קידושין ה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אחופה שגומרת -- אינו דין שתקנה?! מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומעשר שני. ביאה תוכיח! מה לביאה שכן קונה ביבמה. כסף יוכיח! וחזר הדין; לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן, אף אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן. מה לצד השוה שבהן שכן הנאתן מרובה. שטר יוכיח! מה לשטר שכן מוציא בבת ישראל. כסף וביאה יוכיחו! וחזר הדין; לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן. מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בעל כרחה. ורב הונא? כסף מיהא באישות לא אשכחן בעל כרחה. אמר ברבא שתי תשובות בדבר: חדא, ד"שלש" תנן ו"ארבע" לא תנן. ועוד, כלום חופה גומרת אלא ע"י קידושין?! וכי גמרינן חופה שלא-על-ידי-קידושין מחופה שעל-ידי-קידושין?! א"ל אביי הא דקאמרת, ג' תנן וד' לא תנן -- תנא מילתא דכתיבא בהדיא קתני, מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני. ודקאמרת, כלום חופה גומרת אלא על ידי קידושין, רב הונא נמי הכי קאמר: ומה כסף שאינו גומר אחר כסף -- קונה, חופה שגומרת אחר כסף -- אינו דין שתקנה?!:
תנו רבנן: גכיצד בכסף? נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת לי", "הרי את מאורסת לי", "הרי את לי לאינתו" -- הרי זו מקודשת. אבל היא שנתנה ואמרה היא "הריני מקודשת לך", "הריני מאורסת לך" "הריני לך לאינתו" -- אינה מקודשת. מתקיף לה רב פפא, טעמא דנתן הוא ואמר הוא, הא נתן הוא ואמרה היא -- אינה מקודשת. אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה היא -- לא הוו קידושין, טעמא דנתנה היא ואמרה היא, הא נתן הוא ואמרה היא-- הוו קידושין!? רישא דוקא, סיפא כדי נסבה. ותני סיפא מילתא דסתרא לה לרישא?! אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא-- פשיטא דהוו קידושין; נתן הוא ואמרה היא -- נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ולא הוו קידושין. ואי בעית אימא: נתן הוא ואמר הוא -- מקודשת. נתנה היא ואמרה היא -- אינה מקודשת. נתן הוא ואמרה היא -- דספיקא היא, וחיישינן מדרבנן:
אמר שמואל, הבקידושין נתן לה כסף ושוה כסף ואמר לה "הרי את מקודשת", "הרי את מאורסת", "הרי את (לי) לאינתו" -- הרי זו מקודשת. "הריני אישך", "הריני בעליך", "הריני ארוסיך" -- אין כאן בית מיחוש. ווכן בגירושין נתן לה ואמר לה "הרי את משולחת", "הרי את מגורשת", "הרי את מותרת לכל אדם" -- הרי זו מגורשת. "איני אישך", "איני בעליך", "איני ארוסיך" -- אין כאן בית מיחוש. אמר ליה רב פפא לאביי, למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים?! והתנן זהאומר "אהא" -- הרי זה נזיר והוינן בה, ודילמא אהא בתענית קאמר? ואמר שמואל חוהוא שהיה נזיר עובר לפניו -- טעמא דנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי, לא!? הכא במאי עסקינן דאמר "לי". אי הכי מאי קא משמע לן? הני
רש"י
עריכה
אף אני אביא חופה שקונה בעלמא - שגומרת ליורשה ולהפרת נדריה יקנה נמי כאן בלא אירוסין:
שכן ישנן בע"כ - שקונה בעלמא ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה:
כסף באישות מיהא לא אשכחן בעלמא בע"כ - ואפ"ה קונה כאן ואף על כרחה כגון אב מקבל קידושין לבת קטנה אף אני אביא חופה:
שתי תשובות בדבר - להא דאמרת חופה קונה בלא כסף:
ועוד כלום חופה גומרת - דקאמרת חופה שגומרת כו' וכיון שאינה גומרת אלא לאחר קידושין היאך אתה בא לדון חופה שלא ע"י קידושין מחופה שע"י קידושין:
הרי את מקודשת לי - או הרי את מאורסת לי:
ותנא סיפא מילתא דסתרא לרישא - בתמיה וכי אמרינן בכל דוכתא כדי נסבה מידי דלא איצטריך למיתניה ותנייה בכדי אבל סיפא דסתרא לרישא לא תני תנא:
ה"ק - סיפא אבל שינה ממה שאמרנו כגון שנתן הוא ואמרה היא נעשה כאילו נתנה היא ואמרה היא ואינה מקודשת דבעינן כי יקח איש:
נתן הוא - דמי לכי יקח איש:
ואמרה היא - דמי לתקח אשה לאיש:
וחיישינן מדרבנן - שאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם שמא לא היו של הראשון קידושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון קידושין ולא של שני:
בקידושין נתן לה כו' - משום דקא בעי למימר סיפא בגירושין נתן לה כו' נקט כי האי לישנא (נתן):
הרי את מקודשת - ולא גרסינן לי:
אין כאן בית מיחוש - אין כאן אפי' ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה ודגירושין אין כאן בית מיחוש אף לפוסלה לכהונה:
ידים שאין מוכיחות - בית יד אחיזת הדבר אע"פ שאינו מוכיח אחיזת לשון גמור כי הכא דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן:
הויין ידים - ואמר דלדידיה קדשה:
אהא - אהיה:
שהיה נזיר עובר לפניו - דודאי אהיה אף אני כזה קאמר אלמא בעינן הוכחה:
תוספות
עריכה
חופה שגומרת אינו דין שתקנה. וא"ת נימא דיו אסוף דינא דמהיכא מייתית דחופה קונה משום דגומרת דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן אחר כסף אף כאן לאחר כסף וי"ל דאתיא כרבי טרפון דאמר (בב"ק דף כה.) היכא דמיפריך קל וחומר לא אמר דיו והכא אי אמר דיו מיפריך קל וחומר דלאחר כסף לא איצטריך וא"ת לדידן דאמר דחופה אינה קונה נימא דכסף גומר אחר כסף מק"ו דחופה מה חופה שאינה קונה גומרת כסף שקונה אינו דין שיגמור וי"ל דלא מצי לאוכוחי שיגמור אלא אחר כסף כחופה ומאי אולמיה האי כסף מהאי כסף:
אף אני אביא חופה שקונה בעלמא וקונה כאן מה להצד השוה שבהן שכן קונין בע"כ. ואע"פ שמוסר בתו הקטנה לחופה בע"כ כיון דבמקום בתו קאי לא חשיב בע"כ וא"ת אכתי אשכחנא חופה בעל כרחה דייעוד לאו נישואין עושה ונמצא שאחר ייעוד כונסה האדון לחופה על כרחו דאב וי"ל אע"פ שהייעוד יכול לעשות בעל כרחו דאב החופה צריך לעשות מדעת:
ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחנא בע"כ. אע"פ שהאב מקדש בתו קטנה בעל כרחה מכל מקום כיון שהוא מדעת האב לא קרי בעל כרחה כדפרישית ועוד בחופה נמי אשכחנא כי האי גוונא (כתובות מז.) שהאב מוסר את בתו קטנה לחופה:
הא נתן הוא ואמרה היא כו'. מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב כדאמר לקמן (דף ז.):
הא לאו הכי לא אלמא קסבר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים. וא"ת אמאי לא משני דלעולם הוויין ידים והתם דקאמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות לא הוויין דדילמא אהא בתענית קאמר וי"ל דטפי משמע אהא לשון נזירות מלשון תענית דאהא משמע מיד ופעמים שאכל ולא מצי למימר אהא בתענית עד למחר אבל גבי נזירות מיד יכול להתחיל נזירותו אם ירצה:
הכא במאי עסקינן דאמר לי. משמע דמסיק הכא לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ותימה דבריש מסכת נדרים (דף ב.) אמר האומר לחבירו מודרני ממך מופרשני ממך מרוחקני ממך שאיני אוכל לך שאיני טועם לך אסור וקאמרי' עלה בגמרא (שם דף ד:) אמר שמואל בכולן עד שיאמר שאיני אוכל לך שאיני טועם לך ומסיק מאי טעמא דילמא מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מרוחקני דלא קאימנא בד' אמות דילך משמע ופריך (שם דף ה:) לימא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ומשני שמואל מוקי מתני' כרבי יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומדקאמר שמואל מוקי למתני' כרבי יהודה מכלל דאיהו לא סבירא ליה כוותיה אלא סבירא ליה דהויין ידים ואין לפרש דשמואל מוקי למתני' כרבי יהודה וסבר ליה כוותיה מדאמר בתר הכי ומאי דוחקיה דשמואל לאוקמא מתני' כרבי יהודה ומאי קשיא אמאי דחיק ומוקי מתני' כרבי יהודה משום דסבר ליה כוותיה לכך מוקי כרבי יהודה אלא ודאי קים ליה דהויין ידים ועוד דאמר בגיטין (דף פה.) גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם רבי יהודה אומר
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
כ א מיי' פ"י מהל' אישות הלכה א' והלכה ב, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ד סעיף א':
כא ב מיי' פ"א מהל' אישות הלכה ב', טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ו סעיף ב':
כב ג מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ז סעיף א':
כג ד מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה ב', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ז סעיף ח':
כד ה מיי' פ"ג מהל' אישות הלכה א' והלכה ו, וסמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ז סעיף א' וסעיף ו:
כה ו מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה ד', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ו סעיף ג':
ראשונים נוספים
הא נתן הוא ואמרה היא וכו'. יש שהקשה ולידוק ולימא נתנה היא ואמר הוא ופריק משום דלא פסיקא ליה דזמנין דהוו קדושין באדם חשוב ולא היא דאדם חשוב בעי למימר לה בשכר שאקבל ממך מתנה התקדשי לי ואותו שכר ש"פ לדידה נמצא שנתן הוא ואמר הוא.
אלא עיקרא דמילתא הוא, משום דנתנה היא ואמר הוא כל שכן דלא הוו קדושין דאי אמר לה הרי את מקודשת לי במאי מקודשת לי והרי אני מקודש ליך אינו לשון קדושין ותקח אשה לאיש הוא אבל נתנה היא ואמרה היא ס"ד כיון שאמרה לו הריני מקודשת לך במה שאני נותנת לך שויתיה אדם חשוב שהרי היא רוצה בו ומקנה עצמה לו והכי קאמרת לי' בשכר שתקבל ממני הריני מקודשת לך ואיהו נמי אדעתא דהכי קביל דא קמ"ל דאפי' הכי לא תלקח אשה לאיש הוא אי נמי דמדיוק' דנתן הוא ואמרה היא הוו [ספק] קדושי אלמא נתנה היא ואמרה היא דלא הוו קדושין משום נתינה דידה הוא ולא משום אמירה [וא"כ ה"נ] נתנה היא ואמר הוא לא הוו קדושין (הוא) וז"ש רבינו הגדול ז"ל נתנה היא ואמר הוא אין חוששין לקדושין ובה"ג שאמר ספיקא הוי ליתא אבל נתן הוא ואמרה היא ספק הוי משום דהכי הוי אדעתא דתה' מקודשת לו יהיב ואעפ"י שלא פי' הוא הרי היא פירשה הסתם (שלהם) [שלו] שעל מנת כן נתן:
ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. כלומר אלמא ידים שאין מוכיחות לא הוי ידים תימא וכי אין נזיר עובר לפניו היכי הוין ידים כלל בשלמא גבי הרי את מקודשת מדלא קאמר למי משמע דלדידיה קאמר וה"ל ידים אלא שאין מוכיחות מתוך דבריו אבל אם אין נזיר עובר לפניו היכי הוו ידים כלל מאי משמע נזירות טפי [מלתענית ובכה"ג] לא הוי ידים לכ"ע כדאמרי' גבי מורחקני ממך בפ"ק דנדרים דף ה' ע"א.
ואפשר דה"ק, טעמא דנזיר עובר לפניו דהוו ידים מוכיחות הא אין נזיר עובר לפניו אעפ"י שדבר קודם לכן בעסקי נזירות שמשמעות דבריו לנזירות יותר מתענית לא משום דהוו להו ידים שאינן מוכיחות דאי לאו הכי לימא שמואל בענין אחר שנראין דבריו לענין נזירות יותר מתענית ולא יהא מוכיח כל כך.
ויש ידים מוכיחות לפי' זה ממה שהקשו בהדיא ודילמא בתענית קאמר דמשמע דלכ"ע מקש' בין למ"ד הויין ידי' בין למ"ד לא הויין ידי' דאלת"ה הול"ל תפשו' דידים שאין מוכיחות הויין ידי' אי נמי לימ' תהוי תיובתא דמ"ד לא הויין ידים ואפשר שלשון אהא עצמו משמע תו יותר לנזירות יותר מתענית מפני שהוא אומר אהא אני עצמי נזיר והוי תואר שם אבל אינו יכול לומר אהא עצמי תענית אלא אהא עומד בתענית וז"ש אהא ולא פי' יותר על עצמו הוא אומר שיהא כך לפיכך הוא נזיר ועפ"י כן נקרא ידים שאין מוכיחות כנ"ל.
ואיכא דרמי אשמעתין דמשמע דאם נזיר עובר לפניו הוו ידים מוכיחות. והא בפ"ק דנזיר ד' ב' ע"ב נימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אמרי לא בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקי במלתא אחריתא אבל ודאי אין הנזיר עובר לפניו אמרינן דלמא אהא בתענית קאמר.
ולאו קושיא היא, דהתם דחוי מדחי ליה דאין נזיר עובר לפניו אפי' אין מוכיחות לא הויין וצריך שמואל לאוקמא בנזי' עובר לפניו בין דלא הוו מוכיחות בין דליהוו והאי דלא דחיא הכא בהכי משום דסוגיין דרב פפא היא דקסבר ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים ולא בעי דתפשוט מהא דקדושין דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והיינו דאמרינן בפ"ק דנדרים ד' ה' ע"א והא מדא"ל ר"פ לאביי מי סבר שמואל הויין ידים מכלל דס"ל לר"פ לא הויין ידים אלמא רב פפא בעי אוקמיה לשמואל בסבריה ואביי לדבריו קאמר ובוודאי בנדרים פ"ק מוכחא מילתא דהלכתא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דפלוגתא דאביי ורבא היא רבא סבר לא הויי' ידי' וקי"ל כרבא הילכך הרי את מקודשת הרי את מאורסת אינה מקודשת לגמרי. אלא מיהו י"ל צריכא גט דע"כ לא אמרינן לא הויין ידים אלא שאינה מקודשת גמורה אבל מיחש חיישי' דהאאמרינן בפרק המגרש (גיטין ד' פ"ה ע"ב) כל היכי דלא כתב ליה ודין דליהוי ליכי מינאי הוו ידים שאין מוכיחות ולרבי יהודה דבעי מוכיחות לא הוי גט ואפי' הכי פשיטא ודאי מילתא דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורפיה דגיטא אע"ג דלא כתב לה ודין וכו' גיטא הוי ותפשי בה קדושין ומפסלא לכהונה ומיהו גבי נדרים כל היכא דלא הוו מוכיחות לא הויין ידים כלל.
וי"ל כל היכא דלא הוו מוכיחות אינם כלום בין בגטין בין בקדושין ולר' יהודה דבעינן ודין וכו' אי לא כתב לה אינה מגורשת כלל ומיהו אנן חיישינן לדרבנן ואליבא דרבא דמתרץ בנדרים אנא דאמרי אפי' לרבנן וכו' לומר דבלא כתב ודין נמי מוכיחות הוו והיינו דבעי' בגיטין ואיבעיא בעי' ודין או לא בעי' ודין לומר אי לא הוו מוכיחו' בלא ודין או לא דודאי מוכיחות בעינן כדרב', וזה הלשון הגון ועיק' הוא.
מ"מ כיון דקי"ל דחיישינן לר' יהודה ובעינן ודין סיפא דמילתי' דשמואל נמי בדאמ' הרי את מגורשת ממני בגט זה מתוקמ' וכי היכי דמתרצינן רישא מתרצינן סיפא (מדקאמר בדיניה) [דקאמר כדיניה] אלא דלפום סברא דפרק המגרש דקאמר ידים שאינן מוכיחות בגט משום דאמרי בדבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא איכא למימר דכי חיישינן להכי ובעי' ודין ה"מ בכתיבה אבל בנתינה כיון דמסה לה ואמר הרי את מגורשת בגט זה משמע דלא גרע נתינה זו מנזיר עובר לפניו וכל שכן לסברא דפ"ק דנדרים דחייש למנאי דהכי מוכחא מלתא שאינו מגרש אשת חברו, כנ"ל וכ"נ דברי רבינו הגדול:
אמר רבא שתי תשובות בדבר כולי ופריק להו אביי. ורבינו אלפסי לא הביא הא דרב הונא כלל, וכן לא הביא הא דאמרינן בריש מכלתין "מנינא דרישא למעוטי מאי? למעוי חופה" -- נראה דסבירא לה דספיקא הוי. וכן כתב רבינו חננאל דספיקא הוי דהא פריק' כל מאי דאקשן ליה ואף על גב דסתם תלמודא קאמר "למעוטי חופה" והדר בעו "ולרב הונא מאי איכא למימר?" -- לא אמינא למדחי דרב הונא בהכי, דהא לקמן (דף ח.) אמרי דכותה: "ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים, ומאי ניהו? חליפין". ואקשינן "ולרב נחמן דקאמר פירי לא עבד חליפין מאי איכא למימר?", ובההוא ודאי כרב נחמן. והרבה כיוצא בה. ורבא נמי דאקשי ליה הא פרקינהו אביי לתשובותיו. ואף על גב דאביי ורבא הלכה כרבא - בהא מדשתיק ליה רבא שמע מינה דקבולי קבלה מיניה. ועוד דהוה ליה רב הונא ואביי רבים לגבי רבא.
אבל בעל הלכות גדולות כתב דהא דרב הונא ליתא מדאמרינן לעיל מנינא דרישא למעוטי מאי? למעוטי חופה. ומטין דבריו. דהא דאמרינן לקמן "ומאי ניהו חליפין. ולרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר" לא דמיא להא, דהכא קאמר תלמודא להדיא סתם למעוטי דרב הונא -- אלמא מוסכם הוא אצלם דרב הונא ליתא. אבל לקמן דאמרינן ומאי ניהו חליפין -- לאו תלמודא נסיב ליה אלא דחויי הוא דקא דחי לסיעתיה דרב יוסף מההיא, ולאו בעיקר אלא בדרך קושיא ותירוץ.
וביבמות פרק הבא על יבמתו בשמעתא דיש חופה לפסולות (דף נז:) משמע נמי דמלתא פשיטא להו דחופה אינו קונה דאמרינן התם: אמר רמא בר חמא יש חופה לפסולות באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אליעזר ור' שמעון. לר' מאיר דאמר קדושין פסלי כדקתני אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא יאכלו בתרומה - חופה נמי פסלה. לר' אליעזר ור' שמעון דאמרי קדושין לא פסלי-- חופה נמי לא פסלה. ואקשינן: ממאי? דלמא עד כאן לא אמר רבי מאיר התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא -- אלמא מפשט פשיטא להו דחופה לא קני לה אלא שיש לחוש לדברי ר' ???? שלא להתירה לשוק בלא גט.
הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין: פרש"י דדמי לכי תלקח אשה לאיש. וכבר כתבתי למעלה בריש מכלתין דתלקח אשה לאיש לא משמע אלא שתתרצה בקדושין וקדושין נינהו. אלא הפ' ד"כי יקח" משמע שכל הלקוחין (דהיינו נתינה ואמירה) תלוין בו וכשאמרה היא הוה ליה כי תקח את עצמה. וכן פירשו בתוספות. אבל נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוו וחיישינן מדברנן.
וא"ת ולידוק מינה נמי נתנה היא ואמר הוא? ותירץ הראב"ד דההיא לא פסיקא ליה דאיכא אדם חשוב דהויא מקודשת גמור כדאיתא לקמן. וכן בתוס' רבותינו הצרפתים.
אבל רבינו אלפסי והרמב"ם (פ"? מהל' ? ה"?) כתבו דנתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש - ונראין דבריהם. דהא דאמרינן לקמן דבאדם חשוב מקודשת, היינו דוקא בשחזר הוא ואמר לה "התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו". וכן פירש שם רבינו חננאל ז"ל. ואם כן הוה ליה כנתן הוא ואמר הוא. אבל נתנה היא ממש ואמר הוא-- אינה מקודשת. והדין נותן. שאם נתנה היא במה קנאה? אדרבה דמי ל"כי תקח אשה איש". והלכך נתנה היא, אף על פי שאמר הוא - אמירה דידיה בלא נתינה לית בה חששא ואינה מקודשת.
ואם תאמר, נתן הוא ואמרה היא אמאי אינה מקודשת גמורה דהא אמרינן לקמן בסמוך היה מדבר עמה על עסקי גטה וקדושיה ולא פירש -- ר' יוסי הגלילי אומר דיו. ותירצו בתוספות דהכא בשלא דברו מעיקרא בעסקי קדושין כלל אלא השתא הוא דאמרה ליה "תן לי דינר ואתקדש אני לך" ונתן לה ולא פירש; דהא לא אמר איהו מידי, לא השתא ולא מעיקרא.
והא דאמרינן לקמן תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך - מקודשת מדין ערב -- דוקא בשחזר הוא ואמר לה בשעת נתינה "הרי את מקודשת לי במנה זה שאני נותן לזה". הא נתן ולא פירש-- אינה מקודשת. ואף על פי שהדברים מראין לדעת מה שאמרה לו נתן הוא כמו שפירש דמי -- מכל מקום הודאת עדים בעינן, דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם לקידושין --אף על פי שהוא מודה דלשם קדושין נתן כמו שאמרה-- אפילו הכי אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות אלא שהם דנים כונת הלב ואין כאן עדות.
אבל כשהיו עסוקין באותו ענין כיון שהוא בעצמו נתרצה בהם מעיקרא הרי זה כאילו פירש עכשיו בשעת נתינה - דאדבורא דנפשיה קא סמיך ויהיב.
והא דתנן אהא הרי זה נזיר וכולי ואמר שמואל שהיה נזיר עובר לפניו -- הא לאו הכי לא. ואם תאמר ומאי קושיא? דשאני התם דליכא ידים כלל! דבלשון "אהא" מאי ידים איכא בנזירות טפי מתענית? אבל בקדושין ידים מיהא איכא אלא דאינן מוכיחות מדלא פירש מקודשת למי. ותירץ הראב"ד דהתם בריש נזיר מוכיח דאפילו תופש בשערו דאיכא ידים קאמר דאינו נזיר אלא אם כן נזיר עובר לפניו.
ובנמוקי הרמב"ן נר"ו תירץ משום ד-"אהא" משמעתו לנזירות שהוא אומר אהא אני בעצמי,דמשמע נזיר שהוא תאר השם. אבל אינו יכול לומר אהא אני תענית אלא אהא עומד בתענית. וזה שאמר "אהא" ולא פירש יותר -- על עצמו קאמר. ומכל מקום ידים שאין מוכיחות קרי להו דדילמא אהא בתענית קאמר.
ולענין פסק הלכה קיימא לן כשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דפלוגתא דאביי ורבא היא בפרק קמא דנדרים. דרבא סבר לא הויין ידים וקיימא לן כרבא. והלכך לענין קדושין, אמר לה "הרי את מקודשת" ולא אמר לה "לי"-- אינה מקודשת. ומיהו איכא למימר דחוששין לה וצריכה גט. ותדע לך דהא בפרק המגרש אמרינן דהיכא דלא כתב לה "ודין דיהוי ליכי מינייכי" הויין ידים שאין מוכיחות ולרבי יהודה דבעי ידים מוכיחות אינה מגורשת ואפילו הכי מסתברא דהיכא דכתב לה "הרי את מותרת לכל אדם" ושאר תורפיה דגט חיישינן לה ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה ממנו גט ונפסלה מן הכהונה. אבל לגבי נדרים כל היכא דלא הוי מוכיחות לא הוו ידים כלל.
ויש אומרים דאפילו בגיטין וקדושין למאן דאמר לא הויין אין חוששין לה כלל. ולרבי יהודה דאמר צריך לכתוב "ודן"[?] או לא כתב לה אין כאן בית מיחוש.
ומיהו אנן בגירושין חוששין לרבנן והויא ספק מגורשת דרבא גופיה דאית ליה ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים מתרץ בפרק קמא דנדרים אנא דאמרי אפילו לרבנן וכולי לומר דבלא כתב "ודין" איכא ידים מוכיחות.
ואיכא למימר דהיינו בעיין דבעינן בפרק המגרש: בעינן "ודין" או לא בעינן "ודין"? - לומר אי הויין ידים מוכיחות בלא "ודין" כתירוץ רבא ריש פרק נדרים או לא. דאי לא הוו מוכיחות בודאי לא הוי גט.
ומיהו אף על גב דקיימא לן דבעינן "ודין" להתירה בעלמא לחוש לדברי ר' יהודה דאמר ידים שאין מוכיחות הוי ידים -- אף על פי כן בסיפא דהא דשמואל כדאמ'[2] הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם אף על גב דלא אמר "ממני" הויא מגורשת ודאית, דהתם בפרק המגרש לא קרי ליה ר' יהודה "ידים שאין מוכיחות" אלא משום דאמרינן מדלא כתב לי גט אמרינן דלמא בדבוריה גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא. אבל הכא דגיטא כתקניה אכתיב ומוכיח הוא מתוכה דבדידיה מגרשה לה --אף על גב דבשעת נתינה לא אמר לה "הרי את מותרת ממני"-- לא מעלה ולא מוריד; דכיון דמסר לה גיטה ואמר לה "הרי את מגורשת בגט זה" - כמאן דאמר לה "ממני" דמי, דהא "מינאי" כתיב בגיטה. דלא גרע מנזיר עובר לפניו. וכל שכן למאי דאמרינן בפ"? דנדרים דלא קרי ליה ידים שאין מוכיחות אלא משום דלא כתיב ביה "מינאי" ואפילו הכי קאמר רבא התם אנא דאמרי אפילו לרבנן, דעד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא משום שאין אדם מגרש אשת חבירו, וכל שכן הכא דכתב ביה "מינאי" ואף על גב דלא אמר "ממני" בשעת נתינה -- מוכיח הוא ודאי שהוא מגרשה שאין אדם מגרש אשת חברו.
וכן יראה מדברי רבינו אלפסי והרמב"ם ומדברי בעל הלכות גדולות דבקידושין הזכירו "הרי את מקודשת לי" כיתירוצי דגמרא ובגרושין כתבי דברי שמואל כצורתן --"הרי את מגורשת" "הרי את מותרת לכל אדם"-- ולא כתבו בו "ממני" כלל, דאלמא בנתינת גט לא צריך.
תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או ש"כ ואמר לה כו' מתקיף לה רב פפא כו' הא ודאי לא הוה לה למימרא בלישנא דאתקפת' דהא רישא אסיפא פריך והוה ליה למימר הא גופא קשיא אלא דלא דק ודכוותא טובא בתלמודא:
טעמא דנתן הוא ואמר הוא [הא] נתן הוא ואמרה היא לא הוה קידושין. קשיא לן אמאי לא דייק נמי הא נתנה היא ואמר הוא לא היה קדושין דהא כיון דקתני רישא נתן הוא ואמר הוא כל היכא דאיכא חד מינייהי בדידה בין אמירה בין נתינה לא הוי קדושין ומסיפא משמע איפכא דלא מפסיל עד דהוה תרוייהו בדידה אמירה ונתינה. ואיכא למימר דבנתנה היא פשיטא מילתא וליכא למטעי בהא דבעי' שיהא הכסף משלו כדכתיב כי יקח ולפיכך אם אדם חשיב הוא ואמר לה הרי את מקודשת בהנא' שקבלתי ממך מתנה פשיטא דהוי קדושי דבהנאתו שהוא ככסף מיקדשא והוי ליה נתן הוא ואמר הוא ואי לא אמר לה בההיא הנאה אלא שקדשה בכסף עצמו שנתנה לו אי נמי דליתיה אדם חשוב וליכא הנאה פשיטא דלא הוה קדושין היינו עיקר פשיטותי' דקרא ולא אתינן למידק אלא באמרה היא דלא מתפרי' דקרא כולי האי. ופרקי' רישא דוקא כלומר דתרווייהו בדידה בעינן סיפא כדי נסבא ולא דק תנא בסיפא למיתני לישנא דיקא ואקשינן ותנא סיפא מילתא דסתרה לרישא אלא הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא פשיט' דהוה קדושין נתנה היא ואמר היא פשיטא דלא הוה קדושין נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה ואמרה היא ולא הוה קידושין פי' דמתניתין חסורי מחסר' וקתני בפסיקא מאי דפשיטא ליה דכי איכא תרווייהו בדידיה הוה קידושין ומינ' דכי ליכא חדא מנייהו בדידה הוה כאילו ליתנהו לתרווייהו דפשיט' דלא הוה קידושין ואין הפירוש הזה מחוור דא"כ הוי ליה למימר חסורי מחסרא וי"ל דאנן מתרצינן דהא דקתני בתרייתא נתנה היא ואמרה או אמרה היא והכי קאמר דבין אמרה בלשון זו בין אמרה בלשון או הכל שוה:
ואיבעית אימא נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן. מסתברא לי לפרושי דה"ק דתנא לא קתני אלא הני תרי בבא דפשיטא ליה ואידך בבא תליתאה מספקא ליה אי הוה קדושין או לא כלומר ומרישא דייקינן נתן הוא ואמר הוא מקודשת גמורה אבל נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת גמורה אלא ספק וכן בסיפא אינה מקודשת כלל אבל נתן הוא ואמרה הוא חוששין מספק והשתא לא קשיא דוקא אדוקיא כלל. ולאו משום דבאמר' היא מדינא להוי קדושין דהא ודאי אמיר' שלא בעינן כתיב כי יקח איש ולא שתלקח אשה לאיש אלא טעמ' דספיק' משום דחיישינן אע"פ שאמר' היא כיון שנתן הוא שמא היה דעתו בנתינתו על סתם שלה וכאלו אמר לה הילך כמו שאמר' שתהא מקודש' לי ואע"פ שלא פי' כן משום חומר' דא"א חיישי' להא מדרבנן לשויי' ספק מקודש' להצריכ' גט אבל אינו ספק גמור שהדין נותן יותר להתיר ומ"ה לא תני ליה בהדיא בספק מקודשת והלכתא כהאי אי בעית אימא לחומרא:
אמר שמואל בקדושין נתן לה כסף כו'. אמר ליה רב פפא לאביי למימר' דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים. פי' ידים הוא לשון ידות הכלים שהוא בית אחיזתם ובאחיזתם נתפש כל הכלי וכן כל שאין גומר בדיבור כל עניינו אלא שהתחיל בו ויש קצת הוכח' בענין למה שלא פי' ממה שפירש וניכר מתוך עניינו ומעשיו אלא שאינו הוכח' גמורה מיקרי ידים שאינם מוכיחות כלומר שאינ' מוכיחו' בדבורו ולא במעשיו לגמרי וכשניכר מתוך מעשיו לגמרי והדעת מכרע' לכוונתו הוי ידים מוכיחות והא לכ"ע חשיב כאלו השלים דבורו אבל כשמתחיל דבר ואין בו הוכח' על כוונתו יותר מענין אחר אפילו ידים לא מיקרו וצריך אתה לדעת כל שאנו אומרים לא הויין ידים אפילו היתה כוונתו לענין גמור כמו לנזירות או לנדר או לקידושין אינם ידים דחשיב דברים שבלב וכדפרישנא בדוכתא בס"ד והתם במסכתא נדרים בפרק קמא פליגי אביי ורבא בידים שאין מוכיחות דאביי סבר ידים שאין מוכיחות הויין ידים ורבא סבר לא הוויין ידים ורב פפא סבירא ליה התם נמי כרבא ומשום הכי שקיל וטרי הכא בהאי מימרא דשמואל דקידושין למימרא דלא פליג עליה ולהכי קאמר השתא למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוויין ידים דהכא כי אמר הרי מקודשת ולא אמר לי הוי להו ידים שאין מוכיחות שהרי אע"פ שלא פי' הדעת נוטה דלדידיה מקדש לה שאין אדם מקדש אשה לחברו: והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר פיר' שלשים יום כסתם נזירות והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר פי' לכולי עלמא מקשינן ואפילו לאביי דקאמר דידים שאינן מוכיחות הוויין ידים דהכא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא דאהא לא משמע טפי אהא נזיר מאהא בתענית ואין הוכחה לזה יותר מזה ומשום הכי פרכי' לה סתמא ולא אמרינן לימא תהוי תיובתא דרבא או סייעתיה דאביי:
ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו דהשת' מוכחא מילתא לנזירות טפי מתעני' חדא דכיון דעובר לפניו הוי כאימ' כזה אלא שקיצר ועוד משו' דאהא משמע דבר שבגופו דהיינו אהא נזיר ולא מסתבר' למימ' אהא תענית שאין [גופו] עצמו תענית אלא שהוא בתענית ומשום הכי חשיבי ידים מוכיחות דהוי ידים לדברי הכל ואפי' לרבא ולהכי הוי נזיר ואתיא מתניתין דברי הכל:
הא אין נזיר עובר לפניו לא הוי נזיר. פיר' אלמא ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים מדלא אוקמא אע"ג דאין נזיר עובר לפניו וקשיא להו לרבנן ז"ל מאי קושיא דהכא כמו היכא דאין נזיר עובר לפניו ואמר אהא אפילו ידים שאין מוכיחות ליכא כדפירישנא לעיל. ומפרקי לה דהיינו פרכא דאלו ס"ל לשמואל דידים שאינן מוכיחות הויין ידים בלאו נזיר עובר לפניו ה"מ לאוקמי מתני' במילתא דהוי ידים שאין מוכיחות כגון שהיה מדבר קודם לכן בענין נזירות ולא בענין תענית ואחר כדי דיבור שפסקו מדבורם אמר אהא דהשתא משמע לנזירות טפי מתעני' א"נ איפשר דאפילו בלאו הכי נמי הוי ידים שאין מוכיחות כגון שאמר שהיתה כוונתו לשם נזירות דכיון שאמר אהא שהוא לשון נופל על נזירו' שהיא לשון דבר שבגופם והוא אומר שנתכוין לכך למאן דאמר ידים שאין מוכיחות הווין ידית חשבינן ליה פיו ולבו שוין אבל למאן דאמר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אין כאן לשון נזירות וחשיב כאלו לא הוציא כלום בשפתיו וכוונת לבו הוי דברים שבלב ואינם דברים ומשום הכי דייק רב פפא דכיון שלא אוקמה שמואל בחדא מהני אוקמתיה דהוה ליה ידים שאין מוכיחות ואוקמה בנזיר עובר לפניו שהוא ידים מוכיחות דאלמא סבירא ליה דבאידך לא הוי נזיר דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואלו בהא דקדושין דלא בעי לי משמע דסבירא ליה לשמואל דידים שאין מוכיחות הויין ידים וקשיא דשמואל אדשמואל ופריק ר"פ גופה דהכא במאי עסיקינן דאמר לי:
ובדין היא דמצינן לפרוקי דמההיא דהתם ליכא למשמע דס"ל לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דהא דאוקמה כשנזיר עובר לפניו משום דהא הויא דברי הכל דהוי ידים מוכיחות ולרווחא דמילתא מוקים מתניתין בדכולה עלמא ולא מחית נפשיה לידים שאין מוכיחות דהוי פלוגתא דאמוראי אי הויין ידים אי לא והא עדיפא לה לאוקמה כדברי הכל ולא לאוקמה בפלוגתא וכאלו אמר דבנזיר עובר לפניו אתיא מתניתין דברי הכל אבל אין נזיר עובר לפניו הוי בפלוגתא תדע דהתם במסכת נזיר דאתינן לאוכוחי מינה כי הכא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואמרינן לימא קסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים ודחינן לה ואמרינן לא בזמן שהנזיר עובר לפניו ליכא לספוקא במילתא אחריתי אבל אין הנזיר עובר לפניו ואמרינן דילמא אהא בתענית קאמר כלומר והוי להו ידים שאין מוכיחות ודיניה כפלוגתא דאביי ורבא
והאי דלא דחינן הכא בשמעתין כדדחינן התם משום דהאי סגויא דהכא דרב פפא דס"ל דידים שאין מוכיחות לא הווין ידים ואית ליה דהכי ס"ל לשמואל והכי מוכח ממימרא דהתם וכיון דכן בעי לאוקמי בהכי מימרא דהכא דקדושין דלא תקשי דשמואל אדשמואל אבל התם דחינן לה בכל דהו. וזו מן הסוגיות המתחלפות שיש בתלמוד. והרי זה נכון. ולענין הלכתא ודאי קי"ל כרבא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים דאביי ורבא הלכה כרבא וכוון דכן קי"ל כאוקמא דרב פפא דהכא ובקדושין בעי דלימא לי ואי לא אינה מקודשת כלל דבין בנדרים בין בגיטין וקידושין כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות למ"ד לא הוויין ידים לא חשיבי מידי ואין כאן נדר ולא גט ולא קדושין ואפילו לחומרא. מיהו תמיהא מילתא דהתם בגיטין פרק המגרש איפליגו במתני' רבנן ור"י דרבי יהודה סבר צריך שיכתוב בגט ודין דיהוי ליכי מינאי ספר תירוכין ורבנן סברי אינו צריך ואמרינן עלה בגמרא דפליגי בידים שאין מוכיחות דרבנן סברי הוויין ידים ורבי יהודה סבר לא הוויין ידים ואי לא כתב ודין חיישינן דלמא בדיבורא בעלמא מגרש לה ואיבעיא לן התם מי בעי' ודין או לא בעינן ודין ולא איפשיט והשתא דהכי הוא קשיא לן מאי קא מבעיא לן והיכא לא תפשוט לן דבעיא ודין מדרבא דאמר ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקיי"ל כותיה. וכבר פירשו רבנן ז"ל בהא טובא ומחוורת' דמילתא דהתם מספקא לן כל היכא דלא כתיב בגיטא ודין אי חשיב ידים שאין מוכיחות ובעינן ודין או חשוב ידים מוכיחות ולא בעינן ודין וראיה לדבר דהתם בפרק קמא דנדרים אתינן לאוקמי אביי ורבא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאביי דאמר כרבנן ורבא דאמר כר' יהודא ואמרינן רבא אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן עד כאן לא אמרי רבנן אלא גבי גט לפי שאין אדם מגרש אשת חברו פירוש והוו להו ידים מוכיחות דמיניה מגרש לה וכ"ש דהוה להו ידים מוכיחות דבגט זה דיהיב לה מגרש לה ולא בדיבורא אבל בעלמא מי שמעת להו ומשום האי דחויי' דדחי התם רבא מספקא לן במסכת גיטין ולא עוד אלא דפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אליבא דרבא ליתא בידים שאין מוכיחות דעלמא אי הוויין ידים או לא דלכ"ע לא הוי ידים אלא דפליגי בלאו בדין אי הוה ידים מוכיחות או לא וכדפירש התם וחיישי תלמודא דילמא הוו להו ידים שאין מוכיחות כסברא דרבי יהודה ובעינן ודין וכן הלכתא:
מיהו כל היכא דבגיטא כתיב ביה ודין דיהוי ליכי מינאי כדיניה אף על גב דבשעת נתינה לא קאמר ודין ולא מינאי אלא שאמר לה הרי את מגורשת או הרי את מותרת לכל אדם לית לן בה דכתיב ודין ומנאי דהוי בגט חשיב ידים מוכיחות ובהא מיהת מודינן לרב' אליבא דרבנן וה"ה במקדש בשטר וכתוב בו הרי את מקודשת לי בשטר זה כדינו וכשנתן לה השטר לא א"ל [אלא] הרי את מקודשת הרי זו מקודשת גמורה דידים מוכיחות נינהו ולא גרע ממדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה ולא פריש דחשבינן לה ידים מוכיחות ומקודשת ולא בעינן דלימא לי אלא במקדש בכסף והיינו דלא מפרקינן אלא מימרא קמא דשמואל דקדושין אבל בבא דגירושין שבקינן לה כדאיתא דאע"ג דלא אמר בשעת נתינה הרי את מגורשת ממני בשטר זה ה"ז מגורשת כיון שכתוב בגט וכדאמרן וכל היכ' שאינו כתוב בגט ודין אע"פ שאמר כן בשעת נתינת הגט לא מהני דמילי דצריכא לגיטא צריך שיהו כתובין דאי לא בדיבור' בעלמא מגרש לה ולא הוי גיטא. וכן הדין במקדש בשטר דבעינן לשון בעל ולכתוב ודין ולי ואי לא אע"ג דאמר ליה בדיבורא בעלמא לא מהני שכל זמן שאינו כתוב בו אין בו תורת שטר. והנה אמת הנה נכון וזו שטת מורי רבינו נרו:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ. קשיא לי דחופה נמי קונה בע"כ שה מוכיחות הויין ידי ומפרש מתניתין אע"פ שאין נזיר עובר לפניו כגון דאמר כך היה לבי שאהי' נזרי אבל לשמואל דאמר ואהוא שהיה נזיר עובר לפניו אם לא היה אע"פ יכול למסור את בתו לחופה בעל כרחה כדאמרינן בפ' נער' שנתפתת' אלא הא דזכי ליה רחמנא לאב למימסרה לחופה כו'. מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ. ורב הונא כסף באישות מיהא לא אשכחן בע"כ. כמה קשה לי זה הלשון חדא דחופה נמי איתא בע"ז כדכתבי'. ותו מאי האי דקאמר באישות מיהא לא אשכחן והא מצד השוה דעלמא אנו למדין כדאמרן הצד השוה שבהן שקונין בעלמא וקונין כאן אף אני אביא חופה שקונה בעלמא לענין נשואין וקונה כאן לענין קדושין וא"כ יפה מקשה דהנך קונא בעלמא בעל כרחן ומשום הכי קונין גם באישות תאמר בחופה דלא קניא בעלמא בע"כ ומש"ה לא תקנה כאן. והנכון בעיני דה"ג ורב הונא (חופה נמי וכו' כצ"ל.) נמי איתא בעל כרחה שכן אב מוסר את בתו לחופה בעל כרחה וניתרצו שתי הקושיות ומפני שאמר זה התירץ למעהל נשתבשו וכתבוה כאן: ואי בעית אימא נתן הוא ואמרה האי ספיקא וחיישינן מדרבנן פירש שיש לומר קדושין הן דומיא דשדה שבין אם המוכר אמר לו שדי מכורה לך בין אם הקונה אמר שדך מכורה לי במנה זה וקבל המוכר המנה קנה. או דילמא יש לומר שאני הכא דכתיב כי יקח איש שכל הלקיחה יעשה האיש בין הנתינה בין האמירה. ודוקא נתן הוא ואמרה היא הוה ספיקא אבל נתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש אך אם היה אדם חשוב ואמר בההאי הנאה דקא מקבילנא מתנתיך מקודשת לי כדבעינן למימר לקמן: טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא. קשיא לי ולמאן דאמר ידים שאין מכיחות הויין ידים אמאי באהא בלחוד הוי נזיר ומאי משמ' אהא נזיר יותר מאהא בתענית בודאי בהרי את מקודשת אע"ג דלא אמר לי י"ל דמוכחא מילתא מסתמא דלעצמו קידשה וכן בגט אע"ג דאל כתב ביה ודין מוכחא מילתא מסתמא דבספר מגרשה אבל באהא בלחוד אם אין נזיר עובר לפניו מה הוכחה יש דאהא נזיר קאמר ומצאתי שבתחלת נזרי מקשה על דשמואל דאמ' והוא שהיה נזיר עובר לפניו ודילמא לפוטרו מקרבנותיו קאמ' ומתרץ דקאמר בלבי היה. אי היכא מאי למימרא מהו דתימא בעינן פיו ולבו שוין קמ"ל. וכמו שמתרץ שמואל דבריו כגון דאמר כך הי' לבו (הכי נמי למ"ד וכו' כצ"ל.) הך למאן דאמר ידי' שאין מוכיחות הויין ידי' ומפרש מתניתין אע"פ שאין נזיר עובר לפניו כגון דאמר כך היה לבי שאהי' נזיר אבל לשמואל דאמר והוא שהיה נזיר עובר לפניו אם לא היה אע"פ שאמר כך הי לבי אינו כלום דהוה ליה גמור בלבו ולא הוציא בשמתיו כלום ואמרי' בשבועו' בטוי (ע"ג דשבועות דף ך"ו ע"ב.) גמור בלבו צרי' להוציא בשפתיו ואהא בלחוד בלא נזיר עובר כאלו לא הוציא שום דבר מפני ודומה. ולעולם אהא בלא שיאמר כך היה לבי אינו כלום: הכא במאי עסקינן דאמר לה לי פי' הוא הדין בגט דכתב לה ממני ובתרתי פליג רבי יהודא בגיטין עם תנא קמא דאמר גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודא אומר ודין די יהוי ליכי מינאי דת"ק לא בע לא ודין ולא מינאי דקסב' הויין ידם ור' יהודא דסב' לא הויין ידי' בעי ודין ובעי מינאי וכך הוא ממני בגט כמו לי בקדושין עיין בהלכ' שניי' של נדרי' בקונטרסי ושמעתי מקשי' אמאי לא פריק דלעולם קסבר שמואל הויין ידי' והילכך לא בעינן דאמר לה לי ושאני נזיר דכתבי כי יפליא כדפרינן בריש נזיר דאמרי' התם על מילתא דשמולא אמר והוא שהיה נזיר עובר לפניו לימא קא סבר שמואל ידי' שאין מוכיחי' לא הויי ידי'. אמרי לא שאני גבי נזיר דכתיב כי יפליא. ותו דבנדרי' תנן בריש מסכת האומר לחבירו מודרני וומך מופרש אני ממך מורחק אני ממך שאיני טועם לך שאיני אכול לך אסור ואר ומואל בכולן עד שיאמר שאיני טועם לך שאיני אוכל לך הוא דאסור באכילה אבל אמר מודר אני ממך לא משמע דאסו' (כ"ה מסקנת הש"ס שם דף ה' ועיי"ש בפי' הרא"ש והר"ן.) מאי טעמא דילמא לא מישתעעינ' בהדך משמע מופרשני ממך דלא עבידנא משא ומתן בהדך משמע מורחק אני ממך דלא קאמינא בארבע אמות דידך משמע. ואמרי' לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחי' לא הוין ידי' ומהדר אין שמואל מוקי' למתני' כרבי יהודא וכולי ונראה לי לומר שלעולם כך דרכו של תלמדו כשתרצה לפשוט ולמר דהכי סבר פלוני מכח מימר אפלוני שאמר הוא דוחה ואומר שלא תוכל לפשוט ממימרתו כך שאות' המימר אטעם אחר יש לה ולא כמו שאתה סבר. הילכך בנזיר ממע ממירמרתו דסבר שמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ומשום הכי בעי נ זיר עובר לפניו ודחיי' ואמר דלעולם אימא לך דסבר שמואל דהויין ידים ושאני נזיר דכתיב כי יפליא והכי משמע ממימרתו דהוויין ידים ולא בעי דלימא לה לי ודחה ואמר הכא במאי עסקינן דאמר לה לי ולישנא בתראי אתי לאשמועינן ולעולם לא תיפשוט מינה דסבר שמואל דהוויין ידים וההיא דנדרים מוכחת בפירוש לא הוויין ידים ולא מצי לדחויה ואהדר ליה אין ודאי דהיכא משמע ודחיי' באנפ' אחרינ' דאלאו דאיהו קסבר הכי אלא אוקים מתניתין כרבי יהודה משום דמתניתין קשיתיה ולא מצי לאוקמה כרבנן התם אבל שמואל לעולם אימא לך דקסבר ידים שאין מוכיחות הוויין ידים:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
ביאה תוכיח. שאין פודין בה הקדש וקונה אף אני אביא חופה שאע"פ שאין פודין בה הקדש קונה:
קונה ביבמה. תאמר בחופה שאין קונה ביבמה:
כסף יוכיח. אין קונה ביבמה וקונה אף אני אביא חופה. שאע"פ שאין קונה ביבמה קונה:
וחזר הדין. דכי פרכת מה לכסף שכן פודין תהדר ביאה תוכיח ומה לביאה [שקונה ביבמה] כסף יוכיח:
בעלמא. כסף בכל מקום וביאה ביבמה:
חופה שקונה בעלמא. היינו שגומרת:
קונה כאן. בתורת קדושין ופירוש לא ראי זה כראי זה לא תראה אותם שקולים בכל ענין אלא שיש לאחד מה שאין בחברו אלא שוים באיזה ענין:
הנאתן מרובה. כסף וביאה אבל חופה אין הנאתו מרובה:
שטר יוכיח. שאין הנאתו מרובה:
מוציא. מגרש:
שתי תשובות. יש להשיב ולומר:
שלש תנן. במתני':
וכי דנין. ודהכי קאמרת חופה שגומרת אחד כסף אין דין שתקנה בלא כסף:
דלא כתיבא בהדיא דהא מייתינן לה מקל וחומר:
אחר כסף. שאם נתן לה כסף קדושיה וחזר ונתן לה כסף לקנותה קנין גמור אינו מועיל ואינו (רק) גומר קנינו. ואפ"ה חד כסף מהני לקנותה קנין גמור דאירוסין. חופה שגומרת אחר כסף אינו דין שתקנה בלא כסף קנין דאירוסין. והלכתא כרבא דחופה אינה קונה דסתמא דמתני' משתמע דאינה קונה. ועוד דבפרק הבא על יבמתו גרסי' בהדיא עד כאן לא קאמרי' אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קני לה לא וכן דעת הר"ם והרי"ף ז"ל:
נתן לה כסף. שכן דרך הלוקח. ואמר לשון שקנאה דכתיב כי יקח ולא שיקיח את עצמו ולא תלקח אשה לאיש:
נתן הוא הכסף דומה לכי יקח:
אמרה היא הריני מקודשת לך דומה לתקח אשה לאיש ומ"ה מספקא מילתא ואם רוצה לכנסה צריכה קדושין אחרים ואם בא אחר וקדשה תצא מזה ומזה מספק ומסתברא דוקא היכא דאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה שהוא צריך לומר הרי את מקודשת לי לבאר שהכסף נותן לה בתורת קדושין והואיל והוא צריך לדבר אם היא דברה מה שמוטל עליו שהוא הלוקח הוי ספקא אבל אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה שאינו צריך לדבר אלא תכף שנתן לה הכסף הויא מקודשת ודאי שהרי הוא עשה כל המוטל עליו לעשות ואע"פ שהיא מדברת מה שאינו מוטל עליה אין היזק בזה. והיכא דנתנה היא הכסף ואמר הוא הרי את מקודשת לי לא הוזכר בגמ' בביאור ודאי לא הויא מקודשת כלל דבעינן שיקח ויתן כסף וכ"כ הרי"ף והר"מ ז"ל וכן נראה מן ההלכה באתקפתא דרב פפא דדייק רישא ואותביה אסיפא בנתן הוא ואמרה היא ולא דייק בנתנה היא ואמר הוא דמצי נמי למידק אלא משמע היכא דנתנה היא אע"ג דאמר הוא ליכא למידק דתהוי מקודשת דודאי אינה מקודשת דכתיב כי יקח וכל לוקח נותן כסף. ומיהו דוקא כשאמר הרי את מקודשת לי בזה הכסף שיחשב הואיל ויש כסף בקדושין אין הפרש אם הוא יקח או יתן. אבל אם אמר הרי את מקודשת לי בהנאה שיש לך כשאני אקבל כסף זה במתנה זו ממך מקודשת אם הוא אדם חשוב כדלקמן:
הרי את מקודשת ולא אמר לי ידים שאין מוכיחות שאין בית יד אחיזת הדבר מוכיח אחיזתו בביאור כי הכא דלא מבאר מקודשת למי לעצמו או לאחר:
הויין ידים. הויא אחיזה כאילו ביאר לעצמו:
לפניו. ודאי דאהא נזיר כמוהו קאמר אלא וכו' וכן הלכתא דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי לא אמר לי לאו כלום הוא:
אין כאן בית מיחוש דכתיב כי יקח ולא שיקיח את עצמו. ואפי' ספק קדושי' לא הוו ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואיכא מ"ד דוקא שאינו מדבר עמה על עסקי קדושיה אבל מדבר עמה על עסקי קדושיה קדושיו קדושין דלא גרע משתק. ומסתברא דמגרע גרע שאילו שתק היה מובן שנתן כסף הקדושין לקנותה ועכשיו ביאר שנתן כסף הקדושין להקנות עצמו לה ואין הקדושין קדושין כלל:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה