קידושין כא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אההוא לקובעו חובה ואפי' לרבי יהושע ת"ש מה ת"ל (ויקרא כה, מח) יגאלנו יגאלנו יגאלנו ג' פעמים לרבות כל הגאולות שנגאלות כסדר הזה מאי לאו בתי ערי חומה ועבד עברי הנמכר לישראל לא בתי חצרים ושדה אחוזה בתי חצרים בהדיא כתיב בהו (ויקרא כה, לא) על שדה הארץ יחשב אמר רב נחמן בר יצחק בלקרוב קרוב קודם:
והנרצע נקנה ברציעה:
דכתיב (שמות כא, ו) ורצע אדוניו את אזנו במרצע וגו':
וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון:
דכתיב ועבדו ולא את הבן ולא את הבת לעולם לעולמו של יובל תנו רבנן מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירא והמחט והמקדח והמכתב ת"ל (דברים טו, יז) ולקחת לרבות כל דבר שנקח ביד דברי ר' יוסי בר' יהודה רבי אומר גמה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת ד"א המרצע להביא המרצע הגדול אמר רבי אלעזר יודן בריבי היה דורש כשהן רוצעים אין רוצעים אלא במילתא וחכ"א דאין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום וא"ת במילתא הם רוצעים היאך עבד עברי כהן יעשה בעל מום ההא אין נרצע אלא בגובה של אזן במאי קמיפלגי דרבי דריש כללי ופרטי ולקחת כלל מרצע פרט באזנו ובדלת חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת ר' יוסי דריש ריבויי ומיעוטי ולקחת ריבה מרצע מיעט באזנו ובדלת חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי מאי מיעט מיעט סם אמר מר המרצע להביא מרצע הגדול מאי משמע כדאמר רבא (בראשית לב, לג) הירך המיומנת שבירך ה"נ המרצע מיוחד שבמרצעין:
א"ר אלעזר יודן בריבי היה דורש כשהן רוצעין אין רוצעין אלא במילתא וחכ"א אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום:
ויעשה בעל מום אמר רבה בר רב שילא אמר קרא (ויקרא כה, מא) ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית חידוש הוא לא שנא כהנים ול"ש ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות רב אמר ומותר ושמואל אמר אסור א"ל רב נחמן לרב ענן כי הויתו בי מר שמואל באיסקומדרי איטלליתו מ"ט לא תימרו לי' מהא וחכ"א אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום וא"ת אין רבו מוסר לו שפחה כנענית תיפוק לי דבעינא (שמות כא, ה) אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני וליכא תו לא מידי איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא לא שנא כהן ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן מצות יתרות רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה דכ"ע לא פליגי דשרי דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כי פליגי בביאה שניה רב אמר מותר ושמואל אמר אסור רב אמר מותר הואיל ואישתריא אישתרי ושמואל אמר אסור דהא הויא לה גיורת וגיורת לכהן לא חזיא א"ד בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסירא זדהויא לה גיורת כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר חדהא לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה (דברים כא, יב) והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה כל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך לא קרינא ביה וראית בשביה ת"ר וראית בשביה טבשעת שביה אשת יואפילו אשת איש יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע מוטב שיאכלו ישראל בשר
רש"י
עריכה
ההוא - בכל גאולה תתנו תלה ביה קרא לקובעו חובה:
ואפי' לרבי יהושע - דאמר גבי שדה אחוזה רשות הכא מודה דחובה דלא יטמע בעובדי כוכבים:
לעולמו של יובל - כדילפינן בריש פירקין (דף טו.) מושבתם איש אל אחוזתו:
סול - ברוק"א (שפוד, קנה עץ מחודד) בלע"ז:
סירא - קוץ:
מקדח - טרייד"א (טריידר"א: מַקְדֵחַ) :
מכתב - גרייפ"א (גרפי"א: מַכְתֵּב, חרט) שחוקקין בפנקסיהן:
מרצע הגדול - לקמיה מפרש מאי גמרא:
יודן בריבי - יודן שמו וגדול בדורו היה וכל היכא דקרי ליה בריבי לשון חכמה וחריפות הוא:
אלא במילתא - אליה של אזן בבשר ולא בתנוך:
וחכ"א כו' - חולקין עליו וזו ראיה שלהם קים לן דאין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ולא יכול עוד לשוב לחיזוק הראשון ולקמיה ילפינן ושב אל משפחתו למוחזק שבמשפחתו והיאך הוא נעשה בעל מום והתנן (בכורות דף לז.) גבי מומין נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור:
הא אין רוצעים כו' - הרי יש לך ללמוד מכאן שאין רוצעין אלא בגובה של אזן:
במאי קא מיפלגי - גבי סול וסירא:
דריש כללי ופרטי - בכל התורה מקום שכולל ופורט דורש שהפרט פירוש של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט וכי חזר וכלל לא הוסיף לך בכלל האחרון אלא הדומה לפרט:
ריבויי ומיעוטי - אין הפרט פירושו של כלל שתאמר אין בכלל אלא מה שבפרט אלא למעוטי הוא בא לפי שבכלל היה מרבה את הכל ובא המיעוט אחריו לומר בזה וכיוצא בו כללתי לך הילכך אפילו לא חזר וכלל הייתי מביא כעין הפרט וכי חזר וריבה ריבה הכל ולא מיעט לך אלא דבר אחד ומסרו הכתוב לחכמים איזה דבר הראוי למעט מן הכלל פי' מיעט ממעט קצת ממשמעו:
מיעט סם - שלא יתן סם על אזנו וינקבנה דהא לא דמי למרצע שאינו נוקב מכח אדם אלא מאליו:
הירך מיומן שבירך - בפרק גיד הנשה (חולין צ:) ר' יהודה אומר אין נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ויליף לה מה"א דהירך ודרש הירך חשובה שבירכות:
ויעשה בעל מום - ומה בכך והלא רציעה מצוה היא:
חידוש הוא - שהתיר שפחה כנענית לישראל:
באיסקונדרי איטלליתו - לא הטיתם לב לדקדק בשמועתכם אלא כמשחקין בפספסין מרייל"ש (מירילי"ש: אסימונים, אבנים או כלים קטנים, שמניעים אותם על לוח משחק) :
וא"ת אין רבו מוסר לו שפחה כנענית - למה לי טעמא מפני שנעשה בעל מום בלאו הכי נמי לא שייך רציעה דבעינן אהבתי את אשתי:
תו לא מידי - אין להשיב על זאת:
כהן - אסור בגיורת שהיתה זונה קודם:
מהו ביפת תואר - במלחמה:
מותר - כדמפרש ואזיל:
דברה תורה - לא התירתה אלא בשביל יצר הרע שאם לא יתירה יעבור על האזהרה כדיליף לקמיה מדכתיב יפת תואר שיצר הרע מתגרה בו הילכך בכהן נמי איכא למיחש ליצר הרע ושריא:
בביאה שניה - שכבר נתקררה רוחו:
והבאתה אל תוך ביתך - לקיימה:
קרינא ביה וראית בשביה - הותרה לו במה שנתן עיניו בה:
בשעת שביה - אם נתן מתחילה עיניו בה ולא שלקחה למוכרה או לשפחה ואח"כ נתן עיניו בה:
יפת תואר - משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה ואע"פ שהיא מאוסה כדכתיב ביחזקאל ולא בא בפי בשר פגול:
ולא יאכלו בשר תמותות - לאחר שימותו ויהו נבלות:
תוספות
עריכה
לקובעו חובה ואפילו לר' יהושע. פירש בקונטרס ואפי' לרבי יהושע דאמר לגבי שדה אחוזה רשות הכא מודה דהוי חובה כי היכי דלא יטמע בין העובדי כוכבים והכא לא שייך לאקשויי מאי בכל דהא לא נכתב בההיא עניינא אך הקשה ה"ר שמואל מקוצי כיון דמוקי לה כרבי יהושע ע"כ לא חזי לקובעו חובה אלא בע"ע בלבד וא"כ אין הריבוי דבכל ארץ אחוזתכם שוה שהרי לענין בתי ערי חומה אין מרבה קביעות חובה ולענין ע"ע הוא מרבה חובה וא"כ הוה ליה למימר בתי החצרים וע"ע הנמכר לעובד כוכבים ולקובעו חובה בשתיהן וכר"א ואז הוי ריבוי שוה:
ההוא לקרוב קרוב קודם. ושלשה יגאלנו אתי חד לגופיה וחד בבתי החצרים ובשדה אחוזה דכתב בחד קרא וחד למדרש יגאלנו לזה ולא לאחר:
בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסור. ואף ע"ג דגבי שפחה לא מפליג בין ביאה ראשונה לשניה דאף ביאה שניה שריא דהא איתותב שמואל לעיל התם היינו טעמא דהוי חידוש שהותר איסור לא יהיה קדש גבי ישראל הותר נמי גבי כהן אבל הכא דכי שריא גבי ישראל אין כאן חידוש ולגבי כהן אסורה מטעם זונה ואע"פ שמתגיירת בעל כרחה עשאה הכתוב כגיורת גמורה ואכתי איכא איסורא לגבי כהן ולא מצינו שהתיר:
אשת אפילו אשת איש. ואע"פ דאין אישות בכותית כדאיתא פ' ד' מיתות (סנהדרין נב:) מ"מ איכא עשה דכתיב (בראשית ב) ודבק באשתו ולא באשת חבירו.:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
רטז א ב מיי' פ"ב מהל' עבדים הלכה ז':
ריז ג מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט':
ריח ד מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ח':
ריט ה מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ט':
רכ ו מיי' פ"ג מהל' עבדים הלכה ד':
רכא ז ח מיי' פ"ח מהל' מלכים הלכה ד':
רכב ט י מיי' פ"ח מהל' מלכים הלכה ג':
ראשונים נוספים
ביובל דכתיב ועבדו לעולם עד עולמו של יובל. לאו דוקא, דהא לאו מהכא נפקא אלא מדכתיב ושבתם איש אל אחוזתו אלא כיון שפי' עולם עולמו של יובל אעפ"י שהראיה היא ממקום אחר מייתי לה כדי להקל עליו ואפשר שעל הדרך הזו נאמרו אותן שכתבתי בריש פרקין ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה כלומר שכך למדנו ממקום אחר (ומה) [ממה] שנא' וכתב לה ולא שזהו עיקר תלמו' של דברי:
מרצע גדול. נראה שהוא גס ונעשה נקב רחב כמלא כרשינא ועלה אמרי' כיון דמרצע גדול משמע לפיכך היה יודן ב"ר דורש שאין רוצעין אלא במילת שאלו בגובה של אוזן כיון דמרצע גדול הוא נפסל כדתנן נקבה אזנו כמלא כרשינא ובירושלמי אמרו וירצע מן הסחוס פחות מכרשינא שלא יבא לידי כרשינא ויבא לידי כרשינא התורה אמרה ושב לאחוזתו בע"כ ופרושו ברור שהוא שאומרים שאי אפשר שהתיר' התורה רציעה אפי' פחותה מכרשינא מן הסחוס לפי שיש לחוש לבל נפש (ס"א נקב) של ברזל שמא יגדל הנקב ויהא ככרשינא ויעשה בעל מום:
נראה שרש"י ז"ל מפרש שיפת תואר אסורה לבא עליה כלל עד שיעשה לה כל המעשים האמורים בתורה ואף על פי כן בשר תמותות שחוטות הוא שהרי בע"כ מתגיירות והא דאמרינן בביאה ראשונה כ"ע לא פליגי לא שיש בה חלוק בין ביאה ראשונה לביאה שניה אלא לפי שכבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך ופי' כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך כלומר שמותר לקיימה לבית שהיא אשתו קרינא וראית כלומר מותרת בביאה ראשונה. ופרש"י ז"ל שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה.
וקשה לן דהא אמרינן בסנהד' פרק כהן גדול דף ב"א ע"א דענין תמר שאמרה לו לאמנון כי לא ימנעני ממך בת יפת תואר היתה דאי ס"ד בת נישואין אחתיה מי שריא לה ואי ס"ד לאחר שנתגיירה אחתיה מי שריא ליה שהרי ליקוחין יש לו ואעפ"י שגרותה בע"כ והרב ז"ל נזהר בזה שם ופי' שקודם שנתגיירה מעכה אמה בלב שלם ילדה לדוד את תמר ואינו מחוור שמאחר שעשה לה כדרך האמור בפרשה היתה גיורת ויש לו ליקוחין בה לאסור בתה לאחיה.
ושמעתי שר"ת ז"ל אומר שביאה ראשונה מותר לבא עליה קודם גירות כלל שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע וביאה שניה לאחר כל מה שאמור בפרשה וזהו שחלקו בגמרא בין ביאה ראשונה לשניה ומה שאמרו שלא ילחצנה במלחמה לומר שלא יבעול וישנה.
וי"ל במלחמה אסורה כלומר כל זמן שהם במחנה בענין שלא יראה בך ערות דבר ומשהביאה לביתו ביאה ראשונה היתה מותרת קודם גירות. והר"מ הספרדי ז"ל כתב, ומנין שלא ילחצנה במלחמה ת"ל והבאתה יכניסנה למקום פנוי ואח"כ יבעול וכן כתב ואסור לבעול אותה ביאה ב' עד שישאנה,
ובספר היראים ראיתי שמפרש שלא ילחצנה שלא יבא עליה בעל כרחה אבל מדעתה מותר קודם שנתגיירה ודוד מדעתה בא עליה ונתעברה עם תמר הילכך היתה מותרת לאמנון.
ומורי נר"ו הראה לי מחלוקת זה בירושלמי דגרסינן התם פרק בתרא דסנהדרין רבי יוחנן שלח לרבנן דהתם תרין מלין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא הותר בה אלא בעילה ראשונה ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שניה אלא לאחר כל המעשים הללו וגמרא דילן משמע דסבר לה כרב:
וחכמים אומרים אין עבד עברי נרצע מפני שנעשה בעל מום. ושאלו בירושלמי (ה"ב) וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה. פירוש לפי ששנינו בבכורות (לז, ב) נקבה מלא כרשינה, אבל פחות מכרשינה אינו מום, והשיבו שלא יבא לידי כרשינה, והרמב"ן נר"ו כתב דנראה דמרצע גדול הוא גס ועושה נקב רחב כמלא כרשינה, ומשום הכי היה יודן ברבי דורש שאין רוצעין אלא במילת כדי שלא יפסל.
רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי. קשיא לי והא יבמה מן האירוסין דשריא לכהן גדול דבר תורה בביאה ראשונה, (יבמות כ, ב), ואפילו הכי בביאה שניה אסירא ולא אמרינן כיון דאשתרי אשתרי. ויש לומר דהתם לא שרי לה ניהליה קרא בהדיא, אלא דמדרש קא דרשינן משום דעתי עשה ודחי לא תעשה, ובביאה ראשונה דאיכא עשה שרי, שניה דליכא עשה אסירא, אבל כאן דשריא לה בהדיא ולא חלק בין ביאה לביאה, אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי, והא לא דמיא אלא לאשת אח דשריא בהדיא ולא אמר ביאה ראשונה שריא שניה אסירא, ואם תאמר אם כן מאי טעמיה דשמואל דאסר, יש לומר דלא דמי לאשת אח, דהתם מצוה רמיא עליה, וליכא למימר דבביאה ראשונה רמיא עליה מצוה ובביאה שניה אהדריה לאיסוריה, אבל יפת תאר לאו מצוה היא, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (יומא פג, א), ולא דמיא אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו ומשם ואילך באיסוריה קאי, והכי נמי מביאה ראשונה ואילך דנתקררה הדעת אסור.
כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה. לא ידענא אמאי נקט והבאתה, ולא נקט ולקחת לך לאשה דמפורש טפי וסמוך לוראית בשביה.
תנו רבנן וראית בשביה בשעת שביה. פירוש פרט לשנתן עיניו בה קודם שביה, ורש"י פירש ולא שלקחה מתחלה למכרה או לשפחה, אבל בשעת שביה שריא משום יצר הרע. ואם תאמר והא שלא בשעת שביה נמי מדאורייתא בצנעא שריא, כדאיתא בעבודה זרה פרק אין מעמידין (לז, ב) יש לומר דמשום דבשעת מלחמה איכא ישראל טובא ואיכא פרהסיא אסירא, ואי לאו דשריא קרא קנאין פוגעין בו.
אשת אפילו אשת איש. ואם תאמר והא אישות לית להו כדאמרינן (סנהדין נח, ב) אשת רעהו פרט לאשת אחרים, ואמרינן בסנהדרין הבא על העכו"ם חייב עליו משום נשג"ז, אבל אישות לית להו ואפילו מדרבנן, דהא נשג"ז דרבנן דבית דינו של חשמונאי גזרו עליה, ואפילו הכי משום אשת איש ליכא. ויש מפרשים דלאו משום איסור אשת איש אצטריך קרא למעוטי דלא, אלא לפי שאינה מתגיירה יפה לפי שאחר בעלה לבה הולך, שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, קא משמע לן דאפילו הכי בשר תמותות שחוטות הן ומותרות.
ביובל דכתיב לעולם לעלמו של יובל. פי' לאו דוקא מהכא דאדרבא לעולם משמע לעולם ממש אלא נפקא לן מדכתיב ושבתם איש אל אחזתו כדאיתא לעיל בפירקין ואורחא דתלמודא הוא דכל היכא דמסייע לעיקר דינא ואיכא קרא דפליג לכאורה דנקיט ההוא קרא דפליג וכאלו אמר נרצע יוצא ביובל כדמוכח בדוכתיה ואעפ"כ דכתיב לעולם ההיא לעולמו של יובל ודכותה בפ"ק דפסחים עכו"ם שכבשתו מנין ת"ל לא ימצא ואסקי' התם דמשום לך לך תרי זימני הוא דמתרבי עכו"ם שכבשתו להיתרא ואפ"ה נקט תנא לא ימצא דמשמע אסורא לומר דאע"ג דכתיב לא ימצא לא תקשי לן דההוא במצי אצלך שקבל עליו אחריות וכדפרישית בדוכתה מיירי נר"ו בשם רבו ז"ל:
לא גרסינן המרצע להביא מרצע הגדול דלא מצטרכי' להא דלישנא דהמרצע גופיה הכי משמע המרצע המיוחד שהוא גדול אלא ה"ג המרצע מרצע גדול ובאידך דמייתי עלה בגמרא הירך מיומנת שבירך. ופי' מרצע גדול היינו שהוא עב וגם והוא עושה נקב גדול כמלא כרשינה ולפיכך היה יודן אומר שאין רוצעין אלא במילת שאלו בגובה של אוזן הרי נעשה בעל מום בכהנים כדתנן ניקבה אזנו מלא כרשינה וחכמים מביאים ראיה ממנה בהפך שהרי אין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום ואלו היו רוצעין במילת אפי' נקב בכרשינה אינו נעשה בעל מום אלא ודאי אין רוצעין אלא במקום שעושה מום דהיינו בגובה של אוזן שהוא הסחום ובירושלמי אמר' וירצע מן הסחוס פחות מכרשינה ופריק שלא יבא לידי כרשינה ויבא לידי כרשינה התורה אמרה ושב לאחזתו בעינן ופי' שמפני כן לא התירה תורה לרצוע בגובה של אוזן פחות מכרשינה שאינו מום מפני שבכל נקב של ברזל יש לחוש שמתרחב הנקב ושמא יבא לידי כרשינה ויעשה בעל מום והתורה אמרה ושב לאחזתו בעי' ולפיכך אמרה במילת שאין לחוש למום:
במאי קא מיפלגי רבי דריש כללי ופרטי כו'. כללא דנקטינן בענין מאי דאיכא בין כלל ופרט וכלל לריבה ומיעט וריבה כדמוכח הכא ובכל דוכתא דכלל ופרט לחוד אין הכלל מרבה כלום שאין בכלל אלא מה שבפרט לפיכך כשבא אחריו כלל לא מסיק אלא חדא דרגא דמרבה כל מה שהוא כעיון הפרט בכל הצדדין בלחוד אבל ריבה ומיעוט לחוד מרבה כל מה שכעין המיעוט ועושה כל מה שעושה כלל ופרט וכלל הילכך כי אתיא ריבויא בתרא מרבה כל שדומה לפרט בשום צד ובדין הוא דמרבה כל מידי אלא דכיון דאיכא מיעוטא לא סגיא דלא ממעט מילתא הלכך ממעט אותו שהוא יותר רחוק שאינו דומה למיעוט כעין שם דממעט הכל וכל חד מן תנאי דריש כלל ופרט וכלל או ריבה ומיעט וריבה כפי שקבלה מרבו באותו מקום פעמים דאין הכי ופעמים דאין הכי וכן מוכיח במקומות הרבה:
איבעיא להו עבד עברי כהן מהו שימסור לו רבו שפחה כנענית ואסיקנא דמותר למסור לו רבו שפחה כנענית:
איבעיא להו מהו ביפת תואר חדוש הוא. פי' מדינא כותית שהיא כיוצא בזו שהוא במלחמה מקום פרהסיא אסור לישראל מד"ת וקנאין פוגעין בו בשעת מעשה כמעשה שהיה ומאי דאמרינן במסכת ע"א דבעילת עכו"ם אסורה דרבנן משום נשג"ז היינו בצנעא וכיון דחדוש הוא ושרייה רחמנא ל"ש כהנים ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהם הכתוב מצות יתירות רב אמר מותר ושמואל אמר אסור ואסקינן בלישנא בתרא בביאה שנייה כ"ע לא פליגי דאסירא לכהן דהויא לה גיורת דלא חזא לכהן שסתם עכו"ם נבעלת לפסול לה ועשאה זונה ולא התירה תורה יפת תואר אלא כנגד יצה"ר ובביאה שנייה ליכא משום הא וקיימא באסורא כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר וראוי לשמור מזה לכהן כמו לישראל:
ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביה וראית בשביה רש"י ז"ל כתב דיפת תואר שהתירה תורה היינו איסור גירות כדכתיב ואח"כ תבא עליה ובעלתה אבל קודם גירות לא התירה כלל ואפי' ביאה ראשונה וכי תימא אי לאחר גירות הוא מה היתר יש בזה איכא למימר דאע"ג דמגיירת באונס ושלא בלב שלם והויא כגירי אריות התירה התורה ואמרה שתהא גירותה גירות וכדאמרינן לקמן ולקחת ליקוחין יש לך בה כלומר אע"פ שלא נתגיירה ברצון גירותה גירות וכדאמרי' לקמן וקידושין תופסין בה כגירות גמורה ודברה תורה כן כנגד יצה"ר כי כשיודע שיוכל לבא עליה הוה ליה פת בסלו ותתקרר דעתו ומשום דלא הוי בלב שלם קרינן לה לקמן בשר תמותות שחוטות וכי תימא וכיון דאחר גירות הוא מאי האי דמפלגינן בין ביאה ראשונה לביאה שניה איכא למימר דביאה שנייה כבר נתקררה דעתו ואין יצרו מתגבר עליו כל כך כשאתה אוסרה עליו וכי תימא אם כן מאי האי דקאמר שמואל בטעמא דביאה ראשונה כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך דהא בביאה ראשונה כבר נתגיירה והיא עמו בביתו איכא למימר דה"פ כל היכא דקרינן ביה והבאתה אל תוך ביתך להיות אשתך לעולם שאתה מותר לקיימה קרינן בה וראית בשביה כו' כל היכא דלא קרינן בה והבאתה אל תוך ביתך כגון זו שאסור לקיימה שהרי אסורה בביאה שנייה לא קרינן ביה וראית בשביה והא דאמרי' בסמוך והבאתה שלא ילחצנה במלחמה פי' שלא יבא עלי' כלל במלחמה עד שיעשה בה כל המעשים האמורים בפרשה ותהא גיורת זו היא שיטתו של רש"י ז"ל ממה שאמר בסתם ומפרש:
והקשו עליו בתוספות מהא דאמרינן בסנהדרין תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך אמרה לאמנון דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי סלקא דעתך בת נשואין היתה אחתיה מי שרי' ליה דאלמא כשנתעברה אמה של תמר ממנה גויה היתה ואלו לא הותרה יפת תואר אלא אחר גירות אכתי היכא שריא לאמנון דהא בת נשואין היא ואחתיה היא ומה שפי' רש"י ז"ל שם שלא נתגיירה אמה בלב שלם אין זה מספיק דאפי' הכי גיורת גמורה היא כדאמרי' ולקחת לקוחין יש לך בה לפיכך פי' ר"ת ז"ל שיפת תואר ביאה ראשונה מותרת קודם גירות ומאי דכתיב אח"כ תבא עליה ובעלתה היינו ביאה שנייה היינו דמפליגינן בין ביאה ראשונה לביאה שנייה ואתיא כולה שמעתא כפשטא שדברה תורה כנגד יצר הרע וכל היכא דקרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך דהיינו ביאה שנייה שהיא בתוך ביתו דאלו בביאה ראשונה עדיין היא במלחמה וקרי ליה בשר תמותות שחוטות משום דכיון שדעתו לגיירה ולקיימה יזהר שלא יבא עליה אפי' ביאה ראשונה בצניעות יותר ואפי' עביד הכי בפרהסיא כיון שהתורה התירתה בשר תמותות שחוטות הוא תמותות שהיא גויה שחוטות שהתיר הכתוב. והא דאמרינן שלא ילחצנה במלחמה. פירוש שלא יבעול וישנה במלחמה כלומר קודם גירות א"נ שלא ילחצנה במלחמה לעשות בה כל סדר האמור בפרשה כדי לבא עליה ביאה שנייה והיינו דאמר קרא והבאתה אל תוך ביתך אי נמי כמו שכתוב בספר היראים שאפי' ביאה ראשונה שמותרת לו במלחמה קודם גירות לא יבא עליה אלא מדעתה דבע"כ לא התירה תורה ומעשה דתמר מדעתה הוה ואפי' הכי בת יפת תואר היא וגם הרמב"ם ז"ל מבעלי סברא זו דביאה ראשונה מותרת קודם גירות והוא מפרש שלא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה בתוך המחנה משום והיה מחניך קדוש אלא יכניסנה למקום פנוי ואחר כך יבעול ונכון הוא ואשכחן בירושלמי דפליגי אמוראי בהאי פלוגתא דרבוותא ז"ל ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין רבי יוחנן שלח לרבנין לתמן תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן אתון אמרין יפת תואר לא הותר בה אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא בעילה ראשונה ולא בעילה שנייה אלא לאחר כל המעשים הללו ואחר כך תבא עליה ובעלתה אחר כל המעשים הללו עד כאן. הרי שאמרו בפירוש דרב ביאה ראשונה שרי קודם גירות וגמרא דילן לא אידכר הא דרבי יוחנן כלל משום דכרב ס"ל וכדידיה ריהטא סוגיין דהנא וההיא דסנהדרין נמי אליבא דרב אתמר דהלכתא כותיה:
ומיהו תמיה לי אליבא דרבי יוחנן היכי מתרץ קרא דאמר קרא דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך דהא כיון דגיורת הוה אחתיה היא. ואפשר דמשום דהוה בעל כרחה ולית ליה לרבי יוחנן הא דדרשינן הכא ולקחת ליקוחין יש לך בה ועד שתתגייר בלב שלם דין גויה יש לה. אי נמי דאמר לך רבי יוחנן דתמר אינו בתו של דוד אלא מעכה אמה כבר היתה מעוברת מעכו"ם שלקחה דוד ובת עכו"ם היתה והא דכתיב ואת המעיל אשר עליה קרעה כי כן תלבשנה בנות המלך מעילים לאו משום דתמר היא מבנות המלך אלא לפי שגדלה בבית המלך עם בנותיו היתה לבושה מעיל כמותן. כנ"ל: ואחרי כן מצאתיה בתוספות:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
לקובעו חובה ואפי לר' יהושע. פי' ולא מצינן למימר השתא אלא בתי ערי חוה ועבד עברי הנמכר לעכו"ם אבל נמכר לישראל לא מצית למפשט מינה ולעיל לדבעא למיפשט בתי ערי חומה דחייה. בבתי חצרים ועבד עברי כי היכי דלח תיפשו מינה בתי ערי חומה:
וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון: ראיתי כתוב בשם ר"ת דהא דלא תנא וקונה את עצמו בגרעון כסף משום דאין שייך בו כיון שלא נקנה בכסף. וכן נמי הנקנה בשטר בלא כסף כגון אם מכר האב את בתו בשטר ולא קיבל כסף דהא כתיב והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה ונפקא לן מהתם שנקנת בכסף אלמא משמע הנקנת בכסף יוצאה בכסף אבל בשטר אינה יוצאה בכסף דאי ס"ד הנקנית בשטר יוצאה בכסף אימא האי והפדה מיירי כגון שנקנית בשטר אבל בכסף מנלן דנקנת אלא בעל כרחה י לו סברא הכא דק בלה אביה כסף מגערת היכא דלא קיבל מה יגרע. ואינו נראה לי לומר שמי שנקנה בשטר אינו מגרע עד וכו' דהא הכי תנן עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. ובעל כחחן האי גירעון כסף אכולהו קאי בין אם נקנה בכסף בין אם נקנה בשטר דאי סד דוקא הנקנה בכסף היה ליה למיתני הכי והנקנה בכסף יוצא בגירעון כסף מדקתנ י ובגירעון כסף סתם ש"מ אתרווייהו קאי בין על הנקנה בכסף בין על הנקנה בשטר ולא מיבעיא הנקנה בשטר וזקף המעות עליו בהלוואה שיוצא בגירעון כסף אלא אפילו הקנה לו האב את בתו בשטר במתנה ולא רצה האב לקבל ממנו דמים יוצאה בגירעון כסף שכיון שזיכתה תורה לצאת בפדיון מה לי במכר מה לי במתנה והנרצע שאינו יוצאה בגרעון כסף אין הטעם נמפני שלא נקנה בכסף אלא מפני שקנסתו תורה להרצע ולעבדו עד היובל ולפיכך אינו יוצא בגירעון כסף שלא זיכתו תורה לכך כי אם ביובל ובמיתת האדון:
המרצע להביא מרצע גדול נאה לי דלא גרסינן להביא אלא זה מרצע גדול.
בביאה ראשונה דכולי אלמא לא פליגי דשרי פי' מיד התורה לו הכתוב בשעת שביה בלא שום טבילה וכל מה שכתוב בפרשה שצריך לעשות לה הוא בביאה שנייה שאם רוצה לקיימה לו לאשה יעשה לה כל האמור בענין ועל ביאה השנייה כתב ואחר כן תבוא אליה ובעלתה וקהל שעשה לה כל מה שכתב בפרשה אף על פי שלא קבלה עליה להתגייר כופה אותה ומטבילה בעל כורחה ומותר בה והיא אשתו גמורה. מאי דאמרי' בפ' החולץ בהלכות המחזיר גרושתו ובכתב את אביה ואת אמה ירח ימים במד"א שלא קיבלה עליה אבל קיבלה עליה מטבילה ומותר בה מיד זה הוא בביאה שניה אבל בביאה ראשונה אינו צריך לעשות לה כלום אלא מיד מותר בה בלא שום טבילה כדאמרינן בפ' כל הבשר אסר לן כותית שרא לן יפת תואר (ראהי זו לכאור' בלתי מובנת דדילמא שרי לן יפת תואר אחר שנשעה בה כל האמור בענין ואף דנתגיירה באונס והיא כגירי אריות התירה התורה וכמ"ש הריטב"א עיי"ש וצ"ל דהוכחתו מדמדמה לאינך שרי לן דמייתי התם.) נמצא עכשיו ששני התרות התיר בה אחד בביאה ראשונה בלא שום דבר שיעשה לה ואחד בביאה שניה לאחר שיעשה לה כל האמור בענין ואע"פ שלא קיבהל עליה להתגייר והיא אשתו גמורה כדאמרינן לקמן ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה ויפריש המורה קידושין תופסין בה ואף על פי שהיא כותית שהרי אינו מתגיירת מדעת והבן שנולד ממנו בביאה ראשונה אינו קרוי בנו אלא בנה כדין כל הבא על הכותי כדאמרינן בסנהדרין בפרק כ"ג בהלכה לא ירבה לו נשים אמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר היתה שנאמר ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת נישואין הוא אחתיה מי שריא ליה. אבל הבנים שיוליד ממנה לאחר שעשה לה כל האמור בעניין אף על פי שלא נתגיירה מדעת הם קרויים בנן שהרי הכתוב קראה אשתו. וכדדרשינן סמוכין כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' וכתי' והיה הבן הבכור לשנואה. אלמא בנו מיקרי ושק פי שני. וכך כתב שם גם רבינו יצחק בן ר' אשר הלוי זצוק"ל. תמר בת יפת תאר היתה. דזהו דינה של יפת תאר בתחלה כשרואה אותה במלחמה ולבו חשק בה מותר לבוא עליה מיד לייתובי ליצריה דלא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע. והיינו דאמרינן בפ' קמא דקידושין וראית בשביה בשעת שביה ואם ירצה לקיימה יביאנה לביתו ויעשה כל אותם מהמעשים האמורין בה ומגיירה ויקיימנה אצלה על ידי קדושין כדאמרינן ולקחת לקוחין יש לך בה ומיכן ואילך היא אשתו לכל דבר. והכי משמע התם בקידושין דשתי ביאות נאמרו בה אחת בשעת שביה ואחת בביאתו וביאה ראשונה אינה אלא כנגד יצר הרע וביאה שנייה כשמקיימה לו לאשה לאחר שעשה לה כל אלו המעשים והיינו דאמרינן התם כל היכא דקרינא ביאה והבאתה אל תוך ביתך קרינא ביאה וראית בשביה וכל היכא דלא קרינא ביה והבאתה אל תוך ביתך כלומר שאסור לקיימה דהיינו כהן שאסור בגיורת לא קרינא ביה וראית בשביה דביאה ראשונה נמי לא הותרה לו ואף על פי שלא נאמרה אלא כנגד יצר הרע. ובביאה ראשונה אינה אלא נכרית בעלמא. ובאותה ביאה ראשונה נתעברה מעכה את תצמר מדוד ושוב כשגיירה ילדה את אבשלום לפיכך היתה תמר מותרת לאמנון. ואותן ד' מאות ילדים נמי כך נתעברו בביאה ראשונה שבא על אמותיהם במלחמה בל לא קיימם לו לנשים דאם כן היו עודפות על שמנה עשרה עד כאן דבריו והכל יפה אך מה שאמר דבביאה שניה מגיירה דמשמע מרצונה אינו נראה לי דאם קבלה עליה להתגייר אינו צריך לכל אותם המעשים אלא מטבילה ומותר בה מיד כדאמרינן ביבמות ולא הצריכה הכתוב לכל אותו עניין אלא כשלא קיבלה עליה להתגייר והתירה לו על ידי כן והיא אשתו גמורה לכל דבר וגזירת הכתוב הי אבין בביאה ראשונה בין בביאה שנייה ואף על פי שגם ביאה שנייה היא חידוש לא הותרה לכהן דדוקא ביאה ראשונה הותרה לו משום יצר הרע אבל לא ביאה שנייה:
ואית בשביה. בשעת שביה. פי בא לומר שבשעת שביה מותר לבוא עליה מיד וזו היא ביאה ראשונה וירח ימים לא נאמר אלא בביאה שנייה ופתרון המורה לא נראה לי: והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה. פירש המורה לבוא עליה וקשיא לי והרי כבר בא עליה. ויש לומר על ביאה שנייה קאמר. ושאר מפרשים פירשו שיבאינה דרך כבוד ולא יצערנה. והנכון בעיני זה הוא שלא ילחצנה במלחמה שלאחר שבא עליה ביאה ראשונה ואינה רוצה להתגייר ורוצה לקיימה לו וצריך לעשותם לה מה שאמר בענין לא לילחמנה במלחמה לגלח ראשה ולעשות צפרניה כדי להתירה לו גם בביאה שנייה אלא בתוך ביתו יעשה לה ולא במלחמה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה