קידושין יט א

מידע על מהדורת ויקיטקסט • דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לעמוד זה • מהדורה מבוארת

תלמוד בבלי - גמרא | רש"י | תוספות | עין משפט

| ראשונים נוספים
על הש"ס: ראשונים | אחרונים

מי שאני ולרב נחמן בר יצחק דאמר אפילו לרבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לקידושין ניתנו במאי מוקים לה מוקים לה כרבי אליעזר דאמר לשפחות אחר שפחות הוא דלא מצי מזבין לה אבל לשפחות אחר אישות מצי מזבין לה בעי ריש לקיש מהו שמייעד אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא בנו כל דהו או דילמא בנו דומיא דידיה מה הוא גדול אף בנו גדול אמר רבי זירא תא שמע (ויקרא כ, י) איש ^אפרט לקטן אשר ינאף את אשת איש ^בפרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד אם כן מצינו אישות לקטן ואלא מאי אינו מייעד אמאי קא ממעט ליה קרא תיפשוט מינה דמייעד אמר רב אשי ^גהכא ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזיא ליה מהו דתימא כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה מתחייב באשת איש קמ"ל מאי הוי עלה תא שמע אמר ר' אייבו א"ר ינאי ^דאין יעוד אלא בגדול אין יעוד אלא מדעת תרתי מה טעם קאמר מה טעם אין יעוד אלא בגדול לפי שאין יעוד אלא מדעת ואיבעית אימא מאי מדעת ^המדעת דידה דתני אביי בריה דרבי אבהו (שמות כא, ח) אשר לא יעדה מלמד שצריך ליעדה הוא תני לה והוא אמר לה בקידושי יעוד ואליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו רב נחמן בר יצחק אמר אפילו תימא לקידושין ניתנו, ^ושאני הכא דאמר רחמנא יעדה מאי ר' יוסי בר' יהודה דתניא יעדה והפדה צריך שיהא שהות ביום כדי פדייה מכאן א"ר יוסי ברבי יהודה אם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת אלמא קסבר מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו רב נחמן בר יצחק אמר ^זאפילו תימא לקידושין ניתנו שאני הכא דאמר רחמנא והפדה:

אמר רבא אמר רב נחמן ^חאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי ברבי יהודה לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושי הכא נמי ל"ש ואמר רבא א"ר נחמן ^טהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ברבי יהודה לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו האי הלואה היא והיא גופא משכון היא

רש"י

מי שאני - כיון דנישואין דאורייתא נינהו נפקא לגמרי מרשותיה:

ולרב נחמן דאמר - לקמן לר' יוסי בר' יהודה נמי במעות הראשונות היא מתקדשת דקידושין דאב נינהו במאי מוקי לה ואפילו אירוסין עושה היכי הדר מזבין לה:

מוקי לה כרבי אליעזר - גרסינן:

דאמר לשפחות אחר שפחות כו' - דקדריש כיון שבגד בה ועד השתא מהדרינן לאוקמה דלא כרבי אליעזר משום דשמותי הוא:

אמאי ממעט ליה קרא - הואיל וליתא:

תפשוט דמייעד - ומיהו מיעטה קרא ממיתה:

דמדאוריית' חזיא ליה - כלומר זקוקה לו באותה ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה כדתנן (נדה דף מה.) בן תשע שבא על יבמתו קנאה:

תרתי - הא חד הוא כיון דאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד אלא בגדול:

שצריך ליעדה - גרסי':

הוא תני לה והוא אמר לה - הוא תני למתניתין והוא אמר בה מנפשיה והאי טעמא דהאי צריך ליעדה רבי יוסי ברבי יהודה היא דאמר מעות הראשונות שקבל האב לאו לקידושין ניתנו ואין יעוד אלא בפרוטה שעליה לפיכך אין דעת האב בהן מתחילה ואם אינו מודיעה שתקבל עליה אין כאן קידושין:

לקידושין ניתנו - ונפקא מינה דהוה ליה מכר את בתו לאישות ואם יעדה ונתארמלה שוב אין מוכרה לשפחות לרבי עקיבא:

שאני הכא - דכתי' לשון יעדה למידרשה לשון דיעה:

יעדה והפדה - ואין יעידה אלא במקום פדייה שאם בא לייעדה בסוף שש צריך שיהא שהות ביום שאם תבוא לחשבון גרעונה דיהא עליה גרעון של פרוטה:

מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו - דאי קבל אב ע"מ להתייעד וקידושי יעוד תלויין באב אף על גב דליכא שהות נמי כיון דאמר בתוך שש תתייעד לי הוה ליה יעוד למפרע משעת מכירה:

תוספות

במאי מוקי לה כרבי אליעזר. פי' בקונטרס ועד השתא מהדרינן לאוקומי דלא כרבי אליעזר דשמותי הוא לפי' ר"ת דגריס הכא במאי מוקי לה כר' עקיבא צ"ל דעד השתא מהדר לאוקומי כרבי אליעזר משום דרבנן דר' שמעון קיימי כוותיה דאמרי אבל לא לשפחות אחר אישות ור' שמעון נמי הכי אית ליה אלא שמוסיף עוד אבל לא לשפחות אחר שפחות:

איש פרט לקטן. ואף על גב דקטן לאו בר עונשין הוא מ"מ איצטריך קרא למעוטי דקס"ד שיהא נהרג כיון שהאשה נהרגת על ידו.:

ומדאורייתא חזיא ליה. פי' בקונטרס דזקוקה לו וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה וליטמא לה כדתנן (נדה דף מה.) בן ט' שבא על יבמתו קנאה וקשה דזה אינו אלא מדרבנן ולפוסלה מן האחין כדתנן בהאשה רבה (יבמות דף צו:) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל ליורשה ולשאר דברים לא הויא כאשתו ולכן נ"ל דמדאורייתא חזיא ליה בעלמא כגון שהיה היבם גדול וקטן זה ביאתו ביאה כלומר שאם בא על אחת מכל עריות שבתורה מומתים על ידו מהו דתימא הואיל ומדאורייתא כו' כלומר אי לאו האי קרא דמעטיה ה"א מדאורייתא חשובה כאשתו קמ"ל שאינו קונה אותה אלא מדרבנן כדאמרינן בעלמא (שם) עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול:

תרתי. פי' בקונטרס הא בהא תליא כלומר חדא מילתא היא דכיון שאין יעוד אלא מדעת פשיטא דאין יעוד מועיל אלא בגדול שהרי קטן לא מצי לשוויי שליח לקדש וה"ר אלחנן פי' תרתי כלומר דסתרן אהדדי דרישא דאמרי' אין יעוד אלא בגדול משמע אפילו שלא מדעת מהני והדר אמרינן אין יעוד אלא מדעת משמע אבל שלא מדעת לא מהני:

אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדר' יוסי. תימה מאי אתא לאשמועינן פשיטא למה לא תתקדש אפילו היה אומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך היתה מקודשת מדין ערב כדלעיל (דף ז.) כ"ש שאמר לבתו וכי תימא דהכא לא שייך דין ערבות דהא לא דיבר למקדש א"כ לר' יוסי בר' יהודה דאמר דמקודשת בפרוטה אחרונה אטו נילף מינה דאם לא אמר כלום לא לבת ולא למקדש תהא מקודשת אלא ע"כ המכירה חשובה כאילו אמר אביה לבת התקדשי ביעוד א"כ המכירה נמי תחשב כאילו אמר למקדש וי"ל דלא הוי לא כאומר לו ולא כאומר לה אלא הכי מוכיח ע"כ קטנה יש לה יד לקבל קידושין מדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא שתייעד על ידי עצמה שאם לא היה מועיל בעלמא כשנותן לה רשות להתקדש מדעת ע"י עצמה לא היה אומר הכתוב שיהיה מועיל לענין יעוד וא"ת היאך היא מתקדשת באומר לה צאי וקבלי קידושיך והלא קטן לית ליה זכייה מן התורה כדמשמע פ"ק דב"מ (דף יב.) דקטנה אין לה יד לזכות בעצמה ואמרינן דמציאת הקטן לר' יוסי אין בו גזל גמור אלא מדבריהם בשלמא גבי יעוד דהתם דין הוא שתזכה בשאר שאינו אלא מחילת שיעבוד בעלמא וי"ל דבדעת אחרת מקנה לה יש לה זכייה מדאורייתא כדמשמע בפ' [האומר] (גיטין סה.) דפריך לרב חסדא דאמר אחד זה ואחד זה קונה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מההיא דאומר אדם לעבדו ולשפחתו העבריים הילך מעות הללו ופדה מהן מעשר שני ושפחה עברית קטנה היא ודחי בעציץ שאינו נקוב דרבנן מכלל שהיה רוצה להוכיח שזכה אפילו לאחרים מן התורה:

במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודה. אין לפרש דמיירי במשכון שלא בשעת הלואה דקני לה מדרבי יצחק דאם כן היה לו להביא כאן דרבי יצחק כמו שמביא לעיל (דף ח: ') גבי קידשה במשכון מקודשת ולעיל היה לו להביא דרבי יוסי ברבי יהודה אלא אפי' במשכון בשעת הלואה איירי ואפי' אין מחזיר לה משכון אלא שמוחל לה את המלוה ואע"פ שהמשכון בידו דהא המקדש במלוה שיש עליה משכון קאמר ולא המקדש במשכון וא"ת כיון דמקדש בהנאת מחילת מלוה אפילו בלא משכון אמרי' דמקודשת לעיל. ולמה אנו צריכין ללמוד מר' יוסי וי"ל דהיכא דאיכא משכון גרוע טפי דס"ד דלא סמכה דעתה כיון שאינו מחזיר לה משכון קמ"ל מילתא דרבי יוסי דמקודשת וא"ת היכי נילף מרבי יוסי ברבי יהודה מיעוד והלא ביעוד מחזיר לה המשכון היינו גופה דהא גופה משכון היא והכא אין מחזיר לה משכון וי"ל דפשיטא ליה דאין עיקר היעוד בחזרת משכון אלא מחמת מחילת שיעבוד המלוה לחוד ונ"ל לדקדק דקסבר ר' יוסי בר' יהודה דעבד עברי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי מה ענין זה אצל מלוה שיש עליה משכון אין כאן מלוה כלל אלא מקדשה בהקנאת גופה לעצמה ומיהו י"ל דע"כ לא בהקנאת גופה שהיא קנויה לו מקדשה דאם כן איך תקדש בלא שטר שחרור ובלא הפקר:

עין משפט ונר מצוה

ראשונים נוספים

רי"ף על הפרק

רא"ש על הפרק

חידושי הרמב"ן

מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/קידושין/פרק א (עריכה)

איש פרט לקטן. פירש הראב"ד פחות מט' שנים ויום אחד ולפטור את האשה שאין ביאתו ביאה והראב"ד השיב אם כן הוה ליה לאיפלוגי ולמיתני בדידה יכול שאני מוציא אף בן תשע ת"ל ואיש כדקתני בתורת כהנים ואיש אשר ישכב את אשה פרט לקטן יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד ת"ל ואיש לפיכ' פירשו דפחות מבן י"ג שנים ויום אחד קאמרינן ולפטור את הקטן עצמו ותימא הוא לפטור את הקטן פשיטא איכא למימר סד"א בעריות ליחייב צריכ', ואינו מחוור.

והפי' הראשון הוא נכון אף ע"ג דלא קתני הכא אי יכול שאני מוציא אף בן תשע שנים ויום אחד דכלהו מתני' לאו בחדא מחתא מחתינהו דהכא איצטריך למדרש אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ומשום הכי לא פליג למיתנא בדידה יכול שאני מוציא ותאני התם והוא הדין להכא ומיהו הא קשה דכיון דסיפא בבן ט' שנה ריש' נמי משמע בבן תשע ואיכא למימר גבי עריות לא מיקרי קטן כל זמן שלא הגיע לכלל שנותיו ויביא שני שערות שהרי קטן הוא לכל ענין והדבר ידוע ממקומות אחרים ולא הוצרך לפרש כאן:

ורב נחמן בר יצחק אמר אפי' תימא לקדושין ניתנו. פי' ונפקא מיניה למכרה לשפחות אחר אישות ושאני הכא דאמר רחמנא והפדה וגזירות הכתו הוא שאם אין ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה הרי הוא כמי שיצאו שש ולא יעדה ששוב אינו מייעד וטעמא דרבי יוסי דאמר מקודשת לשני לאו משום דבעי' (שעות) [שהות] מוהפדה דהא כיון דמודה דמעות הראשון לקידושין ניתנו אעפ"י שנתאכלו בהן היא דמתקדשת אלא מסברא דנפשיה נפקא ליה דלאו כאומר לה מעכשיו דמי אי נמי קראי משתמעי ליה הכי דכתיב ייעדנה להבא משמע.

וקש' לי, למאן דאמר לאו לקדושין ניתנו היכי תניא לקמן משל לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים והרי לא קדשה מעיקרא כלל ולא נתן לאביה כלום אלא בתורת שפחות איכא למימר התם דר' יוסי הוא דקאמר להו לרבנן לדידכו דקא אמריתו אם רצה ליעד מייעד אי אפשר שאפי' נתן לה בתורת קדושין אינו אלא כאומר לאחר שלשים יום שאם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ולא זכתו בה תורה מעכשיו והא דאקשינן נמי בקמייתא משל למאן וכו' אליבא דמאן דאמר לאו לקדושין ניתנו לא הוה לן למיפרך אלא מאידך בריתא לקמן ומיהו לכ"ע משל לרבנן היא:

המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר' יהודא. איכא דקשיא ליה מדרבי יצחק נמי מקודשת א"ל סד"א במשכון דאחרים נמי מקודש' מדר' יצחק אבל במשכון דידה אע"פ שהיא קונה משכון אימא דעתה אמלוה שהוא מוחל לה ולאו אגוף משכון לפי שאף היא יש לה בו קנין הגוף קמ"ל והאי נמי משכון דידה הוא שהרי האב הוא שמקדשה ומשכון ומשכון של גופה שלו הוא ועכשיו כשמקדשה ויצאה משפחות הרי האב זוכה בה למציאתה ולמעשה ידיה נמצא שזה מקדשה ממנו בחזקת משכון שלו ואת"ל יעוד נישואין עושה ואין האב זוכה בה לעולם מ"מ היא זוכה במשכון עצמה מחמ' האב (וכהנה לאישה) באשה שאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלו' ואתקדש אני לך במעשה ידיה לבעל הוא ומיהו הא אפשר אירוסין עושה.

ומיהא שמעינן דבמשכון דאחרי' בין במשכנו בשעת הלואתו מקודשת וקנו ליה כדרבי יצחק דאי לא קני ליה אינה מקודשת דהא היא גופא משכון שמשכנו בשעת הלואתו הוא ואמר רבי יוסי בר' יהודה מקודשת ואע"ג דאמרינן בעלמא אימור דשמעת ליה לר' יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו מי אמר לומר לך דלא שמעינן ליה בהדיא אבל אפשר ששניהם שוים ובשניהם הוא אומר שקונה משכון, והשתא ניחא הא דגרסינן פרק השולח (גיטין דף ל"ז ע"א) המלוה על המשכון אין משמטין ואוקימנא משום דר' יצחק והתם משכנו בשעת הלואתו הוא כדקתני מלוה על המשכון וכדאמרי' בפרק השוכר דף פ' ע"ב ושם מפורש אצלנו ואפשר דמשום הכי אמר רב נחמן הכא במלוה שעליה משכון מקודשת מדרבי יוסי דאלו מדרבי יצחק לא שמעינן מיניה אלא משכנו שלא בשעת הלואתו ומדברי רבי יוסי בר' יהודה אנו למדים אפי' משכנו בשעת הלואתו:

חידושי הרשב"א

מתוך: חידושי הרשב"א על הש"ס/קידושין/פרק א/דף יא - מ (עריכה)

איש פרט לקטן. פירש הר"א רב בי"ד פרט לקטן פחות מבן תשעה שנים ויום אחד ולפטור את האשה, אבל בן תשעה ויום אחד היא מומתה על ידו וכדתנן בפרק יוצא דופן (נדה מה, א) ומייתינן לה לעיל. והקשה הראב"ד דאם כן הוי ליה לתנא למימר יכול שאני מרבה אף בן תשעה ויום אחד תלמוד לומר ואיש, וכדתניא בשאר דוכתיה (בתו"כ) איש אשר תצא ממנו וגומר פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשעה שנים ויום אחד תלמוד לומר ואיש. ופירש הוא ז"ל פרט לקטן פחות מבן י"ג שנה ויום אחד ולפטור את הקטן.

ואם תאמר ולפטר את הקטן קרא למה לי, בכל התורה כולה אין עונשין לקטן. יש לומר כיון דביאתו ביאה ונהנה, אימא בהא ליענשיה, קא משמע לן פרט לקטן. ועם כל זה אינו מחוור כיון דבעלמא לאו בר עונשין הוא, דאי משום דנהנה אם כן למעטיה נמי קרא לגבי אכילת איסור, והראשון נראה לי עיקר, והא דלא תנא יכול שאני מרבה בן תשעה ויום אחד, לאו כולהו בחדא מחתא אתמחיאו, ותנא התם והוא הדין בהא.

מהו דתימא הואיל ומדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה הבא עליה נתחייב אשה איש קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל וביאתו ביאה לכל דבר וקנאה ליורשה, כדתנן (נדה מה, א) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה. ולפי פירושו מדינא הוה לן למימר דנתחייב עלה משום אשת איש, אלא דגזרת הכתוב הוא דמיעטה, דאע"פ שהיא אשתו גמורה וקנאה דבר תורה, שאין אדם מתחייב עליה משום אשת איש, וכן פירש הראב"ד וז"ל וקני בביאה כדגרסינן ביבמות (קיא, ב) יבמה יבא עליה כל דהו, ואפילו מעטיה רחמנא ממיתה. וקשה לי על זה דאם כן אמאי נדנין מלאוקמי במיעד לבנו קטן, דמאי קושיא אי מצינו אשת איש לקטן, אימא אין הכי נמי, אלא דרחמנא מיעטיה ממיתה, כדאמרינן השתא כי מוקמת לה ביבמה לקטן, ועוד מקשי על זה מדאמרינן ביבמות (צו, א) עשו עשו ביאת בן תשעה כמאמר בגדול, דמשמע דלא קני בביאה אלא מדרבנן, וביאתו אינה קונה קנין גמור אלא לפוסלה על על האחין כמאמר בגדול, ותנן בפרק האשה שהלך בעלה (שם, ב) בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו ואחר כך בא אחיו שהוא בן תשעה שנים ויום אחד עליה פוסל על ידו, אלמא כי קני לה בביאה אינה תורה. והא דאמרינן בריש פרק אלמנה לכהן גדול (שם סז, ב) העובר והיבם והאירוסין וכו' אמר אביי הכא ביבם בן תשעה שנים ויום אחד שבא על יבמתו עסקינן, סלקא דעתך אמינא הואיל ומדאורייתא קניא ליה וכו', הא מדאורייתא וכי בא עליה ליכול בתרומה קא משמע לן. אלא הכא הכי פירושו כיון דמדאורייתא חזיא ליה וביאתו ביאה בעלמא, שכל העריות מומתות על ידי, וקניא לה נמי ליבמה בביאה כדתנן בן תשעה ויום אחד הבא על יבמתו קנאה, נימא מדאורייתא קניא ליה ואשת איש גמורה היה והבא עליה חייב משום אשת איש, קא משמע לן דאין קנינה דבר תורה אלא שם דבריהם בעלמא, וכן פירשו בתוס'.

מלמד שצריך ליעדה. לפי מה שפירש ר"ת בריש מכלתין (ה, א. תוד"ה שכן) כסף באמה העבריה (מרצונה מפרשינן הכא שצריך ליעדה) בעל כרחה דהיינו שהבעל מיעדה בעל כרחה, הא דאמרינן הכא צריך ליעדה לאו לעשות מרצונה ולאו בעל כרחה קאמר, אלא להודיעה בעלמא וגזירת הכתוב היה, וכי הא דאמרינן בסמוך שאני הכא דאמר קרא אשר לא יעדה והפדה. אבל לדברי רש"י שפירש לעל שכן אב מוכרה בעל כרחה, מפרשינן הכא שצריך ליעדה מרצונה ולא בעל כרחה. וזה מיושב יותר. דאי גזרת הכתוב קאמר ולהודיעה בלבד, למה הוצרך אבימי לאוקמה אליבא דר' יוסי בר יהודה דאמר מעות הראשונות לאו לקדושין ניתנו, דאפילו לרבנן נמי דאמרי לקדושין ניתנו אתי שפיר דבין למר ובין למר אינו אלא גזירת הכתוב, ומכל מקום דברי ר"ת עיקר כמו שכתבתי למעלה.

אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר' יוסי בר יהודה. קשיא לן מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה. ת"ל דמקודשת מדין ערב, דכי אמר לה צאי וקבלי קושיך הוי ליה כמאן דאמר לה כל הנותן לך פרוטה הר את מקודשת לו כאלו נתנו לי, ולא גרע מתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. ויש לומר דלא דמי לערב, כיון שלא אמר כלום למקדש. וערב מדבר הוא עם המלוה, אלא כשאומר לה צאי וקבלו קדושיך הוי ליה כאלו נותן לה זכותו שנתן וזכה לו תורה עליה שיקבל בק קדושין, והיא תתקדש לדעתה לכל מי שתרצה, וזה דומה לדר' יוסי בר יהודה שהמכירה אנו חושבין כאלו אמר לה זכותי שיש לי בך אני נותן לך שתקדשי עצמך לאדון זה, ואע"פ שאינו דומה לגמרי, דבהא דר' יוסי אילו רצה האב לחזור בו אינויכול, אלא אם כן קדשה ממש לאחר, ובאומה לבתו צאי וקבלי קדושיך אם רצה לחזור בו הדעת נותנת שחוזר.

ואם תאמר אם כן היאך היא מתקדשת. דהא אין זכיה לקטן, ואפילו לר' יוסי דאמר (גיטין נט, ב) במציאת קטן שיש בה גזל גמור. הא אסיקנא דגזל גמור מדבריהם קאמר, אבל דאורייתא לית ליה זכיה כלל. ויש לומר דדעת אחרת מקנה שאני, וכדמשמע בגיטין פרק האומר (סה, ב) דקטן שמבין בין צרור לאגוז זוכה לעצמו דבר תורה.

ואכתי לא ניחא, דזו זוכה לאחרים הוא, דכסף קדושיה דאביה הוא, והתם משמע דאינו זוכה לאחרים עד שיגדל ויביא שתי שערות, וכדאמרינן התם אמר רב יהודה אמר רב אסי צרורו וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים, חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, ושמוא אמר דא ודא חד היא אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו אוינו זוכה לאחרים, ופסק שם רבינו אלפסי כשמואל. ושמא נאמר דטעמא דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים משום שלזכות עצמו נותן דעתו ומתכווין הוא לזכות, אבל לזכות לאחרים אינו נותן דעתו כל כך ואינו זוכה להן, והכא כיון שהמקדש נותן לה והיא מתכוונת לקנות לעצמה, אע"פ שהאב חוזר ונוטל ממנה משום בח נעוריה שזכתה לו תורה, מכל מקום זכיתה זכיה. אי נמי איכא למימר דידה כיד אביה היא לזכות לו היכא דאיכא דעת אחרת מקנה, דלא גרע מחצרו (ב"מ יא, ב) דקונה לו בזכות שלא מדעתה.

ואיכא למידק בהא משום דחצר המהלכת היא. ונראה דרבותינו בעל התוס' דעתם לפסוק כרב יהודה אמר רב אסי דאמר חפץ ומחזירו זוכה בין לעצמו בין לאחרים, דא אותיבון רב חיננא ורב אויא עליה דשמואל מברייתא, ואע"ג דשנינהו, שינויי דחיקי נינהו, ולדעתם לא תיקשי מידי, דמוקמינן קטנה זו ביודעת להחזיר החפץ לאחר שעה שזוכה בין לעצמה בין לאחרים.

ואמר רבא אמר רב נחמן המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדר' יוסי בר יהודה. ואיכא למידק מאי שנא דנקט מדר' יוסי בר יהודה, תיפוק מדר' יצחק דאמר (לעיל ח, ב) בעל חוב קונה משכון. ויש מפרשים דמדר' יצחק לא שמענו אלא משכון דאחרים. אבל משכון דידה לא שמענו, דדלמא דעתה אמלוה, אב מדר' יוסי בר יהודה שמענו אפילו משכון דידה, דהכא נמי משכון דידה הוי, דהא ייעוד אירוסין עושה וחוזרת היא צל האב, ואפילו למאן דאמר נשואין עושה, מכל מקום משכון דידה מיקרי, דהוי ליה כמאן דאמרה תן זכות שיש לך במשכוני לפלוני ואתקדש אני לך, ויש מי שפירש דמדר' יצחק לא שמענו אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו, אבל משכנו בשעת הלואתו, לא שמענו, וכדמאמר במציעא בפרק השוכר (פב, א) ובשבועות (מד, א) אימר דשמעת ליה לר' יצק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי שמעת ליה, ומדר' יוסי בר יהודה שמעינן אפילו במשכנו בשעה הלואתו, דאמה העבריה משכנו בשעת הלואתו היא, ומשום הכי נקט ליה מדר' יוסי בר יהודה, ומהא שמעינן נמי לדר' יצחק דאפילו בשעת הלואתו היא, וכבר הארכתי בפרק השולח (לז, א) בסייעתא דשמיא גבי מלוה על המשכון אינו משמט מדר' יצחק.

ושני הפירושים האלו אינן עולין בשמועתינו כהוגן, לפי שלא אמרו כאן מהקדש במלוה שלה שיש עליה משכון, אלא המקדש במלוה שלש עליה משכון סתם אמרו, דמשמע דבכל מקום בא ללמדנו דין זה, ועוד דהמקדש במלוה אמרו, דמשמע דבגופה דמלוה מקדש ולא במשכון, דאם איתא, הוי ליה למימר המקדש במשכון שלה מקודשת וכלישנא דברייתא, דקתני קדש במשכו מקודשת. ומסתברא לן דחדושו של רב נחמן לומר לך שאע"פ שהמקדש במלוה אינה מקודשת יש לך מלוה שהיא מתקדשת בה, והיכי דמי כגון שיש עליה משכון שאע"פ שהמלוה אינה בעין מכל מקום הרי היא נהנית בחזרת המשכון בין שהמשכון שלה או של אחרים, דמברייתא לא שמענו אלא במקדש בגופו של משכון ומדר'יצחק, אבל במקדש בגופה של מלוה ונותן לה את המשכון לא שמענו, עד שבא רב נחמן ולמד שאף במלוה היא מתקדשת, כיון שהיא נהנית מן המשכון, ואינו דומה לאידך דרבא אמר רב נחמן דאמר לעיל (ח, ב) התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת, דהתם לא היה המשכון קנוי לשעבוד המנה אלא במנה גרידא הוא מקדשה, ואחר כך הוא משעבד המשכון למלוה, אבל כאן שכבר היה המשכון קנוי לשעבדו המנה כשהוא מקדשה במלוה ומחזיר לה את המשכון כאלו מקדשה במשכון, שהרי הוא נהנית במנה של מלוה שהיא מתקדשת בו, דהיינו נאת המשכון.

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' אישות הי"ג_י"ד) שכתב המקדש במוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקדשה באותה המלוה והחזיר המשכון הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיע הנאה לידה זה מבואר כפירשנו. וכן פירשו רבותינו בעלי התוס' שבגוף המלוה הוא מקדשה, אלא שהפריזו על המדה ואמרו שאפילו לא החזיר לה את המשכון מקודשת, שהרי מקדש במלוה שיש עליה משכו אמרו סתם לא שנא נתן לה את המשכון לא שנא לא נתן לה את המשכון, וזה צריך תלמוד, דאם כן במלוה שאינה בעולם היאך תתקדש, ועוד דלא דמיא לדר' יוסי בר יהודה דאמה העבריה גופה משכון הויא ומחזירו לה ביעוד זה, והיאך נלמוד ממנה למי שאינו נותן לה את המשכון, מחמירתא לקילתא לא ילפינן, ואע"פ שלא פירשו ונותן לה את המשכון, בכלל מה שאמר במלוה שיש שיש עליה משכון הוא, וסתמא דמלתא מי שנותן את המלוה נותן הוא כל זכות וכל שיש לו בה, והמשכון שמשועבד עליה נתן לה, וההיא דעשה לי שירין ונזמין דאמרינן לקמן (מח, א) דלמאן דאית ליה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אינה מקודשת, משום דהוי ליה מלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואע"ג דהתם תפיס להו לשירין אאגריה כדאיתא בפרק השוכר (פ, ב) במציעא, הא תריצנא לה לקמן בדוכתא בסייעתא דשמיא.