קידושין כ ב

על הש"ס: ראשונים | אחרונים
זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה אמר ליה התם הא אהדריה קרא דתני דבי רבי ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים אימא לידחי אבן אחר הנופל תלמוד לומר (ויקרא כה, מח) אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו ואימא גאולה תהיה לו כי היכי דלא ליטמע בין העובדי כוכבים הא לענין פדיון נחמיר עליה מדרבי יוסי ברבי חנינא אמר רב נחמן בר יצחק תרי קראי כתיבי כתיב (ויקרא כה, נא) אם עוד רבות בשנים וכתיב (ויקרא כה, נב) ואם מעט נשאר בשנים וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות אלא נתרבה כספו מכסף מקנתו נתמעט כספו כפי שניו ואימא הכי קאמר היכא דעבד תרי ופש ליה ד' ניתיב ליה ד' מכסף מקנתו עבד ד' ופשו ליה תרתי ניתיב תרתי כפי שניו א"כ נכתוב קרא אם עוד רבות שנים אם מעט נשאר שנים מאי בשנים נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו נתמעט כספו בשנים כפי שניו אמר רב יוסף דרשינהו רב נחמן (בר יצחק) להני קראי כסיני (סימן עבד בית חצאי' בית עבד קרובים) בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעובד כוכבים נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו (ויקרא כה, כו) גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אאינו נגאל לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן א"ל לאו אמרת התם נמכר כולו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו אמר אביי אם תימצי לומר בנגאל לחצאין גמשכחת לה לקולא ולחומרא לקולא זבניה במאה יהב ליה חמשין פלגא דדמי ואשבח וקם על מאתן אי אמרת נגאל לחצאין יהיב ליה מאה ונפיק ואי אמרת אין נגאל לחצאין יהיב ליה מאה וחמשין ונפיק והאמרת נתרבה כספו מכסף מקנתו כגון דאוקיר וזל ואוקיר משכחת לה לחומרא זבניה במאתן יהיב מאה פלגי דדמי ואיכסף וקם על מאה אי אמרת נגאל לחצאין יהיב ליה חמשין ונפיק ואי אמרת אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו גביה יהיב להו ניהליה ונפיק בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אינו נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דילמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי א"ל ממדרשו של ר"ש נשמע שלוה וגואל וגואל לחצאין דתניא (ויקרא כז, יט) אם גאל יגאל דמלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין אמר ר"ש מה טעם לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה החוזרת לבעליה ביובל הורע כחו ושאינו לוה וגואל וגואל לחצאין מקדיש שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה זיוצאה לכהנים ביובל יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין האי מוכר בית בבתי ערי חומה נמי הואיל והורע כחו חשאם מלאה לו שנה תמימה ולא נגאלה נחלט יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאין איתיביה (ויקרא כז, יט) אם גאל יגאל מלמד שלוה וגואל וגואל לחצאין שיכול והלא דין הוא ומה מוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעליה ביובל הורע כחו שאין לוה וגואל וגואל לחצאין מקדיש שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים ביובל אינו דין שהורע כחו שאין לוה וגואל וגואל לחצאין מה למוכר שדה אחוזה שכן הורע כחו ליגאל מיד תאמר במקדיש שיפה כחו ליגאל מיד מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שיפה כחו ליגאל מיד ואין לוה וגואל וגואל לחצאין לא קשיא
רש"י
עריכה
זה הנמכר לעבודת כוכבים עצמה - לחטוב עצים ושאר צרכיה ולא לשם אלהות:
הא אהדריה קרא - לכל ישראל לרחם עליו:
לידחי אבן אחר הנופל - אדחה אבן שלא תהא לו גאולה:
רבות בשנים - משמע שיהא רבוי בשנים וכי אפשר להיותן מרובות על שש או מועטות:
אלא - ה"ק אם יש רבוי בדמיו שנתרבה בתוך שנים הללו כגון שהשביח מכסף מקנתו חשוב כמשעת קנייה להקל:
נתמעט כספו - בתוך שנים הללו חשוב אותו כפי דמי שניו של עכשיו:
ניתיב ליה - דמי ארבע שנים ולא איירי קרא לא בהשביח ולא בהכסיף:
לחצאין - הגיע ידו לדמי חצי גרעונו יתנם וימעט חצי שניו מעליו:
או אין נגאל - כלל אלא א"כ מצא כדי גאולתו:
שדה אחוזה - כתיב בה ומצא כדי גאולתו ולא לחצאין והכא כתיב ישיב גאולתו ולא כתיב כדי:
או דילמא לקולא אמרינן - דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמיה והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל והיכא דהוי חומרא אמרינן דאינו נגאל כדאמר קרא גבי השביח והכסיף דאזלינן לקולא:
לאו אמרת - לעיל (דף יח.) גניבו חמש מאות ושוה אלף לדברי הכל אינו נמכר אלמא ונמכר כולו ולא חציו משמע הכא נמי דכתיב (ויקרא כה) או השיגה ידו ונגאל כולו ולא חציו משמע:
משכחת לה לקולא - דהויא לה הגאולה קולא גביה לטובתו ומשכחת לה לרעתו:
זבניה במאה - קנאו במנה ויהיב ליה האי עבד בתר הכי חמשים בגאולת חציו אי אמרת הויא גאולה כי אייקר תו לא ברשות דמריה אייקר אלא פלגיה ואם בא עכשיו לגמור פדיונו יהיב ליה מאה ונפיק:
ואי אמרת אינו נגאל - אייקר כוליה ברשות דמריה ויהיב ליה מאה וחמשין:
והא אמרת נתרבה כו' - דהיכא דנשבח אין מחשבים לו אלא כשעת מקנתו:
דאייקר וזל ואייקר - שקנהו במאתים והוזל ועמד על מנה וחשיב ליה כפי שניו ונתן לו חמשים ולא הספיק לגמור פדיונו עד שהוקר ועמד על מאתים: ה"ג במסקנא ואי אמרת אינו נגאל לחצאין הני מאה פקדון נינהו גביה יהיב ליה ניהליה ונפיק. ול"ג והא אמרת נתמעט כספו כו'. ואי אמרת אינו נגאל לחצאין לא קנאן האדון בתורת גאולה ועכשיו שהכסיף הוא עומד כוליה לפדותו והנך זוזי הוו פקדון גביה ויהיב להו ניהליה ונפיק:
המוכר בית בעיר חומה - שהוא נגאל עד שנה ולא יותר:
נגאל לחצאין - אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה או לא:
גאולתו - ימים תהיה גאולתו:
היכא דגלי - בכדי גאולתו למימרא דכולה גאולה בעינן גלי:
והיכא - דלא כתיב בה כדי לא מייתינן ליה:
שלוה - אם אין לו לוה מאחרים וגואל מה שאין כן מוכר בשדה אחוזה דבעינן והשיגה ידו (ויקרא כה) משמע נמי שגואל לחצאין:
ואם גאל יגאל - במקדיש שדה אחוזה:
לפי שמצינו כו' - ר"ש דריש טעמא דקרא בכל דוכתא (ב"מ דף קטו.) והכא נמי יהיב טעמא לקרא ואשמעינן דהקפידה תורה לחזור שלא תפקע אחוזה מיורשים לפי שיפה כח מוכר שאין נחלתו נפקעת שהרי חוזרת לו ביובל לפיכך לא חש ליפות כחו ללוות ולגאול לחצאין אבל מקדיש לפי שהורע כחו להפסיד נחלתו ביובל כדכתיב (ויקרא כז) והיה השדה בצאתו ביובל קדש וגו' ומתחלק לכהנים ייפה הכתוב כחו בתחלת פדיונו ללוות ולגאול לחצאין ומהכא אית לן למיגמר נמי מוכר בית בבתי ערי חומה דלוה וגואל וגואל לחצאין שהרי הורע כחו ליחלט בסוף שנה ולא יצא ביובל:
איתיביה - דקתני סיפא מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שאין לוה וגואל וכו':
מוכר שדה אחוזה הורע כחו ליגאל מיד - עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח כדכתיב (שם כה) במספר שני תבואות ימכר לך אין מכירה פחותה משתי שנים מעת לעת ואח"כ גואל בגרעון כסף כדכתיב (שם) לפי רוב השנים וחשב את שני ממכרו וגו' כמה שנים הם משלקחה עד היובל שהיה עתיד להחזיר לבעלים עשרים שנה ודמיה עשרים מנה הרי שקניית תבואות כל שנה במנה וכן יגרע לכל שנה שאכלה לפי גאולתו:
תוספות
עריכה
גאולתו גאולתו גמר. נראה לר"ת דלאו ג"ש גמורה היא אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דאי ג"ש גמורה היא א"כ מאי קאמר או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן הא כיון דהוי ג"ש בין לקולא בין לחומרא אית לן למילף דאין ג"ש למחצה וכן משמע לקמיה גבי בתי ערי חומה קאמר היכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי ואי ג"ש היא אפילו היכא דלא גלי נמי:
איתיביה. פי' מסיפא דקתני מוכר בית בבתי ערי חומה יוכיח שאינו לוה וגואל וגואל לחצאין ואם תאמר מאי פריך לרבי שמעון דילמא הך ברייתא אתיא כוותיה דרבי שמעון והא דקאמר לעיל גבי בתי ערי חומה שלוה וגואל וגואל לחצאין היינו בתר דרבי לן קרא במקדיש אם גאל יגאל אבל
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק א (עריכה)
רג א מיי' פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ח:
רד ב מיי' פ"ב מהל' עבדים הלכה ז':
רה ג מיי' פ"ב מהל' עבדים הלכה י':
רו ד מיי' פ"ה מהל' ערכין הלכה ב', סמג עשין קנד:
רז ה מיי' פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה ט"ו:
רח ו מיי' פי"א מהל' שמיטה ויובל הלכה י"ז:
ראשונים נוספים
או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פרש"י ז"ל דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן והיכא דהויא קולא לדידיה אמרינן דנגאל והיכא דהויא חומרא לדידיה אמרי' [דאינו נגאל] כדגלי קרא גבי השביח והכסיף דאמרינן לקולא.
ואינו מחוור לי, דאי גמרינן ג"ש ע"כ בין לקולא בין לחומרא אמרינן כי התם ואין גזירה שוה לחצאין ואי לא גמרינן ג"ש הוה ליה למימר מאי טעמא לא גמרינן לה אי נמי הוה ליה למימר היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמרינן לקמן.
ומשמע דהכי פירושא: או דילמא כי גמרינן שום ג"ש ה"מ להקל על העבד שמצינו שהקילה תורה עליו אבל ג"ש זו שהיא להחמיר עליו לא גמרינן לה דהוה סבירא ליה דכל זמן שאתה מונעו מלגאול עצמו לחצאין אתה מחמיר עליו אעפ"י שאפשר שתהא מקל עליו בדמי פדיון כדלקמן והאי דלא אמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי משום דעדיפא מינה קאמר דאפי' למסקנא דלקמן דאפי' היכא דלא גלי מייתי ליה הכא לא אמרינן ואמר ליה אינו נגאל דגלי ביה קרא נגאל כולו ולא חציו ואתי אביי ואמר כי אמרת נגאל לחצאין משכחת לה לקולא ומשכחת לה לחומרא אמר כשתמצא לומר נגאל מפני שהוא כוון להשיב על מה שאמר נגאל לחצאין מפני שהיא קולא ואעפ"י שזה בכלל זה תפש לו אותו לשון עצמו שהוא משיב עליו.
וי"מ או דילמא לקולא אמרו לחומרא לא אמרי' כלומר זה הג"ש של גאולתו גאולתו דעבד ושדה אחוזה להקל על שדה אחוז' (כדאמרה) [נאמרה] בהשביח והכסיף כשם שאתה מיקל בעבד כדאיתא במסכת ערכין [דף ל, א] ולא נאמרה להחמיר על העבד שהתורה הקילה עליו מדכתיב עמך במאכל ובמשתה:
הא דאמרינן במקדיש שדה אחוזה דנגאל לחצאין. אי קשיא הך דאמרי' בערכין דף כ"ה ע"א אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו לא קשה התם שאני שהרי לשנה הבאה משועבד הוא בשעבודו הא' ואינו גאולה עד שיגאלנו להוציאו מרשותו לגמרי כלומר שמה שיפדה לא יחזור לשעבודו. הראב"ד ז"ל:
וכי יש שנים מרובות ויש שנים מועטות. פירש רש"י וכי אפשר להיות מרובות משש או מועטות משש. וקשיא לי חדא דהא משמע דבשנים קא קשיא ליה כדאמר בסמוך, אם כן לימא קרא אם עוד רבות שנים ואם מעט נשאר שנים, מאי בשנים, דאלמא (הא) [דקא] קשיא ליה. ועוד היכי מקשה להדיא וכי יש יותר משש או מועטות משש, [הרי] (ו)פלוגתא דתנאי היא וקיימא לן כרבנן דאמרי מוכר עצמו נמכר לשש ויותר על שש. ונראה לי דהכי פירושו וכי יש שנים מרובות, דבשנים משמע דיש ריבוי בגופן של שנים או מיעוט בגופן של שנים, אלא נתרבה כספו, דהיינו כאילו נתרבו השנים דמלאכת השנים נתרבה כנ"ל.
או דלמא לקולא אמרינן לחומרא לא אמרינן. פירש רש"י דגאולת חצאין יש בה להקל ולהחמיר כדלקמן, והיכא דהוי קולא לגביה אמרינן דנגאל, והיכא דהויא חומרא לגביה אמרינן דאינו נגאל, כדגלי קרא גבי השביח והכסיף. פירוש לפירושו דגזירה שוה לא ילפינן כלל, וכיון שכן מסתברא דנגאל לחצאין, הואיל ואשכחן דאקיל רחמנא גביה, וכיון דמהאי טעמא אתי' ביה אף אנו נאמר דדוקא לקולא לגבי דידיה אמרינן לחומרא לא אמרינן, דממקום שבאת מהשביח והכסיף. [אולי חסר כאן איזה תיבה]. והראב"ד פירש גזירה שוה זו לא נשנית אלא להקל על שדה אחוזה, שנלמד אותו מעבד עברי לענין השביח והכסיף כדאיתא בערכין, אבל להחמיר על עבד הנמכר לגוי לא נאמרה, שאין לנו להחמיר עליו ולהקל לגוי אלא אם כן נתפרש בו.
והא דאמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא. ולא קאמר אם תמצא לומר אינו נגאל לחצאין משכחת לה לחומרא וכו'. פירש הראב"ד משום דאביי לסיועי לרב ששת אתא. כלומר לא תיחוש לה להך דרשה דקא דרשת ביה ונגאל כולו ולא חציו, דאף על גב דלקולא אזלינן ביה ולא לחומרא, אף כשתמצא לומר נגאל לחצאין אינו קולא גרידא לגביה, דיש בו להקל ולהחמיר ולהאי פירושא לא תיקשי לן אמאי לא קאמר או דלמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי כדאמר בסמוך, דהכא על כרחין איכא לגזירה שוה לגבי שדה אחוזה למילף עליה מעבד עברי לענין השביח והכסיף.
אי אמרת אין נגאל לחצאין הנך מאה פקדון נינהו. תמיהא לי היכי הוו פקדון, והא איהו לפרעון קבלינהו, דאף כשתמצא לומר דאינו נגאל לחצאין, היינו שאינו יכול לכוף את האדון לקבל פדיונו לחצאין, אף על גב דבעלמא הוי פרעון, כדאמרינן במציעא (עז, ב) פרעיה זוזא זוזא פרעון הוי, אבל אי ארצייה ואתרצי וקביל לפרעון אמאי לא הוי פרעון, כיון דקבליה קבליה, ואף כשתמצא לומר שאסור לגאול לחצאין כשם אסור לגאול תוך שתי שנים, כדתנן בערכין פרק המוכר שדהו (כט, ב) דתנן התם המוכר שדהו בשעה שהיובל נוהג אינו מותר לגאול פחות משתי שנים שנאמר (ויקרא כה, טו) במספר שני תבואות ימכור לך, ואמרינן עלה בגמרא אחד הלוקח ואחד המוכר קיימי עליה בעשה, אפילו הכי אי עבר וקביל קביל ואפריק עליה. ועוד דבתוך שנישנים איכא עשה משום דכתיב במספר שני תבואות ובעינן שנים (תקנה) [כתקנתן] וליכא, אבל בגאולת חצאין לא אשכחן ואיכא למימר דהכא בדקביל סתם, וכאותה שאמרו במסכת שבועות (מא, ב) ואל תפרעני אלא באפי תרי דתנו הלכתא, אזל ופרעיה בין דיליה לדיליה ואתניסו כו', ואמר אין קבלתינהו מיניה מיהו אמינא ליהוו פקדון בידי עד דמייתי תרי דתנו הלכתא ומקיים תנאיה. והכא כיון דקבלינהו סתם ומדינא לא הוי פרעון, דבר תורה חשבינהו להו כפקדון עד דפרע ליה דמי כוליה. אבל אי אתנו בפירוש שיהא פרעון בין שתמצא לומר נגאל או אינונגאל פרעון הוי, ויהיב ליה מאי דאישתאר עליה ונפיק.
ומהכא נמי משמע דאף כשתמצא לומר נגאל לחצאין, בעבד אינו עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד. ואם קרקע הוא כגון בית בבתי ערי חומה אינו נוטל חצי פירותיו, אלא כולהו פירות דלוקח הוו, עד דפרע ליה כוליה, דאי לא תימא הכי היא נמי כי אתרצי וקביל חצי דמיו הא אפריק פלגיה וזכה בחצי פירותיו מעתה, ואם כן היכי קרינן להו פקדון, אדרבה פרעון גמור הוי, והלכך מסתברא לענין ממשכן שדהו שגואל לחצאין מדינא כדבעינן למיכתב. אי גאל לחצאין פירי מיהא כולהו דמלוה נינהו, דכוליה שדה אשתעבודי אשתעבד לכולה מלוה, ועד דפרע ליה כולה מלוה לא שקיל פירי ולא כלום.
וכן נראה דעת ה' ר' שמואל בר מאיר בבבא בתרא פרק בית כור (קד, ב) גבי היו שם נקעין עמוקין י' טפחים אין נמדדין עמה, ואקשינן נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשו באפי נפשייהו, ופירש הוא ז"ל נהי נמי שאינו בכלל השדה לענין פדיון, יפדו בפני עצמן לחשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, ונפקא מינה שנגאלין בפני עצמן. ולפום ריהטא קשיא לי לפירושו דהא מקדיש שדה אחוזה דברי הכל נגאל לחצאין, ואפילו הוי מכלל השדה נגאל הוא לחצאין. אלא שדעת הרב ז"ל דהא דאמרינן גואל לחצאין, לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה. דגזבר אומר לו שדה הקדשת ולא חצי שדה. אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי הדמים שעד היובל, ונ"מ שחצי השדה אינו נחלט לכהנים ביובל והוא הדין לממשכן שנות לו חצי דמים ולכשיהיה לו חצי דמיו האחרים יתן לו, וכן (משמע) [מצאתי] להרמב"ן נר"ו בממשכן שהדין כנראה שאינו יכול לפדות חציו בחצי דמיו והוא הדין לב' שדות בהלואה אחד.
מדאיבעיא לן. בעבד עברי ובבית בבתי ערי חומה אם נגאלין לחצאין או גמרינן גאולתו גאולתו משדה אחוזה, שמע מינה דמשכונא בעלמא נגאלת לחצאין.
בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת עבד עברי הנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין. פי' דאי אית ליה למפלח ארבע שנין ופדיונו מנה ולית ליה אלא חמשין כדי חציו דיהיב חמשין ונגאל חציו ועובד שני שנים הראשונים ויוצא אבל אין לומר שיעבד שתי שנים האחרונים בחמישים הנשארין שהחמשין הנשארין חוב הם עליו ודין הוא שיתפרע מהם האדון לאלתר תדע דהא אם איתא שנמכר לעכו"ם נגאל לחצאין ה"ה נמכר לישראל או משום דילפינן שכיר שכיר או משום דוא"ו מוסיף על ענין ראשון והאיך אפשר לומר שיהא עבד זה היום מותר בשפחה ולמחר אסור ואח"כ מותר כשיחזור לעבודתו אלא ודאי אם איתא דנגאל לחצאין כך יהא דינו כמו שאמרנו:
גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אין נגאל לחצאין או דלמא לקולא אמרי' לחומרא לא אמרינן. פי' האי ג"ש מקובלת היא דהכי ילפינן לה התם במסכת ערכין בהדיא דגמר' שדה אחוזה מנמכר לעכו"ם לענין הכסיף והשביח דאזלי לקולא דמוכר בפדיונו ולהכי אמרינן כיון דגמרינן להאי ג"ש יליף נמי עבד עבד משדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין או דילמא לקולא אמרינן כגון השביח והכסף דהוי קולא דיליף שדה אחוזה מעבד לחומרא לא אמרינן דלגמר עבד עברי חומרא זו משדה אחוזה דאינו נגאל לחצאין דאע"ג דבעלמא כי דיינינן ג"ש מקובלת לגמרי דיינינן לה בין לקולא בין לחומרא שאני הכא דגלי רחמנא בעבד עברי דניזיל בכלהי דיניה לקילא דידי' כגון לענין טוב לו עמך ולענין השביחו הכסיף כך פי' רבינו הגדול ז"ל:
א"ל לאו אמרת התם ונמכר כלו ולא חציו ה"נ נגאל כולו ולא חציו וכן הלכתא:
אמר אביי אם תמצא לומר נגאל לחצאין כו'. תמיהא מילתא כיון דאסיקנא דאין נגאל לחצאין מאי האי דאמר אביי את"ל נגאל לחצאין דלאו הלכתא ומאי אתא אביי השתא לאשמועינן. ואיכא למימר דאביי אדלעיל קאי דקאמרינן לקולא אמרי' ולא אמרי' לחומרא לא אזלינן וקאמר דלעולם לא מיצטריכינן למדרש ונגאל כלו ולא חציו דבר מהכי שמעינן במג"ש דגאולתי גאולתו משדה אחוזה דמאי דקאמר דלחומרא לא דיינינן אלו הוי נגאל חצאין קולא לעולם הכי נמי דלא דיינינן ג"ש דאינו נגאל אבל כיון דחזינן דאפי' אי אמרת נגאל לחצאין זימנין דהוי חומרא אי אמרת אינו נגאל לחצאין זמנין דהוי לקולא לא ממנעינין דלא נדרוש ג"ש דאינו נגאל. והא דטרחינן לפרושי היכי משכחת לחצאין דהוה קולא לא הוה מצטרכינן לה דהא בלאו ה"נ כל נגאל לחצאין קולא הוא עד דאיכא יוקרא וזולא והיינו טעמא דמאן דחשיב ליה לעיל דקולא היא כיון דמסתמא הוי קולא אלא דכיון דביוקרא וזולא נמי משכחת לה לקולא פריש לה אגב דפריש דמשכחת לחומרא וזה מבואר:
בעא מיניה רב הונא בר חיננא מרב ששת המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר או דילמא היכי דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי. פי' הכא ודאי לית לן ג"ש מקובלת דאי לא לא סגיא דלא דיינינן לה דליכא הכא טענה דילמא לחומרא לא דיינינן כדאיכא בעבד עברי אלא ודאי דהכא ילמוד סתום מן המפורש הוא דכשם שפי' הכתוב בשדה אחוזה שאינו נגאל לחצאין כדכתיב כדי גאולתו הכי נמי דיינינן בבתי ערי חומה או דילמא לא נלמד סתום מן המפורש והיינו לישנא דאמרינן היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי וכן נמי באידך דמבעיא לן במוכר בית בבתי ערי חומה אם נגאל לקרובים או לא ילמד סתים מן המפורש ומסתמא דאינו נגאל לחצאין ואינו נגאל לקרובים:
דתניא אם גאל יגאל את השדה המקדיש אותו מלמד שלוה וגואל לחצאין וכן הלכתא. ואי קשיא לך הא דאמרינן במס' ערכין אמר הריני נותן דבר שוה בשוה אין שומעין לו כלומר דמקדיש שדה אחזה נגאל לחשבון זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף דהוי סלע ופונדיון לשנה ואם אמר שנותן בכל שנה ושנה סלע ופונדיון אין שומעין לו אלמא אינו נגאל לחצאין ואיכא למימר דשאני התם שאע"פ שנותן דינר ופונדיון בשנה עדיין כל השדה מיקדש בשביל חיוב של שנים אחרות ואין כלום ממנו יוצא לחולין לגמרי וכל שנה ושנה עומד בשעבודו אבל כשנותן פדיון כל מקצתו לגמרי ויוצא לחולין נגאל לחצאין:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה