קידושין יג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כי אמרה לא נמי הוו קידושין אמאי והא קאמרה לא אלא לאו רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקה משתקה ושמע מינה שתיקה דלאחר מתן מעות ולא כלום היא קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא להו ומיתברי מחייבנא בהו הכא בתורת קדושין יהבינהו ניהלה ואי איתא דלא ניחא לה לישדינהו פריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי ה"נ סברה אי שדינא להו ומיתברי מיתחייבנא באחריותייהו שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא כה"ג מאי שלח ליה אנן לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע אתון דשמיע לכו חושו לה אההיא איתתא דהוה קא מזבנה וורשכי אתא ההוא גברא חטף וורשכא מינה אמרה ליה הבה ניהלי אמר לה אי יהיבנא ליך מיקדשת לי שקלתיה ואישתיקה ואמר ר"נ יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי איתיביה רבא לר"נ בקידשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת התם גבדשדיך ומנא תימרא דשני לן בין שדיך ודלא שדיך דתניא דאמר לה כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת לאחר מתן מעות אפילו רצתה אינה מקודשת מאי רצתה ומאי לא רצתה אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הא אישתיקה הוו קידושין ונתני מקודשת סתם כי התם אלא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאישתיקה וקא תני דאינה מקודשת מאי טעמא יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ואלא קשיא הך דקדשה בגזל ובחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת אלא לאו שמע מינה ההא דשדיך הא דלא שדיך כי נח נפשיה דרב אסי עיילו רבנן לנקוטינהו לשמעתתיה א"ל ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה הכי א"ר אסי א"ר מני כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"פ כך ואין קרקע נקנית בפחות מש"פ אמרו ליה והתניא אע"פ שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה קרקע נקנית בפחות מש"פ א"ל כי תניא ההיא בחליפין דתניא זקונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה הדר יתבי וקאמרי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל חכל שאינו יודע בטיב גיטין וקדושין לא יהא לו עסק עמהן אמר ר' אסי אמר רבי יוחנן וקשין לעולם יותר מדור המבול שנאמר (הושע ד, ב) אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו מאי משמע כדמתרגם רב יוסף מולדין בנין מנשי חבריהון חובין על חובין מוסיפין וכתיב (הושע ד, ג) על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה בחית השדה ובעוף השמים וגם דגי הים יאספו וגו' ואילו בדור המבול לא נגזרה גזירה על דגים שבים שנאמר (בראשית ז, כב) מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים ואילו הכא אפילו דגים שבים ואימא עד דעביד לכולהו לא סלקא דעתך דכתיב (ירמיהו כג, י) כי מפני אלה אבלה הארץ ואימא אלה לחוד והנך לחודיהון
רש"י
עריכה
כי אמרה לא נמי הוו קידושין - בתמיה:
דשתקה מישתקה - ולא רצתה דקאמר ה"ק לא אמרה רוצה אני:
לא כלום היא - דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה הוא:
מי דמי - שתיקה דהכא לשתיקה דהתם:
התם - גבי כנסי בפקדון מעיקרא בתורה שמירה קבילתיה כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא ליה כו' הילכך לא שדתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה כי הדר ואמר תקדוש בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייבה בשמירתה ומדלא שדתינהו ש"מ נתרצית בקידושין:
דינא גמירי - וידעה כיון דלא קבלה נטירותא עלה אי שדיא להו לא תחייב:
לא שמיע לן - לא הוא אמר לנו ולא אחר משמו:
חושו לה - ואצרכוה גיטא:
וורשכי - בינדלו"ש (בינדיל"ש: אגדים, חגורות) :
גזל - דלא יהיב דמי:
חמסן - דיהיב דמי אבל לא נתרצו בעלים מעולם למכור:
בדשדיך - שדבר בה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו דהתם כי שתקה משום דניחא לה הוא:
נימא מקודשת סתם - ולא איצטריך לפלוגי ולמימר דכי אמרה לא אינה מקודשת שאף הקטנים יודעים בו:
כי התם - כדתנא בההיא דלעיל בשעת מתן מעות מקודשת:
לא רצתה דאישתיקה - וקבילתיה ואפ"ה אינה מקודשת דדידה שקלה ולאחר מתן מעות אפילו רצתה דאמרה אין לא מקדשה דמעיקרא קבלתיה בחובה וכי הדר אמרה אין לא קיהיב לה מידי:
ואלא קשיא הך כו' - מסקנא דמנא תימרא היא:
לנקוטינהו לשמעתתיה - נתקבצו לבהמ"ד ואמרו כל ששמע שמועה חדשה מפיו יאמרנה באזני חביריו כדי לצרפם שלא ישתכחו:
קונין - בחליפין שלף איש נעלו (רות ד):
הדר יתבי וקאמרי - בשמעתיה דר' אסי הא דאמר רב יהודה כו' א"ר אסי עלה קשים לעולם דיינים המורים הוראה בעריות ואינם בקיאין יותר מדור המבול:
מאי משמע - מהכא קשים לעולם דקאי על כן תאבל אאשת איש:
כדמתרגם רב יוסף - דהוה בקי בתרגום נביאים שתרגם יונתן בן עוזיאל דהאי פרצו דמים בדמים נגעו באשת איש קאי:
פרצו - כמו וכן יפרוץ (שמות א) מולדין בנין:
כי מפני אלה אבלה הארץ - בעלמא כתיב מיהא שמעינן מינה דאכל חדא קאמר על כן תאבל דהא אלה חדא מהנך דקרא קמא היא:
תוספות
עריכה
כשם שאין האשה נקנית בפחות משוה פרוטה כך אין הקרקע נקנית כו'. תימה דה"ל למידק איפכא דהא קניני אשה לא ידעינן אלא משדה ושמא י"ל דלית ליה ג"ש דקיחה קיחה אלא נפקא ליה מויצאה חנם א"נ י"ל דאורחיה דגמ' למינקט הפשוט תחילה כדאי' בנדרים (דף כה:) כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות ואע"ג דנדר לא ידעינן אלא משבועות דכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס (שבועות דף כו:):
האשה שהביאה חטאתה ומתה. משנה היא במס' קנים (פ"ב משנה ה) וקתני סיפא הביאה עולתה ומתה לא יביאו יורשיה חטאתה פירוש משום דהוי חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא משמע דוקא יורשיה לא יביאו חטאתה אחר עולתה אבל היא עצמה אם היתה חיה מביאה חטאתה אחר עולתה ופטורה ותימה דבריש תמיד נשחט (פסחים נט.) אמרינן דכל חטאות קודמות לעולות שבאות עמהם אפילו חטאת העוף לעולת בהמה וא"כ איך אפשר שהביאה עולתה קודם חטאתה וליכא למימר דלכתחילה קאמר דמצוה להיות החטאות קודמות לעולות אבל בדיעבד אם הקדימה העולה קריבה החטאת אחריה דהא פריך בפרק תמיד נשחט (שם) ומי קריבה והתניא והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה ת"ל כו' ומסיק זה בנה אב שכל החטאות קודמות לעולות הבאות עמהן אלמא משמע דאפילו בדיעבד לא קרבה וי"ל דהתם מיירי במצורע ודוקא במצורע הוא דאמר אפילו בדיעבד לא קריבה משום דכתיב ביה הויה (ויקרא יד) זאת תהיה דהוי עיכובא כדמוכח בפ"ק דמנחות (דף ה.) אבל בעלמא אמרינן בדיעבד קרבה שפיר א"נ י"ל דלפי המסקנא דהתם (פסחים נט:) ניחא דקאמר ובדיעבד נמי כשר משום דכתיב והעלה דמשמע שהעלה כבר ומעתה ילפינן בעלמא מיניה מבנין אב דמאחר דגלי לן במצורע דבדיעבד קרבה הוא הדין בעלמא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
קטז א ב ג מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה י', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ב':
קיז ד ה מיי' פ"ה מהל' אישות הלכה י"ב, טור ושו"ע אה"ע סי' כ"ח סעיף ג':
קיח ו מיי' פ"א מהל' מכירה הלכה ד', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ק"צ סעיף ב':
קיט ז מיי' פ"ה מהל' מכירה הלכה ו', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' קצ"ה סעיף ב':
קכ ח טור ושו"ע אה"ע סי' מ"ט סעיף ג', וסימן קנד בסדר הגט סעיף קא:
ראשונים נוספים
סברא אי שדינא להו איתחייבנא בהו. איכא דקשיא ליה וכיון דדינא קאמרינן חשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך והראב"ד ז"ל תירץ כגון דאפקדיה ניהלה לזמן ועדין לא הגיע זמן ואינו נכון שאם כן הוה ליה למימר הכי התם בדאפקדיה גבה עד זמן דאי שדיא להו מחייבא בהו שאין פשטה של ברייתא בפקדון של זמן כדי שיאמרו מי דמי דהא דמי ודמי אלא אם כן מפקת לה לברייתא מפשטה והלכה.
אלא ה"פ: בשלמא הכא איהי טעיא וסבר' אי שדינא להו מחייבנא בהו אבל גבי קדושין כולהו ידען דלא מחייבן אי איתא דלא ניחא לה תשדינהו. ופריך רב אחאי הא נמי לא גמירי אינשי והיינו דקאמר סברא אי שדינא להו מחייבנא בהו (אבל גבי קדושין) ולא אמרינן אי שדיא להו מחייבא בהו שאין זה מן הדין אלא שהיא סבורה כן ול"נ (ס"א ולי נראה) דודאי בפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דאמרה ליה תא שקול פקדונך מיד ליד ואמר לה לא מקבלנא דבתר הכי שדיא להו ואמרה הרי שלך לפניך ואנן לא דייקינן עלה דאשה משום דלא טענה דאי הכי הוה לה למימר ליה לא בעינא בקדושין אלא משום שתיק' ועיכוב המעות אתינן עלה ובודאי בשתיקה אי שדיא להו מחייבא בהו בפקדון:
ואסקינן חושו לה. וא"ת בלאו הכי נמי חיישי' לה מדשמואל תפשוט דליתא דשמואל וי"ל חושו לה לדרב הונא אפי' היכא דליכא למיחש לדשמואל כגון דלא יהב לה מעיקרא מידי אלא שדא לה כסף מעיקרא לתוך חיקה וחזר ואמר התקדשי לי בו ולא אעובדא דציפת' שדרו דהתם בלאו דרב הונא נמי חיישינן מדשמואל אי נמי האי גברא לא בציפתא קדיש בפי' אלא סתם אמר לה התקדשי בה וכשנטלה ואמרה לו הא לאו שוה פרוט' אמר לה אנא תקדוש בד' זוזי דאית בה אמרי ומשמע ולא בה א"נ דפריש ולא בה ואע"ג דסתמא בו ובמה שבתוכו משמע כיון דפי' מיד גלי אדעתיה דהכי קאמר מעיקרא ומיהו גילוי דעת אחר דקדושין לא מחוור לי כיון דלא מצי הדר ביה אלא יש לומר דסתמא בו ובמה שבתוכו משמע אבל בו בלבד לא ניחא ליה דתקדושי דאיהו לקדושי ודאי אכוון ולא לקדושי ספק בפחות משוה פרוטה דלא ניחא ליה בקדושין דספק דאגידה ולא יהבי ליה לא הך ולא אחריתי וכיון דאיהי לא ידעה ולא כוונה למה שבתוכו הילכך ליכא למיחש לקידושי ספק דציפתא וקסבר רבא דמשום דשתיק' ליכא למיחש לקדושי ספק לד' זוזי דבהו ואף ע"ג (דאי תרצית) [דהיא נתרצית] מעיקרא בקדושין דציפתא (סבירא ליה) [סברה לית] בהו שוה פרוטה ולאו כלום הוא אבל זוזילאו לשם קדושין קבלתינהו.
והרמב"ם ז"ל כתב חוששין לה משום ציפתא ולאו משום שתיקתה במעות. ושמא גרסא אחרת מצא בו.
ומשמע דבשתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון אפילו שידך אין חוששין בקדושיו ואע"ג דאמרינן בפרק ב' ד' מ"ז ע"א האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת התם כשאמרה אין ואע"ג דקתני מקודשת סתם לא בא לומר לך ששתיקתה מועלת כלום דהתם לאו בעיקר דין קדושי סתם ושתיקה הדברים אמורים כדי שיפרש רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת ולא בא אלא ללמד דין קדו' בפקדון ומלוה ולעולם כשרצתה ואמרה אין אבל כאן דקתני רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת משמע אבל לא בשותקת וראיתי מי שדקדק מהתם דשתיקה דלאחר מתן מעות בדשידך הוו קידושי ואינו כלום:
סבר אי שדינא להו ומתברי מיחייבא בהו: וא"ת לימא ליה "לא"? י"ל דלא איכפת ליה כיון דלא מידי קא עבדא דמוכח דניחא לה. וכן פרש"י. והא דלא מחאי משום דלא איכפת ע"כ.
ויש לדקדק כיון דדינא קאמרינן לנשדינהו ונימא ליה הרי שלך לפניך. ותירץ הראב"ד דהכא בדאפקיד גבה לזמן ידוע. ואינו נכון. דמאי קא חזי רב הונא בריה דרב יהושע לאפוקי ברייתא מפשטה ולאקשויי והא ברייתא סתמא קתני וסתמא לא במפקיד לזמן ידוע. ועוד, דכיון דעיקרא דמלתא משום הכין הוא הוה ליה לפרושי בהדיא -- התם בדאפקיד לזמן ידוע וסבר' אי שדינא להו וכו'.
ועוד אני מסופק בדינו שאפילו הפקיד לזמן למה לא תוכל לחזור תוך זמן? מי עדיף שומר חנם מפועל שחוזר בחצי היום?
והראב"ד תירץ דסבר' אי שדינא להו אתי זיקא או כלבא ושדי להו מקמיה דלא מצי ידה דמרייהו למישלט בהו וקא מיחייבנא.
ויש מי שפירש דלאו מדינא קאמרי אלא דלמא הכא טעיא וסברא הכי הוא כיון דקביל עלה אחריות דלאו כולי עלמא דינא גמירי וכל שכן נשי. אבל הכא כיון דלקדושין יהבינהו ניהלה ולא ??? ?? בשמירה אפילו נשי ידעי דלא מיחייב' בהו ותשדינהו. והיינו דאמר סברא דשדינא להו - דמשמע דאיהי סברה וטעיא.
ופריך רב אחאי אטו כולי עלמא דינא גמירי: אפילו בקדושין נמי אפשר דטעיא ומשום הכי לא שדיא להו.
והרמב"ן נר"ו כתב דפקדון אי שדיא להו מחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד, דלהכי קבלתיה. אבל אי אמר ליה "תא שקול דידך" ולא בעי למשקליה, אי אמרה ליה הרי שלך לפניך ושדיתינהו קמיה -- מפטרא. והלכך שדיתינהו קמיה בשתיקה מיחייבא בהו.
וא"ת לימה ליה שקול דידך ואי לא בעי למשקליה תשדינהו אנן לא אתיא עלה משום דלא טענה דאי הכי הכא נמי אי לא ניחא לה למימר לא גם בדינו של רז"ל אני מסתפק במה שאמר דבפקדון אי שדא להו מיחייבא בהו עד דמהדרא ליה מיד ליד דכיון דשדיא ליה קמיה תוך ד' אמות אמאי לא דבשלמא בחוב לא מיפטר עד דיהיב ליה מיד ליד א"נ בדאמר ליה מלוה "זרוק לי והפטר" כדאיתא בפר' הזורק. וטעמא דמלוה ברשותי' דלוה היא וזוזי[ה] נינהו וחייב באחריותן עד דיהיב מיד ליד וא"נ דזריק להו ברשות מלוה ומיפטר ליה. אבל פקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה הוא ובאחריותיה - מאן קא מחייב ליה לנפקד ומוקי ליה באחריותיה עד דמהדר ליה מיד ליד והא אוקמ' ויהביה ברשותיה דהיינו תוך ד' אמותיו. ולולי שאמר' רבינו היה הדבר פשוט בעיני כן ועיקר.
ולענין פסק הלכה כיון דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיעא לכו הא דרב הונא חושו לה אנן נמי חיישינן לה והלכך שתיקה דאחר מתן מעות כי הא דצפתה דאסא חיישינן לה וצריכה גט להתירה לעלמא ולעיולי צריכה קדושין אחרים. אבל שתיקה דלאחר מתן מעות דפקדון לאו שתיקה היא כברייתא דכנסי סלע זה בפקדון. וכן פסק הרב אלפסי והרב בעל ההלכות.
והיכא דשדיך - איכא מאן דאמר דמקודשת, ודייק לה מהא דאמרינן בפרק ב האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד - אם נשאר ממנו שוה פרוטה - מקודשת -- דאלמא אף על פי ששתקה, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. ואם כן קשיא הך. ומפרקי דהתם בדשדיך. והא ליתא. דהתם בדאמרי' ליה אין קאמר ואף על גב דלא פירשו כך התם משום דלאו בעיקר דין שתיקה קא מיירי אלא ללמדך דין קדושי פקדון שאם אמרה "אין" והלכה ומצאתו שנגנב אינה מקודשת ואם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. ולעולם אפילו בדשדיך אם אמרה "אין" מקודשת אבל שתקה אינה מקודשת.
והרמב"ם כתב בהא בצפתא משום דחוששין לה שמא שוה פרוטה במדי אבל משום שתיקתה במעות לא. ושמא דעת הרב לומר דמדשלח ליה רבינא לרב אחא אנן לא שמיע לן הא דרב הונא אתון דשמיע לכו חושו לה - שמעינן מינה דהא דרב הונא ליתא דהא רבינא לא חש לה אף על גב דפומבדיתא שמיע להו ומסהדי עלה, ולפומבדיתא בלחוד הוא דקאמר להו חושו לה משום כבוד רבם. הלכך כולי עלמא לית להו למיחש להא דרב הונא אלא כרבינא דלא חש לה. דאילו כן אף רבינא הוה ליה למיחש להא מעדותן דפומבדיתא דשמיע להו ומסהדי עלה. וטעמא דמסתבר הוא.
ולענין מקדש בתמרה או בדבר שאינו שוה פרוטה במקום הקדושין. פסק הרב אלפסי ור"ח והרמב"ם כשמואל דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי, ואף על גב דרב חסדא לא סבר להא דשמואל - הא רב יוסף דסבירא ליה כותיה דשלח ליה לרב אחא בר רב הונא נגדיה כרב ואצרכיה גיטא כשמואל.
והא דאמרינן פרשי רבנן מההוא משפחה ולאו משום דסבירא להו כשמואל אלא משום דאית להו לדאביי ורבא -- הכי פירושא: לאו משום דשמואל לחוד הוא דפרשו אלא משום דאביי ורבא. ונפקא מינה היכא דקדשה בדבר שאינו מתקיים אי נמי היכא דאמר לה שוה פרוטה, דאי לא שוה הכא לא הוו קדושי כלל וליכא משום דשמואל, אפילו הכי חיישינן לה משום דאביי ורבא. ומיהו הני רבנן אפשר דסבירא להו בעלמא כשמואל נמי.
וא"ת אם כן הא דשלח ליה רבינא לרב אחא אתון דשמיע להו הא דרב חושו לה מאי שנא מדרב הונא? ת"ל משום צפתא גופא וכשמואל דדלמא שוה פרוטה במדי? איכא למימר דהא דשלח ליה רב אחא בר איקא לקמיה דרבינא לאו עובדא דצפתא שלח ליה ולא משום צפתאא הוא דאיבעיא ליה אלא משום שתיקה דלאחר מתן מעות וכגון דשדא זוזי בתיקה ואמר לה לבסוף התקדשי לי בהן ואשתיקה - דליכא משום דשמואל. אי נמי איכא למימר דבעובדא דצפתא לכא משום דשמואל דמסתמא איהו מעיקרא לקדושי בצפתא ובארבעה זוזי דאית ביה איכוון דהא לקדושי ודאי קא מכוין ולא לקדושי ספק, והא דקאמר תקדש לי בארבע זוזי דאית בה אנא ביה ובמאי דאית ביה מקדשנא לך וארבעה זוזי אית ביה ותקדש בהו וכיון שכן כיון דאיהי לא ידעה להו ולא נתכוונה לכך - ליכא למיחש לקדושי צפתא, אלא אי איכא למיחש לזוזי הוא דאיכא למיחש ומשום דאשתיקה וסבר רבא דאפילו לשתיקה ליכא למיחש דשתיק דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא.
אבל בעל ההלכות פסק דלא כשמואל מהא דאמרינן ופרשו רבנן מההיא משפחה ולא משום דסבירא ליה כשמואל -- דאלמא דשמואל ליתא. וכבר תרצנוה לדעת הרב אלפסי.
יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי: ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה - אינה מקודשת. והכי משמע מדתניא התם בהא ברייתא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי, לא רצתה אינה מקודשת, ואוקימנא לה "לא רצתה" דאשתיקה ואפילו הכי קתני אינה מקודשת סתם -- דאלמא לעולם אינה מקודשת ואפילו מודה דלשם קדושין נתכוונה כמו שאמר כנ"ל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו בשעת מתן מעות -- רצתה מקודשת, לא רצתה אינה מקודשת. ואסיקנא "רצתה" דאמרה "אין", "לא רצתה" דאשתיקה משום דיכולה היא לומר "אין שקלי ודידי שקלי" יש לפרש שחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לקדושין ולפי זה פי' זה דדוקא כי אמר לה כנסי סלע זה שאני חייב ליכי דאף על גב דהדר אמר התקדשי לי בו יכולה היא שתאמר לשם פרעון קבלתיו כמ"ש תחלה והוא שהגיע זמנו אבל היה חייב לה ולא הגיע זמנה ואמר לה התקדשי לי במנ' זו ואשתיקה - מקודשת, כיון דלשם קדושין יהביה ופשטה ידה וקבליה בשתיקה - חזקה למאי דקאמר שקלתיה ואינה יכולה לומר "אין שקלי ודידי שקלי".
ואף על גב דלענין דינא הדין עמה דאלו היה חייב מנה לשמעון ומנה ללוי ואמר ליה לשמון הולך מנה זה ללוי שאני חייב וקבלתיה בשתיקה יכול לומר לו שמעון ללוי "אין שקלי ודידי שקלי" וכדמשמע מהכא דאף על גב דבשעת נתינה חזר ואמר לה "לא לשם פרעון אני נותנו אלא לשם קדושין" וקבלתיה בשתיקה -- אפילו הכי אמרינן דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי. אבל לענין קדושין דחזקת כל הנשים רוצות להתקדש - כל שלא הזכיר לה פרעון מעיקרא - לשם קדושין נתכוונה. והיינו דאפילו אדכר פרעון - כל דשדיך ואשתיקה - מקודשת, דחזקה מינח ניחא לה וסתמא לשם קדושין קבלה כדאמר לה. ואפילו חזרה ואמרה לבסוף אין שקלי ודידי שקלי - אינה נאמנת דסמכינן אחזקה זו דהא סתמא קתני "או שחטף סלע מיד' וקדש מקודשת" כנ"ל.
ומדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרש' לזו בשלא חזר לו מן הפרעון אלא שאומר לה בפרעון זה תתקדש לי ונתקבל' פרעונ' ונתקבל' קדושיה והלכך בדאשתיקה יכולה שתאמר אין שקלי ודידי שקלי. אבל אם חזר ואמר "לא לשם פרעון אני נותן לך אלא לשם קדושין", אפילו בדאשתיקה -- מקודשת. וזה לשונו שכתב בפרק ה (פ"ה מהל' אישות): החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמר לה הרי את מקודשת בו קודם שתטלנו. ונטלתו ושתקה. אם היו ביניהם שדוכין הרי זו מקודשת. ואם לא שדך - אינה מקודשת עד שתאמר "הן", עד כאן.
והא דקתני "חזר ואמר לה התקדשי לי בו" -- לאו חזר מן הפרעון אמר אלא חזר לדבר עמה, כלומר חזר עוד ואמר לה התקדשי לי בו. ואין "חזר" זה שבכאן כמו "חזר ואמר לה" דברייתא דפקדון שהוא חזרה גמורה שאינו נותנו לפרעון אלא לקדושין. וכן נראה מדברי בעל הלכות.
וההיא נמי דחטף ורשכא הכי משמע דהא אמר לה אי יהיבנא לך מקדשת לי דאלמא בחזרת גזלה בלבד הוא רוצה לקדשה, ואי שדיך נתקבלה קדושיה ונתקבלה גזלתה ואינו חייב לשלם לה דמי ורשכא כלל. וכן נראה מדברי רש"י שפירש בפרק האיש מקדש גבי חטף סלע מידה מקודשת ואוקימנא בדשדיך דכיון דשדיך כי קבלתיה לגזל דידה לשם קדושין אחולי אחילתיה. והדברים עתיקים.
וכן משמע מן התוספתא דגרסינן בתוספתא דמכלתין בפרק ב הילך סלע זה שאני חייב ליך. אמר לה בשעת מתנה הרי את מקודשת לי. רוצה - מקודשת. אינה רוצה - אינה מקודשת. ולא קתני חזר ואמר לה ??? בגזל דידה וקדשה סתם. מפרש בירושלמי שהוא חייב לה לשלם כדי גזלה דלא אחל' גביה אלא אקנוייא לי' לשם מלוה והוא חייב לה כנגדו. וכדגרסינן התם בפרק האיש מקדש במה קדשה. ר' חגי בשם ר' פדת רוצה היא מקודשת לו ויהא חייב לה סלע. והא דחטף ורשכא דלמא אף הוא חייב לשלם לה את דמיו וא"נ התם שאני דמפרש לה בהדיא אי יהיבנא לך מקודשת -- דמשמע דבחזרתו בלבד הוא דמקדשה וכיון דאשתיקה אודויי מודה ליה ואחולי אחילתיה.
ולפי פירוש זה אפשר דאפילו אמר לה לפרעון וחזר ואמר לה לא לפרעון אלא לשם קדושין וקבלתיה ואשתיקה - מקודשת. ואפילו בדלא שדיך. וצריך עיון. והא דתניא בגזל ובחמס בגזל דידה קאמר וחטף סלע מידה פרושי קא מפרש אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת עד שנתייאשו הבעלים דקיימא לן כמאן דאמר סתם גזלה לאו יאוש בעלים הוא כדאיתא בפרקין דלקמן.
אמרו ליה ?התניא אף על פי שאין אשה נקנית בפחות משוה פרוטה אבל קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה: ותמיהא לי לדעת המקשה דאינו נקנית בפחות משוה פרוטה - מנא ליה? דהא עיקר קדושי כסף משדה גמרינן ליה בקיחה קיחה, וכיון דשדה נקנה בפחות משוה פרוטה - אף אשה בפחות משוה פרוטה?
ואפשר דסבירא ליה דסברא היא באשה. דאין אשה מקנה נפשה בפחות משוה פרוטה, וכדאמרינן בריש מכילתין אתתא בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה דזילא בה מלתא.
והא דשלח להו רבינא אתון דשמיעא לכי הא דרב הונא חושו לה להצריכה גט מספק תמיהה לן אם להצריכה גט מספק למה לי משום שתיקה דלאחר מתן מעות דארבעה זוזי בלאו הכי נמי צריכה גט מספק משום קדושי ציפתא מדשמואל דאמר חוששין שמא שוה פרוטה במדי ואיכא דדחו לה לדשמואל מהא דרבינא וכל הני דלא חיישי לה משום דשמואל ואחרים תירצו דהא איתתא משום דשמואל אצרכוה גט וכי שלחו לקמיה דרבינא לאו האי עובדא דציפתא שלחו קמיה אלא הכי שלחו ליה שתיקה דלאחר מתן מעית במידי דלאו פקדון כגון שזרק לה כסף תוך חיקה וחזר ואמר התקדשי לי בו מי מהניא דהא אנן לא תנן דלא מהניא אלא בפקדון אבל היכא דלא הוי פקדון מי מהניא דהא דרב הונא בריה דרב יהושע מפליג בינייהו ואהדר להו דאינהו דשמיעא להו הא דרב הונא ליחשו לה. ולא מחוור. אבל הנכון דבהאי עובדא דהכא אפילו שמואל מודה דאין חוששין שמא שוה פרוטה במדי דהא אמרה ליה והא לית ביה שוה פרוטה וגליא דעתה דלא בעיא לאקדושי לזה בפחות משוה פרוטה ובהא ודאי אפילו נתן לה מנה ואמרה איני רוצה אלא במאתים אינה מקודשת כלל ואפילו קדושי ספק עד שיתן לה מאתים וכיון דאמרה הכא שאינה רוצה להתקדש אלא בדבר שישוה לה ש"פ בכאן ל"ל למיחש תו שמא שוה פרוטה במדי וזה מבואר כנ"ל:
ולענין הלכתא בדשמואל איכא לדחויא מהא דרב חסדא הלא ס"ל כותו' ורבנן דפרשי מההיא משפחה אמרי' דלאו משום דס"ל כשמואל דאלמא לאו הלכתא היא מיהו כיון דחזינ' בההיא דקדיש ביומא דשיקא דרב אחא ורב יוסף מצרכי לה גט כשמואל אית לן למיחש לה להחמיר וכן פסקו הגאונים ז"ל וגם הרמב"ם ז"ל:
האי איתתא דהוי מזבנא ורשכי כו'. עד שיכולה למימר שקלי ודידי שקלי איתיבי' רבא כו' עד הא בדשדיך הא בדלא שדיך. פי' דכיון דאיכא שדוכין כי שתקה בשעת מתן מעות מתרצית היא בדבר ומקניא ליה מאי דחטף מינה לקדוש' בה:
ולענין טבעת שאול' מסתברא דאין מקדשין בה אלא א"כ היא שאולה אצלו לזמן ויש בהנאת תשמישה שוה פרוטה היא מקדשה בזכות שיש לו בה שמקנה לה ויש בו שוה פרוטה וכן אם נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר טבעת אחד וקדשה בה אינה מקודשת דהא איהו מחייב להדורי גופא לנותן דאי לא לא קנה כדאמרינן גבי אתרוג לא החזירו לא יצא וכיון דכן כי יהיב לאשה נמי ע"מ להחזירה לו היא ואין אשה מתקדשת במתנה על מנת להחזיר כנ"ל:
הא דאמרינן כדמתרגם רב יוסף אף על פי דיונתן בן עוזיאל הוא שתרגם נביאים לפי שרב יוסף היה סגי נהור ולא יכול ללמוד דברים שבכתב על פה היה רגיל בתרגומו וכההיא דאמר רב ששת בפ"ק דברכות אנן בדידן ואינהו בדידהו:
מולידין בנין מנשי חבריהון וכי תימא ובלאו תרגום דרב יוסף נמי תיפוק לי' דהא כתיב בקרא ניאוף ויש לומר דאי לאו דרב יוסף ה"א בדמים נגעו היינו מרציחה וכי כתיב באידך קרא על כן תאבל הארץ עליה קאי דהוא בתרא וכי תימא ואכתי אמאי חמירא מדור המבול אטו בדור המבול לא הוה הכי והא כתיב כי הפחות כל בשר את דרכו וי"ל דהיא הנותנת דכיון שחטאו בה בדור המבול ונענשו עליה והם חזרו ושנו בחטאתם שראוי להחמיר בעונשם:
לא נגזרה על דגים שבים. פירוש שלא השחית כל בשר דרכו על הארץ ולא נענשו בעין הארץ. מכאן אמרו בתוס' דהא דגרסינן התם בהגדה עורזילא דימא היכא הוה קאי בתיבה דטעותא היא שהרי לא נגזרה גזירה על דגים שבים אלא ה"ג עורזלא דימא והיא עופר הראם:
ה"ג אלא מי כתיב ופרצו פרצו כתיב ונוסחי דלא גרסי אלא הכי בעי לפרושי ודכותיה בתלמודא טובא:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק א (עריכה)
שקלתיה ואישתק'. פי' דוק' ואישתק' הוא אמרה אין מקודשת ואע"ג דלא שדיך דתו לא מצי למימר אין שקלי ודידי שקלי דהא גלית דעת דלשם קדושין שקלתי' ומחלו לה וקיבלתו לשם קדושין וכן יש לדקדק מדאמרינן לקמן גבי חוב ומחלק בין היכ' דשתק' ובין היכא דאמרה אין. ואע"פ שיש לחלק בין חוב לגזל נ"ל שדין אחד להם וכך פסק רבינו יצחק זצוק"ל וקדשה מקודשת: פי' סתמא קאמר אע"ג דאישתק' כדין כל קדושין דעלמ' דאי בדאמר' אין הוה ליה למיתני רצתה מקודשת לא רצתה אינה מקודשת כדתני לקמן גבי חוב אלא לאו ש"מ אפי' כי שתק' מקודשת: (כי תנאי כצ"ל.) כדתני' ההיא בחליפין. אבל בתורת דמיה בעינן פרוטה ומכי יהיב ליה פרוטה קנה כל השדה ושאר המעות זוקף עליו במלוה כדאמרי' בפ' השוכר את האומנין בהלכו' כל החוז' בו. אבל אי יהיב ליה פחות מש"פ לא קנה ואע"ג דזקפן עליו במלוה. א"נ אם רצונו ליתן שדהו מתנה לחברו ואינו ידוע לכתוב לו שטר וגם היה השדה רחוק ממנו שלא היה יכול להחזיק בו וירא שמא יחזור בו מקבל ממנו פרוטה ואמר לו הרי שדי קנוי' לך בפרוטה זו דקרקע נקנה בכסף:
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק א (עריכה)
דינא גמירי. כלומר וכי הנשים הן בקיאות בדיני ממונות שיודעות שמה שאדם נותן לה בתורת קדושין אם אינה מתרצה בדבר ותשליכם ויאבדו לא תהא חייבת לשלם דתימ' דהואיל ולא השליכם נתרצית בקדושין הלא אין דרך אשה לדעת דיני ממונות שהרי אינה מתעסקת בדינם כדאמרינן בהדיא בהאי פירקא אבל דינין אימא איש דבר משא ומתן אין אשה לא. אבל במידי דמעשר שני לא אמרינן הכי כמו שביארנו בנדה פרק תינוקת ובהדיא אמרינן בפ' האיש מקדש אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה וכו':
והלכתא כרבא ורב אחאי דכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא ואפילו קבלה תחלה בתורת קדושין הילכך הויא מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי דהלכ' כשמואל. ואיכא מ"ד דהואיל ואסיקנא בגמרא אנן לא שמיע לן כלומר לא אמרה לנו ולא אחר משמו אתון דשמיע לכו חושו לה חיישינן. ונפקא מינה אם קדשה בדבר שאינו מתקיים ואינו שוה פרוטה ויש בתוכו שוה פרוטה אי חיישינן לרב הונא הויא מקודשת בספק ואם בא אחר וקידש תצא מזה ומזה ומשום דשמואל ליכא הואיל ואינו מתקיי' כדכתבינן. וכן נראה דעת הרי"ף שהביא אתון דשמיע לכו חושו לה דמה צורך להביאה תיפוק לי משום דשמואל ודעת הר"ם כדכתבינן דהלכתא כרבא כמו שביאר פרק ה'. הילכך אם אינו מתקיים אינה מקודשת כלל. מכלל דרישא כי אמר לה בשעת מתן מעות:
וורשכי ורטל"ש:
ודידי שקלי. מפני שהם שלי לקחתים ולא לקחתים בתורת קדושין אבל אי אמרה הן (אינה) הוי ודאי מקודשת:
קדשה בגזל אסיקנא בפרקין דלקמן פרושי קא מפרש קדשה בגזל בחמס ובגנבה כיצד כגון שחטף סלע מידה. אבל גזל או חמס דאחרים אינה מקודשת אא"כ נתייאשו הבעלים:
גזלן לא יהיב דמי. חמסן יהיב דמי:
דשדיך איכא מאן דאמר ששאלה אחר שגזלה אם רוצה להתקדש לו בכסף שגזלה או שחמסה שיתננו לה בכסף קדושיה ואמרה הן אע"פ ששתקה בשעת מתן מעות מקודשת דהא נתרצית כבר ותו לא יכלה למימר דידי שקלי:
ומסתברא אע"פ ששידך זה כמה אפילו קודם שגזלה וכ"נ מלשון הר"ם שכתב פרק ה' אם לא שידך אותה מעולם. והטעם דהואיל וכבר רצתה להתקדש לו בתורת קדושין נטלם ותו לא מצי למימר שלא נתרצית וכן עיקר:
כי התם גבי כנסי סלע זה בפקדון דתני בשעת מתן מעות מקודשת ואוקימנא לעיל דאשתיקא. בחליפין ולא בתורת דמים:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה