קידושין ב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי נמי שדות בכסף יקנו (ירמיהו לב, מד) תני האישה נקנית. וניתני התם האיש קונה מעיקרא תני לישנא דאורייתא ולבסוף תני לישנא דרבנן ומאי לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. וניתני הכא האיש קונה משום דקא בעי למיתנא סיפא וקונה את עצמה בדידה תנא נמי ברישא בדידה. וניתני האיש קונה ומקנה משום דאיכא מיתת הבעל דלאו איהו קא מקני מן שמיא הוא דמקני לה ואי בעית אימא אי תנא קונה ה"א אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית אדמדעתה אין שלא מדעתה לא. ומאי איריא דתני שלוש ליתני שלושה משום דקא בעי למיתני דרך ודרך לשון נקבה הוא דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה (שמות יח, כ). ואלא הא דתניא בשבעה דרכים בודקין את הזב ניתני שבע משום דקא בעי למיתני דרך ואשכחן דרך דאיקרי לשון זכר דכתיב בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינסו לפניך (דברים כח, ז) אי הכי קשו קראי אהדדי וקשיא נמי מתני' אהדדי קראי אהדדי לא קשיין הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה דכתיב תורת ה' תמימה משיבת נפש (תהלים יט, ח) כתב לה בלשון נקבה התם דבמלחמה קאי דדרכו של איש לעשות מלחמה כתב לה בלשון זכר. מתני' אהדדי לא קשיין הכא דלגבי אשה קאי קתני לה בלשון נקבה התם דלגבי איש קאי דדרכו של איש ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק דהא אשה נמי באונס מיטמאה תני לשון זכר. מ"ט תני שלוש משום דרכים. ניתני דברים וניתני שלושה משום דקבעי למיתני ביאה וביאה איקרי דרך דכתיב ודרך גבר בעלמה כן דרך אשה מנאפת (משלי ל, יט). הא תינח ביאה כסף ושטר מאי איכא למימר משום ביאה ותני תרתי אטו חדא הנך נמי צורך ביאה נינהו. ואי בעית אימא הא מני ר' שמעון היא דתניא ר"ש אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אישה (דברים כב, כד) ולא כתב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי בעל האבידה מחזר על אבידתו. והא דתנן בבז' דרכים בודקין את הזב ליתני דברים התם הא קמ"ל דדרכא דמיכלא יתירא לאותיי לידי זיבה ודרכה דמישתיא יתירא לאתויי לידי זיבה.
והא דתנן גאתרוג שווה לאילן בג' דרכים ליתני דברים משום דבעינן מתני סיפא ולירק בדרך אחד סיפא נמי ניתני דבררש"י
עריכהוניתני הכא האיש קונה – כי היכי דתני בלישנא דרבנן "האיש מקדש".
וניתני – הכא "האיש קונה בג' דרכים".
ומקנה – אותה לעצמה בדתי דרכים. ומשני משום דאיכא בהנהו ב' דרכים מיתת הבעל.
בודקים את הזב – במאכל ובמשתה, בחולי, במשא, בקפיצה, ומראה, והרהור – שמא מחמת אחד מהן ראה ואנוס הוא וטהור, דרחמנא אמר "מבשרו" (ויקרא טו, ב) – מאליו ולא מחמת אונס. והאשה באונס נמי מטמאה, כדאמר בפרק בנות כותים (נידה לו:) כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור.
ופרכינן מ"ט תני שלוש – משום דרכים קאמרת.
ליתני דברים וניתני שלושה – כי אורחא דגמרא.
ותני תרתי משום חדא – בתמיה, שינה לשון כסף ושטר משום ביאה? היה לו לילך טחאי הרוב.
הא מני – דתני לשון דרך בקדושי אשה, ר"ש היא דאמר אורחא דארעא שייך בהו.
אבידה – אחת מצלעותיו.
בג' דרכים – ערלה ורבעי נוהג בו כאילן, ולעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק.
ולירק בדרך אחד – שבשעת לקיטתו – עישורו, שאין הולכין בו לעניין מעשרות אחר חנטה כשאר אילנות, אלא אחר שנה שנלקט בו כירק כדמפרש טעמיה לקמן. המעשרות משתנות כסדר השנים: שנה ראשונה של שמיטה – מעשר ראשון ושני, וכן בשניה, אבל שלישית – מעשר ראשון ומעשר עני. ואם חנט בשניה ונלקט בשלישית – בשאר אילנות אחר חנטה, ובאתרוג אחר לקיטה כירק.תוס'
עריכה- אי נמי שדות בכסף יקנו – והא דלא מייתי קנין שנכתב בתורה "מכסף מקנתו" (ויקרא כה, נא) משום דבעי לאותיי קנין דשדה. וקשה: א"כ ה"ל לאתויי "השדה אשר קנה אברהם"! וי"ל: דמההיא ליכא למידק, דאיכא למימר "השדה אשר קנה אברהם" בחזקה או בשטר – דהא לא כתיב "השדה אשר קנה בכסף".
דאסר לה אכולי עלמא כהקדש – והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי מקודשת לעולם בשבילי כמו (נדרים מח.) "הרי הן מקודשין לשמיים" להיות לשמיים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי. ומיהו: אם היה אומר "טלית זו מקודש לי" אין נראה שיועיל, דגבי אשה במה דמתיחדת להיות לו היא נאסרת לכל, אבל בככר וטלית לא שייך למימר הכי.
אי תנא ה"א בעל כרחה – ואע"ג דתני "האיש מקדש" דמשמע בע"כ, היינו משום דכבר אשמועינן הכא דבע"כ לא. והא דקתני "היבמה נקנית" ולא קתני "היבם קונה" בע"כ – איידי דקתני "האשה נקנית" תני נמי סיפא "היבמה נקנית", דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ.
ליתני שלושה – פירוש, משום דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה.
קשו קראי אהדדי – אע"ג דמצינו כמה דברים שנקראים בלשון זכר ונקבה, דכתיב "יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר" (יחזקאל ב, ט) וכן "השמש באה" (בראשית טו, יז) "השמש יצא" (שם יט, כג) "המחנה האחת והכהו" (שם לב, ח), וכן בלשון חכמים מצינו גבי נר שכבתה אין זקוק לה (שבת כא.) "נר שכבה" (שם דף מד.), "הלכה חמורך טרפון" (סנהדרין לג.) "השוכר את החמור והבריקה והוליכה להר" (בבא מציעא עח.) "לא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור" (כתובות עו.) וכהנה רבות. מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן ובקראי נמי יש שום דרשה, אי נמי: לפי שראה המשניות ששינו לשונם אחרי שני הפסוקים היה רוצה לתת בהם טעם ודקדוק עליהם.
הכא דבתורה קאי ותורה איקרי לשון נקבה – וא"ת: מלחמה נמי איקרי לשון נקבה דכתיב "ותכבד המלחמה אל שאול" (שמואל א לא, ג) "ותוסף עוד המלחמה" (שם יט, ח) ועוד כי היכי דקאמר דרכו של איש לעשות מלחמה ולא אשה – ה"נ דרכו של איש ללמוד תורה ולא אשה! וי"ל: דלא דמי, דהכא בתורה גופיה קאי דקרי הכתוב בלשון דרך ולא קאי בלומדיה, וכתוב "יצאו אליך" (דברים כח, ז) אאנשי מלחמה קאי והם האנשים שדרכם לעשות מלחמה.
[מפני מה אמרה תורה כי יקח וכו' – פירוש: דמשמע בעל כרחה ולא כתיב "כי תלקח" דמשמע מדעתה. ת"י]
אתרוג שוה לאילן בג' דרכים – פירוש בקונטרס: לערלה ולרבעי ולשביעית, דלעניין שביעית הולכין בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וא"ת: השתא דמשמע דרבעי נוהג באתרוג, א"כ קשה מהכא למ"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין (ברכות לה.) דמשמע דאין רבעי נוהג בשאר אילנות. וי"ל דה"ק: כרם רבעי, כל היכא דמצי למתני והיכא דלא מצי למתני – לא פליגי עליה, דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מההיא דאתרוג איכא פלוגתא דתנאי בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מס' מעשר שני, ובשאר דוכתין: אי כמאן דסבר (שם) נטע רבעי אי כמאן דסבר כרם רבעי (שם), לידע כמאן הלכתא. וי"מ: דאפילו מאן דתני כרם רבעי – מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר. ויש לנו נפקותא בדבר: דאי פליגי – דמאן דתני כרם רבעי דווקא, אבל בנטע אין רבעי כלל אפילו מדרבנן, ואמרו: (שבת קלט.) "כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ" וא"כ עכשיו בחו"ל אין דין רבעי נוהג באילנות, ואי מדרבנן – כ"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה"ה בחו"ל דרבעי נוהג מדרבנן. ומה שפירש הקונטרס: לשביעית אזלינן בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק – משמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לעניין שביעית. ולא דק, דבמס' שביעית (משנה, שביעית ט, א) תנן "כל הספיחים מותרין חוץ מספיחי כרוב" והקשה רבינו ניסים דבפרק מקום שנהגו (פסחים נא:) תני איפכא! ותירץ: דבההיא דמס' שביעית דקתני "כל הספיחין מותרין" מיירי בספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, דכיוון שגדלו רובן בשישית הם כשל שישית ומותרים אף לסחורה "חוץ מספיחי כרוב" שהם אסורים לסחורה כדין שביעית או אחר הביעור לאכילה, כדמפרשינן בירושלמי דכל ירק אתה יכול לעמוד עליו בין חדש בין ישן אבל ספיחי כרוב – שדרכו לגדל אמהות אהמות – ויש עלין שהם גדלים בשביעית ושמא יקח מן העלין שהן אסורין ויאמר מן האמהות לקחתי. וההיא דמקום שנהגו (שם) דקתני "כל הספיחים אסורים" מיירי בספיחים שגדלו בשביעית ואליבא דרבי עקיבא דדריש "וכיתוס' ר"י הזקן
עריכה- דאורייתא – דכתיב לשון קניין בכסף.
- והא דתנן בשבעה וכו' – בזבין פרק ב' היא שנויה.
הגהות הרש"ש
עריכה- בז' דרכים בודקין את הזב – עיין פירוש רש"י, והנה מדלא תני "במאכל ובמשקה". נראה שיפה פירש הרע"ב בנזיר במאכל אם אכל דברים המביאים לידי זיבה כגון בשר כו' חלב כו' יין ישן. דמאכל משמע איכות המאכל ומשקה ג"כ בכלל כדאמרינן "שתייה בכלל אכילה" ומשתה משמע בכמות. ששתה או אכל הרבה כי כל הסעודה נקראת בשם משתה בקרא אבל קצת עומד לנגדי לשון הגמרא דלקמן דדרכא דמיכלא יתירא וכו'.
- תוס' ד"ה אי תנא וכו' ולא קתני היבם קונה וכו' – לי י"ל משום דגם דעת היבם א"צ כ"כ כדאיתא בר"פ הבא ע"י [אחר זה ראיתי שקדמני בזה הר"ן].
- תוס' ד"ה קשו וכו' מיהו היכא דאיכא לשנויי משנינן – ר"ל דלא פריך רק היכא דמצי לשנויי עמש"כ במו"ק (דף י.) ד"ה ממתוחי. וכה"ג לקמן (דף ד.) מתקיף ליה מר בר"א ולאו ק"ו הוא כו' ואע"ג דגבי תושב ושכיר ע"כ צ"ל מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא.
- תוס' ד"ה אתרוג וכו' א"כ קשה מהכא למאן דתני כרם רבעי כצ"ל.
- בא"ד אסור מדרבנן בכדי שיעשו כיוצא בהן כצ"ל.
- בא"ד דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גידול – ק"ל מסוכה (ריש דף מ') הוא דאמר כהאי תנא כו' אתרוג בתר לקיטה כו' בין לשביעית ע"ש, הא מ"מ רוב גידולו בשישית.
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
ה א מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ב סעיף א':
ו ב מיי' פ"ב מהל' מחוסרי כפרה הלכה ב':
ז ג מיי' פ"א מהל' מעשר שני הלכה ה', ומיי' פ"ד מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ב:
ראשונים נוספים
תנא האשה נקנית מדעתה אין בע"כ לא. [והא דקתני היבמה נקנית ואפי' בע"כ] איכא למימר דהכי קאמרינן האיש קונה ודאי משמע אף בעל כרחה ואי תנא האיש קונה הוה אמינא אף בעל כרחה לכך תנא נקנית שיש במשמע מדעתה או אפילו בעל כרחה ותפשת מרובה לא תפשת ואין לך כח [ללמוד דמזה] אלא מדעתה והא דלא קתני מקנה את עצמה משום דלאו לישנא מעליא היא ותלקח אשה לאיש משמע לאו ארחיה דתנא למימר הכי ואי תימא והאיש מקדש משמע בעל כרחה לא קשי' דכיון דגלי תנא הכא לא אתא למטעי התם ולומר מקדש אף בעל כרחה משמע שהרי שנה התנא במשמעו שלא יהא במשמעו בע"כ ואחרים אמרו כיון דתנא מקדש מדעתה משמע ולא בע"כ שאין אדם מקדיש שאינו שלו.
ול"נ דמדקתני האשה ולא קתני איש משמע שאין קנין זה תלוי באיש אלא תלוי נמי בה ואם היתה נקנית בעל כרחה ולרצונו לאיש קונה היא מה שאין כן ביבמה דלא מיתני האיש קונה דלא בעינן דעתו אלא נקנית וממילא שלא מדעת שניהם:
כתוב בכלהו נסחי א"ה קשו קראי אהדדי וקשו מתני' אהדדי. וה"פ: אי אמרת בשלמא לישנא דקראי לאו דוקא דאיכא מילי דקראו ליה בקר' לשון זכר ול' נקבה דכתיב רוח גדולה וחזק וכתיב נמי והנה יד שלוחה אלי והנה בו אלא אי אמרת האי קרא דאמר לשון נקבה דוקא ומ"ה שני תנא דמתני' בלישניה דארחיה למתני שלשה ותני שלש קשו קראי אהדדי וקשה ההוא דקרי ליה זכר וקשה נמי מתניתין דזב:
התם דגבי זכר קתני לשון זכר. איכא דמקשי והא כתיב נוכח ה' דרכיכם אשר תלכו בה וכתיב נמי בשוב רשע מדרכו הרעה ולא דקדק יפה דאע"ג דקראי באיש כתיבי כיון דשייכא בההוא ענינא אשה לא קפיד קרא וכי אמרינן דקפיד ה"מ כי קאי בנקבה במלת' דליתיה בזכר. והיינו דאמרינן דאיש דרכו לצאת במלחמה ואין אשה וכו' אלמא אע"ג דקרא בלשון זכר קאי אי איתא באשה לא הוה דייק למיתני לשון זכר והיינו נמי דאיצטריך למימר דאיש דרכו ליבדק ואין אשה דרכה ליבדק ולא אמר התם דבזכר קאי כדקתני הזב ולא הזבה ש"מ דאע"ג דקאי בזכר אי איכא נמי באשה לא קפיד:
הא מני ר"ש בן אלעזר היא. אי קשיא מתני' תלקח אשה לאיש הוא והיכי מתני לי' דרכים לא היא דכיון דקתני נקנית יקח איש הוא שהרי אין לשון זה אלא שהיא קנויה לו וכיון שהיא קנויה לו הוא קנאה אבל בלשון תלקח אשה לאיש אין בו לשון קנין שתהא היא קנויה והוא קונה אלא לשון לקוחין בעלמא. א"נ הכי קאמר באישות צריך לשון דרך ובא ללמדך שהאיש צריך שיתן כסף ושטר כדרך העולם אבל נתנה היא ואמרה היא לא:
אתרוג שוה לאילן בג' דרכים, לערלה ולרבעי ולשביעית. פרש"י ז"ל שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן ולשביעית שהולכים בפירותיו אחר חנטה כאילן ולא אחר לקיטה כירק ודקדקו עליו וליתני נמי לפאה ולשכחה דאי דמי לאילן ליתני ה' אי דמי לירק דלא מחייב ליתני ג' לירק וזו אינה קושיא דאי מחייב לאו דומיא דאילן הוא דאיכא נמי ירק דמחייב כל שמכניסו לקיום כגון מלבנות הבצלים וחטה וכו ה' מינין דלאו אילן נינהו ואי לא מחייב לאו דומיא דירק הוא דליתני לירק דאיכ' אילן דלא מחייב כגון תאנה כדתנן בדוכתא משום הבי לא תננהו,
ועוד דקדקו בה וליתני להרכבה שאסור להרכיבו באילן ואפי' בחוצה לארץ משא"כ בירק שאינו נוהג בחוצ' לארץ ולא קשי' דהא לאו דרך הוא כיון שדין הרכבה נוהג אף בירק אע"פ שאינו נוהג בכל מקום שנוהג באילן אלא דבר ואפי' חצי דבר מיקרי.
ואי קשי' וליתני שר"ה שלו שבט כאילן כדאמרינן התם במסכת ר"ה דף י"ד ע"ב הכל מודים שר"ה שלו שבט איכ' למימר דלא קתני אלא ג' אלו שנחלקו בהן.
אבל במס' ר"ה פרש"י ז"ל שהולכים בו אחר חנטה לערלה ולרבעי ולשביעית ולהאי פירושא לא קשי' אמאי לא תנא הנך אחריני כדאמרינן דהא לא קתני אלא דין חנטה ולא מחוור לי שכל דיני חנטה דרך א' הוא:
ונתני הכא האיש קונה: ואם תאמר קוישא זו הוה ליה לאקדומי כסדרא דמתניתין.
ויש מרבותי נר"ו מתרצי דאי אקשי ליה הכי הוה משני ליה משום סיפא כדאמרינן בסמוך, ותו לא הוה קשיא אמאי תנא נקנית דמשום סיפא הוא דלא מצי למיתני מתקדשת. ואינו מחוור. דאדרבא, כל היכא דאיכא לאקשויי חדש ולשנויי שינוייא דמיתרצא ביה כולא מתניתין טפי עדיף מאפושי הויי ופירוקי. ועוד, דאם איתא דמקשה הוה ידע פירוקא אמאי מקשה ליה ואזיל!
אלא דבהא איכא למימר דמאן דמותיב הוא דמפרק ולברורא למתניתין. ומסתברא דהאי קושיא דקא מקשה תלמודא "וליתני האיש קונה" לית לה עיקר דאדרבא "האשה נקנית" עדיף טפי; דאי תני "האיש קונה" הוה צריך לאפושי בלישניה "האיש קונה את האשה" אלא משום דאגב קושיא זו בעי לאשמועינן דמדעתא מתקדשת ולא בעל כרחה הוא דקא מקשה ליה הכי ולא בעיקר קושיא. אבל לעיל קשיא ליה לישנא ד"נקנית" משום דבכולה תלמודא קנין אשה בלשון קדושין מפיק ליה, משום הכי אקדמה, דהאי קשיא והאי לא קשיא.
תנא האשה נקנית דמדעתה אין בעל כרחה לא: ואם תאמר אדרבה "נקנית" בעל כרחה משמע. ותנן נמי היבמה נקנית דהיינו בעל כרחה כדתנן הבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד-- קנאה.
ויש לומר ד-"קונה" משמע ודאי בעל כרחה אבל "נקנית" משמע בין מדעתה בין בעל כרחה, ותפשת מועט תפשת, תפשת מרובה לא תפשת. אי נמי איכא למימר דלאו משום קונה ונקנית קאמר אלא משום האשה דכיון דתנא האשה נקנית משמע שאין הקנין תלוי באיש אלא אף באשה, אבל אי תנא "האיש קונה" הוה במשמע שהכל תלוי בו וכל שמקדש מרצונו ובעל כרחה - מקודשת. וביבמה דקתני "היבמה נקנית" משום דאף לשון "היבם קונה" אינו מדוקדק בו משום דאף שלא לדעתו הוא קונה כדתני רבי חייא אפילו שניהן אנוסין-- קנאה - משום הכי קתני "נקנית" כלומר נקנית ממילא שלא מדעת שניהם. ואי נמי משום דתנא רישא "נקנית" תנא הכא "נקנית" כיון ד"קונה" נמי לא שייך בה.
ויש מי שהקשה אפילו תניא "האיש קונה" היכי הוה סלקא דעתך דנקנית בעל כרחה דהיכן מצינו מקנה בעל כרחו? ואשתמיטתיה תלויה וזבין זביניה זביני, ותלויה וקדיש קדושיה קדושין דאגב אונסא דזוזי גמרא ומקנא נפשה כאמימר דאית ליה הכי בפרק חזקת. והכא לאו בעל כרחה לגמרי קאמר אלא כי האי גוונא. וקיימא לן כרב אשי דאמר התם באשה אינה מקודשת דהוא עושה שלא כהוגן. ודיוקא דהכא כרב אשי אתיא. ואמימר מתרץ לה כתירוצא קמא משום דתנא סיפא בדידה.
והאיש שאנסוהו לקדש -- כתב הרמב"ם ז"ל קדושיו קידושין. והרב בעל העיטור כתב שאין קדושיו קידושין דתלויה וזבין אמרי תלויה וקני לא אמרו. ונראין דברי הרמב"ם דאי אגב אונסיה גמר וזבין כל שכן דגמר וקני.
ותני תרתי משום חדא כולי: אבל לעיל דאמרינן משום דבעי למיתני כסף ליכא למפרך הכי דהתם בכולהו שייך לשון 'קנין' אלא דבכסף אשכחן בהדיא, אבל הכא לא שייך "דרך" בשטר וכסף כלל ומשום ביאה תני ליה - איכא לאקשויי אמרי שני בלישני משום חדא.
מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתב כי תלקח אשה לאיש: קשיא לי, ומאי אולמיה ד"תלקח" דנכתביה?
ונראה לי דמשום ד"תלקח" משמע דמזמין עצמה ותתרצה בכך, דומיא ד"נקנית" דמתניתין; אבל "כי יקח" משמע אפילו בעל כרחה כעין "האיש קונה", וכיון שכן "תלקח" טפי דייק ולכתביה. וזה לא כפרש"י והראב"ד שהם פירשו "תלקח" שתקיח את עצמה. ולפי' הקשה הראב"ד ז"ל ומאי קושיא דהא אתא קרא לאשמועינן "כי יקח"- ולא שיקיח את עצמו. ולפי מה שכתבתי אינו קשה ד"תלקח" נמי הכי משמע, דתלקח האשה, ולא שילקח האיש לאשה. אבל הוא ז"ל תירץ ר' שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ומפני מה אמרה תורה שלא יקיח הוא את עצמו.
והא דתנן בשבעה דרכים בודקים את הזב וכולי -- ואף על גב ד"שבעה" לשון זכר הוא ועד השתא ליתני שלשה קא קשיא לן -- כיון דהדרינן לפרוקי הא מני רבי שמעון היא דמשום שדרך האיש לחזר אחר האשה תני דרכים -- אם כן כל היכא דתני "דרכים" משום שדרכו בכך הוא.
אתרוג שוה לאילן בג' דרכים: דהיינו לערלה ולשביעית ולרבעי כדתנן התם. ופירש"י ששלש אלה נוהגין בו כדרך שנוהגין באילן. ולירק בדרך אחד שמתעשר בשעת לקיטתו כירק ולא בשעת חנטה כאילן.
והקשו עליו אם מצות שנוהגין בו קתני ליתני לפאה ולשכחה. דאם נוהגין בו כאילן ליתני "חמש כאילן", ואם נוהגין בו כירק מפני שאין לקיטתו כאחת ליתני "ולירק בשלשה"! ועוד, ליתני להרכבה כאילן דירק באילן אפילו חוצה לארץ אסור ואילו ירק בירק אינו אסור בחוצה לארץ, וירק באתרוג אסור אפילו בחוצה לארץ כשאר האילן.
ויש לומר דאי אפשר למחשב פאה ושכחה דאם תמצא לומר שנוהגין בו אי אפשר לומר "שוה לאילן ולא לירק" דהא איכא ירק דנוהגין בו כמלבנות הבצלים וכל שמכניסו לקיום כדאיתא במתניתין. ואת"ל שאין נוהגין בו א"א לומר "שוה לירק ולא לאילן" דהא איכא תאנה ושאר אילנו שאין לקיטתן בשעה אחת שאין פאה נוהגת בהן כדאיתא במתניתין. והרכבה נמי לא תני דכיון שדין הרכבה נמי נוהגת אף בירק אף על פי שאינו נוהג בכל מקום כאילן - ולא שייך למיתני ביה "דרך".
אבל בתוספות הקשו ליתני לכלאים דירק בכרם אסור ואילן שרי. וליתני "ארבעה כאילן". ומשום הכי פירשו דהכא דין חנטה ולקיטה קתני, כלומר לערלה ולרבעי ולשביעית בתר חנטה כאילן ולמעשר בתר לקיטה כירק. וכן פרש"י בעצמו במסכת ראש השנה.
אי נמי שדות בכסף יקנו. פי' וכ"ת דלא כתיב אשר קנה אלא בתר דקנה בחזק' אבל משום כסף לא מיקרי קטן וכסף השדה לא בא אלא לפרעון ומפני קפידתו של עפרון קמ"ל שדות בכסף יתנו וכי תימא ואכתי היכי תני תרתי משום חדא הא לא קשיא דשטר נמי איקרי קטן כדכתיב ואקח את ספר המקנה ולא קתני אשה נקחת משום סיפא דלא שייך בה לשון קיחה:
ואב"א אי תני גבי קידושין האיש קוינה ה"א בע"כ. פי' כיון דתלי מילתא באיש תני האשה נקנית מדעת אין בע"כ לא. וקשיא להו לרבנן ז"ל והא קתני סיפא והיבמה נקנית ואיתיה אפי' בע"כ ומפרקי לה דקונה משמע בע"כ דוקא אבל נקנית משמע מדעת ומשמע בע"כ ובאשה דהוי תחלת קטן משמע מדעת סיפא דיבמה דזקוקה ועומדת משמע בע"כ. והנכון דגט יבמה לא מצי למתני האיש קונה דא"כ הוא משמע דבעינן דעתו מיהת ואנן אמרינן התם דאפי' שלא מדעת שניהם נקנית כדקי"ל שאם נפל מן הגג ונתקע ביבמתו קנאה ולהכי קתני נקנית דמשמע מאליה ובסיפא דקתני וקונה את עצמה לא משמע לן אפי' בע"כ דהא לא אפשר דבדידיה תלה רחמנא כדכתיב ושלחה מלמד שאין האיש מוציא אלא לרצונו ותו דהא קתני מיתת הבעל דלא שייך למימר בע"כ וכיון דהכי הוא לא דק וקתני קונה את עצמה כיון דלא מצי למתני (קינה) ומקנה ובאידך פירקא דקתני האיש מקדש משום דלא אפשר למשמע בע"כ כדפירש הכא במתני' ותו דבלישנא דקנין הוא דאיכא למימר משום דאשכחן קטן דשדה בע"כ של מקנה דתלויה וזבין זביניה זבינא אבל קדושין לישנא דהקדש הוא ופשיטא מילתא שאין אדם מקדיש ממון חבירו בע"כ. ולא מצי למיתני הכא האשה מקנה עצמה דלא הוה לישנא תריצא דכתיב כי יקח ולא שתלקח אשה לאיש:
ומאי איריא דתני שלש לתני שלשה. פי' בעלמא אורחי' למתני שלשה וארבעה שלשה ימים לפני אידיהם ארבעה דברים נאמרו בכוס של ברכה ואמאי שני הכי לישני:
גירסת הספרים א"ה קשיא קראי אהדדי וקשיין מתניתין אהדדי ויש מעביר קולמוס על א"ה משום דהא לכולי עלמא נמי קשיא קראי אהדדי ומתני' אהדדי והנכון דשפיר גרסינן ליה ומשום דפריק תלמודא דדרך עיקרו לשון נקיבה אלא דזמנין דאשכחן ליה יוצא מן הכלל דהוי בלשון זכר אקשי ליה השתא בשלמא לדידי דרך הוי בין לשון זכר בין לשון נקבה כי הדדי כדאשכחן דכות' בלשון תורה כדכתיב רוח גדולה וחזק וכדכתיב והנה יד שלוחה אלי והנה בו מגילת ספר ואחרינא טובא ומ"ה נקיט קרא ומתניתין כדבעי זמנין בלשון זכר וזמנין בלשון נקבה אלא לדידך דאמרת דדרך עיקרו לשון נקבה קשיא קראי אהדדי ומתני' היכא דתני להו בלשון זכר דהיינו קרא דבדרך אחד יצאו אליך ומתני' דזב:
והא דאמרינן התם דבמלחמה קאי שאין דרכה של אשה לצאת במלחמה כתב בלשון זכר. ואיכא דקשיא ליה והא כתיב נכח ה' דרכם אשר תלכו בה והתם בזכרים הוה עובדא וכתיב נמי בשוב רשע מדרכו הרעה ומפרקינן לה דאנן הכי קאמרינן דהיכא דלא שייכא אשה כתיב בלשון זכר אבל היכא דשייכי אשה אע"ג דלא מיירי באשה קרי ליה בלשון נקבה והיינו לישנא דאמרינן איש דרכו לצאת במלחמה ואין דרכה של אשה לצאת במלחמה איש דרכו ליבדק ואין דרכה של אשה ליבדק אלמא טעמא מילתא מפני שאין דרכה של אשה בכך הוא הא אלו היתה דרכה בכך אע"ג דלא מיירי עניינא באשה ליה לן בה ונכון הוא. מיהו לדידי קושיא מעיקרא ליתא דאנן השתא קאמרינן בדרך לשון נקבה הוא וכי הוה לשון זכר הוי לבר מדינא וכיון דכן כל היכא דכתיב בלשון נקבה היינו דיניה וליה לן למיהב טעמא אלא להנהו דהוה בלשון זכר אלא דכיון דפריש טעמא דהנהו לשון זכר פירש נמי טעמא באידך דלשון נקבה כיון דאיכא טעמא אע"ג דלא צריך ליה:
רבי שמעון אומר מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש כו'. פי' ובלשון קיחה הוא דאיכא למיפלג בין יקח ותלקח לפי שאן בו לשון קטן אלא לשון לקוחין בעלמא אבל מתני' דקתני האשה נקנית משמעות לשון זה היינו שהיא קנויי' לו וכיון דכן הוא היה הקונה והיינו נמי דהאיש קונה הוה משמע בע"כ ואלו כי יקח שהיא לשון ליקוחין לא משמע בע"כ:
הא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתא לערלה ולרבעי ולשביעית ופרש"י זלה"ה שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. והקשו עליו בתוס' א"כ דכלהו דיני אתרוג דשוה לאילן או לירק קתט ליתני נמי לשכחה ופיאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחד וכדממעטינן מהאי טעמא תאנה ואת"ל דס"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגין בו כאילן ולאו קושיא הוא דלא שייך למתני שוה לאילן אלא במידי דליתיה בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתיה אלא בירק ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאינה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחד ואיכא נמי ירק שנוהגין בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלי' ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוה אילן ונוהגין בהן. מיהו הא קישא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר"ה שלו שבט כאילן. ונ"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהם ובמס' ר"ה פירש"י ז"ל דה"ק לערלה ולרביעי ולשביעית שהולכים שלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלחוד משום דבעי למתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיט' כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מלתא דדינם כאילן ואף על גב דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על ענייני חלוקים שפיר שייך למימר בשלשה דרכים וקמא עיקר. והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך אחד משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוץ דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תנא דרכים מיתרצא נמי הא ממילא. ואגב אורחין שמעינן מהא מתני' דאילן נוהג בו רבעי ואתיא כמ"ד נטע רבעי ולא פריך מינה בפ' כיצד מברכין למ"ד כרם רביעי משום דמצי למימר תנאי היא כדאיתא התם. ותו משמע הכא דבשביעית הולכין בירק אחר לקיטה מדתני באתרוג שוה לאילן בחנטה אלמא אי הוה שוה לירק לא הוה אזלינן ביה אלא בתר לקיטה. וק"ל הא דאמרינן בפסח ראשון כל הספיחים מותרים חוץ מספיחי כרוב. ופירש רבינו נסים ז"ל דבירושלמי מפרש דבספיחי ירק דששית הנכנסת לשביעית מיירי והכי פירושו כל ספיחי ירק שחנטו בששית ונכנסו בשביעית מותרים אפילו בשעת הביעור מכיון שחנטו בששית ולא גזרינן דילמא מאן דחזי סבר שחנטו בשביעית דמנכר הוא דספיחים הם חוץ מספיחי כרוב שאינם נכרים ואתו למטעי בהו אלמא בתר חנטה אזלינן בהו ובתוספות העלוה בגמגום ומסתברא לפרושי כל הספיחים של ששית מותרים בשביעית קודם שעת הביעור דוקא כדין פירות שביעית דבתר לקיטה אזלינן חוץ מספיחי כרוב שהן אסורין אפי' תוך זמן הביעור לפי שאינם נכרים שהם ספיחים דהרואה סבר שנזרעו בשביעית ואתי למזרע בשביעית לאחר זמן הביעור כולן ספיחים נינהו בשביעית ובתר לקיטה נינהו כנ"ל:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
תנא האשה נקני' מדעתי' אין קשיא לי דנקני' מדעת משמע ולא בע"כ והא גבי יבמה דקתני כקני' והואי אפילו בע"כ (ולמאי לא פריק ו ו' ר"ל ובע"כ דתני יבעה איידי דאשה א"כ אמאי לא מריק לי' דתני האשה נקנית איידי דאינך.) ואמאי לא פריק ליה דמשום הכי קתני נקנית משום דכולי פירקין מיירי בחפצים הנקנין שזה נקנה בענן זה כדתנן עבד עברי נקנ' בכסף וכו' ועבד כנעני ובהמה וקרקעות ומטלטלין ובמה שזה נקנה אין זה נקנה משום הכי שייך למתני האשה נקנית. וי"ל דכל כמה דמצי למיתב טעמא יהיב. ואיידי דתני האה נקנית תנא נמי היבמה נקנית. ותנא תרתי אטו חדא ולעיל דאמרן משום דבעי למתני כסף ליכא לאקשויי הכי דלשון קנין שייך גם בשטר וגם בביאה. אבל הכא לא שייך לשו דרך בכסף ובשטר. ולירא בדרך א' שבשעת לקיטתן עישורו. אי קשיא והא אמרינן בפרק קמא דר"ה אע"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר"ה שלו. תשרי וא"כ גבי מערא נמי יש בהן חילוק דרק ר"ה שלו תשי כדחמרינן התם ואתרוג ר"ה שלו שבט והיה לו לחלק גבי מעשר גופה. תשובה הרבה חלוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם. ועל האתרוג מברכין בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה. אלא התנא לא בא לימנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אף על גב דכל אילנות אזלי בתר חנטה לכל דבריהן האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות. ושאר חילוקיהן אינן תלוין בחנטה בעבור זה לא שנאם.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה