כתובות מח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לרשות הבעל לנשואין מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות האב מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל:
גמ' מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה דתנן הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה קמ"ל לעולם:
מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וכו':
אמר רב מסירתה לכל חוץ מתרומה ורב אסי אמר אף לתרומה איתיביה רב הונא לרב אסי ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה אמר להו רב לאו אמינא לכו לא תיזלו בתר איפכא יכול לשנויי לכו מסירתה זו היא כניסתה לחופה ושמואל אמר לירושתה ר"ל אמר לכתובתה כתובתה מאי היא דאי מתה ירית לה היינו דשמואל אמר רבינא לומר כתובתה מאחר מנה רבי יוחנן ורבי חנינא דאמרי תרוייהו מסירתה לכל אף לתרומה מיתיבי הלך האב עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללין אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשום נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה תיובתא דכולהו תיובתא הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללין טעמא דללין הא סתמא לשם נישואין אימא סיפא נכנסה עמו לשם נישואין הא סתמא ללין אמר רב אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללין סתם חצר דידיה לנשואין תנא מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק מנה"מ א"ר אמי בר חמא אמר קרא (דברים כב, כא) לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל ואימא פרט שנכנסה לחופה ולא נבעלה אמר רבא אמר לי אמי חופה בהדיא כתיבא (דברים כב, כג) כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש נערה ולא בוגרת בתולה ולא בעולה מאורשה ולא נשואה מאי נשואה אילימא נשואה ממש היינו בתולה ולא בעולה אלא לאו שנכנסה לחופה ולא נבעלה
רש"י
עריכה
לרשות הבעל לנשואין - כלומר שתכנס לחופה לשם נשואין שתהא מסורה לרשות הבעל:
מסרו שלוחי האב - שהיה האב משלחה לו ע"י שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל ומסרוה להם:
גמ' ממשנה ראשונה - בפרק אע"פ:
הגיע זמן - שנים עשר חדש לבתולה משתבעה הבעל להכין עצמה לנשואין ולאלמנה שלשים יום:
ולא נישאו - כגון שעכב החתן או אונס שלו:
ואוכלות בתרומה - אם בת ישראל מאורסת לכהן היא:
מסירתה לכל - ליורשה וליטמא לה ולמעשה ידיה ולכל דבר איש באשה קיימא מסירת שלוחים במקום חופה:
חוץ מאכילת תרומה - דטעמא דידה משום סימפון כדלקמן בפרק אע"פ (דף נז:) ואכתי איכא למיחש להכי שמא ימצאו בה מומין ויהיו קידושיה ונישואיה טעות:
ורב אסי אמר אף לתרומה - קסבר הא דאמור רבנן ארוסה לא תאכל בתרומה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחיותיה והשתא דאין אחיה ואחיותיה אצלה שרי:
לעולם היא ברשות האב - ואוקימנא דהאי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה וקתני עד שתכנס לחופה:
אמר להו רב - לתלמידו ובנו:
לא תיזלו בתר איפכא - לא תשיבו בבית המדרש ממשנה הנהפכת לשני צדדים שיוכל המתרץ לתרץ משמעה אחר דבריו:
שמואל אמר לירושתה - הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה דאע"ג דאמר מר (לקמן דף נג.) אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קירוב נישואין אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסירה כי חופה:
לכתובתה - הוא דמהניא מסירה והשתא קא בעי הש"ס למילתיה:
מאי היא דאם מתה ירית - בעל את הנדוניא שפסק לה האב:
לומר כתובתה מאחר מנה - לשוייה אלמנה מן הנשואין שלא תיקנו לה חכמים אלא מנה מן הכונסה אחרי כן:
הלך האב כו' - אין מסירתו מסירה:
ונכנסה עמו - עם בעלה ללון כשאר לינה בדרך בעלמא ולא לשם נשואין:
שכתובתה - מטלטלין שייחד אביה לנדונייתה:
במה דברים אמורים - שמסירתה לשלוחים הוו נשואין:
ליורשה - להא מילתא לחודא הוא דהויא נשואין:
תיובתא דכולהו - הנך דפליגי אדשמואל:
הא סתמא - אם נכנסה ושהתה עמו סתם אמרינן נשואין נינהו וזו היא כניסת חופתה ואע"פ שלא נבעלה הוי נשואין:
סתמי סתמי קתני - הא דקתני נכנסה עמו ללון לא שפירשה ללון אני נכנסת ולא לשם נשואין והא דקתני נכנסה עמו לנשואין לא שפירשה לנשואין אני נכנסת אלא זו וזו שנכנסה סתם ותנא הוא דקאמר דהיכא דחצר שלה סתם כניסתה לא לנשואין הן אלא ללון והיכא דחצר שלו סתם כניסתה לשם נשואין:
הרי זו בחנק - כנשואה ולא בסקילה כארוסה:
ואימא פרט לכשנכנסה לחופה ולא נבעלה - דייך אם מיעטת כגון זו דלא תימא נערה בתולה כתיב גבי סקילה והא אכתי בתולה הואי אבל זו שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי בית אביה קרינא ביה:
חופה - בלא בעילה בהדיא כתיבא דלאו בסקילה היא וכי איצטריך האי למסירה:
אילימא נשואה ממש - שנכנסה לחופה ונבעלה:
תוספות
עריכה
לאפוקי ממשנה ראשונה. אע"ג דתנן בהדיא בפ' אע"פ (לקמן דף נז.) זו משנה ראשונה ב"ד של אחריהם אמרו כו' כן דרך התנאים להשמיענו בקוצר אע"ג דכבר השמיענו במקום . אחר וכה"ג איכא בריש ברכות (דף ב:):
רב אסי אמר אף לתרומה. פי' בקונטרס דקסבר רב אסי דטעמא דאין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה כדעולא שמא ימזגו לה כוס וכיון שמסרה תו ליכא למיחש וקשה לר"י דאפי' עולא דמפרש טעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו לה כוס למשנה אחרונה מודה דטעמא משום סימפון וע"כ רב אסי איירי לפי משנה אחרונה דאמתני' קאי ומפקה מתני' ממשנה ראשונה מדקתני לעולם ועוד דאיתותב מברייתא דלקמן ולא משני ההיא כמשנה אחרונה ונראה לר"י דטעמא דרב אסי משום סימפון ומשמסרה תו ליכא למיחש דמסתמא בדקי לה וקשה דרב אסי חייש לסימפון בהגעת זמן טפי מבמסר האב לשלוחי הבעל ובפ' אע"פ (לקמן דף נח.) אמרי' איפכא דקאמר מאי בינייהו בין למאן דאמר משום סימפון בין למ"ד משום שמא תשקה איכא בינייהו קיבל מסר והלך פירוש מסר האב לשלוחי הבעל דלמאן דאמר משום סימפון איכא אע"ג דבהגיע זמן לא חיישינן לסימפון למשנה ראשונה ואור"י דודאי סברא הוא דבמשנה אחרונה דחיישינן לסימפון בהגעת זמן כל שכן במסר כדאמרינן התם אבל הכא רב אסי מתניתין דחקתיה דקתני הרי היא ברשות הבעל דמשמע לגמרי אפילו לתרומה ועוד אור"י דמצינו לפרש דאיכא בינייהו למאן דאמר סימפון ליכא דבמסר לא חיישינן לסימפון ולמאן דאמר שמא ימזגו איכא דחיישינן שמא תשקה לשלוחי הבעל ובקונטרס לא פירש התם כן:
ושמואל אמר לירושתה. לא אתא לאפוקי הפרת נדרים דהא תנא דבי רבי ישמעאל בסמוך דהויא ברשות הבעל להפרת נדריה ויצתה מרשות האב ונראה דהוא הדין מיטמא לה כיון דאפקה רחמנא מסקילה לחנק דמהתם יליף לכל מילי אלא למעוטי תרומה אתי וירושתה נקט לרבותא דלא מיבעיא ליטמא לה ולהפרת נדריה דהויא מסירה כחופה אלא אפילו ליורשה דהוה ס"ד כיון דירושת הבעל תקנתא דרבנן היא הכא במסר לא תקון אי נמי ס"ד דאין האב מזכה לבתו עד שתכנס לחופה אפ"ה יורשה אי נמי אף כתובה דריש לקיש אתא למעוטי וריש. לקיש נמי לא מיבעיא קאמר ולא אתא למעוטי אלא תרומה אי נמי ממעט נמי ירושתה מטעמא דפרישית:
תיובתא דכולהו. לאו דווקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה וכענין זה מצינו ביש נוחלין (ב"ב דף קכט:) גבי מחלק נכסיו על פיו תיובתא דכולהו אע"ג דלא הוי תיובתא אלא לחד:
היינו בתולה ולא בעולה. וא"ת אימא ולא נשואה שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה דאכתי בתולה היא כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף ט:) באו עליה עשרה ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ויש לומר דהא אמר התם דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ד (עריכה)
נט א מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ב', ומיי' פי"א מהל' נדרים הלכה ב"ב, סמ"ג עשין מח ולאוין פא ורמב, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ד סעיף ח', וטור ושו"ע אה"ע סי' נ"ו:
ס ב מיי' פ"ו מהל' תרומות הלכה ג', ומיי' פ"ח מהל' תרומות הלכה ז':
סא ג טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ו בהג"ה:
ראשונים נוספים
ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה: דאית ליה דעולא. ונכון הוא. ואף על פי דמשנה אחרונה היא מדקתני לעולם, ולקמן בפרק אף על פי (נז, ב) לכאורה אפילו עולה כמשנה אחרונה משמע דאית ליה טעמא דסמפון. ליתא, אלא לעולם עולא לית ליה אלא משום מזיגת הכוס, ובמקומה אאריך בסיעתא דשמיא, ולא כדברי המקשים לפירושו של רש"י ז"ל.
אמר רבינא, לומר כתובתה מאחר מנה: פירוש: דאף על גב דעדיין בתולה היא שהרי לא נכנסה לחופה, מכל מקום משעת מסירתה בטל חינה.
הכי גרסינן: הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון: ואוקימנא דסתמא דנכנסה עמו ללון היא, דגנאי הוא לו לישאנה בחצרה, וכל שכן בחצר של אחרים אלא בחצרו. והאי או דקתני, הכי קאמר הלך האב עם שלוחי בעל אף על פי שנכנסה עמו בחצרה, ולומר, דלא בעינן שלא תזוז ידה מתוך ידו, אלא אפילו נכנסה עמו ללון, אם היתה חצר שלה, כמי שלא נכנסה עמו כלל לשם נשואין אלא ללון בלבד, אף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה.
מסר האב לשלוחי בעל וכו' או שהיתה לו חצר בדרך: כלומר, אף על פי שעדיין האב או שלוחיו הולכין עמה, כיון שנכנסה עמו לחצרו, סתמא כניסה לשם נשואין היא, ואף על פי שכתובתה בבית אביה, בעלה יורשה.
במה דברים אמורים לירושתה, אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. תיובתא דכולהו: פירש רש"י ז"ל: חוץ מדשמואל, דשמואל נמי לירושתה דוקא קאמר, וכיוצא ביש נוחלין (ב"ב קכט, ב), המחלק נכסין על פיו וכו', תיובתא דכלהו תיובתא, לימא תהוי תיובתא דריש לקיש נמי, ואסיקנא דלא, ואף על גב דאיירי בה ריש לקיש, והרבה כיוצא באלו. ודרב נמי דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה הויא תיובתא, דהא בברייתא פורט יורשה דוקא, ואף על פי דמפיק תרומה, לאו למימרא דלא מפיק אלא תרומה בלחוד, אלא לרבותא נקט לה, דלא תימה לתרומה הויא מסירה דלא גרעא מהגיע זמן קא משמע לן. ואיכא למימר דריש לקיש נמי לא הויא תיובתא, דברייתא לא מיירי אלא בדברים של בעל, אבל במילי דעלמא לא מיירי, ושמואל נמי אפשר דסבירא ליה כריש לקיש, אבל ריש לקיש לית ליה דשמואל, דלדידיה לא מהניא מסירתה כלל, אלא להא בלחוד, אבל לא בדברים שבינה לבין הבעל כלל.
וכן פירש ר"ח ז"ל, אבל הוא ז"ל פירש: דאפילו דשמואל הויא תיובתא, דאיהו ז"ל גריס בברייתא הלך האב עם שלוחי הבעל והיתה לה חצר וכו', בסיפא נמי גריס מסר האב לשלוחי הבעל והיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו, לומר דמסירתה בלחוד לא מהניא כלום בלא כניסה לחצרו. והלכך הויא תיובתא אפילו לשמואל, דאלו לשמואל במסירתה לבד ירית לה וברייתא קתני מסירתה וכניסה לחצרו. והקשה עליו הרמב"ן נר"ו דמאי קושיא לשמואל, איהו במסירה דמתניתין איירי, אי מסירה דהתם מסירה וכניסה לרשות הבעל איהו נמי בהכי קאמר. ובהלכות רבנו אלפסי ז"ל כגרסת הספרים.
הא גופא קשיא, אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נשואין וכו' אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללון. ואסיקנא: אמר רב אשי סתמי סתמי קתני, סתם חצר דידה ללון דגנאי הוא לישאנה בחצר של אחרים שאין לו חלק בה, סתם חצר דידיה: כלומר, שהוא כולו שלו או שיש לו שותפות בו, דכלהו חצר שלו מקרי, סתמי כמי שנכנסה עמו בפירוש לשם נישואין. ואם תאמר, ולדברי המקשה שהיה סבור דנכנסה עמו בפירוש לשם נישואין, היכי קתני לירושתה אבל לא לתרומה, דהא אין אחר חופה כלום. יש לומר, דקסבר דחופה שבדרך אינה מוציאה מידי סימפון, דבדרך אינו יכול לבדקה היטב.
ואף על גב דאסיקנא דמסירתה לא מהניא להכניסה לרשות הבעל אלא לירושתה, מיהו להוציאה מרשות אב מהניא אף להפרת נדרים, כדתנא דבי ר' ישמעאל בסמוך (מט, א). ודייק לה מונדר אלמנה וגרושה (במדבר ל, י), ואף על גב דקתני במתניתין (מו, ב) האב זכאי בבתו בקדושיה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, וקתני בתר הכי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, לאו למימרא שתהא ברשות האב לכל דבר עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין ממש, דהא קתני בסיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל, אלא מתניתין כללי ופרטי קתני, והכי פירושו, לעולם היא ברשות האב, כלומר לעולם לא יצאת מרשות האב לגמרי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין, דאף על פי שמסרה האב לבעל עדיין רשות האב עליה למעשה ידיה ולקבל את גיטה עד שתכנס לחופה ופעמים שהיא ברשות האב לגמרי, ופעמים שאינה ברשותו לגמרי אלא למקצת דברים, כיצד, הלך האב עם שלוחי הבעל וכו' הרי היא ברשות האב לגמרי, כאלו היא בביתו ואפילו לירושתה ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה, ואם מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לירושתה, ועדיין היא ברשות האב למעשה ידיה ולעכבה מלאכול בתרומה, עד כאן לשונו.
מסר האב לרשות הבעל הרי היא ברשות הבעל : וקשיא לן למ"ד שאין מסירתה מועיל לתרומה עד שתכנס לחופ' היכי קשיא רישא אסיפא דרישא משמע כי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה והדר קתני מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וי"ל דה"ק לעולם היא ברשות הבעל לכל הדברים או בכל מקצתם עד שתכנס ומיהו כשמסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל למקצת הדברים הלך האב אם שלוחי הבעל הרי היא ברשות אב לכל הדברים:
גמרא מאי לעולם לאפוקי ממשנה וכו': , ואע"ג דהא אפקוה בהדיא במתניתין כדתנן ב"ד של אחרי' אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה בעי תנא הכא אגב אורחא לאשמעינן ענין במשנה אחרונה והכי אורח' דתנא בדוכתי' כדכתיב' בשמעת' קמייתא דברכות ובדין הוא דהוה מצי למימר לעולם לאפוקי ממסירת האב אלא דניחא לן לפרושי אפילו לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה פי' רש"י ז"ל דסבר רב אסי טעמא דאין ארוסה אוכלת בתרומה משום סמפון ואע"ג דאיכא מסירה אכתי איכא משום סמפון ורב אסי סבר טעמא משום שמא ימזוג כוס וכו' וכיון שמסר לה האב ליכא למיחוש שמה תשקה לאחי' ולאחותה והקשו בתו' דהא אוקי מתני' כמשנה אחרונ' ומשנה אחרונה לכ"ע משום סמפון כדאיתא בפ' אע"פ לכך פי' דרב אסי בטעמא דסמפון פליגי דרב אסי אע"פ דמסר איכא למיחוש דסמפון דלא לבדקו לה שפיר עד שתכנס לחופה דבדיקת חוץ לא שמי' בדיק' ורב אס' סבר דבדיק' חוץ שמי' בדיקה:
ושמואל אמר ליורש': פי' רש"י ז"ל ליורשה דוקא הוא דמהני מסירה כיון דמוסר' אחולי אחלי' לגבי דאב השת' זכות ירושת' מחמ' קירוב נישואי' אבל לתרומ' ולהפר' נדרי' של' בשותפ' ולמציא' שאינ' אלא משו' איבה ואכתי איכא למיחוש להכי לא, והקשו בתו' דהא אוקי מתני' לקמן כיון שיצאתה שעה אחת מרשות האב לרשות הבעל שאינו יכול להפר וי"ל דנהי דקתני התם שיצאת' מרשות האב שאינו יכול להפר ואפי' בשותפו' מ"מ אין זה ראי' שנכנסה לרשות הבעל להפר שלא בשותפות שתפרש יציאתה מרשות האב לרשות הבעל לא נכנסה ולענין זכות מודה שמואל כיון שמסר האב דינה בחנק כדלקמן כדקתני לקמן בהדי' ולא מיירי הכא אלא לענין זכיותה וזכות הבעל ובתו' פי' דשמואל אף לירושתה קאמר ולא ממעט אלא תרומה כסברא דרב והא דנקט ירושתה משום דסבר דירושת הבעל דרבנן והוא ס"ד שלא הפקיע ירושת האב שהיא מן התורה עד שתכנס לחופה קמ"ל ולשון תלמודא מוכיח יותר כפי' רש"י ז"ל:
ריש לקיש אמר לכתובה: יש מפרשים דריש לקיש מוסיף הוא ואף לכתובה קאמר ויש אומרים דלכתוב' דווקא ופליגא אדשמואל וכן נראה מן הלשון ה"ג או שהי' לו חצר בדרך ונכנסה במלון עמו ללון ובסיפא גרסי' או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסו עמו לנשואין ולא גרסינן ברישא היתה לו ובסיפא היתה לו אם כן כי פרכינן לקמן היתה קשיא סתמא אסתמא אמאי קושיא הוא דהא דינא הוא ושיהא סתם חצר שלה לנשואין וחצר שלו וכל חצר ללון אבל לגירסא קמא פרכי' שפיר דהיאך אפשר שיהא סתם חצר שלו ללין וחצר שלה לנשואי':
במה דברים אמורים לירושתה וכו' תיובתא דכולהו תיובתא: פירש רש"י ז"ל תיובתא דכולהו לבד משמואל וכן בדין דהא שמואל לירושתה קאמר ולא איצטריך תלמודא לפרושי דהא פשיטא האי אבל ר"ת ז"ל פי' אפי' לשמואל מותבינן לגרוס בברייתא והיתה לו חצר ותרתי בעי לירושתה מסירתה וכניסת' לחצר ותיובתא דשמואל דסגי לי' לירושתה במסירת' לחוד והקשו עליו הרמב"ן ז"ל דמאי קושיא קשיא לשמואל איהו במסירה דמתני' איירי אי מסירה דהתם מסירה וכניסתה לרשות הבעל איהו נמי בהא קאמר ובהלכות הרי"ף ז"ל בגרסת הספרים וכן עיקר ואפשר דמתני' אף לריש לקיש תיובתא דהא דריש לקיש לכתובה קאמר ומתני' לא איירי אלא בדברים שבינו לבינה אבל הראשון יותר נכון לפי לשון התלמוד סתם חצר דידה ללין וסתם חצר דידי' לנשואין פי' דסתם חצר דידה ללין ואצ"ל חצר שאינו של אחד מהם וסתם חצר דידי' לנשואין בין דהוה דידיה לחוד ובין דהוה דידיה ודידה והשתא איירי תנא בכולי דידיה ולא תקשי דיוקא דרישא לדיוק' דסיפא ולכאורה הוא קשה דרישא משמע חצר דידיה ללון הא של שניהם לנשואי' ובסיפא דקתני סתם חצר דידיה לנשואין הא של שניהם ללון ובמאי דפרישת ל"ק מידי:
מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה. דקתני בפ' אע"פ נותנים לבתולה י"ב חודש ולאלמנה ל' יום משתבעה הבעל להנשא לפרנס א"ע. הגיע זמן ולא נשאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה פי' וקתני התם זו משנה ראשונה. אבל ב"ד שלאחריהם אמרו וכו' קמ"ל לעולם. פי' אע"פ דאמר ר' לאפוקי ממשנה ראשונה לא נתבטלה לענין מזונות שאם מעכב הבעל מלכנוס חייב במזונותיה והכי אזלא סוגיא דשמעתא קמייתא דמכילתין והכי תנן נמי בנדרים בפ' נערה המאורסה בוגרת. פי' בוגרת שיצאת כבר מרשות אביה אע"פ שלא נשאת הואיל ויצאת מרשות האב הבעל מפר נדריה וששהתה י"ב חודש ר"א אומר הואיל ובעלה חייב במזונותיה יפר וחכ"א אין הבעל מיפר עד שתכנס לרשותו אלמא קים לן דחייב במזונותיה ואפילו רבנן לא פליגי אלא בנדרים דאע"ג דחייב במזונותיה א"י להפר עד שתכנס לרשותו דומיא דתרומה דלא אכלה עד שתכנס לחופה והאי דקאמר הכא לאפוקי הכי פירושו איצטריך לעולם היא ברשות אב לאפוקי ממשנה ראשונה דעביד לה כאשתו לכל דבר אפילו לתרומה וכ"ש למציאתה ולמעשה ידיה ולירושתה להכי תנן לעולם לומר לך שאינו זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ואינו יורשה אע"פ שחייב במזונותיה:
מסר האב וכו' א"ר מסירתה לכל חוץ לתרומה פי' לכל דבר ליורשה ולטמא לה ולזכות במציאתה ובמעשה ידיה דמסירה לשלוחים במקום חופה קיימא חוץ מאכילת תרומה דטעמיה דידיה משום סמפון כדלקמן ואיכא למיחש שמא ימצאו בה מומין ונמצא נשואיה וקידושיה טעות ורב אסי [אמר] אפילו לתרומה קסבר הא דאמרי רבנן ארוסה בת ישראל לא תאכל בתרומה שמא ימזגו לה כוס בבית (חמיה) [אביה] ותשקה לאחיה ולאחיותיה כיון שמסר תו ליכא למיחש למזיגת כוס. ושמואל אמר לירושתה פי' שאם מתה בדרך הוא יורשה מעכשיו ואע"ג דאמר מר אשתו ארוסה מתה אינה יורשה והכא כיון דמסרה אחוליה אחלי גביה מחמת קירוב נשואין. אבל לתרומה ולהפר נדריה לא מהני מסירה בלא חופה כחופה. ר"י ור"ח דאמרי תרוייהו מסירתה לכל אף לתרומה:
מיתיבי הלך (הבעל) [האב] עם שלוחי הבעל או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל או שהיה לה חצר בדרך ונכנסה עמו סתמא ללין (הוי) אע"פ שכתובתה בבית בעלה מתה אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל או שהיה לו חצר בדרך ונכנסה עמו סתמא לשום נשואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנוס לחופה תיובתא דכלהו דאמרי אף לתרומה תיובתא פי' שאין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:
מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל וק"ל למ"ד שאין מסירתה מועיל לתרומה עד שתכנס לחופה קשיא הני בבי ארישא דרישא משמע כי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה והדר קתני מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל. ויש לומר דה"פ לעולם היא ברשות האב או לכל הדברים או למקצתן עד שתכנס לחופה. ומיהו כיון שמסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל למקצת דברים הלך האב עם שלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לכל הדברים. הריטב"א:
מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל כגון ששלח אותה האב עם שלוחיו ופגעו בשלוחי הבעל שהיו באין בעבורה ומסרוה להם וחזרו לדרכם הרי היא ברשות הבעל ודוקא כשנתן להם האב רשות לתת אותה לשלוחי הבעל אבל אם לא נתן להם רשות לא מהניא מסירה זו דידהו להוציאה מרשות האב. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ומלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא אפילו לא נתן להם רשות הרי היא ברשות הבעל:
גמרא מאי לעולם כלומר למה שינה לשון לעולם היא יכול לומר כל זמן שלא נכנסה לחופה הרי היא ברשות האב. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:
לאפוקי ממשנה ראשונה. הקשו בתוספות דבהדיא תנן בפרק אף על פי זו משנה ראשונה וכו' ותירצו דדרך התנא ללמד בקיצור מה שכבר השמיעה במקום אחר. וכן תירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל דדרך התנא דכשיכול ללמוד הדבר בדרך קצרה מתוך הלשון מלמד אותו ואף על פי ששנינו אותו בפירוש במקום אחרת. ורש"י ז"ל כתב ממשנה ראשונה. בפרק אף על פי. אפשר דלתרץ קושיית התוספות כתב כן ולומר דכיון דלא מתניא בפירוש אלא בפרק אף על פי דבתר הכין שפיר מצי למתנייא בקוצר מאי דמתניא בתר הכי בפירוש כנ"ל:
מסירתה לכל שברשות הבעל היא לכל דבריה לאחר שמסרה האב לשלוחי הבעל חוץ לתרומה דאינה אוכלת בתרומה עד שתנשא דקנין כספו גמור בעינן ע"כ. כן מצאתי במהדורא קמא של רש"י ז"ל ובמהדורא בתרא הכתובה בספרינו לא כתב כן. רב אסי אמר אף לתרומה. פרש"י ז"ל קסבר הא דאמרו רבנן ארוסה לא תאכל בתרומה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה וכו'. פי' לפי' ס"ל ז"ל דשלש מחלוקות בדבר דעולא לקמן בפרק אף ע"פ סבר דטעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ובתרייתא משום סמפון כדאיתא לקמן בפרק אע"פ ורב שמואל בר יהודה סבר דקמייתא משום סמפון ובתרייתא משום סמפון אלא דמשנה ראשונה סבר בדיקת חוץ שבדקה ביד קרובותיה שמה בדיקה וקודם שיוציא מעותיו במזונותיה כבר בדקה הילכך תו ליכא למיחש לסמפון וב"ד של אחריהם סברו אינה בדיקה עד שמתייחד והוא עצמו בודקה ורבי דס"ל מסירתה לכל חוץ מתרומה איבעית אימא דס"ל כעולא ואי בעית אימא דס"ל כרב שמואל בר יהודה דהא אמשנה אחרונה קאי ורב אסי סבר דטעמא דמשנה ראשונה ואחרונה משום שמא ימזגו לה כוס בבית אביה כו' אלא דמשנה ראשונה סבר דכיון דמייחד לה דוכתא לזון אותה שם כדאיתא לקמן בפרק אע"פ תו ליכא למיחש לשמא תשקה לאחיה ולאחותה דהא אינן מצויין עמה תמיד. וב"ד של אחריהן גזרו כיון דאכתי לא נכנסה לרשות בעלה לגמרי לפעמים מצויין אחיה ואחיותיה ואכתי איכא למיחש לשמא תשקה לאחיה ולאחיותיה דלפעמים באים אצלה כיון דאכתי לא נכנסה לרשות בעלה לגמרי אבל מסר האב לשלוחי הבעל הרי אחיה ואחיותיה אינן עמה כלל ולהכי אוכלת בתרומה דתו ליכא למיחש לשמא תשקה כלל. זו היא שיטת רש"י ז"ל:
שוב מצאתי להרשב"א ז"ל שכתב וז"ל אמר רב מסירתה לכל וכו'. פרש"י ז"ל דאית ליה טעמא דסמפון ורב אסי אמר מסירתה לכל אף לתרומה דאית ליה דעולא ונכון ואף על גב דמתני' כמשנה אחרונה היא דקתני לעולם ולקמן בפרק אע"פ לכאורה אפילו עולא למשנה אחרונה משמע דאית ליה טעמא דסמפון ליתא אלא לעולם עולא לית ליה אלא משום מזיגת הכוס ובמקומה אאריך בס"ד ולא כדברי המקשים לפירושו של רש"י ז"ל ע"כ. וכיוצא מה שפירשתי לרב אסי פי' הוא ז"ל אפילו לעולא לקמן וזכיתי לדעתו. והתוספות ז"ל סוברין דאין לנו לאפושי פלוגתא ואין לנו אלא פלוגתא דעולא ורב שמואל בר יהודה לקמן בפרק אע"פ ואפילו עולא דמפרש טעמא דמשנה ראשונה שמא ימזגו וכו' מודה דטעמא דמשנה אחרונה משום סמפון ורב אסי מיירי למשנה אחרונה כמו שכתבו התוספות ולכך פירשו דטעמא דרב אסי נמי משום סמפון ואף על גב דבהגיע זמן ולא נשאו דמייחד לה דוכתא ואפילו הכי סברינן דלא בדיק לה למשנה אחרונה וחיישינן לסמפון מכל מקום במסר האב לא חייש לסמפון דמסתמא בדקי לה ובדיקת חוץ שעל ידי שלוחין שמה בדיקה. וקשיא להו לתוספות דסברתו הפוכה מסברת סוגיא דשמעתא דפרק אע"פ דקאמר איכא בינייהו הכל מסר והלך פי' מסר האב לשלוחי הבעל מ"ד משום סמפון איכא אף על גב דבהגיע זמן לא חיישינן השתא לפי משנה ראשונה משיטת רש"י ניחא דאיברא ודאי דסברא היא בסוגיא דשמעתא דלקמן פרק אע"פ דלמשנה אחרונה דחיישינן לסמפון בהגיע זמן כ"ש במסר האב ורב אסי הכא לא מסברא אומר כן אלא דמתניתין דחקתו לומר הך סברא דקתני מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל משמע ברשות הבעל לגמרי ואף לתרומה. ועוד איכא לפרושי ההיא סוגיא דפרק אע"פ דה"ק איכא בינייהו מסר משום סמפון ליכא שמא ימזגו איכא ואף על גב דליכא משום השקאת אחיה ואחיותיה דהא כבר מסר האב לשלוחי הבעל מכל מקום איכא שמא תשקה לשלוחי הבעל כנ"ל. [וז"ל] הריטב"א ז"ל. פירשו בתוספות ודרב ורב אסי בטעמא דסמפון פליגי ורב סבר דאף על גב דמסר האב איכא למיחש לסמפון דלא בדקי לה שפיר עד שתכנס לחופה דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ורב אסי סבר דבדיקת מסירה זו שמה בדיקה. ע"כ:
איתיביה רב הונא ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ה"ג בקצת ספרים ובקצת ספרים גרסי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין אפשר דמאן דמותיב שינה לשון המשנה ופירשה דהיינו הכנסת חופה כדי לאותובי מינה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו פרק הפקדון וז"ל דרך בעלי התלמוד להביא משניות בחסר ויתר לפי הצורך וכ"ש בברייתות ע"כ. והתוס' כתבו במסכת בכורות (דף כ"ז) שדרך התלמוד להאריך ולקצר כשמביא המשניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון כפי הצורך עיין שם. ואם תאמר ומאי קא מותיב לרב אסי והא לרב נמי תקשי למאי דס"ל דמסירתה לאו היינו כניסתה לחופה דהא ס"ל מסירתה לכל חוץ מתרומה כי לכל דבר איש באשתו קיימת מסירת שלוחין במקום חופה חוץ וכו' וכדפרש"י ז"ל ואילו מתניתין קתני דלכל הדברים הרי היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואפילו מסר האב לשלוחי הבעל ואין לפרש דאה"נ אלא לדרב אסי קשיא טפי ורב הונא אשכח לרב אסי ואותיב ליה ומיהו רב הונא לא ס"ל לא כרב ולא כרב אסי אלא דוקא לירושתה א"נ לכתובתה הוא דנכנסה ברשות הבעל וכדשמואל ור"ל דלקמיה והיינו דקא מהדר להו רב לא תזלו בתר איפכא ואי ס"ל כרב אמאי קאמר דסברתייהו הויא איפכא והא איהו נמי ה"ק ולסיועי לדידהו קא מותבי לרב אסי אלא ודאי דלמה דסלקא דעתייהו לרב נמי קשיא ממתני' וכדכתיבנא דהא ודאי ליתא פירושא כלל דמדקאמר איתיביה רב הונא לרב אסי משמע דלדידיה דוקא קשיא. ועוד דרב הונא היינו תלמיד של רב וחייא (הונא) היינו בנו ומסתמא לא פליגי עליה והנכון כמו שפירש רש"י ז"ל דלהכי קשיא ליה לרב אסי ולא לרב משום דהך מתניתין לא מיירי אלא בתרומה וכדאוקימנא לה בסמוך דמדקתני לעולם דלאפוקי ממשנה ראשונה מתניא:
וא"ת והא לרב נצטריך לאוקמי דאתיא וכו'. לא דאתיא לאפוקי ממשנה ראשונה דהא לדידיה מצינן לתרוצי דה"ק לעולם היא ברשות האב ואפילו מסר האב לשלוחי הבעל. וכן כתב הריטב"א ז"ל לעיל וז"ל מאי לעולם לאפוקי וכו' בדין הוא דיכילנא לומר לעולם לאפוקי ממסירת האב אלא דניחא לן לפרושה אפילו לרב אסי דאמר מסירתה אף לתרומה ע"כ. ויש לומר דמכל מקום האי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה בין לרב בין לרב אסי וזהו שכתב רש"י ז"ל לעולם היא ברשות האב. ואוקימנא דהאי לעולם משום אכילת תרומה נקט לה וקתני עד שתכנס לחופה. ע"כ. ואם תאמר אם כן מה אהדר להו רב לא תזלו בתר איפכא. ויש לומר כבר תירצה רש"י ז"ל דה"ק להו לא תשיבו בבית המדרש ממשנה הנהפכת לב' צדדין שיוכל המתרץ לתרץ משמעה אחרי דבריו כנ"ל. וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ואוקימנא דבתרומה קאמר דהויא ברשות האב וקשיא לרב אסי. בתר איפכא דמצי למפרקה ולתרוצי מסירתה זו היא כניסתה לחופה כיון שמסרה לשלוחי הבעל אין לך חופה גדולה מזו ע"כ. עוד כתב רש"י אמר להו רב. לתלמידו ובנו. ע"כ. במאי דכתיבנא מובן נמי לשון זה. ועוד יש לומר דהוקשה לו לרש"י ז"ל דהא ואמרי לה חייא בר רב לרב קאמרינן וכיון שכן מאי אמר להו דקאמר בלשון רבים דהא חדא הוה מאן דמותיב או רב הונא או חייא בר רב. ותירץ דכיון דחד הוה בנו וחד הוה תלמידו אף על גב דמאן דמותיב הויא חד תרווייהו הוו שכיחי קמיה דרב ולתרווייהו קא מהדר להו לא תזלו בתר איפכא כנ"ל:
ושמואל אמר לירושתה פי' רש"י ז"ל לירושתה הוא דמהניא מסירה שאם מתה בדרך בעלה יורש נדונייתה דאף על גב דאמרי' אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל אב מהשתא מחמת קרוב נשואין אבל לתרומה ולהפרת נדרים שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ואכתי ליכא למיחש להכי לא מהניא מסרה לחופה ע"כ. והקשו בתוספות דהא תניא לקמן דכיון דיצאה שעה אחת מרשות אב שאינו יכול להפר [וי"ל דנהי דקתני התם שיצאה מרשות אב שאינו יכול להפר] ואפילו בשותפות מכל מקום אין זו ראיה שנכנסה לרשות הבעל להפר שלא בשותפות דאפשר דיצאתה מרשות אב ולרשות בעל לא נכנסה ולענין זנות מודה שמואל דכיון שמסר האב דינה בחנק כדקתני לקמן בהדיא ולא איירי הכא אלא לענין זכיותיה וזכות הבעל. ובתוספות פירשו דשמואל אף לירושתה קאמר ולא מיעט אלא תרומה כסברא דרב והא דנקט ירושתה משום דסבר ירושת הבעל דרבנן והוה ס"ד שלא תפקיע ירושת האב שהיא מן התורה עד שתכנס לחופה קמ"ל ולשון הגמרא מוכיח יותר כפירוש רש"י ז"ל. הריטב"א ז"ל:
ובמהדורא קמא כתב רש"י ז"ל וז"ל. שמואל אמר מסירתה מהני לירושתה שהוא יורשה מעכשיו מה שאין כן מן האירוסין אבל לתרומה לא וכן ליטמא לא מהני מסירה. ע"כ:
וז"ל הרא"ש ז"ל פי' רש"י ז"ל אבל לתרומה ולהפרת נדרים שלא בשותפות לא מהני המסירה לחופה ולא נהירא דהא מסקינן לקמן מונדר אלמנה וגרושה דהוי כנשואה. ועוד מדגלי קרא גבי זנות ונדרים דהויא כנשואה מנליה לשמואל למימר דבשאר מילי לא הוי כנשואה הילכך נראה דשמואל לא אתיא למעוטי אלא לענין תרומה אבל לענין שאר דברים הוי כנשואה כמו לענין ירושה והאי דנקט ירושתה טפי משאר דברים לרבותא נקט דאף על גב דירושת אשתו לא הויא אלא מדרבנן וס"ד דלא תקון אלא בנשואה ממש וכן למ"ד ירושת אשתו דאורייתא נפקא ליה משארו דס"ד דלא מקריא שארו עד כניסת חופה קמ"ל. וכן ברייתא דקתני בד"א לירושתה אבל לתרומה אינה אוכלת בתרומה רישא לאו דוקא אלא אף ירושתה קאמר אבל סיפא לתרומה דוקא קאמר משום דתרומה איכא למימר טעמא משום סמפון ע"כ. ודע דבפרק ואלו נדרים תנן זה הכלל כל שיצאה לרשות עצמה שעה אחת אינו יכול להפר ואמרינן עלה בגמרא זה הכלל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שאין הבעל מפר בקודמין ופרש"י ז"ל לאתויי מסר האב לשלוחי הבעל ולא הלך הוא עמהם באותה שעה יצאה מרשות האב עד שתגיע לרשות הבעל ויצאה לרשות עצמה ואין הבעל מפר נדריה שאין הבעל מפר בקודמין. ע"כ:
והרב ר' נתן בר יוסף ז"ל תלמידו של הרמב"ן ז"ל בפירושיו על הלכות נדרים שחבר רבו ז"ל כתב וז"ל. הא דאמרינן זה הכלל לאיתויי מסר האב וכו' פי' ונדרה והדר נתגרשה בו ביום והחזירה בו ביום דאינו יכול להפר משום דאינו מפר בקודמין וקשיא לן ואכתי מאי קמ"ל באם נדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל ונתגרשה והחזירה דאינו יכול להפר דאי לאשמעינן דמסירת האב נשואין עושה הא לענין נדרים לא איכפת לן מידי דהא אפילו תימא דאינו עושה נשואין ולא אירוסין אין הבעל מפר מה שנדרה באותו הפרק שמסרה האב לשלוחי הבעל. ויש לומר דרבותא בזה הכלל קמ"ל דמסירת האב נשואין עושה ונפקא מינה שאם נדרה בעודה ארוסה ואחר כך מסר האב לשלוחי הבעל אין הבעל מפר באותו הפרק של מסירה זו מה שנדרה קודם לכן בימי אירוסין דמפר בקודמין מיקרי ואי מסירת האב לא היתה עושה אלא אירוסין ודאי יכול היה הבעל להפר בהדי אב כדין נערה מאורסה דאביה ובעלה מפירין נדריה והאי כלל דקתני לאו אגופה דנתגרשה ואח"כ החזירה אתא אלא למידק מינה הא דאמרן. ואיכא מאן דמפרש דכל שיצאת לרשות עצמה שעה אחת היינו אותה שעה שמסרה האב לשלוחי הבעל שאם נדרה באותו הפרק אין אביה ובעלה מפירין נדריה לפי שיצאת מרשות אביה לגמרי טפי מבימי אירוסין ולכלל נשואין לא באה. ודין זה צ"ע אם הוא אמת דהא לענין מעשה ידיה ומציאתה לגמרי נתרוקנה רשותה לבעל במסירת האב לשלוחי הבעל ומ"ש נדרים ע"כ. ומכל מקום הא משמע מלשון רש"י ז"ל כפירושא בתרא והיינו מה שפירש בשמעתין וכמו שתירץ הריטב"א ז"ל וכדכתיבנא לעיל ולקמן גבי הא דתנא דבי רבי ישמעאל נאריך עוד בזה בס"ד:
ר"ל אמר לכתובתה י"מ דר"ל מוסיף הוא ואף לכתובתה קאמר וי"א דלכתובתה דוקא קאמר ופליג אדשמואל וכן נראה הלשון. הריטב"א ז"ל:
ורש"י ז"ל פי' בלישנא בתרא וז"ל לכתובתה. הוא דמהניא מסירה והשתא קבעי תלמודא למילתיה. ע"כ. פי' לפירושו איכא למידק אמאי אפסיק ביני פלוגתא דאמוראי בהך פירכא דפריך כתובתה מאי וכו' הוה ליה לסיומי כולי פלוגתא דהא רבי יוחנן היינו בר פלוגתיה דר"ל וכיון שכן הוה ליה לאתויי כולי פלוגתא ושוב הוה ליה לפרושי פלוגתייהו:
ודע שהכלל בידינו דכשהיא קושיא אלימתא ואין דברי האמורא או הברייתא מובנים כלל לא שביק לסיומי הברייתא או הפלוגתא עד דפריך עליה וכשאינה קושיא אלימתא כולי האי דדבריו מובנים אלא דאיכא למיפרך עליה שביק לסיומי לכולה ברייתא ושוב קאמר אמר מר וכו'. ושקיל וטרי בה וזה פשוט ומבואר בכמה דוכתי בתלמודא וכיון שכן אי נפרש דר"ל אף לכתובתה קאמר בקל יש לתרץ למילתא דה"ק דשמואל קאמר לירושתה פי' מה שירשה מאביה ואמה או שאר קרוביה כגון נכסי מלוג דזכה בהן ואתא ר"ל לחדותי אף כתובתה פי' נדונייתה שהכניסה לו שאף זה ירית לה בעל דלא תימא דבשלמא מה שירשה ולא הכניסה לו ירית לה בעל וזכה בהם הבעל מאחר שמסר האב לשלוחי הבעל אבל הנדונייא שפסק לה האב לא זכה בהן דלא פסק האב אלא ע"מ שתכנס לחופה ויתחתן בה חתון גמור וכדאמרינן לעיל. ואפילו תימא דאין נראה לו לתלמודא לחלק בהכי כלל דכל מידי דירושה חדא היא מכל מקום לאו קושיא אלימתא היא כולי האי והילכך הוה ליה לסיומי פלוגתיה ולבתר כן הוה ליה למבעי למילתיה מאי הוא. ומיהו אי פירושיה דר"ל דלכתובתה דוקא הוא דמהני מסירה וכדמשמע הלשון כפשטו אין לך לתרץ בהכין כלל דאטו משום חילוקא כל דהוא דמצית למפלוג בינייהו בין שאר ירושות לנדונייא נימא ר"ל דדוקא לכתובה ולא לירושתה הילכך הוי ליה קושיא אלימתא ודברי ר"ל אינם מובנים כלל ולהכי לא שבקי לסיומי פלוגתא והשתא קבעי תלמודא למילתיה כנ"ל. והתוספות ז"ל כתבו דאפשר דר"ל לא מבעיא קאמר ולא אתא למעוטי אלא תרומה אי נמי ממעט נמי ירושה עיין בתוספות ובסמוך אכתוב לשון הרמב"ן והרא"ה ז"ל תלמידו ותראה מה שפירשו ז"ל בהך דר"ל ושמואל:
אמר רבינא לומר כתובתה מאחר מנה פי' עדיין בתולה היא שעדיין לא נכנסה לחופה מ"מ משעת מסירתה וכו'. הרשב"א ז"ל:
הא דתניא הלך האב עם שלוחי הבעל ה"ג בכלהו נוסחי ובהלכות הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר ובסיפא גרסינן מסרו או שהיתה לו ופירשו לה בגמרא דסתמי קתני סתם חצר דידה ללון ואי קשיא לך אכתי טעמא דחצר דידה ללון הוא הא חצר של שניהם סתמא לנשואין והדר אמר חצר דידיה סתמיה לנשואין הא דלאו דידיה אלא חצר של שניהם ללון לא תיקשי דחצר דידיה לאו דוקא וה"ה לחצר של שניהם וטעמא דמילתא דלא נסבי אינשי נשייהו אלא בגו דידהו אבל לא בשלה לגמרי וכ"ש בשל אחרים אבל כיון שיש לו רשות בה נושא בה אשתו וכ"ש בשל שניהם שדעתם מתיישבת לדור שם ולנשואין ואוקימנא תיובתא דכולהו בר משמואל דמדקתני בד"א לירושתה אף על גב דלא מפיק אלא תרומה משמע מכל מקום דלא מהניא מסירה אלא לירושתה והאי דמפיק תרומה סד"א לא גרעה מסירה מהגיע זמן קמ"ל דחופה ממש בעינן וכן פרש"י. תיובתא דכולהו בר משמואל וטובא דכותא בתלמודא. ומיהו נהי דמסירתה אינה מכניסתה לרשות הבעל אלא לירושתה מרשות האב יצאה אף להפרת נדרים כדאמר תנא דבי ר' ישמעאל לקמן ואפשר נמי לומר שכתובתה מאחר מנה וברייתא לא קתני אלא דברים שברשות הבעל וכן נמי שמואל מודה בדר"ל אבל ר"ל הוא דאמר לכתובתה מאחר מנה בלבד ולא לדבר אחר וכן פר"ח ז"ל אבל שאר דבריו בכאן אינם נכונים שהוא גורס הלך האב עם שלוחי הבעל והיתה לה חצר ומסר האב לשלוחי הבעל והיתה לו חצר ואמר תיובתא דכולהו ואף דשמואל ור"ל משום דקתני ונכנסה עמו מכלל דמסירה בלבד לא וק"ל אכתי מאי קושיא לשמואל איהו במסירה דמתני' איירי אי התם מסירה וכניסה לרשות הבעל דשמואל נמי בהכי מתוקמה והא דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה דאקשינן מינה לרב אסי רשות האב קרי ליה מדלא אכלה בתרומה דכל דלא הויא ברשות הבעל קרי רשות אב ולמסקנא כרב מתרצי לה דמסירה זו היא כניסתה דלא איירינן ברישא במסירות אלא קאמר לעולם אפילו הגיע זמן ברשות האב היא א"נ למסקנא שפיר אתיא דהכי קתני לעולם היא ברשות האב שאין הבעל זוכה במציאה ומעשה ידיה והפרת נדרים ומתחייב במזונות עד שתכנס לחופה וארישא קאי וכל דלא נכנסה לרשות הבעל רשות האב קרי לה כדפרישית ויש נוסחי שכתוב במשנתנו עד שתכנס לרשות הבעל לנישואין. עד כאן לשון הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה תלמידו בזה ר"ל אמר לכתובתה ופרישנא כתובתה מאחר מנה דר"ל ודאי פליגא אדשמואל דר"ל לית ליה דהויא ברשות הבעל אלא לכתובתה בלבד לומר שתהא כתובתה מאחר מנה אבל לא לירושתה אבל דשמואל אפשר דלא פליג אדר"ל אע"ג דאמר לירושתה אפשר דלא פליג לכתובתה דכ"ש הוא אלא לאפוקי מהנך דר"א ודרב והא דמותבינן להו מהברייתא דקתני הלך האב וכו'. או היתה לה חצר בדרך וכו' אביה יורשה מסר האב לשלוחי הבעל וכו' או היתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו לשם נישואין אע"פ שכתובתה בבית אביה מתה בעלה יורשה בד"א לירושה אבל לתרומה אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה תיובתא דכולהו לבר מדשמואל דאילו שמואל לישנא דמתני' אמר לירושתה ודכוותה איכא בתלמודא וכיון דפרישנא בדשמואל דמודה לר"ל דכתובתה מאחר מנה דכיון דאמר לירושתה כל דכן הוא לכתובתה ה"ה נמי במתניתא דכי קתני לירושתה ה"ה לכתובה. ומיהו תיובתא דר"ל לא אמר אלא לכתובתה בלחוד ולא לירושתה ואילו מתניתא קתני בהדיא לירושתה ומיהו הא דאמרינן לירושתה לרשות הבעל הוא דאמרינן דלא נכנסה אלא להכי אבל מרשות אב כיון דקי"ל דיצאה מרשותו להפרה כדקתני בהדיא תנא דבי ר' ישמעאל ה"ה נמי לכל מילי ומרשות האב יצאה אבל לכלל רשות הבעל לא נכנסה אלא לירושתה זהו פרש"י ז"ל אבל ר"ח ז"ל גריס והיתה לה והיתה לו ופירש דתנא דברייתא תרווייהו קא בעי חצר דידיה ומסירה והיינו תיובתא לכולהו ואפילו דשמואל דאפילו שמואל הני תרתי לא בעי דלא בעי אלא מסירה וזה אינו נכון דהא מאי קושיא לשמואל דשמואל אמתניתין קאי והא אמתניתין נמי קשיא דהא במתניתין לא בעינן אלא מסירה אלא מאי אית לך למימר דכי קתני מתניתין מסירה בחצר דידה דשמואל נמי לא קשיא דשמואל אמתניתין קאי כדאמרן אלא עיקר כדפרי' והשתא אתיא שפיר לפום האי גירסא דכתיבנא הא דדייקי הא גופא קשיא אמרת נכנסה עמו ללון טעמא דללון הא סתמא לשם נשואין אפילו בחצר דידה אימא סיפא נכנסה עמו לשם נשואין הא סתמא ללון אפילו בחצר דידיה אבל אי גרסינן איפכא דרישא חצר דידיה וסיפיה חצר דידה כדכתיב במקצת נוסחי מאי קושיא הא שפיר אתיא דברישא הוי חצר דידיה והיינו דבעינן דוקא ללון דמסתמא לא הוי אלא לשם נשואין ובסיפא דהויא חצר דידה בעינן לנשואין הא סתמא ללון דבהא ודאי ליכא למימר ולאתמוהי כדלעיל שפיר אתיא דחצר דידיה עדיף ודאי לנשואין טפי מדידה ואסקינן סתמי קתני וכו'. ומיהו אכתי איכא למידק הא גופא קשיא אמרת רישא חצר דידה סתמא ללון הא של שניהם לנשואין והדר תני סיפא חצר דידיה סתמא לשם נשואין הא של שניהם ללון. ויש לומר דהא ודאי ליכא למימר דכיון דאמרינן דחצר דידה לשם נשואין כ"ש של שניהם דהויא לשם נשואין כיון שהם שותפין כל שכן שדעתן מתרצים לינשא בו וכן כשאמרו דחצר דידה ללון כ"ש חצר של אחרים. ע"כ:
וז"ל הרשב"א ז"ל ה"ג הלך האב עם שלוחי הבעל או שהיתה לה חצר בדרך ונכנסה עמו ללון ואוקימנא דסתמא דנכנסה עמו ללון היא דגנאי הוא לו לישא בחצרה וכ"ש בחצר של אחרים אלא בחצרו והאי דקתני ת"ק הלך האב עם שלוחי הבעל אף ע"פ שנכנסה עמו בחצרה ולומר דלא בעינן שלא תזוז ידה מתוך ידו אלא אפילו נכנסה עמו ללון אם היתה חצר שלה כמי שלא נכנסה עמו כלל לשם נשואין אלא ללון לבד אע"פ שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה:
מסר האב לשלוחי הבעל וכו' או שהיתה לו חצר בדרך כלומר אף על פי שעדיין האב או שלוחיו הולכין עמה כיון שנכנסה עמו לחצרו סתמא כניסה לשם נשואין הוא ואף על פי שכתובתה בבית אביה בעלה יורשה בד"א לירושתה אבל לתרומה אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה:
ותיובתא דכולהו פרש"י ז"ל חוץ מדשמואל דשמואל נמי לירושה דוקא קאמר וכיוצא בזו ביש נוחלין גבי המחלק נכסיו על פיו וכו'. תיובתא דכולהו תיובתא לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש נמי ואסיקנא דלא ואף על גב דאיירי בה ריש לקיש והרבה כיוצא באלו ודרב נמי דאמר מסירתה לכל חוץ מתרומה הוא תיובתא דהא בברייתא פורט ירושה דוקא ואף על גב דמפיק תרומה לא למימרא דלא מפיק אלא תרומה לחוד אלא לרבותא נקט לה דלא תימא לתרומה הויא מסירה דלא גרעא מהגיע זמן קמ"ל. ואיכא למימר דר"ל נמי לא הוה תיובתיה דברייתא לא מיירי אלא בדברים של בעל אבל במילי דעלמא לא מיירי ושמואל נמי אפשר דס"ל כר"ל אבל ר"ל לית ליה דשמואל דלדידיה לא מהניא מסירתה כלל אלא להא בלחוד אבל לא לדברים שבינו לבין בעלה כלל. וכן פי' ר"ח ז"ל בהא אבל הוא ז"ל פי' דאפילו לשמואל הויא תיובתיה דאיהו ז"ל גריס כו'. וכתב עליו הרמב"ן דמאי קושיא לשמואל וכו'. ע"כ [הרשב"א ז"ל]:
והתוספות ז"ל כתבו וז"ל תיובתא דכולהו לאו דוקא דכולהו אלא להנהו דאמרי אף לתרומה וכענין זה מצינו ביש נוחלין גבי המחלק נכסיו על פיו תיובתא דכולהו לאו דוקא אף על גב דלא הוי תיובתא אלא לחד ע"כ. ולפי מה שכתבו לעיל דר"ל ממעט נמי ירושה הרי אף לר"ל הוי תיובתא וצ"ע:
הא גופא קשיא אמרת נכנסה כו'. ואסיקנא אמר רב אשי סתמי סתמי קתני סתם חצר דידה ללון דגנאי הוא לישאנה בחצר של אחרים שאין לו חלק בה סתם חצר דידיה כלומר שהוא כולו שלו או שיש לו שותפות בו דכולהו חצר שלו מקרי סתמי כמי שנכנסה עמו בפירוש לשם נשואין. ואם תאמר ולדברי המקשה שהיה סבור דנכנסה עמו בפי' לשם נשואין היכי קתני לירושה אבל לא לתרומה דהא אין אחר חופה כלום יש לומר דקסבר דחופה שבדרך אינה מוציאה מידי סמפון דבדרך אינו יכול לבודקה היטב ואף על גב דאסיקנא דמסירתה לא מהניא להכניסה לרשות הבעל אלא לירושתה מיהו להוציאה מרשות אב מהניא אף להפרת נדרים כדתנא דבי רבי ישמעאל בסמוך ודייק לה מונדר אלמנה וגרושה ואף על גב דקתני במתני' האב זכאי בבתו בקדושיה וכו' ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וקתני בתר הכי לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין לאו למימרא שתהא ברשות האב לכל דבר עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין דהא קתני סיפא מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל אלא מתניתין כללי ופרטי קתני וה"פ לעולם היא ברשות האב כלומר לא יצתה מרשות האב לגמרי עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין דאף על פי שמסרה האב לבעל עדיין רשות האב עליה למעשה ידיה ולקבל את גיטה עד שתכנס לחופה ופעמים שהיא ברשות האב לגמרי ופעמים שאינה ברשותו לגמרי אלא למקצת דברים כיצד הלך האב עם שלוחי כו' הרי היא ברשות האב לגמרי כאילו היא בביתו ואפילו לירושתה ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אביה יורשה ואם מסר האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל לירושתה ועדיין היא ברשות האב למעשה ידיה ולעכבה מלאכול בתרומה. הרשב"א ז"ל:
תנא מסר האב וכו'. הרי זו בחנק אין לפרש דה"ק הרי זו בחנק לפי שהיא כנשואה גמורה דאם כן פליגא אמתניתין דלעיל דקא מותבינן מינה תיובתא להנך אמוראי דדוקא לירושתה אמרו ולהך מתניתא הויא לה כנשואה גמורה דמ"ה הויא בחנק אלא הנכון דלא הויא כנשואה וגם לא כארוסה וה"ק הרי זו בחנק ודינה כדין הנשואה בזה אף על גב דלא הויא כנשואה ממש ולא בסקילה כארוסה ולהכי קא בעי מנא הני מילי ולא בעי מנלן משום דתרתי מילי קא בעי דאי הויא כנשואה ממש אם כן פליגי אמתניתין דבסמוך וכדכתיבנא ועוד למה ליה למפרט הך והא בכלל מאי דתני מתניתין הרי היא ברשות הבעל איכא נמי דהויא בחנק אלא ודאי דה"ק דלא הויא בסקילה כארוסה מעתה בעי מנא הני מילי דלא הוי כנשואה ממש ואפילו הכי הויא בחנק והיינו דלא בעי מנלן אמתניתין אלא אהך ברייתא. ואין לומר דמספקא ליה לתנא אי דיינין לה כנשואה ממש אי כארוסה ולהכי מספיקא תדון בקלה דהיינו חנק. ומעתה תקשי מאי בעי מנא הני מילי דהא מדקתני הרי זו בחנק משמע דמדינא קאמר דהכין משמע לישנא דהרי זו כנ"ל. וכל זה דקדק רש"י בלשונו הקצר והטהור שכתב וז"ל הרי זו בחנק. כנשואה ולא בסקילה כארוסה. ע"כ:
וז"ל במהדורא קמא הרי זו בחנק. שיצאתה מכלל נערה המאורסה משעת מסירה. ע"כ. ועוד מצינן למימר דלהכי בעי מנא הני מילי בלשון רבים ולא בעי מנלן משום דקאי נמי אמתניתין דלעיל דקתני מסר האב וכו' הרי היא ברשות הבעל ונטר למבעי עד הכא משום דמהכא שמעינן דלא לכל מילי הויא ברשותו ומשני מדכתיב לזנות בית אביה מקרי ומיהו רשות הבעל נמי לא אקרי ולקמן נכתוב עוד בזה בס"ד:
ואימא פרט לשנכנסה לחופה וכו'. ואיכא למידק והא מיעוטא דלזנות בית אביה משמע דאתא למעוטי כל היכא דלאו בית אביה וכשמסר האב לשלוחי הבעל לאו בית אביה קרינא ביה. ויש לומר דהא תירצה רש"י ז"ל שכתב וז"ל ואימא פרט לשנכנסה לחופה ולא נבעלה. דייך אם מעטת כגון זו דלא תימא נערה בתולה כתיב גבי סקילה והא אכתי בתולה הואי אבל זו שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי בית אביה קרינא ביה. ע"כ:
חופה בהדיא כתיב משמע לכאורה דה"ק דכי ממעטינן מאורסה ולא נשואה היינו כניסת חופה דבהכי מקריא נשואה וכל עוד שלא נכנסה לחופה מאורסה מקריא. וקשה דאם כן קשיא קראי אהדדי דמלזנות בית אביה קא ממעטינן מסירה ואילו בהאי קרא לא ממעטינן אלא נשואה דהיינו כניסה לחופה וכל עוד שלא נכנסה לחופה מאורסה מקריא והרי היא בסקילה אלא ודאי דהכי קאמרי' חופה בהדיא כתיבא פי' בלא בעילה דכי ממעטינן ולא נשואה ע"כ היינו בלא בעילה ולאו דהיינו חופה בע"כ דאפשר לומר דבמסירה לחוד מקריא נשואה והכין הוא קושטא דמילתא. ומיהו אי לאו לזנות בית אביה הוה אמינא דייך אם מעטת מקרא דמאורסה כנסה לחופה ולא נבעלה אבל השתא דכתיב לזנות בית אביה ע"כ ממעטינן ולא נשואה היינו אפילו מסורה כנ"ל ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל חופה. בלא בעילה דוק ותשכח. ואם תשאל אכתי דילמא לזנות בית אביה אתא למוציא שם רע דכתיב גביה וכולהו קראי אתו לנכנסה לחופה ולא נבעלה תדע דהא רשב"ם ז"ל ס"ל דגבי מוציא שם רע אפילו נכנסה לחופה ולא נבעלה בסקילה וכמו שכתבו התוספות לעיל וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות איסורי ביאה ואף ע"ג דרש"י ז"ל לא ס"ל הכין מכל מקום אפשר דלהכי אצטריך לזנות בית אביה לאשמועינן דאפילו במוציא שם רע בסקילה. תשובתך דהרמב"ם ז"ל ורשב"ם ז"ל לא ס"ל אלא דחידוש הוא שחדשה תורה כן ומיהו אם אין הדין כן ולא חדשה התורה בזה דבר אין לנו רבותא במוציא שם רע יותר משאר נערה מאורסה דאין סברא לחלק בינייהו כלל אי נמי אכתי איכא לאקשויי כיון דנכנסה לחופה ולא נבעלה בחנק אפילו במוציא שם רע כ"ש בנערה המאורסה וא"כ למה לי מיעוטא דמאורסה ולא נשואה ומיהו איכא לאקשויי אם כן למה ליה לאהדורי חופה בהדיא כתיב וכי תהיה גו' פי' ולמה לי לזנות בית אביה איפכא הוה ליה לאקשויי כיון דכתיב לזנות בית אביה למה לי מאורסה ולא נשואה והוה ליה לאהדורי בקוצר אמר רבא אמר לי אמי הא כתיב וכי תהיה וגו' והוה מפרישנא דהכי קא פריך דכיון דכתיב לזנות בית אביה למה לי מאורסה ולא נשואה ועוד איכא למידק לשיטת רש"י דמאי קא מהדר רבא דילמא תרתי קראי אצטריכו לנכנסה לחופה ולא נבעלה חדא להיכא דלא הדרא לב"נ וחדא להיכא דהדרא לבי נשא וכמו שפירשו התוספות לקמן בפשט השמועה. ויש לומר דס"ל לרש"י דאיברא דקרא לזנות בית אביה איכא למימר דכל היכא דהדרא בית אביה קרינא בה ומיהו מאי דכתיב מאורסה ולא נשואה במשמע וכיון שהיתה שעה אחת נשואה שוב לאו בת סקילה היא ובהכי מתרצה נמי קושיא אחריתי דלהכי קא מהדר ליה חופה בהדיא כתיבה וכי תהיה וגו' פי' דמקרא דמאורסה ולא נשואה ידעינן דנכנסה לחופה לאו בת סקילה היא ואפילו הדרא לבי נשא ומעתה ע"כ לזנות בית אביה אתיא למסירה ואפשר דלהכי כתב רש"י בהדיא כתיבא דלא בסקילה היא וכי אצטריך האי למסירה כנ"ל דוק ותשכח:
היינו בתולה ולא בעולה. הקשו בתוספות אימא ולא נשואה שנכנסה לחופה ונבעלה שלא כדרכה דאכתי בתולה היא כדאמרינן בפרק קמא דקידושין באו עליה עשרה וכו'. ותירצו בתוספות דקא אמרינן התם דבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה. ומיהו הריטב"א כתב שם דהיינו טעמא דכ"ע עושה אותה בעולה שלא כדרכה דכיון דאהניא ביאתו לקנותה אהניא לעשות ביאה גמורה ולדונה כבעולה אבל ביאת אחר לא עביד לה בעולה שלא כדרכה לרבנן ע"כ. משמע דדוקא כשמקדשה בעל בביאה שלא כדרכה הוא דאהניא לעשות ביאה גמורה אבל מאחר שכבר קנאה בעל ונכנסה לחופה ושוב בא עליה שלא כדרכה לא שני לן בין בעל לאחר והתוספות לא שני להו דכל לגבי בעל הויא בעולה אף על גב דהתם בקדושין לא איירי אלא בקניית האשה ע"ש:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה