין דהא לפ"ז במ"ע דשמן שריפה נמי אין הנשים חייבין דה"ל נמי מ"ע שהז"ג דהא אין שורפין קדשים בלילה וא"כ לא מקשה הר"ר יוסף מא"י מידי ולענ"ד דלאו מילתא היא דהא דאין שורפין קדשים בלילה דילפינן מנותר היינו דוקא בקדשים ממש והא ודאי דמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה לא איירי בשמן הקדש דבלא"ה אסור לאתהנויי מיניה להדלקת הנר אלא עושה מדורה בפ"ע אע"כ דבשמן של תרומה שנטמאת איירי כדאיתא שם בגמר' להדיא וא"כ בתרומה ע"כ לא שייך לומר אין שורפין בלילה דנהי דמסקינן התם כשם שמצוה לשרוף קדשים כן מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת מ"מ הא מסקינן דאמרה תורה בשעת ביעורה תיהני מינה והיינו להדלקה וא"כ עיקר מצותה בלילה ואדרבא אסור לשורפה ולהדליקה ביום דצריך לבערה דוקא דרך הנאתן והיינו בלילה דשרגא בטיהרא מאי מהני וכבר הארכתי בזה בחידושי במסכת שבת במקומו בשיטה עמוקה והבאתי לשון הירושלמי דאיירי בהכי מעתה אין מדליקין בשמן שריפה בלילה ומשני כיון שנטמאת כמי שעבר זמנה ושורפין אף בלילה והוא דלא כתלמודא דידן בפרק הערל וכאן אין להאריך נמצא דלפ"ז צדקו מיהא דברי רבינו יוסף מא"י. אלא השתא דאתינן להכי יש ליישב ג"כ שיטת היש מפרשים שכתבו התוספות כאן דודאי קושיית הר"ר יוסף מא"י היינו משום דפשיטא ליה דשריפת שמן של תרומה שנטמאת היא מצות עשה דאורייתא מדקאמרינן בפרק במה מדליקין כשם שמצוה לשרוף קדשים כך מצוה לשרוף תרומה אמנם כן לפירש"י שם לא הוי אלא מצוה דרבנן והתוספות שם נסתפקו בזה וא"כ צדקו דברי היש מפרשים דס"ל דבתרומה הוי מ"ע דרבנן ומש"ה נמי אין מדליקין והא דשקלי' וטרינן התם בפרק במה מדליקין אהאי מתניתין מנא לן דאין שורפין קדשים בי"ט ניתי עשה ונידחי ל"ת לאו אתרומה קאי אלא אעיקר מילתא דשריפת קדשים ממש כן העליתי שם בחידושי שבת בתכלית האריכות בעזה"י וכאן אין להאריך יותר ודוק היטב כי נכון הוא:

גמרא וכללא הוא הרי מצה כו' והא דלא משני דקתני איזהו למעוטי כדמשני הש"ס כה"ג טובא בס"פ האומר לקמן דף ס"ז ע"ש אלא דהכא אמתניתין קאי דכללא קתני ופרטא לא קתני ועוד דבסיפא בכללא דל"ת קתני במתניתין חוץ מבל תשחית א"כ מדלא קתני נמי ברישא חוץ ממצה שמחה והקהל משמע דדוקא קתני ומקשה שפיר והשתא אתי נמי שפיר הא דמשני רבי יוחנן אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ ולכאורה לשון מיותר הוא ולמאי דפרישית א"ש כיון דאף במקום שנא' חוץ לאו כלל גמור הוא כ"ש דלא שייך למידק מדלא קתני חוץ כנ"ל:

שם פיסקא ומצות עשה שהז"ג נשים פטורות מנא לן. משמע דאי לאו ילפותא דפטורין ה"א דחייבין ואיכא למידק דהא לענין מצות לא תעשה דחייבים איצטריך לקמן קראי דהושוו לכל העונשים שבתורה ואם כן ממילא דבעשה דליכא קראי ממילא הוי פטורין אף במ"ע שלא הז"ג אי לאו דגלי קראי דחייבים במורא ות"ת ה"ל שני כתובים וא"כ ממילא דלית לן למילף מ"ע שהז"ג נמי לחיוב דהא ודאי איכא למיפרך דבמה שאין הז"ג שייך לחיוב יותר שנוהגין בכל זמן כדמשמע בכולה שמעתין ול"ל דעיקר הקושיא מ"ע מנ"ל דפטורים היינו דנילף ממצה והקהל לחיובא דא"כ ה"ל לשנויי מעיקרא דה"ל מצה והקהל שני כתובים. והנלע"ד ליישב ראשון ראשון דאדרבא מדאיצטריך חיובא לענין עונשין דל"ת ליכא למילף דפטורים נמי מעשה דאפשר דלענין חיוב עונשין ודאי צריך קרא טפי דאל"כ ה"א דנשים לאו בת עונשין נינהו כדאשכחן להדיא דדרשינן כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל דלנשים יאמר בלשון רכה ולאנשים דברים שקשין כגידים והיינו עונשין כמו שפירש רש"י להדיא בפירוש החומש משא"כ לענין מ"ע דלא שייך עונשין לעולם דהושוו לאנשים וא"כ מקשה שפיר מנלן דפטורים והשתא לא אסיק אדעתיה הא מילתא דמצה והקהל ה"ל ב' כתובים ולא אסיק אדעתיה נמי ילפותא דת"ת ומורא ובסמוך אבאר בדרך אחר יותר נכון ודו"ק:

שם גמר מתפילין ותפילין גמר לה מת"ת. ויש לדקדק דאמאי קאמר דכל מ"ע שהז"ג לא ילפינן אלא מתפילין ותפילין גופא לא ידעינן אלא מהקישא דת"ת ואהא נמי מקשינן ונקיש למזוזה ואמאי לא קאמר מעיקרא דילפינן כל התורה מסוכה דכתיב האזרח כדמקשה בסמוך והרי סוכה מיהו בהא איכא למימר דסמוך אמסקנא דפרק הישן דהאזרח אסמכתא בעלמא היא ואתא לרבויי גרים והא דנשים פטורות מסוכה לא ידעינן מקרא אלא מהלכה למשה מסיני וא"כ תו ליכא למילף שאר מ"ע מסוכה בבנין אב דהא קייל"ן אין למידין ק"ו מן הלכה א"כ כ"ש דלא ילפינן בנין אב מהלכה. אבל אכתי קשה יותר דה"ל למימר מעיקרא דילפינן כל מ"ע שהז"ג דפטירי מראייה דכתיב בהדיא כל זכורך. אמנם למאי דפרישית סוגיין אתי שפיר דלא מצינן למילף מראייה וסוכה לפטורא אלא הנך דדמיין להן שאין נוהגין אלא בזמן הקבוע משנה לשנה משא"כ הנך שנוהגין בכל יום לבד משבת וי"ט או שאין נוהגין בלילות כבימים כגון ציצית ותפילין והרבה כיוצא באלו ודאי ליכא למילף מסוכה וראייה דמה להנך דאין תדירין מצותן דפירכא גמורה היא דבכה"ג פריך הש"ס טובא ומש"ה איצטריך לאתויי ילפותא דתפילין דגמרינן להו מת"ת והשתא שפיר ילפינן לכולהו מ"ע שהז"ג מתפילין דהנך דדמיין לה שנוהגין משנה לשנה לבד מלילות או שבת וי"ט ילפינן בבנין אב ומכ"ש אותן שנוהגין רק מזמן לזמן דילפינן בק"ו גמור ובהכי נתיישב גם כן הא דאיצטריך לילפותא דתפילין אף למאי דמסקינן דמצה והקהל הוו שני כתובים ולא ילפינן מהכא לחיובא בכולהו מ"ע שהז"ג משום דלא מהני שני כתובין לומר דאין מלמדים אלא למעט הנך דכוותייהו שנוהגין מזמן לזמן דומיא דמצה והקהל משא"כ תפילין גופא ודכוותיהן לא ממעטינן מהנן שני כתובים ואיצטריכו ילפותא אחריתא כנ"ל ואף דלפ"ז לקמן דקאמר אי כתב ראייה ולא כתב תפילין ה"א איתקש תפילין למזוזה בלא"ה ה"מ למימר דלא שייך למילף תפילין מראייה דתפילין תדירין ומצויין יותר אלא דניחא למימר טפי קושטא דמילתא דאי לאו הקישא דתפילין לת"ת ה"א דהתורה מחייבתן בתפילין להדיא מהקישא דמזוזה ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

שם ונקיש תפילין למזוזה. לכאורה הקושיא היא דלחומרא מקשינן אלא דא"א לומר כן דאי לחיובא לא איצטריך הקישא דמזווה דבלא"ה מהיכא תיתי דפטירי אע"כ דעיקר הקושיא דסוף סוף לא שייך לומר כן דאיתקש לת"ת כיון דבהאי לישנא גופא איתקש נמי למזווה וכיוצא בזה כתבו התוספות בפרק כל שעה דף כ"ב בד"ה ואימא כמים הניסכין ע"ש במהרש"א ובחידושינו:

שם תפילין לת"ת איתקיש בין בפרש' ראשונה בין בפרש' שנייה תפילין למזוזה לא איתקיש אלא בפ' שנייה. והא דשני קרא באמת צ"ל דהקישא דתפילין למזוזה נמי איצטריך למילתא אחריתי ולענ"ד היינו לענין דבעינן כתיבה תמה בתפילין וכתב ב"י דילפינן מדכתיב וכתבתם ודרשינן כתיבה תמה והאי במזוזה הוא דכתיב אע"כ משום דאיתקוש למזוזה. אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דמסקינן במנחות דמזוזה צריכה שירטוט ותפילין אינם צריכים שירטוט ואמאי הא איתקשו להדדי ואין היקש למחצה מיהו בלא"ה נמי קשה הא דתפילין א"צ שירטוט הא בסתם נמי צריך שירטוט אע"כ דשירטוט הכי גמירי לה או דכולה מילתא דשירטוט לא הוי אלא מדרבנן והקילו בתפילין לפי שהן מכוסין והכי משמע בפוסקים ועדיין צ"ע:

(קונטרס אחרון): דף לד גמרא תפילין לת"ת איתקיש בפרשה ראשונה ובפרשה שנייה תפילין למזוזה לא איתקיש אלא בפרשה שנייה. וכתבתי דהא דשני קרא באמת בפרשה שנייה היינו לאקושי תפילין למזוזה לענין דבעי כתיבה תמה דלא כתיב אלא במזוזה. אלא דלפ"ז קשיא לי אהא דקיי"ל דמזוזה צריכה שירטוט ותפילין א"צ שירטוט כדאיתא במנחות ואמאי הא קיי"ל אין היקש למחצה. וע"כ צ"ל דכולה מילתא דשירטזט הילכתא גמירא ליה בהי צריך ובהי לא צריך:

שם בתוספות ד"ה גברי בעו חיי כו' מיהו אין סברא לומר דנחייבו נשים בת"ת כו' כדקאמר לעיל והודעתם לבניך כו' עכ"ל. לכאורה הלשון מגומגם במה שכתבו דאין סברא לומר ובפשיטות ה"ל לפרש דע"כ פטורים מדכתיב לבניך ולא לבנותיך ועוד מה שכתבו דמוהודעתם לבניך דרשינן ולא לבנותיך לא אשכחן הכי בגמרא דלעיל דרשינן מולמדתם את בניכם ולא בנותיכם ומוהודעתם לבניך דרשינן לחיובא דבני בנים או שכל המלמד את בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו עד סוף כל הדורות לכך נלע"ד ליישב חדא מגו חדא דודאי עיקר הילפותא הוא מולמדתם את בניכם ולא בנותיכם והתוספות אגב שיטפייהו איחלף להו האי קרא דוהודעתם לבניך או משום דאי לאו מקרא דוהודעתם לבניך ולבני בניך לא הוי דרשינן ולמדתם את בניכם ולא בנותיכם אלא לבניכם ולא לבני בניכם כדאי' לעיל ולפ"ז דעיקר הילפותא דנשים פטורות מת"ת לא ידעינן אלא מקרא דולמדתם והתם לא מימעטו בפשטא דקרא בגופייהו אלא לענין דאין הנשים חייבים ללמד את בניהם אלא דדרשינן נמי ולמדתם ולימדתם נמי למילי אחרינא כדלעיל וא"כ דפטורא דגופייהו מת"ת לאו דרשא גמורה הוא שפיר הוה קשיא להו דלא ה"ל למידרש ולמדתם ולימדתם לפטרן נמי מת"ת דגופייהו כיון דאיכא סברא להיפך דאטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי ואהא מסקי דאפ"ה אין סברא לומר כן כיון דשייך מיהו לפטורא לגמרי. עי"ל דנהי דוהודעתם לבניך לא מייתי לדרשא דולא בנותיכם מ"מ לבתר דממעטינן להו ללמד מקרא דולמדתם את בניכם ממילא מישתמע נמי דפטירי לגמרי כפשטא דקרא דוהודעתם לבניך דמתוקמינן נמי בדדמי לבנים דווקא ולא לבנות ועוד יש ליישב בדרך אחר ואין להאריך:

רש"י ד"ה והאזרח להוציא את הנשים ברייתא היא במסכת סוכה עכ"ל. ונראה בכוונתו משום דלקושטא דמילתא מסקינן בפרק הישן דהאזרח לאו למעוטי נשים אתא אלא לרבות את הגרים ופטורא דנשים ידעינן מהילכתא לכך הוכרח רש"י לפרש דהא דמייתי המקשה דרשא דהאזרח היינו משום דברייתא היא מיהא ואסמכתא בעלמא כדמסקינן התם אלא דאפ"ה מקשה הש"ס שפיר והרי סוכה דאי ס"ד דבכולהו מ"ע שהז"ג פטירי מתפילין א"כ הילכתא למה לי:

דף לד עמוד ב

בד"ה ניליף ט"ו ט"ו מחג המצות כו' וא"ת למאי איצטרריך במצה דכל שישנו וכר דאי פטורים ל"ל האזרח כר עד סוף הדיבור. וכבר האריכו כל המפרשים בזה הדיבור ע""ש במהרש"א ובמ"ש בשם מהר"ין לב כס' עצמות יוסף שהקשו כמה קושיות ובאמת שזה לי כמה עתים הקשיתי בישיבה בהא דמקשו ל"ל האזרח דלפי המסקנא דפרק הישן אסמכתא בעלמא היא ואם נפרש כמו כן קושייתם דאי ס"ד דפטירי ממצה א"כ ל"ל הלכתא בסוכה וכמו שכתבתי בסמוך בפרש"י אלא דלפ"ז לא אתי שפיר מה שתירצו דאי לאו כל שישנו ה"א דהאזרח אתא לרבויי ומאי ענין האזרח להכא דהא מהילכתא ידעינן דפטירי ועיקר קושייתם דהלכתא ל"ל וכן הא דמסקו אבל השתא דחזינן דחייבים במצה ע"כ האזרח למעוטי אתא פשיטא דלא הוי כמסקנא דפרק הישן עיין מ"ש בעצמות יוסף בזה דדברי התוספות בכאן הם למאי דס"ד מעיקרא בפרק הישן דהכי משמע להו הסוגיא דהכא ויש לתמוה על דבריו דלפ"ז אכתי לפי המסקנא דפרק הישן נשאר קושית התוספות במקומה ועוד דאביי ורבא גופייהו דאיירי בשמעתין מסקי התם דסוכה הלכתא עד שלכאורה נראה דאשתמיט סוגיא דהתם להתוספות לגמרי והאמת אברר ולא אכחד דמלבד כל אלו הקושיות שהקשו בדעת התוספות מעודי הייתי עומד ומשתומם ומתפלא על עיקר קושיית התוספות כאן דלכאורה הן דברים שאין להם שחר במה שכתבו דאף אי לא הוי כתיב הקישא במצה אפ"ה הוי ידעינן חיובא אף ע"ג דכל מ"ע שהז"ג פטירי מדאיצטריך פטורא בסוכה אלמא דלא איצטריך אלא כי היכי דלא ניליף סוכה לחיובא מר"? דמצה ומי כהחכם תבין את כל אלה בדעתו ו ?כש למיתלי פטורא דסוכה בחיובא דמצה ובמצה גופא לא אשכחן שום חיובא ואין אלו אלא דברי נביאות עד שהחכם מהרי"ן לב הוסיף מדעתו דברים כאלה דברי תימה על תימה להקשות כן בראיה והקהל דלא ניכתוב נשים בהקהל ואפ"ה שפיר ידעינן חיובא דאי ס"ד דפטירי מהקהל א"כ אמאי איצטריך זכורך בראיה אע"כ דאיצטריך זכורך בראיה דלא ניליף חיובא מהקהל אף על גב דלא אשכחן שום חיובא בהקהל ודברים כאלה מתמיהין מאד וביותר בעל עצמות יוסף הקשה קושיות כאלה לרוב בכולה מכילתין דקידושין ולדעתי שלא עלה על לב הגדולים חקרי לב להקשות קושיות כאלה אי לאו דמשמע להו הכי בתוספות דשמעתין ומהם הורגלו חכמי דורינו ללמד בני יהודה קושיות ופירוקים כאלה ממש לחדודי ואני בער ולא אדע היאך עולה על הדעת לומר כן בדרשות הכתובים שתסמוך התורה על מדאיצטריך כזה למיתלי תניא בדלא תניא ודכתיבי בדלא כתיבי ולפי שכמדומה לי שלא נמצא קושיא כזאת בכולה תלמודא בלשון התוספות כ"א כאן בזה הדיבור לכן יגעתי ומצאתי להבין דבריהם בדרך פשוט דאין כוונת קושייתם כאן דנישתוק קרא מהקישא דמצה לחמץ לגמרי דבלא"ה איצטריך הקישא לכמה מילי במס' פסחים דאיתקש אכילת חמץ אכילת מצה אלא עיקר כוונתם כאן לפי מאי דאיתא בפסחים בפרק אלו עוברין דדרשינן מכי כל אוכל חמץ ונכרתה כל לרבות הנשים ומקשינן התם ותיפוק ליה דהושוו אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ותירצו בגמרא דסד"א הואיל וכתיב לא תאכל חמץ שבעת ימים תאכל מצות סד"א הני נשי דליתני בכלל חיובא דמצה דמצות עשה שהזמן גרמא היא ליתנהו נמי באיסור חמץ וכתבו התוספות דאף על גב דלחומרא מקשינן אפ"ה סד"א דאורחא דקרא למידרש מסיפא לרישא מש"ה איצטריך כל לרבות נשים לאיסור חמץ והשתא דאיתרבו לאכילת חמץ איתרבו נמי לאכילת מצה מהאי הקישא דכל שישנו כו'. ולפ"ז היינו דקשיא להו להתוספות הכא בשמעתין דמאי איצטריך למיכתב כל בחמץ לאפוקי דלא נימא דליתנהו בחמץ מהאי הקישא דליתנהו במצה דמ"ע שהז"ג והיאך אפשר לומר כן דא"כ לישתוק מהאזרח לפי לשון הברייתא ולמסקנא דפרק הישן מההילכתא אע"כ מדאיצטריך פטורא בסוכה ע"כ משום דחייבות במצה מהקישא דחמץ דלחומרא מקשינן ומרישא לסיפא וע"ז מתרצין שפיר לפי לשון הברייתא וממילא דא"ש נמי למסקנא דפרק הישן דלעולם איצטריך כל לחיובא ואיסורא דחמץ דאי לא כתב כל ה"א דאיתקוש חמץ למצה לפטורא ואפ"ה איצטריך הילפותא בסוכה נמי לפטורא דלא נימא דהאזרח לא אתא לרבויי גרים אלא לרבות נשים משא"כ השתא דכתיב כל בחמץ לחיובא וא"כ מצה איתקוש לחיובא והלכתא לפטורא דסוכה והאזרח ע"כ לרבות גרים ומה שקיצרו התוספות בלשון תירוצם לפי שלא הזכירו כאן כלום מההלכתא אלא לפי ל' הברייתא דהאזרח אלא דממילא מיתרצין נמי לפי המסקנא דפרק הישן כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ליישב דברי התוספות כאן אף שקצרו קצת בלשון ולא הביאו האי מילתא דכל אוכל חמץ כה"ג אשכחן בלשון התוספות טובא שסמכו על המעיין וכן נראה ממה שכתבו בקושייתם ובתירוצם דאיצטריך טעמא דכל שישנו ולא כתבו דאיצטריך הקישא דכל שישנו אלא כדפרישית ובהכי ניחא לן טפי לפרש כוונתם כן שבזה סרו ושקטו כמעט כל הקושיות שהקשו מפרשי התוספות בדבריהם ה"ה מהרי"ן לב והרשד"ם ועצמות יוסף ומהרש"א ז"ל ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בד"ה אשה בעלה משמחה פירש בקונט' כו' עד סוף הדיבור. כבר כתבתי בזה פ"ק דר"ה ליישב שיטת רש"י ז"ל דודאי היכא שרוצית לעלות לרגל עיקר מצוה מן המובחר היא לקיים מצות שמחה בשלמים אבל מ"מ אם אינה רוצית לעלות אע"ג דלא מקיימה מצות שמחה מן המובחר אפ"ה לא עברה אעשה דשמחה דמקיימת בשאר מיני שמחה וכ"כ בעל המאור ז"ל:

בד"ה ואי כתב ראייה ולא כתב תפילין אינו ר"ל דלא ליכתוב תפילין כלל כו' עכ"ל. ולכאורה דבריהם בזה למותר ולא הוצרכו לפרש וכן בדיבור הסמוך לענין הקהל אלא דלענ"ד שהוצרכו לפרש כן משום דהיה באפשר לומר דמצות תפילין כבר נכתבו בפרשת בא ולא נאמרו ונשנו בפרשת קריאת שמע ראשונה ושנייה אלא משום הקישא דת"ת לחיובא דנשים אלא דבאמת אינו כן דהא הוצרכו ליכתוב פרשת תפילין בכל פרשה ופרשה מד' פרשיות שכותבין אותן בתפילין וכן במה שכתבו בדיבור הסמוך בענין הקהל היינו משום דלכאורה היה באפשר לומר דפסוק ולשון הקהל מיותר לגמרי דלא שייך לשון הקהל אלא אי נשים פטורות משאר מ"ע שהזמן גרמא והכא חייבות שייך בהו ל' הקהל דבשארי רגלים פטורות לעלות לגמרי כדפרישית משא"כ למאי דבעי למימר השתא דאי לא כתב הקהל הוה ילפי' כולהו מ"ע ממצה לחיובא וממילא דלא אמרי' אשה בעלה משמחה אלא מדינא חייבות דילפי' ממצה וא"כ שפיר הוה קאמר דלא ניכתוב לשון הקהל כלל דהא בלא"ה הנשים בירושלים דחייבות בשמחה וע"ז כתבו התוספות דאין לפרש כן דהא בלא"ה שייך מיהו לשון הקהל משום טף או משום נשים שיקהלם לעזרה אע"ג דפטורי ליראות בעזרה כן נ"ל לפרש דבריהם אם הן מלשון התוס' ודו"ק:

גמרא ותו מ"ע שלא הזמן גרמא מנ"ל דחייבות. ולכאורה יש לדקדק מהיכי תיתי דפטירי דהא ממאי דאשכחן שני כתובים במ"ע שהזמן גרמא לפטור במ"ע דעלמא אכתי לא ידעינן אלא מ"ע שהזמן גרמא דלא חשיבי כי הנך דתדירין ומצויין כדמשמע בכולה סוגייא תו קשיא לי דמ"ע שאין הזמן גרמא איכא למילף בק"ו ממצה והקהל וליכא למימר תפילין וראיה יוכיח דמה להנך שהזמן גרמא ואפשר דהשתא נמי מסיק אדעתא דאיכא למילף טפי מת"ת לפטורא כדמקשה בסמוך ועי"ל דהשתא משמע ליה דאין לחלק כלל במ"ע דבכולהו איכא למימר דפטירי מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחמירי מעשה כדאמרי' פ"ק דיבמות:

תוספות בד"ה נשים חייבות מנ"ל דיליף ממורא וא"ת אמאי לא קאמר דילפינן ממזוזה וי"ל כו' ולולי דבריהם היה נ"ל דלא שייך למילף כלל ממזוזה דשאני התם דאיכא סברא רבתא אטו גברי בעו חיי ובזה יש ליישב דברי התוס' בדיבור שאח"ז שהקשו מהרש"ל ומהרש"א ז"ל דלהנך שינויי בתראי שכתבו התוס' אכתי קשה מאי ס"ד למילף מת"ת לפטור ניליף ממזוז' לחיובא לחומרא ולמאי דפרישית דלהנך שינויי בתראי לא חיישו להך קושייא דנילף ממזוזה מטעמא דפרישית:

בד"ה ונילף מת"ת וא"ת אדרבא אית לן למילף ממורא לחיוב דהא אמרי' פ"ק דיבמות כו' לחומרא מקשינן עכ"ל. ולכאורה תמיהא לי טובא על קושייתם דמאי ענין לחומרא מקשינן לכאן דבהיקש כיון דקי"ל אין משיבין על ההיקש שפיר שייך למימר לחומרא מקשינן משא"כ הכא דבעינן למילף מבנין אב דמ"ע שלא הזמן גרמא חייבות וע"כ דאי לאו הן ילפותא ה"א דפטירי דאלת"ה לא הוי מקשה מידי מנ"ל דחייבות אע"כ כדפרישית מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחייבות למאי דלא ס"ד השתא סברא השנייה שכתבתי דאיכא ק"ו מת"ת אלא דבעי למילף ממורא בבנין אב דפטירי וא"כ מקשה שפיר ונילף מת"ת דפטירי וא"כ עכ"פ הוי ת"ת כמו יוכיח דליכא למילף ממורא וא"כ ממילא הדרינן לסברא דפטירי מדאיצטריך קרא בלא תעשה דחייבות וצ"ע ליישב ודו"ק:

דף לה עמוד א

גמרא ומדמצות עשה שהז"ג נשים פטורות מכלל דמ"ע שלא הז"ג נשים חייבות עיין פרש"י. ואע"ג דלעיל דיליף מ"ע שהז"ג פטורות בבנין אב מתפילין או משני כתובים דמצה והקהל ואפ"ה מקשה הש"ס במ"ע שאין הז"ג מנ"ל דחייבות היינו משום דלא פסיקא ליה בעיקר סברא חיצונה דנשים אי א"ל מדאיצטריך חיובא בלא תעשה אלמא דמסברא יש לפוטרן בכל מ"ע אף שהז"ג או דאיכא למימר דיש לחייבן יותר במ"ע כדפרישית בתחלת הסוגייא דמקשינן מנ"ל דפטורים ולפ"ז שקיל וטרי מעיקרא להאי גיסא דמסברא איכא למימר דחייבים בכל מ"ע לגמרי היכא דליכא קרא ובתר הכי שקיל וטרי לאידך גיסא שלא הזמ"ג מנ"ל דחייבות דלמא פטירי מכולהו מדאיצטריך קרא בלא תעשה וממצה והקהל ליכא למילף לחיובא דהו"ל שני כתובים משא"כ הכא דיליף מהקישא א"כ יפה כתב רש"י ז"ל מדאיצטריך הקישא דתפילין ולא אמרי' דבלא"ה פטירי מסברא מדאיצטריך חיובא בלא תעשה אע"כ דליכא למימר הכי דאדרבא יש לחייבן יותר בעשה וא"כ ממילא דלא מוקמינן הקישא דתפילין אלא בדדמי להו דהיינו מ"ע שהז"ג אבל באין הזמ"ג הדרינן לסברא דחייבות כן נ"ל נכון ובסמוך אפרש עוד בדרך אחר ודו"ק:

תוספות בד"ה מכלל פי' בקונט' כו' דאי ה"א דפטורות אמאי איצטריך הקישא בלא"ה נמי הוי ידעינן במכל שכן כו' ולא נהירא כו' עכ"ל. והאמת שכל האריכות הזה שכתבו בפי' הקונטרס לא נמצא בפרש"י שלפנינו וא"כ אין מקום לקושיית התוספות על פרש"י דשפיר יש לפרש כוונת רש"י כדפרישית בסמוך. אלא אף לסברת התוס' דלא נחתו לכל זה בענין מדאיצטריך לא תעשה אפ"ה לא ידענא מאי קשיא להו על פרש"י דיפה כתב מדאיצטריך הקישא דתפילין במ"ע שהומ"ג לאפוקי דלא נילף ממצה והקהל למאי דקיימינן השתא דב' כתובים מלמדין טפי ואכתי קשה לישתוק מהקישא דתפילין ונילף לפטורא בק"ו מת"ת דאין הומ"ג ופטירי כ"ש במ"ע שהזמ"ג אע"כ דאפ"ה איכא למילף טפי לחיובא ממצה והקהל דלחומרא ומש"ה איצטריך הקישא וא"כ ממילא ידעינן דבמ"ע שאין הזמ"ג דליכא הקישא דתפילין דבדדמי מוקמינן ליה כדפרישית בומ"ג וא"כ ממילא דמ"ע שאין הז"ג חייבות בק"ו ממצה והקהל דחייבים אף בזמ"ג כ"ש לאין הזמ"ג מאי קאמרת דנילף מת"ת ופדיון הבן לפטורא או שנא' ת"ת יוכיח הא גלי קרא דאדרבא שייך טפי למילף ממצה והקהל לחיובא אף בזמ"ג מדאיצטריך הקישא כן נ"ל נכון ולדעתי צ"ע גדול למה הניחו התוס' פרש"י בקושיא וצ"ע ודו"ק:

שם בגמרא הניחא למ"ד תפילין מ"ע שהז"ג אלא למ"ד מ"ע שלא הז"ג מא"ל ופרש"י דא"כ איפכא איכא למילף כו' עכ"ל. ואע"ג דאין שום סברא לומר כן מ"מ כיון דאיכא הקישא בע"כ הקישן הכתוב ולאפוקי מסברא דהא ליכא למימר דמהקישא דתפילין ממעטינן כולהו מ"ע דהאיכא מצה והקהל לחיובא וב' כתובים מלמדים לחומרא אע"כ דהקישא דתפילין היינו במאי דדמי ליה דוקא כן נ"ל מוכרח בכוונת רש"י ולפ"ז לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל בשם תוספות ישנים על פדש"י מסוגיא דעירובין דלמ"ד תפילין מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות בתפילין דהתם בעירובין איירי לפי המסקנא דהכא דר"מ לית ליה הקישא דכל התורה לתפילין אלא יליף כולהו מ"ע דפטירי מדהוי מצה והקהל ב' כתובים וס"ל דאין מלמדין וא"כ ממילא דאין הו"ג חייבות ומש"ה מחייב ר' מאיר נשים בתפילין משא"כ הכא לסברת המקשה דס"ל דלכ"ע אית להו הך הקישא דכל התורה לתפילין א"כ מקשה שפיר מאי איכא למימר דהשתא ע"כ משמע הקישא איפכא כפרש"י וכדפרישית משא"כ בסמוך באידך קושיא דמקשה ולרבי יהודא מאי איכא למימר ומפרש רש"י דר"י מנ"ל דמ"ע שהז"ג נשים פטורות ולא מפרש נמי דנימא איפכא דפטירי באין הז"ג כמו שפירש לעיל והיינו משום דלבתר דמשני התרצן דלר"מ לית ליה הקישא דכל התורה לתפילין א"כ לר"י נמי אפשר דלית ליה ולא שייך לפרש דלימא איפכא אלא דוקא להמקשה דלעיל דלא אסיק אדעתיה דאיכא פלוגתא בהקישא דרב אחא כל זה נ"ל ברור מלשון מהרש"א ז"ל והתוס' ישנים צ"ע ודו"ק:

שם מאן שמעת ליה דתפילין מ"ע שלא הז"ג ר"מ. הכי מסקינן בעירובין פ' המוצא תפילין מדקאמר ר"מ דנשים חייבות בתפילין אלמא דמ"ע שלא הזמ"ג הוא ע"ש וקשיא לי טובא נהי דמ"ע שלא הז"ג הוא אכתי אמאי מחייב להו ר"מ הא איתקשו תפילין לת"ת ות"ת נמי לא הז"ג הוא ואפ"ה פטירי וא"כ ה"ה לתפילין אע"כ דר"מ לית ליה הקישא דתפילין לת"ת כיון דאיתקש נמי למזוזה וס"ל דלחומרא מקשינן א"כ מנא לן דר"מ ס"ל דתפילין מ"ע שלא הז"ג הוא דלמא לעולם לר"מ נמי מ"ע שהז"ג הוא ואפ"ה ס"ל דנשים חייבות מהקישא דמזוזה דלחומרא מקשינן ויש ליישב ודו"ק. אמנם ראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דיש מפרשים דלר"מ נשים חייבות בתפילין ולא נהירא כו' ע"ש ומסיק דלר"מ נמי נשים פטורות מתפילין מהקישא דת"ת כו' ע"ש. ובמחילה מכבוד תורתו דברי שגגה הן דאישתמיטתיה סוגיא דפרק המוצא תפילין דר"מ מחייב בהדיא ומשמעתין נמי הוא מוכרע דהא דמסקי' דלר' מאיר ור' יהודא תפילין מ"ע שלא הזמ"ג לא קים ליה בשום דוכתא אלא מהא דס"ל לר"מ ור' יהודא דנשים חייבות בתפילין שם בפרק המוצא תפילין ומאי דקשיא ליה להריטב"א ז"ל מעיקרא בלשון המקשה המעיין בדברינו יראה דלא קשה מידי ואין להאריך:

שם פיסקא וכל מצות לא תעשה מנא הני מילי. יש לדקדק מאי מקשה מנ"ל ומהיכא תיתי דפטירי דהא ודאי ממצות עשה שהז"ג ליכא למילף דשאני לא תעשה דחמירי כדאיתא בפ"ק דיבמות הא דקי"ל אתי עשה ודחי ל"ת לאו ל"ת חמור מעשה כו' ובמסכת ברכות דף כ' נמי אמרינן דשב ואל תעשה שאני וא"כ משמע דל"ת דאיכא מעשה חמיר טפי אלא דנראה דמקשה מנה"מ משום דבכמה מצות ל"ת וברובן כתיב בהו בני ישראל ואיכא למידרש בנים ולא בנות כדאי' לקמן גבי סמיכה ומש"ה איצטריך קרא דהושוו ועיין מה שאכתוב בזה לקמן גבי סמיכה:

דף לה עמוד ב

בד"ה הפסיק הענין ולא קאי בני אהרן אלא אטומאה לחוד שיש הפסק בינתים כגון לה יטמא עכ"ל. פירוש דלענין לה יטמא ע"כ הושוו נשים לאנשים דהא מ"ע שאין הז"ג הוא וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל אלא שטעות נפל שם בדפוס. ומיהו זה לא יתכן אלא למ"ד לה יטמא מצוה אבל למ"ד רשות ליכא למימר דהפסיק הענין וא"כ תיקשי להאי מ"ד אמאי שני קרא בלישנא מיהו י"ל דמ"ד רשות ס"ל דהנשים חייבות בבל יקרחו כדס"ל לתנא דמתניתין ויליף לה מכי עם קדוש אתה ולית ליה ילפותא דבני' ולא בנות דמוקי לה לדרשא אחריתא כדלקמן וא"כ לפ"ז אמרינן בפשיטות דבל יקרחו הפסיק הענין אלא דמה שהוצרך רש"י ז"ל לפרש דלה יטמא הפסיק הענין היינו משום דאליבא דאיסי בן יהודא גופא דאמר דאף בבל יקרחו נשים פטורות ואפ"ה אמרינן בסמוך בשמעתין דאי לאו ג"ש דקרחה קרחה ה"א דהפסיק הענין וא"כ ע"כ היינו משום דלה יטמא הפסיק הענין והיינו כמ"ד לה יטמא חובה מש"ה ניחא ליה לפרש כולה בחד גוונא ועוד דאפשר דתנא דמתניתין נמי ס"ל כאיסי וכדאמר רבי יוחנן לעיל אמתניתין דאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ ועוד דבפלוגתא לא קא מיירי כן נ"ל:

גמרא אמר אביי להשחתה לא מצית אמרת דיליף מפאת פאת. עי' בתוס' שכתבו ליישב דלא אמר מדשני קרא בלישנא אלא דאכתי יש להקשות איפכא כיון דלמסקנא דאביי יליף לה בג"ש דפאת פאת אמאי איצטריך לעיל למימר מדשני קרא בלישנא. והנלע"ד דמג"ש דפאת פאת לחוד לא הוי מצינן למילף לפטור' דנהי דפאת זקנך מיותר לג"ש כדמסיק אפ"ה איכא למימר איפכא לאידך גיסא דג"ש לחיובא אתא משום דמסברא פטורות בין כהנת בין ישראלית מטעמא דאמרי' איבעית אימא סברא דהא לית להו זקן ומש"ה הקיש הכתוב כל שישנו בפאה ישנו בזקן והני נשי דחייבות בפאה דהא יש להן פאה חייבות בלא תעשה ועוד דכתיב ראשיכם לשון רבים ובתר הכי ילפינן ג"ש לחייב נמי אף בכהנת ואע"ג דאיכא ק"ו אפ"ה איצטריך ג"ש דלא תימא בני אהרן אכולה מילתא קאי. ועוד דבלא"ה לענין חיובא ע"כ לא סמכינן אק"ו דאלת"ה אמאי כתבה רחמנא כלל גבי כהנים האיכא ק"ו מישראל אע"כ דלעבור בשני לאווין וא"כ בכהנת נמי ה"א דלחיובא אתא. ומש"ה קאמר לעיל דלא שייך לאוקמי הקישא דזקן לפאה לחיובא כיון דשני בלישנא דנהי דמפשטא דקרא לא מצינן למילף דהא דשני בלישנא היינו משום דלית להו זקן אפילו הכי לא שייך למידרש מיהא הקישא לחיובא ולאפוקי מפשטא כן נראה לי נכון לפי שיטת פירש"י ותוספות. מיהו בסמוך אפרש בענין אחר יותר נכון:

שם השתא נמי נימא הפסיק הענין ואי משום ג"ש מיבעיא ליה לכדתניא כו' ולא שייך הכא למימר אין ג"ש למחצה כיון דבכהנת גופא לא ידעי' פטורא אלא אדרבא חיובא כמו בכל מצות ל"ת ובני אהרן הא אמרי' דהפסיק הענין וכל זה פשוט ומבואר ולא הוצרכתי לכתבו אלא לפי שראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שנדחק בזה ולא ידעתי כוונתו ע"ש:

שם א"כ ליכתוב קרא את שבזקנך כו' ש"מ תרתי. עיין פירש"י ותוספות ומשמע מפירושם דלקושטא דמילתא אתא ייתורא דג"ש לומר דלא הפסיק הענין אלא בני אהרן ולא בנות אהרן אהשחתה נמי קאי וילפי' ישראלים מכהנת בג"ש שכן כתבו התוס' להדיא והוסיפו כן על לשון רש"י ויש לתמוה טובא חדא דהא לקושטא דמילתא ודאי בני אהרן ולא בנות אהרן לאו אכולה מילתא קאי דהא ודאי הפסיק הענין לתנא דמתניתין דאליביה קיימינן דהא מחייב נשים בבל יקרחו וא"כ בל יקרחו ודאי הפסיק הענין. ועוד דהשתא נמי דגלי קרא דבנות אהרן אכולהו קאי אכתי לא שייך שפיר הג"ש דהאיכא ק"ו דישראלית מכהנת ואדרבא משום ייתורא דג"ש טפי הוי לן למימר איפכא דבישראלית מסתמא מחייבי כמו בכל לא תעשה וגלי הג"ש דבכהנת נמי חייבות לאפוקי דלא נימא דבני אהרן אכולה מילתא קאי ואי משום דלא איצטריך דאיכא ק"ו השתא לפטורא נמי איכא האי ק"ו איפכא ואדרבא איצטריך טפי לחיובא דלא נימא דגזירת הכתוב היא בכהנת לפטורא מבני אהרן מלבד מה שהקשיתי בסמוך דא"כ אמאי שני קרא בלישנא בישראל ועוד דמל' הרא"ש ז"ל משמע להדיא דלמסקנא נמי עיקר ילפותא לפטורא דהשחתה אתיא מדשני בלישנא ולא הביא כלל ילפותא דבני אהרן ולא הג"ש. מכל זה היה נ"ל לפרש הסוגי' בפשיטות דהא בלא"ה נמי יש לדקדק במאי דמקשה הש"ס לעיל ולא והתניא זקן האשה כו' מאי לאו להשחתה דא"כ אגופא דמתני' הוי ליה לאקשויי מתני' אברייתא ולשון ולא והתניא משמע דאשקלא וטריא דשמעתין קאי וכן הא דקאמר אביי להשחתה לא מצית אמרת נמי נראה תמוה דפשיטא דלא מצינן לפרש ברייתא להשחתה כיון דמתני' קתני בהדיא דפטירי לכך נלע"ד דאשקלא וטריא דשמעתין לחוד הוא דקשיא ליה הכי דמדיליף פטורא דהקפה מהשחתה והכל אף בישראלית דשני בלישנא ואהא מקשה ולא והתניא זקן והאשה כו' מאי לאו להשחתה ולפ"ז משמע ליה להמקשה דע"כ איירי ברייתא בהשחתה דישראלית דחייבות כמו בכל לא תעשה ומסברא נמי ליכא למיפטר אע"ג דלית להו זקן מ"מ הא אקיש רחמנא דכל שישנו בהקפה והני נשי הואיל ואיתנהו בהקפה איתנהו נמי בהשחתה ולפ"ז ע"כ הא דקתני מתניתין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא הכל איירי בכהנת לחוד דפטירי מגזירת הכתוב מהשחתה דבני אהרן אכולהו קאי וממילא דכהנת פטירי נמי מהקפה דכל שאינן בהשחתה אינן בהקפה ואהא משני אביי שפיר להמקשה דלא מצית אמרת הכי לפטור בכהנת ולחייב בישראלית דהאיכא ג"ש דפאת פאת והיינו כדמסיק בסוף אלא דהשתא משמע ליה לאידן מקשה דבאמת עיקר ילפותא דאביי לפטורא היינו בכהנת מבני אהרן ובישראלית מג"ש ומהא הדר ומקשה א"כ נישתוק מג"ש ונישתוק נמי בישראלית דשני בלישנא ונילף הכל מק"ו ואהא מסקינן שפיר אליבא דאביי דודאי עיקר ילפותא לאו מבני אהרן ילפינן דהפסיק הענין אלא מדמייתי לן הג"ש כדמסיק דניכתוב את שבזקנך ע"כ גלי קרא דבישראלית ודאי פטירי מדשני קרא בלישנא והשתא איצטריך שפיר הג"ש לפטור נמי בכהנת אע"ג דהפסיק הענין לענין בל יקרחו כן נ"ל נכון בעזה"י ובסייעתא דשמיא ולשון הרא"ש ז"ל מסייעני ובאמת שיש לדחוק ולפרש כן בכוונת רש"י ז"ל אלא דהתוס' לא כתבו כן ודוק היטב:

דף לו עמוד א

תוספות בד"ה אי לאו ג"ש ה"א דהפסיק הענין וא"ת היכי תיסק אדעתין כו' וע"ק דת"ק דמתניתין היכי פליג כו' וי"ל דסד"א כו' משום דכתיב כי עם קדוש אתה. ויש לדקדק א"כ מאי מקשה הש"ס נישתוק קרא מג"ש ותיתי בק"ו הא איצטריך ג"ש דלא נימא דכי עם קדוש אפקא נמי מק"ו ונראה דסברת התוספות דלא שייך כלל לומר בכה"ג דקרא אפקא מק"ו שאין שום סברא כלל להקל בכהנת טפי מבישראלית ולענ"ד משום הא לא איריא דלמאי דס"ד מעיקרא היה באפשר לחלק דלא פטירי נשים כהנות אלא מקרחה של כל הראש דהתם כתיב ראשיכם והא דהוי מרבינן נשים אפילו ישראלית מכי עם קדוש אתה היינו דוקא לקרחה של בין עינים דאבין עיניכם קאי דהא ע"כ הא דמקשה מעיקרא נישתוק מג"ש לא אסיק אדעתא דאיצטריך ג"ש דקרחה לענין כל הראש אמנם כן למאי דפרישית בסוגייא דלעיל בסמוך לענין פאת זקן אם כן ממילא יש ליישב קושית התוס' כאן דלק"מ דת"ק ואיסי בהא פליגי דלת"ק לקושטא דמילתא הפסיק הענין לענין קרחה ואפ"ה פטירי מהשחתה משום דשני קרא בישראל וילפינן ג"ש לפטור אף בכהנת משא"כ לאיסי אתא הך תרי ג"ש לגלויי דבני אהרן אכולהו מילתא קאי וחדא מאידך לא אתיא כן נראה לי ודו"ק:

בד"ה תפילין גופייהו וכו' וא"ת ומה בכך מ"מ ניליף כו' דאין ג"ש למחצה כו' עכ"ל. לא ידענא מאי קשיא להו דהא שפיר קאמר אביי דכיון דג"ש דבין עיניכם לא מיותר דאיצטריך למקום תפילין תו לית לן למילף לפטור הנשים מהך ג"ש גופא דאיכא למימר דכי עם קדוש אתה מפיק לה מהך ג"ש דהא בלא"ה ע"כ נחית אביי להך דרשא דכי עם קדוש אתה כמ"ש התוס' בד"ה אי לאו ג"ש וצ"ע:

בא"ד וקשה להר"ם אמאי אין מניחין תפילין בכל הראש כו' עד סוף הדיבור. ולולא דבריהם נ"ל דכיון דאיכפל רחמנא בתפילין לכתוב ארבעה פעמים בין עיניכם ובין עיניך ולא כתיב בשום דוכתי בראשיכם או בראשך כמו גבי קרחה ע"כ דווקא קאמר:

משנה הסמיכות והתנופות כו' נוהגות באנשים ולא בנשים ומפרש בגמרא טעמא דסמיכה ותנופה משום דכתיב בני ישראל ולא בנות ישראל. ואף ע"ג דברוב המצות כתיב בני ישראל ולא ממעטינן נשים התם טעמא אחרינא איכא דבמצות לא תעשה הא בהדיא מרבה להו קרא דהושוו אשה לאיש ובמ"ע שאין הז"ג הא מרבינן להו מדהו"ל ת"ת ופדיון הבן שני כתובים ואין מלמדין והו"ל כמו מיעוטא דווקא בהנך פטירי הא בעלמא חייבין וא"כ ע"כ דבני ישראל אתא לדרשא אחריתא או דאורחא דקרא הוא דעיקר למעוטי עובד כוכבים אתא ואגב דכתיב ישראל כתיב נמי בני משא"כ היכא דאיכא למידרש כפשטא דרשינן והכא בסמיכה ותנופה דשייך למידרש כפשטא לפטורא דנשים דרשינן וכמ"ש התוס' דמשאר מ"ע שהז"ג לא הוי ממעטינן להו ועוד נ"ל דהכא דבני ישראל דכתיב בפרשת קרבנות לא שייך למימר דאורחא דקרא הוא ולמעט עובד כוכבים דבמאי ממעט להו אי מענין הקרבנות הא אפילו בישראל פסילי דמקבלה ואילך מצות כהונה ואי משחיטה דלא ישחטנו העובד כוכבים בעצמו הא אפילו בחולין פסילי ואי לענין דאין קרבן טעון שחיטה ודאי לא סגי בלא שחיטה ואי מענין הפרשתן ונדבתן דאדם כי יקריב הא לקושטא דמילתא העובדי כוכבים נודדין נדרים ונדבות כישראל וכ"ש דלא שייך למעט נשים מעיקר נדבתן דהא בנות הפלאה נינהו דכתיב איש או אשה כי יפליא ועוד דמ"ע שלא הז"ג היא אע"כ דבני ישראל אסמיכה דכתיב בתריה קאי ולומר שאין קרבן עובד כוכבים ונשים טעונין סמיכה כלל דכיון דסמיכה בבעלים בעינן דווקא ולא ע"י שלוחו א"כ ע"כ לגמרי ממעט להו משא"כ בתנופה לא ממטעינן אלא תנופת עצמן דממעטינן בדדמי אבל קרבנן טעונין תנופה בכהן וכדאי' במס' מנחות דף ס"א ע"ש וכמו שאבאר עוד בסמוך בלשון התוס' וקצת מאלו הדברים כתובין בחידושי הריטב"א ז"ל והוספתי נופך משלי ודו"ק:

תוספות בד"ה הקבלות כו' מיהו מסמיכה קשה אמאי איצטריך קרא כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית אין מקום לקושייתם דאיצטריך קרא למעט שאין קרבנן טעון סמיכה כלל אפילו ע"י אחר דאע"ג דסמיכה בבעלים בעינן דכתיב ידו ולא ע"י שלוחו אפ"ה ס"ד דהיכא דא"א ע"י עצמו צריך ע"י אחר כמו בתנופת נשים דאע"ג דתנופה בבעלים בעינן כדאי' שם במנחות אפ"ה בקרבן נשים בעינן תנופה ע"י אחר דהיינו בכהן מש"ה איצטריך בני ישראל בסמיכה לומר שאין קרבנן טעון סמיכה כלל דע"כ להכי אתא דאי למעט סמיכת נשים ע"י עצמן לא איצטריך דהא מ"ע שהז"ג הוא משא"כ בתנופה מוקמינן קרא בדדמי למעט תנופת נשים עצמן דלא ניליף מסוטה ונזירה כדמסקו התוס' וכמו שכתבתי מבואר להדיא מלשון הגמ' שם במנחות ובזה יתיישב מה שהקשו שם בתוס' מנא לן דקרבן נשים אין טעונין סמיכה ע"י אחר כמו תנופה ותירצו דאפשר שיש שום מיעוט א"נ כי היכי דממעטינן קרבן עובד כוכבים לגמרי דגלי קרא ה"ה לענין קרבן נשים ואף לפי תירוץ זה ע"כ היינו לבתר דכתיב בני ישראל למעט נשים כמו עובד כוכבים וא"כ לא הקשו כאן כלום דהא ודאי איצטריך מיהא למיכתב בני ישראל למעט נשים וממילא דלפ"ז אין צורך לידחק כיון דגלי בעובד כוכבים ה"ה לנשים דאדרבא בנשים ע"כ עיקר מיעוטא היינו דאין טעון סמיכה ע"י אחר דאי ס"ד דבעי סמיכה ע"י אחר ולא ממעטינן אלא סמיכת עצמן ת"ל דמ"ע שהז"ג היא כמו שהקשו כאן כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וי"ל דמ"מ איצטריך קרא למעוטי דסד"א כו' מה שחיטה כשירה בנשים כדתנן בזבחים כו' עכ"ל. ולכאורה אין דבריהם מובנין לי כלל דהא בשחיטה גופא ודאי לא שייך בנשים מצות שחיטה בעצמן דהא שחיטה נמי מ"ע שהז"ג היא אלא דהא דתנן בזבחים שהשחיטה כשירה בנשים היינו לענין הכשר קרבן וכיון שהקשו כאן דבסמיכה לא שייך לומר כן דבלא"ה אין הקרבן נפסל בכך א"כ לא תירצו כלום על קושייתם תו קשיא לי בדבריהם דא"כ תיקשי באמת השתא דכתיב בני ישראל למעט סמיכת נשים א"כ אמאי אמרינן בזבחים דשחיטה כשירה בנשים ואמאי לא ממעטינן להו נמי אי מפשטא דקרא דבני ישראל נמי אשחיטה קאי או משום דאיתקש שחיטה לסמיכה דנהי דלא בעינן שחיטה בבעלים דוקא כמו בסמיכה היינו כדמשנינן בגמרא מדגלי קרא בפרו של אהרן אלמא דלא בעינן בעלמא שחיטה בבעלים משא"כ לענין פסולא דנשים שפיר איכא לאקושי וממ"נ לא תירצו כלום אמנם למאי דפרישית נתיישב הכל לנכון דבשחיטה כיון דלא סגי בלא שחיטה לא קאי עליה מיעוטא דבני ישראל ולא נשים דבסמיכה גופא נמי לא קאי עיקר מיעוטא אלא לענין שאין קרבנן טעון סמיכה כן נ"ל נכון וכבר אפשר לידחק ולפרש כן לשון התוס' עצמו ואין להאריך שלענ"ד דברים ברורין הם בעזה"י ודוק היטב:

בא"ד ותנופה נמי איצטריך כו' עכ"ל ועיין במהרש"א ז"ל שדקדק בדברי התוס' אי פסיקא להו להתוס' בשום דוכתא דתנופה לא מיתחלא עבודה בלא תנופה ע"ש. ואשתומם על המראה היאך אישתמיט ברייתא ערוכה שהובא בכמה דוכתא בש"ס בפ"ק דיומא ובמנחות דף ל"ג דאההיא ברייתא דמייתי דסמיכה לא מעכב אמרינן ותנן נמי גבי תנופה כה"ג לתנופה לכפר עשה הכתוב תנופה שירי מצוה כאילו לא כיפר וכיפר:

דף לו עמוד ב

הזאה דהיכא אי דפרה אלעזר כתיב בה. נ"ל דעיקר קושייתם בגמ' היא בהא דתנינן במתניתין הזאה טפי מזריקה שנוהג בכל הקדשים משא"כ בהזאה אע"כ כמ"ש התוס' במתני' דהוי בכלל הזאה ואכתי הו"ל למיתני העיקר ולא הטפל אע"כ דנקיט הזאה דהוי רבותא טפי כדאשכחן בכמה דוכתי שהתנא שונה יותר מה שיש בחידושו טפי וזריקה אתא במכ"ש וא"כ מקשה הכא שפיר אי הזאה דפרה לא הוי רבותא טפי מזריקה דאדרבה השתא דתני הזאה דפרה ליכא למשמע מיניה זריקת שאר קרבנות דאיכא למימר שאני הכא דאלעזר כתיב בה וא"כ חמירא טפי דאדרבה איצטריך קרא להכשיר כהן הדיוט למ"ד דכשירה וכה"ג יש לפרש ג"כ בסמוך גבי הזאת דפנים כהן משיח כתיב וכמ"ש התוס' אלא דמ"מ עיקר הקושייא דא"כ טפי הו"ל למיתני זריקה והוי הנך דפרה ודכהן משיח אתיין במכ"ש ומש"ה מסיק הזאה דבן עוף וא"כ דאי שפיר ידעינן דזריקה פסולה בנשים כיון דהזאה דבן עוף לא ידעינן אלא מק"ו דזריקה כן נ"ל נכון:

תוספות בד"ה אי דפרה כו' תימא הניחא למ"ד כו' אבל למ"ד לדורות בכהן הדיוט כו' עכ"ל. כבר כתבתי ליישב אלא דנ"ל עוד לפמ"ש התוס' ביומא שמדרב דס"ל שחיטת פרה בזר פסולה ס"ל כמ"ד לדורות בכהן הדיוט וא"כ מקשה שפיר ממ"נ דהא לרב כ"ש דקשה יותר מאי איריא הזאה דפרה הא אפילו שחיטה נמי פסולה דאלעזר כתיב בה ודו"ק:

תוספות בד"ה כל מצוה התלויה בארץ כו' ובירושלמי פריך אמאי לא תני חלה ומשני כו'. וקשה אמאי לא פריך נמי תרומה ומעשר כו' נראה דאהמקשה לא קשיא להו מידי דודאי ניחא ליה לאקשויי מחלה דחלה כתיב בקרא בפ' שלח לך קודם תרומות ומעשרות דכתיבי בפר' קרח ועוד דמחלה קשיא טובא דאע"ג דכתיב ביה ביאה ותליא נמי בקרקע אפ"ה נוהג בח"ל משא"כ בתרומה לא כתיב ביאה אלא דעיקר קושיית התוספות דלענין תרומה ומעשר לא שייך שפיר הא דמשני בירושלמי לפי שאינה בשל עכו"ם דהא למ"ד אין קנין לעכו"ם שייך בהו תרומה מדאורייתא ולענין מירוח העכו"ם נמי פלוגתא דתנאי כו':

בא"ד א"ל לפי שאינה אלא מדרבנן דהא חלה נמי כו' והא דלא כתבו בפשיטות דערלה נמי מדרבנן כמו שכתבו בסמוך בד"ה הרי תפילין דהתם כתבו שפיר דקושית הגמרא הרי תפילין היינו למ"ד דערלה הלכות מדינה משא"כ הכא לא פסיקא להו להקשות אירושלמי בכך דאפשר דסוגיית הירושלמי סברה דערלה בח"ל מדאורייתא דהא לקמן נמי אית בה פלוגתא אי הוה הלכה למשה מסיני או הלכות מדינה:

בא"ד ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר כו' עכ"ל. ומדכתבו לשון ונראה משמע דלא ברירא להו כ"כ והיינו דאע"ג דסתם מתני' היא בפ"ג דערלה החדש אסור מן התורה והערלה הלכה וכלאים מד"ס וקתני לה נמי גבי הלכתא פסיקתא אפ"ה יש לפקפק בזה דאיכא למימר דסתם ואח"כ מחלוקת היא וא"כ אדרבא חכמים דהכא הא ס"ל דאינו נוהג ואע"ג דבשני מסכתות אין סדר למשנה מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דאפשר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת אלא דאכתי יש לתמוה דהא במנחות דף ס"ח ע"ב איתא להדיא דר' פפא ור' הונא בריה דר"י ס"ל דחדש בזמן הזה דרבנן ורבנן דבי רב אשי לא אכלי עד אורת' דשיבסר דס"ל חדש בזמן הזה דאורייתא וא"כ מסתמא כרבנן דבי ר' אשי קי"ל דבתראה הוא לגביה דר"פ ור"ה בריה דר"י ועוד דרבינא נמי משמע התם דהכי ס"ל ועוד דלר"פ ור"ה בריה דר"י מיהא נוהג מדרבנן ולהתוס' הכא לא שני להו בין מדאורייתא לדרבנן כדמשמע מהמשך דבריהם הקודמים וכן נראה ג"כ מדכתבו סתם ונראה דחדש נוהג ולא כתבו להדיא דנוהג מדאורייתא ע"כ דעיקר דבריהם כאן לדינא אי נוהג או אינו נוהג כלל והדרא קושיא לדוכתא ובלא"ה קשיא לי אסוגיא דמנחות דאיכא למ"ד דאורייתא ואיכא למ"ד דרבנן וכתבו שם בתוס' דפלוגתא דתנאי היא בפ"ק דקידושין ולענ"ד דלא אשכחן הכא בשמעתין שום תנא דס"ל מדרבנן אלא לר' אלעזר דמתני' הוי מדאורייתא כדמסיק אביי ולת"ק אף מדרבנן אינו נוהג מדלא קתני לה בהדי ערלה וכלאים דהוי נמי מדרבנן לפרש"י ותוס' דשמעתין ואף אם נדחק לפרש דאפשר דת"ק מודה מדרבנן אפ"ה לא אשכחן דס"ל הכי בהדיא וביותר יש לתמוה על לשון תשובת הרא"ש ז"ל כלל ב' דשקלי וטרי בהא אי נוהג בח"ל כסתם משנה דערלה ולא מייתי סוגי' דמנחות כלל ומה שיש ליישב בזה לפי עניות דעתי תיקצר היריע' מהכיל וחברתי ע"ז קונטרס מיוחד בכללי ופרטי דין חדש ושם יבואר ויותר נראה דמה שכתבו התוס' כאן ונראה דחדש נוהג בזמן הזה לאו בעיקר דין חדש איירי אלא דרוצה לומר דנראה דנוהג בזמן הזה אף בשל עכו"ם כמו ערלה דסתם תבואה בזמן הזה בשל עכו"ם איירי ולפ"ז א"ש טפי דהאי ונראה אדבריהם הקודמים קאי וכן נראה ג"כ ממה שכתבו אח"כ ובירושלמי נמי משמע דנוהג אף בשל עכו"ם משמע דמעיקרא נמי איירי בשל עכו"ם ודו"ק ועיין בסמוך:

דף לז עמוד א

בא"ד ובירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל עכו"ם דפריך עלה דמתניתין כו' עד סוף הדיבור. עיין בבית חדש סי' רצ"ד שהאריך בסתירת ראיה זו וכבר השיבוהו המחברים ויבואר בעזה"י בקונטרס אחרון גם מה שיש להסתפק בעיקר דברי התוס' אם כוונתן דנוהג אף בשל עכו"ם מדאורייתא או מדרבנן הכל יבואר שם בעזה"י לנכון:

(קונטרס אחרון): דף לו ע"ב משנה כל מצוה התלויה בארץ כו' חוץ מערלה וכלאים רא"א אף החדש וכתבו התוספ' ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ולכך יש ליזהר כו' וכתבו אח"ז ובירושלמי נמי משמע דנוהג אף בשל עכו"ם. וכתבתי בפנים דיש להסתפק בכוונתן אם מה שכתבו תחלה ונראה דחדש נוהג בזמן הזה אעיקר דינא קאי דלא גמירא להו כ"כ אם חדש נוהג בח"ל אף בשל ישראל דאי בזמן הזה בארץ ישראל פשיטא דמדאורייתא אסור דכתיב חוקת עולם לדורותיכם ודרשינן נמי מקרא דבזמן דליכא בית האיר המזרח מתיר אלא דבח"ל דאשכחן פלוגתא דתנאי ע"ז כתבו דנראה להם דהלכה כמ"ד דחדש נוהג בח"ל ואח"ז כתבו עוד מילתא אחריתי דבירושלמי נמי משמע דנוהג אף בשל עכו"ם וכ"ש בשל ישראל בח"ל ועוד יש לפרש בכוונתם דמה שכתבו נמי בתחלה ונראה דנוהג בזמן הזה קאי נמי אשל עכו"ם דרוב ח"ל משל עכו"ם הוא ולפ"ז איכא למימר דבשל ישראל בח"ל פשיטא להו טובא בלא שום ראיה דנוהג אף מדאורייתא כמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל מיהו אף לפי פירוש השני נמי יש להסתפק עוד בכוונתם אם רוצין לומר דחדש נוהג בשל עכו"ם מדאוריית' או מדרבנן לחוד דלכאורה נ"ל דמה שכתבו קודם לזה דכלאים נוהג בשל עכו"ם לא הוי אלא מדרבנן דמדאורייתא ודאי אינו נוהג למאי דמסקינן לקמן דכלאים אינו נוהג בח"ל ודרשינן שדך המיוחד לך כמו שפרש"י וא"כ כ"ש דשל עכו"ם מימעטו מהאי קרא דשדך לא מיקרי מיוחד לך ועוד אבאר בזה לקמן:

פסק בענין חדש אמר הכותב חדש הואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא לאשר ראיתי שלימים וכן רבים ועצומים מגדולי האחרונים כולם כאחד אזרו חיל לדעת מה זה ועל מה זה שרבים מזלזלין באיסור זה שלרובן ככולם מגדולי הפוסקים הקדמונים אף בח"ל הוא איסור דאורייתא וא"כ אין ההיתר זה של רמ"א ז"ל בסי' רצ"ג מספיק דזימנין טובא דליכא ספק ספיקא ואפ"ה מתירין אף לכתחילה כמו שכתב הב"ח סי' הנ"ל והעיד על גדולי הדור שהיו בימיו מופלגים בתורה ובחסידות לא היו נזהרין בשתיית השכר בשום זמן לכן ביקש לו הרב הב"ח צד אחד להתירא דאין חדש נוהג בשל עכו"ם והביא ראיה על דבריו לאפוקי משיטת התוס' והרא"ש ז"ל ומסיים בתר הכי מהאי טעמא אין לשום אדם להחמיר בזה כ"א למי שמפורסם בשאר ענייני פרישות ע"ש אמנם כן כל האחרונים השיגו על דבריו ה"ה הט"ז והש"ך סי' הנ"ל ובעל ברכת הזבח מלבד מה שאבאר לקמן מה שיש להשיג ולתמוה מאד על דבריו ועל ראיותיו והט"ז בי"ד סי' הנ"ל והמ"א בא"ח סי' תפ"ט שניהם לדבר א' נתכוונו לאשר ולקיים מנהגן של ישראל משום דאין הלכה כסתם משנה משום דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם דערלה אלא כת"ק דהכא דשנאו רבי בלשון חכמים. אלא דגם על דבריהם יש לתמוה טובא כמו שתמה התי"ט במשנתינו וכמו שאבאר, אמנם הש"ך הביא בסי' הנ"ל בשם ספר לחם משנה על המשניות להתיר מיהא בשתיית שכר של חדש מטעם דמשקין היוצאין מהן אין כמותן ומסיק הש"ך דצריך להתיישב שדבר שהוא נגד משמעות הרא"ש ז"ל בתשובה וגאוני דורינו שלשת הרועים מוהר"ר צבי אשכנזי בסי' ב' ובספר חק יעקב סי' תפ"ט ובספר כנסת יחזקאל סי' נ"א כולם כאחד דחו דברי בעל לחם משנה בשתי ידים וכתבו שהוא נגד סוגיא ערוכה דפ' העור והרוטב ולפ"ז חזר' התמיהא למקומה על כל גדולי האחרונים גאוני מוסדי ארץ שהביא הב"ח שהקילו בשתיית שכר של שעורין אף בשנה שרובא דאיסורא ולא ידעינן טעמא דמילתא ואנן יתמי דיתמי אמאי ניקו ונסמוך למיעבד עובדא בנפשין ומה נשיב שואלינו דבר להורות לעם את המעשה אשר יעשון וכבר דשו בה רבים להתירא וקרוב הדבר שלא ישמעו להחמיר כמ"ש האחרונים וסמכו עצמם על זה להקל בכמה קולות. עכ"ז אפשר שלא זהו הדרך מוציא מידי עבירה כיון דלפי שיטת הפוסקים המפורסמים חדש בח"ל מדאורייתא ודרשו לה מקרא דבכל מושבותיכם א"כ לדבריהם הדבר מפורש בתורה והלכה מרווחת בישראל דבדבר המפורש בתורה לא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' אלא צריך לאפרושינהו מאיסורא כדאיתא בא"ח סי' תר"ח בהג"ה. וביותר שראיתי מעשה ונזכרתי מתוך מה שהובא בספר כנסת יחזקאל שם בסוף התשובה הנ"ל שבכמה מדינות שכיחי טובא שהיהודים שוכרים כפרים ועיירות ושדות מיוחדות וא"כ לגבייהו דידהו ליכא שום ספק כלל שאף מה שידוע להם בודאי שהם מהתבואות שלא נשרשו קודם העומר אפ"ה אינן נזהרין כלל מלהבדיל בין התבואה הנאכלת ובין אשר לא תאכל. וכמדומה לי שע"פ הרוב משקה השכר נעשית באותן המדינות ההם מתבואה חדשה וא"כ פגעו ונגעו באיסור דאורייתא בודאי:

לכן מעודי ננערתי חצני לשום עיני ולבי על זה ומצאתי א"ע מחוייב בדבר לחקור ולבדוק עד מקום שידי יד כהה מגעת כולי האי ואולי לסתייע מילתא למצוא שום היתר ברור שיהא כדי לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק:

והנה אחר בינותי בספרים מצאתי שמקור הדין נחלק לשלשה חלקים כפי האמור למעלה:

הדרך הראשון שהוא היסוד והעיקר אם חדש נוהג בח"ל אם לא ואת"ל דנוהג יש לספק אם מדאורייתא או מדרבנן:

הדרך השני אם נוהג בשל עכו"ם וגם בכלל הספק הזה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן:

הדרך השלישי בעניין שתיית משקה של שכר שהביא הש"ך בשם לחם משנה אם יש צד היתר לומר שמשקים היוצאין מתבואת חדש אינו כמותן או דלמא שאין לחלק כשיטת המשיגים דפשיטא להו דבכל האיסורין משקין היוצאין מהן כמותן לגמרי ומדאורייתא ונראה היעמדו דבריהם אם לא:

על ראשון ראשון בעיקר הדין אם חדש נוהג בח"ל כבר מילתא אמורה שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל כתבו להדיא דנוהג בח"ל מדאורייתא ומלשון התוס' דשמעתין הלא כתבתי בפנים דנהי דלא פשיטא להו כ"כ כמו שנראה לכאורה שרפיא בידייהו מ"מ כתבו להדיא דנראה דנוהג אף בשל עכו"ם א"כ כ"ש בשל ישראל אלא דיש להסתפק בכוונתם אי מדאורייתא או מדרבנן. אמנם רבינו ברוך כתב שהוא מדרבנן כמ"ש בכללי הרא"ש בתשובה סי' ב' וכן כתב בספר א"ז הגדול כמו שהובא בת"ה סי' קצ"א וכ"כ הב"ח בשם רבינו אביגדור הכהן מהעתק ג"כ לשון ריב"א שכתב ג"כ דחדש בח"ל אינו נוהג בשל עכו"ם ושכ"כ בה"ג ומכלל דברי רבינו אביגדור משמע שרוצה לומר בכוונת בעל ה"ג וריב"א דבשל עכו"ם מותר לגמרי ובשל ישראל נוהג מיהא מדרבנן דהא מסיים רבינו אביגדור וז"ל ושמא משמע להו דהלכה כת"ק דר"א בפ"ק דקדושין עכ"ל והא קמן דר"א ורבנן בשל ישראל פליגי אע"כ כדפרישית וכמו שאבאר לקמן דהא בהא תלייא:

ואבא היום אל העיון למשקל ולמטרי בשמעתא לפרש הסוגיא לפי שיטת האוסרין ולפי שיטת המתירין ולפי שראיתי לבעל ת"ה גופא בסי' הנ"ל שכתב דאף שבא"ז כתב שהוא מדרבנן מ"מ נדחק מאד ליישב הסוגיא לפי שאין העולם נזהרין בדבר אלמא שאין טעם ההיתר ברור לפי הסוגיא:

עכ"ז לענ"ד אף שאיני כדי להכריע ח"ו בין גדולי הקדמונים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך דלכאורה אדרבא סוגיית ההלכות מכריעין יותר דברי המתירין דס"ל כת"ק דר"א:

ותחלה נשוב להראשונות לבאר טעם האוסרין ה"ה שלשת הרועים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל בשילהי פסחים כתבו בזה הלשון ואסר לן למיכל חדש עד אורתא דשיבסר נגהי דתמניסר דכתיב לחם וקלי וכרמל לא תאכלו ותנן בפ"ג דערלה החדש אסור מן התורה בכ"מ ואמרינן בגמרא דמנחות דף ס"ח אמר רבינא אמרה לי אם אביך אכל באורתא כו' עכ"ל אלא דבשמעתין לא מייתי הרא"ש ז"ל הך ראיה מדרבינא דמנחות אלא כתב סתם וקיי"ל כר"א דסתם תנא כוותיה דתנן חדש אסור מן התורה בכ"מ וכו' וכן בתשובת הרא"ש כלל ב' דשקיל וטרי טובא בהא מילתא ולא הביא כלל הסוגיא דמנחות אלא מטעמא דהלכה כסתם מתניתין דערלה דסתם ליה כר"א דהכא ור"ע נמי הכי ס"ל. ובאמת שיש לתמוה טובא על לשון הרא"ש ז"ל דטפי הו"ל לאתויי הך סוגייא ערוכה דמנחות דפליגי בהו להדיא אמוראי בתראי דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע אכלי באורתא דשיתסר קסברי חדש בח"ל דרבנן כו' ורבנן דבי רב אשי אכלי בצפרא דשיתסר קסברי חדש בח"ל דאורייתא וכו' ואמר רבינא אמרה לי אם אביך לא הוי אכיל אלא באורתא דשיבסר כו' וא"כ לפ"ז ממילא דהלכה כרבנן דבי רב אשי ורבינא דבתראי הוו לגבי דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וא"כ למה השמיט הרא"ש העיקר והביא הטפל דהא בכל מקום דפליגי אמוראי בתראי למיפסק הלכה אף כיחידאי תו לית לן לאהדורי אטעמא דסתם משנה ובפשיטות הו"ל להרא"ש ז"ל לאתויי הא דרבנן דבי רב אשי ורבינא. וליכא למימר דמהך דרבנן דבי רב אשי ורבינא לא ברירא ליה להרא"ש דלפסק הלכה אמרינהו דכבר אפשר דלחומרא בעלמא הוי מחמרי אנפשייהו כדמשמע לכאורה לישנא דלא הוי אכלי ולא קאמרי בל' פסק הלכה דאסור ולפ"ז הא דמסיק התם קסברי חדש בח"ל דאורייתא היינו נמי לומר דמחמרי וחיישו לדעת האומר חדש בח"ל דאורייתא ואף שנראה דוחק מ"מ לישנא דלא הוו אכלי משמע להו הכי. או שנאמר דרבנן דבי רב אשי לא חשיבי בתראי לגבי דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע כדמשמע קצת בכתובות ובסנהדרין ודלמא רבנן דבי רב אשי כשמואל ס"ל כו' ורבינא נמי לאו משמיה דנפשיה אמר אלא דאמרה ליה אם משמיה דאבוה ומש"ה הוצרך הרא"ש ז"ל לאהדורי מטעמא דסתם משנה:

אלא דלפ"ז יש לתמוה לאידך גיסא מאי מהני ליה טעמא דסתם משנה הא קמן דרב פפא ור"ה בריה דר"י לא חיישי להך סתם משנה ועבדי עובדא בנפשייהו לקולא וס"ל כמ"ד חדש בח"ל דרבנן וקי"ל מעשה רב. ובאמת שכבר תמה על זה בעל תי"ט במשנתינו וכמו שאדקדק ג"כ בלשונו בסמוך. אלא דיותר יש לתמוה על הט"ז והמ"א דכל שקלא וטריא דידהו בצדדי דהתירא היינו משום דסתם ואח"כ מחלוקת היא והיאך נעלם מהם הך סוגייא דמנחות דפליגי בה אמוראי להדיא וממ"נ צריך להורות הלכה להיתר או לאיסור מהך פלוגתא דאמוראי גופא ואין לנו עסק לאהדורי אטעמא סברא דנפשין אי הוי סתם ואח"כ מחלוקת אם לא כיון דר"פ ורב הונא לא איירי בהא מילתא:

והנראה מזה דפלוגתא דר"פ ורב הונא ורבנן דבי רב אשי ורבינא ע"כ לאו בסברא דנפשייהו פליגי מדלא קאמרי בהדיא הלכה כת"ק או כר"א וממילא הוי ידעינן דלמ"ד דאורייתא הוי ספיקא דאורייתא ולמ"ד דרבנן הוי ספיקא דרבנן אע"כ דעיקר פלוגתייהו לאו בסברא פליגי אלא בהך מילתא גופא דסתם ואח"כ מחלוקת כמ"ש בתי"ט בסוף מס' תמורה דטעמא דרבנן דבי רב אשי דס"ל דסתמא דערלה עיקר דאיתמר בדוכתא אלא דקשיא לי על דבריו דלפ"ז נ"ל דר"פ ורב הונא בריה דר"י לית להו הך סברא דמאי דמתאמר בדוכתא הוי סתמא ופלוגתא כזו לא מצינו בש"ס:

לכך נ"ל דיותר יש לפרש דודאי עיקר פלוגתייהו לאו אליבא דנפשייהו אלא דכולהו ס"ל דהדרינן לכללין דהלכה כסתם משנה אלא דרבנן דבי רב אשי ורבינא ס"ל כסתמא דערלה ורב פפא ורב הונא בריה דר"י סתמא אחרינא אשכחי דתנן להדיא בפ' כל קרבנות צבור באין מן הארץ ומח"ל חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ ומסיק שם בגמרא כמאן דלא כי האי תנא דתניא ר' יוסי בר יהודא אומר עומר בא מח"ל וכו' וקסבר חדש בח"ל מדאורייתא כו' וכיון דמדאורייתא הוא אקרובי נמי מקרבינן ע"כ. ולפ"ז ממילא שמעינן דסתמא דמתניתין דקתני דעומר אינו בא אלא מן הארץ ע"כ דטעמיה משום דס"ל חדש אינו נוהג בח"ל מדאורייתא ומשום הכי אקרובי נמי לא מקרבינן ולפ"ז מצינן למימר בפשיטות דהיינו טעמא דר"פ ורב הונא בריה דר"י דמשמע להו דהך סתמא דמנחות עיקר דאתמרא בדוכתא טפי מהך דערלה דלא איתמר חדש אלא אגב גררא דערלה ורבנן דבי רב אשי ורבינא סברי דסתמא דערלה עיקר והיינו משום דס"ל כאביי דשמעתין דהך פלוגתא אי חדש בח"ל דאורייתא או מדרבנן תליא בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ולפ"ז כיון דאיכא תרי סתמי חדא כר' ישמעאל וחדא כר' עקיבא ממילא דסתמא דאתיא כר"ע עיקר ור"פ ורב הונא אפשר דלא ס"ל כאביי דשמעתין אלא דר"ע נמי מצי סבר דחדש בח"ל דרבנן כדאיתא בירושלמי הובא במ"א סי' תפ"ט הנ"ל וכמו שאבאר לקמן סוף פרק שני ולפ"ז כיון דעיקר טעמא דרבנן דבי רב אשי ורבינא משום דס"ל כסתמא דערלה ומשום דאתיא כר"ע א"כ לשון הרא"ש ז"ל בתשובה הוא כפתור ופרח בהא דמייתי הא דר' עקיבא ומה יתן ומה יוסיף הא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו א"כ ממה נפשך אי לא סבר בהא דהלכה כסתם משנה משום דאפשר דהוא סתם ואח"כ מחלוקת א"כ אין הלכה נמי כר"ע אלא כת"ק דמתניתין ששנה רבי בלשון סתם לגבי דר"א והו"ל יחיד ורבים דהלכה כרבים אף לגביה דר"ע אמנם לשיטתינו אתי שפיר האף אומנם שאין זכר כלל בלשון הרא"ש בתשובה מסוגייא דסתם משנה דמנחות ובר מן דין בלא"ה נמי הוצרך הרא"ש ז"ל להביא הא דר"ע דאל"כ לא הוי אפשר לפסוק הלכה כסתמא דערלה דמיתוקמא כר"א ובפ"ק דנדה מסקינן דאין הלכה כר"א בכולה תלמודא אלא בארבעה משא"כ השתא דקאי ר"ע בשיטתיה דר"א שפיר מצינן למיפסק כר"א כדאיתא שם בפ"ק דנדה. מכל מקום מהך סוגייא דסתמא דמנחות א"ש טפי לשון הרא"ש ז"ל שהוצרך להביא הא דר"ע וממילא רווחא שיטת האוסרין דאף למה שהביאו המתירין ראיה מהירושלמי דאפשר דר"ע לא פליג את"ק דמתני' כמו שאבאר לקמן אפ"ה מצינן למיפסק שפיר כר"א משום דקאי ר' יוסי בר יהודה בשיטתיה במנחות בפ' כל קרבנות הצבור כך היה נראה לי לכאורה בשיטת האוסרין אלא דהוי קשיא לי בגוה שהרי הרמב"ם ז"ל פסק להדיא דחדש בח"ל מדאורייתא ואפ"ה פסק בהל' תמידין ומוספין פ"ז דהעומר אינו בא אלא מן הארץ ולמאי דפרישית קשיא דידיה אדידיה דהו"ל כמזכה שטרא לבי תרי. אמנם בעל לחם משנה שם הרגיש בזה וכתב דהרמב"ם ז"ל סמיך אקרא דראשית קצירכם והיינו דסמיך נמי ארישא דקרא דכתיב כי תבואו אל הארץ כו' ע"ש ולענ"ד אין זה מספיק לפי סוגיית הגמרא דר"פ כל קרבנות דמשמע להדיא דלמ"ד חדש בח"ל מדאורייתא כי תבואו זמן ביאה הוא וא"כ הן דרשא דראשית קצירכם נמי לא מכריע מידי דמח"ל נמי מיקרי ראשית קצירכם משל ישראל. ועוד דלפ"ז כל אריכות לשון הגמרא שם דלבתר דמסיק מתניתין דלא כר' יוסי בר יהודה דאמר להדיא עומר בא מח"ל מה הוצרך להאריך עוד ולומר וקסבר חדש בח"ל מדאורייתא כיון דת"ק דמתניתין נמי ס"ל דחדש בח"ל מדאורייתא ואפ"ה ס"ל דעומר אינו בא אלא מן הארץ מראשית קצירכם וא"כ לר' יוסי בר יהודא העיקר חסר שלא השיב על זה כלום ובגמ' נמי לא מפרש מידי אע"כ דפשט ל' הסוגייא משמע דסתמא דתלמודא בעי למימר דפלוגתא דתנא דמתניתין ור"י בר יהודא תליא בהא מילתא אי חדש בח"ל מדאורייתא או מדרבנן וא"כ שיטת הרמב"ם ז"ל בזה עדיין צ"ע יהיה איך שיהיה שלא הוצרך הרמב"ם ז"ל לידחק בכך אלא לבתר דפשיטא ליה טובא דהלכה דחדש בח"ל דאורייתא מהך דרבנן דבי רב אשי ורבינא ומש"ה הוצרך לדחוק ולפרש נמי דהך סתם מתניתין דר"פ כל קרבנות דאיתאמר בדוכתא נמי מצי סבר בח"ל מדאורייתא ולא ניחא ליה לדחות הן סתם משנה מההלכה והוצרך לידחק נגד משמעות לשון הגמרא שם:

ומעתה אשובה נא לבאר שיטת המתירין דסברי דחדש אינו נוהג בח"ל מדאורייתא דלמאי דפרישי' דנראה משיטת הפוסקים הראשונים ואחרונים דמהא דרבנן דבי רב אשי ורבינא אין ראיה כ"כ והרי"ף והרא"ש ז"ל בסוף מס' פסחים לא מייתי לה אלא אגב גררא בעיקר דינא דאסור עד אורתא דשיבסר אמנם עיקר ראיית האוסרין היא דהלכה כסתם משנה דערלה וא"כ לפ"ז בפשיטות מצינן למימר בשיטת המתירין דמשמע להו דסתמא דמנחות ר"פ כל קרבנות הציבור וכו' ודאי סברה דחדש אינו נוהג בח"ל מדאורייתא כדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא התם ולא ניחא להו בסברת הרמב"ם ז"ל מטעמא דפרישית ומש"ה ס"ל דהך סתמא דמנחות עיקר חדא דאיתמרא בדוכתא ועוד דהו"ל תרי סתמי דהא מייתי התם במנחות נמי סתם מתניתין דשקלים שומרי ספיחים בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלישכה ואי ס"ד דנוהג בח"ל ומביאין ממנו עומר א"כ לייתי מח"ל דאין נוהג בה שביעי' וכמ"ש התוס' שם במנחות ואע"ג דאמרינן בעלמא מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי היינו היכא דליכא מחלוקת במשנה וא"כ סוף סוף קשיא סתמא אסתמא משא"כ היכא דאיכא סתם ומחלוקת במשנה ואי הוי סתם ואח"כ מחלוקת ע"כ הדר בה ר' מחד מינייהו אלא דמשנה לא זזה ממקומה א"כ בודאי עדיפא תרי סתמי מחד סתמא כדאשכחן בעלמא בכה"ג דאמרינן סמי חדא מקמי תרתי:

ועוד נ"ל לפרש בדרך אחר טעם המקילין והיינו על הדרך שפירשתי לעיל דרב פפא ורב הונא בריה דר"י ורבנן דבי רב אשי ורבינא משמיה דאבוה ע"כ לאו בסברא דנפשייהו פליגי אי הלכה כת"ק דשמעתין או כר"א כדפרישית אלא דעיקר פלוגתייהו תליא בהא דאשכחן סתם ואח"כ מחלוקת א"כ נראה לומר דמשמע להו דעיקר פלוגתייהו דהנך אמוראי היינו דפליגי בפירושא דמתניתין דידן בקדושין בהא מילתא גופא דאיבעיא לן בשמעתין אי ר"א לקולא פליג או לחומרא פליג ומהטעם שפירשתי בחבורי בפנים. ולפ"ז ר"פ ורב הונא בריה דר"י ס"ל דלחומרא פליג והת"ק לקולא וכיון דבשני סדרים יש סדר למשנה כמ"ש בכ"מ הובא בתי"ט דתמורה ובמ"א סי' תפ"ט והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם אלא כאותה משנה ששנויה במחלוקת ממילא דהלכה כת"ק דיחיד ורבים הלכה כרבים משא"כ רבנן דבי רב אשי ורבינא סברי דר"א לקולא פליג והת"ק לחומרא ומש"ה אסרי דאף את"ל דהו"ל סתם ואח"כ מחלוקת אפ"ה אסור משום דהו"ל יחיד ורבים הלכה כרבי' כמ"ש תוספות בריש ביצה וא"כ לפי שיטה זו יפה כתבו המקילין שפסקו כר"פ ורב הונא בריה דר"י לגבי דרבנן דבי רב אשי ורבינא דבתראי נינהו מ"מ הא סתמא דתלמודא דהוו בתראי טפי ופשטו האיבעיא דשמעתין דר"א לחומרא פליג וממילא דת"ק לקולא והלכה כת"ק כן נ"ל בשיטתם:

ועוד נ"ל להכריח מגופא דשמעתין מפשיטת האיבעיא וממימרא דאביי דהלכה כת"ק ולקולא דאי ס"ד דאין הלכה כת"ק אלא כר"א וכסתם משנה דערלה דאסור מן התורה בכ"מ א"כ תקשי אדאביי גופא מאי דוחקיה לאוקמי ת"ק דמתניתין ששנה ר' בלשון רבים דלא כהלכתא ולמימרא דת"ק מיקל האיכא לאוקמי לת"ק כהלכתא וכסתמא דמתני דערלה דנהי דלא ניחא ליה לאביי לומר דר"א לקולא ות"ק לחומרא כסברת בעל האיבעיא דלפ"ז צ"ל דאף החדש דקאמר ר"א היינו אקמייתא וזה נ"ל לאביי דוחק אלא דאכתי לפי מה דמסיק הש"ס בשילהי שמעתין במילתא דר"א תני חדש ופליג אערלה וכלאים ולא קתני אף א"כ שפיר מצינן למימר דת"ק מודה בחדש דאסור כסתם משנה וקתני ערלה וכלאים מכ"ש חדש כסברא הראשונה דבעל האיבעיא ואהא פליג ר"א וקאמר דחדש לחוד הוא דאסור הא ערלה וכלאים שרי ואתיא כולה מתניתין כת"ק ור"א לענין חדש כסתמא דהתם אע"כ מדפשיטא ליה לאביי דת"ק דמתניתין כרבי ישמעאל דמיקל בחדש היינו משום דאביי ס"ל באמת דחדש אינו נוהג בח"ל ומש"ה מוקי לת"ק כהלכתא וכ"ש דא"ש טפי למאי דפרישית דסתמא דמנחות נמי הכי ס"ל. וכיון דסתמא דתלמודא תופס מימרא דאביי עיקר אלמא דהכי הילכתא אפי' לגבי דרבנן דבי רב אשי ורבינא כן נ"ל נכון בעזה"י עד שלשיטת המחמירין צ"ע ויישוב:

והנראה לענ"ד דלא ניחא לאביי הך סברא למימר דת"ק דקתני ערלה וכלאים ולא קתני נמי חדש בהדיא משום דאתיא במכ"ש דזה נראה ליה לאביי דוחק. כנ"ל בישוב שיטת המחמירין מ"מ למאי דפרישית נתבאר היטב דהמקילין יש להם יסוד ועיקר על מה לסמוך מסתמא דתלמודא דמנחות ומסתמא דסוגיא דשמעתין דמכריעין טפי בשיטתם:

זאת ועוד אחרת נ"ל ראיה ברורה יותר חזקה לשיטת המקילין דחדש בח"ל לאו דאורייתא והריני מבאר דרבינא גופא דאמר במנחות דאמרה ליה אם דאבוה לא הוי אכיל אפ"ה רבינא גופא לא ס"ל הכי הלכה למעשה. ותחלה אבאר מאי דקשיא לי למ"ד חדש אסור מן התורה א"כ ערלה וכלאי כרם נמי ליתסרו מדאורייתא בח"ל מק"ו דחדש כדקאמר רשב"י ואף שהתוס' הקשו כן בד"ה הערלה הלכה ותירצו דס"ל להאי תנא דכתיב גבי כלאים שדך למעוטי זרעים שבח"ל ומש"ה ליכא למילף נמי ערלה בק"ו משום דאיכא למימר כלאים יוכיח עכ"ל אלא דבהא גופא קשיא לי אסתמא דתלמודא גופא ואכולהו אמוראי דפשיטא להו בסוף הסוגיא דכלאי כרם מותר ממיעוטא דשדך ולהכי מוקי לסתם מתני' דערלה דקתני הכלאים מד"ס דבכלאי כרם איירי דבכלאי זרעים אפילו מד"ס שרי ומנ"ל לומר כן דהא בכלאי כרם איכא ק"ו מחדש דאסור ואי ממיעוטא דשדך האיכא לאוקמי דלמעוטי כלאי זרעים אתא (ונהי דמערלה לק"מ דיש לומר דאיצטריך הילכתא למשרי ספיקא וקושיית התוס' למ"ד ערלה הלכות מדינה) ומ"ש התוס' דכלאי זרעים לא איצטריך מיעוטא ומש"ה ע"כ מיעוטא לכלאי כרם אתא כי היכי דלא נילף בק"ו מחדש מ"מ כבר כתבתי בחבורי בפנים דלענ"ד א"א לומר כן דא"כ לרשב"י דאוסר בכלאי כרם מיעוטא דשדך למאי אתא וכה"ג קשה לרבי אלעזר ברבי שמעון דשרי בכולהו וכן לתנא קמא דמתני' דשרי בחדש אם כן שדך מאי עביד ליה מהיכי תיתי דאסור אע"כ כדפרישית בפנים דבלאו איסורא דחדש נמי איצטריך שדך דלא נילף כל מיני כלאים לאיסורא מהך הקישא גופא דאיתקש כלאים לבהמתך. ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא השתא נמי דכתיב שדך אימא למעוטי זרעים לחוד אתא דלא נימא לאיסורא מהך הקישא גופא דע"כ הכי מוקי לה רשב"י אבל כלאי כרם לעולם דאסור מק"ו דחדש ואל תתמה על סברא זו דכלאי זרעים בח"ל צריך מיעוטא דהא בירושלמי דערלה אהך מתניתין גופא דכלאים מד"ס פליגי שמואל ורבי יוחנן דלרבי יוחנן כלאי כרם מד"ס וכלאי זרעים אסורין מהך הקישא דשדך לבהמתך ולשמואל כלאי כרם מד"ס וזרעים מותר תו קשיא לי לאידך גיסא בהא דבעי רבינא בפרק אלו טריפות דף ס' סוף ע"א הרכיב שני מיני דשאים זו ע"ג זו מהו מי אמרינן כיון דאסכים הקב"ה על ידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא או לא וכתבו שם התוס' דהאי בעיא לענין ח"ל דכיון דכלאי זרעים שרי מדכתיב שדך מספקא ליה לרבינא בהרכבה דדשאים אי דמי להרכבה דאילנות או לזריעה דנפשייהו עוד כתבו שם תירוץ אחר דלענין בני נח מיבעיא ליה ולענ"ד דא ודא אחת היא דודאי אם נוהג בב"נ וקרי לה חוקותי משום דכתיב בהו למינהו ממילא דאסירא בח"ל מה"ט גופא ועוד דלענין ב"נ לא שייך לחלק בין ארץ לח"ל ומי איכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור. נמצאו למידין מיהא מהאיבעיא דרבינא דע"כ אמיעוטא דשדך קסמיך דממעט זריעת זרעים דאי לאו האי מיעוטא אין מקום להאי בעיא בהרכבת דשאים טפי מבזריעה דהא אי נימא כיון דאסכים הקב"ה על ידייהו כמאן דכתיב למינהו דמי תו אין לחלק בין הרכבה לזריעה אע"כ דאמיעוטא דשדך סמיך דכיון דכתיב מיעוטא דשדך למעוטי זרעים שבח"ל וממילא דמותרין לב"נ כדפרישית מש"ה מוקמינן היקשא דשדך לבהמתך בדדמי בהרכבה דוקא והיינו בעיא דרבינא:

ולפ"ז קשיא לן הא גופא אמאי לא אסרינן נמי כלאי זרעים בהך הקישא לענין כלאי זרעים דכמאן דכתיב למינהו דמי ואי משום מיעוטא דשדך האיכא לאוקמי לענין כלאי הכרם דהיינו זרעים באילן דלא אשכחן בה למינהו לא בציווי ולא בהוצאה והיינו כטעמא דרבי יוחנן בירושלמי ואפ"ה איצטריך שפיר מיעוטא דשדך לענין כלאי כרם דאי לאו מיעוטא ה"א דאסור דנהי דליכא למילפינהו בק"ו מהרכבת אילן וכלאי זרעים דמה להנך שכן איסורן נוהג בב"נ דשייך בה למינהו אלא דאכתי איכא למילף כלאי כרם בק"ו מחדש למאן דאסר חדש בח"ל והדרא קושיא לדוכתא שאין מקום להאיבעיא דרבינא:

אע"כ מדפשיטא ליה לרבינא בזרעים דשרי ממיעוטא דשדך ממילא ע"כ דס"ל לרבינא דחדש שרי בח"ל וא"כ לא איצטריך קרא למעוטי כלאי כרם דמהיכא תיתי דאסור וע"כ מיעוטא דשדך לכלאי זרעים איצטריך ולפ"ז הא דאמר רבינא במנחות אמרה לי אם אביך לא הוי אכיל לאו להלכה למעשה אמר אלא דאדרבנן דבי רב אשי פליג דלמאי דחיישי למ"ד חדש דאורייתא לא מיבעי להו למיכל עד אורתא דתמניסר כי היכי דעביד אבוה. והא דתנן בערלה החדש מן התורה בכ"מ וכלאים מד"ס ומוקמינן לה בשמעתין בכלאי כרם אלמא דאף מאן דאוסר בחדש מדאורייתא מתיר בכלאי כרם ולא ילפינן ק"ו מחדש דאיכא למימר דהאי תנא דערלה ס"ל דלא נצטוו בני נח על הכלאים דפלוגתא דתנאי היא בסנהדרין ולפ"ז לא איצטריך למעט כלאי זרעים משדך דמהיכא תיתי ליתסרו אע"כ דמיעוט' דשדך אתי למעוטי כלאי כרם ואפשר דלהאי תנא הרכבה גופא שרי בח"ל כמו שאבאר משא"כ לרבינא דמשמע דס"ל דב"נ נצטוו על הכלאים א"כ ע"כ צ"ל כדפרישית דע"כ ס"ל דחדש בח"ל שרי מדאורייתא:

ואף שכתבתי בפנים בשם והרמב"ם ז"ל דב"נ לא נצטוו על הכלאים. מ"מ אחר העיון ראיתי תשובתו בצידו שכתב בפ"י מה' מלכים בדין ו' דנהי דלא הוו בכלל ז' מצות שחייבין עליהם מיתה מ"מ אסורים בכלאים. ויצא לו כן מסוגייא דהכא כמ"ש בלחם משנה ע"ש ואעפ"כ אין מזה סתירה למ"ש בפנים בשיטת הרמב"ם ז"ל והמבין יבין מדעתו דדא ודא אחת היא ואין להאריך. ומתוך מה שכתבתי נתיישב לי היטב לשון הגמרא דשמעתין דפתח ואמר כאן בכלאי כרם ובתר הכי סיים ואמר האי למעוטי זרעים שבח"ל ולמאי דפרישית אתי שפיר טובא דמעיקרא דאתי לשנויי אמימרא דרבי יוחנן ממתניתין קאמר שפיר כאן בכלאי כרם דהוי מילתא דפסיקא אליבא דכולהו אמוראי שבירושלמי דמוקי למתניתין דכלאים מד"ס בכלאי כרם בין לר' יוחנן ובין לשמואל משא"כ בכלאי זרעים לא מתוקמא ממ"נ דלר' יוחנן אסור מדאורייתא כדאמר בירושלמי ולשמואל דירושלמי דקאי בשיטת אמוראי דידן דבסמוך אף מדרבנן שרי משא"כ בתר דמייתי דשמואל ומקשה נמי אלא הא כתיב שדך משני הש"ס שפיר האי למעוטי זרעים והיינו אליבא דהלכתא דחדש שרי מדאורייתא וא"כ לא איצטריך שדך למעט כלאי כרם אלא כלאי זרעים לחוד דלא נילפינהו לאיסורא מהאי קרא ואת חוקותי תשמורו כיון דשייך בהו למינהו כדמשמע מהאיבעיא דרבינא דחולין וכדפרישית כן נלע"ד לקיים שיטת המקילין ולדעתי שהדבר צריך עיון גדול לשיטת המחמירין וביותר לשיטת הרמב"ם ז"ל כמ"ש בפנים אלא דשם כתבתי למאי דסליק אדעתאי דלהרמב"ם אין איסור כלאים נוהג בבני נח אמנם לפי מה שראיתי כעת בפ"י דמסיק דאיסורא מיהא איכא וכמ"ש הלח"מ דהיינו ממימרא דשמואל דהכא א"כ הקושיא לאידך גיסא דהא לפ"ז שייך נמי הך מילתא גופא להאיבעיא דרבינא דחולין דא"כ איצטריך שפיר מיעוטא דשדך למעוטי זרעים וא"כ קשה מנ"ל למעוטי כלאי כרם מק"ו דחדש. קצרו של דבר דלמאי דקיי"ל דכלאי כרם מד"ס וכלאי זרעים אף מדרבנן שרי כמו שהסכימו כל הפוסקים בטור ובש"ע בלי חולק והיאן מצינו ידינו ורגלנו דמנ"ל למעוטי תרוייהו ממיעוטא דשדך דהא איכא לאוקמי מיעוטא בחדא מינייהו אי למישרי כלאי זרעים דלא נימא דאסור כיון דשייך בהו למינהו לסברת רבינא וכו' וממילא סד"א דהוו בכלל את חוקותי כמו הרכבת אילן דמאי שנא ולעולם דכלאי כרם אסור מק"ו דחדש. או להיפך דשדך אתא למעוטי כלאי כרם וכלאי זרעים לעול' דאסור דהוי בכלל את חוקותי כסברת רבי יוחנן דירושלמי. אע"כ דחדש בח"ל אינו מדאורייתא וממילא דלא איצטריך שדך אלא למעוטי כלאי זרעים וכדמשמע מלשון התוס' שם בחולין:

ואפ"ה לא תקשי מתניתין דערלה דאוסר בחדש ומתיר בכלאים. דלכולהו אמוראי אתי שפיר דלרבי יוחנן הא קאמר להדיא אהך מתניתין גופא דבכלאי כרם איירי אבל כלאי זרעים אה"נ דאסור. א"כ ע"כ שדך למעוטי כלאי כרם. ולשמואל דירושלמי נמי מצינן למימר דזרעים לא איצטריך מיעוטא משום דסבירא ליה דלא שייך למינהו גבי זרעים משום דלא סבירא ליה הא דרבי חנינא בר פפא והאיבעיא דרבינא. ובהכי אתי שפיר פלוגתא דרב יוחנן ושמואל דלא ליהוו כסברות הפוכות אלא דעיקר פלוגתא דידהו מישך שייכי בדר"ח ב"פ והאיבעיא דרבינא. מיהא רבינא גופא דאית ליה בהדיא דשייך למינהו נמי גבי זרעים ואפ"ה ס"ל דכלאי כרם מד"ס וכלאים מותרין לכתחלה דבהכי ריהטא כולהו סוגיין דתלמודא א"כ ע"כ ס"ל דחדש בח"ל לאו מדאורייתא כדפרישית ולפ"ז ע"כ מוקי למתני' דערלה לגמרי לבר מהילכתא בין בחדש ובין בכלאים דלדידיה סובר האי תנא דערלה דהרכבת אילן נמי בח"ל לאו דאורייתא דס"ל כתנאי דאמרי שאין ב"נ מצווה על הכלאים ולית ליה דרשה דאת חוקותי כמ"ש רש"י בשמעתין. ובזה היה מקום אתי ליישב שיטת הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' כלאים מה שהקשו עליו בכ"מ ובמהרש"א ז"ל בחילין דלמה השמיט להך איבעיא דרבינא ולפי דרכינו אתי שפיר דלפי מה דפשיטא ליה להרמב"ם ז"ל דחדש בח"ל דאורייתא וממימרא דרבינא במנחות ואפ"ה פשיטא לן נמי בכולה תלמודא דכלאי כרם מד"ס וכלאי זרעים מותרין בח"ל לגמרי א"כ ע"כ צ"ל דרבינא גופיה לא קמיבעיא ליה אלא לר' חנינא בר פפא כדקאמר להדיא בלשון האי בעיא אבל איהו גופיה לא ס"ל הכי דאל"כ תקשי דידיה אדידיה כדפרישית וממילא דבשיטה זו יש ליישב שיטת המחמירין דס"ל חדש בח"ל מדאורייתא:

אמנם לשיטת המקילין בחדש בח"ל לא ניחא להו בהכי לומר דהאיבעיא דרבינא דאסקינן בתיקו יהא הכל דלא כהלכתא ומש"ה פשיטא להו דע"כ סובר רבינא גופא דחדש בח"ל לאו דאורייתא וממילא הא דקאמר במנחות אמרה לי אם לאו משום דהכי אית ליה להלכה למעשה אלא כדפרישית דעיקר מימרא דיליה לאפוקי מרבנן דבי רב אשי לענין יומא דשיבסר ודוק היטב:

ובכל מה שכתבתי לא באתי להכריע ולסתור ח"ו שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל ורבים אשר עמהם שכתבו בפירוש דאסור מן התורה וכאן לא באתי אלא לברר וללבן שיש ג"כ יסוד ועיקר גדול לשיטת גדולי קדמונים ואחרונים המקילין דס"ל דחדש בח"ל מדרבנן דנ"מ טובא שלא להחמיר כ"כ בשעת הדחק כמו שאבאר בפרטים הבאים אי"ה:

הדרך השני יפנה לבאר ולפרש אם חדש נוהג בשל עכו"ם בארץ ובח"ל ואי הוי מדאורייתא או מדרבנן ובאמת שהרי"ף והרמב"ם ז"ל לא כתבו מזה כלום אמנם התוס' בשמעתין כתבו בהדיא דאסור ומביאין ראיה מהירושלמי אלא שכתבתי בפנים דמספקא לי בכוונתם אי מדאורייתא או מדרבנן מיהו מתורתו של הרא"ש ז"ל למדנו ממ"ש בתשובה כלל שני דפשיטא ליה טובא דנוהג בשל עכו"ם מדאורייתא והביא שם דברי ר"י בעל התוס' וראיית הירושלמי ומסתמא בחדא שיטתא קיימי דאסור מדאורייתא בשל עכו"ם. אלא דהב"ח בי"ד סי' תצ"ג האריך לסתור ראיית התוס' מהירושלמי והאריך להוכיח בראיות דאין נוהג בשל עכו"ם ומשמע מדבריו דשרי לגמרי ע"ש באריכות וכבר מחו ליה מאה עוכלי בעוכלא כמעט כל האחרונים עיין בבה"ז סוף מנחות שכתב שהוא תמה על הגדולים שהציע הב"ח דבריו לפניהם למה לא מיחו בו לסתור דבריו וכן הט"ז והש"ך האריכו בסתירת דבריו ואין צורך לכפול הדברים. וכ' בס' כנסת יחזקאל אף שבתחלה טרח ויגע לקיים דברי הב"ח ובסוף דבריו ירד להציל ולא הציל ואדרבה הוסיף להקשות עליו אלא שבא לידון בדבר חדש לומר דתוס' גופא שכתבו דחדש נוהג בשל עכו"ם היינו בעכו"ם דבא"י אבל בעכו"ם דח"ל לכ"ע שרי:

ובאמת שזה לי ימים רבים הייתי ג"כ מחזיק בסברא זו לסבב יסוד ההיתר על זה הפרט. ואף דלענ"ד אין זו כוונת התוס' שכל דבריהם בזה הדבור לענין ערלה וכלאים והראיות שהביאו משמע דאיירי אף בעכו"ם דח"ל וכן ממה שכתבו ונראה דחדש נוהג בזמן הזה ע"כ לענין ח"ל איירי כמו שכתבתי לעיל דבא"י אין לחלק בין זמן הזה לזמן הבית דהא בהדיא כתיב חוקת עולם לדורותיכם וילפינן נמי מהאי קרא דעד עצם היום הזה דבזמן הזה האיר המזרח מתיר אע"כ דכוונתם על ח"ל וז"ש בזמן הזה שאנו שרויים בח"ל וכ"ש אם תחלת דבריהם ג"כ אשל עכו"ם א"כ כתבו בזה"ז שעיקר תבואות שלנו משל עכו"ם ואהא מסקי דבשל עכו"ם נמי אסור ממילא משמע דעיקר דבריהם בח"ל איירי מ"מ היה דעתי ולבי לומר דאף בלא דברי התוספות אפשר לחלק בכך מתוך פירושי המשניות להר"ש מקוצי לענין חדש וערלה וכלאים מלבד הראיות מהירושלמי שאבאר קצת בסמוך והיה בדעתי לבאר בפרט הזה בתכלית האריכות כמו שרמזתי על זה בחיבורי בפנים פעמים ושלש. אמנם כעת מקרוב בעסקי בזה הקונטרס שבתי וראיתי ולבי אומר לי שכל האריכות בזה הפרט הוא אך למותר דממה נפשך נפשך אי לשיטת המחמירין דסברו דחדש בחוץ לארץ דאורייתא דבכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים משמע א"כ מקרא מלא דיבר הכתוב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו בכל מושבותיכם ומהיכא תיתי נחלק בזה האיסור בין של ישראל לשל עכו"ם טפי משאר איסורי מאכלות שאינן תלויין בקדושת קרקע של א"י ולעולם לית לן למעט של עכו"ם אם לא היכא דאיכא קרא בהדיא כדאיתא בר"פ ראשית הגז ע"ש וא"כ הכא דליכא קרא למעט של עכו"ם ממילא מילתא דפשיטא דאין לחלק והמעיין בלשון הרא"ש בתשובה יראה שכל דבריו בנויין על יסוד זה. ואף מאי דמסיק הרא"ש ז"ל שם ק"ו מערלה סובב ג"כ על ענין זה כי היכי דלא נימא דכיון שחובת קרקע היא לא איצטריך קרא למעוטי ולא דמי לשאר איסורי מאכלות דלא תלינן בחובת קרקע על זה כתב לרווחא דמילתא דהא נמי ליתא דהא ערלה דתליא בקרקע טפי דאינו נוהג בחו"ל וכוונתו למ"ד ערלה הלכות מדינה ואפ"ה מודה מיהא דנוהג נמי בשל עכו"ם כא"י כ"ש בחדש דאינו תלוי בקרקע כל כך דנוהג בשל עכו"ם כמו בישראל כיון דליכא מיעוטא דלענין חדש אין לחלק כלל בין א"י לח"ל דהא כתיב בכל מושבותיכם:

ובאמת שיש לתמוה על הב"ח ז"ל איך חשב על הרא"ש ז"ל כזאת שיטעה בדברים פשוטים כאלה דאפילו תינוקות של בית רבן יודעין דקל מחמור לא ילפינן אלא על כרחך דכוונת הרא"ש ז"ל כדפרישית דלאו דחדש מערלה יליף אלא מקומות מקומות הוא דיליף בההוא ק"ו לגילוי מילתא בעלמא:

נחזור לעניינינו דלשיטת הסוברים דחדש בח"ל דאורייתא פשיטא להו מילתא כביעתא בכותחא דאין לחלק בין ישראל לשל עכו"ם היכא דליכא קרא למעוטי. ואע"ג דהב"ח סבר דבחדש נמי איכא קרא מדכתיב קצירכם ודרשינן מיניה ולא קציר עכו"ם לענין הבאת עומר וממילא משמע כיון דאיסור חדש תלוי בהבאת עומר כמו כן אין איסורו נוהג בשל עכו"ם עכ"ל תמצית דבריו אלא שדבריו בזה נפלאים ממני ותמוהים הם בעיני מה ראה לומר כן דהא בהא תליא הא חדש של ישראל בח"ל יוכיח כיון דבשיטת האוסרין קיימינן דנוהג בח"ל ואפ"ה אין מביאין עומר כדתנן במתניתין ר"פ כל קרבנות ציבור באין בין מארץ ובין מח"ל חוץ מהעומר שאינו בא אלא מארץ וכן פסק הרמב"ם ז"ל והיינו ע"כ משום דהמחמירין סברי דלאו הא בהא תליא כמ"ש לעיל בשם לחם משנה וא"כ נמי יש לנו לומר בשל עכו"ם דאע"ג דאין מביאין ממנו עומר אפ"ה נוהג בו איסור אכילה כל זה נ"ל ברור ופשוט. ואי לשיטת המקילין דסברי חדש בח"ל מדרבנן נ"ל פשוט לאידך גיסא דאינו נוהג בשל עכו"ם ואין צורך להאריך בראייות דהא לדידהו של עכו"ם אף בא"י שרי מקרא דקצירכם ולא קציר עכו"ם ע"פ מה שכתבתי לעיל בשיטת המקילין דודאי הבאת עומר ואיסור אכילת חדש הא בהא תליין וכדמשמע פשטא דלישנא דתלמודא דר"פ כל קרבנות צבור וא"כ ממילא דבח"ל אפילו מדרבנן שרי בשל עכו"ם כל כמה דלא אשכחן שגזרו חכמים ואפילו בא"י לא אשכחן כ"ש בח"ל. ועוד דמסתמא לא החמירו מתרומות ומעשרות של עכו"ם דאע"ג דבא"י חייבין למ"ד דאורייתא מדאורייתא ולמ"ד דרבנן מדרבנן ואפ"ה בסוריא לא גזרו בשל עכו"ם כ"ש בח"ל וכ"ש חדש דקילא טובא מתרומות ומעשרות. ועוד דהא ממילא אזלא לה ראיית התוס' שהביאו מהירושלמי דנוהג נמי בשל עכו"ם דהירושלמי גופא לא איירי אלא אליבא דרבי אליעזר דחדש בח"ל מדאורייתא ומש"ה נוהג אף בשל עכו"ם כדפרישית משא"כ דלמאן דס"ל חדש בח"ל דרבנן לעולם דאינו נוהג בשל עכו"ם וממילא דאזיל נמי ראיית הרא"ש ז"ל דאיהו לא כתב אלא לפי שיטתו דחדש בח"ל מדאורייתא ויליף לה שפיר מסברא פשוטה דאינו נוהג בשל עכו"ם ומק"ו דערלה וכדפרישית משא"כ אי הוי ס"ל להרא"ש ז"ל דחדש בח"ל דרבנן הוה מודה דאינו נוהג בשל עכו"ם דלא שייך סברא דיליה ולא שייך נמי ק"ו מערלה דקל מחמור לא ילפינן:

ולרווחא דמילתא אביא ראיה ברורה ועצומה שאין עליה תשובה דלמאן דס"ל דחדש בח"ל דרבנן כת"ק דר"א דמתניתין א"כ ע"כ ס"ל דאינו נוהג בשל עכו"ם אפילו מדרבנן דאלת"ה תיקשי את"ק גופא אמאי לא קתני חדש בהדי ערלה וכלאים כיון דחדש נמי אסור מיהא מדרבנן ואיהו קחשיב נמי איסורא דרבנן לא מיבעיא למ"ד ערלה הלכות מדינה אלא אפילו למ"ד ערלה הלכה למשה מסיני אפ"ה קשה מיהא מכלאים דאינו אלא מד"ס לכ"ע (וליכא למימר דכלאים דקתני ת"ק היינו הרכבת אילן דאסור מדאורייתא בח"ל הא ודאי ליתא כדמשמע בכולה סוגיין דכלאים דקחשיב היינו כלאי כרם וכמ"ש התוס' ד"ה תני חדש דאל"כ לא הוי פריך הש"ס מידי אע"כ דפשיטא להו להש"ס דהתנא בכלאי כרם איירי דומיא דכלאים מד"ס דקתני בערלה דאל"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש) וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא קחשיב נמי חדש כי היכי דקחשיב ערלה וכלאים אע"ג דמאן דס"ל דאינו מדאורייתא ס"ל דבשל עכו"ם מותר לגמרי ומש"ה לא קחשיב תנא דמתניתין בהדי ערלה וכלאים דאסירי אף בשל עכו"ם כל זה ברור:

העולה מדברינו דלמ"ד חדש בח"ל דאורייתא פשיטא דנוהג בשל עכו"ם נמי מדאורייתא ולמ"ד דרבנן פשיטא דבשל עכו"ם בח"ל שרי לגמרי:

אלא דלכאורה יש מקום לפקפק בזה ולהביא ראיה להיפוך דאפילו למ"ד דחדש בח"ל דאורייתא אפ"ה מצי סבר דאינו נוהג בשל עכו"ם מלשון הירושלמי דתלה שהובא בתוס' דר"ה דף י"ג ע"א וז"ל ר' יונה בעי קמיה דרבי ירמיה כו' מעתה אפילו חיטין בעלייה כך אנו אומרין שלא אכלו ישראל מצה בליל פסח ומסיק ממה שתגרי א"ה מוכרין להם וכר' ישמעאל דאמר כל ביאה שנאמרה בתורה לאחר י"ד שכיבשו וחילקו ע"כ. וכבר הקשיתי לשאול בחדושי ר"ה שם דלמאי דמסיק דאתיא כר' ישמעאל א"כ למה הוצרך לומר ממה שתגרי א"ה מוכרין להם דהא אכתי לא חל איסור חדש עלייהו כלל וכתבתי שם דע"כ תרי שינויי נינהו דודאי בשינויי' דר' ישמעאל הוא סגי אלא דמעיקרא בעי למימר דאפי' מאן דלית ליה דרבי ישמעאל וס"ל מושבות בכ"מ שאתם יושבים משמע ואפ"ה א"ש דאכלו ממה שתגרי א"ה מוכרין להם:

הא קמן דאפי' למ"ד חדש בח"ל דאורייתא אפ"ה אינו נוהג בשל עכו"ם:

ובאמת שהיא קושיא עצומה אצלי עד שאני תמה על גדולי האחרונים שהביאו תחלת דברי הירושלמי ולא השגיחו בזה עד שלע"ד לפום ריהטייהו הוי משמע להו דכולא חדא שינוייא היא ועיקר התירוץ שאינו נוהג בח"ל כרבי ישמעאל ומשם הביאו תגרי א"ה אלא שכבר נתבאר שא"א לפרש כן דברי הירושלמי:

אמנם כן דמשום הא לא איריא לסתור דברינו הראשונים דודאי מאן דס"ל חדש בח"ל מדאורייתא ודאי ס"ל דנוהג נמי בשל עכו"ם אלא דהירושלמי בשינוייא קמא בעי למימר דאינו נוהג בח"ל ומשם הביאו תגרי אה"ע ואי משום דכתיב בכל מושבותיכם בהא הירושלמי לשיטתיה כדאיתא שילהי מס' ערלה דאף ר"ע דפליג אדרבי ישמעאל נמי ס"ל דאינו נוהג בח"ל במה שגדל בח"ל ומוקים לקרא דבכל מושבותיכם לחדש הבא מא"י לח"ל א"כ משני שפיר בשינוייא קמא דמח"ל הביאו ובשינויא בתרא בעי למימר שאף מתבואת הארץ היו יכולין לאכול כיון דאכתי לא חל איסור חדש עד לאחר ירושה וישיבה כן נ"ל נכון וברור בעזרת ה"י:

וכל הדברים שכתבתי נ"ל שהן הן הדברים שהביא הב"ח גופא מה שראה בתשובה למהר"ם בשם ר' אביגדור ובשם ריב"א ז"ל והלכות גדולות דחדש אינו נוהג בח"ל בשל עכו"ם ומסיק וז"ל ושמא משמע להו דהלכה כת"ק דר"א דפ"ק דקידושין עכ"ל והיינו כדפרישית דע"כ דהכי הוא דהא אי הוה ס"ל להנך רבוותא כר"א דנוהג בח"ל מדאורייתא לא היה שם מקום לומר דאינו נוהג בשל עכו"ם וממילא דבזה נתיישב מה שתמה הרא"ש ז"ל על רבינו ברוך ודעת לנבון נקל. אבל מה אעשה שלא זכינו לדברי רבינו ברוך ואפשר דהרא"ש ז"ל הוי בקי ביה טפי מינן ושמיע ליה דרבינו ברוך גופא ס"ל דחדש בח"ל מדאורייתא ואפ"ה מתיר בשל עכו"ם וא"כ מתמה שפיר ומ"מ אין לנו אלא מה שעינינו רואות שכל הפוסקים כתבו להדיא בשם ר"ב דס"ל חדש בח"ל דרבנן. ובזה סרו ושקטו תלונת הבה"ז על אותן הגדולים דשתקי ליה להב"ח ולמאי דפרישית אתי שפיר דאינהו נמי ס"ל דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם כהב"ח ולאו מטעמיה אלא דעדיפא מיניה דאיהו ס"ל דחדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה אינו נוהג בשל עכו"ם ואינהו ס"ל דמשום דחדש בח"ל דרבנן אינו נוהג בשל עכו"ם וא"כ לא איכפת להו לדחות ראיותיו של הב"ח:

ומעתה אבא לבאר דרך השלישי אשר כתבנו דאת"ל דאסור ונוהג בשל עכו"ם אכתי יש מקום להסתפק אם יש לסמוך על ההיתר שתיית שכר הנעשה מחדש שהביא הש"ך בשם הלחם משנה בפי' המשניות מטעם שמשקה היוצא מהן אינן כמותן והש"ך גופיה מסיק שצריך להתיישב בדבר אלא דהאחרונים דחו דבריו בשתי ידים כמ"ש לעיל:

לכן חל עלינו חובת הביאור להשית לבינו גם לזאת להעמיק העיון עד שידינו יד כהה מגעת כדין גרמיזא הבא באחרונה לראות דברי מי יקום. והאמת אגיד ולא אכחד שזה לי כמו עשרים שנה שתקעתי עצמי בזה לדבר הלכה. בהיות שהיו השנים שלא כסדרן עד שרוב התבואות מדאשתקד ומנעתי את עצמי משתיית השכר בשנה ההיא אף שהיה הדבר קשה עלי עד מאד ובאותן הימים שמתי אל לבי לעמוד על סוף דברי בעל לחם משנה בפי' המשניות מחמת שהספר לא היה מצוי כל עיקר במדינתינו ואחר היגיעה והעיון בסוגית הש"ס ולשון הרמב"ם ז"ל ומפרשיו ובספר שו"ת להגאון מוה"ר צבי אשכנזי סי' פ' שכתב שהשיג על בעל לחם משנה בפי' המשנה. ומתוך הדברים למדתי להבין מהיכן יצא לו לבעל לח"מ אותן הדברים וסהדי בשחק ונאמן עלי הדיין שקיימתינהו זו לכולה מילתא מסברא דנפשאי מתוך סוגיית הש"ס וזה כמשלש שנים מצאתי את שאהבה נפשי מצאתי דאתא לידי ספר המשניות עם הלחם משנה שנדפס מחדש ומצאתי בהם טעם כעיקר שתמך יסודותיו ג"כ על סוגיות הנ"ל אלא שקיצר במקום שהיה לו להאריך ונכנס ג"כ בדוחקים קצת כמו שאבאר בעזה"י וגם דבריו בלתי מסודרים עד שמתוך כך נתן מקום ופתחון פה לבעל דין לחלוק ולהשיג עליו. ואני בעניי עיילינא בה טפי ומצאתי מקום רחבת ידים לפני בכח דהיתרא לברר וללבן הדברים כשמלה ולהציע הגמ' ולשון התוס' והרמב"ם ז"ל לעיני כל רואי השמש עד שלע"ד הדבר ברור כשמש שיש יסוד ועיקר להיתר זה וכל הרוצה להשיב יבא וישיב וזה החלי בעוה"י:

גרסינן בפ' כל שעה דף כ"ד ע"ב א"ר אבהו אמר ר' יוחנן כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך אכילתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי אם אכל חלב חי שפטור א"ד א"ר אבהו א"ר יוחנן כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן למעוטי מאי א"ר שימי בר אשי למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי כו' א"ך זירא אף אנן נמי תנינן אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים והענבים בלבד ואילו מתותים ותאנים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן אמר לו בשלמא אי אשמעינן פירא גופא כו' אלא הכא משום דזיעה בעלמא היא עכ"ל הגמרא ובעיקר מימרא דר"י דקאמר אין לוקין כתבו התוס' בכמה דוכתי דלאו דוקא אין לוקין אלא אפי' איסור דאורייתא ליכא ומשמע לכאורה מלשון הגמרא דלפום סברא דאביי דכל משקין היוצאין מהאוכלין דקחשיב להו זיעה בעלמא גריעי טפי מהאוכל שלא כדרך אכילתן או שלא כדרך הנאתן דהא בעי למימר דאפי' מח"ל דשלא כדרך הנאתן אסירי אפ"ה הני משקין שרי ולפ"ז למאי דקי"ל כרבי יוחנן דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה ואביי נראה דאית ליה דרבי יוחנן אלא דלדחויי סייעתא דרבי זירא אתא למימר דמהא ליכא סייעתא וכדמשמע להדיא ממימרא דאביי גופיה דמסיק עליה וקאמר הכל מודים בכלאי כרם שלוקין עליהן אפי' שלא כדרך הנאתן משמע דבשאר איסורין אית ליה דר' יוחנן וכמבואר בכל הפוסקים דהא דרבי יוחנן הלכה פסוקה היא וא"כ לפ"ז כיון דאפילו באכילה גמורה שלא כדרך אכילתן לא מיתסר מדאורייתא כ"ש במשקין היוצאין מהן דהוי נמי זיעה בעלמא דבכל האיסורין יש לנו לומר דלא מיתסרו וא"כ ע"כ דלר' יוחנן דקי"ל כוותיה צ"ל דהך ברייתא דמייתינן בפ' העור והרוטב דף ק"ך דתניא הטבל והחדש וההקדש והכלאים משקה היוצא מהן הרי הוא כמותן מפרשינן לה בחד מתרי אנפין או שנאמר דלא מתוקמא אלא כר"א דיליף לה מקרא התם וכמו שאבאר באריכות או שנאמר דהך ברייתא לא איירי אלא מדרבנן וכדמשמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"י מה' מאכלות אסורות לפי פי' הכ"מ שכתב להדיא דאע"ג דמשמע בפ' העור והרוטב דילפינן לה מקראי אינו אלא אסמכתא בעלמא וכמו שאבאר ג"כ באריכות הרי לפנינו דלפי סוגיית הש"ס ולפי משמעות לשון הכ"מ בכוונת הרמב"ם ז"ל דבמשקה שכר שלנו הנעשה מחדש לית ביה איסורא דאורייתא כלל אלא שהגאון מוהר"ד צבי אשכנזי בתשובה סי' כ' הנ"ל דחה סברא זו ופשיטא ליה דבחדש ושאר איסורין משקין היוצא מהן כמותן מדאורייתא והאריך לבאר דליתא לסוגיא דהכא מקמי הסוגיא דפרק העור והרוטב ומה שיש לי לדקדק בסתירת דבריו בכל פרטיו אבאר לקמן לפי סדר קונטריסו וכעת עדיין אין לנו עסק בהן אלא מעיקר דבריו במה שכתב הסוגיא דהכא דר' זירא ודאביי מידחייא מקמי הך סוגיא דפ' העור והרוטב ולמאי דפרישית לכאורה משמע להיפך דסוגיא דהכא עיקר דהא ממימרא דרבי יוחנן גופא שמעינן לה כיון דאמר דאפילו באוכל שלא כדרך אכילתו ליכא איסורא דאורייתא מיהת כ"ש במשקין דגריעי מינייהו דזיעה בעלמא היא וליכא למימר שאני משקין דגלי בהו קראי לאיסורא כדמייתי בפרק העור והרוטב דיליף לה מנבלה וחלב דא"כ תקשי להיפך כיון דאפילו במשקין דזיעה בעלמא אסר רחמנא כ"ש דיש לאסור בהן האוכלין שלא כדרך אכילתן ורבי יוחנן כללא כייל כל האיסורין וטבל וחדש ואינך נמי בכלל אע"כ דלרבי יוחנן אה"נ דמשקין היוצאין מהן כ"ש דלא מיתסרי והברייתא מוקי לה כדפריש בספר לחם משנה על הרמב"ם סי' הנ"ל שכתב גם כן דסוגיא דהכא עיקר וכתב דכל הסוגיא דפרק העור והרוטב דיליף פרי פרי מידחייא מקמי סוגיא דהכא ודלא כמהר"ר צבי אשכנזי ז"ל אמנם לענ"ד אין הכרח לומר כן אלא כמו שאבאר לקמן דהשני סוגיות עולות בקנה אחד כפתור ופרח ואדרבא תרוייהו צריכי להדדי:

נחזור לעניינינו דמשמע לכאורה דלרבי יוחנן דאינו אסור אלא כדרך הנאתן כ"ש דאינו אוסר במשקין היוצאין אלא דאכתי איכא למישדי בה נרגא ולמימר דאביי ורבי זירא פליגי בדרבי יוחנן גופא דבלא"ה נראה דהא דבעי ר' זירא למימר מעיקרא דמשקין היוצאין מתותים תאנים ורמונים מיקרי שלא כדרך הנאתן לאו מילתא דפשיטא היא דא"כ תקשי הא דאמר רב שימי בר אשי במימרא דר"י דאתא למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שפטור והא לרבי זירא דלא אסיק אדעתא דזיעה בעלמא עדיפא הו"ל למימר למעוטי משקין היוצאין מהפירות שפטור דהוי רבותא טפי אע"כ דאין ה"נ דרב שימי בר אשי לא ס"ל הא דרבי זירא וסובר דר"י לא איירי אלא באוכל חלב חי או בהניח על מכתו דתרווייהו לא הוי דרך אכילה כלל אלא דר' זירא לפי דהוה בעי לאשכוחי סייעתא לרבי יוחנן ממתני' דערלה הוה משמע ליה דשלא כדרך אכילתן ודרך הנאתן דקאמר רבי יוחנן היינו נמי כה"ג למעט משקין דתותים תאנים ורימונים ולפ"ז ס"ל נמי דר"י גופא לא קאמר אלא דאין לוקין אלא במה שהוא עיקר אכילה ממש היותר חשוב דהיינו אכילת איסור כברייתו משא"כ בדזוטר מיניה ואישתני לגריעותא מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא שהרי נהנה מהן והיינו מתני' דאין סופגין דאיירי לענין ערלה ומסתמא איסורא איכא דהא ערלה אסורה בהנאה אפילו בצביעה והדלקה כ"ש בשתייה כמו שנבאר לקמן וכמ"ש ג"כ התוספות בפ' העור והרוטב דף ק"ך ע"א בד"ה אלא אם חמץ ואהא דחי ליה אביי לסייעתא דרבי זירא לגמרי ופליג עליה דלאביי לא איירי רבי יוחנן כלל אלא בשלא כדרך אכילה לגמרי והיינו חלב חי או שהניח ע"ג מכתו וממילא דבהא אפילו איסורא דאורייתא נמי ליכא דבטלה דעתו לרוב העולם דלא מיקרי דרך אכילה ודרך הנאתן משא"כ באוכל האיסור כדרך שבני אדם אוכלין אע"ג דאישתני לגריעותא ואינו עיקר אכילתו והיינו כמו שפרש"י שבישל אגוזים ואפרסקין ואכלן בהא לרבי יוחנן נמי מילקי לקי אלא הא דאין סופגין את הארבעים במתני' דערלה במשקה היוצא מתותים תאנים ורמונים היינו משום דזיעה בעלמא הוא וכפרש"י דלאו פירא אכיל וגריעא וקילא מבישול אגוזים ואפרסקין נמצא דלפ"ז מצינן למימר דלאביי אפי' בהנך דזיעה בעלמא נינהו דוקא מילקא הוא דלא לקי הא איסורא איכא אף בערלה ואפילו את"ל דבשלא כדרך אכילתן דרבי יוחנן כגון באוכל חלב חי אפילו איסורא דאורייתא ליכא כדמשמע מסוגיית הש"ס והפוסקים ולשון התוס' אפ"ה איכא למימר דבמשקין דחשיבי טפי מודה ר"י דאסורין מדאוריית' ולפ"ז נוכל לומר ג"כ דדוקא לענין ערלה לא מחייבינן ליה מלקות משום דלא מיקרי פרי ואנן פרי בעינן דיליף פרי פרי מבכורים משא"כ בכל איסורין שבתורה מילקי נמי לקי כברייתא דפרק העור והרוטב דקתני הטבל וחדש וכלאים משקין היוצא מהן כמותן ולגמרי משמע אף לענין מלקות דומיא דהמחה חמץ וגמעו דחייב כרת ולא נצטרך לאוקמי ברייתא דטבל וחדש וכלאים לבר מהילכתא דמהיכי תיתי כיון דלאביי דבתראה הוא לא איירי ר' יוחנן בכה"ג והיינו נמי סברא דרב שימי בר אשי. וכל זה הפירוש דלא כשיטת בעל לחם משנה על הרמב"ם בפי"ד מהל' מאכלות אסורות שאביא לקמן דנראה שמפרש כפירוש הראשון שכתבתי. ולכאורה שהדעת מכרעת טפי לזה הפירוש האחרון שכתבתי שנראה שהיא שיטת מהר"ר צבי אשכנזי ז"ל ואיבעית אימא סברא ואיבעית אימא גמרא. אי מסברא דלא מסתבר למימר דבמשקין היוצא מהפירות ויש בהם טעם גמור וחשוב שלא יהא בהן איסור דאוריית' דהא אפי' טעם כעיקר אסור ומכ"ש הכא שיש בהן טעם הפרי עצמו בכולו והוי כטעמו וממשו ומכ"ש בהנך איסורין דאסורין בהנאה לשיטת התוס' בפ' כל שעה ובכמה דוכתי שייך חיוב מלקות בנהנה מאיסורי הנאה כ"ש בשותה דלא גרע מצביעה והדלקה דאסירי בערלה אלא דאפ"ה ממעטינן לה ממלקות לחוד מגזירת הכתוב דילפינן פרי פרי מביכורים הא בשאר איסורין כ"ש באיסורי הנאה ממילא דאסירא מדאורייתא ובאיסורי הנאה מילקא נמי לקי. ואיבעית אימא גמרא דאלת"ה אלא כפירוש הראשון שכתבתי דאביי ורבי זירא לא פליגי ולקושטא דמילתא סבר ר' יוחנן דכ"ש דבכל איסורין ליכא איסור דאורייתא במשקין היוצאין כיון דזיעה בעלמא נינהו ומוקי לברייתא דהעור והרוטב בחדש וטבל וכלאים לבר מהלכתא כר"א דמחייב מלקות בכל המשקין או דמפרש לה להך בריית' דחדש וטבל באיסור דרבנן דא"כ אכתי תקשי מחמץ ונבלה ושרצים דילפינן להו בפ' העור והרוטב מקראי למיסר צירן ורוטבן וקיפה שלהן ומייתי לה הש"ס בכמה דוכתי ובחמץ מרבינן לה לכרת וא"כ ממילא דיש לאסור בהן אף שלא כדרך הנאתן דחמירי מזיעה בעלמא דמשקין כמימר' דאביי וא"כ תיקשי לר' יוחנן דאמר כל איסורין אין לוקין אלא דרך הנאתן האיכא חמץ ונבלה ושרצים דכיון דלוקין אף על המשקין כ"ש בשלא כדרך הנאתן משא"כ לפירוש השני אתי שפיר דאדרבא לעולם משקין חמירי טפי משאר שלא כדרך הנאתן דקאמר רבי יוחנן והיינו דכתיבנא דאיכא למישדי נרגא בשריות' דמשקין הנעשה מחדש. אמנם כן מלשון התוס' נראה בעליל דס"ל כפי' הראשון שכתבתי ולאפוקי מכל הסברות שכתבתי בפירוש השני ובמאי דסיימא נפתח דאי אפשר לומר דמשמע להו דאביי דוקא לענין ערלה ס"ל דלא לקי מגזירת הכתוב דבעינ' פרי וכיון דזיעה בעלמא הוא לא מיקרי פרי הא ודאי ליתא שהרי בפרק כל שעה אהא דמסיק אביי אלא הכא משום דזיעה בעלמא הוא כתבו התוס' תימא לר"י דבהעור והרוטב יליף מקרא דאין חייב משום ערלה אלא על היוצא מזיתים וענבים כו' א"כ אמאי איצטריך למימר הכא משום דזיעה בעלמא הוא ותירצו דהא דאיצטריך קרא בפרק העור והרוטב למילף ערלה פרי פרי מביכורים היינו לאידך גיסא לחייב ביוצא מזיתים וענבים דאל"כ הו"א דהנך נמי לא מיקרי פרי וזיעה בעלמא נינהו ובפרק העור והרוטב דף קכ"א ע"א מייתי התוס' האי קושיא והאי פירוקא בע"א דבלשון הקושיא הקשו מהא דפשטינן בפרק כל שעה דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן ובתירוצם כתבו דאיצטריך למילף מבכורים דלא נימא זיעה בעלמא הוא וא"כ משמע להדיא דלמסקנא קאי הך מילתא דרבי זירא בדוכתא דשייך ה"ט דשלא כדרך הנאתן בשאר משקים היוצאין מהפירות דערלה והיינו כדפרישית דאביי לא פליג אדרבי זירא במימרא דרבי יוחנן אלא דאביי בעי למימר דמהכא ליכא סייעתא דאיכא נמי טעמא אחרינא לגריעותא דהוה כמו זיעה בעלמא ומש"ה קשיא להו שפיר אמאי איצטריך קרא למילף ערלה מבכורים ותיפוק ליה דשלא כדרך הנאתן הוא ומתרצינן שפיר דאדרבא ריבוייא דקרא לאידך גיסא איצטריך דלא תימא דיין ושמן נמי לא שיין בהן דין ערלה דאע"ג דיין ושמן כדרך הנאתן הוא אפ"ה סד"א דזיעה בעלמא הוא ואיצטריך קרא לרבויי פרי פרי כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ובחנם כתב מהר"ם מלובלין ז"ל בחידושיו שם דהתוס' חסירים שם וא"א ליישבם ולמאי דפרישית אין שם חסרון כלל ואפשר דמהר"ם ז"ל לא ניחא ליה לפרש כן מה"ט גופא דפרישית בפירוש השני דאביי פליג אדרבי זירא מכל הני קושיות שכתבתי אלא דבלא"ה מוכח שם דהתוס' ס"ל כפי' הראשון דבדף ק"ב ע"ב בד"ה היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל כתבו דקושיית הש"ס אכלאים אע"ג דלא כתיב ביה אכילה אפ"ה סברא היא דלא אסרה תורה אלא כשהוא בעין. הרי לפנינו דאע"ג דלענין כלאים קאמר אביי להדיא בפרק כל שעה דהכל מודים דלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן והיינו ע"כ אפילו שלא כדרך הנאתן כלל דומיא דחלב חי ואפ"ה כתבו דיש סברא להקל טפי במשקין היוצאין מהן והיינו כדפרישית דזיעה בעלמא קיל טפי משאר שלא כדרך הנאתן ומה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן:

וכן נ"ל להוכיח עוד מלשון התוס' בפרק גיד הנשה דף צ"ב ע"ב דמסיק הש"ס בציר דגים שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכתבו התו' פי' דלא אסור אלא מדרבנן ומיהו ציר שרצים אסור מדאורייתא דתניא בפ' העור והרוטב הטמאים לאסור צירן כו' ודרשה גמורה הוא וכו' וכתבו עוד דאע"ג דבת"כ דרשינן נמי גבי דגים שקץ לאסור צירן ורוטבן אסמכתא בעלמא הוא עכ"ל וקשיא לן אכתי נהי דאסמכתא בעלמא הוא אפ"ה ליתסרו מדאורייתא דומיא דכל איסורין שבתורה דילפינן להו מנבלה וחמץ ושרצים לשיטת הסוברים כן וכ"ש דאיכא למילף ציר דגים מהך ילפותא גופא דדמיא טפי לנבלה ושרצים וליכא למימר דיש שום סברא לחלק ולומר דציר דגים הוי זיעה בעלמא טפי משאר משקין היוצאין מהאיסורין הא ליתא חדא דלשון הש"ס לא משמע כן דהא סתמא קאמר שאני ציר דזיעה בעלמא ולא קאמר שאני ציר דגים דזיעה בעלמא אע"כ דאין לחלק ועוד דהא מסקי שם התוס' בא"ד גופא וכתבו קצת תימא כיון דצריך קרא לשרץ ונבלה כו' ודגים דליכא קרא לא אסור מדאורייתא א"כ היאך מייתי רבא ראיה בפרק כל הבשר מהטמאים לאסור ציר של טריפה עכ"ל הרי שהניחו בקושיא דאפילו טריפה לית לן למילף לענין ציר דזיעה בעלמא מנבלה דדמיא לה ממש ואי ס"ד דכל איסורין שבתורה לפי האמת משקין היוצאין מהן כמותן א"כ מאי קשיא להו אטריפה טפי מכל איסורין שבתורה אלא ע"כ דפשיטא להו להתוס' דלפי האמת בכל איסורין שבתורה זיעה בעלמא שרי אלא דוקא היכא דרבי קרא להדיא וכמו שאבאר לקמן באריכות. ובעיקר קושייתם מסוגיא דטריפה שהניחו בקושיא אבאר ג"כ שיש לי ליישב קושייתם. נקטינן מיהא מכל הני מילי דפרישית שדברי התוס' ברור מללו דהא דזיעה בעלמא כלל גמור הוא בכל איסורין והיינו כדפרישית דבכלל מימרא דרבי יוחנן הוא דמיקל בשלא כדרך הנאתן וכ"ש בזיעה בעלמא דגריעא מינה:

וכן במה שכתבתי לעיל בדחיית פירוש ראשון מסברא דלא מסתבר להקל במשקין דערלה טפי מצביעה והדלקה דאיסורא מיהא איכא ורציתי להכריח דמשקין דערלה נמי מילקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא גם בזה אין דעת התוס' נוחין מזה דאדרבה כתבו להיפך בבבא קמא בפרק הגוזל בדף ק"א בד"ה ולא יצבע בסוף הדיבור וז"ל דאין לומר דאע"ג דליכא מלקות בהיוצא משאר פירות מ"מ עשה מיהא איכא דלא יאכל אכולה קאי ועוד אם היה במשקין דשאר פירות איסור עשה א"כ מנ"ל שלא יצבע בו הא איצטריך לאסור המשקין בשתיה ובהנאה כשהן בעין עכ"ל הרי לפנינו דלא חיישי לסברא זו ואדרבה כתבו להיפך:

העולה מזה דלשיטת התוס' חזר צד ההיתר בשכר של חדש למקומו ולאיתנו בענין דלית ביה מיהא איסור דאורייתא משום דמשקין היוצאין מהן אינן כמותן מדאורייתא וברייתא דהעור והרוטב ע"כ מוקי לה בחד מהנך תרי גווני דפרישית. והדברים האלה הן הן דברי הרמב"ם ז"ל לפי פי' הכ"מ וביותר לפירוש בעל לחם משנה על הרמב"ם ז"ל שכתב דמשקין היוצאין מהפירות מיקרי שלא כדרך הנאתן דאיירי בה ר' יוחנן אלא שהוא סובר דר"י לא איירי אלא לענין מלקות אבל איסורא מיהא איכא אבל לפי שיטת המפרשים ורוב הפוסקי' בשלא כדרך הנאתן אין בו איסור דאורייתא כלל:

אלא דהאמת יורה דרכו דכל זה לא הונח לי דאכתי קושיא קמייתא בדוכתא דאי ס"ד דזיעה קיל טפי משאר שלא כדרך הנאתן דאיירי בה רבי יוחנן א"כ תיקשי מחמץ ונבלה וחלב ושרצים דאפילו משקין דזיעה בעלמא הוא אסורין בהם ואפ"ה אינן אסורין שלא כדרך הנאתן דהא ר"י כל האיסורין שבתורה קאמר והא דלא קשיא ליה בכה"ג אדרבי זירא גופא לכל הפירושים שכתבתי דלמאי דלא אסיק אדעתיה דר' זירא לחלק בין אוכל למשקה מטעמא דזיעה בעלמא הוא אלא דהוי סבר בטעמא דר' יוחנן דאפי' בפירי גופא שאכל שלא כדרך עיקר אכילתו היותר חשוב כגון אפרסקין ואגוזים שבשלן מקרי שלא כדרך הנאתן א"כ תקשי ליה מכל הנך חמץ וחלב ונבלה ושרצים ובחמץ וחלב שהמחן וגמען כרת נמי איכא בהן כדתניא בברייתא שם בפרק העור והרוטב אלא דבהא איכא למימר דר' זירא מוקי להנך ברייתות כר"א דס"ל דחייב מלקות בערלה על היוצא משאר פירות וא"כ מחייב אפילו שלא כדרך הנאתן ור' יוחנן דאמר כר' יהושע דלרבי זירא בהכי פליגי ר"א ור' יהושע גופיה לענין תרומה אי חייב קרן וחומש כדרך אכילתן או אף שלא כדרך עיקר אכילתן וממילא דפליגי נמי כה"ג בכל האיסורין בערלה וכיוצא בו משא"כ לדידן השתא דבעינן למימר דלשיטת התוס' והרמב"ם ז"ל בהכי סלקא שמעתא אליבא דהלכתא דליכא מאן דפליג אדרבי זירא וא"כ נראה דוחק לומר דכל הנך ברייתות דחלב וחמץ ונבלה ושרצים יהיו הכל שלא אליבא דהלכתא ולכאורה הלכה מרווחת הן ודרשה דהטמאין מייתי הש"ס בכמה דוכתי ונהי דבהא איכא למימר דלמסקנא אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש התוס' לענין ציר דגים אלא דהתוספות בעצמם כתבו בפרק כל הבשר ובכמה דוכתי דא"א לומר כן וכ"ש דקשה על הרמב"ם שפסק להדיא דבחלב וחמץ שהמחן וגמען ענוש כרת. וראיתי להגאון מוהר"ר צבי אשכנזי ז"ל בתשובה הנ"ל סי' ב' שכתב והשיג על דברי התוס' בפ' כל שעה שנדחקו ליישב שני הסוגיות כאחד והוא העלה דא"א לומר כן אלא דאביי ורבי זירא בפרק כל שעה לא נחתי לסוגיא דפרק העור והרוטב. ובתחילה אפרש מה שיש לי לדקדק בדבריו לפי סדר קונטריסו ומתוך הדברים נבא אל המכוון לנדון דידן:

ראשון לציון דמלבד שעיקר דבריו נראין דחוקים לומר דרבי זירא לא אסיק אדעתיה כלל מכל השקלא וטריא דפ' העור והרוטב דשקיל וטרי מקראי טובא ובכמה משניות וברייתות אלא דעוד יש לתמוה אטו ר' זירא קטלא קניא באגמא הוה דלא הוה ידע לעיקר ברייתא דהטבל והחדש כו' וממילא דלא הוי ידע נמי לאינך ברייתות דמיתניין בחמץ וחלב ונבלה ושרצים שהמחן וגמען וצירן ורוטבן אסור אטו כל הני הוי כדרך הנאתן טפי מדבש תמרים ותאנים ורימונים למאי דלא אסיק אדעתיה לחלק בין פרי גופא שאכלן שלא כדרך אכילתן למשקין היוצאין מהם דהא מדמהדר ליה אביי אי אשמעינן פרי גופא דקאכיל שלא כדרך אכילתן שפיר ופרש"י כגון אגוזים ואפרסקין שבשלן משמע דלר"ז אפי' בכה"ג נמי מקרי שלא כדרך הנאתן:

שנית במה שכתב על דברי התוס' טעם מה שנכנסו לדוחק כו' עדיין לא עלתה בידם ז"ל מכח מה דקי"ל טעם כעיקר דאורייתא משמע דקושיא זו תליא דוקא לפי תירוץ התוס' ולכאורה ליתא דהא איהו גופא בסוף התשובה כתב וז"ל וא"ל כיון דטעם כעיקר דאורייתא למה לי קרא למשקין היוצא מהן כמותן תיפוק ליה משום טעם כעיקר ותירץ די"ל דסד"א דוקא אכילה אבל שותה לא קמ"ל עכ"ל ובאמת שזה התירוץ כתבו התוס' בעצמם בפ"ק דבכורות דף ו' ע"ב ד"ה הרוטב והקיפה שלהן ע"ש אלא שקצרו בלשונם כמו שאבאר אלא דנראה דהתוס' דהכא לא נחתי להכי דאל"כ בזה התירהו ממילא מתורץ קושייתם דהכא דהא ודאי אי לא הוה כתיב פרי פרי היה מקום לומר דאפילו תירוש ויצהר שרי משום דזיעה בעלמא נינהו דכל המשקין זיעה בעלמא נינהו וממילא דלא שייך טעם כעיקר אלא באוכל ולא במשקה ואיצטריך למילף פרי פרי דיין ושמן דעיקרן לשתייה לא הוי זיעה בעלמא ודמו לאוכל ממש כמ"ש התוס' בכמה דוכתי אפילו לענין שתיה בכלל אכילה אע"כ דהתוס' לא נחתי להך סברא דבלא"ה בבכורות משני שינויא אחרינא ויותר נ"ל דעיקר קושיית התוס' אינו על לישנא דאביי דלא הול"ל בהאי לישנא דזיעה בעלמא הוא כיון דהטעם נמי לא הוי אלא זיעה בעלמא ואפ"ה הוי כעיקר אלא הכי הו"ל למימר שאני הכא דמשקין נינהו ואכילה כתב רחמנא ולא שותה ומש"ה הניחו קושיא זו הכא בתימא וממילא דלפ"ז שייך הך קושיא נמי למה"ר צבי אשכנזי ז"ל דאביי לדברי רבי זירא קאמר דאכתי לא הול"ל בהאי לישנא:

עוד בה שלישיה דבעיקר קושייתו דקשיא ליה אקושיית התוס' דמקשו אאביי טפי מדרבי זירא נלע"ד דרבי זירא הוה אסיק אדעתיה הן סוגיא דפ' העור והרוטב דיליף פרי פרי אלא דמה"ט גופא יליף לה למילתא דר' יוחנן מדחזינן דתירוש ויצהר אסר רחמנא טפי משאר משקין דאין סופגין עליהן ע"כ משום דהני הוי כדרך הנאתן והני שלא כדרך הנאתן וממילא הוי סייעתא לדרבי יוחנן אבל על אביי דקאמר זיעה בעלמא הוא וכפשטא דלישניה משמע דפשיטא ליה טובא מסברא אהא מקשו שפיר א"כ ל"ל האי דרשה פרי פרי תיפוק ליה דזיעה בעלמא הוא. והא דמקשו התוס' בפ' העור והרוטב הך קושיא מהך דשלא כדרך אכילתן היינו לפי המסקנא דפרק כל שעה דדחי אביי להך סייעתא וקאמר דמהא ליכא למשמע מידי וכדפרישית אפ"ה מודה אביי לעיקר מילתא דרבי זירא דמקרי נמי שלא כדרך הנאתן וא"כ מקשין התוס' התם שפיר דתו ליכא למימר ל"ל קרא דהא מילתא גופא דאין לוקין על שלא כדרך הנאתן ילפינן לה מפרי פרי דהא דחי לה אביי דמהא ליכא למשמע מינה אע"כ דשלא כדרך הנאתן מילתא דפשיטא היא וא"כ מקשינן שפיד פרי פרי למה לי:

ובמאי דפרישית ממילא נתיישב מה שתמה הגאון מוהר"ר צבי בתשובה שם על תירוץ של התוס' וכתב שהוא נגד משמעות דפ' העור והרוטב וכוונתו מבואר דהתם משמע להיפך דעיקר ילפותא דפרי פרי למעוטי היוצא משאר פירות. אמנם לדרכינו א"ש דהא בלא"ה יש לדקדק על קושיית התוס' שהקשו למה ליה לאביי לומר דזיעה בעלמא הוא ותיפוק ליה דילפינן פרי פרי ומאי קושיא הא בפשיטות מצינן למימר דניחא ליה לאביי לאסוקי הן טעמא דזיעה בעלמא דממילא אשמעינן אגב אורחא דשייך האי טעמא בכל האיסורי משקין שבתורה אע"כ דקושייתו הוא בדרך ממ"נ דאי נימא דלקושטא דמילתא שייך האי טעמא דזיעה בעלמא מסברא ובכל האיסורין א"כ תקשי להיפך ל"ל דרשה דפרי פרי כמו שהקשו באמת בפ' העור והרוטב וע"ז מתרצין שפיר הכא והתם דלעולם טעמא דזיעה בעלמא ניחא ליה לאביי טפי משום דשייך בכל האיסורין ואפ"ה איצטריך לאתויי בפ' העור והרוטב ג"ש דפרי פרי כיון דבלא"ה בהאי טעמא דזיעה בעמא לא סגי דא"כ היוצא מזיתים וענבים נמי וע"כ איצטריך לאתויי לדרשה דפרי פרי וממילא שמעינן מינה לכולה מילתא דתירוש ויצהר אין מידי אחריני לא כן נ"ל ברור בכוונת התוס' ואין כאן דוחק ובסמוך אפרש מה שנלע"ד פירוש אחר בלשון הש"ס לולי פי' התוס':

ועל ארבעה לו אשיבנו בעיקר דבריו שרוצה לומר דהא מילתא דזיעה בעלמא לא שייך כלל לענין שאר איסורין אלא לענין ערלה דבפרי תליא מילתא וכן לענין ברכה דמייתי לה הש"ס בפרק כיצד מברכין הא לשאר מילי בדוכתא קאי והסכימה דעתו לדעת הגאון מהר"ם ז"ל מטיקטין ולענ"ד לא כן אנכי עמדי וכמה תשובות בדבר חדא דהא בתרומה לא אשכחן דכתיב פרי ואפ"ה ילפינן לעיקר מילתא דבכורים וערלה מתרומה לענין דאינו נוהג בשאר משקין וכמו שאבאר לקמן מילתא בטעמא אלמא דלאו בלשון פרי תליא מילתא אלא לעיקר דינא דמשקין היוצאין מהאיסור אינו כגוף האיסור ובפ' כיצד מברכין לא מייתי הש"ס אלא מתרומה לחוד וא"כ מהיכא תיתי לומר דבלשון פרי תליא מילתא כיון דלא אשכחן לשון פרי בתרומה ועוד דתקשי להו סוגיא דפרק גיד הנשה דף צ"ט שהבאתי לעיל דלענין ציר דגים דלא הוי אלא מדרבנן מסיק הש"ס נמי האי לישנא גופא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכיון דאשכחן הך מילתא דזיעה בעלמא בשלשה מקומות ושלשתן בענין אחד במשקין היוצאין מאיסורין א"כ מאן פליג לן דלשון זיעה בעלמא משתמש לכמה לשונות מהם לענין לשון פרי ומהם לענין דאינו כגוף האוכל. אע"כ כדפרישית דעיקר מילתא דזיעה בעלמא היינו לענין דמשקין היוצאין מהאוכל לא חשיבא כאוכל גופא אלא כזיעה בעלמ' הוי לגביה ולפ"ז פירוש זיעה בעלמא בשלשתן שוה ובלא"ה הוי הך דינא דציר דגים תיובתא לדידהו וצ"ע:

נחזור לענינינו דהשתא דאתינא להכי נ"ל לפרש הסוגיא דפרק כל שעה נמי בפשיטות שתהיינה חוברות אשה אל אחותה להסוגיא דפ' העור והרוטב בענין דלא תיקשי קושיית התוספות וא"צ לדחוק ולומר דהסוגיות פליגי אהדדי כמ"ש הגאון הנ"ל והיינו כדפרישית דהתוספות לא קשיא להו אדרבי זירא משום דאפשר דלר"ז הוי טעמא דרבי יוחנן בהא דשלא כדרך הנאתן מהך ילפותא גופא דפרי פרי מדאשכחן דפליג רחמנא בין משקה דזיתים וענבים דהיינו תירוש ויצהר למשקין דשאר פירות ובהא דחי ליה אביי לומר דמהא ליכא למשמע מינה דלעולם בשאוכל האוכל גופא אפילו שלא כדרך אכילתו אפשר דחייב אלא הא דפליג רחמנא בין זיתים וענבים לשאר פירות היינו לענין משקין לחוד דבשאר פירות כיון שאין עומדין לכך ונשתנו נמי לגריעותא ומעיקרא אוכל והשתא משקה ה"ל כזיעה בעלמא ואין דינו כגוף הדבר שיצא ממנו דבטל שם הראשון ממנו משא"כ משקין דזיתים וענבים דעומדין לכך ואשתני למעליותא משו"ה לא הוי זיעה בעלמא נמצא דסוף דבר דכולה מילתא בהא דקאמר זיעה בעלמא אדרשה דפרי פרי דסוגיא דפ' העור והרוטב קסמיך כך נ"ל נכון בעזה"י ובזה סרו ושקטו כל קושיות התוספות והקדמונים בזה ודו"ק ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להדיא בלשון חדושי הרשב"א ז"ל בפ' כיצד מברכין דמפרש נמי דהא מילתא דזיעה בעלמא לא ידעינן אלא בתר דאשכחן בתרומה דהיוצא מסחיטת פירות לא חייל שם תרומה לבר מהיוצא מזיתים וענבים ש"מ דזיעה בעלמא נינהו וע"כ כדפרישית דעיקר מילתא תליא בילפותא דפרי פרי ואין להאריך יותר:

מיהו לענין עיקר מילתא דנדון דידן אין חילוק בין פירוש זה לפירוש התוספות לענין דלית בהאי מילתא דזיעה בעלמא נמי בכל איסורי משקין היוצא מהאוכלין מדמייתי לה הש"ס בכמה דוכתי בהאי לישנא דזיעה בעלמא בפ' כיצד מברכין ובפרק כל שעה ובפרק ג"ה אלמא דמילתא דפשיטא היא אלא דלפירוש התוספות היינו מסברא ולפי הפירוש שכתבתי בסמוך שנראה שהיא שיטת הרשב"א ז"ל לאו מסברא אתיא לן אלא מהן ילפותא דפרי פרי פשיטא לן הכי בכל דוכתא. ומכ"ש דלפירוש הלחם משנה על הרמב"ם ז"ל דקרי להו נמי שלא כדרך הנאתן נמצא דמדברי כולן למדנו דלפום ריהטא דהך סוגיא דפרק כל שעה אין לחלק בין ערלה לשאר איסורין למשקין היוצאין מהפירות:

ולפ"ז עולין יפה דברי הלחם משנה בפירוש המשניות בעיקר דבריו דיש צד היתר בשכר הנעשה משעורין של תבואה חדשה טפי מבאיסור אכילת חדש גופא לענין דבשכר לא שייך איסור דאורייתא בשום ענין אלא איסורא דרבנן ונ"מ טובא כמו שאבאר לקמן. אמנם במה שרוצה בעל לח"מ על המשניות להתיר לגמרי אף מדרבנן וסמיך על לשון הראב"י עדיין אין דעתי נוחה מזה כמו שיבואר לקמן נקוט מיהא פלגא בידך דלא שייך בשכר איסור דאורייתא כלל אפילו בא"י ולפי שיטת הכ"מ הן הן דברי הרמב"ם ז"ל ולכאורה שכן מוכרח בלשון הרמב"ם ז"ל מדכייל החדש וערלה שאין היוצא מפירותיהן כמותן ומדהשווה חדש לערלה ובערלה ודאי לית בה איסורא דאורייתא לפי סוגיית הגמרא דהעור והרוטב ואף שבעל ל"מ על הרמב"ם ז"ל כתב דנהי שמלקות ליכא מ"מ איסורא מיהא איכא מ"מ לענ"ד א"א לומר כן דכמה תשובות בדבר חדא דכיון דלא קאי לאו דלא יאכל בערלה אמשקין א"כ איסורא מהיכא דליכא למימר מעשה דוערלתם דא"כ תקשי צביעה והדלקה מנ"ל כיון דאיצטריך חד וערלתם אמשקין כמ"ש התוספות בב"ק דף ק"א. ועוד כיון דערלה ילפינן פרי פרי מבכורים ובכורים מתרומה וא"כ לכולה מילתא בעינן למילף ערלה מהנך ובהנך ודאי ליכא איסור דאורייתא דהא פטור מקרן וחומש ובירושלמי מבואר דאפילו לכתחלה א"צ ליתן משקין דתרומה לכהן וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בהל' תרומות ע"ש אף על גב דלשיטתו תרומת כל הפירות דאורייתא. ועוד דאפילו את"ל דבערלה לא ממעטינן להו אלא ממלקות אכתי בשאר איסורין בחדש וכיוצא בהן תקשי ממ"נ איסור בשאר משקין מהיכא יליף לה אי מהנך דנבלה ושרצים וחלב וחמץ א"כ מילקי נמי לילקי דהא בהנן אפילו לכרת מרבינן להו. וכבר היה מקום אתי לומר דכיון דלא כתיבא בהו בהדיא בחדש ושאר איסורין אלא במה הצד ילפינן להו מש"ה לא לקי דקי"ל אין מזהירין מן הדין אף במה דאתיא בק"ו כ"ש במה דאתיא בבנין אב כדפרישית בכמה דוכתי אלא דהכא א"א לומר כן דא"כ תקשי דכל השקלא וטריא דמייתי הש"ס לענין חמץ וחלב ונבלה ושרצים דמצריך להו אצרוכי ואס"ד דבכה"ג אין מזהירין מן הדין א"כ הך צריכותא למה לי תיפוק ליה דבלא"ה איצרכו כולהו לענין כרת ומלקות אע"כ דבכה"ג לאו מילף הוא אלא גילוי מילתא בעלמא כיון דילפינן דמשקין היוצאין מהן כמותן ממילא דדינו כגוף האיסור לגמרי לענין כרת ומלקות כדאשכחן בכמה דוכתי כיון דאהדרי' אהדרי' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אס"ד דלהרמב"ם ז"ל אית בהו איסורא דאורייתא דיליף להו מחלב ונבלה וכו' וא"כ מילקו נמי לילקי אע"כ דלקושטא דמילתא להרמב"ם ז"ל בין בערלה ובין בכל הנך דקחשיב לית בהו איסור דאורייתא כלל ומה שכתב אסורין ואין לוקין היינו דאסורין מדרבנן:

ובאמת לא ידעתי מי דחקו לבעל ל"מ על הרמב"ם ז"ל לפרש כן ומסיק בעצמו שפירושו דחוק וטפי ה"ל לפרש דאסורין מדרבנן כדמשמע להדיא בפי' הכ"מ ואי משום דלישנא דברייתא משמע ליה הכי מדקתני משקין היוצאין מהן כמותן דמשמע לגמרי הוי כמותן הא ליתא דלפירושו נמי הא לא הוי כמותן לגמרי לענין מלקות אע"כ דכמותן היינו איסורא בלחוד א"כ מה לי איסורא דאורייתא ומה לי איסורא דרבנן ובהכי ניחא לן טפי להשוות שיטת הרמב"ם ז"ל לגמרי לשיטת התוס' למאי דפרישית דמבואר מדבריהם להדיא בכמה דוכתי דבכל האיסורין משקין היוצאין מהן אינן כמותן מדאורייתא דזיעה בעלמא נינהו אלא בהנך דכתיבי בהדיא כגון נבלה ושרצים וחלב וחמץ ואפי' ציר דגים לא ילפינן מינייהו וכ"ש לשאר איסורי גדולי קרקע דלא מצינן למילף מינייהו מהטעם שאבאר לקמן:

ומעתה חל עלינו חובת הביאור מה שהקשו בתוספות שם בפרק גיד הנשה מסוגיא דפ' כל הבשר דף קי"ב דמייתי רבא ראיה מהטמאין לאסור ציר של טריפה והניחו בקושיא. אמנם לענ"ד נ"ל ליישב דלק"מ דאה"נ דרב לאו לענין ציר גופא קפשיט ליה דליתסר מדאורייתא דאה"נ אם שתה להציר של טריפה לית בה איסור דאורייתא משום דזיעה בעלמא היא ואכילה כתיב ביה אלא עיקר פשיטותא דרבא לענין אם חזר ונבלע הציר בבשר דהדר ה"ל אוכל כדמעיקרא ודבר זה למדתי מלשון התוס' דבכורות דף ו' ד"ה צירן ורוטבן וקיפה שלהן ע"ש ותמצא כדברי שכתבו כן לענין רוטב אלא דמספקא ליה לרב מרי בר רחל אם בליעת הציר שע"י מלח אוסר כמו הרוטב היוצא ע"י בישול דאפשר דאין כח במלח להפליט ציר כ"כ כמו רוטב שע"י בישול ובהא פשיט ליה שפיר מברייתא דהטמאין לאסור צירן ורוטבן ומדלא מוקי לריבוייא דהטמאין לרוטבן לחוד ולא לצירן אלמא דשקולין הן לענין פליטתן וה"ה לענין אם חוזרין ונבלעין והכי משמע מל' הש"ס דמקשה עלה ולימא מדשמואל דאמר מליח ה"ה כרותח וע"ש בחדושי הרשב"א ז"ל ותמצא כדברי ואולי שהתוספות עצמן הרגישו בזה בפ' ג"ה ומש"ה לא כתבו אלא קצת תימא כן נ"ל נכון וברור:

אחר כל הדברים והאמת האלה שכבר ביארנו בראיות ברורות ונכוחות דלשיטת התוספות והרמב"ם ז"ל הדבר ברור דלא שייך איסורא דאורייתא במשקין דחדש ודכוותייהו ולא אשכחן בשום פוסק קדמון להיפך וביותר דלפי מאי דפרישית דסוגיית הש"ס מכרעת וא"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן ולפ"ז ""ל דמה שלא הזכיר הרא"ש ז"ל מזה כלום בתשובותיו כלל ב' היינו משום דמדרבנן מיהא אסור א"כ למאי דפשיטא ליה דחדש בח"ל אף בשל עכו"ם דאורייתא א"כ לא נפקא מיניה כ"כ אם לא במאי דאיכא בין חד ספיקא לתרי ספיקי ובהאי פורתא אפשר דלא דק וניחא ליה לפרש דאפילו ס"ס איכא שעיקר אריכת דבריו בזה לענין שתיית שכר דיש לסמוך מיהא אס"ס אע"ג דדבר שיש לו מתירין הוא ומ"ש קודם לכן דבשנה אחת לא הוי אלא חד ספיקא אימת דשו עובדי האדמה אפשר דלאו לענין שתיית השכר איירי אלא לענין אכילת תבואת חדש עצמה ואף שלכאורה דוחק לומר כן בדבריו מ"מ בלא"ה לא שבקינן פשיטות התוספות והרמב"ם ז"ל משום ספיקא דהרא"ש ז"ל אלא דעכ"ז דכיון דכל האחרונים דחו סברא זו בשתי ידים אין דורש ואין מבקש לה לכן נפוג לבי לסתור דבריהם אם לא בדברים ברורים כשמש ולא במידי דאיכא למיזל בתר איפכא. זאת ועוד אחרת דלמאי דפרישית עיקר היסוד הוי מיהת כהלכתא בלא טעמא אם לא שנאמר דהא דמסיק אביי בפ' כל שעה דזיעה בעלמא הוא הוי סברא פשוטה דקילא משאר שלא כדרך הנאתן וכבר כתבתי דלפ"ז תקשי חלב וחמץ ונבלה ושרצים דאמרינן משקין היוצאין מהן מדאורייתא אפ"ה אין בהם איסור דאורייתא שלא כדרך אכילתן והנאתן. ואע"ג דאיכא למידחי בשינוייא דחיקי ולומר דאע"ג דזימנין דקילא אפ"ה שאני הנך דיליף מקרא דהטמאין לאסור צירן ומדכתיב בהו אכילה ע"כ ממעטינן שלא כדרך אכילתן אלא דשינוייא דחיקי לא משנינן:

ועוד כיון דאשכחן בהדיא סתמא דברייתא בפ' העור והרוטב דטבל וחדש כו' משקין היוצאין מהן כמותן א"כ נראה דוחק לאוקמי הך ברייתא דלא כהלכתא ואליבא דר"א או לפרש דמדרבנן איירי ולאפקועי לישנא דכמותן ממשמעותיה:

לכן אבאר בפשיטות דמהאי סוגיא דפ' העור והרוטב גופא ממקומו הוא מוכרע דא"א לפרש בענין אחר דגרסינן בפ' העור והרוטב תנן התם הקפה דם ואכלו או שהמחה חלב וגמעו חייב ומייתי נמי התם חמץ ונבלה ושרצים וכה"ג ומצריך לה אצרוכי דבכל חד מינייהו איצטריך קרא ומייתי בתר הכי והא (קונטרס אחרון): דתניא הטבל והחדש והקדש ושביעית וכלאים משקין היוצאין מהן כמותן מנ"ל וכ"ת ליגמור מהנך כו' תינח היכא דאיסור הבא מאליו היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל והקשו התוספות וא"ת בהי מיבעיא ליה דהא חדש ושביעית בא מאליו וטבל יליף חלול חלול מתרומה ותרומה איתקיש לבכורים והקדש נמי יליף חטא חטא מתרומה ותירצו דע"כ אכלאים קמיבעי' ליה ונדחקו בפירושם. אמנם רש"י פי' להדיא דאהקדש קמיבעי' ליה ובסמוך אפרש ליישב שיטת רש"י ז"ל מקושיית התוס' דחטא חטא מתרומה. נחזור לענינינו דמסיק דילפינן מתרומה וחד מהנך או מבכורים וחד מהנך ובתר הכי מסיק הש"ס דתרומה ובכורים גופייהו תליא בפלוגתא דר"א ור' יהושע דפליגי בדון מינה ומינה ע"ש ומסקנא דשמעתין דהא דתנן נמי בערלה אין סופגין את ארבעים אלא על היוצא מן הזיתים והענבים ר' יהושע היא דאמר דון מינה ואוקי באתרה וגמר לבכורים מתרומה והדר מייתי ליה לערלה פרי פרי מבכורים ע"כ לשון הגמ' א"כ הרי לפנינו דלמסקנת הש"ס תו אי אפשר לאוקמי הך ברייתא דטבל וחדש כו' כר' יהושע ולפרש דכמותן לגמרי משמע דכיון דבתרומה ובכורים גופייהו המשקין היוצאין מהן אינן כמותן לבר מיין ושמן א"כ בטבל נמי אינן כמותן דהא ילפי' חילול חילול מתרומה ובהקדש נמי הא ילפינן חטא חטא מתרומה לפירוש התוספות ולפרש"י נמי ע"כ דבהקדש אינן כמותן כיון דלא יליף לה הש"ס לאיסורא אלא מתרומה או בכורים וחד מהנך וממילא כיון דבתרומה ובכורים גופייהו אינן כמותן נתרועע היסוד ונפל הבנין וכן בכלאים לפי' התוספות אע"כ דהא דנקט בברייתא בכל הנך משקין היוצאין מהן כמותן אי אפשר לפרש אלא חד מתרי גווני דפרישית או דאתיא כר"א או דמיירי לענין איסור דרבנן ואליבא דכ"ע וא"כ ממילא דה"ה לענין חדש ושביעית נמי יש לנו לומר כן כיון דכולהו בחדא בבא קתני להו ואם יבהל אדם להשיב אכתי היא גופא תקשי כיון דחדש ושביעית איסור הבא מאליו נינהו אמאי לא ילפינן מהנך דחלב ונבלה ואינך הא לאו מילתא היא דהרי תשובתו בצידו דאיכא למימר ערלה יוכיח דאף על גב דאיסור הבא מאליו ואסור נמי בהנאה ואפ"ה אין היוצאין מהן כמותן וכ"ש בהנך חדש ושביעית. )מהדורא בתרא מהמחבר נ"ע( ואף על גב דבסוף פרק פ' כל הבשר אמרינן דהיכא דילפינן חדא מתרתי לא פרכינן מעלמא והיינו פירכא יוכיח היינו היכא דילפינן מבנין אב משא"כ הכא דחדש לגבי ערלה והנך הויא ק"ו גמור כמו שאבאר בסמוך ואילו חדש לגבי חמץ ונבילה ושרצים ליכא ק"ו דהנך חמירי וזה ברור ודו"ק. ולענין חדש ודאי ליכא לאפרוכי מידי דהא בהדיא יליף רשב"י בשמעתין דקדושין ערלה מחדש בק"ו לענין דנוהג בח"ל וליכא למימר דסוף סוף כיון דלא קיי"ל כרשב"י אלא דחדש נוהג בח"ל לשיטת הסוברים כן לפסק הלכה וערלה אינו דבר תורה דאף למה דקיי"ל הל"מ מ"מ ספיקא מיהא מותר א"כ הוי פירכא אלא דהא לאו מילתא היא דהא היא גופא תיקשי אמאי לא נימא דחדש גופא ספיקא מותר מק"ו דערלה אע"כ משום דק"ו מהלכה לא גמרינן א"כ ממילא מה"ט גופא אין לעשות ממנו פירכא ועוד דבלא"ה נ"ל דכל השקלא וטריא דהש"ס דבעי לאפלוגי בין איסור הבא מאליו לאינו בא מאליו לא הוי אלא לרווח' דמילת' למאי דס"ד מעיקרא דאלת"ה מאי ס"ד מעיקרא למימר ליגמר מהנך דמה להנך שנוהגין בין בארץ ובין בח"ל משא"כ בטבל והקדש ושביעית וכלאים דכלן אינן נוהגין בח"ל. ועוד דמה להנך שכן חובות הגוף נינהו משא"כ טבל ושביעית וחדש וכלאים דחובות קרקע נינהו. אע"כ דלרווחא דמילתא ודרך את"ל קאמר וחד מהנך פירכי נקט. משא"כ לבתר דמסיק הש"ס דע"כ תנא דברייתא מבכודים ותרומה יליף וע"כ דר"א הוא דס"ל בכל מיני פירות היוצא מהן כמותן ממילא הדר ביה הש"ס ממאי דס"ד מעיקרא למילף מהנך לחוד דלא דמיא להו כלל. ותדע דהכי הוא דאלת"ה כל הני פרטי דקחשיב בברייתא למה לי דסתמא ה"ל למיתני כל האיסורין שבתורה משקין היוצאין מהן כמותן אע"כ משום דלקושטא דמילתא לאו כלל גמור הוא אלא במיני פירות דוקא משום שדרך בני אדם לעשות מהם משקין משא"כ במידי דלאו מיני פירות וגדולי קרקע אין משקין היוצא כמותן אלא היכא דכתיבא בהדי' והיינו טעמא דציר דגים דפשיטא ליה לתלמודא דזיעה בעלמא היא כדמוכח להדי' במתניתין וכמ"ש התוספות שם בפרק ג"ה. וע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשי לר"א כל הני קראי דכתיבי גבי חלב וחמץ ונבלה ושרצים למה לי לכתוב בחד מינייהו כגון נבלה או בשרצים וליתו הנך ולגמרו מתרומה וערלה ובכורים וחד מהנך אע"כ כדפרישית דבשאר מילי דלאו מיני פירות אין לן אלא מה שריבתה התורה בפירוש:

ובזה נ"ל ליישב שיטת רש"י במה שכתב דהא דמיבעי' ליה היכא דלאו איסור הבא מאליו מנ"ל דאהקדש קאי דהכא משמע לישנא דתלמודא בכל הש"ס דבכה"ג מיקרי איסור שאינו בא מאליו אלא על פי דבורו ומה שמקשין התוספות דהקדש יליף חטא חטא מתרומה הא המקשה אכתי לא אסיק אדעתיה תרומה גופיה והא דפריך נמי בתר הכי מה לתרומה שכן חייבין עליה מיתה וחומש לאו אהקדש לחודא קאי אלא אכולהו והיינו כדפרישית למאי דאסיק אדעתיה מבכורים ותרומה דמשקין היוצא מהן כמותן ע"כ הדר ביה דאפילו באיסור הבא מאליו נמי לא מצינן למילף מהנך קמייתא לחוד דאלת"ה תקשי ברייתא דהל"ל כל האיסורין וכדפרישית ותקשי נמי כל הני קראי בהנך למה לי לר"א כן נ"ל נכון ליישב פירש"י:

העולה מכל דברינו דלמסקנא דשמעתין א"א לפרש בשום ענין לאוקמי הן ברייתא כר' יהושע ולפרש נמי דכמותן היינו מדאורייתא דהא לר"י בטבל והקדש וכלאים ודאי אינו כמותן אע"כ בחד מתרי אנפי או דמדרבנן ואליבא דכ"ע או דמתוקמא אליבא דר"א ומדאורייתא וכיון דנקטינן מיהא דלר' יהושע בכל הנך מילי דאיסורי פירות אינן כמותן מדאורייתא ממילא דפשיטא דאין להחמיר בחדש טפי מכל הנך דהא אדרבא קילא מכל הנך דאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו ואף לגבי חמץ אף למאי דקיי"ל חמץ שעבר עליו פסח מותר מדאורייתא היינו אי עבר ושהה באיסורא משא"כ חדש דאפילו לכתחלה יש היתר לאיסורו וכ"ש לפירוש התוספות בשמעתין דקדושין דיש היתר לאיסורו היינו דאפילו ביומא דשיתסר גופא מותר אם קרב העומר א"כ הוי פירכא גמורה לגבי דכולהו. ועוד נראה דכיון דלר"י בתרומה אינן כמותן א"כ בחלה נמי אם המחה העיסת חלה וגמעו נמי ליכא איסור דאורייתא דחלה נמי מקרי תרומה וא"כ איכא למילף בחדש בג"ש דלחם לחם מחלה וממצה כדילפינן לה במנחות לענין דנוהג בחמשת מינים ולכמה מילי אחריני וא"כ הא קיי"ל אין ג"ש למחצה ועוד נ"ל דאפילו מפשטא דקרא איכא למשמע להתירא אליבא דר' יהושע דהא פרט רחמנא לחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואמרינן בפ"ק דכריתות דאפילו חדא מאידך לא אתיא אלא חדא מתרתי מבינייהו ע"ש באריכות א"כ ממילא השתא נמי דכתיבי כולהו אכתי משקין לא אתיא מבינייהו דמה לכולהו דלא אשכחן שום חילוק לענין תרומה ומעשרות וביכורים משא"כ במשקין דהוו זיעה בעלמא בכל איסורי פירות וממילא דלא אתיא מבינייהו כלל. והא דקתני בברייתא חדש כמותן היינו דוקא לר"א דלא שני ליה כלל בפירות וגדולי קרקע דמשקין היוצאין מהן הוי כאוכל גמור ואם כן הוי בכלל לחם וקלי וכרמל ולא שייך נמי ג"ש דלחם לחם מחלה דחלה גופה משקין היוצאין כמותה משא"כ לר' יהושע ע"כ דלא הוו אלא מדרבנן אי מוקמינן לברייתא כוותיה. כל הדברים הנ"ל נ"ל נכונים וברורים בלי שום גמגום ופקפוק בעזרת ה"י. ואפשר דאי הוה שמיע להו לכל האחרונים כל הנך ראיות לא היו משיגים כ"כ בפשיטות על בעל לחם משנה על המשניות אם לא במה שפירש דאפילו איסורא דרבנן לית ביה והתיר את השכר אפילו לכתחלה וסמיך ליה על לשון הראב"י ז"ל. ובזה באמת נראין דבריו תמוהין חדא שהרי הוא גופא הביא לשון הרמב"ם ז"ל שכתב אסורין ואין לוקין וכן משמע לכאורה מסתימת לשון הפוסקים שהביא הרא"ש ז"ל בתשובה ואין גם אחד שהתיר את השכר לכתחלה בודאי חדש ואם כן מה ראה לסמוך על הראב"י דיחידאי הוא. ועוד נ"ל ברור דאף הראב"י ז"ל גופא לא התיר אלא בשלא כדרך הנאתן לגמרי דמיירי בה רבי יוחנן כגון באוכל חלב דבטלה דעתו אצל כל אדם ולא מקרי אכילה כלל וגם אין הגוף נהנה ממנו משא"כ בהנך משקין היוצאין מהפירות כמו זר נחשב בעיני דלומי דאיכא מאן דשרי להו בכל איסורין שבתורה אף בשתיה לכתחלה:

אמנם בעיקר דברי בעל לחם משנה בפירוש המשניות בשקלא וטריא דיליה בסוגיות הש"ס נראין דבריו כראי מוצקות אלא שהן בלתי מסודרות. והמעיין היטב בדברי יבין וישכיל דברים מה שביני לבינו ואין להאריך יותר:

סיומא דפסקא בדיני החדש בשלשה חלקי פרטיו אשר העירותי עליהם בקונטרסי זה:

הדין הראשון אם נוהג בח"ל מדאורייתא או מדרבנן כבר הבאתי בעזה"י מערכה מול מערכה וביארתי היטב טעם המחמירין וטעם המקילין עד שכמעט בקט שכלי הכרעתי לצדק במאזנים דשיטת המקילין יש להם סעד וסמך יותר לשיטתי וסוגיות הש"ס כאשר עיני המעיין לנוכח יביטו אמנם עכ"ז לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ותמה אני אם יש בדור הזה יודע להכריע שלשת האדירים האלה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל דאף בתרי מגו תלתא פשטו הוראתם ברוב העולם וכ"ש במקום ששלשתן מקרא אחד דרשו ושפה אחת לכולם ומלבד שלמים וכן רבים אשר עמהם מגדולי הקדמונים המפורסמים. ואם כן איפוא מי זה האיש אשר יבא אחר דבריהם ומה גם לשפל הערך אשר כמוני להקל ראש נגדם בשום דבר או חצי דבר. ועוד דאף אם לו שקל ישקל בפלס דברי המחמירין ודברי המקילין לומר דהוי ספיקא דדינא מ"מ כיון שעיקר ספק הוא בשל תורה ממש אם כן הא קיי"ל בשל תורה הלך אחר המחמיר ולפ"ז כל דברי בזה הפרט יהיו כאפס וכאין לכל מי שרגיל להחמיר בענין אכילות הנעשה מתבואה חדשה. ואדרבא כל בעל נפש יחוש לעצמו אפילו היכי דאיכא תרי ספיקי לפי מה שכתבתי בקונטרס אחרון פ"ק דכתובות דף י"ג ע"א בשם האגור שכתב בשם ר"י בעל תוספות דכל היכא שהספק ראשון מן התורה אפילו היכא דלא איתחזק לא איסורא ולא התירא תו לא מהני בה ס"ס וא"כ ה"נ דכוותיה בספק ישן וספק חדש אם לא שידוע דאיכא למתלי ברוב תבואות של היתר א"כ כל דברי בזה הפרט אינו אלא ללמד זכות על מנהגן של ישראל דדשו בה רבים להתירא דלא מקרו עבריינא וגם אין אנו מחוייבין למחות בהם כיון שיש להם על מה לסמוך ה"ה בעל הלכות גדולות שכל דבריו דברי קבלה ורבינו ברוך ורבינו אביגדור כהן ומהר"ם בעל מעיל צדק והא"ז הגדול שהוא גדול האחרונים שכמעט כל מנהגינו כמותו. אלא דאף לפי דבריהם אין להתיר מיהא אלא בדאיכא חד ספיקא אבל מי שיודע בודאי שהתבואה שלו לא נשרש קודם לעומר אין לו שום צד היתר בזה דהא לכ"ע מידי איסור דרבנן מיהא לא נפיק כמו שפירשתי באריכות וא"כ צריך למחות בידם היכא דאפשר שיקבלו דענין אכילת גוף החדש אין בו צורך כ"כ ועיין בסמוך:

הדין השני אם נוהג בשל עכו"ם כבר פירשתי שיחתי דהא בהא תליא דלשיטת המחמירין וסוברין דחדש בח"ל דאורייתא אין שום צד קולא כלל להקל בשל עכו"ם טפי מבשל ישראל אלא דהא ודאי איכא בינייהו לשיטת המקילין דסברי חדש בח"ל דרבנן וא"כ ודאן אסור וספיקן מותר היינו דוקא בשל ישראל משא"כ בשל עכו"ם לדידהו אפילו בודאן מותר לכתחלה כמו שהוכחתי בטוב טעם בדברים ברורים. ועוד דלפ"ז אפשר למצא ג"כ צד זכות על אותן היהודים ששוכרים שדות מעכו"ם ואעפ"כ אין נזהרין מלאכול מאכלים הנעשים משעורין של ודאי חדש ואפ"ה לא נהגו למחות בהם דאפשר דהיינו משום דלהמקילין אפשר דבכה"ג נמי שרי דהא ע"כ מאן דס"ל דחדש בח"ל מדרבנן ממילא דדריש בכל מושבותיכם לאחר ירושה וישיבה דוקא ובכמה דוכתי פרש"י דעיקר הקפידא דלאחר ירושה וישיבה היינו דאז כבר הכיר כל אחד בשדהו שהוא שלו ומקמי הכי לא מקרי שדך ולא תבואת זרעך וממילא דלא מיקרי נמי קצירך לענין חדש דלשיטת המקילין הא בהא תליא איסור אכילה והקרבת עומר כמו שכתבתי באריכות. ואם כן כ"ש היכא שאין לישראל אלא קנין פירות בעלמא לפי שעה דלא מקרי קצירך. ובלא"ה אשכחן בכמה דוכתי דשכירות לא קניא. אלא דמ"מ לכתחלה צריך להודיעם היכא דאפשר שיקבלו כדי לחוש לדברי המחמירין דס"ל דהוי דאורייתא כיון שידוע להם שהוא ודאי חדש אם כן נגעו בספק איסור דאורייתא:

הדין השלישי בענין שתיית שכר לפי מה שהוכחתי בראיות ברורות דא"א לומר דאית ביה איסורא דאורייתא אלא איסורא דרבנן ע"כ נהי דבא"י אף בזמן הזה ודאי יש שכר כיוצא בזה איסורא דרבנן מ"מ בח"ל נראה דמותר לכתחלה דהא השתא הוי האי פלוגתא דרבוותא אי נוהג בח"ל ספק דדבריהם כיון דלכ"ע במשקין ליכא איסור דאורייתא אלא איסורא דרבנן א"כ הא קיי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל ושפיר יש לסמוך על הפוסקים דס"ל חדש בח"ל דרבנן שכבר כתבנו דבשל עכו"ם מותר אף באכילה לכתחלה וכל שכן בשתייה ודוק היטב בכל מה שכתבתי כי נכון הוא בעזרת השי"ת. ולדעתי נראה לי ברור שזהו היה הטעם של הגדולים שהביא הב"ח שלא היו נזהרין משתיית השכר הנעשה מתבואת חדש דוקא וע"כ משום דס"ל דמשקין היוצאין מן החדש אינן כמותן ותו לא מידי:

בד"ה הרי תפילין כו' וא"ת דלמא מדרבנן כו' וי"ל דמ"מ פריך שפיר כו' דהא חשיב ערלה כו' מדקתני יורד ולוקח כו' עכ"ל. לכאורה למאן דמתני יורד ולוקח אדרבא משמע לקמן דערלה הלכה למשה מסיני דהו"ל מדאורייתא אלא דעיקר הקושיא למאן דמתני לקמן יורד ולוקט דס"ל דערלה הלכות מדינה וא"כ מקשה בגמרא שפיר דהאי מ"ד היאך מפרש למתניתין דתיקשי ליה תפילין. והא דלא מייתי התוס' ראיה מדקתני כלאים דהוי נמי מדרבנן כמו שפרש"י ממתניתין דלקמן אלא דלא פסיקא לאקשויי מהכא דאיכא לאוקמי כלאים דמתניתין בהרכבת האילן דהוי מדאורייתא לכ"ע כדמסיק לקמן משא"כ מערלה מקשה שפיר למ"ד מדרבנן כדפרישית. מיהו לולי דברי התוס' היה נלע"ד דמקשה הכא בפשיטות מתפילין דודאי נוהג מן התורה בין בארץ בין בחו"ל מדאיתקש תפילין לת"ת כדאיתא לעיל לענין מ"ע שהז"ג וקי"ל אין היקש למחצה וכיון דפשיטא לן דת"ת נוהג בין בארץ ובין בח"ל דלא כתיב בה ביאה וכתיב נמי כי היא חייך ואורך ימיך א"כ פשיטא דתפילי. נמי נוהג בח"ל ומקשה שפיר וכן לענין פטר חמור לא ידענא למה הוצרכו התוס' לכך דאיירי מדרבנן דהא ודאי נוהג מדאורייתא דהא קדשו בכורות במדבר ותנינן נמי במשנה בפ"ק דבכורות כהנים ולוים פטורים מק"ו ובפטר חמור איירי כדאיתא התם דאמר רבי חנינא שה אחד פטר כמה פטרי חמורי' ור' יוחנן אמר התם להדיא דקדשו בכורים במדבר ושוב לא פסקו ומייתי מקרא דכתיב לי יהיו בהווייתן יהיו ומקשינן והכתיב והיה כי יביאך והעברת ומשנינן כדתנא דבי ר' ישמעאל עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ וא"כ היינו ממש כסוגי' דמקשה הכא דע"כ ביאה דכתיב בפטרי חמורי' נוהג אף בח"ל א"כ כל היכא דכתיב ביאה נמי איכא למידרש כדתנא דבי ר' ישמעאל. ומכ"ש דא"ש טפי למאי דמסיק התם בפ"ק דבכורות דא"ל רב מרדכי לרב אשי אנן איפכא מתנינן לה ולמ"ד לא קדשו במדבר היינו דא"צ ליקדש א"כ לכ"ע נוהג פטר חמור במדבר וכדמייתי התם ברייתא בג' מקומות קדשו בכורים במצרים ובמדבר ומשנכנסו לא"י ואפטר חמור נמי קאי מדמקשה התם מוהעברת. והשתא דאתינן להכי מה"ט גופא מקשה נמי שפיר מתפילין דהא הך ביאה דכתיב בתפילין היינו בפ' דוהיה כי יביאך וקאי נמי אפטרי חמורים דכתיב ברישא דקרא מקמי תפילין וכיון דע"כ דרשינן להאי קרא לכדתנא דבי ר"י משום פטר חמור א"כ ממילא דה"ה לתפילין ואף על גב דבפרשה ראשונה דתפילין נמי כתיב והיה כי יביאך בפ' קדש לי מ"מ האי ביאה פשיטא דלא קאי אתפילין דלא לינהגו אלא בארץ דהא מצה כתיב התם ברישא דקרא ונוהג' אף בח"ל כדאיתא לקמן בשמעתין דכתיב בכל מושבותיכם אע"כ דביאה דתפילין היינו פרשה שניה דכתיב בפטר חמור כדמקשינן לקמן להדיא ביאה דכתיב בתפילין ופטר חמור למה לי ומשנינן נמי דאתיא לכדתנא דבי ר"י כל זה נכון וברור בעזה"י עד שאני תמה מאד על רבותינו הקדושים בעלי התוס' למה הוצרכו לידחק דאיירי מדרבנן כיון דסוגיא ערוכה היא בפ"ק דבכורות במשנה ובברייתא ומימרא דר' חנינא ור' יוחנן דפטר חמור נוהג בח"ל ומייתי מקרא דלי יהיו ומקשה מוהעברת וצ"ע גדול ואולי מקום הניחו לי מן השמים בזה ודו"ק ובחידושי הריטב"א ז"ל מצאתי שכתב בשם התוס' דמייתי מירושלמי דתפילין ות"ת נוהג אף בח"ל דכתיב ואבדתם מהרה מעל הארץ וכתיב בתריה וקשרתם ולמדתם וילפינן פטר חמור מתפילין דבהדי הדדי כתיבי ואתקשו עכ"ל. ובחיי ראשי שבכל זה כוונתי לדבריהם מסברא דנפשאי אלא כשנזכרתי מסוגיא דבכורות הך עדיפא לי שהיא סוגיא ערוכה בגמרא דילן ומקשה בהדיא מוהי' כי יביאך ומהעברת ומוקי לה לכדתנא דבי ר"י א"כ כל זה פשוט דממילא דשייך הא מילתא גופא בהך ביאה דתפילין דחדא ביאה כתיב בתרווייהו ואדרבא לפ"ז עיקר הילפות' דירושלמי איצטריך לת"ת וממילא דקאי נמי אתפילין כן נ"ל נכון:

גמרא פיסקא חוץ מן הערלה וכלאים איבעיא להו ר"א לקולא פליג או לחומרא כו' חוץ מן הערלה וכלאים דהלכתא גמירי לה כו'. ואע"ג דפשט לשון המשנה ודאי משמע דר"א לחומרא פליג אפ"ה בעי למימר טפי דלקולא פליג מתרי טעמי חדא כי היכי דליתוקמא סתם מתניתין דערלה דמייתי הגמ' לקמן דחדש נוהג בכ"מ מן התורה כסתם ת"ק דהכא ולא כר"א דיחידאי הוא ועוד דקשיא ליה דר"א אדר"א דאי לחומרא פליג ע"כ ס"ל לר"א דערלה נמי נוהג בח"ל ולקמן מייתי הש"ס ברייתא דר"א אמר בהדיא אין ערלה בח"ל ואיצטריך לשנויי לקמן תני חדש ומגיה המשנה למחוק אף והשתא ניחא ליה למימר טפי דאף לקולא קאי והא דאיצטריך לאסוקי הכא דערלה וכלאים דהלכתא גמירי לה דלאו מענין האיבעיא הוא ולקמן נמי פלוגתא דאמוראי היא בערלה אי הוי הלכתא ממש או הלכות מדינה וכמה פוסקים פסקו דהלכות מדינה הוא וכמו שאבאר לקמן אי"ה ובכלאים ליכא למ"ד דהלכתא גמירי לה והנראה לי בזה דמשמע ליה לתלמודא דהך מתניתין דהכא ע"כ כולהו מן התורה איירי ולא מדרבנן דאי בדרבנן נמי קתני ליתני נמי חלה ותרומות ומעשרות ולא משמע לתלמודא דידן הך שינוייא דמייתי התוס' לעיל בשם הירושלמי כמו שאבאר באריכות אי"ה בקונטרס ובלא"ה נמי פשטא דמתניתין איירי מן התורה דוקא דומיא דחדש לר' אלעזר והשתא לפ"ז כיון דלא אשכחן שום קרא בערלה דנוהג בח"ל ע"כ היה במשמע דמתני' דערלה ע"כ מיתוקמא כר' שמעון בן יוחאי לקמן דיליף ערלה וכלאים מדאורייתא בק"ו מחדש וא"כ לפ"ז לא היה מקום להאיבעיא דע"כ ת"ק דמתניתין סובר דכ"ש חדש וע"כ ר"א לקולא פליג לכך הוצרך לומר דהא דקתני מתניתין דערלה וכלאים מן התורה לאו מק"ו דחדש יליף דאיכא למיפרך כמ"ש התוס' לקמן וכמו שאבאר שם אי"ה אלא משום דהלכתא גמירי להו וכמו שאבאר לקמן דאיכא למימר דכלאים איתקש לערלה ואין כאן מקומו להאריך בסוגיא דכלאים דבלא"ה אגב גררא דערלה מסיק לה ומשום דבהאי צדדא הוצרך לומר דהלכה למשה מסיני הוא מש"ה מסיק לה נמי באידך גיסא אע"ג דלאידך גיסא דת"ק אוסר בשלשתן הוי מצי למימר דמתניתין אתיא כרשב"י כיון דלענין ערלה לא נ"מ מידי דממ"נ דאורייתא היא והא דאיכא למ"ד לקמן בערלה הלכות מדינה היא היינו במשנה דמס' ערלה דעלה קאי ולבתר דמוקמינן לה כר' אליעזר דהכא וא"כ תו ליכא למימר דערלה הלכתא היא מדאורייתא דהא ר"א אמר בהדיא לקמן אין ערלה בח"ל ונראה דוחק לומר דסתם מתניתין דערלה ס"ל כר"א בחדא ופליג בחדא ומש"ה ניחא ליה למימר דהלכות מדינה היא ואפילו איסור דרבנן ליכא אלא מנהגא בעלמא כמו שפרש"י לקמן כן נ"ל נכון ולקמן אבאר יותר ובקונטרס יותר ויותר בעזה"י ודוק היטיב:

שם ואתא ר' אליעזר למימר אף חדש כו' אע"ג דלקמן מסקינן דר"א קאמר להדיא אין ערלה בח"ל ומסיק תני חדש ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דבעל איבעיא גופא אהך ברייתא דר"א סמיך אפ"ה נקיט הכא לישנא דאף חדש כלישנא דמתניתין כיון דלא נחית השתא לדין ערלה אלא לדינא דחדש:

תוספות בד"ה והרי שבת כו' פי' בקונט' דכתיב לא תבערו כו' ולא נהירא דהא איצטריך כו' אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד עכ"ל. לכאורה הך דרשא דבית המוקד לא קיימא התם במסקנא דמקשי עלה רב חסדא אי הכי אפי' בשבת נמי אלא דקרא כי אתא למישרי איברים ופדרים אתא והתוס' דהכא לישנא בעלמא נקטו תחלת הסוגייא דספ"ק דשבת וכוונתם אף למאי דמסקינן התם דאיצטריך מושבותיכם לאיברים ופדרים. ואף שכבר העליתי בחידושי שבת דהך דרשא דאיברים ופדרים אפשר דלא קאי אלא אליבא דר"ע דס"פ אלו קשרים בדרשא דעולת שבת בשבתו ולא לדרשא דר' ישמעאל התם ולפ"ז לא הוי מקשו התוס' הכא מידי דמצינן למימר דר"ע לטעמא דר"י קאמר אלא שאין רצוני להאריך דבלא"ה איכא למימר נמי דהתוס' משמע להו דרב הונא בספ"ק דשבת דדריש למדורת בית המוקד ולא חייש לקושייא דרב חסדא דמקשה א"ה אפי' בשבת נמי כמו שהארכתי בחידושי שבת וא"כ מקשו התוס' הכא עליה דר"ה. מיהו בר מן דין נ"ל ברור דהתוס' דהכא לאו אהא דאמר ר"ע לר' ישמעאל והרי שבת קשיא להו הכא דאיצטריך לדרשא דספ"ק דשבת דהא אפ"ה מהדר ליה ר"ע שפיר לר"י מפשטא דקרא דאע"ג דכתיב בשבת מושבות אפ"ה פשיטא לן דנוהג בין בארץ ובין בח"ל והיינו דע"כ מוקמינן למושבות לדרשא ולא מפקינן בהכי לקרא מפשטא דאיירי לאחר ירושה וישיבה דאדרבא פשטא דמושבות היינו בין בארץ ובין בח"ל וממילא דלענין נסכים נמי מוקמינן למושבות לדרשא אחריתא דנוהג אף בבמת יחיד כמו שפרש"י וכ"ש לענין חדש שרוצה ר"י ללמוד דמושבות היינו לאחר ירושה וישיבה וקאמר ר"ע שפיר דאדרבא יותר איכא למימר דאתא לאשמעינן דחדש נוהג בח"ל כמו מושבות דכתיב בשבת וע"כ מן התורה נוהג בח"ל ומעשה דמקושש יוכיח וא"כ לא הוי מקשו התוס' מידי וכן הקשה בס' עצמות יוסף אלא שהוספתי נופך. ועוד אם נפרש קושיית התוס' אגופא דברייתא טפי הו"ל לאקשויי מדר"י גופ' דמוקי לדרשא דלא תבערו אש בכל מושבותיכם לענין שריפת בת כהן בפ"ק דיבמות וכן הקשה ג"כ הרב מוהר"י מטראני בחידושיו אלא דלענ"ד אתי שפיר דהתוס' לאו אלישנא דר"ע קשיא להו ואברייתא אלא דעיקר קושיית' על פרש"י היינו ממאי דמקשה סתמא דתלמודא לקמן בשמעתין והשתא דאמרת חובת הגוף נוהג בין בארץ בין בח"ל מושבות דכתב רחמנא גבי שבת ל"ל ומשמע להו פשטא דלישנא דאמושבות דשבת דאיירי ברייתא דהכא קאי. וא"כ מקשו שפיר דלפרש"י לא הוי מקשה לקמן מידי מושבות ל"ל דהא איצטריך לכדדרשינן בספ"ק דשבת ומה שכתבו התוס' דבריהם כאן בברייתא אינו אלא משום דעל לשון רש"י כאן קשיא להו כנ"ל ברור בכוונת התוס'. וכן מבואר בלשונם שם בספ"ק דשבת ע"ש אלא דאכתי אין בזה קושיא על פירש"י דלרש"י נמי ודאי הא דמקשה בגמרא לקמן מושבות דכתיב בשבת ל"ל לאו אמושבות דכתיב בשבת לא תבערו קאי אלא אמושבות דכתיב בפרשת אמור קאי כמ"ש התוס' משא"כ הכא במאי דקאמר ר"ע והרי שבת דכתיב מושבות ניחא ליה לרש"י לפרש דאיירי במושבות דלא תבערו דכתיב מקמי קרא דפר' אמור דהא לקושטא דמילתא ממושבות דלא תבערו נמי מקשה ר"ע שפיר דע"כ פשטא דקרא דמושבות לא משמע לאחר ירושה וישיבה אלא לח"ל או לדרשא אחריתא וכדפרישית כנ"ל נכון ליישב קושיי' כל המפרשים ודו"ק:

דף לז עמוד ב

לימא ליה אנא ביאה ומושב קאמינא חדא ועוד קאמר כו' ולכאורה הסוגיא תמוה דאכתי נשארו דברי ר"ע בקושיא מאי קס"ד לאקשויי לר"י ממושבות דשבת אביאה ומושב דנסכים דקאמר ר"י בהדיא ועוד מי לא ידע ר"ע דבשבת איכא ק"ו והנלע"ד בזה ליישב למאי דפרישית בסמוך דנהי דלפרש"י מקשה ר"ע שפיר מפשטא דקרא דמושבות דלא תבערו אפ"ה כ"ש דקשיא ליה נמי טפי ממושבות דשבת דכתיב בפ' אמור ומכ"ש לפי' התוס' דעיקר הקושיא ממושבות דפ' אמור לחוד וכיון דלר"ע מייתר ליה מושב דפ' אמור דלא משמע ליה דרשא דקידוש ב"ד כמו שאבאר בסמוך א"כ שפיר מקשה ר"ע לר"י והרי שבת דכתיב מושב יתירה וע"כ היינו ללמד דכל מקום דכתיב מושבות נוהג בין בארץ ובין בח"ל ועיקר קושייתו היינו לענין מושבות דחדש דלענין נסכים בלא"ה לא הוצרך ר"ע לאקשויי דהתם בקרבו נסכים במדבר קמיפלגי דע"כ פשיטא ליה לר"ע טובא דקרבו נסכים במדבר דאל"כ הוי מודה לר"י דכיון דכתיב ביאה ומושב גבי הדדי ממש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם ודאי משמע פשטא דקרא דאיירי לאחר ירושה וישיבה אלא דלר"ע אי אפשר כיון דקרבו נסכים במדבר אלא דעיקר קושיית ר"ע לר"י ממושב דשבת היינו לענין עיקר פלוגתייהו הכא לענין חדש דקאמר ר"י דמושבות נכסים בא ללמד על מושבות דחדש דאע"ג דלא כתב ביאה ומושב בחד קרא ממש אלא ביאה בריש הפרשה ומושבות בסוף הפרשה אפ"ה ילפינן לה מנסכים דהוי לאחר ירושה וישיבה ומהדר ליה רבי עקיבא דאדרבא אית לן למילף מושב דחדש ממושב דשבת דעל כרחך מיותר ולא אתא אלא לגלויי אחדש דכיון דלא כתיב בהדיא ביאה ממש נוהג אף בח"ל כמו שבת והא דכתיב ביאה בחדש היינו שלא נתחייבו באיסור חדש במדבר אלא מתחלת כניסתם לארץ ישראל נתחייבו אף בח"ל והא דלא מוקי ר"ע לייתורא דמושבות דשבת ללמד על מושבות דחלב ודם דבסמוך דנוהג אף בח"ל דהא לא כתיב אלא מושב לחוד ולא אחדש דכתיב ביאה ומושב נראה לי דהתם בחלב ודם בלא"ה כיון דכולו קרא יתירה הוא ע"כ מוקמינן להאי מושב לענין דנוהג אף בח"ל ואפילו בזמן הזה דאל"כ לא איצטריך דפשיטא דכל זמן דאיכא קרבן אסור מיהא היכא דאיכא קרבן אע"כ דמושב דשבת דמיותר לא בא אלא ללמד אמושבות דחדש דנוהג אף בח"ל ור' ישמעאל לא חייש להכי כיון דמושב דשבת איצטריך לקידוש ב"ד כדמסיק בסמוך כנ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה במאי קמיפלגי פי בקונטרס מה ראה ר"ע כו' משום דדריש לכם כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית אין צורך לזה דבלא"ה פשיטא ליה לרש"י דר"ע גופא הוי מודה דפשטא דקרא דכי תבואו אל ארץ מושבותיכם דכתיב ביאה ומושב בהדדי ממש משמע דהיינו לאחר ירושה וישיבה כדפרישית בסמוך בסוגיית הגמ' דמוכח כן וק"ל:

גמרא אמר אביי האי תנא דבי ר"י מפיק מאידך תנא דבי ר"י הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם כו' אף כל לאחר ירושה וישיבה. ונראה דהאי תדבר"י פליג לגמרי אאידך תנא דבר"י אף לענין חדש ונסכים גופא וס"ל דמושבות דרזדש היינו לענין דנוהג אף בחוץ לארץ ודנסכים דנוהג אף בבמת יחיד והיינו לגמרי כר"ע לעיל דאלת"ה מושבות דכתיב בחדש וחלה למאי אתא אע"כ כדפרישית ואין לתמוה בזה דאף על גב דבארץ ישראל גופא אין נוהג אלא אחר ירושה וישיבה אפילו הכי נוהג נמי בח"ל כיון דע"כ גזירת הכתוב הוא מדמייתר מושבות לח"ל וההיא דלאחר ירושה וישיבה אינו אלא התחלת זמן המצוה והא דקאמר אביי לעיל מאן תנא דפליג אדר"א רבי ישמעאל היא היינו משום דכיון דלרבי ישמעאל לא מיותר קרא דמושבות בחדש דאיצטריך ללמד דלאחר ירושה וישיבה א"כ ממילא מוקמינן ומהדרינן אסברא דכל מה שהיא חובת הקרקע אינו נוהג אלא בארץ משא"כ תנא דבר"י דהכא דס"ל דביאה לחוד היינו ירושה וישיבה א"כ ע"כ ס"ל דחדש נוהג בח"ל מייתורא דמושבות ומגזירת הכתוב כדפרישית והא דמהדר ר"ע לעיל לר' ישמעאל ממושבות דשבת דנוהג בח"ל לא"ו דוקא ח"ל קאמר אלא דפשיטא ליה נמי דהוי נוהג במדבר ממעשה דמקושש ומפרשת המן ומאך את שבתותי תשמרו דכתיב במלאכת המשכן וא"כ פשיטא דנוהג אף קודם ירושה וישיבה. ומתוך מה שכתבתי נתיישב ג"כ מה שהקשה מהרש"א ז"ל מהא דלא מקשה בשמעתין לר"ע ביאה דכתיב בחדש למה לי דשפיר מצינן למימר דאף על גב דלר"ע נוהג אף בח"ל אפ"ה כתיב ביה שפיר ביאה דלא נתחייבו כלל בחדש עד שבאו לא"י ולמאי דמסיק הש"ס דאיכא למידרש עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ א"כ בחדש נמי איכא למידרש הכי למאן דאית ליה חדש נוהג בשל עובד כוכבים כל זה היה נ"ל לכאורה אמנם אחר העיון בירוש' בשמעתין יש לפרש בענין אחר דלעולם כל מידי דאינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה אין סברא לומר דנוהג אף בח"ל אלא דאפ"ה איצטריך שפיר מושבות בחדש אף לאידך תנא דבי רבי ישמעאל והיינו לענין חדש שיצא מא"י לח"ל עיין בירושלמי ודו"ק:

תוספות בד"ה הואיל ונאמרה לביאה כו' עד סוף הדיבור. הא דקשיא להו מעיקרא ולמה לא עשו היינו משום דפשיטא להו דליכא למימר דהיינו גנותן דבפשיעה לא עשו פסח דלא נחשדו ישראל על כך ואילו צוה להם משה שיעשו לא היו נמנעים והיינו נמי דמסקו עוד בתירוצם השני ומ"מ אינן חוטאין כוונתם נמי לכך דלא נימא מדאמרינן היינו גנותן משמע שהיה להם לעשות כיון שהיו רובן ערלים וא"כ נידוק מהכא דכשם שהצבור עבדי פסח בטומאה כמו כן עבדי ברוב ערלים ולקושטא דמילתא ליתא כדמסקינן בפסחים דף ס"ט ע"ש וא"כ ודאי אין חוטאין דהא אילו צוה להם משה שמותרין בכך היו עושין אלא ע"כ דאסורין לעשות בערלות אלא דגנותן היה במה שלא מלו לפי שהיו נזופין בעון מרגלים משא"כ בשנה ראשונה לא היו נזופין והיו מלין אף בניהם ועבדיהם והיו עושין פסח בהכשר כנ"ל והרבה יש לי לדקדק עוד בענין זה ואין להאריך כאן:

גמרא ואידך צריכי דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים ה"א ביכורים דקא מתהני לאלתר. וקשיא לי היאך אפשר לומר דביכורים לאלתר דהא לקמן סוף פירקין דקאמר רבי יוסי גדול הלימוד שקדם לתרומות ומעשרות י"ד שנים ופרש"י דתרומות ומעשרות אין נוהגין אלא לאחר ירושה וישיבה משום דכתיב תבואת זרעך שיהא מכיר כל א' שלו וא"כ מה"ט גופא יש לומר דביכורים אין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב נמי אשר תביא מארצך וכתיב מן האדמה אשר נתת לי ואדרבא לענין ביכורים שקיל וטרי הש"ס טובא בס"פ השולח למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי לא אשכחן חד בר חד דמייתי ביכורים והיינו מהאי קרא דמן האדמה אשר נתת לי מיהו בהא מצינן למימר דדוקא לענין דמביא וקורא איירי אבל מהאי קרא דאשר תביא מארצך ודאי קשיא וצ"ע בסוגיא דפרק הספינה דף פ'. ותו איכא למידק נמי דהא ביכורים איתקש לתרומה כדאיתא בפרק הערל ובכמה דוכתי וקי"ל אין היקש למחצה אלא דבהא נמי איכא למימר דקס"ד לאקושי ביכורים לחלה דמיקרי נמי תרומה. מיהו לולי פירש"י לקמן סוף פירקין היה נ"ל להיפך דבתרומה גופא לא ידעינן דאין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה אלא לבתר דכתיב בביכורים וירשת וישבת ואיתקש תרומה ומעשר לביכורים בהאי הקישא גופא דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ותרומת ידך ואמר מר ותרומת ידך אלו בכורים הרי דאיתקוש מעשר לביכורים ואילו חלה לא כתיב בהאי ענינא כן נ"ל נכון לולי דרש"י ז"ל לא פירש כן ועיין עוד בפרש"י בכתובות דף כ"ה שכתב עוד טעם אחר דתרומות ומעשרות אין נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה והנלע"ד כתבתי ודו"ק ועיין בסמוך:

שם ואי כתב רחמנא ביכורים ולא כתב מלך ה"א מלך דדרכו לכבש לאלתר ואידך ניכתוב מלך ולא בעי ביכורים ואנא אמינא מה מלך דלכבש לאחר ירושה וישיבה ביכורים לא כ"ש וכתבו בתוספות ישנים דהשתא לית ליה הך סברא דלעיל ביכורים דמתהני מיניה לאלתר עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהשתא חזר בו תכ"ד מהאי סברא ולא פירש אמאי לא משמע ליה השתא הך סברא דלעיל אמנם לולי דברי התוספות ישנים היה נ"ל דהנך תנאי פליגי בפלוגתא דתנאי בסנהדרין פ' כהן גדול דאיכא למ"ד התם דזקנים שבדור כהוגן שאלו תנה לנו מלך לשפטינו ונערים שבהן קלקלו ואמרו יצא לפנינו וילחם מלחמתנו נמצא דלפ"ז לקושטא דמילתא מלך אין דרכו לכבש וא"כ איכא למימר דהא דקאמר לעיל אי כתב ביכורים ולא כתב מלך ה"א מלך דרכו לכבש והיינו לצריכות' בעלמא דאי לא הוי כתיב במלך וירשת וישבת הייתי אומר דלאלתר משום דדרכו לכבש מש"ה כתב רחמנא במלך וירשת וישבת דלקושטא דמילתא אין דרכו לכבש ומש"ה נצטוו בפירוש שלא למנות מלך אלא אחר הכיבוש למען ידעו כי ה' יצא לפניהם ללחום מלחמתם ולא נצטוו למנות מלך אלא לשפטם בלבד ולפ"ז קאמר נמי שפיר דאי כתב מלך לא הוי ידעינן ביכורים משום דקמיתהני מיניה לאלתר משא"כ במלך הוי איפכא אבל אידך תנא דס"ל דהוי שני כתובים ס"ל כאידך תנאי ר"פ כ"ג בסנהדרין דמצות מלך היא מצוה גמורה שיצא לפניהם במלחמה וא"כ הך סברא דמלך דרכו לכבש לפי האמת אלים טובא ושפיר ילפינן מיניה ביכורים דאי משום דמיתהני מיניה אפ"ה מלך דדרכו לכבש עדיף מיניה טובא כן נ"ל ועוד אבאר בסמוך בענין אחר ודו"ק:

שם ואידך אי הוי כתיב הכי ה"א מידי דהוה אחלה. ונראה דאידך תנא דלעיל דס"ל דהוי שני כתובים משמע ליה דלא הוי שייך למילף ביכורים מחלה כיון דשני קרא בלישנא דביכורים הוי כתיב כי תבואו אל הארץ ובחלה כתיב בבואכם וכדאיתא בסיפרי הובא בלשון רש"י סוף פירקין דמה"ט דמשונה ביאה זו דחלה הוא דילפינן דחלה נוהג מיד כשנכנסו לא"י ואידך תנא לית ליה האי סברא ועוד יש לפרש לפי מאי דפרישית לעיל דאדרבא איכא למילף טפי ביכורים מתרומה בהקישא ועוד דבביכורים גופא כתיב אשר תביא מארצך דמשמע נמי לאחר ירושה וישיבה כמו בתרומה כדפרישית בשיטת רש"י דלקמן סוף פירקין אלא דאכתי ס"ד דנהי דירושה וישיבה דביכורים לא איצטריך לגופא אפ"ה כתביה רחמנא ללמד על כל ביאות שבתורה דלאחר ירושה וישיבה ואהא מסיק לעיל בסמוך שפיר דלהא נמי לא איצטריך דבלא"ה הוי ילפינן לכולהו ביאות בק"ו ממלך דדרכו לכבש אע"כ דאדרבה כתב ביכורים דליהוי שני כתובים משא"כ אידך תנא דמשמע ליה האי סברא דמידי דהוי אחלה ס"ל דתרומה גופא לא ידעינן דלאחר ירושה וישיבה אלא לבתר דכתיב בביכורים להדיא וילפינן תרומה ומעשרות מביכורים בהקישא כדפרישית ואי לא הוי כתב בביכורים הוי ילפינן לכולהו מחלה כן נ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה מושב דכתב רחמנא ובד"ה בזמן דאיכא פסח כו' עיין במהרש"ל זמהרש"א ויש לי לדקדק בדבריהם אלא דלפי שלכל הפירושים הדיבור הראשון הוא גליון לא רציתי להאריך בהן. אמנם במה שהקשו בתוספות ביאה דכתיב בפסח למה לי ותירצו די"ל עשה מצוה זו כו' ולפ"ז אכתי תיקשי דהמקשה מתפילין ופטר חמור דלא אסיק אדעתא הך דרשא דעשה מצוה זו א"כ אמאי לא קשיא ליה מביאה דפסח דכתיב מקמי תפילין ופטר חמור אלא דאיכא למימר דמביאה דפסח לא פסיקא להקשות דאפשר דבאמת לא נתחייבו עד ביאתן לארץ והך פסח דמדבר ע"פ הדיבור היה כמו שכתבו התוספות בד"ה הואיל ונאמרה לחד שינוייא והתוספות גופייהו לא קשיא להו הכא אלא לאידך שינויא דלעיל דאפשר דלא ס"ל הא מילתא דפסח מדבר היה ע"פ הדיבור משא"כ מתפילין ופטר חמור מקשה הש"ס שפיר בפשיטות וכדפרישית בתחלת סוגיין דלכ"ע נהגו במדבר ולדורות אף בח"ל כמו שהארכתי מסוגיא דפ"ק דבכורות ועיין במה שכתבתי לעיל כיוצא בזה על קושיית מהרש"א מביאה דחדש:

בד"ה ממחרת הפסח כו' הקשה הר"א אבן עזרא כו' עד סוף הדיבור. עיין בתוספות בפרק קמא דראש השנה דף י"ג שהביאו התוספות באריכות לשון הירושלמי בפ"ק דחלה דפלוגתא דאמוראי היא אי ממחרת הפסח דקרא איירי בט"ו בניסן כפירוש ר"ת כאן או בט"ז בניסן כפירוש ר"י וע"ש בחידושינו. מיהו נראה דאפ"ה הוצרכו ר"ת ור"י כאן לפרש כן ליישב סברת המקשה דהכא דמקשה בפשיטות למ"ד לאחר ירושה וישיבה מההיא קרא ולא משמע ליה לפרש ממחרת הפסח בט"ו בניסן דמיקרי נמי ממחרת הפסח וע"ז מפרש ר"ת דלשון הפסוק ע"כ משמע ליה הכי ומקלי לחוד קשיא ליה דמעיקרא לא אכול ואפ"ה משני שפיר לא הוו צריכי דיתורא דקרא להכי אתא כמו שאבאר ור"י מפרש בפשיטות דע"כ ממחרת הפסח איירי בט"ז בניסן דאל"כ למאי איצטריך כו' עיין בסמוך מיהו במה שמפרש ר"ת דבט"ו אכלו מצות מן הישן משמע לכאורה דפשיטא ליה דאיסור חדש בכניסתן לארץ לא היה נוהג אלא בתבואה חדשה ולא בשל אשתקד וזה דלא כשיטת הירושלמי דנהג אף בשל אשתקד ע"ש אלא דיש ליישב שיטת ר"ת ג"כ כמסקנת הירושלמי דהיו אוכלים מצה ממה שתגרי אומות העולם מוכרין להם וכמו שאבאר באריכות בקונטרס בדיני חדש בעזה"י:

דף לח עמוד א

תוספות בד"ה דאקרוב עומר שלמי) כו'. בירושלמי מקשה כו' דין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור כו'. האי לישנא ליתא בירושלמי אלא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ שכתובה בצידה ע"ש אלא דהר"ש בפירוש המשניות במסכת חלה מפרש לה הכי דהאי כתובה בצידה לאו דוקא אלא כל היכא דאיכא עשה דלאחר הדיבור ה"ל כאילו כתובה בצידה ולאפוקי עשה דקודם הדיבור אתא ע"ש. ולענ"ד הטעם מבואר דכיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכל כללי עשה ולא תעשה נאמרו בסיני א"כ כל היכא דכתיב העשה סתם משמע דאפילו במקום דאיכא לא תעשה אפ"ה יקיים העשה דעשה דוחה ל"ת אם לא היכא דגלי קרא משא"כ הכא בעשה דבערב תאכלו מצות שנאמר במצרים דאכתי לא הוי נהוג איסור חדש כלל לא שייך לומר דכיון דסתם משמע אפילו מן החדש דהא אכתי לא נהוג הוצרך קרא למעוטי כן נ"ל. ולפ"ז נתיישב לי מה שמקשין העולם על דברי התוספות כאן דבפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב מקשה הש"ס להיפך דלא מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת מפסח ומילה ותמיד שדוחין שבת דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור א"כ משמע דעשה דלפני הדיבור חמיר טפי לדחות ל"ת וכן הקשה מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו. אמנם כן לענ"ד לא קשה מידי דבפסח ומילה ותמיד נהי דאית בהו עשה דלפני הדיבור אפ"ה אית בהו נמי עשה בהדיא אף לאחר הדיבור דה"ל כאילו כתובין בצידה לענין דדחי שבת אף שכבר נצטוו על מצות שבת ואפ"ה לא מצינן למילף בעלמא דמה להנך דנהוג נמי אף קודם הדיבור והויא פירכא גמורה משא"כ הכא לענין עשה דבערב תאכלו מצות לא אשכחן לה אלא קודם הדיבור דאף על גב דבפרשת בהעלותך כתיב בפסח מדבר על מצות ומרורים יאכלוהו נ"ל דהאי לאו לשון עשה דמצה הוא אלא עשה דפסח שני שיאכלו מצה עמה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דאין מעכבין הפסח אלא למצוה בעלמא דאכילת פסח לאכול מצה עמו ובפרש"י בחומש מפרש להדיא שלא בא אלא לאסור אכילת חמץ עם הפסח בפסח שני. ועוד דמהאי קרא לא שמעי' שאכילת מצה היא דוקא מחמשת המינין וסד"א דבאכילת מן נמי מקיים מצות מצה עם הפסח אי לאו דאיכא קרא אחרינ' בפרשת בא דאכילת מצה אינו אלא מחמשת המינין שבאין לידי חימוץ וא"כ הדר ה"ל עשה דלפני הדיבור כיון שלא נשנה לאחר הדיבור ולא הוי דומיא דעשה דפסח ותמיד ומילה דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחי שבת היינו מהנן קראי דכתיבי עשה לאחר הדיבור ודוק ותשכח וא"כ שפיר קאמר בירושלמי דעשה דמצה לא דחי ל"ת דחדש כיון דאכתי לא הוי נהוג במצרים ועוד דאף בפסח מדבר נמי אכתי לא הוי נהוג איסור חדש אלא שאין צורך לכך דבלא"ה נ"ל פשוט ומוכרח דעשה דמצה לא דמי כלל לעשה דפסח ומילה ותמיד דעיקר עשה דידהו דדחי שבת נאמר לאחר הדיבור כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה ובני ישראל וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש לתמוה טובא על דבריהם למה הוצרכו לידחק בכך דלכאורה אדרבא מהאי קרא דכתיב בהדיא מקשה הש"ס שפיר טפי דכיון דכתיב בהדיא וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת הארץ א"כ מיותר לגמרי האי קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכבר כתבתי דבין לפירוש ר"ת ובין לפי' ר"י עיקר קושיי' המקשה הוי מייתורא דקראי ולפ"ז צריך לומר דהא דמשני הש"ס לא הוי צריכי היינו דייתורא דקרא להכי איצטריך ולאשמעינן חידוש טובא שהמן היה חביב כ"כ על ישראל שכל זמן שהיה אפשר להם באכילת המן לא רצו לאכול מתבואת והארץ כמו שכתבו התוס' בפ"ק דר"ה דף י"ב בשם המדרש ע"ש והך מילתא ודאי לא ידעי מפשטא דקרא דוישבות המן וגומר דלכאורה משמע דאירידת המן קאי אבל מייתורא דקרא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול שפיר שמעינן להא מילתא דמעיקרא לא רצו לאכול כיון שהיה להם מן והיה חביב עליהם ביותר והיינו דמייתי נמי מקרא דובני ישראל דאף על גב שפסק המן מלירד בז' באדר שבאו לקצה הארץ אפ"ה נעשה להם נס שאכלו מהמן שבכליהם עד בואם לארץ נושבת בט"ו בניסן או איפכא ליש מפרשים ובודאי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא כיון שכבר היה להם תבואה אלא ודאי דהנס נעשה להם גם כן לפי שהיה המן חביב עליהם יותר כן נ"ל נכון וברור בעזה"י:

גמרא תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר ג' מצות כו' כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה כו'. משמע להדיא דאיירי בכלאי הכרם דוקא כפירש"י דכלאי זרעים והרכבת האילן מותרין בהנאה ואפילו באכילה כדאיתא להדיא במשנה דמסכת כלאים ואף ע"ג דלקמן משמע דהרכבת האילן פשיטא דאסור אף בח"ל היינו מהקישא דבהמתן אבל כלאי הכרם דלא אתיין מהן הקישא כדאיתא לקמן מש"ה הוצרך רשב"י למילף בק"ו אלא דאכתי יש לדקדק כיון דסוף סוף ע"כ לא דריש ר' שמעון הך דרשא דלקמן דמסקינן שדך למעוטי זרעים דח"ל והיינו כלאי הכרם לפרש"י ותוספות דלקמן א"כ אמאי הוצרך רשב"י למילף כלאי הכרם מערלה בק"ו ואמאי לא יליף לה בפשיטות מק"ו דהרכבת האילן דמותר אף באכילה ואפ"ה אסור בח"ל כ"ש לכלאי הכרם ואפשר דס"ל לרשב"י דהרכבת האילן אסור לבני נח וא"כ איכא למיפרך מה להרכבת האילן שאיסורן נוהג בבני נח דבכה"ג מסיק הש"ס בכמה דוכתי דשייך הך פירכא מש"ה איצטריך למילף בק"ו מערלה כן נ"ל ולקמן גבי ואלא הכתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ אבאר יותר ע"ש:

תוספות בד"ה וה"ה ערלה בשתים וא"ת טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו כו' עד סוף הדיבור. ואף על גב דלפי מה שפירש"י לקמן סוף פירקין דתרומה אינו נוהג אף בא"י אלא לאחר ירושה וישיבה ילפינן לה מדכתיב תבואת זרעך אפילו הכי לא שייך למעט ח"ל מהאי מיעוטא דנהי דלענין כלאים ממעטינן לקמן משדך למעוטי ח"ל וכן לענין ביכורים ממעטינן בפ' הספינה שדך למעוטי ח"ל אפ"ה בקל יש לחלק בין מיעוטא דשדך ובין מיעוטא דתבואת זרעך. אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דתרומה אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה היינו משום דתרומה איתקש לביכורים א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן וכ"ש דהכא אליבא דרבי שמעון קיימינן דדריש להדיא בפרק הערל דף ע' דתרומה איתקש לביכורים ע"ש:

דף לח עמוד ב

ויש לומר דאיכא למיפרך מה לחדש שאין בשאלה תאמר להנך שהן בשאלה כו' עכ"ל. ולא יכולתי להבין דבריהם בזה דמה פירכא היא זו דסוף סוף אי מיתשל עלייהו הדרי לטיבלא וצריך להפריש תרומות ומעשרות כמקודם דלכאורה עיקר קושייתם מעיקרא מתרומות ומעשרות לאו לענין איסור תרומה לזרים או לטמאים איירי אלא מעיקר חיוב הפרשה איירי אי נוהג בח"ל או לא וא"כ תו לא שייך הך פירכא ויש ליישב בדוחק:

גמרא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר כל מצוה כו' לאחר כניסתן לארץ אין נוהגין אלא בארץ חוץ מן השמטת כספים ושילוח עבדים כו'. לכאורה האי כללא דסיפא לאו דוקא דהאיכא נמי הרכבת האילן דקאמר רבי יוחנן לקמן דאף על גב דחובת קרקע היא אפילו הכי נוהג בין בארץ ובין בח"ל ומפיק לה מקרא ומשמע דליכא מאן דפליג בהא דהא לא אשכחן בהא מילתא פלוגתא דתנאי והיאן פליג רבי יוחנן אדרבי אלעזר ברבי שמעון אלא ע"כ כדפרישית וכדאמרינן בעלמא דאין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ:

רש"י בד"ה רבי אלעזר ברבי שמעון פליג אדאבוה כו' וערלה וכלאים אינו אלא הלכה או דברי סופרים כדלקמן עכ"ל. ונראה דהא דפסיקא ליה לרש"י דר"א ב"ש ס"ל דערלה נוהג מיהא בח"ל מדרבנן ואמאי לא ס"ל כרבי אליעזר הגדול דלקמן דאין ערלה כלל בח"ל אף מדרבנן אלא משום דמשמע לרש"י דוחק לומר דחמש מחלוקות בדבר דלרבי שמעון שלשתן נוהגין מדאורייתא ולד"א ב"ש כולן אין נוהגין אף מדרבנן כמ"ש התוספות לקמן דאין סברא לתחמיר מדרבנן בכלאים יותר מבערלה ולת"ק דמתניתין חדש אין נוהג אף מדרבן וערלה וכלאים נוהגין ולרבי אליעזר דמתניתין דהוא ר"א הגדול דלקמן הוי איפכא דחדש נוהג אף מדאורייתא וערלה וכלאים אין נוהגין כלל ולתנא דמתניתין דערלה ס"ל דחדש נוהג מדאורייתא וערלה הלכה וכלאים מד"ס ומשמע ליה דוחק לפרש כן מש"ה ניחא ליה שפיר לפרש דר"א ב"ש ס"ל לגמרי כתנא דמתניתין ות"ק דמתניתין ר"א ב"ש היא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובקונטרס אחרון אבאר יותר ודו"ק:

תוספות בד"ה הערלה הלכה כו וי"ל דקסבר האי תנא כו' שדך למעוטי זרעים כו' ואין לומר דערלה מיהא ניתי בק"ו דחדש כו' עכ"ל. נראה דעיקר דבריהם בזה למ"ד ערלה הלכות מדינה דלמ"ד הלכה למשה מסיני בלא"ה אתי שפיר דאע"ג דערלה אתיא בק"ו אפ"ה איצטריך הילכתא למימר דודאה אסור וספיקה מותר כמו שיבואר בסמוך ובקונטרס אבאר באריכות מה שיש לדקדק בדברי התוספות בזה ועיין עוד בסמוך:

דף לט עמוד א

תוספות בד"ה תני חדש וא"ת אמאי צריך למחוק כו' וי"ל דאין סברא לומר שיהא מחמיר בכלאים יותר מערלה כו' עכ"ל. אף על גב דכלאים ודאי חמירי שאיסורן איסור עולם משא"כ בערלה לפרש"י דלעיל ולפירוש התוספות אין היתר לאיסורן משא"כ בערלה אפ"ה לא משמע להו להחמיר בשביל כך בח"ל ודוקא בחומרא דאיסור הנאה מפליג הש"ס בסמוך בין כלאי הכרם לכלאי זרעים לענין ח"ל. ואכתי איכא למידק דיש סברא להחמיר בכלאים טפי בח"ל דגזרינן אטו כלאים דהרכבת אילן דמשמע בסמוך דלכ"ע אסור בח"ל מדאורייתא. אלא דהא נמי ליתא דא"כ בכלאי זרעים שייך לגזור יותר אטו הרכבת אילן ואפ"ה מסקינן בסמוך דשרי בח"ל לכ"ע. אבל הא ודאי קשיא לי דאכתי אמאי צריך למחוק אף הא מצינן למימר דאף קאי אהרכבת אילן דאסור לכ"ע בח"ל והוי בכלל לשון סתם כלאים כדאמר רבי יוחנן בסמוך לוקין על כלאים בח"ל ומוקמינן לה בהרכבת אילן ובלא"ה נמי לא מצינן למימר דכלאים דת"ק כל כלאים במשמע דהא ודאי כלאי זרעים שרי לכ"ע בח"ל ויש ליישב בדוחק:

בא"ד ולא פריך אלא למ"ד ערלה הל"מ עכ"ל. ועיין במהרש"א שכתב דטעות נפל' בל' התוספות שלפנינו ולענ"ד אין צורך למחוק הספרים דכוונתן דלמ"ד ערלה הלכות מדינה בלא"ה א"א לפרש לשון אף מדאורייתא כמ"ש מהרש"א ז"ל בעצמו ומה שכתב דאיכא למימר דר"א ס"ל כר"ש בן יוחאי דכולהו מדאורייתא אפ"ה לא שייך לשון אף אמילתא דת"ק כיון דלת"ק לא איירי באיסורי דאורייתא כלל אפילו אי לר"א אסורי מדאורייתא אפ"ה לא שייך לשון אף אע"כ דלמ"ד ערלה הלכות מדינה לא נחית לחלק כלל בין דרבנן לדאורייתא ודוקא למ"ד ערלה הל"מ שפיר כתבו התוספות דפריך בגמר' שפיר דלא שייך אף אכלאים דכיון דערלה לת"ק מדאורייתא וחדש לר"א נמי מדאורייתא לא ה"ל לר"א למימר לשון אף החדש דהאי לישנא טפי משמע דאף קאי אערלה דת"ק ולא אכלאים דהוי דרבנן וחדש דאורייתא כן נ"ל בכוונת התוספות. ועוד היה נ"ל לפרש בפשיטות דבלא"ה לא משמע להו להתוספות לפרש קושיית המקשה למ"ד הלכות מדינה דאם כן לא קשה דר"א אדר"א דהא מצינן למימר דהא דקאמו ר"א הגדול אין ערלה בח"ל היינו דמדינא ליכא אבל מנהגא בעלמא איכא תדע דהא מדתנינן במסכת ערלה הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים ומפרשינן הלכות מדינה ואפ"ה לא תני לערלה וכלאים כחדא דהוי מד"ס אלמא דלא מיקרי דברי סופרים אלא מנהג בעלמא מש"ה ניחא להו להתוספות דהקושיא דוקא למ"ד ערלה הל"מ כן נ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

גמרא ואלא הכתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבח"ל ופרש"י ותוספות דאכלאי כרם קאי. ופירושם מוכרח דהא קאמר בגמרא להדיא כאן בכלאי הכרם משמע בפשיטות דבכלאי הכרם לא הוי אלא מד"ס ולא מדאוריי' וע"כ היינו ממיעוטא דשדך דאל"כ ניליף בק"ו מחדש או מהרכבת אילן גופא דשרי באכילה וכ"ש בהנאה משא"כ בכלאי הכרם דאסור בהנאה ואיכא ק"ו אלא דאפ"ה ממעטינן להו ממיעוטא דשדך וכמ"ש התוספות דלכלאי זרעים גרידא לא איצטריך דמהיכא תיתי ליתסרא דהא ליכא ק"ו אלא דאכתי קשיא לי טובא מנ"ל למעוטי כלאי הכרם דילמא למעוטי זרעים לחוד אתא דלא נילף במה מצינו כלאי זרעים מהרכבת אילן גופא ומה שכתבתי לעיל דאיכא למיפרך מה להרכבת אילן שנוהג בבני נח אכתי קשה תינח למ"ד דכלאים נוהג בבני נח משא"כ לאינך תנאי דפליגי וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא בהל' מלכים דלא נצטוו ב"נ כלל בשום כלאים דפסיק כרבנן דסנהדרין דלא מנו כלאים בהדי שבע מצות ע"ש א"כ הדרא קושיא לדוכתא מנא לן למעוטי כלאי הכרם דאינו נוהג בח"ל האיכא לאוקמי מיעוטא אכלאי זרעים לחוד דלא ניליף בבנין אב מכלאי' דהרכבתאילן דבתרווייהו איירי פשטא דקרא דלא תזרע כלאים מש"ה איצטריך מיעוטא דשדך אבל כלאי הכרם דאיכא ק"ו מתדש ומהדכבת אילן גופא אכתי איכא למימר דאסירי. מיהו מפרש"י דשמעתין משמע דבאמת הא דקאמר רבי יוחנן הכא דלוקין על הרכבת אילן בח"ל דבר תורה היינו דוקא למ"ד דכלאים נוהג בב"נ ואית ליה מימרא דשמואל אבל מאן דס"ל בסנהדרין דכלאים אין נוהג בבני נח לית ליה כלל האי היקישא דהאי קרא איירי בהרכבת אילן דוקא אלא דסוגיית הש"ס לא משמע הכי דא"כ תיקשי הרכבת אילן אפילו בא"י מנא לן אע"כ דכולהו תנאי מודו דפשטא דקרא דאת חקותי תשמרו שדך לא תזרע כלאים איירי בהרכבת אילן וכמו שפירשו התוספות בב"ק ס"פ הפרה ובפרק אלו טריפות דאף דאין נוהג בב"נ אפ"ה שייך לשון חוקתי כיון דכתיב למינהו במעשה בראשית א"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיצטריך למעט זרעים גרידא וכל שכן דקשה טפי להא דבעי רבי חנינא בר פפא בפרק אלו טריפות וכיון דאסכים הקב"ה בדשאים כמאן דכתב למינהו דמי א"כ דמו לגמרי להרכבת אילן ואיצטריך קרא למעוטי אבל כלאי הכרם לעולם דאסור בח"ל. ולכאורה מסוגיא דשמעתין גופא מוכח כן דמקשה בפשיטות ואלא הכתיב שדך וכבר הקשיתי לשאול לעיל א"כ לרשב"י דאמר דחדש וערלה וכלאים כולהו אסירי מדאורייתא א"כ שדך מאי עביד ליה וכה"ג למ"ד דחדש מותר מן התורה בח"ל אמאי איצטריך שדך למעוטי כלאי הכרם מהיכא תיתי ליתסר כיון דליכא ק"ו מחדש אע"כ דלהנך תנאי נמי איצטריך שדך למעט כלאי זרעים דלא נילף מהרכבת אילן במה מצינו דלית להו פירכא למאי דס"ל דהרכבת אילן אינו נוהג בבני נח מ"מ להרמב"ם ז"ל שפוסק להדיא דאין נוהג בבני נח ואפ"ה כתב דכלאי הכרם בח"ל אינו אלא מדרבנן והוי כתרתי דסתרן וצ"ע ודו"ק. ובקונטרס חדש אבאר יותר. ומה שכתב מהרש"א ז"ל בל' התוספות דבכלאי זרעים איכא צד ק"ו לשיטת התוספות לעיל דחדש יש היתר לאיסורו משא"כ בזרעים ונדחק ליישב ובספר עצמות יוסף כתב כמה פעמים בשמעתין דשייך בכלאי זרעים ק"ו או בנין אב מחדש ואחר המחילה מכבוד תורתם דברי שגגה הם דמה לחדש שאסור באכילה משא"כ כלאי זרעים דמותרין באכילה אבל מה שדקדקתי למילף כלאי זרעים מהרכבת אילן עולה יפה דהרכבת אילן נמי מותרין באכילה וצריך עיון ליישב:

תוספות בד"ה לא קי"ל כרבי יאשיה כו' ותדע מדקאמר הא כתיב שדך למעוטי זרעים שבח"ל ואי לית ליה לרבי יאשיה כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ולענ"ד שפירוש רש"ל ז"ל מוכרח בכוונת התוספות ויתכן יותר לפי מאי דפרישית בסמוך דמה שכתבו התוספות בדיבור הקדום דלא איצטריך למעט כלאי זרעים גרידא אינו מוכרח כ"כ דלמ"ד דהרכבת אילן אינו נוהג בבני נח שפיר איצטריך למעט כלאי זרעים דלא נילף לאיסורא בבנין אב מהרכבת אילן כדפרישית. ועוד נ"ל דעיקר דיוק התוספות מלשון הגמרא דקאמר למעט כלאי זרעים ולא קאמר להדיא למעוטי כלאי הכרם שבח"ל אע"כ דבכלאי הכרם שייכי תרי לאוין חד מכלאי זרעים שבו ואידך מחרצן וקאמר שפיר דאתא למעוטי זרעים שבח"ל והיינו כדמסקו התוספות דכלאי הכרם לעבור בשני לאוין הוא דאתא כן נ"ל ועדיין צ"ע:

גמרא כלאי הכרם דבא"י אסירי בהנאה בח"ל נמי גזרו ביה רבנן כלאי זרעים דבא"י לא אסירי בהנאה כו'. לכאורה הוי מצי למימר דכלאי זרעים דבא"י מותרין אף באכילה כדתנן להדיא במשנה דכלאים וכ"כ כל הפוסקים. אלא דנראה דלא ניחא ליה לתלמודא למימר דמה שגזרו בח"ל תליא באיסור אכילה גרידא דא"כ תיקשי חדש לת"ק דמתניתין דמשמע מסוגייא דשמעתין דאף מדרבנן אין נוהג בח"ל מדלא תני להו בהדי ערלה וכלאי' והיינו ע"כ משום דס"ל דלא גזרו בח"ל אלא במאי דאסור בהנאה בא"י כגון ערלה וכלאים משא"כ בחדש דשרי בהנאה כן נ"ל ומכאן נמי יש לדקדק על לשון התוספות דמנחות שכתבו דמשמע בשמעתין דאיכא למ"ד חדש מדרבנן וליתא למאי דפרישית ומבואר בקונטרס אחרון:

דף לט עמוד ב

כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל הארץ ופרש"י מטיבין לו בעה"ז ונוחל הארץ לעולם הבא. ומשמע דמאריכין ימיו נמי היינו בעה"ז וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ולפ"ז הוי מתניתין דלא כר' יעקב דבסמוך למימרא דרבא וקשיא לי הא רבא גופא אמר בשילהי מועד קטן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא ומייתי ראייה מרבה ורב חסדא וא"כ תיקשי ליה מתניתין דהכא ואף שהתוספות תירצו שם אהא דאין מזל לישראל דלפעמים ע"י זכות משתנה אפ"ה לא אתי שפיר לישנא דמתניתין דקתני בלשון כלל דמשמע דלעולם מי שזכיותיו מרובים מעוונותיו אף במצוה א' מאריכין ימיו וא"כ ודאי בזכותא תליא מלתא. מיהו אגופא דמתניתין לא קשה מידי לפי מה שמצאתי בל' הירושלמי דשמעתין דכל העושה מצוה א' היינו שמייחד לו מצוה א' שאינו עובר עליה כל ימיו וא"כ אפשר דע"י זכות כי האי מאריכין לו ימיו דוקא אבל במי שאינו מייחד מצוה א' כה"ג אף שהוא צדיק גמור אפ"ה אין המזל משתנה לפעמים אלא דמסוגיא דשמעתין ודאי מוכח דלא ס"ל כפירוש הירושלמי דאל"כ לא הוי מקשה מידי בסמוך ממתניתין דפאה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מיהו בר מן דין לא ידעתי אמאי פשיטא להו לרש"י ותוס' דהא דקאמר רבא בסמוך הא מני ר' יעקב היא אברייתא קאי דהא מצינן לפרש איפכא דרבא מוקי מתניתין דהכא כר' יעקב דכי היכי דאמר ר' יעקב דלמען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך היינו בעולם שכולו טוב ולעולם שכולו ארוך הכי נמי מפרשינן למטיבין לו ומאריכין ימיו דמתניתין בהאי גוונא גופא ותנא דמתניתין לישנא דקרא נקיט והשתא א"ש נמי דלרבא לא צריכין נמי לאוקמי מתניתין דפיאה בסמוך דוקא בבינוני ולענין דאם היתה שקולה מכרעת אלא אף בצדיקים גמורים ואפ"ה אין להם שום פירות בעוה"ז כלל לבר מהנך מצות דקחשיב התם. וכמו שכתבתי נראה מפירוש הרב מברטנורה ע"ש ושיטת רש"י ותוספות צ"ע למה לא פירשו כן ועיין עוד בחידושי לב"ק סוף פרק הפרה שם כתבתי ענין עולם שכולו טוב ועולם שכולו ארוך דלאו חדא מילתא היא וכה"ג מצינן לפרש נמי בענין ונוחל הארץ כדכתיב נמי למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך והיינו ארץ העליונה ודו"ק:

גמרא ורמינהי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז והקרן קיימת לעוה"ב כו' ויש לדקדק דאכתי מאי קושיא דלמא בהנך דהתם דוקא אוכל מהפירות והקרן קיימת לגמרי משא"כ בשאר מצות אע"פ שיש לו שכר ג"כ בעוה"ז ובעוה"ב אפ"ה הכל מהקרן וכדמפלגינן לקמן להדיא בדף הסמוך דמצוה שהוא טוב לשמים ולבריות יש לה פירות משא"כ בטוב לשמים לחוד אין לו פירות ויש ליישב דאפ"ה קשיא ליה לישנא דמתניתין דקתני מטיבין לו והיינו בעוה"ז ואי ס"ד דמנכין להם מהקרן לפי חשבון אין זו הטבה כלל אע"כ דבכולהו דיש להם בעוה"ז אין מנכין להם כלום מהקרן ומקשה שפיר:

שם אמר רב יהודא הכי קאמר כו' ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה כו'. נראה דרבי יהודה הוצרך לפרש כן בתירוצו משום סיפא דמתניתין דזה עיקר החילוק בין רישא לסיפא דרישא כיון דעשה מצוה אחת יתירה נידון כצדיק גמור ובסיפא מפרש לה נמי כה"ג שעשה עבירה אחת יותר מחציו ונידון כרשע גמור והיינו כדמסקינן דעבדין ליה יום טב ויום ביש וכדאיתא באידך ברייתא והשתא אתי שפיר נמי דהא דקאמר ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה לאו דדמיין לגמרי שהרי אין הקב"ה מקפח שכר שום מצוה ואף לעתיד כל צדיק וצדיק יש לו מחיצה בפני עצמו לפי מעשיו וא' נכוה מחופתו של חבירו אלא דלהא מילתא דומה כמי שמקיים כל התורה דמיקרי צדיק גמור דנפרעין מעונותיו בזה העולם ועבדין ליה יום טב כן נ"ל ויש לפרש עוד בדרך אחר אלא שאין רצוני להאריך בעניני הגדה כאלה הנוגעין בעומק הדין שהן א' מהדברים המכוסין מבני אדם ונסתרות לה' אלקינו:

תוספות בד"ה שאם היתה שקולה מכרעת וא"ת בלאו הכי נמי כו' עד סוף הדיבור. נראה דעיקר קושייתם מלשון מכרעת דקאמר הכא והתם משמע דאף במחצה על מחצה מכריע משא"כ בהא דקאמר רב יהודה הכא מעיקרא דכל העושה מצוה א' יתירה דומה כמי שמקיים כל התורה לא קשיא להו כלל דפשיטא להו דבמחצה על מחצה לא הוי כצדיק גמור ומתרצין בתוספות דאף בלשון הכרעה נמי שייך לחלק בין רוב זכיות ממש ובין מטה כלפי חסד דהתם כן נ"ל בכוונת התוספות אלא דאכתי יש לדקדק בעיקר קושייתם דקשיא להו מהא דפ"ק דר"ה דאמרי בית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד ושם משמע להדיא דב"ה לא איירי אלא בג' כיתות ליום הדין ומפרשים שם בתוספות דהיינו לכשיחיו המתים ואילו בדין דעוה"ז שאדם נידון בכל שנה אמרינן התם דבינונים תלויין ועומדין מר"ה עד יוה"כ זכו נכתבין לחיים א"כ משמע דלא שייך בהאי דינא ורב חסד מטה כלפי חסד א"כ אין מקום לקושיית התוספות דהא שפיר אמרינן הכא דבהנך מצות שאדם אוכל לפירותיהן בעוה"ז אם היתה שקולה מכרעת ואין תלויין ועומדין וכ"ש דקשה יותר לפמ"ש שם התוספות דהא דנכתבין לחיים נמי לא איירי מענין עוה"ז ע"ש דמייתי ו"איה מסוגייא דהכא א"כ לא מקשו הכא מידי וצ"ע ולפי שאין כאן עיקר מקומו אין להאריך ובחידושי ר"ה ביארתי באריכות:

שם והא אמר ר"א שלוחי מצוה אין ניזוקין והקשה בס' עצמות יוסף דלמא שאני הכא דמהרהר בעבירה הוי. ולא קשה מידי דאכתי מקשה שפיר דאף על גב דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא מ"מ כיון דאמר ר"א שלוחי מצוה אין ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן דבעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא א"כ אכתי ה"ל למצוה לאגוני דלא ליתי לידי הרהור ואהא מסקינן שפיר דסולם רעוע הוי ומש"ה לא הוי כמצוה בעידנא דעסיק בה שלא היה לו לסמוך על הנס אלא דאפ"ה מייתי רבי יעקב שפיר דאי ס"ד דלמען יאריכון ימיך דכתיב בשילוח הקן דברים ככתבן דמצות שילוח עדיף משאר מצות ה"ל לאגוני אף בסולם רעוע או להגין מתחלה שלא יעלה במחשבתו לילך על סולם רעוע דהא מגנא אפילו מהרהור עבירה אחרינא וכ"ש מהרהור כי האי כיון דמעיקרא למצות שילוח הקן איכוון:

שם התם בהליכתן שאני. ויש לתמוה דאכתי הכא נמי לענין מצות כיבוד מיהו עדיין בהליכתו הוי דהבא לי גוזלות אמר לו אביו ויש ליישב דאפשר דמהרהר בעבירה הוי להא מילתא גופא שלא יביא הגוזלות לאביו רק לקחן לצורך עצמו ולא מקשה אלא משילוח הקן לחוד ואם כן משני שפיר כן נ"ל נכון:

דף מ עמוד א

גמרא רמי ליה רבא לרב נחמן כו' בכיבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך כו' אמר רבא רב אידי אסברה לי אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו ועיין פרש"י. ולכאורה קשה מכאן על פירש"י דלעיל דרבא גופא מוקי למתניתין דהכא דקתני כל העושה מצוה א' מטיבין לו דהיינו בשכר פירות כפשטיה והא דקחשיב במתניתין דפיאה הנך דמייתי הכא אינו לענין אם היתה שקולה מכרעת א"כ לא מישתמע הך דרשא שפיר מכי פרי מעלליהם יאכלו ואדרבא טפי ה"ל לאוקמי קרא דאמרו צדיק כי טוב בצדיק גמור ממש שעשה מצוה א' יתירה ובאמת דלאו האי ולאו האי משתמעי שפיר וכן למאי דס"ד דרבא מעיקרא מקרא דלמען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך וכן כולהו קראי דמייתי מעיקרא לא משתמע שפיר לענין אם היתה שקולה מכרעת והיכא רמיזא אמנם למאי דפרישית לעיל אתי שפיר דלרבא מוקמינן למתניתין דכל העושה מצוה א' מטיבין לו כרבי יעקב דאיירי לעולם הבא ואין לו שום שכר בעוה"ז ומתניתין דפאה אפשר דאתי דלא כרבי יעקב אלא דאפ"ה מודו דכל המצות אין להם שכר מצות בעוה"ז דאין להם פירית לבר מהנך דמייתי מקרא מעיקרא דלמען ייטב לך ולמען יאריכון דכתיב בכיבוד אב ואם אשכר עוה"ז קאי. מיהו למאי דמסיק רבא דרב אידי אסברא לי מהאי קרא דכי פרי מעלליהם יאכלו א"כ שפיר מצינן לאוקמי מתניתין דפיאה נמי כר' יעקב דאע"ג דעיקר קרא דלמען יאריכון ימיך לא איירי באריכות ימים ממש לאגוני מסולם רעוע כדפרישית אפ"ה קתני שפיר דכיבוד אב ואינך שטובין לשמים ולבריות יש להם פירות בשאר עניני הצלחתן בעוה"ז שאין מנכין לו מהקרן:

דף מ עמוד ב

כל שישנו במקרא כו' בגמרא אמר ר"א בן צדוק כו'. לכאורה לא שייך הא מילתא דרבי אלעזר ב"צ כלל אמתני' דהכא אלא אמתניתין דלעיל דאיירי בכה"ג דיסורין לצדיקים היינו כדי להטיבן באחריתן וכדמוקי ליה אביי דעבדין ליה יום טב ויום ביש וכן כתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות וכן הוא בסדר עין יעקב אלא דמייתי בעין יעקב נמי הן מילתא דוכבר היו רבי טרפון וזקנים מהלכין בדרך נמי אמתניתין דלעיל ולכאורה שייך טפי אמתניתין דהכא דאילו במתניתין דלעיל דאיירי בשאר מצות לא אשכחן דמצילין מן החטא כ"א בתורה לחוד קתני במתניתין דהכא דכל שישנו במקרא ובמשנה לא במהרה חוטא והיינו כמו שנמנו ורבו בעליית בית נתזה בלוד שתלמוד גדול כן נראה לי ובחידושי אגדות כתב מהרש"א קצת בענין אחר עיין שם ומה שכתבתי נ"ל יותר נכון דאפשר דהיינו נמי דמסיק שהתלמוד מביא לידי מעשה והיינו נמי האי טעמא גופא דלא במהרה חוטא ודו"ק:

שם תניא רבי יוסי אמר גדול תלמוד שקדם לחלה כו' עיין פרש"י ונ"ל דעיקר הראיה דאף על גב דחלה ותרומה ושמיטין לא נהגו עד כניסתן לארץ אפ"ה נצטוו בכל דקדוקי פרטיהן מיד דבשמיטה כתיב בהדיא בהר סיני שנצטוו בכל פרטיהן מסיני וחלה נאמרה בשנה שניה אף שכבר נגזרה גזירת מרגלים שלא יבואו לא"י עד לאחר מ' שנה ואפ"ה ציוה אותם מיד כדי שיהא שכר תלמוד בידן כן נ"ל וכ"כ בחידושי מהר"י מטראני ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בענין תלמוד גדול או מעשה גדול שהביאו התוס' בד"ה לימוד גדול כתבתי בסוף פ"ק דבבא קמא:

סליק פרק האשה נקנית