פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | הריטב"א | הרשב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים נקנית בכסף בשטר ובביאה. בכסף בש"א בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה. כמה היא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:

גמ' ונתני האיש קונה. אי תני האיש קונה הוה אמינא אפילו בעל כרחה תנא האשה נקנית מדעתה אין בע"כ לא: מניינא דרישא למעוטי מאי. למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קא משמע לן ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה. מניינא דסיפא למעוטי חליצה סלקא דעתך אמינא דתיתי בקל וחומר מיבמה מה יבמה שאינה יוצאה בגט יוצאה בחליצה זו שיוצאה בגט אינו דין שיוצאה בחליצה ואימא הכי נמי אמר קרא וכתב לה ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה: בכסף מנלן. אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומאן ניהו אביה ותנא מייתי לה מהכא דתניא כי יקח אין קיחה אלא בכסף וכן הוא אומר נתתי כסף השדה קח ממני. ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומנין שאף בשטר אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה בשטר אף הויה בשטר ירושל' ה"א הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל יש בו שוה פרוטה כסף הוא: אמר רב הונא חופה קונה מק"ו ומסיק מבינייא משלשתן מכסף ושטר וביאה. ופריך גמרא מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה ומשני רב הונא כסף מיהא באישות בעל כרחה לא אשכחן ופריך רבא על מילתיה דרב הונא שתי תשובות ושנינהו אביי. ופסקו התוס' דלא כרב הונא מדפריך סתמא דגמרא לעיל לרב הונא דאמר חופה קונה משמע דרב הונא קאמר הכי ולא סבירא לן כוותיה ואע"ג דגמרא אית ליה לעיל דף ה. הך סברא דרב הונא דכסף מיהא בעל כרחה באישות לא אשכחן הני מילי כדבעי למילף כסף משטר וביאה וכיון דלא אשכחן כסף בעל כרחה באישות כמו בשטר וביאה חשיב פירכא ולא ילפינן מינייהו דאין הלמד שוה למלמד אבל רב הונא דיליף חופה מכסף שטר וביאה ואיכא למיפרך שכן ישנן בעל כרחה אע"פ שאין הפירכא שוה בכולן דמקצתן הוי באישות ומקצתן שלא באישות פרכינן שפיר דעל מה הצד פרכינן כל דהו ורב הונא סבר דאפי' פירכא כל דהו לא חשיבא ורבא דאמר שתי תשובות בדבר לאו משום דסבירא ליה כרב הונא דהאי לא חשיב פירכא שכן ישנן בעל כרחה כיון דכסף באישות לא אשכחן ולכך מהדר לפרוכי פירכא אחריתא אלא לפי דברי רב הונא קאמר וגם רב אלפס ז"ל לא הביא דברי רב הונא משום דסבירא ליה דלאו הילכתא נינהו וכן פסק הרמב"ן ז"ל דלא כרב הונא דהקשה רבא על דבריו אע"ג דשנינהו אביי הלכתא כרבא ועוד דשינויא דאביי לאו אליבא דהילכתא סלקא האי דקאמרי' מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ליתא דהא קתני במתני' במיתת היבם ואמרינן לקמן דאתיא לן בקל וחומר מאשת איש ואע"ג דלא כתיב בהדיא קתני לה במתני' והא דקאמרינן חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה איכא למיפרך דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה לגמור אינה גומרת אלא אחר כסף אף לקנות לא תקנה אלא אחר כסף לזה הסכימו כל הפוסקים כר"ח ז"ל שכתב והא דרב הונא ספק היא דהא פריק כל מה שהקשו עליה: תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו הרי זו מקודשת אבל היא שנתנה לו ואמרה לו הריני מקודשת לך הריני מאורסת לך הריני לך לאנתו אינה מקודשת וכן אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אם לא באדם חשוב כדאמר לקמן דף ז. ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן. ומיירי שלא דיבר עמה תחלה על עסקי קדושין דאילו דיבר עמה תחלה אפילו נתן לה בשתיקה מקודשת. ובשביל אמירתה לא גרע. והא דפשיטא ליה לרבותינו ז"ל לפרש דבנתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת. משום דעיקר הקיחה היינו נתינת הכסף ובעינן כי יקח איש. אבל מלישנא דגמרא ליכא למידק מדלא הזכיר הגמרא נתנה היא ואמר הוא מקודשת אלמא דפשיטא ליה דלא הוו קידושין כלל דאיכא למימר משום דלא פסיקא ליה דהא באדם חשוב מקודשת וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט:

סימן בעריכה

אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאנתו ה"ז מקודשת הריני אישך הריני בעליך הריני אירוסיך אין כאן בית מיחוש דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו וכן בגרושין נתן לה גט ואמר לה הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם הרי זו מגורשת איני אישיך איני בעליך איני אירוסיך אין כאן בית מיחוש דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו והא מיירי אפילו מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושי' דהני לישני גריעי מנתן לה בשתיקה ומסיק הכא דוקא דאמר הרי את מקודשת לי אבל אם לא אמר לי לא הוי מקודשת דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקשה דבריש נזיר דף ב: מסיק אהך מילתא גופא דידים שאין מוכיחות הויין ידים דאמר כשנזיר עובר לפניו דליכא לפסוקי במילתא אחריתי לעולם קסבר הוויין ידים ומיהו כשאין נזיר עובר לפניו אפילו יד לא הוי דדילמא אהא בתענית קאמר אבל כשנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי דילמא אהא בתענית קאמר והוי יד לנזירות אע"ג דלא מוכיח כולי האי וי"ל דהרי את מקודשת ולא אמר לי לא הוי יד כלל דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ודמי לאין נזיר עובר לפניו ועל ידים שאין מוכיחות כלל מסיק הכא דלא הויין ידים והכי קאמר לימא קסבר שמואל בכל ידים שאין מוכיחות כי הנהו דאיירי בהון לעיל מודרני ממך מופרשני ממך דמוכיחות קצת אע"פ שאין מוכיחות לגמרי ואהא קא משני דלא דמי דכשאין נזיר עובר לפניו ליכא הוכחה כלל דשמא אהא בתענית קאמר אבל היכא דאיכא הוכחה קצת כי הנהו דריש נדרים הוויין ידים והא דמשני הכא דקאמר לי והתם כשנזיר עובר לפניו דאז הוי הוכחה גמורה ה"ה דאי הוה מצי לאשכוחי בכולהו הוכחה קצת הוי משני הכי אלא דלא משכחת בע"א הלכך אפילו לאביי דאית ליה בנדרים ידים שאין מוכיחות הויין ידים מודה הוא בקידושין שאם אמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוויין קידושין משום דלא הוי הוכחה כלל והשתא ניחא דכי אמר ליה רב פפא לאביי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים ושני ליה אביי דאמר לי ואמאי נדחק אביי לשבושי מילתיה דשמואל ולהגיה דבריו ולאוקמא שמואל דלא כוותיה וכי לא ניחא ליה טפי להעמיד דברי שמואל כהוייתו ויסבור שמואל כוותיה אלא ודאי משום דמודו כולי עלמא בקידושין אי לא אמר לי דלא הוי יד כלל לפיכך הוצרך להגיה דבריו בדאמר לי ובלאו הכי הילכתא כההיא סוגיא דנדרים דידים שאין מוכיחות לא הווין ידים דשקיל וטרי גמרא טובא במילתא דשמואל עד דמסיק לה הכי ועוד דפליגי בה אביי ורבא בריש נדרים דף ה. דאיתמר ידים שאין מוכיחות אביי אמר הוויין ידים ורבא אמר לא הויין ידים וקי"ל הילכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם ומה שנמצא במקצת ספרים בפ' בתרא דנזיר דף סב. כי יפליא למה לי לאיתייי ידים שאין מוכיחות דאיתמר ידים שאין מוכיחות רבא אמר הווין ידים אביי אמר לא הוויין ידים הניחא לרבא לאביי מאי איכא למימר כתב ר"י דגירסא דנדרים עיקר דההיא דנזיר שבשוה והפכוה וכן מוכח מתוכה דפריך הניחא לרבא כו' ואי סבר רבא דהויין ידים א"כ לדידיה קשה טפי דכי יפליא משמע שצריך דבר מפורש ומוכח כדמסיק בתר הכי דדריש מיניה שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה אלא ודאי גרס רבא אמר לא הוויין ידים וכי יפליא לאתויי ידים שאין מוכיחות כלומר דלא הוויין ידים דכי יפליא משמע דבר מפורש וכיוצא בזה מצינו בריש מרובה דף סד: לאיתויי שפירושו כמו למעוטי דקאמר התם אלא חמור דכתב רחמנא למה לי אי לאיתויי דלאו בעלי חיים משור נפקא אלא לאו לאיתויי דבר שאינו מסויים והוי פירושו כמו למעוטי דבר שאינו מסויים כמו חצי רימון חצי אגוז וכל שכן למאי דפרישית דאף אביי מודה בקידושין דלא הוויין ידים הלכך אם לא אמר לי אף גיטא לא בעיא ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין לקדש לו ונתן לה כסף ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי מסתברא מה שמדבר עמה תחלה שתתקדש לו הוי הוכחה טפי מנזיר עובר לפניו: ת"ר הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת איבעיא להו מיוחדת לי מיועדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי לקוחתי מהו פשוט מיהא חדא האומר לקוחתי מקודשת דכתיב כי יקח איש אשה וכל אידך לא איפשיטו ואזלינן בהו לחומרא. איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה וכן בכל הלשונות של אירוסין שבכל מקום ומקום אבל הני לישני דברירי לן דהוו לשון קידושין לאו כל כמיניה למימר לא הוי ידענא דהוו לשון קידושין וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר עמה על עסקי קידושין ואם לאו אין בהן ממש:

סימן געריכה

תנן התם במסכת מעשר שני פ"ד מ"ז היה מדבר עם אשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר שמואל הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו ענין:

סימן דעריכה

אלא הא דא"ר יהודה אמר שמואל כל שאינו יודע בטיב גיטין לא יהא לו עסק עמהן אפי' לא שמיע ליה הא דא"ר הונא אמר שמואל. א"ל אין הכי נמי. ואמר רבי אסי אמר רבי יוחנן קשין לעולם יותר מדור המבול דכתיב אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולדין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין וכתיב בתריה על זאת תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו ואילו בדור המבול אמר רב חסדא לא נגזרה גזירה על דגי הים שנאמר מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים:

סימן העריכה

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת כגון דאמר לה התקדשי לי במלוה שאת חייבת יואפילו הלוה לה מעות מיד ועדיין הן בעין בידה דהני מעות דידה נינהו דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה מידי אבל אם אמר לה בהנאת מחילת מלוה מקודשת דלא גרע מארווח לה זימנא וכ"ש כאן שמאריך לה זמן לעולם ויש בהנאה זו שוה כמה פרוטות תדע דאמרינן לקמן דף מז. דבמכר נמי לא קנה אם קנה קרקע במלוה ואמרינן בפ' הזהב דף מו. וכן לקמן בפירקין דף כח. יש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור פירוש אם מכר לו שור ואמר לו אחר כך דמי שור שאתה חייב לי פרתך תהא קנויה לי קונה משום דדבר תורה מעות קונות וחכמים תקנו שלא יהיו קונות ומילתא דלא שכיחא כי האי לא תקנו ואוקמוה אדאורייתא והיאך קונה באלו המעות והא מלוה נינהו אלא בהנאת מחילת מלוה והוא הדין לענין קידושין. בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. הנאת מלוה היכי דמי כגון דמטא זימנא למיגבי מינה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דקא מרווחנא לך עד זמן פלוני מקודשת לי ואי קשיא לך היכי אלימא הנאת מלוה מגופא דמלוה לא קשיא הנאת מלוה איתא ומשום הכי מיקדשה ביה מלוה גופא ליתא דיקדש בה דקיימא לן מלוה להוצאה ניתנה:

סימן ועריכה

אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה באשה אינה מקודשת בפדיון הבן אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאמר רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אלא אמר רב אשי בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין לפי שדרך הוא להחזיר הסודר שמקנין בו הילכך אי אמרת דקני אתי למימר אשה נקנית בחליפין לפיכך אפקעוה רבנן לקידושי אע"ג דמדאורייתא הויא מקודשת אמר ליה הונא מר בריה דרב כהנא לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא כוותך: אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך וכשנתן המנה לאותו פלוני אמר הרי את מקודשת במנה שנתתי לפלוני מקודשת מדין ערב. ערב לאו אע"ג דלא מטיא הנאה לידיה משעביד נפשיה האי איתתא נמי אע"ג דלא מטיא הנאה לידה קא מקניא נפשה. הילך מנה והתקדשי לפלוני ועשאו פלוני שליח אלא שנותן המנה משלו או כשלא עשאו שליח ואמר המקדש הרי את מקודשת לי במנה שנתן ליך פלוני מקודשת מעבד כנעני שקונה אח עצמו בכסף ע"י אחרים. עבד כנעני אע"ג דלא קא חסר מידי קא קני נפשיה האי גגברא נמי אע"ג דלא חסר ולא מידי קא קני ליה להאי איתתא: אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני. בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי. אמר מר זוטרא משמיה דרב פפא מקודשת והני מילי באדם חשוב דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ומקניא נפשה אמר רבא והן לענין ממונא:

סימן זעריכה

אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת. חצייך מקודשת לי אינה מקודשת. והיינו טעמא דכי אמר התקדשי לי לחציי הכי קאמר דאי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא אבל באתתא לא שייך למימר הכי הילכך שייר בקניינו ולא הויא מקודשת. בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה למילתיה או דילמא מונה והולך הוא ואם תמצא לומר מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כיון דאמר חצייך בפרוטה פסקה למילתיה או דילמא כל ביומיה מונה והולך הוא ואם תמצא לומר כל ביומיה מונה והולך הוא נתן לה שתי פרוטות ואמר לה חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר מהו כיון דאמר לה למחר פסקה למילתיה או דילמא הכי קאמר לה קדושי נתחלו מהאידנא ומיגמר לא נגמרו עד למחר. שני חצייך בפרוטה מהו הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה או דילמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו בעי רבא שתי בנותיך לשני בני בפרוטה מהו בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונא או דילמא בתר דידהו אזלינן וליכא ממונא בעי רב פפא בתך ופרתך בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה ופרתך בחצי פרוטה או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה וקרקעך בחצי פרוטה או דילמא בתך בפרוטה וקרקעך בחזקה תיקו. כתב ר"ח ז"ל דכל הני בעיות עלו בתיקו ועבדינן בהו לחומרא והרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' אישות ה"י) כתב דחצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מקודשת ודאי סברתו בזו דזו היא שיטת הגאונים דכל אם תמצא לומר כמו פשיטותא הוא וא"כ נפשטו שתי איבעיות הראשונות דכל ביומיה מונה והולך ונראה דבכאן א"א לומר כן דבעיא אחרונה שני חצייך בפרוטה לא קיימא אבבא ראשונה ולא שייך בה אם תמצא לומר ובזה מסתבר למימר דמקודשת יותר מכולן כדקאמר גמרא הכא ודאי בחד זימנא קאמר או דילמא אין אשה לחצאין כלל וכיון דעלתה בתיקו כל שכן הראשונות ואין אשה כלל לחצאין אלא ספק:

סימן חעריכה

ההוא גברא דאקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא רב יוסף אמר צריכי שומא אי אמר לה כל דהו כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא ואי אמר לה חמשין ולא שוו חמשין כולי עלמא לא פליגי דצריכי שומא כי פליגי דאמר לה חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. דף ט'. והלכתא שיראי לא צריכי שומא ודקדק ר"ת ז"ל אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף הא קי"ל ב"ב דף קמג. הלכתא כרבה בכ"מ בר משדה ענין ומחצה אע"ג שיש רוצין לומר דהיינו דוקא בבבא בתרא אי אפשר לומר כן דעל כרחיך בכולה גמרא קא אמר כדמוכח בפרק מי שאחזו דף עד. דקאמר ותסברא דרבה כרבן שמעון בן גמליאל והא קיימא לן דהילכתא כרבה ובהא קיימא לן דאין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ובכולה גמרא הוא דקיימא לן הכי מדלא קאמר בהא כדקאמר על רבן שמעון בן גמליאל ועוד קשה אמאי לא קאמר והילכתא כרבה כדקאמר והילכתא כרבי אלעזר והילכתא כרבא אמר רב נחמן על כן היה אומר דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילים לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות אין בקיאין בשומתן ופעמים שטועין בהן הרבה צריכין שומא משום דלא סמכא דעתה לכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן והא דאמרינן לקמן בפרק שני דף מח. כגון שהוסיף לה נופך משלו יש לומר דמיירי כגון ששמו אותה אי נמי נופך הוי כמו שיראי ששומתו ידוע קצת ולקמן דף יב. ההוא דקדיש באבנא דכוחלא והיה רב חסדא משער אם יש בו שוה פרוטה האי אבנא דכוחלא אינה בכלל אבנים טובות אלא כעין אבני שיש כדאיתא בריש בבא בתרא דף ד. בבנין הורדוס דבניה באבני שישא ומרמרא וכוחלא. ומיהו לא ברירא לי האי טעמא מה שנהגו העולם להסיר האבן מן הטבעת דהא אמרינן בכל דהו לא פליגי ללישנא קמא ואין דרך לתת שומא לטבעת של קידושין ור"י אמר דמה שהוצרך לפסוק כאן כרבה משום דרב יוסף הביא כמה ראיות לדבריו והא דלא קאמר והילכתא כרבה דלא תימא היינו כרבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריך שומא אבל אמר חמשין ושוו חמשין צריכי שומא לפיכך הוצרך לפסוק דבכל ענין לא צריכי שומא:

סימן טעריכה

אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים מאי טעמא כיון דאמר לה מנה ויהיב לה דינר כמאן דאמר לה על מנת דמי ואמר רב הונא אמר רב כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ואע"פ שלא הזכיר שום תנאי דיינינן ליה כאילו התנה וכפליה לתנאיה וכן הלכתא והני מילי דאמר לה מנה סתם אבל אם אמר לה מנה זו אפילו מנה סתם והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפילו בדינר האחרון הרשות בידו. תוספתא פ"ב התקדשי לי במנה זו ונמצא מנה חסר דינר אינה מקודשת היה בו דינר רע מקודשת ויחליף היה מונה ומשליך לתוך ידה ראשון ראשון יכולה היא שתחזור בה עד שעה שיגמור זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקידשה אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש וכן המוכר חפץ לחבירו והי' מונה לתוך ידו יכול לחזור בו עד שיגמור זה אמר במנה וזה אמר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח:

סימן יעריכה

אמר רבא אמר ר"נ אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליו אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. יש מפרשים דהיינו דוקא בקנין אשה ועבדים כי ההיא עובדא דאמתא דבסמוך וכן בקרקע לפי שנקנין בכסף ואין כאן כסף שיוכל לקנות שאין המשכון קנוי שלא נתנו לה זכות בגופו אבל אם אדם נותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בשביל המתנה משיכת המשכון כאילו זכה במתנה ומביא ראיה מהא דאמרינן בפרק השוכר את האומנין דף עח. דקאמר התם האומנין שחזרו בהן בדבר האבד ובאתה חבילתו ליד בעל הבית דהיינו כלי אומנות של פועלים שוכר עליהן עד כדי דמיהן אלמא במשיכת המשכון נתחייבו הפועלים לקיים דיבורם וליתא דאין חילוק בין מתנה לקידושין וטעם אחד לכולן לפי שאין המשכון משועבד לכלום משום דאדם יכול לשעבד נכסיו לדבר שנתחייב בו אבל בדבר שלא נתחייב לא חל שיעבוד על נכסיו ובמתנה שאמר ליתן לו לא נתחייב בה ולא יתחייב בה לעולם לפי שיכול לחזור בו לפיכך לא נשתעבד לו המשכון במשיכתו אבל ההיא דהפועלים כיון דדבר האבד הוא וחזרו בהו חייבין לשלם לו ההפסד הילכך נשתעבד לו המשכון שלהם לשכור עליו עד כדי דמיו הילכך כשעושין שידוכין ונותנין ערבונות זה לזה לשם קנס לא יאמר אם אחזור בי אני נותן לך כך וכך והרי חפץ זה בידך על ידי ממון שאתחייב לך אם אחזור בי דבכי האי גוונא לא זכה במשכון דאחרים כל זמן שאינו חייב לו כלום אלא צריך להקנות לו בסודר דלא כאסמכתא בבית דין חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור ואם יתן לו החפץ במשכון ואז יתיל השיעבוד על המשכון כיון שנתחייב לו הקנס אם יחזור בו או יאמר לו אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף החפץ הזה. איתיביה רבא לרב נחמן קדשה במשכון מקודשת התם במשכון דאחרים וכדרבי יצחק דאמר רבי יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מכאן לבעל חוב שקונה משכון. איכא לפרושי דאיירי אפי' במשכון שמשכן לו בשעת הלואתו אע"ג דלא אמר ר' יצחק אלא שלא בשעת הלואתו איכא למימר כיון דקני ליה בעל חוב שלא בשעת הלואה קנין גמור אם כן בשעת הלואה נמי אלים שיעבודו ליחשב ממונו לקדש בו האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכי האי גוונא אנו צריכין לומר בפרק השולח דף לז. בההיא דאמרינן המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט ומפרש התם משום דקני ליה מדר' יצחק ור' יצחק לא קאמר אלא שלא בשעת הלואתו והמלוה על המשכון משמע בשעת הלואה כדמוכח בסוף השוכר את האומנין דף פא. אלא על כרחך הכי פי' כיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו קנין גמור לכל הפחות בשעת הלואתו קני ליה לענין שלא ישמט דחשיב של אחיך בידך כדדרשינן בספרי אשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך ולא של אחיך בידך מכאן אמרו המלוה על המשכון אינו משמט וכן צריך לפרש בפסחים פרק כל שעה דף לא. בההיא דהמלוה את העובד כוכבים על חמצו אחר הפסח עובר לרבי מאיר משום דקני ליה כדר' יצחק דכיון דקני ליה שלא בשעת הלואתו קנין גמור קני מיהא בשעת הלואתו לענין זה דקרינן ביה שלך אי אתה רואה ומיהו צריך לדקדק דבסוף פ' האומנין ובסוף פרק שבועות הדיינין דף מד. משמע דמשום דר' יצחק לא הוי אלא שומר שכר ודלא כפירוש רש"י שפירש בסוף האומנין דלר' יצחק קונה המשכון להתחייב באונסין דלא משמע התם הכי דכי מפרש התם טעמא דהלוהו על המשכון שומר שכר כדר' יצחק פריך ליה אימר דאמר ר' יצחק שלא בשעת הלואה בשעת הלואה מי אמר ולפרש"י הוה ליה לאקשויי ותסברא אי אית ליה דר' יצחק אמאי לא הוי אלא ש"ש באונסין נמי ליחייב מיהו יכול לדחות דחדא מתרי פרכי נקט. ורבינו חננאל ז"ל פי' שם דלא להתחייב באונסין וצריך לדקדק אמאי קנאו להיות עליו ש"ש אי חשיב קנין גמור באונסין נמי ליחייב ואי לא חשיב קנין עליו אפי' שומר שכר לא הוי ואין לומר שזה שכרו שתופס משכון זה להיות בטוח מחובו דא"כ לא היינו צריכין לדר' יצחק אלא ממילא שמעינן דהוי שומר שכר מידי דהוי אאומנין דהוי שומר שכר משום דתפיס ליה אאגריה אלא ודאי גבי אומן דוקא שייך האי טעמא שיש לו שכר אחר שמשתכר באומנותם ובשביל שבתפיסת הכלי הוא בטוח משכרו הוי שומר שכר אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון אלא ודאי היינו שכרו דקני ליה להיות ממונו לקדש בו את האשה ולקנות בו עבדים וקרקעות וכן פירש ר"ת דקני ליה לקדש בו את האשה ואם תאמר אמאי חשיב שומר שכר מהאי טעמא גם במעותיו היה יכול לעשות זה ויש לומר כיון דבשעה שנטלו לא היו מעותיו בידו נקנה הוא במשכון שנטל בו במקומו כיון שיכול לעשות ממנו קידושין או קנין ועוד שיכול לעשות חליפין מן הכלי הממושכן מה שלא היה יכול לעשות במעות ולפום האי טעמא לא נוכל לפרש בשמעתין דבשעת הלואה מיירי דכיון דשלא בשעת הלואה לא הוי אלא שומר שכר משום שנהנה שיכול לקדש בו אם כן בשעת הלואה אין לו כח זה וכן משמע לקמן פרק שני דף מח. גבי עשה לי שירים ונזמים ואקדש אני לך דקאמר למאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי דאינה מקודשת עד שיגיע ממון אחר לידה ומאי שנא ממשכון אחרים בשעת הלואה דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפיס ליה אאגריה הלכך לא איירי הכא אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם היה לו משכון ממנה אפילו משכנתו לו בשעת הלואה והחזיר לה המשכון וקדשה בו מקודשת דחזרת הך משכון הוי במחילת מלוה וכן הלכתא ועוד מוכח לקמן סי' כו דאף אם קדשה במלוה שיש עליה משכון בלא חזרת משכון מקודשת: בני רב הונא בר אבין זבין אמתא בפריטי לא הוו להו פריטי אותיבו נסכא עילווייהו לסוף אייקור אמתא אתו לקמיה דרבי אמי אמר להו פריטי אין כאן נסכא אין כאן.

סימן יאעריכה

ת"ר התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לאור או לכל דבר האבוד אינה מקודשת והוא הדין אם השליכתה לפניו אינה מקודשת: ת"ר התקדשי לי במנה תנהו לאבא ולאביך אינה מקודשת ע"מ שיקבלם לי מקודשת. התקדשי לי במנה תהו לפלוני אינה מקודשת ע"מ שיקבלם לי מקודשת:

סימן יבעריכה

ת"ר התקדשי לי במנה תנהו על גבי סלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת בעי רב ביבי סלע של שניהם מאי תיקו וקשה מההיא דהמוכר את הספינה דף פד: דקאמר חצר השותפין קונין מקח זה מזה ומוקי לה במודד לתוך קופתו אבל על גבי קרקע לא ואם כן תפשוט מיניה דאינה מקודשת ויש לומר דהכא אין הדבר תלוי בקנין שתהא קונה על ידי הסלע דמיירי הכא אפילו זרק המנה לתוך חיקה דהא דקתני בברייתא תנם על גבי הסלע אינה מקודשת מיירי אפי' זרקו לתוך חיקה וקיבלתו דכיון דאמרה תנם על גבי הסלע הוי כאילו אמרה איני חפץ בקידושין ואפי' אם זרקו לתוך חיקה ושתקה מאחר שכבר גילתה דעתה שאינה רוצה להתקדש לו יכולה היא שתאמר בתורת מתנה קבלתים אבל בסלע שלה מקודשת שזה הלשון מורה שהיא חפיצה בקידושין ומיבעיא ליה לרב ביבי אם הסלע של שניהם מהו מה יש לדון בלשון זה ונ"מ אם זרקו לתוך חיקה בשתיקה וע"ד זה יש לפרש התם:

סימן יגעריכה

התקדשי לי בככר תנהו לכלב אינה מקודשת ואם היה הכלב שלה מקודשת בעי רב מרי כלב ורץ אחריה מהו תיקו התקדשי לי בככר תנהו לעני אינה מקודשת ואפי' עני הסמוך עליה מאי טעמא דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מחייבת ביה את. בתנהו על גבי הסלע ותנהו לכלב איכא לספוקי אם אמרה האשה תן מנה ע"ג הסלע ואקדש אני לך וכן ככר לכלב ואקדש אני לך אם היא מקודשת מדין ערב כמו בתן מנה לאבא ולאביך תן מנה לפלוני תן ככר לעני ואקדש אני לך או דילמא לא אמר מדין ערב אלא דומיא דערב דאע"ג דלא מטיא לידיה מיהו מטיא לאיניש אחרינא גמר ומשעבד נפשיה אבל היכא דלא מטיא הנאה לשום איניש לא דמי לערב והא דקתני בברייתא התקדשי לי במנה תנם על גבי הסלע איכא למימר דהוא הדין אם אמרה האשה תן מנה על גבי הסלע ואקדש אני לך אינה מקודשת אלא אפשר דכייל להו בהדי הך דתנם לאבא ולאביך ותנם לפלוני ואגב אינך תניא בהאי לישנא ויען כי ראיתי מקצת הגדולים שכתבו דהוי מקודשת מדין ערב כתבתי הנראה לי ודעתי נוטה דלא דמי לערב כלל וראוי להחמיר בדבר: ההוא גברא דהוה קמזבין חומרי אתאי ההיא איתתא אמרה ליה הב לי חד שוכי א"ל אי יהיבנא ליך מיקדשת לי אמרה ליה הב מיהבה אמר רב הונא כל הב מיהבה לאו כלום הוא:

סימן ידעריכה

ההוא גברא דהוה קא שתי חמרא בחנותא אתאי ההיא איתתא אמרה ליה הבלי חד כסא אמר להאייהיבנא לך מיקדשת לי אמרה ליה אשקיי אשקויי אמר רב חמא כל אשקיי אשקויי לאו כלום הוא ההוא גברא דהוה שדי תמרי מדיקלא אתאי ההיא איתתא אמרה ליה שדא לי תרתי אמר לה אי שדינא לך מיקדשת לי אמרה ליה שדא מישדא אמר רב זביד כל שדא מישדא לאו כלום הוא ומייתי גמרא הני תלת עובדי לאשמועינן דבין במידי דמיכלא בין במידי דמישתא בין במידי אחרינא לא הוי קדושין ויראה שאם אמר בשעה שנתן לה הרי את מקודשת לי וקבלה ממנו מקודשת וכן מצאתי בשם הראב"ד ז"ל איבעיא להו הב אשקי ושרי מהו אמר רבינא מקודשת רב סמא בר רקתא אמר תגא דמלכא אינה מקודשת והלכתא אינה מקודשת:

סימן טועריכה

אמר רבא אמר רב נחמן כתב על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה בתך מקודשת לי בתד מאורסת לי בתך לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה כתב על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי הרי את לי לאינתו בין על ידי אביה בין על ידי עצמה מקודשת מדעתה והוא שבגרה. הא דאמר בקטנה מדעתו מקודשת מיירי בדאמר לה צאי וקבלי קידושיך כדאמרינן לקמן דף יט. אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך ופירש הראב"ד ז"ל דלאו מתורת שליחות הוא דקטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו אלא משום דהוי ליה כמו שאמר תן ככר לכלב שלי או תן ע"ג סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לבתו קבלי קידושיך הוה ליה כמי שאמר מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאילו נתנו לי והתקדשי בו ומיהו קשה דיד קבלת קידושין הוא המעשה ונהי דנתינת כסף הקידושין אי אפשר להיות אלא מטעם שליחות דחשבינן להו כאילו קבל אביה קידושין וכן שטר הקידושין צריך שיבא ליד האב וידה לא הויא כחצר האב דאף לעצמה אינה קונה להתקדש דקטנה שאין לה אב אין לה קידושין מן התורה כלל וא"כ על כרחינו צריכין אנו לומר כשקבלה קידושין מדעת אביה הויא היא שליח האב דאין לה יד להתקדש מכח קבלתה הלכך נראה לי דהא דאין שליחות לקטן היינו כשעשה שליחות לזכות לאחר דמיעוטא דקטן משליחות היינו משום דאיש כתיב בכל דוכתא דאתרבאי שליח בגט ובתרומה ובפסח לקמן בריש פ' האיש מקדש דף מא. והיינו דוקא לזכות לאחר בשליחותו אבל בקידושי קטנה שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה מהני שליחותה לעצמה כאילו קבל אביה קידושין בשבילה דקטן אית ליה זכייה כשדעת אחרת מקנה לו ובשליחות אביה היא זוכה לעצמה:

סימן טזעריכה

שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה דכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר מה יציאה בעינן לשמה אף הויה בעינן לשמה: איתמר כתב לשמה ושלא מדעתה רבא ורבינא אמרי מקודשת רב פפא ורב שרביא אמרי אינה מקודשת והלכתא כרב פפא ורב שרביא דהא אותבינן עלייהו דרבא ורבינא מהא דאין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם ואע"ג דמוקמינן לה בשטרי פסיקתא ההיא שינויא היא ולא סמכינן עלה דהא רב אשי דהוא בתרא אוקמה בפ' הנושא את האשה דף קב: בשטרי אירוסין ממש כרב פפא וכרב שרביא למימרא דהלכתא כוותייהו וכן כתב רבינו חננאל ז"ל והביא ראיה מדרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל דף ט. מדעתה והוא שבגרה ועוד כתב יש מי שאומר שהלכה כרבא ורבינא והדבר צ"ע ומה שכתב דאשינויא לא סמכינן אין זה ראיה לפסק הלכה דבפרק הנושא איכא איפכא דמתחלה מוקי לה בשטרי פסיקתא ודחי לה לא בשטרי אירוסין ממש ומדרב נחמן דלעיל ליכא ראיה דהא רבא דאמר הכא מקודשת איהו דאמר לעיל בשם רב נחמן דבעינן מדעתה אלא מדעתה דלעיל לאו אכתיבת השטר קאי אלא אנתינתו ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם כתוב רבינא ורב אשי הלכה כרבינא וכן פסק בה"ג הלכה כרבא ורבינא דאמרי מקודשת אבל ר"י רגיל לפסוק בכל מקום כרב אשי לגבי רבינא דתרוייהו אמוראי בתראי הוו ורב אשי גדול מרבינא הוה כדאמר ליה רבינא לרב אשי בפרק הדר דף סג. אנא נמי תלמיד חבר דמר אנא וכיון דאיפליגו בה רבוותא עבדינן לחומרא: איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומאי נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו אגמר ביאה ודוקא כשגמר ביאתו אז אמרינן דעתו אגמר ביאה ואם קודם גמר ביאה קבלה קידושין מאחר מקודשת לשני אבל אם הערה בה ופירש ולא גמר ביאתו מקודשת וכן אם קודם ביאה אמר אני רוצה שתתקדש בהעראה מקודשת בפ' הבא על יבמתו דף נה: דאשה נקנית בהעראה דילפינן קיחה קיחה מעריות:

סימן יזעריכה

איבעיא להו ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה נפקא מינה ליורשה ולטמא לה ולהפר נדריה אי אמרת אירוסין עושה אינו יורשה ואינו מטמא לה ואינו מפר נדריה ואי אמרת נישואין עושה יורשה ומטמא לה ומפר נדריה אמר אביי תא שמע האב זוכה בבתו בקידושיה בכסף ושטר וביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ואינו אוכל פירות בחייה נישאת יתר עליו הבעל שהוא אוכל פירות בחייה קתני ביאה וקתני נישאת כי קתני נישאת אשארא אמר רבא ת"ש בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכו' נישאת לכהן אוכלת בתרומה קתני ביאה וקתני נישאת הכי קאמר אי הני נישואין דכהן נינהו אוכלת בתרומה וכתב הרמב"ם ז"ל דהלכה כאביי ורבא דבעו למיפשט מהאי מתני' דאירוסין עושה ואע"ג דדחי להו גמרא פשטא דמתניתין כוותייהו משמע ותו מייתי ברייתא דר' יוחנן בן בג בג למיפשט דנישואין עושה ודחו לה ר"נ ורבינא דלעולם אירוסין עושה והלכתא כוותייהו: ב"ה אומרים בפרוטה וכו' תנא שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרים איסר שני מסמסים מסמס שני קונטרקין קונטרק שתי פרוטות נמצא פרוטה אחד משמנה באיסר האיטלקי והיא משקל חצי שעורה כסף צרוף: אמר שמואל קדשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שוה פרוטה במדי חומרא דרבנן בעלמא הוא דמדאורייתא אין להקדש אלא מקומו ושעתו ערכין כד. וכן למקח וממכר והא דקרי לה בשמעתין קידושי ספק לא שיהא בו משום ספק מדאורייתא אלא קידושי דרבנן נינהו ועשאוהו כמו ספק שאינה מותרת לאחר בלא גט וגם הראשון צריך לקדשה קידושין אחרים ודאין והרמב"ם ז"ל (פ"ד מהל' אישות ה"יט) כתב שאם קדש בתבשיל או בירק וכיוצא בהן כל דבר שאינו מתקיים אם לא היה שוה פרוטה באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא שוה כלום ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעים שהוא שוה במקום אחר היתה מקודשת מדאורייתא כיון דאי אית אורחא להתם שויא לה פרוטה והא דקרי להו קדושי ספק משום דקאמר שמואל שמא שוה פרוטה במדי ואין ידוע לנו בודאי ששוה פרוטה במקום אחר ומחמת זה כתב שאם הוא דבר שאינו מתקיים להגיעו למקום היוקר אינה מקודשת כלל מדאורייתא ור"י פי' אפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו והאי דנקט חיישינן שמא שוה פרוטה במדי לרבותא נקט דאפילו בכי האי גוונא אמרו רבנן דהוו קידושין גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה א"כ אין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים כיון דמשום גזירה הוא ומסתברא כדברי ר"י דאשה לא מיקניא נפשה בפחות משוה פרוטה במקומה והא אנן תנן בפרוטה ובשוה פרוטה לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק:

סימן יחעריכה

ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא שלחא רב אחא בר הונא לקמיה דרב יוסף שלח ליה נגדיה כרב ואצריך גיטא כשמואל דרב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא ומאן דמקדש בביאה ומאן דמקדש בלא שידוכי ומאן דמבטל גיטא ומאן דמסר מודעא אגיטא ומאן דמצער שלוחא דרבנן ומאן דחלה עליה שמתא דרבנן תלתין יומין ולא אתא ותבע לשמתי' וחתנא דדייר בי חמוה נהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בלא שידוכי ואיכא דאמרי אפילו בשידוכי משום פריצותא ועל נהרדעי סמכו האידנא חתנים הדרים בבית חמיהם אע"ג דרב יוסף לית ליה הא דנהרדעי דהא קאמר נגדוהו כרב וכן רב יהודה לקמן בפ' י' יוחסין דף ע. דשמתי' לההוא גברא דצעריה לשלוחיה ומייתי ראיה ממילתיה דרב דמנגיד מאן דמצער שלוחא דרבנן:

סימן יטעריכה

ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרה ליה והא לית בה שוה פרוטה אמר לה תיקדש לי בד' זוזי דאית בה שקלת' ואישתיקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת ולאחר מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא מכלל דרישא כי אמרה לא נמי הוי קידושין ואמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקה שמעית מינה דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא קשו בה בפומבדיתא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו מחייבנא בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהלה אי איתא דלא ניחא לה תישדינהו ופריך רב אחא אטו כולהו נשי דינא גמירי הכא נמי סברה אי שדינא להו ומיתבדי מחייבנא באחריותייהו הוה עובדא כי האי גוונא שלח רב אחא בר רב קמיה דרבינא שלח להו אנן לא שמיע להו הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה הלכך לאפוקי צריכה גט ולעיולי צריכה לקידושי אחרינא ולא סגי לה בהנהו קידושי והא דלא חש ליה משום דשמואל שאני הכא שחוזר בו ממה שרצה לקדשה בפחות משוה פרוטה וגם היא לא נתרצית כשאמר לה שאינה שוה פרוטה: ההיא איתתא דהוה מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ניהלך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה אמר רב נחמן יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם בדשדיך ובלא שדיך נמי לא אמרן אלא היכא דשקלה לה ושתקה אבל אי אמרה אין ושקלה לה אע"ג דלא שדיך קידושיה קדושין דתניא אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאתר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת והוינן בה מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקה הוו קדושין ניתני מקודשת סתם כי התם אלא לאו רצתה דאמר אין לא רצתה דאישתיקה ואוקימנא בדלא שדיך לפיכך לא הויא מקודשת וכי אמרה אין מיהא הויא מקודשת אלמא בדאמרה אין אע"ג דלא שדיך קידושיה קדושין בין בחוב דילה בין בגזל דידה וכן הלכתא ודוקא בגזל דילה כדבעינן למימר בפירקא תניינא סי' כו כז אבל בגזל דעלמא אע"ג דשדיך לא הוו קידושין אלא אם כן קדשה ביה לבתר דקנייה ביאוש בעלים דהויא כדידיה והך ברייתא קדשה בגזל ובחמס ובגניבה וכו' מוקי לה לקמן דף נב. בגזל דידה ופרושי קמפרש כיצד חטף סלע מידה:

סימן כעריכה

על כי ראיתי באשכנז שרגילין לקדש בטבעת שאולה נתתי את לבי לדרוש ולתור מאין הרגילם דלכאורה אינה מקודשת כיון שקבלה הטבעת אדעתא שהיא שלה ואינה שלה כי היא צריכה להחזירתה לבעלים נמצא שקדשה בגזל דאחרים ואינה מקודשת. וראיתי בספר התכמה שיסד רבינו ברוך ז"ל ממגנצא ומה שכתב מקצת בני אדם לקדש בטבעת שאולה נראה דלאו שפיר עבדי ובעל העיטור ז"ל כתב והמקדש בטבעת שאולה איכא דמדמי ליה למתנה ע"מ להחזיר ובאשה אינה מקודשת ואיכא מאן דאמר סתם שאלה ל' יום ובההיא הנאה מיקדשה לא עבדינן בה עובדא ע"כ: ובספר הדינין שיסד רבינו משה הכהן ז"ל כתוב בתשובה אחת המקדש בטבעת שאולה מקודשת וכן נמצא בתשובה לר' שמשון ז"ל שהיא מקודשת ואני אומר אם השאילו לו הטבעת לזמן ידוע ונתנו לו רשות להשאילה לאחר לקדש בה את האשה והודיעו שהיא שאולה בידו עד זמן פלוני ומסרו לה שהיא מקודשת בהנאת שימוש וקישוט שתוכל להתקשט בו עד זמן פלוני שמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה מקודשת אע"פ שאין גוף הטבעת שלה דכל הנאת שוה פרוטה אשה מקודשת בה מידי דהוה אארווח לה זימנא דהלואה ונותנת מנה לאדם חשוב והיא מתקדשת לו באותה הנאה שקיבל המנה ממנה אבל בענין אחר אינה מקודשת כלל בטבעת שאולה וגרע טפי ממתנה ע"מ להחזיר דהוה מתנה ומקודשת מן התורה אלא דחכמים הפקיעו משום דדמי לחליפין ואתי למימר מתקדשת בחליפין אבל טבעת שאולה אם נתנה לאחר לא קנאה האחר וגזל היא בידו אמנם נראה לי אם יאמר לו השאילני טבעת כדי לקדש בו את האשה דהויא מקודשת דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו את האשה אנן סהדי דגמר בלבו ליתנו לו באותו לשון שיועיל לענין קידושין שתהא האשה מקודשת בו כי אדעתא דהכי מסר לידו הטבעת ואם לא יועיל בלשון שאלה יהיה בלשון מתנה לכל הפחות תהיה מתנה על מנת להחזיר והויא מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנה לו או יחזיר לו דמיו וחזרת דמים הויא חזרה אפילו לרבנן דפליגי ארשב"ג באיצטלית גיטין דף מד. דדוקא התם דלצעורה קא מיכוון והא לא ציערה. ובכה"ג מפליג גמרא בפרק מי שאחזו שם: אבל הכא משום הרויח והא קא רווח. וגבי שור בפרק יש נוחלין דף קלז: יראה אם אמר שור זה נתון במתנה על מנת שתחזירהו לי והקדישו והחזיר לו דמיו הרי זה קדוש. אף על גב דקאמר על מנת שתחזיר לי דכיון שהחזיר לו דמים ויכול לקנות בהם שור אחר כיוצא בזה קרינן ביה שפיר מידי דחזי ליה והיינו טעמא נמי הכא דמפלגינן בין גזל דאחרים לגזל דידה דבגזל דאחרים אינה מקודשת כלל ובגזל דידה אי שדיך או אמרה אין מקודשת ואמאי והלא אין הממון שלו ולא יהיב לה ולא מידי אלא ודאי היינו טעמא דכיון דנתרצית להתקדש בממון זה אנן סהדי שמחלה לו הממון שגזל ממנה ויהיה שלו כדי שתוכל להתקדש בממון זה כיון שאי אפשר לה להתקדש בענין אחר אמרינן הכי דעתה והוי כאילו אמרה כן בפירוש וכן בנדון זה המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו את האשה אנן סהדי שדעתו ליתנו לו בכל יפוי לשון וכח שיועיל ויהיה לו בו כח וזכות לקדש בו את האשה אדעתא דהכי מסרו לידו ואם לא יועיל לשון שאלה יתפס בו לשון אחר שיועיל לענין קידושין דכולי עלמא לאו דינא גמירי והיו סבורין שיועיל לשון שאלה ולעולם אמדינן דעתיה דכיון דמסרו לידו לקדש בו את האשה שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו לו בלשון אחר המועיל קידושין ולכל הפחות הויא מתנה על מנת להחזיר כדפרישית לעיל ואפילו במתנה גמורה היה לנו לומר שבדעתו ליתנה לו אם לא יועילו הקידושין בע"א כדחזינן בגזל דידה אע"פ שלא אמרה כלום אמדינן דעתה שנתנה לו הממון שלה כדי שתתקדש בו ועוד ראיה מפרק יש נוחלין שם דאמרינן התם דרש רב נחמן בר רב חסדא אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני באנו למחלוקת רשב"ג ורבי מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק עד כאן לא פליגי רשב"ג ורבי התם אלא דמר סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ומר סבר לאו כקנין הגוף דמי אבל הכא אי מיפק לא נפיק ביה למאי יהביה ניהליה אלא למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק ביה כי פליגי שמכרו או אכלו אלמא דחזינן דלרבי אע"ג דלא מצי אכיל ליה נפיק ביה ובתר הכי קאמר אמר רבה בר אבוה האחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית ונטלו אחד מהן ויצא בו אם יכול לאוכלו יצא ואם לאו לא יצא ומאי שנא דבאחריך לפלוני דלרבי נפיק ביה אע"ג דלא מצי אכיל אלא משום דאמרינן אי לאו למיפק ביה יהביה ניהליה למאי יהביה ניהליה וכן בנדון זה כיון שמסרו לידו לקדש בו האשה אם לא יועילו הקידושין למאי יהביה ניהליה אלא ודאי יש לומר כדפרישית לעיל ועוד קל וחומר הוא דבאתרוג לא פירש שנתנו לצאת בו אלא שאנו אומדין דעתו שלצאת נתנו לו דאם לא כן למאי יהביה ניהליה כל שכן בנדון זה שפירש לקדש בו האשה והוי כאילו השאילו לו שורו ונתן לו רשות להקדישו דנראה דהוי קדוש ועוד ראיה מפרק בתרא דמועד קטן דף כו: רשב"ג אומר האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך לבקר אבא שהוא חולה והלך ומצאו שמת קורעהו ומאחהו וכשבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו ואם לא הודיעו לא יגע בו הכא נמי יש חילוק בין שאלו בסתם ובין שאלו לקדש בו את האשה. כללא דמילתא קדשה בגזל דעלמא קודם שנתייאשו הבעלים אפי' שדיך ואמרה אין אינה מקודשת כדאמר ר' יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו קדשה בגזל דידה ושתקה יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל אי שדיך או אמרה אין אפי' לא שדיך מקודשת וכן בחוב דילה ואם אמר לה כנסי סלע זה בפקדון וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות מקודשת אפי' בשתיקה לאחר מתן מעות אמרה אין מקודשת ואי שתקה אינה מקודשת דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא והני מילי שבאו המעות לידה בתורת פקדון אבל אם לא באו לידה בתורת פקדון מקודשת מספק והמקדש בטבעת שאולה אינה מקודשת ואם השאילו לקדש את האשה מקודשת ואם נתנו לאדם מתנה על מנת להחזיר וקדש בו את האשה מקודשת ובלבד שהחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמי המתנה:

סימן כאעריכה

מתני' עבד עברי נקנה בכסף ובשטר וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין והנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון וקיימא לן לקמן דף סט. ובערכין דף כט: דאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג:

סימן כבעריכה

גמ' אמר רבא עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה דאמר קרא וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו מכלל דאית ליה יורשין ר' יוחנן אמר מהכא כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ודילמא ישראל מומר לעבודת כוכבים שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה מכאן פוסקין דישראל מומר לעבודת כוכבים יורש את אביו מדקאמר ודילמא ישראל מומר לעבודת כוכבים שאני אע"ג דעשו לא ירש מאביו אלא לבניו הוריש הארץ שנתנו לו מ"מ כיון דיש לו דין ישראל להוריש לבניו אע"פ שאין עובד כוכבים מוריש לבניו לפי מאי דדחי ודילמא ישראל מומר שאני ה"ה נמי דיורש את אביו. וכן מסתבר דאע"ג שחטא ישראל הוא לקדש האשה ולגרש. מ"מ אם אפשר טוב לתתו ביד ב"ד דלא יהבינן ליה דאזיל ואכיל בעמיה כדאמרינן גבי קנס בכתובות דף יא. ואם ישוב יתנו לו ירושתו. גר את עובד כוכבים אינו מד"ת אלא מד"ס שמא יחזור לסורו דתנן דמאי פ"ו מ"י גר ועובד כוכבים שירשו את אביהן עובד כוכבים יכול לומר לו גר לעובד כוכבים טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות טול אתה יין ואני אטול פירות משבאו לרשות הגר אסור ואי ס"ד מדאורייתא כי לא באו לרשותו נמי חליפי עבודת כוכבים קא שקיל. עובד כוכבים את הגר וגר את הגר לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים:

סימן כגעריכה

דתניא הלוה מעות מן הגר שנתגיירו בניו עמו לא יחזיר לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו לא קשיא כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה פי' רש"י כשלידתן בקדושה אז רוח חכמים נוחה הימנו וקשיא מעובדא דאיסור גיורא ב"ב דף קמט. שהיה לו פקדון ביד רבא ולא היה רבא רוצה להחזירו לרב מרי בנו אלא היה רוצה לזכות בו מן ההפקר וכי לא היה רבא רוצה שיהא רוח חכמים נוחה הימנו והיה אומר רבי' תם ז"ל דגבי הלואה דוקא שעשה לו המלוה טובה רוח חכמים נוחה הימנו אם יחזיר לבניו שלא ישלם רעה תחת טובה אבל פקדון הנפקד עשה טובה למפקיד שטרח לשמור פקדונו אי נמי שאני רב מרי שרחל אמו ברתיה דשמואל נתעברה מאיסור בגיותו ולא חשיב גר כלל דבדיני העובדי כוכבים נמי אם היו שניהם חוזרין לסורן לא היה יורש את אביו דאינו בכלל עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה דבתר אימיה שדינן ליה אבל כששניהם גרים גמורים שאם היו חוזרין לסורן היה עובד כוכבים יורש את אביו שייך התם רוח חכמים נוחה הימנו:

סימן כדעריכה

אמר רבא אמר ר"נ אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי בר רבי יהודה לאו אמר רבי יוסי בר רבי יהודה מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוי קידושין הכא נמי לא שנא ואם תאמר מאי קמ"ל פשיטא שהיא מקודשת דאפילו אם היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב כל שכן כשהוא אומר תן מנה לבתי ויש לומר דהכא לא שייך להזכיר דין ערבות לפי שלא דיבר למקדש אלא לבת ועוד שנתן לה רשות להתקדש אפי' בשטר ולא שייך כאן דין ערב כיון שאין נהנה בקבלת השטר דערב משעבד עצמו בשביל הנאת הלוה אלא קמשמע לן רב נחמן דאותו כח וזכות שזיכתה לו תורה בקדושי בתו יכול הוא ליתנו להתקדש את עצמה מדעתה מדרבי יוסי בר ר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין ניתנו וכשמכר האב את בתו נעשה כאילו אומר לה אם ירצה האדון ליעדך קבלי קדושין דהיינו שיור פרוטה שעליך אבל אין לפרש שבא ללמוד מדרבי יוסי בר רבי יהודה שמתקדשת אע"ג דקטנה לאו בת זכיה היא דאי אפשר לומר כן דאם אינה זוכה בקידושין היאך מתקדשת בקבלתה ואי בת זכיה היא מן התורה מה אנו צריכין לדרבי יוסי בר ר' יהודה לענין זכיה ואם בא ללמוד מדרבי יוסי בר ר' יהודה לענין זכיה שזוכה מן התורה כמו שהיא זוכה בשאר א"כ אמאי נקט לבתו קטנה אפי' בקטנה אחרת יכול להשמיענו חדוש זה שיש לה זכיה מן התורה ועוד בקל היא זוכה התם בשאר כיון שאינו אלא מחילת שיעבוד בעלמא ואם תאמר היא גופא תיקשי לך היאך היא מתקדשת בקבלתה הא קטן לית ליה זכיה מדאורייתא כדאמר בפרק קמא דבבא מציעא דף יב. דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ומציאת חש"ו אפילו לרבי יוסי אין בו גזל גמור אלא מדבריהם ויש לומר דבדעת אחרת מקנה אותה יש לה זכיה מדאורייתא כדמשמע בגיטין פרק התקבל דף סד: דפריך לרב חסדא דאמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ממתניתין דאומר אדם לעבדיו ולשפחותיו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מעשר שני והא שפחה עברית קטנה היא וזוכה לאחרים ודחו לה בעציץ שאינו נקוב מדרבנן מכלל שרצה להוכיח שהיא זוכה אף לאחרים מדאורייתא ושמעינן מינה דלרב חסדא זוכה לעצמו מן התורה ולרב יהודה דפליג עליה דרב חסדא זוכה מן התורה אף לאחרים ואמרינן נמי במסכת סוכה דף מו: לא ליקני איניש לולבא לינוקא דינוקא מיקני קני אקנויי לא מקני אלמא בדעת אחרת מקנה זוכה מן התורה הלכך כשנתן לה אביה רשות לקבל קידושיה יש לה יד לזכות בהן ומתקדשת אבל יתומה קטנה נהי שיש לה כח לזכות לעצמה אין לה כח להקנות עצמה לבעלה דאין מעשה קטנה כלום אבל האב מקנה אותה לבעל בקבלת קידושיה והיא מקבלת קידושיה בשליחות אביה אע"ג דאין שליחות לקטן לטובתה לזכותה לעשית שליח כדפרישית לעיל סי' טו ואפי' לית הלכתא כר' יוסי בר רבי יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו מ"מ מייתי שפיר רב נחמן סיוע לדבריו דבהך סברא דקאמר שהיא מתקדשת בשיור פרוטה שעליה מדעת אביה לא אשכחן מאן דפליג עליה בהא דהאי דקאמרי רבנן מעות הראשונות לקידושין ניתנו לאו מהאי טעמא קאמרי:

סימן כהעריכה

המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי בר ר' יהודה אין לפרש דמשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה כדר' יצחק לעיל דף ח: דאם כן היה לו להביא כאן ההיא דר' יצחק כמו שהביאו למעלה גבי קדשה במשכון מקודשת אלא אפילו משכנו בשעת הלואה איירי דומיא דאמה העבריה ונראה דאפי' אינו מחזיר לה המשכון אלא שאמר הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך שבידי מקודשת אע"פ שהמשכון עדיין בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון ואם תאמר היכי יליף לה מייעוד והא בייעוד איכא חזרת המשכון שמחזיר לה את גופה וי"ל דמשמע ליה דעיקר הייעוד אינה בחזרת המשכון אלא בשיעבוד שעליה דהוי כמו מלוה:

סימן כועריכה

כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו יראה דדוקא בעבד עברי האמור בפסוק שיוצא בשש אבל שכיר שנה שכיר חדש שכיר שבת שכיר יום לא אמרינן הכי כדאמרינן בפרק השוכר את הפועלים דף פג. מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה ואפילו בעבד עברי אם יתנה הכל לפי תנאו כדאיתא בפ' הפועלים שם שאמר רבי מתיא בן חרש לבנו עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקיטנית:

סימן כזעריכה

מתני' עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף ע"י אחרים ובשטר ע"י עצמו דברי ר"מ וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:

גמ' תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלי קתני מלתא דאיתא במטלטלי לא קתני אמר שמואל עבד כנעני נקנה במשיכה כיצד תקפו והביאו אצלו קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו ואי קשיא תנא דברייתא דתנא אף בחליפין אמאי לא תנא נמי במשיכה משום דהוסיף התנא ושנה מילתא דאיתא אף במקרקעי כעין הנך דמתניתין דאיתנהו דוקא במקרקעי אבל משיכה דבמטלטלי דוקא איתא לא קתני ואי קשיא לך הא דתניא לענין בהמה כיצד במשיכה קורא לה והיא באה או שהכישה במקל ורצתה לפניו כיון שעקרה יד ורגל קנאה שאני בהמה דאדעתא דמרה אזלה אבל עבד אדעתא דנפשיה אזיל אמר רב אשי ועבד קטן כבהמה דמי: תנו רבנן כיצד בחזקה התיר לו מנעלו הנעיל לו מנעלו הוליך כליו אחריו לבית המרחץ הפשיטו הרחיצו סכו גרדו הלבישו הנעילו הגביהו לרבו קנאו הגביה רבו לו לא קנאו אמר ר"ש לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום ודוקא מלאכת שימוש גופו אבל מלאכה אחרת כגון שתפר לו בגדים או עשה לו אחת מן המלאכות לא קנאו. רב יהודה הינדואה גר שאין לו יורשים הוה חלש על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא א"ל לעבדיה שלוף לי מסאני ואמטייה לגו ביתאי איכא דאמרי גדול היה זה פירש למיתה וזה פירש לחיים ואיכא דאמרי קטן היה ולאחר שמת אמר לו שלוף לי מסאני וכדאבא שאול דאמר לא זכה בעצמו דתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והיו בהן עבדים בין גדולים בין קטנים קנו עצמם בני חורין אבא שאול אומר גדולים קנו עצמם בני חורין קטנים כל המחזיק בהן זכה בהן והלכתא כאבא שאול: וקונה עצמו בכסף ע"י אחרים היינו אפי' בעל כרחו וטעמא דאע"ג דשמעינן לר' מאיר דאמר חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות אפי' הכי אם נתנו אחרים הכסף לאדונו משתחרר בעל כרחו כדמפרש אביי טעמא שאני כסף הואיל וקני ליה בעל כרחיה מקני ליה בעל כרחיה ורבא מפרש טעמא כסף קבלת רבו גרמה לו שטר קבלת אחרים גרמה לו אבל ע"י עצמו לא דאין קנין לעבד בלא רבו ובשטר על ידי עצמו דגיטו וידו באין כאחד אבל ע"י אחרים שלא בידיעתו לא דחוב הוא לעבד שיוצא מתחת ידו לחירות וחכמים אומרים בכסף אף על ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו וכל שכן ע"י אחרים ואפי' בעל כרחו מטעמא דאביי ורבא וכן בשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים אף שלא בידיעתו ובלבד שלא יהא עומד וצווח ומתני' דקתני וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו ובשטר על ידי אחרים לא מיתוקמא כולה כרבנן דאם כן ניערבינהו ונתנינהו בכסף ובשטר בין על ידי עצמו ובין ע"י אחרים אלא רישא רבנן והכי קאמר בכסף ע"י עצמו וכל שכן בשטר וסיפא ר' שמעון בן אלעזר והכי קאמר אף בשטר ע"י אחרים ולא ע"י עצמו וכל שכן בכסף ושלש מחלוקות בדבר:

סימן כחעריכה

ובלבד שיהיה הכסף משל אחרים. נימא בהא קמיפלגי דר"מ סבר אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה רבנן סברי יש קנין לעבד בלא רבו ויש קנין לאשה בלא בעלה פרש"י דהך דאשה בעלמא איצטריכא ליה ולא הכא אלא משמע ליה דאשה כעבד הואיל ובעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה יש להשוותם לענין מתנה ומיהו לא דמי לגמרי דאשה אף על פי שאין לה קניין בלא בעלה היינו לקבל מתנה מאחר אבל לקבל מתנה מבעלה יש לה קנין כדאמרינן בפרק חזקת הבתים דף נא: שנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות ואילו עבד אפילו מיד רבו אינו מקבל מתנה כדאמרינן בגיטין פרק השולח דף מב. הכותב כל נכסיו לשני עבדיו חצי לזה וחצי לזה אף עצמן לא קנו ולעיל דף כג. נמי אמרינן מה שהעבד משתחרר על ידי עצמו היינו משום דגיטו וידו באים כאחד ואי יש לו יד לקבל מתנה מרבו לא היינו צריכין לטעם זה דאף אם הוא עבד יכול לקבל מרבו ועוד אמרינן בירושל' בפירקין ה"ג פשיטא שהעבד מקבל מתנה מאחר לאחר מאחר לרבו מרבו לעצמו לא מאחר לעצמו מחלוקת ר' מאיר ורבנן ועוד יש חילוק א' ביניהם דהא דאמרינן דאון קנין לעבד בלא רבו היינו שאין לו קנין כלל וגוף ופירות הם לאדון אבל אין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות אבל הגוף לאשה כדין נכסי מלוג וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ואע"ג דמציאת האשה לגמרי של הבעל במתנה לא אשכחן שתקנו חכמים שתהא לגמרי של הבעל וכן משמע בירושלמי דכתובות בפרק מציאת האשה ה"א (ירושלמי כתובות ו, א) דמפרש התם דלכך תיקנו מציאת האשה לבעלה שלא תגנוב משלו ותאמר מציאה מצאתי ופריך מתנה נמי נימא הכי שמא תגנוב משל בעלה ותאמר מתנה נתנו לי ומשני מתנה יש לה קול ומה שהזכיר בכאן אשה בהדי עבד משום דלרבנן דאמרי יש קנין לעבד בלא רבו כל שכן שיש קנין לאשה בלא בעלה ולפי שרוצה להקשות דר' מאיר אדרבי מאיר ורבנן אדרבנן דסברתם הפוכה גבי עבד מגבי אשה גבי מעשר שני אמר רבה אמר רב ששת אין קנין לאשה בלא בעלה והכא במאי עסקינן כגון דאקני ליה אחר ואמר ליה על מנת שאין לרבך רשות בו רבי מאיר סבר כדאמר ליה קני קני עבד וקני רבו וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ואפילו אמר לו על מנת שאין לרבך רשות בו קני לך לא היה מועיל משום דיד עבד כיד רבו והוי כמו נותן מתנה לחבירו ואמר לו על מנת שלא יהא שלך יהיה לך דקנה דכל תנאי שסותר המעשה לא הוי תנאי ורבנן סברי כיון דאמר ליה על מנת אהני ליה תנאה רבי אלעזר אומר כל כי האי גוונא כולי עלמא לא פליגי דקני עבד וקני רביה והב"ע דאקני ליה אחר ואמר ליה על מנת שתצא בו לחירות רבי מאיר סבר כי אמר ליה קני קני עבד קני רביה וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קאמר ורבנן סברי לדידיה נמי הא לא קני ליה אלא על מנת שתצא בו לחירות ואומר רבינו תם ז"ל דהלכה כרבי מאיר דאין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה כדמוכח בפ' בתרא דנדרים דף פח. גבי היה חתנו מודר ממנו הנאה שנותן האב לבתו מתנה ובלבד שלא יהא לה רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לפיך דקאמר רב עלה בגמרא דוקא מה שאת נושאת ונותנת לפיך אבל אמר מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אפילו אמר על מנת שאין לבעלך רשות בהן ושמואל אמר אף מה שתרצה עשי לא קנה יתהון בעל ומסיק כמאן אזלא שמעתתא דרב כרבי מאיר וקיימא לן הילכתא כוותיה דרב באיסורי ואע"ג דפליגי נמי לענין ממון מכל מקום לענין איסורא איתשיל ועוד דקדק רבינו תם דפלוגתייהו דרב ושמואל אליבא דרב ששת דאליבא דר' אלעזר אתיא שמעתתא דרב כרבנן דלרבי מאיר לא היה מועיל מה שאת נושאת ונותנת לפיך כמו שאינו מועיל על מנת שתצא בו לחירות והך דשמואל דלא כרבי מאיר ודלא כרבנן ומה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אפילו לרבנן ושמעית מינה דלרב ששת דעל מנת שתצא בו לחירות מועיל אפילו לרבי מאיר כמו מה שאת נושאת ונותנת לפיך וכיון דרב ושמואל סברי כרב ששת הלכתא כוותיה ועוד דסתמא דגמרא בכל דוכתא כרב ששת בפ' בן סורר ומורה דף עא. גבי אינו חייב עד שיאכל משל אביו ושל אמו וקאמר בגמרא משל אמו מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני דאקני לה אחר על מנת שאין לבעלה רשות בה וכן בפסחים בפרק האשה דף פח: גבי אמר לעבדו שחוט לי פסח וכו' וקאמר בגמרא מה שקנה עבד קנה רבו ומשני כגון דאקני ליה אחר ע"מ שאין לרבו רשות בו ולרבי אלעזר היה צריך לאוקמא כגון שאמר לו על מנת שתצא בו ידי פסח וכן בנזיר פרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חברו דף כד: גבי אם משלה היתה הבהמה ופריך משלה מנין מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני שקמצה מעיסתה ואיבעית אימא דאקני לה אחר ואמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ואף על גב דכל הנך אוקמיתות הוי כרבנן דלרבי מאיר קנה הבעל כל זמן שלא אמר לה כל מה שאת נושאת ונותנת לפיך י"ל דגמרא לא נחת אלא לאשמועינן דהלכה כרב ששת וממילא שמעינן דלר' מאיר צריך לאוקומא בדאמר לה מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך ואילו הוה מוקי לה גמרא הכי לא הוה ידענא דהלכה כרב ששת:

סימן כטעריכה

תנא יוצא בשן ועין ובראשי איברים שאינן חוזרים בשלמא שן ועין כתיבי אלא ראשי איברים שאינן חוזרים מנלן משן ועין מה שן ועין מום שבגלוי ואינו חוזר אף כל מום שבגלוי ואינו חוזר וכן אם תלש בזקנו ודלדל בו עצם עבד יוצא בו לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר: תנן פ"ו דנגעים מ"ז עשרים וארבעה ראשי איברים שבאדם כולן אין מיטמאין משום מחיה ואלו הן ראשי אצבעות ידים ורגלים וראשי אזנים וראש חוטם וראש הגויה וראשי דדים שבאשה רבי יהודה אומר אף שבאיש ותני עלה בכולן עבד יוצא בהן לחירות רבי אומר אף הסירוס בן עזאי אומר אף הלשון ובסירוס דביצים פליגי כשכרתן ועודן תלויין בכיס אבל אם נתקן מן הכיס לגמרי לכ"ע הוי מום שבגלוי. ת"ר בכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי רבי שמעון ר"מ אומר אינו צריך ר"א אומר צריך רבי טרפון אומר אינו צריך ר' עקיבא אומר צריך המכריעין לפני חכמים אומרים נראין דברי ר' טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא והלכתא כרבי עקיבא דר' טרפון חבירו הוה וקי"ל הלכה כר' עקיבא מחבירו ואף על גב דמכריעין לפני חכמים אמרו נראין דברי ר' טרפון בשן ועין לא סמכינן אהא דלא קיימא לן כל מקום ששנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי מכריע אלא במתניתין אבל בברייתא לא דגרסינן בפרק כירה דף לט: בענין הא דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר' מאיר ור' שמעון מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה אמר ליה רב יוסף לרבה בב"ח בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מאי כללא דאמר ר' תנחום אמר רבי יוחנן אמר רבי ינאי אמר רבי כל מקום ששנים חלוקים ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאע"פ שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ורבי עקיבא מכריע אין הלכה כדברי המכריע דר' עקיבא גבי דר' אליעזר ורבי יהושע תלמיד ועוד דהא הדר ביה ר"ע לגבי דר' יהושע אמר ליה ואי מכללא מאי דילמא הני מילי במתני' אבל בבריותא לא אמר ליה אנא בפירוש שמיע לי ועוד דלא מיקרי הכרעה אלא כי ההיא דלא ישתטף דהזכירו החולקין חמין וצונן אלמא היה עולה על לבם שראוי לחלק בין צונן לחמין אלא שלא הסכימו דעתן ובא המכריע וחילק וכן בההיא דקולי מטלניות שהזכירו מגוד ואחורי הדלת אבל כי הכא שלא עלה על דעת החולקין לחלק בין שן ועין לראשי איברים לא מיקרי הכרעה: תנו רבנן הכהו על עינו וסמאה על אזנו וחרשה עבד יוצא בהן לחירות כנגד עינו ואינו רואה כנגד אזנו ואינו שומע אין עבד יוצא בהן לחירות מאי טעמא כיון דבר דעת הוא איהו דקא מיבעית אנפשיה ותניא המבעית חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיצד תקע באזנו וחרשו פטור אחזו ותקע באזנו וחרשו חייב:

סימן לעריכה

ת"ר הכהו על עינו וסמאה או על שינו ונדדה אם יכול להשתמש בהן עכשיו אין עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו עבד יוצא בהן לחירות תניא אידך הרי שהיה עינו כהויה וסמאה שינו נדודה והפילה אם היה יכול להשתמש בהן כבר עבד יוצא בהן לחירות ואם לאו אין עבד יוצא בהן לחירות:

סימן לאעריכה

ת"ר הרי שהיה רבו רופא ואמר כחול לי את עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויוצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושחתה עד שיתכוון לשחתה והלכתא כת"ק. תניא רבי אלעזר אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה פטור אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות מאי טעמא מחוסר אבר הוא אמר רב חייא בר אשי אמר רב היתה לו אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא בהן לחירות אמר רב הונא והוא שנספרת על גב היד:

סימן לבעריכה

מתני' בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי ר"מ ור' אליעזר וחכ"א בהמה דקה נקנית במשיכה בפ' המוכר את הספינה סי' ב כתבתי דין מסירה אי בעינן שימסור המוכר ללוקח מיד ליד או שיאחוז בה הלוקח במצות המוכר גם כתבתי שם סי' ד הא דקתני בהמה גסה נקנית במסירה היינו אף במסירה וכל שכן במשיכה:

גמ' דרש רב בקמחוניא בהמה גסה נקנית במשיכה אשכחינהו שמואל לתלמידי דרב אמר להו מי אמר רב בהמה גסה נקנית במשיכה והא אנן במסירה תנן ואיהו נמי במסירה קאמר והדר ביה רב והוא דאמר כי האי תנא דתניא וחכמים אומרים זו וזו נקנית במשיכה וכן הלכתא:

מתני' נכסים שיש להן אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה נכסים שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וזוקקין את הנכסים שיש להן אחריו' לישבע עליהן:

גמ' אמר רב לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני ואי בעינא בשטרא איקני אי בעינן בכספא איקני דאי בעיתו למיהדר בכו לא מציתו למיהדר ואי בעינא בשטרא איקני דאי בעינא למיהדר הדרנא בי: ובשטר אמר שמואל ל"ש אלא שטר מתנה אבל שטר מכר לא קנה עד שיתן דמים מתיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה התם במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו בלשון מכר כדי לייפות את כחו: ושאין להן אחריות וכו' מנלן דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות תנא תקנתא דרבנן קתני:

סימן לגעריכה

נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות וכו' מה"מ אמר חזקיה דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערים בצורות אשר ביהודה איבעיא להו מי בעינן צבורים בה או לא ואסיקנא דף כז ע"א והילכתא צבורים לא בעינן אגב וקני בעינן כלומר צריך המקנה לומר לקונה קני הא ארעא וקני אגבה הנך מטלטלי דאית לי במקום פלוני וכיון דאחזיק בהך ארעא קנה להנהו מטלטלי או להנהו זוזי כל היכא דאיתנייהו:

סימן לדעריכה

ה"ג ברוב ספרים הכא במאי עסקינן לדמי הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך מאה צאן ומאה חביות ניקנינהו ניהליה בחליפין אלא מאי לדמי לקנינהו ניהליה במשיכה אלא מאי אית לך למימר דליתיה למקבל מתנה הכי נמי דליתיה למקבל מתנה וכתב ה"ר שמעיה ז"ל וכן כתב הריב"ן בריש אף על פי דיש לדקדק משמועה זו דאין מועיל קנין סודר שלא בפני הקונה מדלא הקנה לו בחליפין ע"י אחר וכ"כ הריב"ן ז"ל ופליאה היא בעיני רש"י שהרי מעשה בכל יום שקונין בסודר שלא בפני המקבל מתנה ויש גירסא אחרת אלא מאי לדמי ונקנינהו ניהליה במשיכה דליתיה למקבל מתנה ונזכינהו ניהליה אגב אחר וכו' וכן הגיה רש"י בפירוש כתב ידו וגירסא זו עיקר דקיימא הכי נמי מסתברא וגם לפי גירסא אחרת פרש"י דלכך לא הקנה לו בחליפין ע"י אחר שלא היה שם אחר שהיה חפץ בהנאתו ליתן הסודר בשבילו וכן מוכח בכוליה גמרא דמועיל קנין סודר מה שהעדים קונין מן המקנה בשביל הקונה כדאמרינן ב"ב דף קלו. אקנייה וקנינא וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא כתובות נה: דאמר כתובו וחתומו וקנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה ב"מ מז. וקנינא מיניה במנא דכשר למקני ביה ובכמה דוכתין גיטין דף נא. כתובות דף קב: אמרינן כשקנו מידו נדרים דף כז: והוא דקנו מיניה כל הני לישני מוכח שהעדים רגילים לקנות מן המקנה לצורך הקונה ורוב קניינין נעשין כן להכי נקט האי לישנא בכוליה גמרא ולכך הורגלו לעשות קנין בסודר של עדים שלא בפני הקונה לפי שרוב הקניינין היה שלא בפני הקונה ועוד אם איתא שצריך שיהא הקנין בפני הקונה היה צריך לפרש בשטר שנעשה הקנין בפניו כמו שמפרשים שאר דברים במנא דכשר למיקניא ביה ועוד הביא ראיה ה"ר יצחק הלבן ז"ל מהא דאמרי' בכתובות בפרק הנושא דף קב: ובגיטין פרק הניזקין דף נא. איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין בנותיו דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין משמע דאי הוו בנות בעולם בשעת קנין מהני להו קנין אע"פ שהקנין לא היה בפניהם וסתם קנין שבגמרא קניין חליפין משמע ועוד הביא ראייה ב"ב דף קסז מהא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ב"מ דף יב: יג. ומוקי לה בשטרא אקנייתא וסתם אקנייתא משמע בסודר אלמא שלא בפני הלוה מקנין לו:

סימן להעריכה

איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מאי ת"ש עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו אלמא שדה במכר ומטלטלין במתנה קנה אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן אמר רבא לא שנו אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו וא"ת כיון שנתן דמי כולן בלא חזקה נמי קרקע נקנה בכסף וי"ל דמיירי במקום שכותבין את השטר ומשמע דדוקא דעשר שדות בעשר מדינות לא קנה אלא כנגד מעותיו אבל בשדה אחת קנה בחזקה בלא מעות מכאן יש לדקדק אף במקום שכותבין את השטר אע"ג דכסף לא קני חזקה קניא והיינו טעמא משום דאלים קנין חזקה משום שעשה מעשה בגוף הדבר מידי דהוה אמשיכה דקניא בלא כסף תניא כוותיה דרבא מכר לו עשר שדות בעשר מדיעת כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בד"א בזמן שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו:

סימן לועריכה

וזוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן אמר עולא מניין לגלגול שבועה מן התורה שנאמר ואמרה האשה אמן אמן אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה אשכחן איסורא דאורייתא ממונא מנלן תנא דבי ר' ישמעאל קל וחומר ומה סוטה שלא ניתנה לישבע בעד אחד מגלגלין ממון שניתן לישבע בעד אחד אינו דין שמגלגלין אשכחן ודאי ספק מנלן דתניא ר' שמעון בן יוחאי אומר נאמרה שבועה מבפנים ונאמרה מבחוץ מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק כודאי אף שבועה האמורה בחוץ עשה בה ספק כודאי וא"ת ולמה לי קל וחומר נילף כולה מילתא מהאי דינא נאמרה שבועה בפנים וכו' וי"ל דאי לאו קל וחומר לא הוה ילפינן בהאי מה מצינו ממונא מאיסורא אבל השתא דשמעינן מק"ו דמגלגלין על הודאי ילפינן במה מצינו שעשה ספק כודאי ונראה שלא על כל הספיקות מגלגלין שאם נתחייב אדם לחבירו שבועה אינו וכול לגלגל עליו ולומר השבע לי שלא גנבת לי שום דבר מעולם אלא דוקא ספק שיש לו לחוש קצת כגון שהיה שותפו או אריסו כי האי גוונא אמרי' בסוף פ' כל הנשבעין דף מח: דמגלגלין וכן בסוטה שאנו למדין ממנה יש לחוש לזנות כיון דמעיקרא נמצא בה דבר פריצות שקינא לה ונסתרה:

סימן לזעריכה

עד היכן גלגול שבועה אמר רב יהודה אמר רב דאמר ליה השבע לי שאין עבדי אתה ההוא שמותי היו משמתין ליה דתניא הקורא לחבירו עבד היה בנידוי. ממזר היה סופג את הארבעים רשע היה יורד עמו לחייו אמר רבא דא"ל השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי:

סימן לחעריכה

מתני' כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו רשות הגבוה בכסף ורשות ההדיוט בחזקה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:

גמ' כל הנעשה דמים באחר מאי ניהו מטבע שמע מינה מטבע נעשה חליפין אמר רב יהודה הכי קאמר כל הנישום דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפין פירשתי בפרק הזהב סי' ב' ג' ד' ה':

סימן לטעריכה

מתני' כל מצות הבן על האב אנשים חייבים ונשים פטורות וכל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין וכל מצות עשה שהזמן גרמא אנשים חייבין ונשים פטורות ושלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין חוץ מבל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים:

גמ' תנינא להא דתנו רבנן האב חייב לבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו בנהר ר' יהודה אומר כל מי שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו מלמדו לסטיות: למולו מנלן דכתיב וימל אברהם את יצחק בנו וגו' כאשר צוה אותו אלהים אותו ולא אותה והיכא דלא מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהלי' דכתיב המול לכם כל זכר ואין לברך להכניסו בבריתו וכן כתב הרב הברצלוני בשם רב האי גאון ב"ד שמלין מקום שאין האב הכל מברכין להכניסו והרב כתב שאין מברכין והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו ונכרתה:

סימן מעריכה

לפדותו מנלן דכתיב בכור בניך תפדה והיכא דלא פרקיה אבוה מיחייב איהו למיפרק נפשיה דכתיב תפדה קרי ביה תפדה ואיהי מנלן דלא מיחייבא דכתיב תפדה תפדה כל שמצווה לפדות את עצמו מצווה לפדות לאחרים וכל שאינו מצווה לפדות עצמו אינו מצווה לפדות לאחרים ואיהי מנלן דלא מיפקדה אפרקונה דכתיב תפדה תפדה כל שאחרים מצווין לפדותו מצווה לפדות את עצמו וכל שאין אחרים מצווין לפדותו אינו מצווה לפדות את עצמו ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה דקאמר קרא כל בכור בניך תפדה בניך ולא בנותיך: תנו רבנן הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו מאי טעמא מצוה דגופיה עדיף ת"ר מנין שאם היו לו ה' בנים מחמש נשים שחייב לפדות את כולן שנאמר כל בכור אדם בבניך תפדה פשיטא בפטר רחם תלא רחמנא מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה מה להלן ראשית אונו אף כאן ראשית אונו וגם פטר רחם קא משמע לן דלא. ותקון גאוני לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי דמייתי ליה אבוה קמיה דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא ולישייליה כהנא מאי בעית טפי ברך בוכרך דין או חמש סילעי דמחייבת למיפרקיה בהו ולהדר ליה ברי בוכרא בעינא טפי והילך ה' סילעי בפורקניה ובהדי דיהיב להו בידיה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן בא"י אמ"ה שהחיינו וכו' והדר מזגי ליה לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפה"ג ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קדש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים ושמנה איברים שיש בו ונפח בו נשמה כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות ובגידין סוככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני וצוה לו למאכל ולמשתי וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכורי שבו פתח הקב"ה דלתי בטני חמשה סלעים נתחייבנו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקדש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו השם לתורה לחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכור ישראל לפדיונו ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ולאמו וכי פריק איהו נפשיה מברך אקב"ו על פדיון בכור ונהגו לברך ברכה זו בארצות הללו. ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לברך ברכה זו ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמ' כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה וגם ראשית הברכה איני מבין אשר קדש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלא רחמנא ומותר להטיל מום בבכור קודם שיצא רובו:

סימן מאעריכה

ללמדו תורה מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם והיכא דלא אגמריה אבוה חייב איהו למיגמר אדכתיב ולמדתם אותם ואיהי מנלן דלא מיפקדא דכתיב ולמדתם ולמדתם כל שאחרים מצווים ללמדו מצווה ללמוד וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אינה מצויה ללמוד ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם היה בנו זריז וממולא בנו קודמו כדרב יעקב בריה דרב אחא ב"ר יעקב דשדריה אבוה לקמיה דאביי כי אתא חזייה דלא מיחדדן שמעתתיה א"ל אנא עדיפנא מינך תוב את ואיזיל אנא אבל אי היה בנו עדיף היה שולח את בנו והיינו כר' יהודה וכן הילכתא: ת"ר ללמוד תורה ולישא אשה לומד תורה ואח"כ נושא אשה ואם א"א לו בלא אשה נושא אשה ואחר כך לומד תורה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה ר' יוחנן אומר רחיים בצוארו ויעסוק בתורה ולא פליגי הא לן והא להו וכולהו מודו דאם אי אפשר לו ללמוד אם ישא אשה ילמוד ואתר כך ישא אשה וקצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה יבמות דף סג:: אמר רב הונא בן כ' שנה ולא נשא אשה כל ימיו בעבירה בעבירה ס"ד אלא אימא בהרהור עבירה אמר רב אבא וכן תנא דבי ר"י עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם אימתי ישא אשה כיון שהגיע לעשרים שנה ולא נשא אשה אומר תפח עצמותיו אמר ליה רבא לרב נתן אדידך על צוארי דברך השיאו אשה איכא דאמרי משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמניסר ועד עשרים וארבע דכתיב חנוך לנער על פי דרכו:

סימן מבעריכה

עד היכן חייב אדם ללמד את בנו ת"ש דתניא מלמדו מקרא ואינו מלמדו משנה ואמר רב פפא מקרא זו תורה וכשם שחייב ללמד את בנו תורה כך חייב ללמד את בן בנו תורה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך אם כן מה ת"ל ולמדתם אותם את בניכם בניכם ולא בנותיכם אמר ריב"ל כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב: אמר ריב"ל לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא ומי יודע כמה חיי כי קאמר ליומי פירש רש"י ימי השבת ויש מפרשים ישלש בכל יום ועל כן סדר רב עמרם לומר בכל יום קודם פסוקי דזמרה מקרא משנה וגמרא ור"ת ז"ל מפרש דאנן סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין דף כד. גמרת בבלי בלול במקרא במשנה בגמרא ובו אנו יוצאין ידי חובותינו: להשיאו אשה מנלן דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו מי הויא בידו הכי קאמר ניתיב לה מדידיה כי היכי דניתי ונסבינהו. ללמדו אומנות מנלן אמר חזקיה אמר קרא ראה חיים עם אשה אשר אהבת אם אשה ממש היא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות ואם תורה היא כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות וי"א להשיטו בנהר מאי טעמא חיותיה הוא:

סימן מגעריכה

כל מצות האב על הבן אחד אנשים ואחד נשים חייבין תנינא להא דת"ר איש אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים אם כן מה ת"ל איש איש סיפק בידו לעשות אשה אין סיפק בידה לעשות מפני שרשות אחרים עליה: אמר רב אידי בר אבין נתגרשה שניהם שוין: ת"ר נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום נאמר איש אמו ואביו תיראו ונאמר את ה' אלהיך תירא השוה הכתוב מורא אב ואם למורא המקום נאמר מקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש כי יקלל את אלהיו ונשא חטאו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום. בהכאה ודאי אי אפשר וכן בדין מפני ששלשתן שותפים בו. ת"ר ג' שותפים יש בו באדם הקב"ה ואביו ואמו בזמן שאדם מכבד אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים לפיכך הקדים הכתוב כבוד אב לכיבוד אם גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה לפיכך הקדים הכתוב מורא האם למורא האב:

סימן מדעריכה

גרסינן בכתובות פרק הנושא דף קג. תנא כבד את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך וי"ו יתירא לרבות אחיך הגדול וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא:

סימן מהעריכה

אמר ריב"ל אסור לו לאדם שיהלך ד' אמות בקומה זקופה שנאמר מלא כל הארץ כבודו רב הונא בריה דרב יהושע לא מסגי ד' אמות בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי:

סימן מועריכה

שאל בן אלמנה אחת את ר"א אבא אמר השקיני מים ואמא אמרה השקיני מים איזה מהם קודם אמר לו הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני ר' יהושע אמר לו כך אמר ליה נתגרשה מהו אמר לו מבין ריסי עיניך ניכר שבן אלמנה אתה אלא שהלכה למעשה אתה שואל הטל להם מים בספל וקעקע להם כתרנגולין א"ר יהודה אמר שמואל שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו פעם אחת בקשו ממנו אבנים לאפוד בששים רבוא שכר והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו ולא ציערו לשנה אחרת נתן לו הקב"ה שכרו ונולדה לו פרה אדומה בעדרו נכנסו חכמי ישראל אצלו אמר להם יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי אלא איני מבקש מכם כלום אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל אבא א"ר חנינא ומה מי שאינו מצווה כך מי שמצווה על אחת כמה וכמה דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

סימן מזעריכה

אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מ"ד לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מיפקדנא ועבידנא השתא דשמעית להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמינא אדרבה מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן:

סימן מחעריכה

רבינו תם היה אומר דנשים יכולות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא דאע"ג דפטירי ואפילו מדרבנן לא מחייבי כדמוכח בברכות פרק מי שמתו דף כ: גבי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ואין כאן משום לא תשא את שם לפי שמברכות ברכה שאינה צריכה דהך דרשא אסמכתא בעלמא היא דהא אמרי' בפ' מי שמתו דף כא. ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא יחזור ויקרא ולא אסרינן מספק משום בל תשא הלכך כיון שמתכוונות לברכה אין כאן משום בל תשא ואי לאו הכי במה היה שמח רב יוסף והלא היו כמה ברכות ברכת ציצית ותפילין וכל ברכת מצות עשה שהזמן גרמא ואמרינן בפרק המניח דף ל. האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דברכות ועוד הביא ראיה מדאמרינן בפ' בתרא דעירובין דף צו. דמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים לרבי יוסי דאמר נשים סומכות רשות אבל רבי יהודה פליג עליה התם ואמר מיחו ומסתבר למימר דמה שמיחו מפני שהיתה מברכת שמע מינה לדרבי יוסי שרי לברוכי ועוד הביא ראיה מדאמר רב אחא בערבי פסחים דף קטז: סומא פטור מלומר ההגדה ופריך ליה והא אמר רבינא שאילתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר אגדתא בי רב ששת רב ששת בי רב יוסף רב יוסף ומוכח התם דלא פריך אלא ממה שמוציאין אחרים אבל מה שברכו הם עצמם לא קשיא ליה אע"ג דאיכא ברכה דאשר גאלנו מיהו אין זו ראיה כל כך דעדיפא מינה פריך ועוד דבברכה אשר גאלנו ליכא וצונו ותימה הוא היאך תאמר וצונו במילתא דלא מיחייבא לא מדאורייתא ולא מדרבנן גם נראה דמסומא אין כל כך ראיה דסומא אע"ג דפטור מדאורייתא מיחייב מדרבנן כדמוכח ההיא דפסחים דמשני קא סברי רב ששת ורב יוסף מצה בזמן הזה דרבנן ולכך היו יכולין להוציא אחרים ש"מ דאינהו מיחייבי מדרבנן הלכך יכולין לברך ולימא וצונו כמו שמברכין בנר חנוכה ובכל מצות דרבנן ומה שחייבו סומא מדרבנן ואשה פטורה לגמרי היינו טעמא משום דהוי ממין בר חיובא ועוד שלא יראה כמי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות אבל אשה מחייבת במצות עשה שלא הזמן גרמא ובמצות לא תעשה ורבי יצחק בר יהודה ז"ל הביא ראיה דנשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא מהא דאמרי' מגילה דף כג. הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה ואפילו קטן ואע"ג דאשה אינה מצווה לעסוק בתורה ואומר ר"ת ז"ל דאינה ראיה דברכת תורה לפניה ולאחריה לאו משום מצות ת"ת שהרי אפילו בירך הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחובת קריאת התורה תדע שכהן הקורא במקום לוי חוזר ומברך ועוד דילמא מה שאשה וקטן עולין למנין שבעה היינו באמצע כדאמר במגילה בפ' הקורא את המגילה עומד דף כא: תניא פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה:

סימן מטעריכה

כי אתא רב דימי אמר פעם אחת היה לבוש סריקין של זהב וישב בין גדולי רומי ובאת אמו וקרעתו ממנו וטפחה בלו על ראשו ולא הכלימה תני אבימי בריה דר' אבהו יש מאכיל את אביו פסיוני וטורדו מן העולם יש מטחינו בריחים ומביאו לחיי העולם הבא ועוד שאלו את ר"א עד היכן כיבוד אב ואם אמר להם כדי שיזרוק ארנקי בפניו לים ואינו מכלימו: ר"ט ה"ל אימא זקנה כל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא גחין וסלקא עליה אתא וקא משתבח בבי מדרשא אמרו ליה עדיין לא הגעת לחצי כיבוד כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה ת"ר מכבדו בחייו מכבדו במותו בחייו כיצד הנשמע בדבר אביו למקום אל יאמר מהרוני בשביל עצמי פטרוני בשביל עצמי אלא כולהו בשביל אבא במותו כיצד אמר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא אלא יאמר כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו וה"מ בתוך י"ב חדש מכאן ואילך יאמר ז"ל לחיי העולם הבא תניא הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה אלא אומר לו מקרא כתוב בתורה כך הוא ת"ר איזהו מורא ואיזהו כיבוד מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו ולא סותר את דבריו ולא מכריעו כיבוד מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא אבעיא להו משל מי רב יהודה אמר משל בן רב הושעיא אומר משל אב אורו ליה רבנן לר' ירמיה כמ"ד משל אב וכן הילכתא וכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשת וישמע והיכא דרויחא הבן והאב לית ליה כייפינן ליה לבן ושקלינן מיניה בתורת צדקה ויהבינן לאבוה כי הא דרב פפא אכפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ארבע מאות זוזי לצדקה כתובות דף מט. וכן שדרו ממתיבתא וכן הביא רבינו חננאל ז"ל ראיה מן הירושלמי הלכה ז' ובפ' א' דפיאה ה"א מעובדא דרבי יונתן שכפה את הבן לזון את האב וקאמר התם הלואי ברירא לן כל שמעתתא כהדין שכופין את הבן לזון את האב ואין כ"כ ראיה משם דהתם בכותב נכסיו לבניו איירי ואהכי מייתי לה בפרק נערה שנתפתתה ועוד הביא ראיה מההיא דתניא בירושל' שם דתני ר' שמעון בן יוחאי מצינו שהקפיד הקב"ה על כבוד אב ואם יותר מכבודו בכבודו הוא אומר כבד את ה' מהונך אם יש לך ממון חייב ואם לאו פטור בכיבוד אב ואם כבד את אביך ואת אמך בין יש לו בין אין לו אפילו הוא מחזר על הפתחים והא דקא אמרינן ואפילו הוא מחזר על הפתחים לא שיכבדוהו משלו ויחזור הוא על הפתחים דהא קי"ל משל אב אלא בגופו מכבדו ובטל ממלאכתו ומתוך כך צריך לחזר על הפתחים:

סימן נעריכה

אלעזר בן מתיא אומר אבא אומר השקיני מים ומצוה לעשות מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצות איסי בן יהודה אומר אם אפשר המצוה לעשותה ע"י אחרים תעשה ע"י אחרים אמר רב אדא בר מתנה הלכה כאיסי בן יהודה:

סימן נאעריכה

גרסינן במגילה דף טז: אמר רבא אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא גדול ת"ת מכיבוד אב ואם שכל אותן שנים שעשה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליהם:

סימן נבעריכה

אמר רב יצחק בר שילא א"ר חסדא האב שמחל על כבודו כבודו מחול הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול ורב יוסף אמר אפי' הרב שמחל על כבודו כבודו מחול וסוגיין כרב יוסף אלא מיהו אע"ג דכבודו מחול הידור בעי למעבד ליה כי הא דרבא הוה משקי ביה הילולא דבריה ודלי להו כסא לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וקמו מקמיה לרב מרי ורב פנחס בריה דרב חסדא ולא קמו מקמיה ואיקפד ואמר הני רבנן רבנן והני רבנן לאו רבנן וכן נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך: תנו רבנן מפני שיבה תקום יכול אפילו מפני זקן אשמאי פירוש בור והאדמה לא תשם מתרגמינן וארעא לא תבור בראשית מז וכמו פיתחי שימאי דפרק הקומץ דף לג: כדפירש ר"ת ולא כדפירש רש"י שפי' אשמאי רשע ועם הארץ דבהא לא מחייב איסי בן יהודה לכבדו דמותר להכותו ולקללו דאינו עושה מעשה עמך. ת"ל זקן ואין זקן אלא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל רבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא זה שקנה חכמה שנאמר ה' קנני ראשית דרכו יכול יעמוד מפניו ממקום רחוק ת"ל תקום והדרת לא אמרתי אלא קימה שיש בה הידור ואיזו היא קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ד' אמות יכול יהדרנו בממון ת"ל תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס יכול יעמוד בפניו בבית הכסא ובית המרחץ ת"ל תקום והדרת לא אמרתי קימה אלא במקום שיש הידור יכול יעצים עיניו כדי שלא יראנו ת"ל ויראת כל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת רשב"א אומר מנין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום ואפי' כל שיבה במשמע ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק איכא בינייהו יניק וחכים ת"ק סבר לא ור' יוסי הגלילי סבר אפי' יניק וחכים וא"ת שיבה למאי איצטריכא בין לרבנן בין לר' יוסי הגלילי וי"ל דאי לאו שיבה ה"א אפי' זקני השוק השתא דכתב זקן בתר שיבה רבנן מצרכי זקן וחכם ורבי יוסי הגלילי סבר אפי' יניק וחכים ועוד נראה דבין לרבנן בין לרבי יוסי הגלילי שמעינן דמשיבה דצריך לקום מפני שיבה זקן שאינו אשמאי אע"פ שאינו מופלג בחכמה אלא רבנן דרשי זקן מזקני למעוטי יניק וחכים ואפילו הוא מופלג בחכמה ורבי יוסי הגלילי דריש זקן זה קנה חכמה ואפילו יניק וחכים אם הוא מופלג בחכמה. אמר מר מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס מכאן אמרו אין בעלי אומנות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתן פי' אין רשאין ליבטל ממלאכתן אם הוא עוסק במלאכת אחרים אי נמי אף במלאכת עצמו אינו רשאי פי' אינו חייב כדתנן בערכין פ' המקדיש שדהו דף כח: אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה אע"פ שאינו רשאי יכול יעמוד מפניו בבית הכסא או בבית המרחץ ת"ל תקום והדרת וה"מ בבתי גוואי אבל בבתי בראי חייב לעמוד מפניו. אמר מר ואיזו קימה שיש בה הידור הוי אומר זה ד"א אמר אביי לא אמרן אלא ברבו שאינו מובהק אבל ברבו מובהק כמלא עיניו אביי מכי חזי לאזנו דחמרא דרב יוסף קאים מקמי' דקי"ל רכוב כמהלך דמי וחייב למיקם מקמיה. גרסינן ביומא בפ' הוציאו לו את הכף דף נג. תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך אלא מצדד פניו והולך כי הא דר"א כי הוה מיפטר מיניה דרבי יוחנן הוי מסגי ואזיל לאחוריה כי הוה בעי ר' יוחנן לסגויי הוה גחין וקאים ר"א בדוכתיה עד דהוה מכסי רבי יוחנן מיניה. רשב"א אומר מנין לזקן שלא יטריח ת"ל וכו' אמר אביי נקטינן דאי מקיף חיי אביי מקיף רבי זירא מקיף איסי בן יהודה אומר מפני שיבה תקום ואפי' כל שיבה במשמע וכיון דס"ל כל שיבה במשמע על כרחיך דריש זקן זה שקנה חכמה ליניק וחכים כר' יוסי הגלילי וכן הלכה א"ר יוחנן הלכה כאיסי בן יהודה ומבן שבעים נקרא שיבה ר' יוחנן קאים מקמי סבי דארמאי אמר כמה הרפתקי עדי עלייהו דהני. רבא מיקם לא קאי הידור עביד להו אביי יהיב ידא לסבי דארמאי:

סימן נגעריכה

גרסינן ביש נוחלין דף קכ.אמר רבי אמי בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה הלך אחר זקנה ואמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה פירש רשב"ם בישיבה בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה מושיבין את החכם למעלה מן הזקן במסיבה של משתה והוא הדין לנשואין כבנות צלפחד והוא דמופלג החכם בחכמה שחכם הוא מאד אז הלך אחר חכמה ולא אחר זקנה אע"פ שחכם קצת והוא דמופלג בזקנה שהוא זקן מאד אז חולקין לו כבוד בבית המשתה יותר מלחכם ואע"פ שהוא מופלג בחכמה והוא שהזקן חכם קצת אבל אם אינו מופלג בזקנה החכם שהוא מופלג קודם לכבודו שמעינן מהכא דחכם מופלג וזקן מופלג שאינו חכם כל כך כבחור בישיבה הלך אחר חכמה להושיב את החכם בראש ולדבר תחלה ובמסיבה הלך אחר זקנה והיכא דחכם הוי מופלג בחכמה וזקן לא הוי מופלג בזקנה בכל מקום הלך אחר חכמה ואפי' במסיבה והיכא דהזקן הוי מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הלך אחר זקנה ואפי' בישיבה והוא שהזקן חכם קצת אפי' הבחור חכם יותר ממנו והיכא דלא מופלג לא האי בחכמה ולא האי בזקנה נראה בעיני דבכל מקום הלך אחר זקנה מדאמר רב אשי היכא דתרוייהו מופלגין הולכין בישיבה אחר החכם ובמסיבה אחר הזקן מכלל היכא דלא מופלג לא האי ולא האי הולכין בכל מקום אחר אחד מהן ומדלא פי' איכא למימר דמסתמא הולכין אחר הזקן דבשביל שהחכם חכם קצת ממנו אין לנו לבייש את הזקן והחכם אינו בוש בכך מאחר שהוא זקן ממנו יודע הוא שבשביל זקנתו חולקין לו כבוד ע"כ:

סימן נדעריכה

עוד גרסינן התם דף קיט: והלכתא חולקין כבוד לתלמיד בפני הרב והלכתא אין חולקין כבוד לא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא והא דלא פליג ליה יקרא: אמר ר"א כל ת"ח שאינו עומד בפני רבו נקרא רשע ואינו מאריך ימים ותלמודו משתכח שנאמר וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים כצל אשר איננו ירא מלפני האלהים מורא זה איני יודע מה הוא כשהוא אומר תקום ויראת מאלהיך הוי אומר מורא זה קימה ואמר ריב"ל כל מלאכה שהעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו וכו' כתבתי בפרק אלמנה ניזונת ס' ב': תניא פסחים כב: לקמן נז. שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתים שבתורה כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא פירש אמרו לו תלמידיו כל אתין שבתורה שדרשת מה תהא עליהן אמר להם כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר' עקיבא ולימד את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים:

סימן נהעריכה

רב אלפס ז"ל לא הביא הא דר' אבא אמר רבי ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד בפני רבו אלא שחרית וערבית שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים משום דמשמע ליה דר"א דאמר כל ת"ח שאינו עומד וכו' פליג אדרבי ינאי וס"ל דהילכתא כרבי אלעזר שלא נתן קצבה וגם ר"ע השוה מורא החכם למורא שמים ואם אדם מקבל פני שכינה כמה פעמים ביום צריך לעמוד באימה ובמורא ולכך סמך רב אשי דברי ר' אלעזר בתר מימרא דרבי ינאי לאשמועינן דפליג עליה והא דלא קאמר ורבי אלעזר אמר לפי שלא היה בדורו של רבי ינאי:

סימן נועריכה

איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד מפני אביו ולא איפשיטא. איבעיא להו בנו והוא רבו מהו לעמוד אביו מפניו גם זו לא איפשיטא וספיקא דאורייתא הוא ויעמדו זה מפני זה אמרו עליו על רבינו מאיר מרוטנבורג שמיום שעלה לגדולה לא הקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אליו:

סימן נזעריכה

איבעיא להו מהו לעמוד בפני ספר תורה רבי חלקיה ורבי אליעזר ור' סימון אמרו קל וחומר מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן:

סימן נחעריכה

אמר ר' חנינא בריה דרבי אבוה אמר ר' אבדימי דמן חיפה חכם עובר עומד מלפניו ד' אמות וכיון שעבר ד' אמות יושב אב ב"ד עובר עומד מלפניו כמלא עיניו וכיון שעבר ד' אמות יושב נשיא עובר עומד מלפניו כמלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה עד באו האהלה. גרסינן בסוף הוריות דף יג: ת"ר כשהנשיא נכנס כל העם עומדים ואין יושבין עד שיאמר להם שבו כשאב ב"ד נכנס עושין לו שתי שורות מכאן ומכאן עד שנכנס ויושב במקומו חכם שנכנס אחד עומד ואחד יושב עד שנכנס ויושב במקומו בני חכמים ותלמידי חכמים בזמן שהרבים צריכין להם מפסיעין על ראשי העם ואע"פ שאמרו אין שבח לתלמיד חכם שיכנס באחרונה יצא לצורך נכנס ויושב במקומו בני חכמים שממונים אבותיהם פרנסים על הצבור בזמן שיש להם דעת לשמוע נכנסין ויושבין אחר אביהן הופכין את פניהם כלפי אביהם אין בהם דעת לשמוע הופכין פניהם כלפי העם: אמר מר יצא לצורך נכנס ויושב במקומו אמר רב פפא לא אמרן אלא לקטנים אבל לגדולים לא דהוה ליה למיבדק נפשיה מעיקרא דאמר רב יהודה לעולם ילמד אדם עצמו להשכים ולהעריב כדי שלא יתרחק ר' אלעזר בר' צדוק אומר אף בבית המשתה עושין אותן סניפין אמר רבא ובחיי אביהן והאי סידורא דהוריות מיירי כשהיו יושבין שורות שורות בבית המדרש והכא ברשות הרבים כי ההוא דמשה:

סימן נטעריכה

כל מצות עשה שהזמן גרמא וכו' תנו רבנן איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא סוכה ולולב שופר ציצית ותפילין רף לר ע"א ואיזו היא שלא הזמן גרמא מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן וכללא הוא והרי מצה שמחה והקהל דמצות עשה שהזמן גרמא ונשים חייבות ותו הרי תלמוד תורה ופדיון הבן ופריה ורביה דמצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים פטורות אמר ר' יוחנן אין למידין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ: חוץ מבל תקיף ומבל תשחית ובל תטמא למתים דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ומדשני קרא בדבוריה וכתיב ופאת ראשכם בלשון רבים ופאת זקנך בלשון יחיד דרשינן מיניה זקנך ולא זקן אשתך ודרשינן נמי כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ובל תטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא בני אהרן ולא בנות אהרן איסי תני אף בבל יקרחו נשים פטורות ולית הלכתא כדאיסי אלא אחד אנשים ואחד נשים חייבין ירושלמי ה"א רב המנונא מפקיד לחבריא פקדון נשייכו כד הוו קיימין על מיתא דלא יתלשון בשעריהון שלא יבואו לידי קרחה שנאמר כי עם קדוש אתה א' אנשים וא' נשים:

סימן סעריכה

ת"ר לא יקרתו יכול אפילו קרח ארבע וחמש קרחות לא יהא חייב אלא אחת תלמוד לומר קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה בראשם מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם יכול לא יהא חייב אלא בין העינים מניין לרבות כל הראש ת"ל בראשם לחייב על כל הראש כבין עינים אין לי אלא כהנים שריבה בהן הכתוב מצות יתירות ישראלים מנין נאמר כאן קרחה ונאמר להלן קרחה מה כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים אף כאן חייב על כל קרחה וקרחה וחייב על הראש כבין העינים ומה להלן על מת אף כאן על המת:

סימן סאעריכה

מתני' כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחו"ל חוץ מן הערלה והכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש:

גמ' מאי תלויה בארץ ומאי אינה תלויה בארץ אילימא תלויה דכתיב בה ביאה שאינה תלויה דלא כתיב בה ביאה והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו ביאה ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אמר רב יהודה הכי קאמר כל מצות שחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ חובת קרקע אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה ומן הכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש וקיימא לן כרבי אליעזר דסתם לן תנא כוותיה דתנן פ"ג דערלה מ"ט חדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים אמר רב אסי אמר ר' יוחנן לוקין על הכלאים אמר רבי אלעזר לר' אסי והא אנן תנן כלאים מדברי סופרים לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר שמואל את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ושערי אמר ליה ניתי מר ונישמתיה אמר ליה לא חווריתו כלומר לא נתחוור' לך הדבר כי מותר הוא תוב חזייה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ושערי בי גופני אמר ליה ניתי ונשמתיה אמר ליה לא צהריתו קיימא לן כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד רב יוסף מערב ביזרני וזרע אמר ליה אביי והתנן כלאים מדברי סופרים אמר ליה לא קשיא כאן בכלאי כרם כאן בכלאי זרעים כלאי הכרם שבארץ אסורין בהנאה בחוצה לארץ נמי גזרו בהו רבנן כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בחוצה לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן נמצא דין כלאים עכשיו בחוצה לארץ נחלק לשלש פנים הרכבת האילן מדאורייתא כלאי הכרם מדרבנן כלאי זרעים מותר. בירושלמי דמסכת ערלה ה"ט גרסינן אהך מתניתין חוץ מן הערלה והכלאים רבי יונה בעי למה לא תנינן חלה א"ל ר' יוסי לא תנינן מתניתין אלא דברים שנוהגים בישראל ובעובדי כוכבים חלה בישראל נוהגת ולא בעובדי כוכבים מאי טעמא ראשית עריסותיכם ולא של עובדי כוכבים ומכאן דקדק רבינו תם ז"ל דערלה וכלאים וכרם רבעי נוהגין בשל עובדי כוכבים ועוד הביא ראיה מההיא דשלהי יבמות דף קכב. עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן שלהשביח מקחו אמר כן אלמא דערלה נוהגת בשל עובדי כוכבים ואין לומר דמיירי כשלקחו מישראל מדקתני בסיפא דהך מתניתין אבל אם אמר מאיש פלוני לקחתים נאמן להחמיר דברי רבי מכלל דרישא איירי כשגדלו בשלו ותנן נמי בפ"ק דערלה מ"ב העובד כוכבים שנטע והגזלן שנטע חייבין בערלה ותניא נמי בתוספתא דערלה עובד כוכבים שהרכיב עץ מאכל מאימתי מונין לו משעת נטיעתו ועוד הביא ה"ר פטר ז"ל ראיה מדתניא בתוספתא דתרומה בפרק שני אבל ערלה וכלאי הכרם שוין בעובדי כוכבים בארץ ישראל ובסוריא ובחוצה לארץ אלא שרבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי בסוריא וחכמים אומרים יש לו ועוד ראיה מדאמרינן בשמעתין בחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. ובעובד כוכבים לוקט מיירי דאי בישראל כמו שאסור לאכול כך אסור למכור דערלה אסור בהנאה. ועוד הביא ראיה דאמרינן בפ' אין מעמידין דף לה: דאסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותו בשרף ערלה ומשמע דאיירי בכל מקום אפילו במקום שאין ישראל דרים שם. ולפי מה שהוכחתי דערלה שייך בשל עובדי כוכבים צריך לדקדק היאך אנו מותרין לשתות יין לפי שרגילין בכל שנה להבריך הגפנים בארץ ואחר שהשריש ראש הגפן חותכין אותו ונעשו שני גפנים ובכי האי גוונא מקרי ערלה דתניאבפרק קמא דראש השנה דף ט: א' הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב שלשים יום לפני ראש השנה עלתה לו שנה ולענין ערלה מיתניא והא דתניא בתורת כהנים ונטעתם פרט למבריך ומרכיב מכאן אתה אומר ספוק גפנים וספוק ספוקן אף ע"פ שהבריכן בארץ מותר איכא לשנויי כדמשני בסוטה פרק משוח מלחמה דף מג: גבי אלו חוזרין ממערכי המלחמה דקתני התם לא חללו פרט למבריך ומרכיב והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ומשני ר' יוחנן הא מני ר' אליעזר בן יעקב היא לאו אמר ר' אליעזר בן יעקב כרם כמשמעו הכי נמי נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא וכי האי גוונא איכא לשנויי נמי גבי ערלה ומיהו גם לרבי אליעזר בן יעקב נראה דלא מיקרי הברכה כשנועץ ראש הגפן בארץ וחותכו באמצע ומבדילו מן השורש ונראה לי דלא קשיא מההיא דתורת כהנים לההיא דפרק קמא דראש השנה דבכי האי גוונא נמי תנן בפרק קמא דערלה הבריכה שנה אחר שנה מונה משעה שנפסקה סיפוק הגפנים סיפוק אחר סיפוק אע"פ שהבריכה בארץ מותר ופי' רבינו שמשון שכך הוא מנהג עובדי אדמה שחופרין גומא ולוקחין יחור אחד מן האילן וטומנין אותו באותו גומא ויוצא ראש היחור מצד אחד ונעשה שם אילן וראש היחור נשאר מחובר באילן ומאותו האילן החדש מבריכין עוד א' וכן עוד אחר שנה אחר שנה ואין דין ערלה נוהג בכולן מאחר שמחוברין לאילן הישן אע"פ שכל אחד השריש ויונק מן הקרקע בתר עיקר יניקה שיונקין מן הישן אזלינן ואין בהן דין ערלה ואם נפסקה בריכה ראשונה מן האילן הישן הוו כל הבריכות שנברכו מן האילן כנטעו עתה ומונין להם שני ערלה משעה שנפסקה וסיפוק בגפנים כמו בריכה באילנות והיינו ההיא דתורת כהנים אע"פ שהבריכו מותר כלומר כל זמן שלא נפסקו וההיא דפ"ק דר"ה איירי אחרי שנפסקה ולשנויא דפ' משוח מלחמה דלרבי אליעזר בן יעקב לא הוי מבריך ומרכיב מכלל נוטע אם כן אין ערלה נוהגת בחוצה לארץ אלא בנוטע אילן מעיקרו שהרי פסקו התוס' שאין נטע רבעי נוהג בחו"ל כמאן דתני כרם רבעי דקי"ל ברכות דף לו. כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ א"כ בחוצה לארץ נאמר נוטע אין מבריך ומרכיב לא כר' אליעזר בן יעקב והתוס' כתבו דיש להתיר מטעם ספק ערלה כדאמרינן בשמעתין ספק לי ואנא איכול:

סימן סבעריכה

מתני' כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו את ימיו ונוחל את הארץ כל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ ומפרש בגמ' בעושה מצוה אחת יתירה דמכרעת:

סימן סגעריכה

וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב וכל המחזיק בשלשתן עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק:

גמ' א"ר יוחנן מי שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ פסול לעדות:

סימן סדעריכה

ת"ר האוכל בשוק הרי זה דומה לכלב ויש אומרים פסול לעדות מרר רב אידי הלכה כיש אומרים פירש ר"ת דאמרי' בירושלמי דמסכת מעשרות פ"ג ה"ב רבי שמעון ב"ר הוה אכיל בשוקא חזייה ר' מאיר א"ל אין שבח תלמיד חכם דאכיל בשוקא ובלבד בשל גרמיה שמע מיניה הא דתני האוכל בשוק דומה לכלב כגון שחוטף מאחרים ואוכל כמו כלב עכ"ל ונראה שדקדק מדקאמר אין שבח תלמיד חכם מכלל דלאחרים איו חשש בשל גרמיה וא"ת אי בחוטף פשיטא שפסול לעדות ואפילו אכלו בביתו דגזלן הוא ויש לומר בפחות משוה פרוטה או בשאין מקפידין עליו וה"ר אליהו ז"ל פי' כגון שהולך אצל חנוני וטועם מכל אחד ואחד כאילו הוא רוצה לקנות ומערים כההיא דאמרינן לענין הקזה בפ' מפנין דף קכט. ורבינו תם פי' דהאי אוכל בשוק היינו כשאוכל שם סעודתו כמו אנו לווין ואוכלין חולין דף פד. ואוכל אצל חמיו ביהודה כתובות דף יב. דגנאי הוא מי שאוכל סעודתו בשוק: