קידושין ג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא מקניא נפשה מניינא דסיפא (למעוטי מאי) למעוטי חליצה סד"א תיתי בק"ו מיבמה מה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה קמ"ל ואימא ה"נ אמר קרא (דברים כד, א) ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה:
בכסף:
מנא לן ותו הא דתנן אהאב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה מנלן דמיקניא בכסף וכסף דאבוה הוא אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא (שמות כא, יא) ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אב ואימא לדידה הכי השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב (דברים כב, טז) את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלה כספא ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קידושין אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא אמר קרא (במדבר ל, יז) בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנאמר (שמות כא, ז) וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה באף בת נמי מעשה ידיה לאביה תיפוק ליה מבנעוריה בית אביה אלא בהפרת נדרים הוא דכתיב ה"נ בהפרת נדרים הוא דכתיב וכי תימא נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן וכי תימא נילף מקנסא ממונא מקנסא לא ילפינן וכי תימא נילף מבושת ופגם שאני בושת ופגם דאבוה שייך בגוייהו אלא מסתברא דכי קא ממעט
רש"י
עריכה
לא מקניא נפשה - דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין:
מה יבמה שאינה יוצאה בגט - דילפי' לקמן בהאי פרקין (דף יד.) כתיב לה ולא ליבמה:
בכסף מנלן - הכא עיקר ולעיל (דף ב.) אגב גררא נקיט ליה לתרוצי לשון קנין דמתני':
זכאי בבתו - שהכסף יהיה שלו והוא מקבל השטר והוא מוסרה לביאה על כרחה לשם קידושין בעודה נערה:
מנלן - הנך תרתי דמקניא בכסף כדקתני מתני' ומנלן שהאב זכאי בו כדקתני התם:
ויצאה חנם - גבי אמה העבריה היוצאת מרשות אדון בסימני נערות ומצי למיכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למידרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו:
ואימא לדידה - הוי האי כסף דהא לא כתיב אין לו כסף דתידוק מינה אין כסף לאדון זה כו' אלא הכי דוק מינה אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ולעולם לדידה:
ואיהי תשקול כספא - בתמיה אפשר שעל חנם זיכהו הכתוב בקבלת קדושיה:
ואימא ה"מ - דזכי ליה לקבלם בקטנה שאין לה יד דלאו בת דעה היא ואע"ג דקרא דמוציא שם רע בנערה כתיב דכתיב (דברים כב) ונתנו לאבי הנערה לעולם דקדשה ניהלה בקטנותה:
אבל נערה דאית לה יד - משהביאה שתי שערות גדולה לכל דבר לכל עונשין ולממון שמקחה מקח וממכרה ממכר איהי תקדיש נפשה כו':
בנעוריה בית אביה - הכי דריש לה כל זמן שבנעוריה היא של אביה דכל שבח הבא לה לאביה הוא:
לאמה - קרא יתירא הוא ודריש ליה בתו הרי היא לו כאמה ובבתו נערה אשמעי' דאי בקטנה לא איצטריך השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מבעיא:
תיפוק ליה מבנעוריה - אי מיניה הוי מצי למילף אלא על כרחך מדלא יליף מהתם שמעינן מינה לא לשבח נעורים אתיא דלגופיה איצטריך גבי נדרים דקאי עלייהו:
וכי תימא נילף - ממון מנדרים ממונא מאיסורא כו':
וכי תימא נילף - כסף קידושיה מכסף קנסה שאונס ופתוי לאביה חמשים כסף:
ממונא מקנסא לא ילפינן - שהקנס כולו חידוש ומחידוש לא גמרינן ואכתי קידושיה מנלן דלאביה הוי:
מבושת ופגם - דקיימא לן בכתובות (דף מ:) שהמאנס נותן בושת ופגם לאב והנהו לאו קנסא נינהו:
דאבוה שייך בגוייהו - שיש לו דין חלק בהן שיש בידו לביישה ולפוגמה בשביל ממון שיתנו לו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין דהויא לה בושת ופגם ואנס זה שבא עליה מחסר ממון זה שזילזלה ולא יקפצו עליה תובעין:
אלא - לעולם מקרא קמא דאין כסף לאדון זה נפקא ודקשיא לך ואימא לדידה מסתברא דלאביה דכי קממעט יציאת אירוסין מדין יציאת אמה העבריה ובא לומר כאן אין כסף אבל ביציאת אירוסין יש כסף:
תוספות
עריכהאמאי איצטריך קרא (לקמן דף ח.) למימר מכסף מקנתו שאינו נקנה בתורת תבואה וכלים דהיינו חליפין תיפוק ליה דאיתקש עבד עברי לעבריה דמינה גמרינן לקמן (דף יד:) דעבד עברי נקנה בכסף והעבריה הוקשה לאשה דכתיב אם אחרת יקח לו הקישה הכתוב לאחרת כדילפי' מה אחרת בשטר וי"ל דרבוי קנינין גמרינן מהקישא ולא מיעוט קנינין דכה"ג אמרינן בפרק כל הבשר (חולין דף קיז:) תלתא קראי כתיבי בדם חד לאפוקי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד מטומאה ובפ' ב"ש (זבחים דף מה.) יליף נותר חילול חילול מטומאה וא"כ אמאי צריכי תרי קראי חד לנותר וחד לטומאה. אלא לאו משום דלא נאמר גזירה שוה דחילול להקל אלא להחמיר:
ואין דבר אחר כורתה. וא"ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה מהאי ק"ו גופה ואין לומר אשה תוכיח דמה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף תאמר באמה וי"ל דה"א שפחה כנענית תוכיח דיוצאה בכסף ואין יוצאה בחליצה וא"ת היא גופא תיתי בהאי ק"ו דתיפוק בחליצה וי"ל דאיכא למיפרך מה ליבמה שיוצאת במיתת היבם ולכך יוצאת בחליצה תאמר בשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון לכך אינה יוצאה בחליצה וא"ת א"כ היכי נימא שפחה כנענית תוכיח איכא למיפרך מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון תאמר באמה העבריה וי"ל דנעשה יוכיח מאשה ומשפחה כנענית דכי פרכת מה לשפחה כנענית שכן אינה יוצאה במיתת אדון אשה תוכיח שיוצאה במיתת הבעל ואינה יוצאה בחליצה מה לאשה שכן אינה יוצאה בכסף שפחה כנענית תוכיח:
האב זכאי בבתו וכו'. מפרש בירושלמי שיש לו זכות בביאה שנותנין לו שכר לקדש בביאה:
ואימא לדידה. וא"ת הא ע"כ לא איצטריך קרא אלא לומר שהן לאב דהא דמקדשה בכסף גמר קיחה קיחה משדה עפרון וי"ל דמ"מ מיתורא לא נאמר שהן של אב אם אין משמעות דקרא דלקמן במסקנא אמרי' דהני תרי קראי צריכי:
ואימא ה"מ קטנה. אע"ג דקרא איירי בנערה דכתיב (דברים כב) וסקלוה ועוד דמוציא שם רע על הקטנה פטור מ"מ י"ל דה"ק את בתי נתתי לאיש הזה כשהיתה קטנה ועתה היא גדולה וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא דכה"ג אמרי' גבי מעשה ידיה בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מז.) וי"ל דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר אע"פ שיכול ליעדה היינו בכסף שנמכרה אבל בקידושיה ממש לא מצינו שום זכות לאב וא"ת הא אמרינן בפרק נערה (שם) שמעשה הבת לאב מדזכי ליה רחמנא למימסרה לחופה אע"פ שמבטלה ממלאכתה ופירש התם בקונטרס דזכי ליה רחמנא מדכתיב את בתי נתתי לאיש דמשמע כל נתינות אפילו מסירה לחופה ומאי ראיה אימא ה"מ קטנה אבל נערה לא כדאמר הכא וי"ל דהאי קרא את בתי נתתי ע"כ איירי בנערה כדפרישית ונהי דלענין קידושין נוכל לפרש את בתי נתתי כשהיתה קטנה החופה א"א לפרש אלא בנערה דאי בקטנות א"כ היתה נשואה כשזינתה ודינה בחנק ולא בסקילה דעל זנות של קטנות לא מיחייבה:
וכי תימא נילף מבושת ופגם. תימה היכי בעי למימר נילף קידושין מבושת ופגם הא בושת ופגם גופה לא ידעינן שהן לאב אלא מקידושין דאמר בסוף אלו נערות (כתובות דף מ:) דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכ"ת דנ"מ מיהא דאי בעי מסר לה כשהיתה קטנה והיה עומד לה בושת זה אף בנערות א"כ גם כשהיא בוגרת יהא בושת ופגם של אב מהאי טעמא וי"ל דלא דמי בוגרת לנערות דנהי דלא ילפינן מהפרת נדרים כולה מלתא לענין הא ילפינן שלא ימשוך כח האב אלא ימי נערות כי ההיא דלקמן ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות שמוציאה כו' ומנא לן הא דבגרות מוציא מרשות אב לקידושין ולכל דבר אי לאו דילפינן מהפרת נדרים מיהו לא נהירא כיון דבטעמא תליא מלתא דאי בעי מסר לה בקטנות כך שייך דבר זה לבגרות כמו לנערה לכן נ"ל לעיל ואימא ה"מ קטנה כלומר קטנה שייך לעשות אותו ק"ו דהשתא אביה מקבל קדושיה איהי תשקול כספא כיון שאין לה כלל יד לקדש עצמה אבל נערה דאית לה יד איהי תקדיש נפשה ותשקול כספא פירוש כיון דיש לה יד לקדש עצמה יהיו הקידושין שלה אבל אמת הוא שגם כשהיא נערה אביה יכול לקדשה וכשאביה מקדשה אז יהיו הקידושין שלו והשתא ניחא קושיא דלעיל דקרא איירי כשקדשה אביה והתם יליף בושת ופגם מקידושין שע"י אביה שהם של אביה והכא ה"ק וכי תימא נילף מבושת ופגם קידושין שע"י עצמה שיהא של אביה מבושת ופגם כי ודאי מקדושי אביה ליכא למילפינהו שאלו על ידה לגמרי הם אבל מתחילה הוה יליף בושת ופגם שאינו על ידה מקדושי אביה ובתר הכי איכא למילף מה שהוא על ידה ממה שאינו על יד אביה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
ט א ב מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה י"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ז סעיף א':
ראשונים נוספים
אמר קרא ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. פי' הך דרשה דר' יוסי הגלילי היא דלרבנן לא מבעי ליה כריתות אלא לדבר הכורת בינו לבינה כדאיתא לקמן ומוכתב לה הוא דנפקא להו דאין מתגרשת אלא בכתיבה אלא דגמ' לא קפיד הכא אלא לאתויי חדא דרשא דפשיטא ליה בין לרבנן בין לר' יוסי לפי שאין כאן מקום עקרו של דבר זה. וכיוצא בו יש במסכת סנהדרין דף ל"ד ע"ב מה נגעים ביום אף דינים ביום ובנגעים מנ"ל דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא אבל רבא נפקא לי' מנגע נ"ל בבית ולא לאור כדאית' במ"ק דף ח' ע"א ודרבא עדיפא בכל מקום אלא חדא מנייהו נקט ולא קפיד וכן במסכת מגילה דף כ' ע"א גבו אין מוהלין אלא ביום דכתיב ביום השמיני ימול ביום ולא בלילה ובמסכת שבת דף קל"ב ע"ב מפיק לה ביום ואפי' בשבת בלילה נפקא מבן שמנת ימים ימול ובמסכת מנחות דף ו' ע"ב תניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה. וחמרינן עלה התם דלאו עיקר טעמא הוא אלא תנא אזאת תורת העולה קסמיך ואע"ג דלא אדכר ליה כלל:
ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד. פרש"י ז"ל ואף ע"ג דקרא בנערה כתיב אימא כשקדשה כשהיא קטנה ואי קשיא קטנה למה לי קרא פשיט' דהא מצי מיזבן לה ונימא כי אצטריך קרא לנערה איבא למימר סד"א זבוני מצי מיזבן לה משום דנפקא ליה בנערות ומה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו אבל קדושי לא מצי מקדש דהא לא נפקא מרשות בעל בנערו' ובגרו' כי היכי דנפקא מרשותיה דאב ואין אדם מוכ' דבר שאינו שלו, קמ"ל.
וא"ת והא בזבוני אי בעי מיעד לה ולא נפק' מרשותיה איכא למימר עוד לאו אב קא עביד ליה אלא שזכותא הוא דזכתה תורה לאדון אבל אין בידו למכר' אלא לשפחות מפני שיוצאה בנערות ובנרות שדינה לצאת מרשותו:
וכי תימא ניליף מבושת ופגם. פרש"י דיליף כסף קדושין מכסף קנסא או מבושת ופגם ואיכא למידק בושת ופגם מנ"ל דאביה הוי דנפקא לן בכתובות דף מ' ע"ב משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כלומר שהאב זכאי בקדושי בתו א"כ השתא דאכתי לא ק"ל דקדושין דאב היכי ידעי' בושת ופגם.
וי"מ מבושת ופגם דקטנה יליף וה"ק מבושת ופגם דקטנה ודאי דאב הוי אע"ג שיש לה יד לכך דהא ממילא אתו לה ולא בעו יד אף כסף קדושין דנערה אעפ"י שיש לה יד דאב הוי וה"ה לבושת ופגם דנערה ומפרקינן שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו כלומר שאני התם לפי שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה לפי שאין לה יד אבל כסף קדושיה של נערה וה"ה לבושת ופגם של נערה דידה הוו.
ואחרים אמרו דבושת ופגם אף של נערה דאב הוי מפני שבידו למסרה למנוול ומוכה שחין כשהיא קטנה והיא פגומה לעולם. ואם תאמר א"כ בוגרת נמי וי"ל בוגרת כיון דנפקא ליה מרשותיה לגמרי אין אומרים הואיל וכשהיתה ברשותי יכול לפגמה יזכה אף ביציאה מרשותו אבל נערה ברשותו היא למעשה ידיה ולהפר נדריה ואין דברים הללו מחוורים כל הצורך.
ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שמפרשי' בודאי שהאב רשאי לקדש בתו נערה דכתיב את בתי נתתי וכל נתינות במשמע אף למוסרה לחופה כדפרש"י בכתובות דף מ"ו ע"ב וא"א לומר כשמסרה כשהיא קטנה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי כשמסרה לחופה כשהיא קטנה בחנק היא וכיון שלמדנו שהאב רשאי לקדשה לכל מי שירצה אף כשהיא נערה ממילא למדנו שכסף בושתה ופגמה שלו דאי בעי' מסרה למנוול ומוכה שחין והא דאמרינן לעיל ה"מ קטנה אבל נערה ה"פ ואימא ה"מ קטנה שהאב רשאי לקדשה וכיון שהוא רשאי לקדשה ולא היא עצמה א"א שכסף קדושין יהא שלה שהרי האב לא מחמתה הוא זוכה ולא מחמח שליחות שהרי היא אין לה לא יד ולא שליחות אבל נער' דאית לה יד איכא דמצי איהי נמי לקדש נפשה ואיהי תשקול כספה כשהיא קדשה את עצמה ובעי' למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב שאלו הי' ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה האיך יפר האב וכן נמי מכסף קנסא ילפינן דלעולם הוי דאב הכסף וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלה קדושיה דהאיך אפשר שהיא מקבלה קדושיה ואביה ישקול כספא.
ויש שפי' דהכא אמעשה ידיה קא פריך ואדרב הונא קאי דאמר מנין שמעשה הבת לאביה וכ"ת ניליף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאמה וכו' וכ"ת ניליף מבושת ופגם. והיה המקשה ר"ל דהאי בנעוריה כל שבח נעורים קאמר ורב הונא לאו דוקא ודחינא שאני בושת ופגם וכו' ואין ללמוד מעשה ידיה מבושת ופגם ודרב הונא דוקא ואכתי כסף קדושין מנ"ל וזה יותר נכון ולשון קצרה לתלמידים וא"ת ונימא נמי וניליף מכסף קדושין איכא למימר הא כבר אמר לה דממונא מאיסורא לא גמרינן והאי דלא אקשי מעיקר' הכי משום דבהפרת נדרים קאי. ויש שאמרו לרווחא דמלתא קא פריך ליה דאפי' נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקדושין אין ללמוד קדושין מהן וזהו האמת לפי דעתי:
גרסת הספרים כך היא: שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו. אי קשה האי מאי אלא מעתה בייש עני בן טובים ה"נ דיהיב להו בושת ופגם לבני המשפחה ועוד בושת של חבלות הא הוי דידה ואפי' קטנה יעשה לה סגולה והכי מוכח בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז ע"ב) איכא למימר ה"ק אין ללמוד במה מצינו מעשה ידיה ולא כסף קדוש' דלית ליה צערא מבושת ופגם דאית ליה צערא ולא ראי זה כראי זה ואין הצד השוה בשניהם. ויש גורסים דאביה נמי שייך בהו וכן גריס רש"י ופירש בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף מ"ו ע"ב) שבידו ליטול ממון ולביישה בבושת זה למוסרה בקדושי למנוול:
מנינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה: הוה הדין דהוה מצי למימר למעוטי כסף, לומר דלא מקשינן יציאה להויה כדאיתא לקמן. אלא נקט חליצה מפני שמוציאה באשה אחרת.
ותו הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה מנא לן: כלומר בנערה. אבל בקטנה פשיטא דהשתא זבוני מזבן לה, כסף קדושין מבעיא?! ואם תאמר ומנןא לן דמתניתין ד"האב זכאי בבתו" בנערה קאמר? יש לומר מדתנן לקמן בפרק שני "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה".
וכי תימא נילף מבשת ופגם: יש לדקדק היכי ילפינן קדושין מבשת ופגם, דאדרבה עיקר בשת ופגם כי איתנהו דאב -- מקדושין ילפינן להו בכתובות פרק אלו נערות (דף מ:) משום דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין!
והרבה תירוצין נאמרו בו. אבל רבותינו הצרפתים פירשו דודאי האב רשאי לקדש את בתו אפילו נערה דכתיב "את בתי נתתי לאיש הזה" - כל נתינות במשמע. ואפילו למוסרה לחופה. וא"א(?) בשמסרה בעודה קטנה דהא בת סקילה היא כדכתיב "ואם אמת היה הדבר הזה וסקלוה" - ואי בשמסרה לחופה כשהיא קטנה לאו בת קטלא היא. ואי סרחה לאחר שנכנסה לחופה וגדלה בחנק היא. וכיון שלמדנו שהאב רשאי למוסרה לחופה כשהיא נערה בשתה ופגמה דאב נינהו. דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. והא דאמרינן ואימא הני מילי קטנה אבל נערה מקדש איהי נפשה ותשקול כספה הכי פירושו: אבל נערה דאית לה יד בין היא ובין אביה מקבלין קדושיה וכיון שכן כי מקדשה איהי נפשא תשקול איהי כספא. ואתינן למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב ולא ברושתה כלל. דאילו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך מיפר האב. והלכך כיון דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין - בשתה ופגמה דידיה נינהו. וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלא קדושיה כלל. דהשתא איהי מקבלא קדושי ואיהו שקיל כספא.
ורבינו תם פירש דהכא לאו אקדושין קיימא אלא אמעשה ידיה פרכינן לומר למה לי למילף דמעשה ידיה לרבה מ"כי ימכר"? לילף מהפרת נדרים; אי נמי, מקנסא וכולי. וכי תימא נילף מבשת ופגם, ודחינן שאני בשת ופגם, ואין ללמוד מעשה ידיה מבשת ופגם מדוכתי אחריתי. וכן פירש ראב"ד.
ויש מפרש דלרווחה דמילתא קא פריך, לומר דאף כשתמצא לומר דבשת ופגם מדוכתא אחריתי נפקא לן דאבוה הוי -- אפילו הכי אין ללמוד מהן קדושין.
דאביה נמי אית ליה צערא בגוויהו - כך היא גירסת הספרים. ואם תאמר אם כן בייש עני בן טובים ליהוי בשתו ופגמו דבני משפחה! ויש לומר דהכי קאמר: אין ללמוד מעשה ידיה ולא כסף קדושיה מבשת ופגם דדילמא כי זכי ליה רחמנא התם משום צערא דאית להו בגוייהו; מה שאין כן במעשה ידיה ולא בקדושיה[2].
ורש"י ז"ל נראה דגריס "דאביה נמי שייך בהו", כלומר שהוא יכול ליטול ממון ולבייש בבשת זה למוסרה בביאת קדושין למנוול ומוכה שחין.
מניינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה כו'. עד ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וכו' פי' הך דרשא לרבי יוסי הגלילי הוא דאלו לרבי כריתות לדבר הכורת בינו לבינה והך דרשא נפקא לה מדכתיב וכתב לה בכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר אלא דכיון שאין זה מקום עיקרו של דבר והדבר מבורר שכן הדין אפילו לרבנן לא קפיד תלמודא ומייתי האי והכי אשכחן דכוותא במסכת סנהדרין דאמרינן מה נגעים ביום אף דינים ביום ונגעים מנא לן דכתיב וביום הראות בו והך דרשא דאביי היא דאלו לרבא לא נפקא ליה אלא מכנגע נראה לי ולא לאורו והא ודאי דרבא עדיפא ליה אלא דנקט חדא מינייהו ולא קפיד ובמסכת מגילה נמי אמרינן אין מוהלין אלא ביום מנא לן דכתיב וביום השמיני ואלו במס' שבת דרשינן ביום ואפילו בשבת ונפקא לן דמילה ביום דכתיב ובן שמונת ימים ימול ודכותא טובא בתלמודא. ומסתברא דה"ה דמצי למימר דמניינא דסיפא למעוטי שאינה מתגרשת בכסף סד"א נקיש יציאה להוייה מה הווייה בכסף אף יציאה בכסף קמ"ל ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר אלא דמשום דמיעוטא דכסף מתברר שפיר לקמן [והיינו] דנקט הא דלא איירינן בה וס"ד דאתיא מק"ו מיהו בפיריקא דפריק הא מפריק אידך דספר כורתה ואין דבר אחד כורתא ול"ש כסף ול"ש חליצה כצ"ל:
הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף ובשטר וביאה מקשי עליה בירושלמי ניחא כסף ושטר אלא ביאה מאי נדון כלומר מה זכות יש לו לאב בביאה ואמרינן תפתר בשאמר לו הילך מנה מנה ונתקדש בתך לי בביאה פי' קמ"ל דכי היכי דזכי ליה רחמנא לאב כסף קרושין גופייהו זכי ליה נמי מאי דאתי מחמתייהו:
מנ"ל דמקניא בכסף וכסף דאביה הוא כו'. ואימא לדידה פי' ודרשינן הכי אין כסף ביציאה זו אבל יש כסף ביציאה אחרת ופרקינן השתא אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואיהי שקלא כספא פי' כיון דזיכתה לו תורה שרשאי לקדשה בע"כ ושלא מדעתה איהו חשיב מקנה ובעל דבר וכממונא היא חשיבה בענין זה וכיון דאיהו הוי מקנה לא סגי דלא להוי כספא דיליה דאי איהי שקלא כספא איהי חשובא בעל דבר ואין האב אלא כשליח וא"כ האיך אפשר לו לקדשה בע"כ:
ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספא. איכא למידק והא קרא דאת בתי נתתי בנערה כתיב דהא במוציא שם רע כתיב והתם בנערה ממש הכתוב מדבר דהא כתיב וסקלוה ואלו קטנה לאו בת עונשין הוא. ויש מתרצין דאע"ג דהשתא בשעת עונשין היה גדולה בשעה שקדשה קטנה היתה וה"ק קרא את בתי נתתי כשהיא קטנה וכי תימא וקטנה ל"ל קרא השתא זביני מזבין לה קדושי מבעיא איכא למימר שאני מכירה שלא מכר לו אלא זכותו שהרי אף מרשות אדון יוצאה בנערות אבל קדושין שאינה יוצאה בנערות ולא בבגרות אין אדם מוכר דבר שאינו שלו וכן נראה דעת רש"י ז"ל ואינו נכון. ועיקרו של דברים דודאי בין בקטנה בין בנערה פשיטא לן מילתא שהאב יכול לקדשה מדכתיב את בתי נתתי ובהא כ"ע מודו ולא איפלגי לקמן במכילתין אלא בדידה אם יש לה יד לנערה לקדש אף היא עצמה או אביה ולא היא אבל באביה ליכא מאן דפליג ופשיטא לן מילתא דכל היכא דאבי' מקדש לה אפילו כשהיא נערה איהו שקיל כספא וכדאמרינן לעיל דהא לא אפשר בלאו הכי אלא היינו הוא דאמרינן דנערה דאית לה יד מיהת להתקדש כשאין לה אב כי יש לה אב נמי תקדש איהי נפש' ותשקול כספא כיון שהיא קדשה עצמ' ומהדרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה פי' ולא איצטריך קרא אלא להיכא שקדשה איהי נפשה.
ואמרינן אלא הא דאמר רב הונא מניין שמעשה הבת לאב שנאמר וכי ימכור איש כו' לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה. פי' דהאי לאמה מיותר הוא לדרשא וה"ק את בתי שהיה לו לאמה תיפוק לי' מבנעוריה בית אביה אלא ודאי דמההיא ליכא למשמע לא למעשה ידיה ולא לקדושין דהאי קרא בהפרת נדרים בלחוד היא דכתיב:
וכי תימא נילף מבשת ופגם תמיהא מילתא דהא התם בכתובות ילפינן בשת ופגם דהוי לאביה מקדושי נערה וא"כ השתא דאכתי לא קיימינן אקדישי נערה דליהוי דאביה היכי קיי"ל דבשת ופגם דאביה הוי והיכי ילפינן קדושין עלייהו. ויש מתרצים דהשתא במעשה ידיה איירינן ועליהו קאמרינן דלילף מבשת ופגם ולא נהירא אבל הנכון דאנן לא קשיא לן בקדושי נערה היכא דקדשה אביה דודאי קידושי דידיה הוא (דד"פ) [דהא פשיטא] כדפרישנא לעיל וכיון דכן מיניה ילפינן שפיר לבשת ופגם דהוי דאב מתוך שבידו למוסרו למנוול ומוכה שחין והדר ילפינן וקדושי נערה בקדשה היא נפשה דהוי דאביה מבשת ופגם היכי דבשת ופגם דידיה ה"ה כסף קדושין אפילו כשנתקדשה ע"י עצמה. וכן פי' בתוספות עוד יש לפרש דהשתא לרוחא דמלתא פרכינן דמבושת ופגם אפילו נפקא ליה מדוכתא אחריתי שלא מקדושין לא מצינו למגמר מיניה לקדושין דלא דמי להדדי ודכוות' בתלמודא:
שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגווייהו כך היא הגירסא ברוב הספרים. ותמיהא לן דהא בושת של חבלות דאית לה צערא לא הוה דידיה ואפילו קטנה יעשה לה סגולה כדאיתא בפ' החובל ועוד בייש בעני ובן טובי' דאית להו צערא לכל בני משפחה הכי נמי דיהיב להו בשת לכל בני משפחה ואיכא למימר דהכא לאו למימר דמשום דאית ליה צערא בגווייהו זכי בה אב אלא הכי קאמרינן א"ל קדושין מבשת ופגם במה מצינו דהא לא דמי אהדדי דבהא אית לן צערא ובהא ל"ל צערא. אבל רש"י ז"ל גריס וכן היא במקצת נוסחאות שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בגווייהו כלומר מתוך שבידו לפגמה ולביישה שהרי בידו למוסרה למנוול ומוכה שחין אבל כשנתקדשה ע"י עצמה אימא דאיהי תשקול כספא וזו היא הגירסא נכונה:
אלא מסתברא דיציאה דכוותה קא ממעט. פי' והכי דרשינן אין כסף ביציאה לאדון זה אבל יש כסף ביציאה האחרת לאדון אחר ומנו אב וילפינן מינה קדושין אפילו היכא דקידשה נפשה ואלו קדשה אביה לא צריך קרא ופרכינן והא לא דמי' האי יציאה כו' כלומר היכי ממעטינן מיציאה זו יציאה (זו) דקדושין דהא בקדושין ליכא יציאה כלל שהרי עדיין היא ברשות אביה עד שתכנס לחופה ופרקינן דהתם נמי איכא יציאה כיון דלענין הפרת נדרי' מיהת נפקי ליה מרשותיה וכיון דאיכא שם יציאה אע"ג דלא דמיא לגמרי ליציאה זו שיוצאה מרשות אדון לגמרי ולא נשתייר לו בה זכות שפיר איכא למידרש אבל יש כסף ביציאה אחרת לאדון אחר. כן נראה לי:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
וכי תימא נילף מבשת ופגם שאני בשת ופגם כו' קשיא לי דהא מדזכי רחמנא בשת ופגם לאב מצינן למילף דזכי אבי' לקדש למנוול ומוכה שחין בע"כ וכיון שלמדנו שהאב יכול לקדשה מסברא למדנו שכף קידושי' שלו כדאמרן לעיל והאי קרא בנערה כתיב. ונראה לי לתרץ שאין התלמיד מקשה שלא יוכל אביה לקדשה שהדבר ידוע שיכול לקדשה אפי' בעודה נערה דקרא דאת בתי נתתי לאיש הזה בנערה כתי' ולא כדפריש המורה כגון דקידשה כשהיא קטנה אלא אפילו כשהיא נערה ילפינן מני דמצי לקדשה בע"כ. והכי מקשה תינח קטנה דלית לה יד כלל יקדשנה אביה ויזכה בכסף קידושי' אבל נערה דאית לה יד אע"פ שהאב יכול לקדש' כדילפינן מאת בתי נתתי גם האי תקדש עצמה בלי דעת האב ותישקול איהי כספא ויהיה בה זוכה שתי ידים יד אביה וידה. וכיון שגם היא יכולה לקדש עצמה בלא דעת האב גם אם קידשה אביה לא יזכה בכסף קידושי' והשאת אתי שפיר דלא ילפינן קידושין מבשת ופגם דאע"ג דאינון דאב אפי' בנערה מפני שיכול למוסרא למנוול ומוכח שחין כדילפינן מאת בתי נתתי ויקבל מהן דמי' אבל לעולם כסף קדושיה דידה הוי. והנכון בעיני דלאו אקידושין קאי לא זה ולא נילף מקנסא דאי אקידושין קאי כדפריש המורה ה"ל למימר הכא ונילף ממעשה ידי' ואי הוה בעי הוי דחי לי' דלא תילף מינייהו משום דמיחזנא מיניה כדאמרינן לקמן והדר לימא אלא מסתברא יציא' דכות' קא ממעט כיון שאינו יכול ללומדם משום מקום ולא הוי אמר לבסוף וצריכא אלא ודאי אמעשה ידי' קאי דאמרן אמאי איצטרך. קרא נילף מבנעוריה אלא מבנעוריה לא מצינן למילף דממונא מאיסורא לא ילפינן ואת נמי לא תילף קדושין מבנעורי' וכי תימא נילף מעשה ידי' מקנסא ומבשת ופגם לא מצי למילף ולהכי איצטרך קרא וכי ימכור איש את בתו לאמה ובתר דחיי' דלא תיליף קדושי' מבנעורי' הדר לקרא קמא דאין כסף ואמר לעולם מני' קא ילפינא ומאי דקשי' לך ואימא לדידה מסתברא יציאה דכוח קא ממעט. וכיון שמקיים לימודו מקרא קמא דנקט לא הוצרך ללמוד קידושין ממעשה ידי'. ואחרי שלמד קדושין מאין כסף וגם מעשה ידי' למדנו מבתי לאמה אמר וצריכא. ולפי פתרון זה אין להקשות כל מה שהקשיתי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה