ר"ן על הרי"ף/קידושין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | תוס' ר"י הזקן | תוס' רי"ד | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רמב"ן | רשב"א | ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף א עמוד א

האשה נקנית. לבעלה להצריכה ממנו גט:

בשלש דרכים:    כדמפרש ואזיל והאי שלש לשון נקבה הוא ובגמרא [דף ב ב] בעי אמאי תני לשון נקבה:

וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסינן קונה את עצמה להיות ברשותה להנשא לאחר:

בכסף ובשטר:    מפרשינן בברייתא בגמרא נותן לה כסף או שוה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי:

שטר:    כותב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי:

ביאה:    בא עליה ואומר לה התקדשי לי בביאה זו וכולהו יליף להו מקראי בגמרא והא דהקדים כסף לשטר לפי שרוב הקנינים הם בכסף ונקט בתריה שטר משום דדמי ליה שאף הוא קנינו מרובה. ובסיפא נמי גבי וקונה את עצמה הקדים גט למיתת הבעל משום דגט כתיב בהדיא דשרי לה ובמיתת הבעל שקלינן וטרינן בגמרא [דף יג ב] מנא לן ועוד דלישנא דחיי עדיף ליה:

בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר:    טעמייהו דבית שמאי מפרשינן בגמרא:

בפרוטה:    של נחשת:

איסר האיטלקי:    של כסף ודמיו ח' פרוטות ואומר ר"ת ז"ל דאיטלקי על שם איטליא של יון ואין לתמוה על הקו"ף דכהאי גוונא אשכחן בעזרא (ד) שושנכיא על שם שושן ואיכא למידק בשלמא בכסף שפיר דקדושי כסף ילפינן בגמרא קיחה קיחה דכתיב הכא (דברים כב) כי יקח איש אשה ובעלה וכתיב התם (בראשית כג) נתתי כסף השדה קח ממני א"נ מדיוקא דויצאה חנם אין כסף [כדלקמיה] [דף ג ב] וכיון שכן אשכחן כסף אבל שוה כסף מנא לן וכ"ת דכל היכא דכתיב כסף מסברא אית לן דשוה כסף ככסף ליתא דהא גבי עבד עברי כתיב מכסף מקנתו ואפ"ה איצטריכינן למימר דשוה כסף בכלל מדכתיב (ויקרא כה) ישיב גאולתו כדאיתא בגמרא [דף ח א] וכ"ת מעבד עברי גמרינן דבכל מילי שוה כסף ככסף ליתא דהא גבי נזיקין נמי איצטריכינן רבויא דתניא [ב"ק דף ז א] כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין אלמא כל היכא דכתיב כסף אי לאו רבויא בעינן כסף דוקא והכא דלא כתיב רבויא שוה כסף מנא לן ויש לומר דנהי דגבי עבד ונזיקין איצטריכינן קרא לרבויי שוה כסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה איצטריך דגבי עבד סד"א כיון שמגרע פדיונו ויוצא בעל כרחו של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח וזבין ואייתי לי להכי איצטריך קרא לרבויי (דמסברא לית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף הוא) אבל לגבי קידושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בשוה כסף לא צריך קרא לרבויי דמסברא אית לן דכל כה"ג שוה כסף ככסף הוא וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם סד"א כיון דאי פרע ליה בקרקע צריך לפורעו ממיטב כי פרע ליה במטלטלין נמי שיהא צריך לפורעו ממיטב מטלטלין דהיינו כסף להכי איצטריך רבויא דישיב אבל לענין מקנה [בכל מקום] ששניהם מתרצים בדבר מסברא פשיטא לן דשוה כסף ככסף. מיהו איכא מאן דאמר דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלין אבל קרקעות לא דבגמרא [דף ה א] אמרינן דמקשינן הויה ליציאה ומהך היקשא ילפינן קדושי שטר וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לא שאין כותבין את הגט במחובר לקרקע כדאיתא בפרק המביא תנין (דף כא ב) אף הויה נמי במחובר לא והביאו ראיה ממה דאמרינן בפ"ק דגיטין (דף ט א) גבי הא דתניא התם בג' דברים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דפרכינן עלה והא איכא מחובר ומשנינן מילתא דאיתא בקידושין קתני מילתא דליתא בקידושין לא קתני אלמא דמחובר אף בקידושין פסולין וליתא דכי אמרי' התם דמחובר פסול בקידושין ה"מ בקידושי שטר שאם כתב לה על המחובר הרי את מקודשת לי ונתנו לה לא הוו קידושין דקידושי שטר הוא דמקשינן ליציאה אבל נתן לה קרקע או מחובר בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה. והכי מוכח לקמן בגמרא [דף ט א] גבי בעיין דשטר אירוסין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרינן עלה מה הויה דכסף לא בעי לשמה אף הויה דשטר לא בעינן לשמה. כלומר דלא בעינן שתהא צורת הדינר טבוע לשמה ואע"פ שאפשר לדחות ראיה זו ולומר דאפי' מקשינן הויה דכסף נמי ליציאה אפ"ה אינו בדין דניבעי שיהא הדינר טבוע לשמה שהרי אינה מתקדשת מפני טבועו אלא מפני שוויו דאע"ג דכי מקשינן [נמי] הויות להדדי לגמרי מקשינן להו כדמוכח ההיא אפ"ה כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספתא דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוו קידושין וכן דעת הרשב"א ז"ל:

וקונה את עצמה בגט:    דכתיב (דברים כד) וכתב לה ספר כריתות:

ובמיתת הבעל:    דכתיב (שם) או כי ימות וגו' כדאיתא בגמרא:

והיבמה נקנית ליבם:    להיות כאשתו לכל דבר ואם בא לגרשה אחר כך אינה צריכה ממנו חליצה אלא גט:

בביאה:    דכתיב [שם כה] יבא עליה אבל שטר וכסף אין מועילין בה מן התורה אלא מדרבנן דתקון דמהני בה מאמר כדאמרינן ביבמות (דף נ א) אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומיטמא לה ולא לפטור אותה מן החליצה אלא לפסלה על שאר האחים:

וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:    בגמרא מוכחינן הכי:

גמ' וניתני האיש קונה:    כדתניא באידך פרקין האיש מקדש וניתני הכי האיש קונה בשלש דרכים ומקנה אותה לעצמה בשתי דרכים:

תנא האשה נקנית מדעתה אין בעל כרחה לא:    ולישנא הכי משמע דנקנית מדעתה דבדידה תליא מילתא. וא"ת והא יבמה דמיקניא בעל כרחה וקתני היבמה נקנית יש לומר אנן הכי אמרינן אי תנא האיש קונה ודאי משמע אף בעל כרחה לפיכך תנא נקנית שיש במשמע מדעתה ומשמע נמי בעל כרחה וכל חד וחד כדיניה. אי נמי משום דבקידושין הוה ליה למתני האיש קונה ותנא האשה נקנית משמע לן דמדעתה הוא מה שאין כן ביבמה דלא מיתני ליה היבם קונה דאפילו דעתיה דידיה לא בעינן אלא ממילא נקנית בביאה שלא מדעת שניהם:

מנינא דרישא:    ג' דרכים:

למעוטי חליפין:    קנין סודר:

הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון:    בגמרא אמרינן דמאי דכתיב כי יקח איש אשה היינו בכסף דכתיב הכא כי יקח וכתיב בשדה עפרון נתתי כסף השדה קח ממני:

מה שדה מיקניא בחליפין:    כדכתיב (רות ד) שלף איש נעלו ונתן לרעהו והתם שדה הואי:

חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה:    כדקיימא לן בפרק הזהב (דף מז א) קונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה:

לא מיקניא:    נפשה דגנאי הוא לה הלכך בטל הוא תורת חליפין מקידושין ואע"פ שקדשה בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בתורת חליפין לא מיקניא עד דיהיב לה הכלי לשום כסף: ואיכא למידק הכא היכי אמרינן סלקא דעתך אמינא מה שדה מיקניא בחליפין אף אשה נמי מיקניא בחליפין דהא אנן לא גמרינן אשה משדה דנימא דבכל מידי דמיקניא קרקע מיקניא ביה אשה והכי מוכח בגמרא דבתר דגמרינן קידושי כסף מקיחה קיחה אמרי' נמי [דף ה א] מנין שאף בשטר ואם איתא דמקשי' אשה לשדה שטר נמי תיפוק לן מיניה אלא ודאי לשון קיחה הוא דגמרי' דבכסף הוא וכיון שכן חליפין מנא תיתי: עוד הקשו נהי דאשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא נפשה אפ"ה למה יהא בטל תורת חליפין השוין פרוטה בקידושין כיון שבפחות משוה פרוטה לא נתבטלו מחמת פיסול קנייתן אלא מחמת קפידתה של אשה. ונדחק הרמב"ן ז"ל לתרץ קושיות הללו ולפי מה שכתב נראה שעיקר הגירסא היא ואשה בפחות משוה פרוטה לא מיקניא ולא גרסינן מקניא נפשה [כמו שכתוב] בהלכות ולפי דעתי שתי קושיות הללו האחת מתורצת בחברתה דמעיקרא הכי מקשינן ס"ד אמינא שקנין חליפין הוא בכלל קיחה הכתובה בקידושין דחליפין מתורת כסף מהני ואע"ג דהשתא נמי ס"ל דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה אפ"ה אפשר דכיון דבעינן בהו כלי ודבר המסויים כדאיתא בפרק הזהב (שם) דבר חשוב הוא אף על פי שאינו שוה פרוטה כדאמרינן מה כלי דבר חשוב דמשום הכי אמרינן דטענו ב' מחטין והודה לו באחד מהם חייב דיצאו כלים למה שהן כדאיתא בפרק שבועת הדיינין (דף מ ב) וכיון שכן איכא למימר דמתורת כסף קונין ובכלל כי יקח נינהו ומהדרינן דאי אפשר דקנין חליפין איתיה בכלל כי יקח דאנן סהדי דאשה בפחות משוה פרוטה אפילו בכלי שלם לא מיקניא נפשה הלכך ודאי כשאמר הכתוב כי יקח אין קנין חליפין בכללו שאילו כן היה אף פחות משוה פרוטה בכלל ואי אפשר ומעתה בדמים דבר הכתוב ולא בחליפין:

ובגמ' מעיקרא הכי אמרינן

מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה כלומר דדוקא בג' דרכים הללו נקנית אבל אם נכנסה לחופה לשם קדושין אינה מתקדשת בכך:    ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו וכדאיתא בגמרא למעוטי מאי [למעוטי חליפין] וכמו שכתוב בהלכות והרב אלפסי לא כתב מאי דאמרי' בגמרא [דף ג א] דמנינא דרישא למעוטי חופה וכתב דלמעוטי חליפין אתי כדאמרי' בגמרא אליביה דרב הונא ואעפ"כ לא כתבה לדרב הונא דאמר [דף ה א] חופה

דף א עמוד ב

קונה מק"ו וסובר הרמב"ן ז"ל דרפויי מרפייא בידיה וכדברי ר"ח ז"ל שאמר דספיקא היא משום דאפריק אליבא דרב הונא בגמ' כל מאי דאקשו עליה ומיהו ליכא למיסמך עלה לגמרי מדאמרי' בגמרא דמנינא דרישא למעוטי חופה ולפיכך הסתלק מן הספק ולא כתבה לדרב הונא ולא כתב ג"כ מאי דאמרי' דמנינא אתי למעוטי חופה אבל מר רב יהודאי גאון ז"ל כתב בהלכות פסוקות דיליה דליתא לדרב הונא וכן כתב בעל הלכות ז"ל דמדאמרינן דמנינא למעוטי חופה אלמא פשיטא להו דליתא ומדאמר ולרב הונא דאמר חופה קונה מכלל דאנן לא סבירא לן הכי ואע"פ דאשכחן בפירקין בגמרא [דף ח א] דדמיא לה לכאורה דאמרינן הכי קאמר בתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין ולרב נחמן דאמר פירות לא עבדי חליפין מאי איכא למימר אף על פי שהדבר ידוע שהלכה כרב נחמן כי מעיינת בה שפיר לא דמיא דההוא לאו לישנא דגמרא הוא אלא לתרוצה לדרבה איתמר אבל הכא משמע דגמ' הכי נקיט דחופה אינו קונה ודומה לי שאף הרב אלפסי ז"ל כך היה דעתו שמכיון שהביא משנתינו שנשנו בה שלשה דרכים ממילא משמע (דגמר' הכי נקט) דחופה אינו קונה שאי אפשר לטעות ולומר שחופה תהא מכללן אבל חליפין מתוך שאפשר לטעות ולומר שאף הם קונין מדין כסף דמש"ה אמרינן דסד"א הואיל וגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון וכמו שפירשתי לפיכך הוצרך ז"ל לכתוב למעוטי חליפין ללמד שאין קונין באשה ולא מצאתי גם כן לר"מ במז"ל שפסק בחופה ודבריו מטין שחופה אינו [קונה] כמו שאכתוב בפרק האיש מקדש בס"ד אבל מאחר שרבינו חננאל מספק אותה עלינו אי אפשר להקל בה:

מנינא דסיפא:    דהיינו וקונה את עצמה בשתי דרכים למעוטי מאי:

ומה יבמה שאינה יוצאה בגט:    כדילפינן לה בהאי פירקא (דף יד א) וכתב לה ולא ליבמה:

ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה:    מייתורא דכריתות מוכחינן הכי והך דרשא [אתיא אליבא] [דף ה א] דרבי יוסי הגלילי דאילו לרבנן מוכתב לה נפקא דבכתיבה מתגרשת ולא בדבר אחר כדאיתא לקמן בגמ' אלא דאורחיה דתלמודא בהכי דכיון דידע דדינא הכי מסמיך ליה אחד קרא ואע"ג דעיקרא דמילתא לאו מההוא קרא נפיק ודכוותה בתלמודא טובא: וקשיא ליה להראב"ד ז"ל אמאי לא תנא דרכים ביבמה ומנינא דרישא למעוטי כסף ושטר ומנינא דסיפא דוקונה את עצמה למעוטי גט תירץ הרמב"ן ז"ל דגבי יבמה אמנינא דרישא סמיך וה"ק היבמה נקנית באחד מאלו דרכים שאמרנו דהיינו ביאה וממילא אמעיטו להו כסף ושטר וכ"ת תינח רישא אבל סיפא דוקונה את עצמה ליתני מנינא למעוטי גט דליכא למימר דאמנינא דרישא קאי דהא חליצה ליתא בדרכים דלעיל וי"ל אין ה"נ אלא כיון דלא איצטריך למתני דרכים ביבמה ברישא [מש"ה] נמי לא תננהו בסיפא והיינו טעמא נמי דלא תנא גבי עבד עברי במתני' דלקמן [דף יד ב] דרכים משום דכי קתני עבד עברי נקנה בכסף ובשטר אדרכים דרישא סמיך דהא תננהו לעיל ובסיפא דוקונה את עצמה בשנים וביובל ובגרעון כסף משמע לי דלא מצי למיתני מנינא לפי שאף הוא קונה את עצמו קצת במיתת אדון שהרי אינו עובד את האח כדאיתא לקמן (דף יז ב) ומש"ה לא תנא ביה דרכים אע"ג דליכא למימר דאדרכים דרישא סמיך שהרי לא שנה דרכים הללו עד עכשיו כלל. אי נמי דכיון דלא מצי למיתני מנינא גבי נקנה לא תנא ליה נמי גבי קונה אבל במתני' דלקמן [דף כב ב] דגבי עבד כנעני ליכא למימר הכי דהא תני ברישא חזקה דלא תניא לעיל ומש"ה משמע לן בגמ' דגבי עבד כנעני נקנה נמי בחליפין אע"ג דתנא לא תני להו משום דלא אשכחן בקניות דעבד כנעני מנינא למעוטי ויהבינן טעמא בגמ' (דף כב ב) למה לא תנא התנא חליפין בהדיא:

בכסף מנא לן וכו' אין כסף לאדון זה:    כשהיא יוצאה ממנו אין לו כסף מחמת יציאתה אלא יוצאה בסימנין דקרא דויצאה חנם איציאות סימנין מוקמינן לה כדאיתא בגמרא:

אבל יש כסף לאדון אחר:    כשיוצאה ממנו והיינו האב שכשהוא מקדשה לאחר יוצאה מרשותו לענין הפרת נדרים שעד עכשיו היה מפר לבדו ולאחר שנתקדשה אינו מפר אלא בשותפות הארוס וכדתנן (נדרים דף סה ב) נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה וביציאה זו יש לו כסף וילפינן מהכא שהיא מתקדשת בכסף ושכסף קידושיה לאביה ולא לעצמה:

ותנא מייתי לה מהכא כי יקח וכו':    ובגמ' מצרכינן הני תרי קראי דהיינו כי יקח וקרא דויצאה חנם אין כסף:

בשטר מנא לן וכו' ירושלמי:    והביאו הרב אלפסי ז"ל בהלכות הדא דתימא בשטר שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא ולא ידעתי למה הביאו אם ללמד דבשטר לא בעי שוה פרוטה זו בידינו היא מהברייתא השנויה בגמ' [דף ט א] כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכו' ורבא אמר רב נחמן נמי אמר הכי והביאה הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו [סי' תקפה] ואם לומר דמהא ילפינן מאי דאמרינן התם אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאם איתא דבעי' שיהא בו שוה פרוטה תיפוק ליה משום כסף דהא ודאי צריך שיתן לה השטר דהא דכוותה בגט הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת כדאיתא בפרק המביא תניין (דף כ ב) וכיון שצריך שיתנהו לה אם איתא דבעי' שיהא בו שוה פרוטה היינו כסף וכי לזה הוצרכנו והא ממילא משמע דכיון דמקשינן הויה ליציאה ומינה ילפינן קדושי שטר מה יציאה לא בעינן שיהא בגט זה ש"פ דהא קי"ל בפרק המביא תניין (שם א) דכתבו על איסור הנאה כשר אף שטר קידושין נמי אע"פ שאינו ש"פ ואפשר דמשום דמצי' למימר באשה גנאי הוא לה שתקנה את עצמה בשטר שאין בו ש"פ מה שאין לומר כן בגט דבעל כרחה ומש"ה מצי למימר האי כדיניה והאי כדיניה היה הדבר צריך לאמרו עוד נראה לי שכתבו ללמד למקדש בשטר ופסול מדין שטר כגון שנכתב שלא לשמה שאם הוא ש"פ מהני מדין כסף דבקדושי שטר דעתייהו נמי אנייר והכי מוכח בפרק האיש מקדש (דף מח א) דתניא וחכ"א שמין את הנייר ואכתוב עוד מזה פרק האומר בס"ד:

תנו רבנן כיצד בכסף וכו' אבל היא שנתנה לו ואמרה לו וכו' אינה מקודשת בגמ' פרכינן רישא אסיפא הכי טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קדושין כלומר משום דבעינן כי יקח איש ולא שתלקח אשה לאיש אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה לו כו' אינה מקודשת טעמא דנתנה היא ואמרה היא אבל נתן הוא ואמרה היא הוי קדושין כלומר דכיון דנתן הוא יקח איש קרינא ביה. ומתרצינן בלישנא בתרא נתן הוא ואמר הוא מקודשת נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן כלומר שאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם שמא לא היו הראשונים קדושין וחלו קידושי שני או שמא של ראשון חיילי ושל שני לא חיילי זו היא סוגיית הגמרא. ודקו רבנן ז"ל עלה אמאי לא דייק לאידך גיסא כלומר בנתנה היא ואמר הוא ולידוק מרישא דלא הוו קידושין ומסיפא דהוו קידושין. ואיכא למימר נתנה היא ואמר הוא לא פסיקא ליה דזימנין הוו קידושין [וזימנין לא הוו קידושין] דבאדם חשוב מהני כדאמרינן לקמן [דף ז א] דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא נפשה והוי כנתן הוא ואמר הוא ובהכי מיקיים בנתנה היא ואמר הוא דיוקא דסיפא וזימנין דלא הוו קדושין באדם שאינו חשוב ובהכי מיקיים דיוקא דרישא ומש"ה לא דייקינן מידי בנתנה היא ואמר הוא. ואפשר שלפיכך כתב הרב אלפסי ז"ל וכן אם נתנה היא ואמר הוא לא הוו קידושין אע"פ שלא הוזכר זה בגמ' ובאדם שאינו חשוב קאמר שכבר כתב בסמוך דבאדם חשוב מקודשת ואף הר"ם במז"ל כתב כן בפ"ג מהלכות אישות אבל עדיין יש לשאול ואע"ג דליכא למיפרך מרישא אסיפא בנתנה היא ואמר הוא משום דאיכא לשנויי כדשנינן אכתי כיון דמסקינן דתנא דברייתא נקט גווני דפשיטא ליה ושביק ספיקא מנא לן דבנתנה היא ואמר הוא פשיטא ליה דלא הוי קידושין דלמא בדידיה נמי מספקא ליה באדם שאינו חשוב כי היכי דמספקא ליה בנתן הוא ואמרה היא איכא למימר דלא דמי דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון שבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה כשם שאנו אומרים בנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא דשתיקה דידה כהודאה וכאן נמי כיון שהוא שותק בשעת נתינה י"ל שהוא מסכים לדבריה ואע"פ שלא פירש הוה ליה כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קידושיה ולא פירש דקי"ל (דף ו א) כר' יוסי דאמר דיו הלכך איכא למימר דה"ל כנתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומשום הכי ליכא לספוקי דליהוו קידושי אבל בעל הלכות גדולות ז"ל כתב דנתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא הוי ולא נראו דבריו. והאי לישנא דאמרי' ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן מספקא לי טובא דכיון דספיקא הוא הוה ליה ספיקא דאורייתא והיכי קאמר דחיישינן מדרבנן הא מדאורייתא נמי איכא למיחש והרב אלפסי ז"ל כתב בלשון הזה בהלכות ואם נתן הוא ואמרה היא חיישינן מדרבנן וצריכה גט ולא כתב ספיקא הוא ונראה שהוא סובר דכי אמרי' ספיקא הוא לאו דוקא דמדינא פשיטא לן דלא הוו קידושי כיון דאמרה היא אלא שחכמים החמירו בדבר ועשאוהו כספק ולישנא דספיקא הוא לפי זה לא אתי שפיר והר"ם במז"ל כתב בפרק הנזכר נתן הוא ואמרה היא ה"ז מקודשת מספק ולא הזכיר מדרבנן כלל אלא ספק קידושין ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאורייתא או לא דאפשר דמדאורייתא שרי' משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמאי שנא

דף ב עמוד א

מכל תיקו דממונא דאמרינן ביה העמד ממון על חזקתו והסכימו בו כל גדולי האחרונים ז"ל שאפי' תקפו תובע מוציאין אותו מידו הכא נמי מדינא אית לן למימר הכי ושתהא מותרת להנשא אלא שמפני חומרא דערוה אסרוה רבנן ומשום הכי אמרינן הכא דספיקא הוי וחיישי' מדרבנן. אבל הרב אלפסי ז"ל כתב לקמן בפירקין [דף ח ב] בבעיא דרב מארי בכלב הרץ אחריה דסלקא בתיקו דהויא לה ספיקא דאורייתא ולחומרא וצריך עיון:

אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף וכו':    משום דבעי למימר בסיפא וכן בגירושין אמר בריש מילתיה בקידושין:

הריני בעליך וכו' אין כאן בית מיחוש:    כלומר אין כאן אפילו ספק קידושין דכי יקח כתיב ולא שיקח עצמו לה:

וכן בגרושין וכו' אין כאן בית מיחוש אף לפסלה מן הכהונה: ובגמ' מעיקרא גרסינן במימריה דשמואל הרי את מקודשת בלא לי ומקשינן עלה בגמ' למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים והא תנן האומר אהא הרי זה נזיר והוינן בה ודלמא אהא בתענית קאמר ואמר שמואל והוא שהיה נזיר עובר לפניו (קאמר) טעמא דנזיר עובר לפניו הא לאו הכי לא כלומר והכא נמי כיון דלא אמר לי ידים שאין מוכיחות נינהו שאין כאן הוכחה גמורה דלדידיה קדשה ומפרקינן [הכא במאי עסקינן] דאמר לה לי אי הכי מאי קמ"ל הני תרי לישני בתראי קא משמע לן לגבי קדושין הריני ארוסיך הכא כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו גבי גירושין איני אישיך הכא כתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו זו היא סוגיית הגמ'. ולענין הלכה קיימא לן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים והכא דאמר לה לי כדשנינן דהא מילתא פלוגתיה דאביי ורבא היא בפ"ק דנדרים (דף ה ב) ורבא הוא דאמר לא הויין ידים וקיימא לן כוותיה וכיון דמסקי' ברישא בדאמר לה לי משמע לכאורה דדכוותה בסיפא נמי גבי גט דאמר מינאי אבל הרב אלפסי ז"ל הזכיר בקידושין לי ולא הזכיר בגירושין מינאי ונותנין טעם לדבריו דכיון דכתיב בגיטא מינאי תו לא צריך ולא נראה לי שיהא זה דעתו שהוא לא הזכיר בגירושין אמר לה הרי את משולחת וכו' אלא כך כתב וכן בגירושין (אמר לה) הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו' נראה שהוא הלשון הכתוב בגט והר"ם במז"ל כתב ג"כ בפ"א מהלכות גירושין כלשון הזה כיצד כתב לה הרי את משולחת הרי את מגורשת הרי זו מגורשת וכו' אבל אם כתב לה איני בעליך וכו' אין זה גט שנאמר ושלחה ולא שישלח את עצמו ע"כ נראה מדבריהם שהם סוברים דמאי דאמרי' וכן בגירושין וכו' הוא הלשון הכתוב בגט דאפי' בגט לא בעינן מינאי ולפיכך נ"ל שהרב אלפסי ז"ל סומך בזה על הסוגיא שבפרק קמא דנדרים דאמרי' התם (דף ה ב) גבי פלוגתא דאביי ורבא בידים שאין מוכיחות לימא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן קא מיפלגי דתנן גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ר' יהודה אומר ודין דיהויין ליכי מינאי ספר תירוכין וכו' דאביי אמר כרבנן ורבא אמר כר' יהודה ודחינן אמר לך אביי וכו' ורבא אמר לך אנא דאמרי אפי' לרבנן ע"כ לא קאמרי רבנן דלא בעינן ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו אבל בעלמא ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים (בגט) אלמא איכא למימר דאפי' לרבא דאמר לא הויין בגט לא בעינן מינאי הילכך נהי דקי"ל כר' יהודה דבעינן ודין כדמוכח בפ' המגרש (דף פה ב) דמיבעיא לן התם אי בעיא ודין או לא ולא איפשיטא והביאה שם הרב אלפסי ז"ל בהלכות אפשר דמסתבר טעמיה דר' יהודה בודין משום דאי לא כתב ודין [איכא למימר] דבדיבורא גרשה ושטרא ראיה בעלמא הוא כדאיתא התם והוו להו ידים שאין מוכיחות ולא מסתבר טעמיה במינאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו הלכך נקיטינן ביה כרבנן דכיון דאפשר דרבא אמר כוותייהו לא שבקי' כללין דיחיד ורבים הלכה כרבים ולפיכך הזכירו הרב אלפסי והר"ם במז"ל לי בקידושין ולא הזכירו מינאי אפי' בכתיבת הגט אבל הר"מ במז"ל נראה שהוא סובר דאפי' ודין לא בעי' ואכתוב בזה במס' גיטין [פ"ט סי' תקנז] בסיעתא דשמיא ומ"מ בקידושין כל היכא דלא אמר לי לא הוי קידושין כלל אלא שיש מי שאומר דאע"ג דקי"ל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים אפ"ה לענין גיטין וקדושין אזלי' לחומרא והויא לה ספק מקודשת דהא משמע בפ' המגרש (שם) דכל היכא דלא כתב לה ודין ידים שאין מוכיחות הוו ואפ"ה משמע דאי כתב לה הרי את מותרת לכל אדם ושאר תורף הגט דמיפסלא לכהונה ותפסי בה קידושין דהא לא איפשיטא התם אי בעינן ודין או לא ואי מהא לא איריא דאפשר דהיינו טעמא משום דחיישינן דכי היכי דאמרינן בנדרים דאע"ג דלא כתב לה מינאי הוו ידים מוכיחות ה"נ חיישינן דבלאו ודין להוו ידים מוכיחות דמוכחא מילתא דבשטרא מגרש לה ומשום הכי איבעי לן התם בפ' המגרש אי בעי' ודין אי לא בעינן ודין אבל ודאי כל היכא דהוו ידים שאין מוכיחות כי הכא אי אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי פשיטא לן דלא הוו ידים כלל דהא קי"ל כרבא:

וגרסי' בגמ' [דף ו א] תנו רבנן הרי את אשתי הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי הרי את ברשותי הרי את זקוקה לי מקודשת איבעיא להו מיוחדת לי מהו מיועדת לי מהו עזרתי מהו צלעתי מהו סגורתי מהו נגדתי מהו תחתי מהו עצורתי מהו תפוסתי מהו לקוחתי מהו פירוש דכל הני לישני איכא למימר דמשמע בהו ל' קידושין מיוחדת מדכתיב [בראשית ב] והיו לבשר אחד מיועדת [שמות כא] אשר לא יעדה שהוא לשון קדושין באמה העבריה עזרתי נגדתי לשון [בראשית ב] אעשה לו עזר כנגדו סגורתי לשון [שם] ויסגור בשר תחתנה עצורתי לשון עצרת שתהא נאספת עמו בבית ואמרינן תא שמע דתניא האומר לקוחתי הרי זו מקודשת משום דכתיב [דברים כד] כי יקח איש אשה כלומר ופשוט מיהא חדא דהיינו לקוחתי:

וגרסינן תו איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי מקודשת שנאמר [ויקרא יט] והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ופרכינן יהודה ועוד לקרא:    כלומר וכי המקרא צריך סיוע ממנהג יהודה ומסקינן אלא הכי קאמר האומר חרופתי ביהודה הרי זו מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה כלומר דוקא ביהודה אבל בשאר מקומות לא ואע"ג דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש כתב רש"י ז"ל דסבירא ליה כמ"ד בשפחה כנענית הכתוב מדבר דלא תפסי בה קידושין כלל ומעיקרא דמייתי לה מקרא סבר לה כר' עקיבא דאמר בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר ואפי' למאן דאמר התם בפ' השולח (דף מג א) דלא תפסי בה קידושין כלל כיון דאשכחן ל' חרופה בענין אישות דנחרפת היינו מיועדת ואיתיה גבי שפחה חציה בת חורין דאע"ג דלא תפסי בה קדושין שייכי בה בצד חירות שבה כי קאמר הרי את חרופתי ומכוין לשם קידושין מהני ונראה שלפיכך כ' הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות דהאומר הרי את חרופתי הרי זו מקודשת סתם ומשמעו בכל מקום משום דקי"ל כר"ע בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר וראיתי שהקשו עליו היאך אפשר דטפי עדיף לשון חרופה שפירושו מיועדת משום דאיתיה בחציה בת חורין מאמה העבריה דשייכי בה קדושין גמורין וכתיב בה לשון יעוד ואפילו הכי מספקא לן מיועדת לי מהו והא לא קשיא לי מידי דלשון יעוד דכתיב באמה העבריה לשון מושאל הוא בודאי ולא לשון מיוחד באישות כדכתיב [עמוס ג] הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו אבל חרופתי גבי אישות דחציה שפחה וחציה בת חורין אפשר שהוא מיוחד ביה אלא מיהו הא קשיא לי כיון דבעיא היא בגמ' חרופתי מהו ולא איפשיטא שתהא מקודשת גמורה אלא ביהודה נהי דמעיקרא הוה ס"ל דמקודשת למ"ד דבחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר כיון דלא סליק הכי ואידחי ליה היכי נסמוך אהא ונימא דמקודשת גמורה ולא ניחוש לקידושי שני דהא ודאי לא נהירא ומשום הכי משמע חרופתי נמי ספק מקודשת הויא:

וגרסי' תו עלה בגמ' במאי עסקינן כלומר בהני לישני דמיבעי לן אי הוו קידושי או לא:

אי לימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעה מאי קאמר לה:    [כלומר אפילו הוו הנך לישני לשון קידושין היכי מיקדשת ליה הא לא ידעה מאי קאמר] שתתרצה להתקדש בו:

אלא במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה אע"ג דלא אמר לה נמי:    כלומר ומה לי אי הוו לשון קידושין או לא אפילו לא אמר לה מידי אלא שנתן לה קיימא לן דהוו קידושי כר' יוסי דתנן היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ר' יהודה אומר צריך לפרש ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואמרינן לעולם במדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ואי דיהיב לה ושתיק הכי נמי אלא [הב"ע] דיהיב ואמר לה בהני לישני והכי קא מיבעיא ליה הני לישני לקידושי משמע או דלמא למלאכה קאמר לה כלומר ואם איתא דהכי הוא אע"פ שמתחילה היה מדבר עמה על עסקי קידושיה הרי גלה דעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו וסלקא בתיקו הילכך נקטינן דבהני לישני דמספקא לן בהו כל שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ליכא למיחש לה כלל דהא לא ידעה מאי קאמר לה ואי אמרה דידעה ולשם קידושין קבלתינהו ספיקא הוי משום דלא ידעינן אם יש במשמע לשונות הללו לשון קידושין או לא וכי אוקימנא ליה במדבר עמה על עסקי קידושיה אין ה"נ דהוה מצי לאוקמה בידעה מאי קאמר לה אלא משום דהכי שכיח טפי ובאידך לישני אחריני דלעיל דאיפשיטא לן דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחריני דווקא במדבר עמה על עסקי קידושיה דידעה מאי קאמר לה א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה:

תנן התם:    במסכת מעשר שני [פרק ד' מ"ז] היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה וכו' והוא שעסוקין באותו ענין. כלומר למעוטי מענין לענין דהיינו שפסקו לדבר מענין קדושין ממש והיו מדברים בדברים אחרים אף על פי שהם מצרכי זיווגן כגון כמה יש לך נדוניא וכמה שדות יש לך להתפרנס מהם אפילו הכי לא הוו קידושין: ובגמרא פליגי בהא דתניא רבי אומר והוא שעסוקין באותו ענין ור' אלעזר בר' שמעון אומר אף על פי שאין עסוקין באותו ענין ומפרשינן לה

דף ב עמוד ב

מענין לענין ובאותו ענין כלומר אע"פ שנתעסקו מענין לענין ומיהו עדיין מדברים באותו ענין כלומר בדברים אחרים שהם מצרכי הזיווג כדכתיבנא וקיימא לן הלכה כר' מחבירו:

וגרסי' בגמרא [דף ו א] פשיטא נתן לה גיטה ואמר לאשתו הרי את בת חורין לא אמר לה כלום [אמר לשפחתו הרי את מותרת לכל אדם לא אמר ולא כלום] אמר לאשתו הרי את לעצמך מהו לגמרי קאמר לה או למלאכה קאמר לה ואסיקנא דלגמרי קאמר לה ומגורשת ואיבעיא לן תו אמר לעבדו אין לי עסק בך מהו כלומר אי הוי שחרור או לא ואסיקנא דהוי שחרור ואפרש כל זה ואאריך במסכת גיטין בסיעתא דשמיא:

[דף ו ב]

אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת:    אם אמר לה התקדשי לי במלוה שהלויתיך אינה מקודשת דגמרינן קיחה קיחה משדה עפרון ודקא יהיב לה מידי בשעת קידושין ומלוה אע"פ שהוא בעין להוצאה ניתנה וכבר הם שלה ומעות אחרים היא חייבת לו:

בהנאת מלוה הרי זה מקודשת הנאת מלוה מפ' ואזיל:

הנאת מלוה היכי דמיא כו' בגמ' אמרינן דהנאת מלוה היינו דארווח לה זימנא ופרש"י ז"ל שהרויח לה [מזמן] הלואתו שהיתה חייבת לו וא"ל התקדשי לי בהנאה זו [שאת היית נותנת פרוטה] לאדם אחד לפייסני על כך ואם פירש לה כך מקודשת והערמת רבית הוא דהויא ולא רבית גמור דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה וכ"ש אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דשויא לה הך הנאה שוה פרוטה דמקודשת ומיהו כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה אי נמי אפשר דכל שמחל המלוה עצמה אפי' אמר לה בההיא הנאה דעתה אזוזי ומשום הכי נקט לה בגמ' בארווח לה זימנא דליכא אלא הנאה גרידא והוה ליה כאותה ששנינו לקמן בפ' האומר [דף סג א] שחוק לפני רקוד לפני שאם יש בהנאה זו שוה פרוטה מקודשת ולא נקטה במחילת כל המלוה ומ"מ לפירוש רש"י ז"ל נתכוון הרב אלפס ז"ל:    וכי ארווח לה זימנא הערמת רבית הוי ולא רבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא מידי שקיל מינה ואבק רבית נמי לא הוי שלא גזרו חכמים על כיוצא בזה כיון דלא שקיל מידי מינה ועוד דלא שכיח אלא הערמת רבית בעלמא הוי והר"מ במז"ל בפ' חמישי מהל' אישות הצריך שילוה אותה עתה מעות ויאמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום וכו' ופירשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאינן ראויים לשמען עד כאן. נראה שהוא דוחה דברי הרב אלפסי ז"ל וסובר שאילו הלוה אותה כבר אע"פ שהוא מאריך לה עכשיו הזמן כיון דהשתא לא יהיב לה מידי אינה מקודשת. ולא ידעתי למה שאפילו הוא מלוה אותה עכשיו אינה מקדשה במעות עצמן אלא בהנאת מלוה זו וכיון שכן אפי' קדמה מלוה לקדושין מה בכך והרי מ"מ הוא מהנה אותה עכשיו בהרווחת זמן [הנאה] שהוא שוה לה פרוטה וכל שהוא מהנה אותה כיוצא בזה מקודשת אע"פ שאינו נותן לה כלום מיד ליד דהא שחוק לפני רקוד לפני ואדבר עליך לשלטון לא יהיב לה מידי ואע"פ כן מקודשת למאן דאמר אינה לשכירות אלא בסוף כדאיתא לקמן בפרק האומר (דף סג א) ואחרים פירשו דהא דאמרי' דארווח לה זימנא היינו כגון שהיתה בידה מלוה של אחרים והוא נותן פרוטה למלוה להרויח לה זמן ואמר לה בשעת מתן מעות התקדשי לי בפרוטה זו וכי תימא והיכי הוי הערמת רבית והא אמרינן בפרק איזהו נשך (דף סט ב) דשרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה לאו קושיא היא דשאני הכא שהוא כחוזר ונוטל מן האשה ולא התירו לחזור וליטלו מן הלוה:

אמר רבא אר"נ המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת:    כלומר במלוה שהיא חייבת לו על המשכון [והחזיר לה המשכון] דבגמ' איתא לקמן בפרקין [דף יט א] הכי המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדברי רבי יוסי ברבי יהודה דאמר גבי קדושי יעוד שאם יש שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה מקודשת כלומר כדי שתעבדנו האמה עבודה שהיא שוה פרוטה ומקודשת באותה פרוטה שיש לו עליה ואם לאו אינה מקודשת לאו מי א"ר יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו כלומר שהמעות שקנה בהם האדון אמה העבריה לא ניתנו לקידושין דאם איתא דהכי הוא לא הוה בעי שיהא שהות ביום לעשות בו שוה פרוטה שהרי היתה מתקדשת במעות הראשונים כרבנן דסבירא להו הכי אלא משום דאיהו סבירא ליה דלאו לקדושין ניתנו בעי שיהא שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה ונמצא שיש לו עליה מלוה והיא גופה משכון הויא וכשהוא מקדש אותה בפרוטה זו דאית ליה גבה ממילא היא זוכה בעצמה שהיא המשכון ונמצא משכון מוחזר מאליו ומשום הכי ילפינן מהא שאם היה לו עליה מלוה על המשכון וקדשה באותה מלוה והחזיר לה את המשכון דמקודשת וכן כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות אבל בתוספות פירשוה אע"פ שלא נתן לה את המשכון [והאשר"י כתב כדברי התוספות] ואינו מחוור דכי האי גוונא לא שמעינן לה מדברי רבי יוסי ברבי יהודה [ויש שדחו לזו מהלכה כמו שאכתוב בפרק האיש מקדש [סי' תרלב] בסייעתא דשמיא וליתא]:

ואמר רבא המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה:    והיא מקודשת דלא אמרינן דעתה אמלוה ואינה מקודשת משום דלהוצאה ניתנה כדאמרינן לעיל אלא דעתה אפרוטה ומקודשת והא דרבא לקמן היא בפ' האיש מקדש (דף מו א):

הא לך מנה על מנת שתחזירהו לי במכר לא קנה:    כגון קרקע דקי"ל דקרקע נקנה בכסף אינו נקנה בכך דלאו מידי יהיב ליה:

בתרומה יצא ידי נתינה:    כיון דבתרומה בנתינה כל דהו סגי יצא ידי נתינה ומוכרה [לכהנים] והדמים שלו:

ואסור לעשות כן:    לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומה בשכרו ומסייע בבית הגרנות כדי שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות [דף כו ב] הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להן תרומה בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר (מלאכי ב) שחתם ברית הלוי:

והא אמר רבא מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ובינתים היא שלו לגמרי ובלבד שיחזירנה:    וכתב רבינו שמואל ז"ל שהנותן שור לחבירו על מנת להחזירו לשלשים יום ומת בתוך הזמן פטור מלשלם דלא הוה ליה שואל להתחייב באונסין ואף לא שומר להתחייב בגניבה ואבידה אלא מקבל מתנה הוא ואינו מתחייב אלא בפשיעה מפני שחייב להחזירה ואם לא החזירה נמצא שלא היתה מתנה מעולם:

בכולהו קני לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין:    כך היא הגרסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל אבל רבינו האי גאון ז"ל גורס בספר המקח גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין והכי פירושא דמתנה על מנת להחזיר לאו חליפין ממש היא אלא דלפי שאין אשה נקנית בחליפין גזרו בה משום דאיכא חליפין דדמו למתנה על מנת להחזיר דהיינו חליפי סודר [דהדר] ואע"ג דרב אשי אמר התם בנדרים בפ' השותפין (דף מח ב) מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס. כלומר שאם רצה מקנה שלא להחזירו רשאי התם בדרך דחייה בלחוד אמר רב אשי הכי אבל קושטא דמילתא הוא דאי תפיס לא מתפיס כדמשמע ממימריה הכא וכבר כתבתי זה שם בסייעתא דשמיא ואף גרסת הרב אלפסי ז"ל שהוא גורס לפי שאין אשה נקנית בחליפין כך איפשר לפרשה כלומר דמתנה על מנת להחזיר לחליפין דמיא ושייך למיגזר בה אטו חליפין אבל מדברי הר"ם במז"ל בפ' [חמישי] מהלכות אישות נראה שהוא מפרש דכל מתנה כי האי גוונא לגבי אשה כחליפין הוא שאין אשה מקנה [עצמה] בהם ובמתנה על מנת להחזיר לא מקניא נפשה שהרי אם אינה מחזרת אותה לא קנתה כלל ואם מחזרת אותה הרי אינה נהנית בה ואפי' נהנית בה בש"פ קודם שהחזירתה איהו לאו בההיא הנאה קאמר לה ומשום דממתני' משמע שאין האשה מתקדשת בחליפין כמו שכתבתי למעלה משום הכי תלינן מתנה ע"מ להחזיר דלא תניא בחליפין דתניא ודמו לה ומקשינן הכא היכי אמרינן דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה והא תנן בנדרים בפ' השותפין (שם א) כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ומתנה על מנת להחזיר הא לא מצי מקדיש לה דהכי אמרינן גבי אתרוג בפ' יש נוחלין (דף קלז ב) דהאומר הא לך אתרוג זה [במתנה] על מנת שתחזירהו לי

דף ג עמוד א

דלא מצי מקדיש ליה דמידי דחזי ליה קאמר וכדאיתא התם ולאו קושיא היא דאנן הכי קאמרינן כל מתנה שתהא בה הערמה שמצד ריעותא שבה אינו יכול להקדישה כי התם אינה מתנה דהתם גבי מתנת בית חורון איתמר שלא גמר להקנותה אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה כדמפרש התם טעמא בגמ' משום דסעודתו מוכחת עליו והתם ודאי לא אתני מידי אלא שכיון שהיתה בהערמה לא היה יכול להקדישה ומשום הכי אינה מתנה אבל היכא דיהיב לה ניהלה לפי שעה אע"ג דאתני בהדיא שלא יקדישנה כיון שאין בה הערמה מהניא והיינו דאמרי' בירושלמי עלה ההיא דמתני' ר' ירמיה בעי מעתה אין אדם נותן מתנה לחבירו על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שיש בה הערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:

תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב:    ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד שהיא מקודשת. ומיהו כתב הר"מ במז"ל בפ"ה מהלכות אישות דהיינו כשאמר לה הרי את מקודשת בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך דאי לא הוה ליה נתן הוא ואמרה היא דאמרינן עלה דספיקא הוי [אבל אחרים אומרים דאפילו לא אמר כלום מהני דכיון דאמרה ליה] ואתקדש אני לך והוא נתן על פיה לא גרע ממדבר עמה על עסקי קדושיה דמהני אע"פ שלא פירש ולא דמי לנתן הוא ואמרה היא דשאני התם דנתן הוא תחלה ואין הדבר מוכיח שבתורת קידושין נתנו אלא בדיבורה ונמצא שבאמירתה נגמרו הקידושין ומשום הכי לא מהני אבל כאן הוא עושה מעשה קידושין לגמרי שהרי בנתינה זו [היא מתקדשת] בלא דבור אחר דה"ל דיבורא דידה כמדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דמהני אפילו בסתם ודברי הרמב"ם ז"ל נראין לי עיקר דהא ודאי נתן הוא ואמרה היא דאמרינן דספיקא הוי משום תלקח אשה לאיש היינו כשאמרה כן בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא עדיפא שתיקה דידיה משתיקה דידה היכא דנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא [גבי נתן לה פקדון ואמר לה כנסי פקדון זה וחזר ואמר לה הרי את מקודשת לי ושתקה] דאמר רבא לקמן [דף יב ב] דשתיקה דידה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא וכל שכן הכא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הן שלה במתנה כדמוכח בפ' שבועת העדות דאמרי' התם [דף לד ב] אי דאמר אין שקלי ודידי שקלי כי עדים רואין אותו מבחוץ מאי הוי דליכא ספיקא דאמירה דידה ושתיקה דידיה לאחר מתן מעות לאו כלום הוא אלא ודאי בנתן הוא ואמרה היא בשעת נתינה הוא דמספקא לן ואע"פ שע"מ כן נתן לה ולא דמי למדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דהתם בשאמר הוא אבל כל שלא אמר הוא כלום אע"פ שנתינתו מוכחת שהוא מסכים לדברי האשה [אינו מועיל] דשתיקה דידיה הרי הוא כשתיקה דידה [לאחר מתן מעות] בנתן הוא ואמר הוא והיא שותקת [ונהי בעלמא] דחשבינן שתיקה כהסכמה אפ"ה כל שלא אמר הוא כלום איכא לספוקי דדלמא לא קרינא ביה כי יקח איש אשה או שמא תאמר לא כי אלא שתיקתה מורה הסכמתה שמתוך שהיא נאסרת אם איתא דלא ניחא לה היה לה למחות אבל האיש [גבי נתן הוא ואמרה היא] כיון דאי בעי למינסב אחריתי נסיב לא איכפת ליה אם נראה [שהוא] מסכים ולפיכך אע"פ שאינו מסכים שותק [אבל הכא גבי תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך אפי' דשתק הוי מסכים לדבריה כיון דלא נתן אלא לאחר שאמרה לו כן הלכך אפי' לא אמר מידי בשעת נתינה מקודשת] א"כ אין הספק מחמת תלקח אשה לאיש אלא מחמת שיש ספק שמא לא הסכים ואין זה דרך הסוגיא שלמעלה:

הא לך מנה והתקדשי לפלוני:    והוא שלוחו אלא שהוא מקדשה משלו:

מקודשת:    ואע"ג דמנה לאו של משלח הוא:

מדין עבד כנעני:    דתנן במתני' [דף כב ב] דקונה עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה את עצמו בכסף ויוצא לחירות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי והרמב"ם ז"ל כ' בפ' הנזכר כגון שקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי ולפי זה א"צ להעמידה שיהא האומר זה שליח אותו פלוני:

תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני:    כלומר מבין שני דינין הללו של ערב ושל עבד כנעני אנו למדים. ומפרשי לה הכי בגמ' ערב לאו אע"ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבד נפשיה הך איתתא נמי אע"ג דלא מטי הנאה לידה קא מיקניא נפשה ופרכינן מי דמי ערב הך דקא קני ליה קא חסר ממונא האי גברא קני ליה להך איתתא ולא חסר מידי הא עבד כנעני דלא חסר ממונא וקא קני נפשיה מי דמי התם הך דקא מקני קני כלומר בעל העבד שהוא מקנה את העבד לחירות קא קני האי כסף שמקבל בפדיונו אבל הכא הך איתתא קא מיקניא נפשה ולא קניא ולא מידי הא ערב אע"ג דלא מטי הנאה לידו קא משעבד נפשיה ופירשה הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר בשקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך:

והני מילי באדם חשוב:    שאינו רגיל לקבל מתנות דבההיא הנאה שתרצה זו לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה שיקבל ממנה מתנה וזה מקבלה בחנם גמרה ומקניא נפשה ואיכא למידק דהא בפ' הזהב (דף מז א) פליגי רב ולוי גבי חליפין במה קונין דלוי אמר בכליו של מקנה משום דבההיא הנאה דמקבל מתנה ממנו גמר ומקנה ורב אמר בכליו של קונה דוקא ולא בשל מקנה ולפום סוגיין ללוי קשיא ולרב קשיא ללוי קשיא דהכא אמרי' דדוקא באדם חשוב איכא הנאה כי מקבל מינה מתנה אבל בסתם אינשי לא ואילו לוי קאמר דבכולהו אינשי קונין בכליו של מקנה ולרב נמי קשיא דאילו איהו אמר דדוקא בכליו של קונה אבל בשל מקנה לא ואפילו הוא חשוב ואילו הכא מסקינן דבאדם חשוב קונין אפי' בשל מקנה משום טעם דבההיא הנאה כו' איכא למימר דלוי אמר לך דנהי דבכ"ע איכא למימר דבההיא הנאה דמקבל מיניה מתנה גמר ומקני ואפי' היכא דלאו אדם חשוב הוא היינו משום דאע"ג דההיא הנאה לא שויא פרוטה אפ"ה לגבי שאר קנינין מהניא מדין חליפין דהא קיי"ל דקונין בכלי אע"פ שאין בו ש"פ אבל גבי אשה דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה דווקא באדם חשוב דהנאה דיליה שויא פרוטה ומקניא בה אשה מדין דמים אבל באדם שאינו חשוב דלא שויא הנאה דיליה פרוטה א"א שתקנה בה אשה לא מתורת דמים ולא מתורת חליפין ולרב נמי לא קשיא דאמר לך רב דכי אמרינן דאדם חשוב דכי מקבל מתנה מקריא הנאה ה"מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר נינהו מש"ה דוקא בכליו של קונה אבל בכליו של מקנה לא וקיי"ל כרב:

גרסי' בגמ' [דף ז א] איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא:    כלומר הנך שמעתתא דילפינן קדושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לענין ממונא מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ותהא השדה מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא השדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד תן מנה לפלוני ותקנה לו שדי קנה מדין שניהם כך כתב רש"י ז"ל ולפיכך לא פי' דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמכא להך מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה ואם כן היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן [כיון דפשיטא לן] דבאדם חשוב מקודשת משמע דהוא הדין נמי לענין ממונא וכן דעת רבינו חננאל ז"ל שכתב הילך מנה ויקנה לך נכסי ואמר דההיא הנאה מיחשבא ככלי דיהביה הקונה למקנה וקונה בו בתורת חליפין אותן נכסים ולפי זה אף מטלטלי קנה בה ולא תטעה בדבריו לומר שהוא סובר דההיא הנאה מדין חליפין [קניא] ולא מדין דמים שאם כן אשה שאינה נקנית בחליפין היאך נקנית באותה הנאה אלא כך דעתו ז"ל דההיא הנאה דאדם חשוב חשיבא ליה כנותן בחליפין ובדמים ולפיכך אשה נקנית בה מדין דמים מטלטלין מדין חליפין קרקעות שהן נקנין בשניהם מדין שניהם ולא נודע למה השמיטה לזו הרב אלפסי ז"ל וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות מכירה האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב ולא ידעתי למה לא כתב גם כן מדין עבד כנעני ומדין שניהם שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד [דף כג א] גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצריך עיון:

גרסי' תו בגמ' [דף ז א] אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת אמר ליה אביי לרבא מאי שנא חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת דאשה אמר רחמנא ולא חצי אשה כלומר דכתיב כי יקח איש אשה ה"נ איש אמר רחמנא ולא חצי איש א"ל התם איתתא לבי תרי לא חזיא כלומר להנשא להם אי אפשר הילכך הא לא קדיש אלא פלגא כדי שחציה תנשא לאחר אינה מקודשת לזה אלא גברא חזי לתרתי מאי קאמר לה דאי בעינא למינסב אחריתא נסיבנא:

וגרסי' תו עלה בגמ' [דף ז ב] בעי רבא חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה מהו כיון דאמר לה חצי פרוטה פסקה:    כלומר והוה ליה כמקדש לחצאין:

או דילמא מונה והולך הוא:    ורישא [דמלתיה] אמסקנא נמי קאי דהא חצי פרוטה לאו בר תפיסה הוא:

את"ל מונה והולך הוא חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה מהו כיון דאמר לה פרוטה [ופרוטה] פסקיה למילתיה:    כלומר שלא היה תחלת דבריו אלא לחציה וטעה לומר שמקדשין לחצאין:

או דלמא כל ביומיה מונה והולך הוא:    כלומר הואיל ודעתו לגמרם היום:

אם תמצא לומר מונה והולך הוא חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר מהו כיון דאמר לה למחר פסקה למילתיה או דלמא ה"ק לה קידושי ליתחילו האידנא ומגמר לא ליגמרו עד למחר:

שני חצייך בפרוטה מהו הא ודאי בחדא זימנא קאמר לה או דלמא אין אשה מתקדשת לחצאין כלל תיקו:

והך בעיא קמייתא לא בשאמר לה עכשיו חצייך בחצי פרוטה ושתק וחזר ואמר לה לאחר שעה חצייך האחר בחצי פרוטה דבכי האי גוונא ודאי פסקיה ליה למילתיה ולאו כלום הוא אלא בשאמר לה כן זה אחר זה מיד תוך כדי דבור וכן הא דאמרינן כל ביומיה מונה והולך הוא לא בשאמר לה חצי הדבור בבקר וחצי הדבור בערב אלא שנתן לה שתי פרוטות כאחד ואמר לה התקדשי לי עכשיו

דף ג עמוד ב

חצייך בפרוטה אחת וחצייך האחר התקדשי לי בערב בפרוטה האחרת וקא מיבעיא לן אי אמרינן דגמר בדעתיה לקדשה פלגא השתא ולא מהני או דלמא מונה והולך הוא והכי קאמר נתחלו מהאידנא ולא נגמרו עד לאורתא כך פירש"י ולי נראה כי אמרי' כל ביומיה היינו בסתם ולמעוטי וחצייך בפרוטה למחר אתינן וה"ה לאומר וחצייך בפרוטה לערב דחד טעמא הוא ונקט למחר לרבותא דאפי' בכה"ג איכא לספוקי דמקודשת אי נמי דהכי אורחא דמילתא טפי: ולענין הלכה פסק הר"ם במז"ל בפ"ג מהל' אישות בתרתי בעיי קמאי דהיינו חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה או חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דהויא מקודשת גמורה משום דאמרינן בהו את"ל מונה והולך הוא אבל בחצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר ושני חצייך בפרוטה דליכא בהו אם תמצא לומר וסלקן בתיקו פסק ז"ל דהויא ספק מקודשת והשיב עליו הראב"ד ז"ל דשני חצייך בפרוטה טפי עדיפא מכולהו מדקאמר בחד זימנא ואפי' הכי סלקא בתיקו וכ"ש אידך ולפיכך כתב ז"ל [דבכולהו הויא ספק מקודשת ולדבריו] כי בעי שני חצייך בפרוטה מהו הכי קאמרינן אם תמצא לומר בכל הני דלא הויא מקודשת התם הוא דאמר חצייך וחצייך דאיכא למימר פסקה אבל הכא דאמר שני חצייך בבת אחת מהו הכא ודאי בחד זימנא קאמר לה או דילמא אין אשה [מתקדשת] לחצאין כלל ואפי' בכי האי גוונא סלקא בתיקו וכיון שזו ספק מקודשת כ"ש חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה וחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה דליכא למימר דתיהוי מקודשת ודאי אלא ספיקא הוא ולדידי אין קושייתו קושיא משום דלבעיי קמאי איכא למימר אם ת"ל מונה והולך הוא [מה שאין כן בבעיא בתרייתא דלא שייך למימר בה מונה והולך הוא] דהא קאמר בפרוטה ואפ"ה אמר שני חצייך אלמא דעתיה לקדשה לחצאין ואין אישות לחצאין ומש"ה פשיטא ליה לתלמודא בתרתי קמייתא דמקודשת משום טעמא דמונה והולך הוא ומש"ה אמר אם תמצא לומר אבל בין בעיא דחצייך בפרוטה היום לבעיא בתרייתא דשני חצייך בפרוטה לא שייך ואם תמצא לומר כלל משום דבכל חדא איכא מעליותא וגריעותא דלא דמיא לחברתה דבחצייך בפרוטה היום [איכא למימר] דכיון דלאו ביומיה פסקיה למילתיה הפסק גמור ובהא גריעא משני חצייך בפרוטה שהוא מקדש אותה בבת אחת ועדיפא מיניה משום דטפי איכא למימר בה מונה והולך אע"ג דלאו ביומיה מאיבעיא בתרייתא דלא שייך בה מונה והולך כלל הלכך בהני תרי בעיי ליכא למימר אם תמצא לומר ואע"ג דבתרי בעיי קמאי איכא בהו הך מעליותא וגריעותא אפי' הכי טפי חשבינן מעלייתא דידהו דמונה והולך מגריעות הפסק שבהן דכל ביומיה לא חשבינן ליה הפסק ומשום הכי איפשיטו תרי בעיי קמאי ותרתי בתראי סלקן בתיקו דשקולות הן [והאשר"י כתב כדברי הראב"ד]:

וגרסי' תו בגמ' [דף ז ב] בעי רבא שתי בנותיך לשני בניי בפרוטה מהו:    כלומר שהם גדולים ועשאוהו שליח לקדש בתר נותן ומקבל אזלינן ואיכא ממונא או דלמא בתרייהו דידהו אזלינן וליכא ממונא תיקו:

וגרסי' תו בעי רב פפא בתך ופרתך [בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה ופרתך] בחצי פרוטה:    כלומר דאע"ג דאין מטלטלין נקנין בכסף איכא למיחש להכי משום דבתך ופרתך הכי משמע:

או דילמא בתך בפרוטה ופרתך במשיכה:    משום דמידע ידעי דבבציר משוה פרוטה לא מיקדשא ופרה לא מיקנייא בכסף ולפיכך לא היה דעתו שיקנה אותה אלא לאחר שימשכנה וסלקא בתיקו:

וגרסי' תו בעי רב אשי בתך וקרקעתך בפרוטה מהו מי אמרינן בתך בחצי פרוטה וקרקעתך בחצי פרוטה או דילמא בתך בפרוטה וקרקעתך בחזקה תיקו:    והך בעיא באת"ל מקמייתא קא מבעיא ליה דאפי' תימא גבי פרתך דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף אבל קרקע דנקנה בכסף דלמא קרקע בחצי פרוטה קאמר או דלמא דקרקעתך בחזקה לכשאחזיק בו קאמר ואפ"ה בקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דגמ' לא קאמר בהדיא את"ל וכן כתב הר"מ במז"ל בפרק הנזכר: גרסי' בפרק השולח (דף מג א) איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין מהו את"ל בן ישראל שאמר לבת ישראל התקדשי לחציי מקודשת דחזיא לכוליה הא לא חזיא לכוליה כלומר אי בעית למפשטה מדקיימא לן התקדשי לחציי מקודשת כדאיתא לעיל לא דמי דהתם בר חורין הוא וחזיא לכוליה והכי קאמר לה אי בעינא נסיבנא אחריתי בהדך אבל האי לא חזיא לכוליה משום פלגא דעבדות דידיה ואת"ל המקדש חצי אשה אינה מקודשת [התם] דשייר בקנינו והאי עבד לא שייר בקנינו כלומר אי בעית למיפשטה מדקיימא לן דחצייך מקודשת לי ובעית למימר דכי היכי דמקדש חצי אשה שאינה מקודשת כיון דלא מצינן למימר דהכי קאמר לה דתינסוב אחרינא משום דאשה לבי תרי לא חזיא ואישתכח דלא קדיש אלא פלגא והכי נמי חצי איש לא הוו קידושין לא דמי דהתם שייר בקנינו דהוה ליה לקידושי לכולה אבל האי לא חזיא לפלגא דעבדות דידיה וסלקא בתיקו הלכך הויא לה ספק מקודשת: וגרסי' תו התם דרש רבה בר בר חנה כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קדושיה קדושין א"ל רב חסדא התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו הדר אוקי רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש והמכשלה הזאת תחת ידך אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בה אע"פ שאמרו המקדש חצי אשה אינה מקודשת חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה קידושיה קידושין מאי טעמא התם שייר בקנינו הכא לא שייר בקנינו. ואע"ג דפליג רב ששת התם ואמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אין קידושיה קידושין משמע דקי"ל דמקודשת משום דרב חמא ור' זירא ס"ל דתפסי בה קידושין דמדפליגי בנשתחררה אי פקעי קדושי ראשון או גמרי קידושי ראשון כמו שאכתוב לפנינו בסייעתא דשמיא מכלל דסבירא להו מיהת דתפסי בה קידושין ואע"ג דכי תפסי בה משמע דהיינו טעמא משום דלא שייר בקנינו משמע לי דאפילו הכי לא מפשטא בעיין דמי שחציו עבד וחציו בן חורין וקדש בת חורין משום דאיכא למימר דשאני הכא דגלי קרא דכתיב והיא שפחה נחרפת לאיש וקיימא לן דהיינו חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי דאלמא בת אירוסין היא ולפיכך כתב הר"ם במז"ל בפרק רביעי מהלכות אישות המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר כלומר שהיא מקודשת אבל אין חייבין עליה כאשת איש כדכתיב לא יומתו ועוד שאם קדשה אחר לאחר שנשתחררה הרי היא ספק מקודשת כמו שיתברר בסמוך בסייעתא דשמיא ומ"מ קודם שחרור פסק דתפסי בה קידושין ובמי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין פסק שהרי זו ספק מקודשת: וגרסינן תו התם [דף מג ב] איתמר חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר רב חמא פקעי קידושי ראשון כלומר דאפי' למ"ד מקודשת בא השחרור והפקיען ומקודשת לשני שהרי נשתנה גופה והויא כקטן שנולד ר' זירא אמר רב נחמן גמרי קידושי ראשון כלומר ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות ואפי' מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה וכיון דלית לן אכרעותא בין רב חמא ור' זירא נקטינן דספיקא היא וכן פסק הר"מ במז"ל בפ' הנזכר אבל יש לתמוה על מה שכתב שם המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מתקדשת קדושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה [כקדושי קטנה שגדלה ואינה צריכה קדושין אחרים והא ודאי לא נהירא שאם בא לומר דכיון שנשתחררה גמרו קדושיה] מדבריהם אע"פ שלא בעל כל שלא בא אחר וקדשה כקדושי קטנה שגדלה (ואינו צריך קידושין אחרים) שאינה יכולה למאן מדבריהם אע"פ שלא נבעלה ולמאי צריכינן להכי והא כיון דמספקא לן אי גמרי קידושיה או לא פשיטא שאינה יכולה להשמט ממנו ומה ענין זה לקטנה שגדלה. ואם בא לומר דמדאורייתא גמרי קדושיה אם כן כשבא אחר וקדשה למה כתב שהרי זו בספק קידושין וכבר השיגו הראב"ד ז"ל וראיתי מי שרוצה לקיים דבריו ואומר דה"ק שאם בעל לאחר שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ובעל לאחר מכאן שהיא מקודשת גמורה ואין זה כלום אצלי דקטנה שגדלה ובעל לאחר זמן היינו טעמא דמקודשת גמורה לפי שאדם יודע שאין קדושי קטנה כלום כדאיתא בכתובות (דף עד א) וביבמות (דף קי א) אבל בחציה שפחה וחציה בת חורין כיון דתפסי בה קדושין וכשנשתחררה מספקא לן אי פקעי קידושי אחרים היכי נימא יודע שאין קידושיה כלום וגמר ובעל לשם קידושין ומי איכא מידי דאנן לא ידעינן ואיהו ידע ולפיכך אין דברי הר"מ במז"ל במקום הזה מחוורין:

ההוא גברא דקדש בשיראי וכו' לא צריכי שומא:    שישומו אותם שמאים קודם שקבלתם:

צריכי שומא:    וכיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל:

בכל דהו:    התקדשי לי בהן כמו שהן:

דלא צריכי שומא:    דבציר מפרוטה לא שוו:

דאמר לה בחמשין:    דאמר לה התקדשי לי בחמשין זוז והרי לך אלו בדמיהן:

ושוו חמשין:    ומיהו לא שמאום בקיאין קודם לכן:

והלכתא שיראי לא צריכי שומא:    ומקשו הכא אמאי פסקה כהאי לישנא הוה ליה למימר והלכתא כרבה כי היכי דאמרינן בהדיא בגמ' [דף ט א] והלכתא כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן ולפיכך נראה מדקדוק הלשון דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא אבל איכא מידי דצריך שומא ומדברי הר"ם במז"ל בפרק ז' מהלכות אישות נראה דשיראי מתוך שהאשה מתאוה להם גמרה ומקניא נפשה [מיד] כל היכי דשוה כדקאמר אבל מידי אחרינא לא ולפי זה למעוטי דברים שאין האשה מחמדתן נקט שיראי אבל רבינו תם ז"ל אמר דמשום הכי נקט שיראי לפי ששומתן ידועה לעולם קצת ואין הדבר מצוי לטעות בהן כל כך ביותר משויין אבל דברים שרגילים לטעות בשויין הרבה כמרגליות ואבן טובה שיש שאינה שוה אלא מעט ואפשר שהיא סבורה ששוה כמה וכמה בהא [אפי'] רבה מודה דאע"ג דלא אמר לה דשויא חמשין אלא אמר לה בכל דהו דצריכי שומא ולפיכך פירשו שיראי כדי שלא לטעות בדבר זה ואומר ר"ת ז"ל שלפיכך נהגו שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן ודאמרי' לקמן בפ' האיש מקדש בגמ' (דף מח ב) כגון שהוסיף לה נופך משלו צ"ל דנופך מתוך ששוה הרבה ידוע שוויו קצת דומיא דשיראי א"נ כגון ששמו אותו תחלה ודאמרי' לקמן בפירקין [יב א] ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה או לא דמשמע דאי אית בה שוה פרוטה דהויא מקודשת אומר ר"י ז"ל דאבנא דכוחלא אינה כעין אבנים שנותנין בטבעות אלא אבן של בנין הוא כעין שיש כדאמרי' בריש השותפין [דף ד א] במאי בנייה באבני שישא כוחלא ומרמרא:

ודברים שצריכין שומא כפי הסברות שכתבו נראה מלשון רש"י ז"ל שאם קדש בהן את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לרב יוסף דאמר דצריכין שומא דכיון דלא שמאום תחלה אינה מקודשת ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר בלשון הזה אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהם שוין חמשין דינרין והיו של משי וכיוצא בהם שהאשה מתאוה להם אם שוים חמשין דינרין הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואינן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך

דף ד עמוד א

דעתה אלא הואיל והם שוים כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה עד כאן ונראה מדקדוק לשון זה דסבירא ליה ז"ל דאפי' רב יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומא [מודה] דמקודשת ואע"ג דבשיראי לא נפקא מינה מידי דהא איפסיק הלכתא דלא צריכי שומא נפקא מינה מיהת לאותן דברים שכתבנו למעלה דצריכי שומא אבל אחרים אומרים דמאי דאמרינן שיראי לא צריכי שומא לא אתי למעוטי מידי והא דנקט שיראי ולא אמר הלכתא כרבה היינו משום דאיכא לישנא אחרינא בגמ' דבכל דהו נמי פליג רב יוסף [מאי טעמא] שוה כסף ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף דקיץ ומשום הכי אילו אמר הלכתא כרבה אתי למטעי דבכל דהו דוקא הלכתא כוותיה כלומר כשקדשה סתם ולאפוקי מלישנא בתרא דרב יוסף דפליג אפילו בכל דהו ומשום הכי אמר והלכתא שיראי לא צריכי שומא דמשמע בשום ענין אפילו אמר לה בחמשין ושוה חמשין וכ"ש בסתם:

גרסי' בגמ' [דף ח א] תניא עגל זה לפדיון בני [טלית זה לפדיון בני] לא אמר כלום עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני טלית זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי ואוקימנא לה כגון שלא שוו חמש סלעים דאי שוו כיון דקיימא לן דלא צריכי שומא אפילו לא אמר בחמש סלעים בנו פדוי אלא בדלא שוו חמש סלעים עסקינן ואפילו הכי בסיפא בנו פדוי בדקבליה כהן עילויה כי הא דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן ואמר לדידי שוה לי חמש סלעים ואמרי' עלה אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגברא רבא הוה ומבעי ליה סודרא אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבין סודרא מאימיה דרבא מקובי שוה עשרה בתליסר:    ונראה דה"ה למי שדרכו להתייקר באיזה חפץ שנותן לו לפעמים דמים הללו דמהני דאי לא תימא הכי עגל זה בחמש סלעים במה בנו פדוי אלא ודאי כדאמרן ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתייקר בכיוצא בזה עד כדי דמים הללו הא לאו הכי לא מצי אמר לדידי שוה לי אלא שיש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א מהלכות [בכורים] נתן לו כלי שאינו שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן בה' סלעים הרי בנו פדוי ולא חלק אם דרכו להתייקר בו אם לאו ומש"ה אני מסתפק במקדש בדבר שאינו שוה פרוטה אי מציא אמרה לדידי שוה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל הימנה לתת עליו תורת כסף והכא שאני דכיון דודאי ממונא הוא כי אמר לדידי שוה לי מהני ומיהו פשיטא לי דבשאין העדים יודעים שדרכה להתייקר בו לא מהני דהוה ליה כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים:

אמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר מקודשת מיד וישלים:    דקבלה ליה לשם קידושין ועל מנת שישלים תנאו ואותבינן עלה בגמרא מדתניא התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר אחרון הרשות בידו דאלמא שאין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו ואת אמרת מקודשת ומפרקינן דאמר לה במנה זה והא מדסיפא במנה זה מכלל דרישא במנה סתם דקתני סיפא התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת דינר רע הרי זו מקודשת ויחליף לא רישא וסיפא דאמר מנה זה ופרושי קא מפרש רצה אחד מהם לחזור אפי' בדינר האחרון הרשות בידו כיצד כגון דאמר לה במנה זה הכי נמי מסתברא דאי סלקא דעתך רישא במנה סתם (לא הוו קידושין) השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא אי משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא במנה זה אבל במנה סתם הוו קידושין תנא סיפא במנה זה מכלל דרישא במנה סתם ואפי' הכי לא הוו קידושין רב אשי אמר מונה והולך שאני דדעתה אכוליה מנה. כלומר לא תדחוק לאוקמה במנה זה דלעולם במנה סתם ואפי' הכי לא הויא תיובתיה דר' אלעזר דאע"ג דאמר מנה סתם כיון דחזיתיה מונה והולך דעתה אכוליה מנה אבל כי לא נתן לה אלא דינר וקבלתיה הא ודאי לשם קידושין קבלתיה על מנת שישלים זו היא סוגיית הגמ' והרב אלפסי ז"ל נראה שסמך אאוקימתא קמייתא ודחה לאוקימתא דרב אשי משום דאוקימתא קמייתא הויא לישנא דגמ' וכיוצא בזה כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בפרק ערבי פסחים וכן דעת הר"ם במז"ל בפ' שביעי מהלכות אישות ומ"מ נראה דעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו דבמנה זה כל שנמצא חסר דינר לא בעיא חזרה דממילא בטלי קדושי וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב עלה דהא דאמרי השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא כלשון הזה השתא במנה סתם תנא ליה דיכולין לחזור כל זמן שלא קבלה את כולו במנה זה ונמצא חסר דינר דהשתא לא קבלה את כולו מיבעיא דמצי הדרה אלמא סבירא ליה ז"ל דאפי' במנה זה ונמצא חסר דינר בעיא חזרה. ונראה שהזקיקו לומר כן דאם איתא דאפי' מן הסתם בטלי קדושין מאי קא פריך במנה זה מיבעיא הא ודאי צריך לדבר שנתחדש בו דאילו במנה סתם בעיא חזרה ואילו במנה זה כי נמצא חסר דינר בטלי קדושי ממילא ואף על פי כן אין דבריו מחוורין דכיון דאמר לה במנה זה ומנה אין כאן ממילא בטלי קדושי וכדאמרינן לעיל אי דאמר לה חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה חמשין אלא ודאי ממילא בטלי קדושי והא דאמר במנה זה מיבעיא הכי קאמר השתא במנה סתם לא חיילי קידושי מהשתא דלא אמרינן כמאן דאמר לה על מנת דמי ומשום הכי מציא הדרה בה כל שכן דבמנה זה ליכא למימר דכמאן דאמר על מנת דמי וכיון שכן נהי דבמנה סתם צריכה חזרה במנה זה ונמצא חסר דינר פשיטא דבטלי ממילא דבמנה זה אמר לה ומנה אין כאן:

ואמרינן עלה בגמ' האי דינר של נחשת היכי דמי אי דידעה ביה הא סברה וקבלה לא צריכא דיהביה ניהלה בליליא אי נמי דשכיחי ליה ביני זוזי:

האי דינר רע היכי דמי אי דלא נפיק היינו דינר של נחושת אמר רב פפא כגון דנפיק ע"י הדחק:    כלומר דכיון דנפיק הרי זו מקודשת דמסתמא לא קפדא כל שהחליפו ואפשר שאין הקידושין תלויין בכך ואע"פ שלא החליפו מקודשת אלא שיש לו להחליפו לה מדין [ערב] בעלמא:

וגרסי' בפרק האיש מקדש (דף מז א) אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה נתנה:    כלומר אפי' ישנה בעין אינה מקודשת לפי שהלוה רשאי להוציאה בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבעהו וכיון דלהוצאה נתנה והויא כדידה לא יהיב לה מידי ואמרינן עלה לימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת ויש אומרים מקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר מלוה להוצאה נתנה ומר סבר לאו להוצאה נתנה ותסברא אימא סיפא ושוין במכר שזה קנאו ואי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו אמר ר"נ הונא חברין מוקי לה במילתא אחריתי כלומר דהך מלוה לאו במלוה שיש לו עליה קאמר אלא שא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר ואמר לה הרי הוא עלי מלוה מר סבר כסיפא לה מילתא למיתבעיה כלומר ומש"ה לא סמכה דעתה ומ"ס לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה ושוין במכר שזה קנה דבמכר ודאי לא כסיפא למיתבעיה אלא הא דאמר ר' אלעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים נימא כתנאי אמרה לשמעתיה אמרי מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למיתבעיה [מנה חסר תשעים ותשעה דינר לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה] והרב אלפסי ז"ל לא כתב כל זה בהלכות וכן הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות אישות לא חלק וכתב הרמב"ן ז"ל דמסתברא דהלכתא כיש אומרים דאמרי מקודשת מדתניא הכא בפירקין התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת דאלמא במנה סתם מקודשת אע"פ שלא נשתייר ממנו [אצלו] אלא דינר ולא אמרי' כסיפא לה מילתא למיתבעיה ולפיכך לא כתבה הרב אלפסי ז"ל ולי נראה דמהא לא איריא דבמנה זה ודאי לא שייך למיתני ליה חסר תשעים ותשעה דינר דאי הכי הא ידעה ביה דמנה אין כאן ואיהו הוא דאסיק שמיה מנה וסברה וקבלה אבל חסר דינר שאין האשה מרגשת בו בהא הוא דאמר [אינה] מקודשת ורבותא קמ"ל סד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר וכיון דאמר לה במנה זה כמות שהוא קאמר [ותהא מקודשת קמ"ל] דלא ולפיכך אין מכאן ראיה לפסוק כיש אומרים וכן הראב"ד ז"ל פוסק כת"ק אבל מה שהשמיטוה הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל נ"ל דהיינו משום דסבירא להו שמלוה קונה במכר וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל בפרק הזהב וכ"כ הר"ם במז"ל בפרק שביעי מהלכות מכירה והם סומכים בזה על הסוגיא שבפרק זה ושבפרק הזהב (דף מו ב) דאמרינן ויש דמים שהם כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ואין מקום להאריך כאן ומעתה כיון דמאי דאוקי הך פלוגתא דת"ק וי"א כגון דאמר לה התקדשי לי במנה וכו' היינו משום פרכין דאי מלוה להוצאה נתנה במה קנאו ואנן קי"ל דבמכר קנה ממילא מתוקמא פלוגתייהו דתנא קמא וי"א כפשטא במקדש במלוה ולא מפלגינן בין התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ובין התקדשי לי במנה ונתן לה תשעים ותשעה דינר:

תוספתא התקדשי לי במנה וכו' זה אומר במנה וזה אומר במאתים:    זה אומר לאשה התקדשי לי בדינר זה ע"מ שאשלים לך מנה והיא אומרת ע"מ שתשלים לי מאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ולא הסכימו ביניהם ואח"כ תבעו זה את זה וקדשו ונתן לה הדינר אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה וישלים לה מאתים ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש ולא ישלים לה אלא מנה וכן המוכר חפץ לחבירו וכו' ואח"כ

דף ד עמוד ב

תבעו זה את זה ומשך הלוקח החפץ:

מנה אין כאן משכון אין כאן:    כתב הרמב"ן ז"ל דאפי' היכא דאמר לה קני משכון זה בשעבוד מנה והתקדשי לי בו ומשכתו אינה מקודשת דנהי דקניא ליה משכון לההוא שעבודא אינה מקודשת בכך דמנה אין כאן כלומר דעיקר שעבודא דמנה גבי לוה הוא ולא גבי אשה ומש"ה משכון נמי אע"ג דגבי אשה הוא הרי הוא כאילו משכון אין כאן שאין המשכון אלא להבטחת השעבוד וכיון דמנה אין כאן גבי אשה משכון נמי אין כאן וכי תימא נהי דשעבודא גבי לוה למה אינה מקודשת באותו שעבוד והא אמרי' בפרק האיש מקדש (דף מז ב) המקדש בחוב דאחרים בין במלוה בשטר בין במלוה על פה מקודשת מדינא אי לאו משום טעמא דלא סמכא דעתה דלמא מחיל ליה וכדשמואל דאמר חזר ומחלו מחול והכא ודאי לא שייכא ביה מחילה וכיון שכן היכי אמרינן דמנה אין כאן איכא למימר דלא דמי דבשלמא מקדש במלוה דאחרים לא שייכי [כסף] קידושין גבי מקדש כלל שכיון שקדש את האשה באותה מלוה אין כאן [אצלו ממנה] כלום משא"כ במקדש במלוה דידיה דמנה אין כאן כלומר דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גביה וכסף קדושין דאגיד גבי בעל לא כסף קדושין הוא אבל הראב"ד ז"ל פירש דה"ק מנה אין כאן שהרי לא נתחייב לה בו דמילי בעלמא נינהו וכיון דמנה אין כאן משכון נמי אין כאן דלא קניא ליה למשכון במידי דמאי יהבה ליה דקניא לה משכון ודכוותה נמי הא דאמרי' בסמוך פריטי אין כאן נסכא אין כאן כלומר דכיון שלא נתחייב בפריטי אין השעבוד נתפס על הנסכא שהוא משכון אבל היכא שנתן לה משכון ואמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת:

התם במשכון דאחרים:    שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו [ומשום הכי] מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לו כדר' יצחק והא דר' יצחק בכל ענין היא אפי' משכנו (שלא) בשעת הלואתו וכמו שכתבתי במקומות אחרים בס"ד:

בפריטי:    על מנת לקבל פרוטות נחושת:

נסכא:    חתיכה של כסף:

פריטי אין כאן:    שהתנו עליה הלכך נסכא שהוא משכון אין כאן להיות במקומן לקנות ואילו נתנו הפרוטות היתה קנויה להם דעבד כנעני נקנה בכסף:

ומדאמרינן פריטי אין כאן נסכא אין כאן הביא ראיה הרב אלפס ז"ל בפרק הזהב דבדברים ומשכון לא קאי באבל אמרו ואף על פי שאין מכאן ראיה בירושלמי מפורש כן ויתבאר בפ' הזהב בס"ד:

גרסי' בגמ' [דף ח ב] התקדשי לי במנה נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד:    כלומר בפניו לומר שאינה רוצה:

אינה מקודשת:    ודייקינן עלה הא שדתינהו קמיה. כלומר במקום שאינו אבד הוו קידושי בתמיה והא אמרה ליה שקיל לא בעינא ומפרקינן לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא היכא דשדיתינהו קמיה דלא הוה קידושין אבל זרקתו לים או לאור אימא מדמיחייבה בהו קידושי קידשה נפשה והאי דקא עבדה הכי סברא איבדקיה להאי גברא אי רתחנא הוא קמ"ל: [שם]

ת"ר התקדשי לי במנה תנם לאבא ולאביך אינה מקודשת:    ולא דמי לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים:

שיקבלום לי מקודשת:    ואמרינן בגמרא דתנא אבא להודיעך כחה דרישא דאע"ג דאבוה הוא לא גמרה וקדשה נפשה ותנא אביך להודיעך כחה דסיפא דאע"ג דלאו קרוב הוא סמכא דעתה עליה דעביד שליחותה:

תנם לפלוני אינה מקודשת על מנת שיקבלם לי מקודשת:    בגמרא עבדי צריכותא מהנך תרי בבי וגרסינן הכי וצריכא דאי אשמעינן אבא ואביך התם הוא דכי אמרה שיקבלום לי הוו קידושי דסמכא דעתה סברה עבדין לי שליחותי אבל פלוני אימא לא צריכא ואי אשמעינן פלוני התם הוא דכי אמרה תנם לא הוו קידושי דלא מקרבא דעתה לגביה למיתבא ליה מתנה אבל אבא ואביך דמקרבא לה דעתה לגבייהו אימר במתנה יהבינהו ניהליה צריכא. ואיכא למידק וליתני אבא ופלוני אבא להודיעך כחה דרישא פלוני להודיעך כחה דסיפא ואמאי תני אביך ותו ליתנינהו כולהו בחדא בבא תנם לאבא ולאביך ולפלוני אינה מקודשת ע"מ שיקבלום לי מקודשת איכא למימר תנא הכי שמעינהו וגרסינהו ודכוותה מתרצינא בגמרא לעיל מהא [דף ו א]:

ת"ר התקדשי לי במנה תנם ע"ג הסלע אינה מקודשת ואם היה סלע שלה מקודשת:    פירש"י ז"ל לפי שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו והרי הוא כמי שקבלתו ולפי זה הא דבעי רב ביבי סלע של שניהם מהו [אע"פ] דקיימא לן בפרק הספינה (דף פד ב) דחצר השותפין אין קונין בו מקח זה מזה הכי קא מיבעיא ליה מי אמרי' דכיון דיש לה חלק בו כי אמרה ליה תנם על גבי הסלע דעתה להתקדש ואיהו נמי כיון דניחא ליה לקדשה אקנויי אקני לה מקום באותו הסלע וקני לה או דלמא דכיון דסלע זו אינה שלה לגמרי דחיא בעלמא הוא:

כלב הרץ אחריה:    לנשכה מהו ומפרשינן [הך בעיא] בגמ' הכי מי אמרי' בההיא הנאה דקא מצלי לה מיניה גמרה ומקניא נפשה או דלמא אמרה ליה חיובי מחייבת לאצולן וסלקא בתיקו ולחומרא ואף ע"ג דבתנהו לעני פשטינן בסמוך דאפי' עני הסמוך לה אינה מקודשת משום דאמרה לי' כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי נמי מחייבת ביה את אפי' הכי מספקא לן משום דאיפשר דהצלה דגופה חשיבא לה טובא וגמרה ומקניא נפשה:

וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' תנם על גבי סלע אינה מקודשת תנהו לכלב אינה מקודשת לאו בחד גוונא נינהו דבתנם על גבי סלע אפי' אמרה ואתקדש אני לך לאו כלום הוא משום דלאו מידי עבד אפומה אבל בתנהו לכלב אילו אמרה ואתקדש אני לך מקודשת שכיון שהוציא ממון על פיה מקודשת מדין ערב וכן בדיני ממונות האומר זרוק מנה לים ואתחייב אני לך חייב שעל פיו הוציא וא"ת והא אמרי' בפרק השואל (דף צט א) אמר לו השאילני פרתך אמר לו ביד מי הכישה במקל והיא תבא ואמר רב עלה דכיון שיצתה מרשות משאיל שעה אחת ומתה חייב ושמואל פליג עליה ואמר דפטור ומשמע התם דרב אשי קאי כשמואל ופסקו הרב אלפסי ז"ל והר"ם במז"ל כשמואל דפטור אלמא דאע"ג דאמר ליה הכישה במקל והיא תבא לא מיחייב מדין ערב י"ל דהתם היינו טעמא משום דלא אמר ליה בהדיא ואתחייב אני לך הלכך מסתמא לא מיחייב עד שמתחייב שואל בעלמא דהיינו משנכנסה ברשותו אבל היכא דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לכולי עלמא מהני מדין ערב א"נ יש לומר התם משום שבידו של משאיל לאהדורה ונמצא שלא הוציא ממון על פיו אבל זרוק מנה לים ואתחייב או אתקדש אני לך מתחייב ומתקדשת מדין ערב שעל פיו הוציא זה דעת הרמב"ן ז"ל ואחרים כתבו דלעולם לא מיחייב מדין ערב אלא במוציא ממון מרשותו לרשות אחר בן דעת לפי שבזכותו של זה מתחייב זה מדין ערב אבל במוציא ממון לאיבוד כי הכא אע"ג דאמר בהדיא ואתחייב אני לך לא מהני וכן זרוק מנה לים ואתקדש לך לאו כלום הוא וכן דעת קצת חכמי הצרפתים והרשב"א ז"ל:

ההוא גברא דהוה קא מזבין חומרי בוטונ"ס בלע"ז שעושין אותו כמין ענק ונושאין אותו בצואריהן למכור:

הב לי חד שוכא:    מלא חוט:

אי יהיבנא לך מיקדשת

דף ה עמוד א

לי. בלשון שאלה קאמר לה:

הב שדי דלא כפלה לדבורה מהו:

תגא דמלכא אינה מקודשת:    פירש רש"י ז"ל דלשון שבועה הוא ור"ח ז"ל פירש אפי' נתן לה תגא דמלכא שהוא חשוב הרבה אינה מקודשת. ואיכא מ"ד דטעמא דאינה מקודשת משום דאדבורה קמא קא סמכא דקאמרה ליה מעיקרא הב שלא לשם קידושין אבל אי אמר לה איהו מעיקרא אי יהיבנא מיקדשת לי ואמרה הבה אי נמי הבה מיהבא כדאמר איהו קאמרה ומקודשת וכן נמי אפי' היכא דאמרה איהי מעיקרא הב אם חזר ואמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו ואיהי אמרה הב או הבה מיהבא מקודשת אבל הרשב"א ז"ל סובר דאפי' לא אמרה איהי מעיקרא מידי כיון דאיהו אמר בלשון שאלה אי יהיבנא לך מיקדשת לי ואיהי לא מהדרא ליה אין מקדשנא לך אלא אמרה ליה הב או הבה מיהבא אפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי בזה לא מהני ולא מידי דעיקר טעמא דאינה מקודשת היינו משום דכיון דבלשון שאלה קאמר אם איתא דמרציא ליה הוה לה לאהדורי אין מקדשנא לך ומדלא מהדרא הכי אלא אמרה הבה מיהבא ודאי הכי קאמרה בקידושי לא ניחא לי אלא במתנה ולפיכך אם חזר ואמר התקדשי לי אינה מקודשת. [והאשר"י כתב כסברא ראשונה]: ונראה לי כל שלא אמר לה בלשונות האמורים בגמרא איכא לספוקי בלשון קידושין וצריכה גט שכל כיוצא בזה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים:

כתב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה:    הא דאמרי' דכתב על החרס מהניא כר' אלעזר אתיא דאמר עדי מסירה כרתי אבל לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כיון דחרס יכול להזדייף הוא כדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה (דף כא א) ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא פסול כדתניא בפרק המביא תניין (דף כא ב) אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף וחכמים מכשירין ואמרינן עלה [דף כב ב] מאן חכמים ר' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי הלכך שמעתין כר' אלעזר אתיא דליכא ספיקא דקי"ל כותיה בגיטין וקדושין ומיהו דוקא בדלית ביה עדים אבל אי אית ביה עדים אפילו לר' אלעזר פסול גזירה דלמא אתי למיסמך עליה בעדי חתימה בלחוד (ומש"ה כי) ומודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול כדאיתא בגיטין (דף ד א):

בין ע"י עצמה:    שקבלתו היא מקודשת:

מדעתו:    של אב:

מדעתה:    שהיא אמרה לו לקבל:

והוא שבגרה:    דבכי האי גוונא הוא דבעינן דעתה דידה:

וכתב הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרינן מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה כלל הוא בין לנערה בין לקטנה לנערה מדין שליחות וכגון שעשאה שליח ולקטנה נמי נהי שאין שליחות לקטן כדאיתא בפרק האיש מקדש (דף מב א) משכחת לה כגון שאמר לה צאי וקבלי קידושיך וכדאמרינן לקמן [יט א] בפירקין בגמ' אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דנהי דלית לה שליחות הוה ליה כאילו אמר האב כל המקדש בתי מקודשת לו כאילו נתן לי ממון שהרי אמרו תנם לפלוני שיקבלם לי מקודשת וכן נמי תנהו לכלב שלי מקודשת:    וכתב עוד דבתך מקודשת לי לאו דוקא בתרוייהו דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קדושין אי אמר לה הרי את מקודשת היא מקודשת וראיה לדבר מדאמרינן לקמן בפירקין גבי כסף יעוד [דף יט א] דאומר לה בפני שנים הרי את מקודשת לי ואפילו לר' יוסי בר' יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקידושין נתנו ומינה גמרינן דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך אלמא דהמקדש את הקטנה ואמר לה הרי את מהני ומשמע ודאי דהוא הדין לנערה שעשתה אביה שליח דאי אמר לה הרי את מהני ועוד ראיה מדאמרינן לקמן בפרק האיש מקדש [דף מד ב] קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט שמא נתרצה האב והתם ודאי הרי את קאמר ולא בתך שהרי שלא מדעת האב נתקדשה אלמא קטנה דאמר לה הרי את מהני הלכך ר"נ כי נקט בתך גבי ע"י עצמה לרבותא נקטיה דאפילו לדידה אי כתב בתך מהני וכ"ש הרי את. ומיהו גבי על ידי אביה בדוקא נקטיה לאפוקי שאם כתב הרי את ונתן לאביה כיון שלא בגרה לא מהני מידי אלו דבריו ז"ל ולבי נוקפי בדברים הללו [שכתב דקדושי שטר דקטנה מהני מדין צאי וקבלי קדושיך] שאם אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך ילפינן לה מכסף יעוד כדאיתא לקמן [דף יט א] [ואיכא למימר] בכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו דבשלמא בכסף לא גרעה בת מכלב דקי"ל תנהו לכלב שלי מקודשת משום דאכילת כלב הנאה הוא לדידה הכא נמי קבלת הבת כסף קדושיה הנאה הוא לדידיה אבל גבי קידושי שטר דלאו מתורת הנאה הוא גבי קטנה דאין לה יד לא למדנו וכי תימא אי מאי דאמרינן דאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מתורת הנאה דאב נגעו בה למה לן למיגמרי' להאי מילתא מקדושי יעוד נימא מדין ערב דה"ל כאומר תנם לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב ליתא דמדין ערב אין ללמוד אלא היכא שהמתקדשת מודה לאיש שתתקדש לו במנה שיתן לפלוני אבל קטנה שהמקדש לא דבר מענין קדושין עם האב כלל [כלומר לא דבר עם האב באיזה ענין יקדשנה עד שיעשה ערב עליו ואף על פי שהקידושין היו מדעתו שידוכין א"צ שיהיו מדעתו] ואב עצמו אינו יודע אם יקדשנה אם לאו מדין ערב לא למדנו אבל מכסף יעוד למדנו שאף אם האב אינו יודע אם יקדשה האדון אם לאו ואפ"ה מהני אבל מ"מ טעמא דמילתא משום דקבלת הבת הנאה היא לגבי אב. ועוד שהבת לאביה ממש היא זוכה דכל מאי דזכיא ביה איהי אב נמי זכי ביה ממילא דכל שבח נעורים לאביה וכל מה שהיא זוכה בו הרי הוא של אב אבל בשטר לא למדנו. וכן מה שכתב ז"ל דבתך מקודשת לי בע"י עצמה לאו דוקא דודאי כי יהיב לה לדידה בין בתורת שליחות דאב בין שנתן לה רשות לקבל קידושין אי אמר לה הרי את מהני וגמר לה להא מילתא מקידושי כסף אינו ענין לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה ולפיכך כשלא בגרה ומקבלת קידושין מכח אביה בדין הוא שיאמר לה הרי את ואין צריך שידבר עם אביה אף על פי שהוא מקדשה כשם שהנותן גט לשליח קבלה בשעה שנותנו לידו אינו מדבר עם האשה אלא לשליח אומר התקבל גט זה לפלונית ובקדושי כסף נמי בדין הוא שיאמר הרי את מקודשת לי כלומר קבלי קידושין הללו לעצמך אבל בקידושי שטר כיון שהשטר הוא שקונה צריך שלשון השטר ידבר עם מי שהוא מקבל הקדושין כשם שהמגרש את אשתו על ידי שליח צריך שיכתוב בגט הרי את מותרת שאם כתב הרי בתך או אחותך מותרת אפילו בשנעשה להם שליח ודאי לא מהני שלא מצינו בגירושין שידבר עם אחרים ולפיכך אפשר (נראה) דכל שלא בגרה ומתקדשת בשטר צריך שיכתוב בשטר בתך ומיהו כי יהיב לה אומר לה הרי את מקודשת כנותן גט לשליח שבשעת נתינה מדבר עמו אע"פ שכתוב בגט הרי את ולפי זה אף בקטנה המתגרשת על ידי אביה צריך לכתוב בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר. ומכל מקום כי אמרינן דבתך אפילו כי יהיב לה לדידה מהני הני מילי בקידושי שטר דכי כתיב הכי בשטרא מהני וכי יהיב לה לדידה אומר לה הרי את וכדכתיבנא אבל בקידושי כסף הדבר ברור שבשעת נתינה צריך שיאמר לה הרי את. וסיפא דרב נחמן דהיינו שבגרה דנקיט לה בלשון הרי את בין על ידי אביה בין ע"י עצמה דוקא הוא דהרי הוא ממש כאשה המתגרשת שכותב בגט הרי את מותרת לכל אדם מיהו כי יהיב שטר קדושין לאביה אומר ליה התקבל קדושין הללו לבתך כשם שבשליח הגט אומר לו התקבל גט זה לבתך או לאחותך ומ"מ הא דרב נחמן בין ברישא בין בסיפא לישנא קטיעא הוא ולא סגי עד דאמר בתך פלונית מאורסת לי אני פלוני או את פלונית מאורסת לי אני פלוני דהא שטר קידושין משטר גירושין ילפינן והתם הא בעינן שמו ושמה כדאיתא בפרק המביא תניין [דף כ א] וטעמא דמילתא דכתיב ספר כריתות דהיינו ספירת דברים הכורתים בינו לבינה וכל שאין שמותיהן מפורשין בגט אין מוכיח מתוך הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו:

שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה אינה מקודשת [וכו'] כתבו לשמה ושלא מדעתה:    כלומר שקודם הכתיבה לא נמלך בה ואחר כך הודיעה וקבלתו ובגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת

דף ה עמוד ב

אביה:

רבא ורבינא אמרי מקודשת:    ומפרשינן טעמייהו בגמ' דאמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה אף הויה לשמה ומה יציאה לשמה ושלא מדעתה שהרי בע"כ היא מתגרשת אף הויה נמי נהי דבעי' שיכתוב שטר הקידושין לשמה אפ"ה לא בעינן שיכתוב לדעתה דומיא דיציאה. וטעמייהו דרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת היינו משום דסבירא להו דהכי מקשינן הויה ליציאה דמה יציאה בעינן דעת מקנה דהיינו בעל שמקנה אותה בגט זה לעצמה ופוטרה ממנו ובעינן שיכתוב מדעתו דכתיב (דברים כד) וכתב לה אף כאן בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעלה ואותבינן עלייהו דרבא ורבינא מדתניא אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי אירוסין ממש כגון בתך מקודשת לי וקתני דבעינן דעת שניהם והיינו כרב פפא ורב שרביא דבעינן דעת מקנה והרי דבעי נמי דעת בעל דומיא דגט ומש"ה אתי להו שפיר הא דתניא אין כותבין אלא מדעת שניהם דמשמע דדעת האיש נמי בעינן ודחינן לא בשטרי פסיקתא כלומר התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכמה אתה נותן לבנך כך וכך עמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנים באמירה. כלומר בלא קנין שהקדושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרו ומקנו ובאותם התנאים קאמר שהעדים אין רשאין לכתוב עליהם שטר אלא מדעת שניהם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר. ולענין הלכה פסק הרב אלפסי ז"ל כרב פפא ורב שרביא דפשטא דברייתא דשטרי אירוסין כוותייהו אתיא ואע"ג דדחינן ליה בשטרי פסיקתא שינויא היא ולא סמכינן עליה וסמך לזה משום דרב אשי דהוא בתרא הכי אוקמה בכתובות בפ' הנושא (דף קב ב) דאמרינן התם עלה דהא דרב גידל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא. כלומר אם נכתבו יש תורת שטר עליהם לגבות ממשעבדי או לא וא"ל לא ניתנו ליכתב. כלומר שאפילו נכתבו אין גובין מן המשועבדין. ואותבינן עליה מדתנן אין [כותבין] שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא. אלמא אם נכתבו גובין בה מן המשועבדין דאי לא למה צריך דעת שניהם. ומשני לא שטרי אירוסין ממש וכדרב פפא ורב שרביא. [אלמא רב אשי הכי ס"ל דדעתא דידה בעינן כרב פפא ורב שרביא] דהא לא מיתרצא ליה ברייתא אלא בשטרי אירוסין ואליבייהו וכיון דרב אשי דהוא בתרא כותייהו סבירא ליה הכי הלכתא. אבל יש מי שפירש הסוגיא דשם בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו נתנו לעדים ליכתב מעצמם שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב מעצמן שלא מדעתם ואמר ליה דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם. ולפי זה הא דמייתינן עלה ת"ש מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם סייעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי ודחינן לה בשטרי אירוסין ממש כלומר ומהא לא תסייעין ולפי זה אין להביא ראיה דסבירא ליה לרב אשי כרב פפא דאדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיקתא ומסייעא ליה וזהו דעת הר"ז הלוי ז"ל ולפיכך כתב דכיון דהכא לא איפסיקא הלכתא כמאן ספיקא הוא משום דאי נמי מסייעא ליה מתניתין לרב אשי אכתי לא מכרעא מילתא אי כרבא ורבינא אי כרב פפא ורב שרביא ואחרים פסקו כרבא וכרבינא משום דרבינא בתרא וליתא דודאי הא רבינא לאו בתרא הוא דאי הכי מאי קא בעי מיניה מרב אשי התם דברים הללו ניתנו ליכתב [או לא ניתנו לכתב פשיטא דלדידיה ניתנו ליכתב] דכיון דס"ל דשטר אירוסין לא בעינן מדעתה לא מיתוקמא ליה ברייתא אלא בשטרי פסיקתא. ומ"מ רב נטרונאי גאון ז"ל ובעל הלכות ז"ל פסקו כרבא ורבינא. ורבינו חננאל ז"ל אחר שפסק כרב פפא ורב שרביא כתב וי"א דהלכתא כרבא ורבינא וצריך עיון [בלשונו] ולפיכך אין הדבר יוצא מדין ספק ודעת הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות כדברי הרב אלפסי ז"ל וכתב שם דהיכא דשויא שליח שהוא כותבו מדעת השליח אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאין כותבו אלא מדעתה כדאמרינן גבי גט דאומר אמרו פסול או בטל כדאיתא בפ' התקבל (דף סו ב) ודכוותה נמי בקדושין דהא משטרא דגט ילפינן מה התם בעינן דעת מקנה ולא שלוחו הכא נמי דעת מקנה ולא שלוחו:

גרסי' בגמ' [דף י א] איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ואמרינן למאי נפקא מיניה כגון שהערה בה וקבלה קידושין מאחר:    כלומר דאי תחלת ביאה קונה קידושי שני לא חיילי ואי סוף ביאה קונה חיילי:

אי נמי נפקא מינה לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה:    כלומר דאי תחלת ביאה קונה מותר לכהן גדול לקדש בתולה בביאה ואי סוף ביאה קונה אסור לפי שנמצאת בעולה משעת העראה שלא לשם קידושין ואסורה ליה דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ופשטינן אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה. וקשיא ליה לרב אלפסי ז"ל בפרק הבא על יבמתו (דף נה: סי' עז) דהתם אמרינן האשה נקנית לבעלה בהעראה דגמרינן קיחה קיחה מיבמה ותירץ ז"ל שם דהתם בביאה שלאחר קידושין ולענין שתעשה נשואה דכיון שכבר היא קנויה ביאה כל דהו גומרת בה אבל הכא בביאה דקידושין עסקינן ומשום דתחלת קנין הוא מסקינן דבעינן גמר ביאה. ואיכא למידק ביאה דקניא בתר קידושין היכי דמי אי דאיכא חופה ביאה למה לי ואי דליכא חופה כיון שביאת איסור היא דהא קי"ל (ירושלמי פסחים פ"י הלכה א) הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה אינו בדין שתקנה דהא בפרק ארבעה אחין (דף כט ב) אמרינן דאפילו למ"ד מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני מאמר דאיסורא לא קני י"ל דאין ה"נ דאם בא עליה שלא לשם נישואין אלא דרך זנות דאינו קונה ולוקה אבל בא עליה לשם נישואין קונה ואינו לוקה דאף על גב דלא אשכחן בהדיא דקני [דף ה: וכתובות מח ב] אלא חופה סברא הוא דכיון דחופה לא קניא אלא מפני שהיא צורך ביאה כל שכן ביאה עצמה שקונה ועוד שיש ללמוד כן מדין ק"ו ומה יבמה שאין כסף קונה בה ביאה גומרת בה זו שכסף קונה בה אינו דין שביאה גומרת בה וליכא למיפרך כדפרכינן בגמרא [דף ד ב] מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת שאף זו זקוקה ועומדת. ועוד נראה לי לסמוך זה מדבעיא לן בסמוך ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ובשלמא אי פשיטא לן דביאה דלאחר קידושין נישואין עושה מש"ה מספקא לן בביאה דקידושין אבל אי לא אשכחן ביאה דלאחר קידושין שתעשה נישואין מנא תיתי בביאה דקידושין וכן כתב הר"ם במז"ל שהבא על ארוסתו לשם נישואין זו היא חופתה. אבל אין תירוצו של הרי"ף ז"ל מחוור דמשמע דהתם [ביבמות ד' נה ב] נמי בביאה של קידושין עסקינן דהא גמרינן גזירה שוה דקיחה קיחה וקיחה באשה בעיקר קדושין כתיב ולפיכך נראה דהתם מיירי כשגלה דעתו שרוצה לקנות בהעראה אי נמי בשהערה בה ופירש דמאי דאמרינן הכא דאינו קונה אלא בסוף ביאה היינו מפני שדעתו על גמר ביאה אבל הכא דמוכח דבהעראה ניחא ליה דליקני ודאי קונה וכן כתב בעל הלכות ז"ל. ובלשון הזה כתב הר"ם במז"ל בפ"ג מהלכות אישות המקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו תהא מקודשת ע"כ והיינו דאמרינן נפקא מינה להערה בה ופשטה ידה וכו' ולא אמר נפקא מינה להערה בה ופירש משום דבהא פשיטא לן דתחילת ביאה קונה. ומיהו ביבמה דמיקדשה בהעראה אפילו גמר ביאתו קנה מתחילת ביאה והיינו דתנן התם ביבמות ואיתא נמי בפרק כ"ג (דף יח ב) חולץ ולא מייבם ואמרינן עלה בגמ' קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין אמאי ליתי עשה ולידחי לא תעשה ואם איתא דבסתמא לא קני עד גמר ביאה מן האירוסין נמי עשה ולא תעשה הוא דבעידנא דקני לה דהיינו בגמר ביאה כבר נעשית בעולה אלא ודאי היינו טעמא דכיון דמדאורייתא קני

דף ו עמוד א

בהעראה אלא דמשום דדעתו על גמר ביאה הוא שאינו קונה בסתמא עד גמר ביאה אבל יבמה נקנית בהעראה לעולם דיבמה כיון דלא בעינן דעת כלל דאפילו שניהם אנוסין קני לא אזלינן בתר דעתיה וכי תימא א"כ דתחלת ביאה קונה ביבמה מאי קמפרקינן התם [דף כ ב] גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה הוה לן למימר גזרה תחלת ביאה אטו סוף ביאה דכיון דקניה בהעראה קיים לעשה ומכאן ואילך קאי עלה באיסור לאו וליכא עשה כלל יש לומר דכולה ביאה ראשונה ביאה דמצוה היא ושריא דעיקר מצות יבום להקים זרע הוא ובעי ביאה ראויה להקמת זרע ואע"ג דעל הרוב אין האשה מתעברת בביאה ראשונה זמנין דמתעברת כדאיתא התם [יבמות דף לד א]: וגרסינן תו בגמרא [דף י א] איבעיא להו ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה כלומר המקדש בביאה מי משויא לה הך ביאה נשואה או לא אלא כארוסה ואמרינן למאי נפקא מינה ליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה דאי אינה עושה אלא אירוסין לא יורשה ולא מטמא לה אם הוא כהן ואינו מפר נדריה אלא בשותפות של אב ולא איפשיטא הלכך נקיטינן דאינה עושה אלא אירוסין ומשמע נמי בסוגיין בגמרא דאביי ורבא הכי סבירא להו דאירוסין עושה:

תניא שש מעה כסף דינר וכו':    פונדיונין איסרין מסמסין קונטריקון מיני מטבעות הן קטנות זו מזו:

נמצאת פרוטה:    על פי שיעור הזה חצי חכה והוא משקל חצי שעורה:

אמר שמואל קדשה בתמרה וכו' הא בקידושי ודאי:    אם ישנן שוה פרוטה במקומן הוו קידושי ודאי ואם בא אחר וקדשה אחר כך מותרת לראשון ואינה צריכה גט מן השני ואם אינן שוה פרוטה במקומן קידושי ודאי לא הוו לבטל קידושי שני אבל קידושי ספק הוו ואינה מותרת לאחר בלא גט דחיישינן שמא שוה פרוטה [במדי] ושיעורא אהני לדעת שאלו הן קידושין גמורין שמאחר שקדש בשוה פרוטה במקומן אין גמגום בדבר: וכתב הר"ם במז"ל בפ"י מהלכות אישות דכי אמרי' דקידושי ספק הוו ה"מ בדבר המתקיים שאם היה לו דרך למדי אפשר להוליכו שם ויהיה שם שוה פרוטה אבל בדבר שאין מתקיים ליכא למיחש כלל דהא הכא לא שוי מידי וקודם שיגיע למקום היוקר יפסד אבל לפי מה שכתבו בתוספות נראה דאפי' בדבר שאינו מתקיים חיישינן שהם פירשו דמשום גזירת הרואין נגעו בה דשמא יש כאן אחד מאנשי מדי ואם יראה שאין אנו חוששין להם כאן אף במקומו לא יחוש להם: וכתב הרמב"ן ז"ל וכן בתוס' דהא דאמרינן חיישינן לאו למימר' דאי ידעינן בודאי ליהוו קידושין גמורין אלא לומר דאפי' בסתמא חיישינן שמא שוה פרוטה במדי אבל אין הכי נמי דאפילו ידעינן דשוה פרוטה במדי לא הוו קידושין גמורין כיון דהכא לא שוה דהא לענין גזל דגר אמרי' בפרק הגוזל קמא (דף קה א) דבפחות משוה פרוטה אפי' בגזילה קיימת אין צריך להוליך אחריו דאין חוששין שמא תתיקר ולא חיישינן נמי שמא שוה פרוטה במדי ומביא אשם ומתכפר לו אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו כדאמרינן בערכין [דף כד א] לגבי הקדש אלא חומרא דרבנן בעלמא הוא באיסור אשת איש ולשון הא בקידושי ספק לפי זה לא אתי שפיר לפיכך נראה לי דאי שוה פרוטה במדי קדושי תורה הן דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באי זה מקום אילו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותו דבר הוה ליה כאילו אמרה לדידי שוה לי כדאמרינן לגבי חמש סלעים של פדיון בכור כדאיתא לעיל [דף ח א]:

גרסי' בגמ' ההוא גברא דקדיש באבנא דכוחלא:    כלומר שיש שחור דומה לכחול:

יתיב רב אסי וקא מעיין בה אי אית בה שוה פרוטה או לא:    כלומר לפי שבא אחר וקדשה בפרוטה אחר כן כדמוכח בסמוך:

ומקשינן למה לי:    כלומר לעיוני בה והא אמר שמואל חיישינן. רב חסדא לא סבירא לי' כשמואל:

אמרה ליה אימיה והא ההוא יומא דקדיש הוה בה שוה פרוטה:    כלומר אלא שעכשיו הוזלה:

אמר לה לאו כל כמינך להעיד שהקידושין הראשונים היו קידושין ואסרת לה אבתרא:

לאו היינו דיהודית דביתהו דר' חייא דהוה לה צער לידה:    כלומר לפי שהיתה יולדת תאומים דאמר מר [יבמות דף סה ב] יהודה וחזקיה אחי פזי וטוי אחוותא ואמרה ליה כדי שיפרוש ממנה: אמרה לי אם קבל ביך אביך קדושין כי זוטרת ואמר לה לאו כל כמינך דאסרת ליך עלי:

אמרי ליה רבנן לרב חסדא אמרי הא איכא סהדי באודית דההוא יומא הוה ביה שוה פרוטה השתא מיהא ליתנהו קמן לאו היינו דרבי חנינא דאמר רבי חנינא עדים בצד אסתן ותאסר:    פירוש גבי בנתיה דמר שמואל אמר הכי בפרק האשה שנתארמלה (דף כג א) דאשתביין ואייתינהו למדרשא דר' חנינא ואוקמינהו לשבויינהו מאבראי חדא אמרה נשביתי וטהורה אני וכן אידך והתירן ר' חנינא ואמרו לו הא איכא עדים במדינת הים שראו אותן שנשבו ותנן אם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני אינה נאמנת ואמר להו השתא מיהא ליתנהו קמן ואין מעיד על שבייתן ונתירן דעדים בצד אסתן ואינם באים להעיד ותאסר בתמיה ואסתן היינו רוח צפונית. ואמרינן עלה אביי ורבא לא סבירא להו הא דרב חסדא. כלומר להתירה משום דאיכא סהדי באודית דאם הקלו בשבויה נקל באשת איש בתמיה:

אשתייר מההיא

דף ו עמוד ב

משפחה בסורא ופרשו רבנן מינייהו. כלומר מההיא משפחה שנשאת לשני וילדה לו וכבר נתקדשה לראשון באבנא דכוחלא ולא ידעי אם היתה שוה פרוטה בשעת קידושין אם לאו ולאו משום דסבירא להו כשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי אלא משום דסבירא להו [כאביי ורבא] כלומר דכיון דאיכא סהדי באודית לא מקילינן בה: ודאמרינן אמרי איכא סהדי באודית היינו דנפקא קלא דאיכא סהדי באודית דידעי דאית בה שוה פרוטה וקלא דלא איתחזק הוא דאי אתחזק אפי' רב חסדא מודה דחיישינן ליה כדאיתא בס"פ המגרש [דף פט ב] אלא ודאי קלא דלא אתחזק הוה ומש"ה לא חייש ליה רב חסדא ואביי ורבא היינו טעמייהו משום דסבירא להו דאע"ג דבעלמא לא חיישינן לקלא דלא איתחזק כדאיתא התם היינו לאחזוקי כולה מילתא משום קלא כגון יצא שמה בעיר דמקודשת דכיון דאיהי בחזקת פנויה קיימא לא חיישינן לה בקלא דלא איתחזק אבל הכא דפשטה ידה וקבלה קידושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו שוה פרוטה אפילו בקלא דלא איתחזק חיישינן ודכותה ההיא דשבויה דכיון דידעינן דודאי נשבית אלא דלא ידעינן אם טמאה אם טהורה ונפק קלא דאיכא עדי טומאה כדמסקינן התם דעדי טומאה איתמר הוה לן למיחש אפי' בקלא דלא איתחזק אלא דהקילו בשבויה משום דמנוולה נפשה ודכוותה נמי הא דאמרי' בפ' יש נוחלין (דף קלה א) בההוא גברא דמוחזק לן דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתה דלית ליה אחי ואמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא וכו' ואקשינן והא איכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי ואסיקנא זיל חוש לה וקלא דלא איתחזק נמי הוה ומ"ה הוה סלקא דעתיה למימר דלא חיישינן לה ואסיקנא דחיישינן הואיל ואשה זו בחשש איסור היתה: וכתב הרא"ה ז"ל דכי מסקינן דחיישינן בכה"ג לקלא ואע"ג דלא איתחזק ה"מ היכא דנפק קלא קודם שנתארסה לשני דאי לאחר שנתארסה לא חיישינן לה דאפילו בקלא דאיתחזק אמרינן התם [גיטין דף פט ב] דלא חיישינן לקלא דבתר אירוסין ולא עדיף קלא דלא איתחזק כי האי משום דפשטה ידה וקבלה קידושין טפי מקלא דאיתחזק דעלמא: ודאמרינן אם הקלנו בשבויה נקל באשת איש הכי פירושו אם הקילו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי ואף על גב דהאי קלא דאיכא עדי טומאה הוה דהא אסיקנא התם דעדי טומאה איתמר אפ"ה כיון דמנוולה נפשה מסתמא איכא למימר דלא נטמאת ולא חיישינן לקלא שלא יבואו עדים בכך לעולם וליכא למימר דהכי קאמר אם הקלנו בשבויה דאיסור לאו נקל באשת איש שהיא בחנק דהא אמרינן בפרק בתרא דיבמות (דף קיט א) דכל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת אלא ודאי כדאמרן: ומדאמרינן בהאי עובדא דרב חסדא לא סבירא ליה דשמואל ואמרינן נמי דרבנן דפליגי עליה לאו משום דסבירא ליה דשמואל פסק בעל הלכות דלא כשמואל כיון דרב חסדא עבד בה עובדא לקולא ולא חש לה ורבנן דפליגי עליה לאו מדשמואל אלא מדאביי ורבא ואחרים דוחין דהכי קאמר דלאו משום דשמואל בלחוד פרשו מינה אלא משום דסבירא ליה נמי כאביי ורבא ולישנא ודאי לא משמע הכי:

ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא:    בשבט בד של הדס בשוק:

ואצריך גיטא כשמואל:    דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי:

דרב מנגיד מאן דמקדש בשוקא:    משום פריצותא:

ומאן דמבטל גיטא:    פי' רש"י השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דשמא ילך השליח ויתננו [לאשה ותנשא בו]. ולא נהירא דלאו ברשיעי עסיקינן שיתננו לה לאחר שבטלו בפניו ועוד דאם כן שליח חטא ובעל מינגיד לפיכך נראה דמאן דמבטל גיטא שלא בפני השליח קאמר דהא קיימא לן כרבי דאמר דאם בטלו אע"פ שאינו רשאי לעשות כן מבוטל וכדאיתא בפרק השולח (דף לג א) ואע"ג דרב יוסף הוא דשלח הכי ואיהו פסק [שם: ע"ש] כרבן שמעון בן גמליאל דאמר דאינו מבוטל איכא למימר דאפי' הכי איכא למיחש ללעז אי נמי אפשר דרב יוסף לא שלח ליה אלא נגיד כרב ואצריך גיטא כשמואל ותלמודא הוא דמפרש מאי נגיד כרב דקאמר ליה:

ומאן דמסר מודעא אגיטא:    כגון גט המעושה בישראל שהוא כשר ומוציא לעז על בניה:

ומאן דמצער שליחא דרבנן:    פירש רש"י ז"ל שליח המזמינו לדין לפני הדיינין וקם עליו והכהו ולשון מצער לא משמע כולי האי אלא אפי' מבזה אותו בפני אחרים ומביישו וביבמות פרק רבן גמליאל (דף נב א) דאיתא להאי גירסא איכא נוסחאי דוקני ועל המבזה שליח דרבנן ולאו שליח בית דין בלחוד קאמר אלא אפי' שלוחא דרבנן ודאמרינן בפרק בתרא דמכילתין (דף ע ב) דשמתיה רב יהודה לההוא גברא דאמר מן הוא בר שויסקל דשקל בשרא מקמי דידי אע"פ שהשמתא חמורה מנגידא כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (דף נב א) דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא התם היינו טעמא לפי שהיה מגנה לרב יהודה עצמו:

וחתנא דדייר בבי חמוה:    שמא יכשל בה שסתם חמות אוהבת את חתנה דאמר מר [פסחים דף קיג ב] הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. ופרכינן בגמ' דדאיר אין דחליף לא והא ההוא דהוה חליף אבבא דבי חמוה ונגדיה רב ששת ומפרקי' ההוא מידם הות דיימא חמתיה מיניה. כלומר שהיתה חשודה ממנו לשון [סוטה כז א] דומה ובת דומה היא:

ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא:    מחצלת של הדס. בד' זוזי דאית בה. כרוכים היו בה:

שקלתה:    כלומר נקטה לה ולא השליכתה ואשתיקה:

הוי שתיקה דלאחר מתן מעות:    שמתחלה כשקבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשיודעת [בהן] אחר כן שתקה שתיקה דלאחר מתן מעות היא ולאו כלום הוא דהאי דשתקה לה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קיבלתיה:

מנא אמינא לה:    דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו הודאה היא:

בשעת מתן מעות:    אם קודם שקיבלתו אמר התקדשי לי בו:

מקודשת:    דכי קבלתיה אדעתא דהכי קבלתיה:

מכלל דרישא:    דלא פליג בין רצתה ובין לא רצתה כי אמרה לא נמי הוי קידושי בתמיה:

דשתקה משתק:    ולא רצתה דקאמר הכי קאמר לא אמרה רוצה אני:

לאו כלום הוא:    דהא דשתקה משום דלא איכפת לה הוא:

מי דמי:    שתיקה דהכא לשתיקה דהתם:

התם:    גבי כנסי סלע זה בפקדון מעיקרא בתורת שמירה קבלתיה כי הדר אמר התקדשי לי בו סברה אי שדינא להו ויארע שום אונס מחייבנא בהו ומשום הכי לא שדתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא דאסא מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה ונהי דציפתא לית בה שוה פרוטה כי הדר אמר תתקדש בזוזי דאית בה אי לא ניחא לה תשדינהו קמיה דהא לא נתחייבה בשמירתן ומדלא שדתינתו שמע מיניה נתרצתה בקידושין:

דינא גמירי:    בתמיה ויודעים דכיון דלא קבלה נטירותא עלה אי שדית לה לא תתחייב:

לא שמיע לן הא דרב הונא בריה דרב יהושע:    לא אמרה לנו ולא אחר משמו:

חושו לה:    ואצרכוה גיטא: ואיכא למידק דמדפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירי משמע דמעיקרא [לרב הונא בריה דר' יהושע] כי אמר אי שדינא להו מחייבנא בהו מדינא קאמרינן דהא סבירא לן דגמירי דינא ואי הכי קשיא אמאי [לא] תשדינהו ותימא הרי שלך לפניך ומפטרה כדאמרינן בפרק הזהב (דף מט א) ובפרק האומנים (דף פא ב) תא שקול זוזיך דאפי' שומר חנם לא הוי יש לומר דמעיקרא נמי

דף ז עמוד א

לא סבירא לן דנשי להוי בנן מוריין אלא הכי קאמר דסברה דכיון דבפקדון אתא לידה לא נפיק מרשותה עד שתמסרנו לו מיד ליד והיינו לישנא דקאמרינן סברה אי שדינא להו מחייבנא בהו ולא אמרינן אי שדינא להו מיחייבא בהו דודאי לאו דינא הכי וכדכתיבנא אבל היכא דאתו לידה בתורת קידושין סבירא לן שאין לך אשה שתחשוב שאם תשליכם תתחייב בהם והלכך אי לא ניחא לה תשדינהו. ופריך רב אחאי אטו כולהו נשי דינא גמירן. כלומר דאפילו האי דינא גבי קידושין לא גמירן וסברה דבהא נמי מחייבה: ודאמרינן אתון דשמיע לכו חושו לה [איכא למידק] דבלאו הכי נמי ניחוש משום ציפתא גופא שמא שוה פרוטה כדשמואל [דף יב א] ואפשר דציפתא דבר שאין מתקיים הוא ובהא לא חייש שמואל וכדברי הרב ר' משה במז"ל אי נמי דציפתא ליכא למיחש שהרי (הוא) מתחלה היה דעתו לקדשה בזוזי דאית בה כלומר בה ובמה שבתוכה אלא שהם חשבו שלא היה שם כי אם הציפתא לבד ואמרו לו והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו אנא נמי תיקדיש בארבע זוזי דאית בה אמרי הלכך לציפתא ליכא למיחש שהוא לא נתכוין לקדשה בציפתא בלבד דלא ניחא ליה בקדושי ספק. ורב אלפסי ז"ל פסק בשתיקה דלאחר מתן מעות בקדושין כמאן דאמר חושו לה אבל הר"מ במז"ל פסק בפרק חמישי מהלכות אישות דלאו כלום הוא בשתיקה דלאחר מתן מעות בפקדון כרבא דהא קאמר רבינא דאינהו לא חיישי לרב הונא בריה דרב יהושע אלא דשלח ליה שהם יחושו לעצמם מפני שקבלו הדבר מפיו וחייבין בכבודו ובכי האי גוונא ליכא לאפלוגי בין שדיך ללא שדיך דהא בהאי עובדא דציפתא גופיה כבר נתרצית לו שהרי קבלה ציפתא דאסא לשם קידושין ומשמע ודאי דלא גרע הא משדיך ואפילו הכי אמרינן דאף על גב דאמר לה התקדשי בארבע זוזי דאית בה דהויא שתיקה דלאחר מתן מעות ולא הוו קידושין:

ההיא איתתא דהות מזבנא וורשכי:    בינדילה בלע"ז:

יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי:    כתב הרשב"א ז"ל דטעמא דמילתא הוא דקא מפרש דמשום הכי הוא דלא הוו קידושי ומיהו אפילו אמרה בתר הכי דלשם קידושין קבלתינהו לא מהני דשמאו חכמים דעתיה דלא ניחא לה לאקדושי בגזל דידה אלא בדשדיך או דאמרה אין בהדיא דבהני גווני מקניא לגביה כי היכי דתקדיש ביה והכי מוכחא ברייתא דקתני לא רצתה אינה מקודשת ומפרשינן לא רצתה דאישתיקה ומדפסיק ותני אינה מקודשת לגמרי משמע ואפי' פירשה דעתה אחר כן שנתכוונה לשם קידושין: [ומסקינן בגמרא] ואי קשיא לך הא דתניא קדשה בגזל ובחמס וכו' מקודשת:

גזל:    דלא יהיב לה דמי:

חמס:    דיהיב דמי אבל לא נתרצו הבעלים למכור והך ברייתא מפרשינן לה בפרק האיש מקדש (דף נב א) דכולה בגזל דידה ופירושי קא מפרש. אבל בגזל דאחרים אינה מקודשת דלית דחש לה לדר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים היא וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך:

התם בדשדיך:    דמקניא ליה כי היכי דתיקדיש ביה וכן בדאמרה אין אע"ג דלא שדיך:

ניתני מקודשת סתם כי התם:    ולא אצטריך ליה לאפלוגי ולמימר דכי אמרה לא אינה מקודשת שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין כן:

כי התם:    כדתניא בההיא דלעיל בשעת מתן מעות מקודשת:

אלא לא רצתה דאישתיקה:    וקבלתיה ואפ"ה אינה מקודשת דדידה שקלה ולאחר מתן [מעות] אפילו רצתה ואמרה אין אינה מקודשת דמעיקרא קיבלתיה בחובה וכי הדר אמרה אין לא יהיב לה מידי: ודאמרינן דאינה מקודשת אלא בדשדיך א"נ דאמרה אין היינו דווקא כדאמר לה מעיקרא כנסי סלע זו שאני חייב ליכי אבל אמר לה כנסי סלע זו סתמא וחזר ואמר לה התקדשי לי בו אע"פ שהוא חייב לה סלע מקודשת ולא אמרינן דלפרעון קבלתיה אבל כל שהזכיר לה פרעון החוב אע"פ שחזר ואמר לה לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא [לשם] קידושין אמרינן דמסתמא לשם פרעון שקלתיה והיינו דקתני וחזר ואמר לה התקדשי לי בו כלומר חזר בו מדבורו הראשון ואמר שלא יהא לשם פרעון אלא לשם קידושין אבל מדברי הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות אישות נראה שאינה חזרה ממש אלא שבתחלה אמר כנסי סלע זו שאני חייב ליכי והוסיף ואמר התקדשי לי בו ואפי' בכה"ג בדשדיך א"נ אמרה אין מקודשת וכן נראה מדברי בעל הלכות ז"ל ולפי זה אפשר דהיכא שחזר בו ואמר לא לשם פרעון אני נותנו לך אלא לשם קידושין דמקודשת אף על גב דלא שדיך:

מתני' עבד עברי נקנה בכסף ובשטר:    בגמ' יליף להו:

בשנים:    לסוף שש שנים יצא חפשי:

וביובל:    אם פגע בו יובל בתוך שש:

ובגרעון כסף:    פודה עצמו ומגרע לו אדוניו מפדיונו דמי שעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו כדכתיב [ויקרא כה] והיה כסף ממכרו במספר שנים קנאו בשש מנים ועתיד לצאת בסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה:

יתירה עליו אמה העבריה:    שקונה את עצמה בכל אלו ובסימני נערות כדילפי' בריש פירקין [דף ד א] בגמ' מויצאה חנם:

ובמיתת האדון:    דאינו עובד יורשיו אבל הנמכר בתחלתו ומת האדון בתוך שש משלימין ליורשין וכולה ילפי' בגמ':

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר וכו':    אפרשנה בגמ' בס"ד:

גמ' גרסי' בגמ' [דף טז א] תנא וקונה עצמו בכסף ובשוה כסף ובשטר בשלמא כסף דכתיב מכסף מקנתו שוה כסף נמי ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף אלא האי שטרא היכי דמי אילימא דכתב שטרא אדמיה היינו כסף:    ומיהו לאו למימרא דהיינו כסף ממש ונפיק בעל כרחיה דאדון דהשתא נקיט מרגניתא בידיה דהיינו עבד ויהיב ליה חספא דהיינו שטר וכי האי גוונא מקשי' בגמ' לקמן [דף יח א] גבי אמה העבריה אלא כי אמרינן היינו כסף היינו לומר שאם נתרצה האדון שיעשה לו שטר על דמיו הא ודאי מדין כסף הוא דמהני:

אלא שטר שחרור שטרא ל"ל לימא ליה באפי תרי זיל:    כלומר למה לי שטרא דהא גופו של גט שחרור הרי את בן חורין או הרי את לעצמך וכיון שכן למה לי שטרא יאמר לו כן על פה ויועיל מדין מחילה שהרי אין גופו קנוי לו אלא חוב ממון עבודת שש שנים יש לו עליו ומהא שמעי' דמחילה אינה צריכה קנין וכן כתב הר"ם במז"ל בפ"ה מהלכות מכירה. ודאמרינן לימא ליה באפי תרי לאו למימרא דמחילה צריכה עדים דהא ודאי כל שמודה שמחל לו אפי' בינו לבינו מהני דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא בפרק האומר (דף סה ב) אלא להכי נקט באפי תרי לומר דכי אמר ליה באפי תרי סגי כאילו החתימן בשטר שהרי מחל לו והעדים מעידים ושוב אינו יכול להכחישן:

אמר רבה זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי והרב שמחל על גרעונו אין גרעונו מחול:    כלומר גופו קנוי עד שיגיעו ימי חיפושו ולפיכך הרב שמחל על גרעונו אינו מחול וצריך שחרור ואם לאו אחר כן ישתעבד בו אם רצה דלא שייך ביה מחילת ממון אלא לשון שחרור וכי כתב ליה שחרור נפיק דלא גרע מכנעני דנפיק בשטר דכתיב [ויקרא יט] או חפשה לא נתן לה וגמר [קדושין דף כג. וגיטין מא ב] לה לה מאשה. ודאמרינן גופו קנוי לאו למימרא שגופו קנוי לכל הדברים כעבד כנעני דהא עבד כנעני ידו כיד רבו ממש ומציאתו לרבו ועבד עברי יש לו יד [ב"מ דף יב א] לענין מציאה ולעירוב [עירובין דף עט ב] שזוכה לאחרים מיד רבו ולפדיון מעשר [מעשר שני פרק ד' מ"ד] כדאיתא בכמה דוכתי אלא כי אמרי' גופו קנוי היינו לענין שמוסר לו שפחה כנענית ואפי' בע"כ והולדות לאדון הלכך אין זה שעבוד בעלמא אלא קנין הגוף ממש ומ"ה לא מהני ביה מחילה אפי' לענין מעשה ידיו: ותנא דמתניתין היינו טעמא דלא תני הך יציאה דבשטר משום דלא תני אלא יציאות דבע"כ של אדון אבל יציאות דמדעתו לא קתני:

קיימא לן דאין

דף ז עמוד ב

עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג הכי איתא במסכת ערכין [דף כט א] ולקמן במכלתין בפרק האומר [דף סט א] וטעמא דמילתא דבעינן דמצי למיקרי בה עד שנת היובל יעבוד עמך:

אמר רבא עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה שנאמר וחשב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו:    שהנמכר לעובד כוכבים אינו עובד את הבן ומדאיצטריך קרא למעוטי בעבד מכלל דאית ליה יורש:

משבאו לרשות גר אסור:    להחליפם דקא מתהני מאיסורי הנאה:

כי לא באו נמי:    מכי מיית העובד כוכבים זכה זה בחצאין והשתא קא מחליף להו אלא ש"מ הא דיורש גר את אביו העובד כוכבים לאו מדאורייתא הוא שאינו מתייחס אחר אביו העובד כוכבים וכקטן שנולד מאליו דמי אלא מדרבנן הוא שמא יחזור לסורו בשביל ממונו:

עובד כוכבים את הגר:    שנתגייר האב:

וגר את הגר:    אב ובנו שנתגיירו:

לא יחזיר לבניו:    אם מת האב:

כאן שהורתו ולידתו שלא בקדושה:    אין רוח חכמים נוחה הימנו:

כאן שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה:    כיון שלידתו של בן בקדושה מיחלף בישראל גמור ומש"ה רוח חכמים נוחה הימנו ואיכא למידק כי הורתו ולידתו שלא בקדושה נמי אמאי אין רוח חכמים נוחה הימנו ולמה קשה להם אם הוא רוצה ליזוק בנכסיו אע"פ שאינו חייב לפיכך פרש"י ז"ל שאין חכמים מחזיקין לו טובה לפי שלא הצריכוהו חכמים לכך אבל אין משמעות הלשון כן בכ"מ אלא לומר שעושה שלא כהוגן וכדאמרי' בב"ק (דף צד ב) גבי גזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהם וכל המקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו כלומר משום דממנעי ולא עבדי תשובה ואמרינן נמי [ב"מ דף מח א] הנושא ונותן בדברים לא קנה וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו והיינו משום דאיכא חסרון אמנה והכא נמי ה"ק שאין רוחן של חכמים נוחה הימנו לפי שמשוה אותו לישראל וכדאמרינן בסנהדרין (דף עו ב) גבי מחזיר אבידה לעובד כוכבים (אמר) עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה ומיהו אכתי איכא למידק היכי אמרינן במי שלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו והא אמרינן בפ' מי שמת (דף קמט א) גבי איסור גיורא דה"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה ואמר רבא היכי לקנינהו רב מרי להנך זוזי וכו' דמשמע שלא היה רוצה רבא להחזירם לו והיאך אפשר שלא יהא רוצה שתהא רוח חכמים נוחה הימנו. וליכא למימר שלא היה מתכוין לזכות לעצמו והאי דאמר הכי היינו לפי שלא היה רוצה להחזירם בתורת חיוב אלא מאליו כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו דא"כ כי אמרינן התם נפק אודיתא מבי איסור אמאי איקפד רבא ואמר קא מגמרי טענתא לאינשי ומפסדו לי כדאיתא התם דמדקאמר קא מפסדו לי משמע שלא היה רוצה להחזיר תירץ ר"ת ז"ל דלא אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו אלא במלוה שגמל לו חסד אבל בפקדון לא והתם פקדון הוה ואין זה מחוור אבל י"ל דכי אמרינן רוח חכמים נוחה הימנו ה"מ בבן גר וגיורת אבל רב מרי בן ישראלית הוה ולא שדינן ליה בתר אבוה כלל דקי"ל [יבמות דף מה ב] עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והרי הוא כאילו אינו בנו כלל ומש"ה לא הוה ליה [לרבא] למיחש לרוח חכמים נוחה אבל יש מי שפירש בהפך דבהורתו ולידתו שלא בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו ובהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אין רוח חכמים נוחה הימנו וטעמא משום דנפיק מינה חורבא דכיון שלידתו בקדושה אמרי' דמדינא ירית ובנו הוא לכל דבר ויאמרו שאם קדש אשת אביו לא תפסי בה קידושי אבל בהורתו ולידתו שלא בקדושה מידע ידעי דמתקנתא בלחוד הוא דירית וכיון דליכא למיחש לחורבא יחזיר ולהאי פירושא אתי שפיר לישנא דמתניתין דשביעית דפרכינן מינה דמיירי בהורתו ולידתו שלא בקדושה והיינו דתנן שנתגיירו בניו עמו ואע"ג דברייתא נמי קתני שנתגיירו בניו עמו ואיירי בלידתו בקדושה טפי עדיף למיהוי לישנא דמתני' דוקא מלישנא דברייתא ומיהו להאי פירושא מתרץ תלמודא ברישא ההיא דסליק מינה ואע"ג דאורחיה לפרוקי קמייתא ברישא אשכחן דוכתי דלא קפיד בהכי:

גרסי' בגמ' [י"ט א] אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדברי רבי יוסי ברבי יהודה לאו מי אמר רבי יוסי בר' יהודה מעות הראשונות לאו לקדושין נתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושי הכא נמי לא שנא:    פירוש מדברי ר' יוסי בר' יהודה דאמר שאין האדון מייעד אמתו אלא א"כ יש שהות ביום כדי לעשות עמו ש"פ כלומר כדי שתעבדנו האמה עבודה שהיא ש"פ והיא מתקדשת באותה פרוטה שיש לו עליה אלמא סבירא ליה שמעות הראשונות שקבל האב כשמכרה לאו לקידושין ניתנו שאם קבלן האב ע"מ להתייעד וקדושי ייעוד תלויין באב אע"ג דליכא שהות ביום נמי דכיון דאמר בתך תתייעדי לי הוה ליה ייעוד למפרע משעת מכירה אלא ודאי סבירא ליה דלאו לקידושין ניתנו ואפ"ה הואיל ומכרה ויודע שהאדון יכול ליעדה לאחר זמן מדעתה ה"ל כאומר לה צאי וקבלי קידושיך ואיכא למידק למה לי' מדר' יוסי בר' יהודה תיפוק ליה דמקודשת מדין ערב דכי אמר לה צאי וקבלי קדושיך ה"ל כאילו אמר לה כל הנותן לך פרוטה הרי את מקודשת לו ודמי לתן מנה לפלוני ואתקדש אני לך דמקודשת מדין ערב י"ל דלא דמי דערב מדבר עם המלוה וגמר ומשעבד ליה נפשיה אבל זה אינו מתנה עם אדם ידוע והכא היינו טעמא דמהני משום דה"ל כתנם לפלוני שיקבלם לי וה"נ הך בת כי מקבלה קידושי זוכה לאביה וא"ת והיכי מציא זכיא ליה והא אמר שמואל בפרק התקבל (דף סד ב) דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים ורבא גופיה אמר התם [דף סה א] דג' מדות בקטן ולית בהו אלא זוכה לעצמו בלחוד ואי איכא שום קטן שזוכה לאחרים הוה מייתי ליה ואמר ארבע מדות בקטן י"ל דקטן ודאי אינו זוכה לאחרים והכא נמי איהי לדידה היא דזכיא אלא דאב נמי זכי ממילא דכיון דכל שבח נעורים לאביה כל מה שהיא זוכה הרי היא של אב ומיהו כי אמרינן דקטן אית ליה זכיה מדאורייתא לנפשיה ה"מ כי איכא דעת אחרת מקנה אבל במציאה וכיוצא בה לא דהא תנן [גיטין דף נט ב] מציאת חש"ו יש בהן גזל [משום דרכי שלום]:

גרסי' תו בגמ' [דף כ ב] המוכר בית בבתי ערי חומה נגאל לחצאין או אין נגאל לחצאין גאולתו גאולתו משדה אחוזה גמר מה [מוכר] שדה אחוזה אינה נגאלת לחצאין אף האי נמי אינו נגאל לחצאין או דלמא היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי א"ל ממדרשו של ר"ש נשמע שלוה וגואל לחצאין דתניא וכו':    והכי פירושו המוכר בית בבתי ערי חומה שהוא נגאל עד שנה ולא יותר נגאל לחצאין אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מי מפריק פלגיה או לא מי אמרי' דגמרי' גאולתו גאולתו משדה אחוזה דכתיב הכא [ויקרא כה] ימים תהיה גאולתו וכתיב התם [שם] ומצא כדי גאולתו או דלמא היכא דגלי כדי גאולתו למימר דכולה גאולה בעינן גלי והיכא דלא כתיב כדי לא מייתינן ליה וכיון דאמרי' דהיכא דלא גלי לא גלי משמע דמסתמא אי לאו דילפינן מקרא מדרשא הוה נגאל לחצאין ולפיכך יש שלמדו מכאן שהממשכן בית ושדה גואל לחצאין אבל יש שאומר דאפי' במקדיש שדה אחוזה דמסקינן בגמ' שגואל לחצאין לא שיהא יכול לומר תן לי חצי שדה אלא לומר שיכול לכופו לקבל חצי דמים שעד היובל ונפקא מינה שחצי השדה אינו יוצא לכהנים ביובל וכן נראה מדברי רבינו שמואל ז"ל בפ' בית כור (דף קג א) גבי היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים אין נמדדין עמה ואקשי' נהי דבהדי ארעא לא קדשי ליקדשי באפי נפשייהו ופי' שם הוא ז"ל נהי נמי שאין בכלל שדה לענין [הקדש יקדשו] בפני עצמן ונפקא מיניה שנגאלין בפני עצמן ולפום ריהטא איכא למידק עליה דכי הוו בכלל שדה מאי הוי הא מקדיש שדה אחוזה לדברי הכל נגאל לחצאין כדאיתא הכא בגמ' אלא שדעת הרב ז"ל לומר דאע"ג דאמר גואל לחצאין לא שיאמר לגזבר הא לך חצי דמיו ותן לי חצי שדה דמצי א"ל גזבר שדה הקדשת ולא חציו הלכך נקעים עמוקים י' טפחים אם אינן בכלל השדה נפקא מינה דמיפרקי בפני עצמן לגמרי וכיון שאפי' במקדיש שדה אחוזה דגלי לן קרא בהדיא דגואל לחצאין אינו יכול לומר תן לי חצי שדה מכאן אתה למד לממשכן שדהו שלא כל הימנו ובית בבתי ערי חומה נמי [איכא למימר] דכי קא מיבעיא ליה אי גואל לחצאין לאו למימרא דמפריק פלגיה אלא נפקא מינה לענין יוקרא וזולא כדאמרינן בגמ' [דף כ ב] גבי עבד אבל מדברי רש"י ז"ל לא נראה כן שהרי כתב בהך בעיא דבית בבתי ערי חומה שאם נגאל לחצאין אם נתן חצי דמיו בתוך שנה מפריק פלגיה ולדבריו אפשר לדון כן במשכונא אלא שעדיין י"ל דהכא חדוש הוא דהא מכירה גמורה היא אמור אוקמא אפדיון וכיון דאקיל רחמנא גבי מוכר לא שנא כולה ולא שנא פלגא אבל בממשכן דלא אקיל רחמנא גביה מצי אמר בעל משכונא את לשעבודא דכולהו זוזי משכנת לי כל השדה הלכך אפי' יהבת לי פלגא זוזי לא מפריק פלגא דאנא לשעבודא דכולהו קבלתיה וכ"כ הרמב"ן ז"ל לקמן בפרק האומר ומיהו אם בא לפורעו לחצאין וישאר כל השדה בשעבודו ודאי יש לו לקבל דהא אמרי' (ב"מ דף עז ב) דמאן דאוזפי' לחבריה ופרע ליה זוזא זוזא פרעון הוי:

מתני' [דף כב ב] עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה:    ילפינן להו בגמ' מדכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישו הכתוב לשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנה בכסף ובשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וכל העובדי כוכבים בכלל כנענים משנמכר לעבד שכל עבדים נקראים על שם כנען דכתיב ביה [בראשית ט] עבד עבדים יהיה לאחיו:

וקונה את עצמו:    מיד רבו:

בכסף ע"י אחרים:    שיתנו לרבו על מנת שיהיה זה בן

דף ח עמוד א

חורין אבל הוא עצמו לא יקבלנו מהן דקסבר ר"מ דאין קנין לעבד בלא רבו ומפרשינן בגמ' [דף כג א] דלר"מ נקנה בכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו דאע"ג דשמעינן לר"מ דאמר חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות כדאיתא בפ"ק דגיטין (דף יג א) וקי"ל דאין חבין לאדם אלא בפניו אפי' הכי כיון דקני ליה רבו בכסף בעל כרחו מקנה ליה נמי בעל כרחו אבל בשטר אינו נקנה ע"י אחרים [שלא מדעתו דכיון דחוב הוא לו והיינו דתנן במתני' בשטר ע"י עצמו כלומר ולא ע"י אחרים] ומוקמינן לה בגמ' שלא מדעתו דאי מדעתו אפי' ע"י אחרים נמי נקנה בשטר ואע"ג דבכסף נקנה ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו דאי מדעתו פשיטא הא אמרינן בגמ' דלא דמי כסף לשטר דכסף קבלת רבו גרמה לו ושטר קבלת אחרים גרמה לו כלומר דהיינו טעמא דבכסף ע"י אחרים אפי' שלא מדעתו משום דכסף שיוצא בו לחירות [קבלת רבו] גרמה לו שהרב מקבל המעות ולפיכך מוציאו לחירות וביד הרב לשחררו כל שעה שירצה אפי' בעל כרחו כי היכי דקני לי' בעל כרחו [אבל חירות השטר קבלת אחרים גרמה לו] ולהכי לא מקני ליה בעל כרחו דחוב הוא לו ומשום הכי א"ר מאיר דבשטר דוקא על ידי עצמו ואע"ג דאין יד לעבד גיטו וידו בקבלת גיטו באין כאחד:

וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו:    כלומר אף ע"י עצמו דסבירא להו דיש קנין לעבד בלא רבו:

ובשטר ע"י אחרים:    אבל על ידי עצמו לא דאין יד לעבד ולא סבירא להו דנימא גיטו וידו באין כאחד ומיהו לא קי"ל הכי דמתני' רשב"א היא וכמו שנפרש בגמ' בס"ד אבל אנן קי"ל דגיטו וידו באין כאחד:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:    דעבד אין לו כלום דאם מצא מציאה או קבל מתנה הכל לרבו ואם בא לפדות ע"י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים ויתנוהו לו על מנת שלא יזכה בו רבו וכמו שנפרש בגמ': ירושלמי [הלכה ג] ולמה לא תנינן ויוצא בשן ועין ובראשי אברים שאינן חוזרין א"ר יוחנן בר מריא מפני המחלוקת אית תניי תני צריך גט שחרור ואית תניי תני א"צ גט שחרור ע"כ. כלומר דלמ"ד שצריך גט שחרור נמצא שאינו קונה עצמו בראשי אברים אלא בכסף ובשטר:

גמ' תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דאיתא בעבד וליתא בשאר מטלטלין [קתני:    אבל חליפין דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין] שהמטלטלין גם כן נקנין בחליפין לא איצטריך ליה למיתני דכיון דחליפין איתא בין במטלטלין בין במקרקעי כדאיתא בגמ' למה לא יקנו בעבד ואיכא מאן דאמר דכשם שנקנה בחליפין כך קונה עצמו בחליפין ואחרים אומרים שאין קונה עצמו בחליפין ויתבאר בפרק השולח בס"ד:

תקפו והביאו אצלו בחזקה

קנאו קראו ובא אצלו לא קנאו דמדעתיה אזל ואין זו משיכה:

עבד קטן:    דלית ליה דעת:

כבהמה דמי:    ואם קראו לשם קנייה ובא אצלו קנאו:

כיצד בחזקה התיר לו מנעלו:    העבד ללוקח:

גרדו:    גרטא"ר בלע"ז:

הגביהו לרבו קנאו אבל הגביהו רבו לו אמרינן בגמ' דלתנא קמא לא קנאו ור"ש פליג ואמר לא תהא חזקה גדולה מהגבהה שהגבהה קונה בכל מקום:    וקי"ל כרבי שמעון דהא אפילו במשיכה הוא נקנה כשמואל וכ"ש בהגבהה דעדיפא טפי:

ומקשינן בגמ' השתא דאמרת הגביהו הוא לרבו קנאו אלא מעתה שפחה כנענית תקנה בביאה:    כלומר דהא קא מגבה ליה ומפרקינן כי אמרינן זה נהנה וזה מצטער הכא זה נהנה וזה נהנה הוא שלא כדרכה מאי איכא למימר אמר רב אחא מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו [לתרוייהו] ועוד משכבי אשה כתיב הקיש הכתוב שלא כדרכה לכדרכה. וכתב הרמב"ן ז"ל דחזקה דהכא היינו [שנהנה] האדון בגופו של עבד כגון הלבישו סכו ואינך דמיתנו בברייתא וכגון הוליך כליו אחריו לבית המרחץ שהיא מלאכת עבדות דדכוותה בעבד עברי אסור דדרשינן [ויקרא כה] לא תעבוד בו עבודת עבד [ת"כ פ' אמור] שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ לפי שהיא מלאכת בזיון אבל בשל קדרה לרבו או אפה לו את הפת הני אכילת פירות נינהו ולא הויא חזקה דגבי קרקע נמי מוכח בפרק חזקת הבתים (דף נג) דאכילת פירות אינה קונה והא דאמרינן התם [דף נג ב] דמציע מצעות בנכסי הגר קונה היינו בשישב עליהם שנהנה גופו מהן ואע"ג דאמרינן [בירושלמי] במכילתין [פרק א הלכה ד] המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנאו ליתא דהאי אכילת פירות הוא דהוי ומשמע דפליג אגמרא דילן כדפליג נמי במסירת מפתח דהתם נמי אמרינן דמסירת מפתח קונה ובגמ' דילן [ב"ק נב א] אמרינן דלא הוי אלא כמאן דאמר לך חזק וקני אבל העטור ז"ל סמך על הירושלמי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות מכירה שאכילת פירות קונה בקרקעות וכבר השיגו הראב"ד ז"ל:

רב יהודה הנדואה מארץ כוש:    כוש [בראשית ב] מתרגמין הנדואה:

דתקיף ליה עלמא טובא:    גוסס למות:

אמר ליה:    מר זוטרא:

לעבד שלוף לי מסאני לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא נקנה בעבודתו כשימות אדוניו:

איכא דאמרי גדול היה:    העבד והחזיק בו קודם שיזכה העבד בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה ומר זוטרא פירש לחיים תחתיו שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד והריא"ף ז"ל גורס וזה פירש לעבדות [ואיכא דאמרי] קטן הוה ודלא כאבא שאול זו היא גירסת רש"י ז"ל כלומר אע"פ שקטן היה הוצרך לכל זאת ודלא כאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם [הלכך לאבא שאול דאמר קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם] לאחר מיתה הוה מצי למזכי בהו ואין גירסא זו מחוורת דדלמא נהי דסבירא ליה כאבא שאול הקדים לכך כדי שלא יקדמנו אחר ולפיכך נראה עיקר גירסת של הריא"ף ז"ל שהוא גורס קטן היה וכאבא שאול ופליג אתנא קמא ואלישנא קמא דלישנא בתרא ס"ל דבגדול דלא מהני ביה חזקה לאחר מיתה מחיים נמי לא מהני ביה דמחיים ברשות אחר הוא אלא קטן הוה ובחזקה דלאחר מיתה קנייה וכאבא שאול ומה שהקדים להחזיק בו מחיים אינו מטעם קנייה דכיון דברשות אחר הוא לא מהניא ביה אלא כדי להראות לכל שהוא היה רוצה להחזיק בו ושוב לא יקדמנו אחר לאחר מיתה כיון שהוא היה מהפך לזכות בו ועוד שבתוך שמושו ימות האדון ונמצא זוכה בו מחמת שמושו שלאחר מיתה ומשום האי עובדא פסק הריא"ף ז"ל בפרק השולח (סוף סי' תנט) כרבי יעקב בר אידי דאמר התם [הלכה כאבא שאול ודלא כרבי יוחנן דאמר] אין הלכה לפי שהוא גורס כאן וכאבא שאול וכמו שכתב שם בהלכות:

מתני' רשב"א היא דסבירא ליה דלא אמרינן גיטו וידו באין כאחד הלכך אין יד לעבד ומשום הכי אמר דבשטר דוקא ע"י אחרים אבל לא ע"י עצמו אבל חכמים אומרים קונה [עצמו] בכסף ובשטר בין ע"י אחרים בין ע"י עצמו כדמפרש ואזיל הריא"ף ז"ל:

דקי"ל אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה:    הכא לא צריכינן לקנין אשה כלל אלא משום דדינא הכי נקיטינן לה בגמ' גבי

דף ח עמוד ב

עבד ומיהו לאו למימרא דליהוי אשה כעבד דאילו עבד נתן לו רבו או אחר מתנה לא קנה כלל ואילו אשה נתן לה בעלה קנתה ואין הבעל אוכל פירות [כדאיתא בפ' חזקת הבתים [דף נא ב] נתן לה אחר קנתה והבעל אוכל פירות] והכי איתא בירושלמי בפ' מציאת אשה [הלכה א] ואע"ג דעבד לר"מ יד עבד כיד רבו וזכתה אשה זכה בעלה מודה שאין לו עליה אלא אכילת פירות ואמרינן נמי בירושלמי בפרק הכותב [הלכה א] אילו אחר שכתב לה יש לו אכילת פירות הוא כתב לה לא כ"ש אלמא אחר שנתן לה מתנה אין לו לבעל אלא אכילת פירות בלבד וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק בן סורר ומורה [דף עא א] שמתנה שאדם נותן לאשת איש כמציאתה והכל של בעל וליתא ומפורש הוא בירוש' בפ' מציאת האשה [הלכה א] מה טעם אמרו מציאת אשה לבעלה א"ר יוסי שלא תהא אשה מברחת זהובים [מיד בעלה] ואומרת מציאה מצאתי הגע עצמך שנתן לה אחר מתנה קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאה הלכך ודאי עבד ואשה לא שוו אלא להכי בלחוד מדמי להו דכי היכי דנותן מתנה לעבד זכה בו רבו ה"נ נותן מתנה לאשה ישנו לבעלה זכות באותה מתנה:

בכסף ע"י עצמו כיצד כגון דאקני לי' אחד מנה ואמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות הני תרי לישני נינהו בגמרא דרבא א"ר ששת דכ"ע כלומר בין לר"מ בין לרבנן דמתני' אין קנין לעבד בלא רבו ואין קנין לאשה בלא בעלה [והכא במאי עסקינן] כגון דאקני ליה אחר מנה על מנת שאין לרבו רשות בו דר"מ סבר כי א"ל קני קנה [עבד וקנה רבו] וכי אמר ליה על מנת לאו כלום קא אמר ליה ורבנן סברי [כיון דאמר ליה ע"מ מהני ליה תנאיה ור' אלעזר אמר כל כה"ג כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רביה והב"ע דקני כגון דאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות ור"מ סבר כי א"ל קני קנה עבד וקנה רביה וכי א"ל ע"מ שתצא ביה לחירות ולא כלום קאמר ליה ורבנן סברי] לדידיה נמי לא מקני ליה דהא אמר ליה ע"מ שתצא בו לחירות והרב אלפסי ז"ל כתב לשונו של ר"א [ואיכא למידק] דהכא משמע אליבא דר"א דאפי' רבנן מודו דהיכא דאמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהם [דלא מהני ולר' מאיר משמע] שאפי' (לה) לא הקנה [לה] קנין גמור אלא לדבר אחד בלבד כגון ע"מ שתפדי בו את המעשר דלא מהני כי היכי דלא מהני כי אמר לעבד ע"מ שתצא בו לחירות והכי מוכח בגמ' דרמינן דר"מ אדר"מ ודרבנן אדרבנן מהא דתניא [דף כד א] אין אשה פודה מעשר שני בלא חומש ודוק ותשכח ואילו התם בפרק בתרא דנדרים משמע דלר"מ כי אמר לה הכי מהני ולרבנן אפי' בלאו הכי כגון דאמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני דתנן התם [דף פח א] המודר הנאה מחתנו ורוצה ליתן מעות לבתו אומר הרי מעות הללו נתונים לך במתנה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנת לפיך ואיתמר עלה בגמ' אמר רב לא שאנו אלא שאמר לה מה שאת נותנת לפיך אבל אם אמר לה מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל ושמואל אמר אפילו אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ואמרי' עלה בגמ' דרב דאמר כר"מ אלמא דאפי' לר"מ כי מייחד לה לדידה מידי כגון שאת נותנת לפיך מהני ולרבנן אפי' כי מקני לה לדידה נמי [לגמרי] מהני דהא אמר שמואל אליבייהו דאפי' אמר לה מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ וקשיא דרבנן אדרבנן ולפיכך כתב ר"ת ז"ל דסוגיא דהתם דלא כר"א ולדידיה רב דאמר כרבנן ושמואל [דאמר] דאפי' אמר מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל ודאי פליגא אדר"א דהא מה שתרצי עשי כמ"ד ע"מ שאין לרבך רשות דמי ולר"א לדברי הכל קנה עבד וקנה רבו אלא שמואל ודאי סבירא לי' כרבא אמר רב ששת דמוקי פלוגתייהו בע"מ שאין לרבך רשות בהן וכיון דסוגיין דהתם כרבא אמר רב ששת כתב ר"ת ז"ל דקי"ל כוותיה ופסק כרב דסבירא ליה כר"מ דעיקר פלוגתייהו התם באיסורי הוא וקי"ל כרב באיסורי ולפי זה לרבא אמר רב ששת היכא דאמר ע"מ שתצא בו לחירות אפי' ר"מ מודה דלא קנה רבו כדאמרינן התם במה שאת נותנת לפיך לר"מ וכ"ת א"כ היכי אמר ר"מ בכסף ע"י אחרים דמשמע דע"י עצמו כלל לא דהא משכחת לה בעל מנת שתצא בו לחירות [יש לומר] דס"ל לרבא אמר רב ששת דכי האי גוונא נמי ע"י אחרים מיקרי דהא לא קני להו עבד אלא לענין שיצא בו לחירות:    ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו דבין בעבד בין באשה אי אמר ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו בלחוד לא מהני ואי מייחד להו לדידהו מידי מהני כגון שאת נותנת לפיך וכסבריה דרב ואליבא דר"מ אבל הריא"ף ז"ל פסק כאן כר"א ואליבא דרבנן וכיון שהוא פוסק כרבנן ודאי קי"ל כשמואל דאמר התם דאפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל דבדרבנן שייכא וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתיה דקשיא דר"מ אדר"מ ורבנן אדרבנן וקשיא הלכתא אהלכתא י"ל דרבנן אדרבנן והלכתא אהלכתא לא קשיא דר"א לא קאמר אלא בעבד כי אמר שאין לרבך רשות בו בלחוד אפי' לרבנן לא מהני אבל אשה לא מדמי ליה לעבד להכי והיינו דקאמר כל בכי האי גוונא כ"ע לא פליגי דקנה עבד וקנה רבו ולא מסיים בה וקנתה אשה קנה בעלה כדמסיים בה לעיל רבא א"ר ששת אלמא ס"ל דנהי דבעבד תנאי דשאין לרבך רשות בו בלחוד לא מהני באשה תנאי דשאין לבעליך רשות בהן בלחוד מהני והיינו דשמואל דנדרים ולא קשיא הלכתא אהלכתא ולא תקשי לך כיון דמפלגינן בין אשה לעבד [היכי מרמינן] בסוגיין בגמ' אשה ועבד אהדדי ומדמינן להו בין אליבא דר"מ בין אליבא דרבנן משום דההוא גוונא דקא מדמי להו בה אינה ענין לזו כלל ויתבאר בסמוך בס"ד וכ"ת אכתי קשיא דר"מ אדר"מ דאילו [הכא] משמע דס"ל לר"א אליביה דאפי' באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ועוד דלדידיה (נמי) מייחד כגון ע"מ שתפדי בו את המעשר דלא מהני כדאיתא בגמ' והתם אמר רב אליבא דר"מ דבמייחד לה מידי כגון שאומר לה אלא מה שאת נותנת לפיך דמהני לא קשיא דכי אמר ר"א כגון דאקני ליה אחר מנה וא"ל ע"מ שתצא בו לחירות דלר"מ לא [מהני] ומדמינן נמי אשה לעבד באומר ע"מ שתפדי בו את המעשר לאו באומר נמי ע"מ שאין לרבך ולבעליך רשות בו מיירי אלא דאמר האי תנאי בלחוד ע"מ שתצא בו לחירות א"נ ע"מ שתפדי בו את המעשר [ומשום הכי] ס"ל לר"מ דכל כי האי גוונא לא שנא אשה ולא שנא עבד לא מהני משום דלא אתני שלא יהא לרב ולבעל רשות בו אלא נעשה כאומר הרי הוא לכם ולרב או לבעל ע"מ שיעשה בו דבר פלוני [וכיון שכן] דינא הוא דליקני אדון וליקני בעל ואין לחלק בזה בין עבד לאשה מאחר שאין הטעם אלא לפי שאין דברי התנאי מספיקין שלפי תנאו הרי הקנה לאדון ולבעל ומש"ה דמי בכי האי גוונא אשה לעבד אהדדי אבל באומר ע"מ שאין לרבך ובעליך רשות בו בלחוד ואליבא דרבנן בזה יש לחלק בין אשה לעבד שהרי התנאי מספיק בעצמו אלא מפני שעבד הורע כחו לא מהני ביה תנאה ואשה מפני שיפה כחה שאינה כל כך משועבדת לבעלה מהני בה והיינו ההיא דשמואל דנדרים דאמר אפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל. ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו דאומר ע"מ שאין לרבך רשות בו בלחוד לא מהני אפי' לרבנן כר"א דהכא ובאשה מהני כשמואל דנדרים אבל באומר ע"מ שאין לרבך רשות בו אלא שתצא לחירות לר"מ אי נמי שתצא בו לחירות בלבד לרבנן אפי' בעבד מהני ואצ"ל באשה ויש לר"ם במז"ל דרך אחרת [בפ"ז מהלכות נדרים ובפ"ג מהל' זכייה ע"ש בפי' המגיד] שהוא סובר דכי אמר שמואל אפי' מה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל דוקא דאמר הכי [אלא מה שתרצי עשי אבל באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהם] בלחוד קנה יתהון בעל וכתבתיו במסכת נדרים [דף פח ב] בסייעתא דשמיא: ודאמרינן דבאמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות בו בלחוד כ"ע לא פליגי דקני עבד וקני רבו משמע דאע"ג דכפליה לתנאיה ואמר ואם יהיה לרבך רשות בו איני רוצה שתקנה אפ"ה קני עבד וקני רבו דהא ודאי ר"מ דאמר כי א"ל קני קנה וכי א"ל ע"מ לאו כלום בכי האי גוונא קאמר דאי בדלא כפליה מאי איריא האי תנאה כולהו תנאי דעלמא נמי אי לא כפלינהו לא מהני לר"מ דהא איהו בכולהו [דף סא א] בעי תנאי כפול אלא ודאי אפילו בכפליה קאמר דלא מהני ולרבנן נמי בכה"ג מודו באומר ע"מ שאין לרבך רשות בלחוד לא מהני ולפיכך יש שמתמיהין היאך אפשר דקני עבד וקני רבו והרי הוא מתנה ואמר שאם יהא לרבו רשות בו שאינו רוצה שיקנה כלל ונהי דס"ל דא"א לתנאי זה שיחול מ"מ הוה להו למימר דלאו האי יקנה ולאו האי יקנה ולאו קושיא היא שהרי שנינו בפרק המגרש [דף פד א] ובסוף פרק הפועלים [דף צד א] שהאומר הרי זה גיטך ע"מ שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום שאע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט דכלל אמר ר' יהודה בן תימא כל שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו בתחלתו אינו אלא כמפליגה בדברים וכשר ופסקו התם הלכה כר' יהודה וטעמא דמילתא משום דמאן דמתנה בתנאי שאפשר לו לקיימו דעתו שאם יתקיים התנאי יקנה ואי לא לא אבל מי שמתנה בדבר שאי אפשר לו לקיימו אמרינן ודאי האי גברא דעתיה לאקנויי דאי לא לשתוק דהא ידע דמאי דקא מתנה אי אפשר לו להתקיים הלכך ודאי תנאה דרמי במלתא אינו אלא לשחק בו ולאו לעכובא דה"נ הרי א"א לקיימו:

ובכסף ע"י אחרים כיצד וכו' ואע"פ שנתנו לרב שלא מדעתו של עבד דקיי"ל זכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות וכו':    מדברי הריא"ף ז"ל נראה שהוא סובר דדוקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא דהא דאמרי' זכין לאדם שלא בפניו ה"מ דכי שמע נתרצה או שתק אבל בעומד וצווח כששמע לא כדמוכח בהדיא בפ"ב דחולין [דף לט ב] וכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות עבדים כדברי הריא"ף ז"ל אבל אחרים אומרים שקונה עצמו בכסף ע"י אחרים אפילו בעומד וצווח כדאמרי' בגמ' [דף כג א]

דף ט עמוד א

אליבא דר"מ דכיון דקני ליה רביה בכסף בע"כ מקני ליה נמי בע"כ וכמו שכתבתי במשנתינו ואע"ג דהאי טעמא לר"מ איתמר כיון דלא אשכחן דרבנן פליגי עליה בהא מסתמא ודאי הכי דינו אפי' לרבנן ומיהו בשטר ע"י אחרים דווקא שלא מדעתו אבל בע"כ לא משום דשטר קבלת אחרים גרמה לו וכמו שכתבתי למעלה:

תנא יוצא בשן ועין:    אמתניתין קאי דקאמר וקונה את עצמו:

ובראשי אברים:    כ"ד הם ומנוין הם אצל נגעים ומייתי להו לקמן:

שאין חוזרין:    אם ניטלו כשן ועין ובגמ' ילפינן הכי בכלל ופרט וכלל:

כ"ד ראשי אברים שבאדם כולן אין מטמאין משום מחיה:    מחיה שם א' מן הנגעים הוא ובעינן בנגעים שיהא כולו נראה כאחד כדכתיב (ויקרא יג) לכל מראה עיני הכהן ואע"ג דהאי קרא לאו במחיה כתיב אכולהו נגעים שדי ליה כדתנן [סנהדרין דף לד ב] סומא באחת מעיניו [אינו] רואה את הנגעים וגמרינן הכי מהאי קרא משום דכתיב עיני ואמרינן אינו רואה את הנגעים סתמא אכולהו והאי דנקיט הכא מחיה טפי מאינך משום דשיעורו מרובה משאר נגעים דבעי' כגריס נגע וכעדשה מחיה סמוך לו והני כ"ד ראשי אברים מקומן משופע ואין שעורה של מחיה נראה בהן כאחת:

וראשי אזנים:    שפתי האוזן:

ראש הגויה:    גיד:

וראשי דדין שבאשה:    אבל של איש אינן בולטין כ"כ שיהיו משופעין:

וכולן עבד יוצא בהן לחירות:    וה"ה לשאר אברים שבגלוי ואינן חוזרין והני אצטריך לאשמועינן דאע"ג דלענין נגעים לא קרינן בהו לכל מראה עיני הכהן לענין עבד מום שבגלוי הוא:

אף הסירוס:    מפרש בגמ' סירוס דביצים שכיון שהן נכרין מבחוץ מומין שבגלוי מיקרי דאי סירוס דגיד הא תנא ליה וראש הגויה:

אף הלשון:    שדרכו ליראות כשהוא מדבר מום שבגלוי הוא:

תנו רבנן וכולן עבד יוצא בהן לחירות:    אכ"ד ראשי אברים קאי:

וצריך גט שחרור:    להתירו בבת חורין:

שהתורה זכתה לו:    דכתיב בקראי בהדיא:

הואיל ומדרש חכמים הוא:    חיישינן שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה שאין המדרש ידוע לכל כך פירש רבינו תם ז"ל:

לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן:    שמא יבא להחם חמין בשבת:

חוץ מקולי מטלניות:    פלוגתא היא לענין טומאה בפרק במה מדליקין (דף כט א) ונ"ל שזה שכתב הרי"ף ז"ל דלא קיי"ל הכא כדברי המכריע משום דבברייתא הוא לרווחא דמילתא אמר הכי וקושטא דמילתא ודאי הכי הוא אבל הך הכרעה אפילו הות במתני' לא הוה קי"ל כדברי המכריע לפי שהיא [הכרעה שלישית] ולא הויא הכרעה כדאיתא בפרק במה מדליקין [דף כט א] ובראשית הגז [דף קלז א] דוק ותשכח:

ת"ר וכו' כנגד עינו ואינו רואה:    שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש:

כיון דבר דעת הוא איהו בעית אנפשיה:    מדעתו נבעת שנותן לב אל פחד הקול הבא פתאום הלכך אע"ג דקלא מילתא היא כדאמרי' בגמ' [דף כד ב] דסוס שצנף וחמור שנער ושברו בקול כלים בתוך הבית משלמין חצי נזק הכא פטור:

הכהו על עינו וכהתה:    לא נסמית לגמרי שהרי רואה במקצתו:

הרי שהיתה עינו כהויה וסמאה:    לגמרי:

אם היה משתמש בהם כבר עבד יוצא בהם לחירות:    ומיהו משמע לי דדוקא סמאה לגמרי הא לאו הכי אע"פ שעכשיו אינו יכול להשתמש בה אין עבד יוצא בהן לחירות דחדא מתרתי בעי או ששנהו מנהורא בריא לאינו יכול להשתמש בה או מנהורא כחישא שהיה יכול להשתמש בה לסמיות עיניה לגמרי אבל מנהורא כחישא דיכול להשתמש לשאינו יכול להשתמש לא סגי והכי מוכח בצריכותא דעבדינן בגמ':

חתור שיני:    לנקרה ולגרר סביב מושבה:

רשב"ג אומר ושחתה עד שיתכוין לשחתה:    ובגמ' אמרינן דהאי קרא מוקי ליה ת"ק להושיט ידו למעי שפחתו והוציא עובר שבמעיה וסימא עין העובר דפטור לפי שלא נתכוין לעין כלל אבל כחול לי עיני כיון שנתכוין לעין אע"פ שלא נתכוין לשחתה חייב:

וחטטה:    הוציאה לחוץ:

שנספרת ע"ג היד:    שהיתה בשורת שאר אצבעות וזה שכתב הריא"ף ז"ל שמועות הללו שבעבד כנעני אע"ג דיציאה דשן ועין וראשי אברים קנסא הוא ובעינן ביה מומחין וליכא כתב הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום דקיי"ל בקנסא דאי תפס לא מפקינן מיניה כדאיתא בפ"ק [דבבא קמא] (דף טו ב) ובפרק אלו נערות (דף מא ב) וכיון דעבד תפוס הוא בעצמו מכיון שהפיל שינו לא יהבינן ליה רשותא להשתעבד ביה ומשמתינן ליה עד דכתב ליה גיטא דחירותא ואפילו למ"ד אינו צריך גט שחרור ה"מ בזמן דאיכא סמוכין אבל האידנא צריך לפי שבהעמדת ב"ד הוא שיצא לחירות ולא משעת חבלה כדאיתא בפ' מרובה (דף עה א) הלכך האידנא כיון דליכא סמוכין ליכא העמדת ב"ד וצריך גט שחרור לדברי הכל:

מתני' בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה:    דוקא דברי ר"מ ורבנן פליגי עליה בגמ' ואמרי בין גסה בין דקה במשיכה. ומסירה פירש"י ז"ל שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה ולאו דוקא שא"צ שימסרנה מיד ליד אלא כל שאחזה במצותו סגי והיינו דתני לעיל בגמ' [דף כב ב] אחזה בטלפה בשערה וכו' ובפרק הספינה [דף עו ב] נמי אמרי' אי דא"ל לך חזק וקני ה"נ דקני כלומר מדין מסירה כדאיתא התם בהדיא ומדקאמר לך חזק ולא קאמר תא חזק ש"מ דלא בעינן מיד ליד ואף רש"י ז"ל שפי' כאן שהבעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר פי' למעלה אחזה בטלפה במצות המוכר: וכתב רש"י ז"ל דוקא במסירה אבל במשיכה לא מקניא לפי שאין דרכה בכך להוליכה לפניו ואין זה מחוור דהא בגמ' משמע דשמואל [ס"ל] כמתני' דנקנית במסירה ואילו בפ"ק דמציעא (דף ח ב) אמרינן ש"מ דמר שמואל תרתי רכוב ומנהיג חד קני וחד לא קני ואמרינן היכי דמי אי לימא רכוב לחודיה ומנהיג לחודיה מנהיג לחודיה מי איכא למאן דאמר לא קני ומנהיג מדין משיכה הוא דמקני אלמא מ"ד במסירה מודה במשיכה וכי תימא דהתם במציאה מיירי משום דלית בה דעת אחרת מקנה ולא אפשר במסירה תקון משיכה אבל בעלמא במסירה דוקא ולא במשיכה ליתא דהא אמרי' התם [דף ט א] ר' אלעזר אומר רכוב בעיר ומנהיג בשדה קנה ואוקימנא לה במקח וממכר אלמא דלר' אלעזר דאמר הכא במסירה נקנית היא במשיכה אלא

דף ט עמוד ב

ודאי אף במסירה קאמרי' וכ"ש במשיכה דעדיפא טפי כדמוכח בפרק הספינה (דף עו א) דתניא התם [ספינה] נקנית במסירה דברי רבי וחכ"א לא קנה עד שימשכנה מדקא אמר עד משמע דמשיכה עדיפא ואע"ג דבמסקנא אמרי' התם דבקפידא פליגי מ"מ ממאי דקא ס"ד מעיקרא משמע דמשיכה עדיפא ואמרינן נמי התם אי [כר' תקני] ספינה נמי במסירה מדקאמר תקני נמי במסירה משמע דכ"ש במשיכה וה"פ ל"ל משיכה תקני אף במסירה הלכך אפילו את"ל דאין דרכה במשיכה אעפ"כ נקנית היא בכך דמה דאמרי' התם [ב"ב דף פו א] לא שאנו אלא בדברים שאין דרכן להגביה אבל בדברים שדרכן להגביה בהגבהה אין במשיכה לא דמשמע מינה דכל מידי מיקני כי אורחיה היינו לומר דבדברים שאין דרכן להגביה לא הצריכו הגבהה אבל ודאי אי עבד מהני דהא אמרי' הכא בגמ' [דף כה ב] דאפי' [פיל] לר"ש נקנה בהגבהה בחבילי זמורות ואע"פ שאין [דרכו] בכך ואמרינן לעיל [דף כב ב] דהגביהו רבו לעבד קנאו מדין הגבהה אע"ג דלאו אורחיה בהכי משיכה נמי כיון דעדיפא ממסירה וכדכתיבנא אפי' תמצא לומר שאין דרכה בכך נקנית היא בה אפי' לר' מאיר. ומיהו לאו למימר שהמסירה והמשיכה קונין בה ברשות אחד לפי שאין המסירה קונה אלא בר"ה ובחצר שאינה של שניהם והמשיכה אינה קונה אלא בסימטא ובחצר שהיא של שניהם וטעמא דמילתא משום דמשיכה היינו שמושך הדבר לרשותו ואילו ר"ה לאו רשותו הוא שהרי אין לו רשות [להניח] שם כליו והיינו דאמרי' בפרק הספינה (דף עו ב) דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה [של שניהם ומשיכה קונה בסימטא ובחצר] של שניהם והגבהה קונה בכ"מ וה"פ מסירה בדברים הכבדים כספינה וכיוצא בה ובהמה גסה לר"מ קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם אבל משיכה אינה קונה שם אפי' לדברים הללו וכ"ת היכי אפשר דהא משיכה עדיפא ממסירה כדכתבי' ועוד דבכלל משיכה מסירה שכיון שהוכחנו למעלה דבמסירה לא בעי' שימסור אותה המקנה מיד ליד אלא שיתפסנה הקונה ברשותו כיון שמשכה הרי תפש אותה ואי אפשר למשיכה בלא מסירה וכיון שהמסירה קונה בר"ה היאך איפשר שהמשיכה לא תקנה בה לאו קושיא היא דכיון שמשך גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני במסירה אלא במשיכה ומשיכה בר"ה לאו מידי הוא וכדכתיבנא ומ"ה אמרי אביי ורבא דמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם כספינה וכיוצא בה אבל לא משיכה ובהמה גסה כך היא דינא לר"מ ומ"ה קאמר דבהמה גסה כיון שאין דרכה להמשך נקנית בר"ה במסירה והדקה שדרכה להגביהה בהגבהה ורבנן דפליגי עליה ואמרי זו וזו כלומר דקה וגסה במשיכה כדאיתא בגמ' סבירא להו דבהמה דקה אין דרכה להגביהה [ולפיכך נקנית במשיכה ובהמה גסה נמי אין דינה כדברים הכבדים הנקנים במשיכה] ולפיכך אינה נקנית אלא במשיכה ובסימטא דוקא ואביי ורבא דאמרי דמסירה קונה ברה"ר לא אמרו אלא בדברים הכבדים כספינה וכיוצא בה ומאי דאמרי דמשיכה קונה בסימטא ובחצר של שניהם היינו לומר שאפילו הדברים הכבדים אין נקנין בסימטא אלא במשיכה אבל לא במסירה דכיון דבסימטא אפשר למעבד בה משיכה אין המסירה הגרועה קונה בה א"נ היינו טעמא דמסירה לא קני בסימטא משום שכיון שיש רשות לכל אחד להניח שם כליו מוכר שקדם והניח ספינתו שם זכה באותו מקום והויא לה מסירה ברשות מוכר דודאי לא מהניא שהרי רשותו של מוכר מבטלת תפיסתו והיינו ברייתא דקתני התם בפרק הספינה [דף עה ב] ספינה נקנית במשיכה כלומר ולא במסירה ואוקי לה בסימטא נמצא לפי דרך זה שכשם שאין המשיכה קונה לעולם ברה"ר כך אין המסירה קונה בסימטא וזהו דעת הרי"ף ז"ל ומתלמידיו הריב"ן מג"ש והרמב"ם ז"ל וכן הסכים רבינו שמואל. אבל ר"ת ז"ל חולק ואמר שהדברים הכבדים הנקנין במסירה אף בסימטא הם נקנין ואביי ורבא ה"ק מסירה קונה ברה"ר כלומר שהדברים הכבדים הנקנין במסירה אף ברשות הרבים הן נקנין בה וכ"ש בסימטא אבל הדברים הקלין שדרכן לימשך וצריכין משיכה אין נקנין אלא בסימטא ובחצר של שניהם נמצאת אומר לפי דרך זה שהמסירה לדברים הנקנין בה קונה בין ברשות הרבים בין בסימטא אבל המשיכה לדברים הצריכין אותה אינה קונה אלא בסימטא ואין דרך זה מחוור דברייתא דקתני התם ספינה נקנית במשיכה דאוקימנא לה בסימטא במשיכה ולא במסירה קאמר מדאקשינן התם אי הכי תקני נמי ספינה במסירה ושמע מינה שאין הדברים הכבדים הנקנין [במסירה נקנין בה] בסימטא אלא ברשות הרבים דוקא. ויש כאן דעת אחרת שאין הפרש בין הדברים הכבדין לקלין אלא הכל תלוי ברשויות ואביי ורבא הכי קאמרי מסירה קונה ברשות הרבים בכל דבר והוא שלא יהא דרכו להגביה דכל שדרכו בכך אינו נקנה אלא בהגבהה אבל מכיון שאין דרכו להגביה אף שדרכו לימשך נקנה ברשות הרבים במסירה שכיון שאין המשיכה קונה ברשות הרבים לא הטריחוהו להוציאו מרשות הרבים לסימטא. משיכה קונה בסימטא כלומר שאפילו דברים הכבדין כל שהן בסימטא צריכין משיכה שכיון שאפשר לעשות משיכה באותו רשות עצמו לא הקילו עליו במסירה ולפי זה ר"מ ורבנן דברייתא דהכא בסימטא פליגי דר"מ סבר כיון דבהמה גסה מן הדברים הכבדים היא אפילו בסימטא נקנית במסירה ולית ליה דאביי ורבא שיהא הדבר תלוי [ברשויות] אלא הכל לפי הדבר הנקנה אם דרכו במסירה או במשיכה ואביי ורבא דאמרו כרבנן דברייתא דאמרי זו וזו במשיכה לפי שאפילו הדברים הכבדים כל שהן בסימטא צריכים משיכה וקי"ל הכי וסימטא פירש רש"י ז"ל דהיינו קרן זוית הסמוכה לרחוב רשות הרבים והוא הפקר לרבים להמשך לתוכה הצריכין ליצא מן הדחק. והוי יודע דכל היכא דבעי משיכה אם א"ל קני במסירה או שאמר לו לקנות במשיכה ברה"ר לא קנה דאע"ג דאמרינן לקמן בגמ' גבי כסף דבמקום שכותבין את השטר לא קנה עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש התם הוא דמדינא כסף לחודיה קני אלא דבמקום שכותבין את השטר לא סמכא דעתיה עד דאיכא שטרא הלכך אי פריש ואמר אקני בכספא בלחוד כיון דסמכא דעתיה מהני אבל הכא דמשיכה ברשות הרבים לאו כלום היא כי א"ל קני מאי הוי אטו אי אמר קני [באמירה] בלחוד מי קני. ומה דאמרי' בפרק הספינה (דף פה ב) גבי כליו של לוקח ברשות מוכר דלא קנה לוקח ואי [שם דף פו א] א"ל קני קנה התם נמי היינו טעמא משום דמאי דלא קני כליו ברשות מוכר היינו לפי שאין רשות לו להניח שם כליו דכל מקום שיש לו רשות להניח שם כליו קונה הילכך כל היכא דא"ל קני הרי הוא כמשאיל לו מקום לכליו וקונה אבל מסירה ומשיכה היכא דלא קנו לאו מהאי טעמא הוא ומש"ה לא מהני אע"ג דפריש והכי מוכח בגמ' [דף כה ב] דאמרי' פיל לר"ש במה יקנה ולא קאמר בדפריש:

והגבהה בדברים הצריכין אותה נראה מדברי רש"י ז"ל שצריך להגביה שלשה טפחים דבגמ' אמרינן פיל לר' שמעון במה יקנה ואוקימנא בחבילי זמורות וכתב עלה רש"י ז"ל בשגבוהין מעל הקרקע ג' טפחים דנפקא מתורת לבוד והפיל עולה עליהן והויא לה הגבהה אלמא סבירא ליה ז"ל דהגבהה ג' טפחים בעינן ור"ת ז"ל השיב עליו מדאמרינן גבי עירוב [עירובין עט ב] ומזכה להו ע"י אחר ומגביהו מן הקרקע כל שהוא ומפרשינן בגמ' כמה כל שהוא טפח אלמא דין הגבהה טפח ויש דוחין דשאני שתופי מבואות דרבנן כדאמרי' בפרק התקבל (דף סד ב) שאפי' קטן זוכה בו להם ומיהו אכתי קשיא מדקאמרי' בפרק המניח את הכד (דף ל א) ההופך את הגלל ברשות הרבים ובא אחר והוזק בה ההופך חייב ואוקימנא [בב"ק כט ב] כגון שהפכה לפחות משלשה דכל הפיכה פחות משלשה משמע וא"ר אלעזר עלה לא שנו אלא שנתכוין לזכות בה אבל אם לא נתכוין לזכות בה פטור אלמא כל שנתכוין לזכות זכה והוה ליה בורו או מפקיר נזקיו ורש"י ז"ל נזהר בזה ופי' דאע"ג דלאו הגבהה מעלייתא היא קני להתחייב בנזקין כמפקיר נזקין הואיל ודעתו לזכות בה שמאותה שעה נסתלק מעשה ראשון וליתא [דבירושלמי התם בפ"ק ובפ"ק] דמסכת דמאי תני לה לדר' אלעזר בשם חזקיה ואמרי' עלה מילתיה דחזקיה אמרה המטלטלין נקנין בהפיכה אלמא לא בעינן שלשה טפחים אבל טפח מיהא בעינן כדאמרי' גבי עירוב:

נכסים שיש להם אחריות וכו' אפרשנה בסמוך בס"ד:

גמ' והא אנן במסירה תנן ואיהו נמי במסירה קאמר ורב נמי במסירה היה רגיל לומר הדר ביה בתמיה ועד הכא שמואל קאמר לה כך פרש"י ז"ל אבל מגירסת הריא"ף ז"ל נראה דתלמידי דרב אהדרו לשמואל דרב נמי במסירה היה רגיל לומר אלא דהדר ביה:

זו וזו:    הדקה והגסה וכי האי תנא ס"ל לרב:

מתני' נכסים שיש להם אחריות:    היינו קרקעות שאחריות כל אדם המלוה והנושה בחבירו עליהן סומך לפי שקיימין ועומדים:

בחזקה:    רפק בהו פורתא או דש אמצרי או נעל וגדר ופרץ כל שהוא ובגמ' ילפינן להו לכסף ושטר וחזקה מקראי:

ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה:    לר"ל מדאורייתא ולר' יוחנן מתקנתא דרבנן וכדאיתא בגמ' [דף כח ב] ולא אתא למעוטי אלא קנינין דנכסין שיש להם אחריות דהיינו כסף ושטר וחזקה אבל אין הכי נמי דנקנין במסירה ובהגבהה אלא דנקט משיכה משום דרוב קניות מטלטלין במשיכה הן כדאמר בכל דוכתא [ב"מ דף מא א] והא לא משך אי נמי משום דמשיכה עיקר דאי למ"ד משיכה מפורשת מן התורה דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד כדאיתא בגמ' טפי משמע מלישנא דקרא משיכה ממסירה והגבהה דדבר הנקנה מיד ליד משמע שיצאו מרשות מוכר לרשות לוקח והיינו במשיכה ומסירה והגבהה מינה איתרבו ואי לר' יוחנן דמפרש טעמא שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה עיקר תקנתא במשיכה הות שכיון שהוציאה מרשות מוכר לרשותו נפק ליה מההיא חששא אלא דאמור רבנן דתקני ליה הגבהה ומסירה משום דכיון שמסרה לו או הגביהה ודאי שיוציאנה משם ויביאנה לביתו ואי ממנע ולא עביד איהו דאפסיד אנפשיה ועוד יש לומר טעם אחר במסירה שמאחר שאין המסירה קונה אלא ברה"ר ובחצר שאינה של שניהם ליכא למיחש שמא יאמר לו נשרפו חטיך [בעליה] ובדין הוא דליקני ליה מעות ברה"ר כיון דליכא למיחש להכי אלא דלא פלוג רבנן:

נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים וכו':    אם מכר מטלטלין עם הקרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחד מג' קנינים האמורים למעלה

דף י עמוד א

נקנו המטלטלין עמה:

וזוקקין:    נכסים הללו שאין להם אחריות דקא מיירי בהו תנא את הנכסים שיש להם וכו' ואע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב להשבע על המטלטלין זוקקין את הקרקעות לשבועה. האי זוקקין אנכסים שאין להם אחריות קאי ולא אב"ד:

גמ' לא שנו:    דקני בכספא לחודיה:

אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה אבל במקום שרגילין לכתוב שטר מכירה לא [קנה] דכיון דרגילין בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו [של לוקח] לקנותן על השטר הוא סומך:

ואי פריש:    אם רציתי יקנה לי כספי או יקנה לי שטרי:

אי בעינא וכו':    להכי אמר תרוייהו שיהא הוא יכול לחזור בו ולא המוכר כדמפרש ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר לו אני רוצה [שיקנה לי כספי ואם בא הוא לחזור יאמר איני רוצה] שיהא כספי קונה עד שיביא השטר וכל זמן שלא קבלתי השטר אחזור בי: ואיכא מאן דאמר דהכא בשטר קנין דוקא עסקינן כלומר שלשון השטר בענין שקונה בעצמו שכותב לו שדי מכורה לך ובכי האי גוונא אי לא פריש אינו קונה אלא בשעת השטר ולא משעה ראשונה וטעמא דמילתא משום דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל ושטר יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקנין ומועיל לראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קנין אע"פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף ושמעתין מוכחא דבשטר קנין עסקינן מדאמרי' אי בעינא בשטרא אקנה דמשמע דבשטר ממש הוא קונה ודאמרי' בפ' חזקת הבתים (דף נד ב) נכסי העובד כוכבים כלומר עובד כוכבים שמכר נכסיו לישראל בכסף ועדיין לא כתב לו את השטר הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן מאי טעמא עובד כוכבים מכי שקיל זוזי אסתלק וישראל לא קני אלא בשטרא הלכך כל המחזיק בהן זכה בהן התם בשטר קנין עסקינן ובמקום שכותבין את השטר היא מדקאמר דישראל לא קני אלא בשטרא דאי במקום שאין כותבין את השטר בכסף בלבד הוא קונה ואי בשטר ראיה עסקינן ומשעת נתינת הכסף (קנה) היכי אמרינן דכל המחזיק בהן זכה בהן דהא כי כתיב ליה עובד כוכבים שטרא אשתכח דקני ישראל ראשון למפרע משעת נתינת הכסף. ולי נראה ודאי דהתם בשטר קנין עסקינן מטעמא דכתיבנא אבל בשמעתין מדקאמרי' סתמא בכל שטר עסקי' שכיון שדרכן לכתוב את השטר לוקח לא סמכא דעתיה עד שיכתוב את השטר ואפי' בשטר הודאה מיהו במקום שנהגו לכתוב שטר קנין תולה קנייתו על השטר ואינו קונה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפרק חזקת הבתים אבל במקום שנוהגין לכתוב שטר ראיה לבד אי אפשר ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה בו אלא שכשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכה דעתיה ונקט הכא לישנא דאי בעינא בשטרא איקני מפני שיש שטר שהוא קונה דהיינו שטר קנין ואפי' בשטר ראיה נמי שייך לישני דאקני כיון שלא נגמר הקנין עד שעת כתיבתו אע"פ שקנה למפרע ועוד דמשום דאמר אי בעינא בכספא איקני אמר נמי אי בעינא בשטרא איקני וכן הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' מכירה לא חלק ושטר ראיה דקאמרי' שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר דשטר כזה אינו קונה אבל בשטר מכר כהני שטרי דידן אע"פ שכתוב בהן ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו [בראשית כג] נתתי כסף השדה [שם] נתתיה לך [ואע"ג] דלקמן בסמוך אמרי' כתב לו על הנייר וכו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה לאו דוקא דכתיב בהאי לישנא דהוא הדין נמי דאי כתב מכרתי ונתתי מהני וראיה לדבר מדאמרי' בפ' השולח (דף מ ב) נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו קנה ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר כלומר שכתב לו בשטר כלשון הזה ומהני מדין קנין ולא מדין הודאה דאם כן באמירה בעלמא לסגי וכן דעת הרב בעל העיטור והרשב"א ז"ל: והיכא שקנה בחזקה במקום שכותבין את השטר כתב רבינו שמואל ז"ל בפרק חזקת הבתים [דף נא.] דקנה משום דחזקה קנייה אלימתא היא דכיון שבא ברשותו סמכא דעתיה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא דכי אמרי' לא שנו אלא במקום שאין כותבין השטר אכולה מתני' קאי שלא מצינו שיפה כח חזקה מכח כסף אלא במה ששנו לקמן בברייתא [דף כז א] בגמ': ודאמרי' דבמקום שאין כותבין השטר קונה בכסף לחודיה לאו דוקא בשנתן כל הכסף אלא אפי' לא נתן אלא מקצת דמים סתם קונה והיינו דאמרי' בפ' השוכר את האומנין (דף עז ב) מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהן חמש מאות זוז קנה ומחזיר את השאר אפי' לאחר כמה שנים מיהו אמרי' התם דה"מ דוקא בדלא עאיל ונפיק אזוזי אבל בדעאיל ונפיק אזוזי לא קנה: וכתב ר"ח ז"ל דעאיל ונפיק אזוזי דאמרי' דלא קנה היינו כגון דגלי דעתיה מוכר דלא מזבן לאשתלומי דמי למחר וליומא אחרינא בלא נחיצותא [אלא לאשתלומי לבתר בנחיצותא וכדברי הראב"ד לקמיה]. ואע"ג דאמרי' דעאיל ונפיק אזוזי לא קני היינו לומר שאינו קונה כולו מיהו אמרי' התם דכל החוזר בו ידו על התחתונה שאם חוזר בו מוכר יד לוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי ונוטל כשער המקח כלומר לפי הדמים שהתנו ביניהם על כל השדה ונותן כחוש כדין חצי שדה אני מוכר לך ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומהיכן מגבהו מן הזבורית כשער של עכשיו ולא כפי פסק המכר שהרי זה כגביית החוב אלא שהוא מן הזבורית וה"מ בדבר שראוי ליחלק דבכי האי גוונא הוא דאמרי' שאם חזר בו ידו על התחתונה ויטול חצי שדה שהרי הוא ראוי אבל בשדה שאין בו דין חלוקה כל היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא קנה כלל שהרי לא נתכוונו שיהו שותפין והיינו עובדא דחמרא דהתם דפש חד זוזא ועאיל ונפיק [עליה] ואמרי' דלא קנה כלל מפני שאין החמור ראוי ליחלק ומיהו במוכר שדהו מפני רעתה אפי' עאיל ונפיק אזוזי קני כדאיתא התם (דף עח א) וה"מ בנותן מקצת דמים סתם אבל היכא שנתן מקצת דמים ואמר לו ערבוני יקון קנה כנגד מעותיו לא פחות ולא יותר בין עאיל ונפיק אזוזי בין לא עאיל ונפיק בין יש בה דין חלוקה בין אין בה דין חלוקה ונוטל כחוש ונוטל כשער המקח דערבוני יקון משמע [כנגדו] והוה ליה כאילו נשתתפו לדעת והיינו דאמרי' התם הנותן ערבון לחברו וכו' ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו אמר רשב"ג בד"א בזמן שאמר לו ערבוני יקון וכו':

ועאיל ונפיק אזוזי דקאמרי' כתב הראב"ד ז"ל דאפי' בשהרחיב לו את הזמן כיון דכי מטי זמניה עאיל ונפיק אזוזי לא קני דטעמא דעאיל ונפיק אזוזי דלא קני היינו טעמא משום דמוכחא מילתא דמשום דאצטריכו ליה זוזי זבין ולא גמר ומקני עד דפרע ליה והכא נמי משום זוזי דאצטריכו ליה לההוא זימנא זבין דהא כי מטי זימניה לאלתר נפיק ועאיל עלייהו והביא ראיה מדאמרי' התם (דף עז ב) רשב"ג אומר מלמדין אותן שלא יחזרו בהן כותב לו אני פב"פ מכרתי שדה פלוני לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו שמונה מאות זוז ואם איתא למה ליה כולי האי ילמדם שירחיב לו את הזמן אלא ודאי לא מהני ולפי דבריו ז"ל יש ללמוד ממנה גם כן שאפילו בקנין חזקה או בחליפין היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא קני דאי לא ילמדם שיקנו בחזקה או בחליפין אבל אין זו ראיה דעל כרחיך אי פריש ואמר דניחא ליה דליקני במקצת מעות קנה ואפי' עאיל ונפיק אזוזי ומעתה אין להביא ראיה מדברי רשב"ג לכל מה שכתבנו למעלה דאיהו חד מתרי תלת גווני נקט דהא בדפריש קני ולא קא"ל רשב"ג ואעפ"כ הדין דין אמת דכל היכא דעאיל ונפיק אזוזי לא שנא [מיד ולא שנא לאחר זמן לא שנא] בכסף ולא שנא בחזקה ובחליפין לא קני בר ממוכר שדהו מפני רעתה ודינין הללו מתבארין בפ' האומנין:

לא שנו אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים:    דלא גמר מוכר ומקני עד דקביל דמי ואע"ג דקביל דמי נמי בעינן שטרא אלא היכא דפריש כדאמרי' לעיל:

אע"פ שאין בהן שוה פרוטה:    דסד"א דכל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא א"נ איידי דגבי קידושין נקט לעיל [דף ט א] אע"פ שאין בהן שוה פרוטה דאיצטריך סד"א דכיון דבעל יהיב ליה ליבעי שוה פרוטה תנא ליה נמי הכא ולאו דוקא דכיון דמוכר יהיב ליה ללוקח מה לי שוה [פרוטה] מה לי אינו שוה [פרוטה]:

הרי זו מכורה ונתונה:    קס"ד או או קתני:

מפני רעתה:    דניחא ליה למוכר דליקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא לימצי למיהדר ביה:

רב אשי אמר:    הך מתני' בנותן מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך ליפות את כחו שאם יגבנה בעל חובו של נותן ישוב עליו לגבותו ממנו דמים המפורשים בשטר: ודאמרי' במכר דסתמא לא קנה עד שיתן דמים משמע דאע"ג דלא עאיל ולא נפיק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים אע"פ שכתב לו את השטר כבר ואיכא למידק מדאמר רבא בפרק האומנין [דף עז ב] האי מאן דמזבין מידי לחבריה ועאיל ונפיק אזוזי לא קני לא עאיל ונפיק אזוזי קני אלמא כל שקנה באחד מדרכי ההקנאות כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי קני איכא למימר דהתם כגון שקנה מטלטלין במשיכה או קרקע בחזקה דכיון שבא הדבר לרשות לוקח ואפ"ה מוכר לא עאיל ונפיק אזוזי מוכחא מילתא דגמר ומקני אבל בקנין שטר לא מוכחא מילתא דכיון שהמקח עדיין ברשות מוכר למה ליה דליעול וליפוק מימר אמר כשירצה לוקח מקחו יתן מעותי ומשום הכי אע"ג דלא עאיל ונפק אזוזי לא קנה עד שיתן דמים:

והיכא דקנה מיניה בקנין סודר כתב הרב אלברגילוני ז"ל דפלוגתא היא ביני רבוואתא ז"ל איכא מאן דאמר דדיניה כשטר ולא קנה עד שיתן דמים ואיכא מאן דאמר דאלימא מילתא דקנין ואע"ג דלא יהיב זוזי קני והכי נמי מסתברא מדאמרינן בפרק קמא דבבא מציעא [דף טז ב] המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום כתב ללוות ולא לוה הא שעבד נפשיה ואם איתא דלא קנה עד שיתן דמים ליחוש דלמא לא יהיב דמי אלא ש"מ דבדלא יהיב דמי נמי קנה וכ"ת ולטעמיך ליחוש דלמא עאיל ונפיק אזוזי דבכה"ג ודאי בקנין לא קנה דאפי' בחזקה

דף י עמוד ב

נמי לא קנה לאו קושיא היא דמסתמא אמרינן דאם איתא דהוה עאיל ונפיק אזוזי קלא הוה לה למילתא:

ודאמרי' לא קנה עד שיתן לו דמים איכא מ"ד דדוקא כל הדמים אבל במקצת דמים אפילו לא עאיל ונפיק אזוזי לא קני דכי אמרינן [ב"מ דף עז ב] דבמקצת דמים קנה הכל כל היכא דלא עאיל ונפיק אזוזי ה"מ בנותן מקצת דמים לשם קנין דכיון שקבלם לשם קנין ולא עאיל ונפיק אשארא גלי אדעתיה דניחא ליה דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנם לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו ולפיכך אע"פ שקבלם אין כאן הוכחה דניחא ליה שיקנה בהן ולפיכך י"ל שאפילו כנגד מעותיו אינו קונה דכיון דבשטר הוא קונה אי אפשר לו לקנות בו מקצת השדה שעל כל השדה נכתב ולא על חציו וכיון שבטל כח השטר במקצתו בטל כולו:

מנא ה"מ וכו' ויתן להם אביהם מתנות רבות:    בבני יהושפט כתיב וסיפא דקרא עם ערי מצורות ביהודה:

בעינן צבורין בה:    שיהו אותם מטלטלין מונחין באותו קרקע:

והלכתא צבורין לא בעינן אגב וקני בעינן:    שיאמר לו קנה קרקע וקנה מטלטלין אגבה ומדברי רש"י ז"ל נראה דדוקא אגב הוא דמהני אבל עם כלומר דאמר ליה קנה הקרקע וקנה המטלטלין עמה לא מהני והיינו דבגמ' [דף כו ב] בעי למפשט בעיין דצבורין מדקתני אמר רבי אלעזר מעשה במירוני אחד שבירושלים שהיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתן אותם במתנה אמרו אין לו תקנה עד שיקנם ע"ג קרקע מה עשה הלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו של זה לפלוני ועמו ק' צאן וק' חביות וכו' ועובדא אחרינא נמי מייתי התם טפח על טפח לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות ובתר הכי [דף כז א] כי מפשיטא לן בעיין דלא בעינן צבורין איבעיא לן תו אי בעינן אגב או לא ואמרי' ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב ואע"ג דמתני בהו עם אלמא עם לא הוי כאגב אבל הרא"ה ז"ל כתב דעם הרי הוא כאגב וכי איבעיא לן אי בעינן אגב או לא היינו לומר אי סגי בלא אגב ובלא עם אלא דא"ל קני קרקע ומטלטלין וכי אמרי' ת"ש דקתני כל הני ולא קתני אגב לא מהני דקתני בהו עם מוכיח אלא מעובדא דר"ג וזקנים [וממימרא] דרבה בר יצחק אמר רב דמייתינן להו נמי למפשט בעיין דצבורין ולא קתני בהו לא עם ולא אגב כלל וכי אסיקנא דאגב וקני בעינן ה"ה דסגי בעם והר"ם במז"ל כתב בפ' ג' מהלכות מכירה דכל זמן שהמטלטלין צבורין בקרקע לא בעינן אגב נראה שהוא מפרש דכי איבעיא לן בגמ' מי בעינן אגב היינו בשאין צבורין והיינו דבתר דאסיקנא דלא בעינן צבורין איבעיא לן אי בעינן אגב או לא הא בצבורין לא בעינן אגב דהוה ליה קרקע זה כחצרו וחצרו של אדם קונה [לו] ואין דבריו מחוורין שאם כן היה לו לפרש דדוקא בחצר המשתמרת דחצר שאינה משתמרת אינה קונה אלא בעומד בצדה כדמוכח בפ"ק דבבא מציעא (דף יא א) ואף הוא ז"ל כתב כן בפרק רביעי מהלכות זכייה ומתנה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל: ושמעי' מההיא עובדא דהלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים שאין מקנין אגב ארבע אמות של קבורה ולא אגב ד' אמות של ארץ ישראל שאם כן למה הוצרך ליקח בית סלע סמוך לירושלים וה"נ מוכח בפ' הזהב (דף מו א) גבי ההיא דהיה עומד בגורן דאקשי' וליקנינהו ניהליה אגב ארעא ומשני דלית ליה ארעא עוד כתב הרא"ה ז"ל דמי שיש לו אב אינו יכול לזכות אגב בית הכנסת לפי שאין לו זכות בה שאע"פ שמתחלה זכו אותה לכל העולם אי אפשר לזכות אלא לנולדים אבל לא למי שלא היה בעולם אלא שהבן זוכה בה מכח ירושת אביו ונמצא שמי שיש לו אב אין לו זכות בבית הכנסת והא דקתני צפונו לפלוני ודרומו לפלוני לאו למימרא דאגב צריך יחוד מקום אלא זה היה מחלק גם הקרקע להם ונתן צפונו לפלוני במתנה ואגבו הקנה לו מטלטלין וכן לכל א': ובגמ' מייתי נמי למפשט בעיין דצבורין ממימריה דרבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. כלומר שמכיון שהחזיקו בשדה לצרכו קנה המקבל ואין המזכה יכול לחזור בו ואפ"ה חוזר בשטר אם אמר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו:

ע"מ שתכתבו לו את השטר חוזר בין בשטר בין בשדה:    שהרי לא עשאן שלוחין לזכות אלא עם השטר והרי חזר לו בשטר: וכתב הרמב"ן ז"ל דמהא שמעי' שאע"פ שהתנאי לתועלת המקבל תנאה הוי ואע"ג דבעלמא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאה להנאת נותן הוה אפ"ה תנאה דהוי להנאת מקבל כי הכא מהני ואין הלה יכול לומר הריני כאילו התקבלתי שהמוכר ג"כ לפיכך תלה הדבר בתנאי כדי שיכול לחזור בו בכל שעה קודם שיתקיים התנאי ולפיכך האומר לחברו שדי מכורה לך ע"מ שאתן לך מאתים זוז חוזר בזה ובזה ומימרא זו הביאה הרי"ף ז"ל בפרק הספינה שאף שם [דף עז א] היא בגמ' ושם אכתוב מה שצריך לפרש בה עוד בס"ד:

איבעיא להו שדה במכר ומטלטלין במתנה מהו וכו':    נתון ליהושע. היינו רבי יהושע בן חנניה שהיה לוי כדמוכח בערכין (דף יא ב) דאמרי' התם מעשה ביהושע בן חנניה שהלך לסייע את יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים אלמא לוי היה:

ומקומו מושכר לו:    ונתן לו ר' יהושע פרוטה בשכר המקום ונמצא המעשר נקנה עם הקרקע בכסף והכי מסקנא דהך מילתא במעשר שני [פרק ה] ושכירות היינו מכר והמעשר היינו מתנה וש"מ דמטלטלין דמתנה נקנין אגב קרקע של מכר:

גרסי' בגמ' [דף כז א] איבעיא להו שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו:    כלומר אם אמר לבעל השדה קנה השדה לעצמך ואגבו יקנו מטלטלין לפלוני מי מיקנו ליה או לא ובעינן למפשטא מדתניא עשור שאני עתיד למוד נתון לעקיבא בן יוסף כדי שיזכה לעניים ומקומו מושכר לו ודחינן שאני רבי עקיבא דיד עניים הוא כלומר דהואיל וגבאי צדקה הוה הרי הוא כידן משא"כ באחר הילכך בעיין לא איפשיטא ופסק בה הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות מכירה כדרכו ברוב התיקו האמורין בתלמוד בממונא דאי תפס לא מפקינן מיניה אבל דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל דכל כי האי גוונא מפקי' מיניה. ומכל מקום מדאמר שאני ר"ע דיד עניים הוא משמע דשדה לאפטרופוס ומטלטלין ליתומים קנו דכי היכי דגבאי יד עניים אפטרופוס נמי יד יתומים אבל אחרים חולקין ואומרים דגבאי שאני לפי שהעניים מוטלין עליו לפרנסם וכל שאין מעות בכיס צריך לטרוח בשבילם ונמצא שיש לגבאי טובת הנאה במה שעניים זוכים בו וה"ל כשדה ומטלטלין לאחד משא"כ באפטרופוס והראשון נראה עיקר וכן דעת הרשב"א ז"ל:

אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן:    אף על פי שאינן זה בצד זה:

בד"א כשנתן לו דמי כולן:    וכ"ת וכיון שנתן לו דמים למה ליה חזקה והא קרקע נקנה בכסף איכא למימר דבמקום שכותבין את השטר עסקינן דאמרינן לעיל [דף כו א] דלא קנה עד שיכתוב את השטר וחזקה זו מועלת כשטר. זה הוא פי' מה שכתב הרב אלפאסי ז"ל. אבל בנוסחאות שלנו בגמרא הכי איתא אמר רבא ל"ש אלא שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. וה"פ ל"ש דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע. אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע דכי אחזקיה בקרקע אדעתא למקניה כולהו אחזקיה:

אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו ומסייעינן ליה מדתניא יפה כח חזקה מכח כסף ושטר שהחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן במה דברים אמורים שנתן דמי כלן אבל לא נתן דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו ומסייעינן מינה לרבא משום דמטלטלין הנקנין עם הקרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לו דמי ובתר הכי אמרינן מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן זו היא סוגיית הגמ':    ומדברי הרב אלפסי ז"ל נראה דרבא לא קאי אמטלטלין הנקנין אגב קרקע אלא אקרקעות גופייהו וכן הרמב"ם ז"ל הביא בפרק א' מהלכות מכירה גבי קרקעות ובפ"ג מהלכות מכירה שכתב דין המטלטלין הניקנין עם הקרקעות ולא הזכיר כלל נתן לו דמי כלן והוא תימה אולי גרסא אחרת להם. ומ"מ מדאמרי' סתמא אבל לא נתן לו דמי כלן לא קנה אלא כנגד מעותיו משמע אע"ג דלא עאיל ונפיק אזוזי דאע"ג דבקנין חזקה קונה הכל בלא דמים כלל כל היכא דלא עאיל ונפיק ובכסף קונה מיהא במקצת דמים כדמוכח ההיא דהשוכר את האומנין (דף עז ב) שכתבתי למעלה התם הוא לפי שהוא קונה גוף הדבר מצד עצמו בין בכסף בין בחזקה

דף יא עמוד א

אבל הכא שקונה דבר אחר בחבירו כמטלטלין אגב קרקע ושדה שבמדינה זו אגב שדה שבמדינה אחרת כיון דהקנאה ריעא היא אע"ג דלא עאיל ונפיק אזוזי לא קנה אלא כנגד מעותיו ומיהו בדעאיל ונפיק אזוזי משמע לי דהוי דיניה כנותן מקצת דמים על השדה דכל החוזר בו ידו על התחתונה וכדאי' בפ' האומנים [דף עז ב]:

וזוקקין את הנכסים שיש להם אחריות וכו' מנין לגלגול שבועה מה"ת שנא' ואמרה האשה אמן אמן ותנן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה:    הכי איתא בגמ' ומוכחא גלגול שבועה מארוסה ונשואה דשקלי' וטרינן ביה טובא ולא אפשר לאוקמה אלא ע"י גלגול ומוכחין הכי מאמן אמן יתירא: ואיכא למידק ל"ל לאכוחי מארוסה ונשואה דדייקינן בה טובא היכי דמי הא קתני בהדיא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר ומאיש אחר ודאי לא משכחת ליה אלא ע"י גלגול שהרי לא קינא לה ממנו י"ל אי מההיא ה"א הנ"מ בדברים שראוי להשביע עליהם בעלמא דומיא דאיש אחר שראוי להשביעה עליו אם קינא לה ממנו אבל בדברים שאין ראוי להשביע עליהן כלל כגון קרקעות הוה אמינ' דאין מגלגלין קמ"ל ארוסה שאע"פ שאין ראוי להשביעה מצד עצמה לעולם כדמפרש בגמ' אפ"ה מגלגלין ומסברא אית לן דמיתורא דאמן אמן נפיק לן אפי' כה"ג ולא מפלגינן בין דברים שדרכן להשביע לדברים שאין דרכן להשביע. והכי איתא בירוש' [דפירקין סוף הלכה ה] מנין לגלגול שבועה מה"ת מסוטה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר עד כדון בדברים שראוי להשביע בדברים שאין ראוי להשביע נשמיענה מן הדא אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה שומרת יבם וכנוסה ארוס' ושומרת יבם ראוי להשביע פי' בתמיה ותימר מגלגלין והכא מגלגלין:

ק"ו [לממון] ומה סוטה שלא נתנה ליתבע בעד אחד:    כדאמרי' התם [סוטה דף ב א] דצריך ב' עדים שנסתרה דילפינן [שם דף ג ב] דבר דבר מממון:

ממון שניתן ליתבע:    להשביע בעד א' אם טוענו מנה וכפר בכולו ועד אחד מעיד שהוא חייב לו נשבע שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת [שבועות דף מ א] לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה אינו דין שמגלגלין את שבועתו להשביע בגלגול:

אשכחן ודאי:    שמגלגלין טענת ודאי בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין אותה אם נתחייב לו ממקום אחר:

ספק מנא לן:    טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו דתנן בשבועות (דף מה א) חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביען וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל אלמא ספק נמי מגלגלין מנא לן אי מק"ו לא דמי דסוטה כל שבועתה ספק וגלגולה ספק אבל ממון עיקר שבועתו אינה אלא בטענת ברי דכתיב כי יתן איש ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא משום דמורי היתרא כדאמרי' התם [שבועות דף מח ב] וכיון דעיקר שבועת ממון ליתא אלא בטענת ודאי נימא נמי דגלגול דידיה דוקא בטענת ודאי אבל לא בטענת שמא ופשיט לה מדתניא רש"א נאמרה שבועה בפנים דהיינו שבועה דסוטה שמשביעין אותה בעזרה. ואיכא למידק אמאי אצטרכינן להכי דהא אשכחן שבועה בממון שבאה על הספק דהיינו שבועת השומרים הלכך שפיר איכא למיגמר מסוטה וכ"ת התם נמי ברי הוא שהרי יודע בודאי שהפקיד אצלו ליתא דהא [אין] חיובו של שומר חל עד שעת אונסין כדאמרינן בפרק הגוזל (דף קיב א) ובפ' אלו נערות [דף לד ב] סד"א הואיל וא"ר פפא משעת משיכה איחייב במזונותיה משעת משיכה איחייב באונסיה קמ"ל אלמא עיקר חיובו של שומר ספק הוא י"ל אין ה"נ ודאמרינן ספק מנא לן לא בשומרים קאמרינן דכיון דעיקרה ספק גלגולה נמי ספק כסוטה אלא ה"ק בהנך שבועות שאין עיקרן בא אלא בברי כגון מודה במקצת ועד אחד לדברי מי שסובר כן מנא לן דמגלגלין בשמא והא איכא למימר דכיון שעיקרה אינה אלא בברי לא יהא גלגולה חמור ממנה ומהדרינן תנא ר"ש בן יוחאי נאמרה שבועה בפנים וכו' ולאו גזירה שוה היא שא"כ לא היינו צריכין לק"ו אלא במה מצינו גמרינן דאע"ג דממונא מאיסורא לא ילפי' הכא כיון דעיקר גלגול אתי בק"ו שפיר מצינן למילף: ושמעינן משמעתין דכולהו שבועות מגלגלין ברי על ברי וברי על שמא ושמא על ברי ואפי' שמא על שמא דהא סוטה שמא על שמא הוא ומגלגלין ואע"פ שיש חולקין ואומרין דשמא על שמא אין מגלגלין וסוטה שאני דכברי דמי שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה אינו מחוור שאף על פי כן שמא הוא ומשום האי טעמא פרכינן אשכחן ברי שמא מנא לן ועוד שאם כן מצינו שמא על ברי ברי על שמא מנלן וכ"ת אין מגלגלין והא אמרינן בפרק השואל (דף צח ב) אישתבע לי מיהא דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה ועוד דאמרי' בפרק המפקיד (דף לה א) גבי הא דתנן סלע הלויתיך עליו וסלע היה שוה פטור ואם איתא לדרב הונא כלומר דאמר משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו מגו דמשתבע שאינו ברשותו לשתבע נמי כמה שויא אלמא מגלגלין ברי על שמא ועוד דבפרק כל הנשבעין (דף מח ב) איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ופשט לה מדתניא לוה הימנו ערב שביעית ובמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס אין מגלגלין טעמא דלוה ממנו ערב שביעית דאתי שביעית ואפקעיה לשבועה הא שאר שני שבוע מגלגלין אלמא מגלגלין על שבועת השותפין שהיא שמא ולמדנו שמגלגלין ברי על שמא ואס"ד סוטה מפני שנסתרה כברי דמי מנא לן שמגלגלין על שמא כלום אלא ש"מ שמא הוא וכיון שכן למדנו שמגלגלין שמא על שמא דומיא דסוטה וכן כתב הרי"ף ז"ל בתשובה שמגלגלין שמא על שמא כגון שבועת השותפין [שחלקו על שבועת השותפין] אחרת שנפלה לו לאחר מכן וה"נ מוכח בפ' השואל (שם) גבי מתני' דשכורה מתה והלה אומר איני יודע פטור דאמרי' מגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה והיינו (נמי) משום דסוטה נמי שמא על שמא היא וכדכתיבנא:

עד היכן כחו של גלגול שבועה:    לגלגל עליו דבר שאין נשבעין עליו:

דא"ל עבדי אתה:    אפי' זו מגלגלין עליו אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר:

ההוא שמותי משמתינן ליה דתניא הקורא לחברו עבד כנעני יהא בנדוי:    ב"ד מנדין אותו לפי שזלזל בישראל כל כך אף הם יזלזלו אותו ומכאן למד רת"ם ז"ל דמאי דאמרי' בפרק כל היד (דף יג ב) המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי דלאו למימרא שיהא מנודה מאליו בנידוי של רבותינו אלא לומר שראוי לב"ד לנדותו דהא ה"נ אמרינן הקורא לחברו עבד יהא בנדוי ומוכחא מילתא שאינו בנדוי מאליו מדאמרי' ההוא שמותי משמתינן ליה אלמא האי לישנא הכי משמע:

ממזר סופג את הארבעים קנסא מכת מרדות וניחא ליה הא מנדוי: ואחרים פירשו יהא בנדוי מדה כנגד מדה דאיהו מוקי ליה בארור כנען מוקמי' ליה אנן בארור דאמר בשבועות (דף לו א) ארור בו נידוי בו קללה:

ממזר סופג את הארבעים דאיהו מוקי ליה בלא יבא ממזר ואם יבא על בת ישראל מיחייב מלקות הלכך אנן נמי מלקינן ליה:

רשע יורד עמו עד לחייו:    כלומר לזו אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאותו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו:

דאמר ליה השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי:    ובגמ' [דף כח א] פרכינן עלה הא טענתא מעלייתא היא ובלא גלגול נמי אי הוה מודה במקצת או היה לו עד אחד היה חייב שבועה דטענת מטלטלין היא זו שתובעו פעולתו או גרעונו ומאי רבותא דהא משאר גלגולי שבועה ומפרקינן רבה לטעמיה דאמר רבה עבד עברי גופו קנוי. כלומר קנין הגוף יש לו עליו שמחמתו הוא מותר בשפחה כנענית ואינה טענת מטלטלין ולאו למימרא דלא שייכא שבועה בגוף אדם דהא עבד נשבעין עליו אי לאו משום דאיתקש לקרקעות כדאמרינן [שבועות דף מג א] יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות אלא הכא היינו טעמא משום דלא שייכא שבועה אלא כשתובעו ממון דשבועה דקרא בתביעות ממון היא ולא בתובעו גופו אבל בעבד כנעני אין השבועה לעבד אלא לזה התופס בו וממונא קא תבע מיניה. ופרכינן עלה בגמ' אי הכי היינו קרקע. ולאו למימרא דעבד עברי הוי כקרקע דהא לא אתקש לקרקע אלא עבד כנעני אלא ה"ק מאי קא משמע לן רב יהודה הא ודאי פשיטא דכיון דעל קרקע נשבעין אע"ג דלא שייך ביה שבועה כלל ה"ה בהא דהיכי תיסק אדעתין דליגרע מיניה ומפרקינן מהו דתימא קרקע הוא דעבידי אינשי דמזבני בצנעא אבל האי אם איתא דזבין קלא אית ליה קמ"ל:

מתני' כל הנעשה דמים באחר:    מעיקרא סלקא דעתא בגמ' דהיינו מטבע שדרכו לתת בדמים כשקונין חפץ אחד אבל למסקנא מסקינן דנעשה דמים נשום בדמים. כלומר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה בו אחד מהם שמשכו מיד האחר נתחייב הלה באונס חליפיו שבכל מקום שהן אם מתו או אבדו מתו לו והיינו דמסיק ותני כיצד החליף שור בפרה או חמור בשור כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כלומר שאם החליף ראובן שורו בפרתו של שמעון ומשך שמעון את השור ולא הספיק ראובן למשוך את הפרה עד שמתה מתה לראובן שכיון שמשך שמעון את השור עמדה פרה שהיא החליפין ברשות ראובן והאי דמפרש לה במטלטלין לאו לאפוקי קרקעות דודאי בקרקעות נמי דינא הכי שאם החליף

דף יא עמוד ב

שדה בשדה כיון שהחזיק זה באחד מהם עמד האחר ברשות הלה ונתחייב בו והכי איתא בהדיא בתוספתא [דפירקין] דתניא התם החליף קרקעות בקרקעות מטלטלין במטלטלין קרקעות במטלטלין מטלטלין בקרקעות כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו ותנא דמתניתין אורחא דמלתא נקט שדרך המטלטלין להחליפן תמיד מה שאין כן בקרקעות והא דאמרינן בריש בבא בתרא [דף ג א] כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק דמשמע לכאורה דחזקה דחד לא מהניא לאידך התם לאו בקנין חליפין עסקי' אלא בקנין חזקה דבתר הכי הוא דמתרץ לה בחליפין דאוקימנא כגון שקנו מידם ברוחות:

גמ' שמעת מינה מטבע נעשה חליפין:    דקס"ד דכל הנעשה דמים דקתני היינו מטבע שהוא ניתן דמים באחר בכל מקום ואשמועינן מתניתין דאע"ג דבתורת דמים קיימא לן דלא קני כי יהביה בתורת חליפין קני שמעת מינה וכו' ואנן קיימא לן בפרק הזהב (דף מו א) דאין מטבע נעשה חליפין:

כל הנישום דמים באחר:    כל דבר שאם בא לתתו דמים באחר צריך לשומו דהיינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה וכו' אם נתנו בתורת חליפין נקנה חליפין במשיכה שמשך בעל המקח את זה ואשמעי' דתורת חליפין הוי במטלטלין ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלין בעלמא הוי חליפין ולהא מלתא נעל לאו דוקא: וכתב ר"ח ז"ל בפרק הזהב שצריך לשום המטלטלין בשעת חליפין ולראות כמה שוה כל אחד מהם והיינו לישנא דכל הנשום לומר שצריך שומא בשעת החליפין ולאו למימרא שצריך שישומו האחד כנגד חברו כדי שיהא ערכן שוה דבכה"ג גריע טפי דהא איבעיא לן התם (דף מז א) חליפין ומקפיד עליהן אי קנה או לא ואע"ג דמסקינן דקנה מ"מ משמע דכשאין מקפידין בהן טפי עדיף אלא לומר שצריך שישומו כל אחד בעצמו כדי שידע כל אחד מהו מחליף ובכמה ולא נהירא דהתם משמע דלא צריך שומא בחליפין דאמרינן התם [ריש דף מז א] דמכור לי באלו קנה אע"ג דלא משך דכיון דלא קפיד כחליפין דמי אלמא דבחליפין ליכא קפידא כלל דומיא דבאלו וכי אמרינן הכא כל הנשום לאו בחליפין קאמר אלא ה"ק כל דבר שאין ערכו קצוב כמטבע אלא דרכו לשומו כשמוכרין [אותו] באחר והאריך הרי"ף ז"ל בפירוש שמועה זו בפרק הזהב ואכתוב בה שם יותר בס"ד:

מתני' בפרקין רשות גבוה בכסף:    כלומר דמעות הקדש קונות כדילפינן בגמ':

ורשות הדיוט בחזקה:    כלומר במשיכה:

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:    וגרסינן עלה בגמ' ת"ר כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך ויחזיק. כלומר שימשוך את השור ויחזיק בבית:

משכו במנה:    כלומר משכו הדיוט לחפץ של הקדש מיד הגזבר במנה ולא הספיק לפדותו. כלומר לתת דמיו לגזבר:

עד שעמד במאתים נותן מאתים:    משום דכי אייקר ברשותיה דהקדש אייקר הואיל ולא נתן מעות דכתיב [ויקרא כז] ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו דאלמא קנין גבוה בכסף:

משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש:    כלומר דכיון שאם משכו מיד הדיוט היה צריך לשלם מאתים שהרי קנאו במשיכה וברשותיה הוא דזל בהקדש נמי דיינינן הכי:

פדאו במאתים:    כלומר שנתן את המעות ולא הספיק למושכו עד שעמד במנה נותן מאתים מאי טעמא ונתן הכסף וקם לו:

פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה אמאי הכא נמי נימא לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי עד כאן סוגיית הגמ': ואיכא למידק עלה למה לי דקתני גזבר שנתן מעות בשביל בהמה אפילו בלא דמים נמי קנה באמירה בעלמא דהא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכי תימא ה"מ במקדיש אבל במוכר לא ליתא דהא אמרינן בפרק יש נוחלין (דף קלג ב) גבי בנו של יוסף בן יועזר דאשכח מרגניתא דאמר ליה אבוה אמטייה לגזברים ולא תשיימיה את אלא לישיימו אינהו דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרינן נמי בערכין בפרק המקדיש שדהו (דף כז א) אמר אחד הרי היא שלי בעשר וכו' ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר י"ל התם הוא משום דמאי דאמר [חמשים] איכא רווחא להקדש והוי כעין נדר ושייך ביה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל כי ליכא רווחא להקדש אין כאן נדר ולפיכך הקדש אינו קונה אלא בדמים ומאי דאמר בתר הכי פדאו במאתים דמשמע דדוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא לא אע"ג דהתם איכא רווחא להקדש התם נמי היינו טעמא דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא ואין כאן נדר ולפיכך דוקא פדאו אבל בדבורא בעלמא היה יכול לחזור בו דאע"פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ובמאי דאמרינן פדאו במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מנה משום דהדיוט בכי האי גוונא קאי במי שפרע איכא למידק מדאמרינן בפרק הנזקין (דף נב א) אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל נכסי יתומים הרי הן כהקדש ולא מיקנו אלא בכספא. כלומר לתועלתן של יתומים כדמפרש התם וכדאיתא בסוגיא דהכא גבי הקדש ובתר הכי אמרי' יהיב זוזי ליתמי אפירי ואייקור דמצו הדרי בהו מטעמא דלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש ואמאי נימא אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי כדאמרינן הכא יש לומר דלא דמי דהתם יתומים הדיוטות נינהו ודינייהו במשיכה אלא דאמור רבנן דהיכא דטבא להו לדידהו קנו בכספא כגון דיהיב להו זוזי אפירי וזול אבל אייקור דאיכא פסידא דינייהו במשיכה ואע"ג דאחר קאי במי שפרע אבל מהקדש קונים בכסף ואפי' במקום פסידא ומהכא משמע דהיכא דיהיב גזבר מעות של הקדש אפירי וזול לא מצי למיהדר ביה מהאי טעמא דהדיוט קאי במי שפרע ואיהו נמי בכסף קני וכן כתב הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהלכות מכירה שאם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך ולא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש למד ז"ל מההיא דפרק הנזקין וכמו שכתבנו והוא מן התימה והראב"ד ז"ל הודה לו ג"כ בהשגות וכתב כן הוא אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול וזו היא ששנינו [שקלים סוף פרק ד] מי שקבל לספק סלתות משלש ועמדו מארבע מספק מארבע שיד ההקדש על העליונה עד כאן וההיא דקבל לספק סלתות אינה ענין לזו דהתם כיון שלא היו הסלתות בעין לא קנה הקדש קנין גמור ולפיכך אם רצה לחזור חוזר אבל גזבר שנתן דמים על פירות ידועים והוזלו משמע מסוגיא דהכא דלא הדר ביה כיון שקנה לגמרי והדיוט נמי בכה"ג קאי במי שפרע ולפיכך צ"ע בדבריהם ז"ל. וכתבתי סוגיא זו ומה שדקדקו עליה מפני שיש ללמוד ממנה לצדקה דצדקה נמי קניא באמירה כדכתיב בפיך [ר"ה דף ו א] זו צדקה ומשמע לי נמי דכי היכי דאמרי' בפרק הנזקין דנכסי יתומים הרי הן כהקדש הכי נמי דיינינן בצדקה שאף היא נכסי יתומים ועוד דבפ"ק דנדרים (דף ז א) מבעיא לן יש יד לצדקה או אין יד לצדקה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה יש יד או דלמא כי איתקש לבל תאחר הוא דאיתקש או דלמא אין היקש למחצה ובתר הכי אמרי' ואם תמצי לומר יש יד לצדקה ופסקו הראשונים ז"ל כאם תמצי לומר אלמא סבירא לן דאין היקש למחצה ומעתה יש ללמוד לענין צדקה מהדינים האמורין כאן ובפרק הנזקין:

מתני' כל מצות הבן על האב:    מפרשינן בגמ' דהכי קאמר כל מצות הבן המוטלות על האב לעשותן כגון למולו ולפדותו וללמדו תורה:

אנשים חייבין:    שאב חייב בהן אבל לא האם כדילפינן בגמרא:

וכל מצות האב המוטלות על הבן:    לעשותן דהיינו מורא וכבוד אחד הבנים ואחד הבנות חייבות בהן:

כל מצות עשה שהזמן גרמא:    שהזמן גורם לה שתבא כגון לולב ושופר ודכותייהו:

נשים פטורות:    ובגמ' ילפינן הכי מתפילין:

וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא אחד אנשים ואחד נשים חייבין:    חוץ מת"ת ופריה ורביה ופדיון הבן דנשים פטורות כדילפינן בגמרא ובמצות עשה שהזמן גרמא נמי יש מצות שהנשים חייבות בהן כדאיתא בגמרא ואף ע"ג (דהתם) דקתני כל הא א"ר יוחנן [דף לד א] דאין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ:

וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא כלאו דשאור וחמץ בין שלא הזמן גרמא נשים חייבות וילפינן לה [דף לה א] מדכתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:

חוץ מבל תשחית ובל תקיף:    דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ואשה בהשחתת זקן עצמה אינה ואינה מוזהרת על זקן אנשים וכיון דאינה בהשחתת זקן כלל אינה בהקפת הראש בין של עצמה בין של אחרים דלהכי אקשינהו להדדי בחד קרא ללמד שכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו בהקפה ומיהו מדרבנן מיתסר להקיף ראש של זכר ואפי' קטן כדאמרי' בנזיר (דף נז ב) דידך מאן מקפה להו חובה חובה תקברינהו לבניה ועבדים כיון שיש להן זקן חייבין בהקפה אע"פ שהאשה פטורה:

ובל תטמא למתים:   

דף יב עמוד א

דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן [בני אהרן] ולא בנות אהרן:

גמ' האב חייב בבנו למולו ולפדותו:    בחמש סלעים אם בכור הוא:

ולהשיאו אשה:    וכולהו יליף ואזיל מקראי:

אף להשיטו בנהר:    שמא יפרוש בספינה ותטבע:

כאילו מלמדו לסטות:    דכיון שאין לו אומנות יחסר לחמו וילך לפרשת דרכים וילסטם את הבריות. ובגמ' בעינן מאי בינייהו. כלומר מאי קא מוסיף רבי יהודה אתנא קמא ואמרינן דאיכא בינייהו עסקא. כלומר אם למדו סחורה דלתנא קמא הרי למדו חיים ולרבי יהודה דאתי לטפויי אומנות דוקא קאמר שפעמים שאין לו במה לעשות סחורה ועומד ומלסטם:

אותו ולא אותה:    ולא את שרה ואף על גב דמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך מיעוטא דסלקא דעתך אמינא ה"מ במצות דגופייהו כגון תפילין דמינייהו ילפינן אבל מצוה דאינהו לא שייכי בהו כי הא אימא ליחייבו מידי דהוה אב"ד דמחייבי קא משמע לן:

מיחייב איהו לממהל נפשיה:    כשיגדל ובגמ' אמרינן אשכחן מיד לדורות מנא לן. כלומר שהרי לאברהם בלבד נאמר כן ומהדרינן תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צואה אינה אלא זירוז מיד ולדורות כלומר שיהא זריז ומהיר בדבר ונוהג מיד ונוהג לדורות זירוז דכתיב [דברים ג] וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתיב [במדבר טו] מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם:

לפדותו מנא לן וכו':    תפדה קרי ביה תיפדה ולא מקרא ומסורת דריש דהא אמרינן בסנהדרין (דף ד ב) דכל היכא דכי הדדי נינהו מקרא עיקר דמקרא גופיה מסורת הוא אלא ה"ק דלשון תפדה משמע תפדה אחרים או תפדה עצמך ולקמן נמי דאמרינן ולמדתם ולמדתם לאו מקרא ומסורת דריש אלא שהכל בכלל המקרא דכיון שהוא מחויב ללמד לאחרים יש לו ללמוד תחלה:

ואיהי מנ"ל דלא מיפקדא:    אמו מנין שאינה מצווה לפדות את בנה דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמא היא בעי קרא למעוטי:

כל שמצווה לפדות את עצמו:    כשהוא בכור ולא פדאו אביו:

ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא:    נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכתיב בכור בניך תפדה אימא איהי תפרוק נפשה משתגדל דהא קרי תפדה אלמא מצוה נמי אברא רמיא והך מצות עשה שאין הזמן גרמא היא:

כל שאחרים וכו':    האב:

הוא לפדות:    שלא פדאו אביו:

ללמדו תורה מנ"ל וכו' מיחייב איהו למגמר:    דכתיב [ולמדתם קרא אחרינא כתיב] [דברים ה] ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם:

ואיהי מנ"ל דלא מיחייבא:    ללמד את בנה:

דכתיב ולמדתם אותם את בניכם קרי ולמדתם לאקושינהו:

ומנ"ל דלא מיפקדא:    ללמד אחרים:

אם היה בנו זריז:    והאב רואה שיצליח [יותר] ממנו ואין לו ספוק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספיקנו:

הא לן והא להו בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומן אין צורכי הבית מוטלין עליהן ולדידהו נושא אשה דהוי ליה בלא הרהור ואח"כ הולך ולומד תורה אבל להו לבני א"י הלומדין במקומן אם ישא אשה יהיו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלהו ואחרים פירשו דבני בבל היו נשותיהם מתעסקות במלאכת הבית ובמשא ובמתן ואפשר לאנשים ללמוד ומש"ה לדידהו נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה אבל בני א"י היו נשותיהם מעונגות ואוכלות ואינן עושות ומש"ה לדידהו ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה:

ידך על צוארי דברך:    בעוד ידך תקיפה על בנך קודם שיגדל ולא יקבל תוכחתך השיאהו אשה:

משיתסר שנין:    הגיע זמנו לכנוס ויותר מעשרים ותרתין אל תאחרהו. לשון אחר ועיקר. הוי זהיר ללמד תוכחה לבנך משיתסר ועד עשרין ותרתין שנין דבציר משיתסר אין בו דעת לקבל כל כך ואל תכביד יסוריו ותוכחותיו ויותר מעשרים ותרתין יש לחוש שלא יבעוט אבל תוך הזמן הזה תהא ידך על צוארו תמיד:

למדו מקרא אין מלמדו משנה:    אין חובת בנו עליו אלא במקרא ומכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו:

זו תורה:    ולא נביאים וכתובים:

ושליש בתלמוד:   

דף יב עמוד ב

סברא וטעמי סתמותיהם של משניות ולפרשם במה שסותרות זו את זו:

לא צריכא ליומי:    ימי השבת:

להשיאו אשה דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים:    ומסיימינן עלה בגמ' בשלמא בנו בידו הוא אלא בתו בידו היא. כלומר כלום יכול להרגיל בה אנשים להשיאה דקאמר ואת בנותיכם תנו לאנשים הא קמ"ל דנלבשה ונכסייה וניתיב לה מידי כי היכי דנקפצו עלה אינשי ואתו ונסבי לה. ומהא משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו ובהא לא בעי' בגמרא מנא לן דאיהי לא מפקדא דכיון דדברי קבלה נינהו סברא היא דכי היכי דאשה פטורה מללמד את בנה ומלפדותו משום דאיהי לא מפקדא [להשיאו נמי פטורה כיון דלא מיפקדא נמי] אפריה ורביה:

אמר קרא ראה חיים:    אומנות שתחיה בה עם אשה הקיש אומנות לאשה: אם אשה האמורה כאן אשה ממש היא כשם שמצינו שאביו חייב להשיאו אשה כך חייב וכו' ובהא נמי פשיטא לן דאשה לא מיפקדא שאין דרכה בכך:

איש אין לי אלא איש וכו' איש ספק בידו לעשות:    יכולת שאין מוחה בידו:

רשות אחרים עליה:    בעלה:

נתגרשה:    מבעלה הרי היא כאחיה במצות כבוד וקא משמע לן דמשום דנשאת לא פקע חיובא מינה:

בהכאה א"א:    להקישם שאין הכאה כלפי מעלה:

וכן בדין:    שיוקשו לכבוד ומורא על הבן שהרי אף הם שותפים למקום בו:

ג' שותפין יש באדם:    אביו ואמו והקב"ה. מפורש בפ' המפלת (דף לא א) איש מזריע לובן שבו וכו' אשה מזרעת אודם שבו והקב"ה נופח בו נשמה:

משדלתו:    מפתה אותו כדמתרגמינן [שמות כג] כי יפתה ארי ישדל:

זו אשת אביך:    אע"פ שאינה אמך:

זה בעל אמך:    אע"פ שאינו אביך:

והני מילי מחיים:    בחיי אביו הוא מצווה לכבד אשתו משום כבוד אביו אבל משמת אביו לא ולפיכך הוצרך רבינו הקדוש לצוות לבניו הזהרו בכבוד אמכם דאשת האב הואי ולא אמם ממש כדאיתא התם [בכתובות דף קג א]:

אסור לאדם שיהלך ארבע אמות בקומה זקופה:    כדי שיראה שיש לו אדון על גביו וסביביו שרואה ויודע כל מצפוניו:

בא לפני ר' יהושע אמר לו כך:    כדרך שהשיב לו ר"א:

צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון וכו' בששים רבוא שכר:    שהיה משתכר בהם ששים רבוא דנרי זהב:

תחת מראשותיו של אביו:    והוא ישן:

מה מי שאינו מצווה ועושה כך:    שלם לו הקב"ה שכרו: והאי עובדא בבית שני הוה מדאמרי' לשנה אחרת נולדה לו פרה אדומה בעדרו ובבית ראשון לא היתה שם אלא פרה אחת שעשה משה וכיון שכן על כרחין היה להם שמיר בבית שני לצורך האפוד כדאמרינן התם [גיטין דף סח א] איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד ולפ"ז מאי דאמרינן בפרק עגלה ערופה [דף מח א] משחרב בית המקדש בטל השמיר משחרב מקדש שני קאמר ואי קשיא הא דאמרי' בפרק רבי ישמעאל במסכת ע"ז (דף נב ב) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון דאמרינן היכי נעביד ליתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא לנסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא ואי הוה שמיר הא אפשר בשמיר יש לומר דשאני אבני מזבח דכיון דפגימה כל שהוא פוסלת בהן כלומר כדי שתחגור בה צפורן לא אפשר בשמיר דאיהו נמי עביד חגירת צפורן ולפיכך אי אפשר למינסרינהו אלא מביא חלוקי אבנים מן הנחל כדאיתא בזבחים (דף כט): וגרסינן בגמ' עלה דהא אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מפקדנא ועבידנא השתא דשמעיתא להא דרבי חנינא דאמר גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי [דאין] הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן. ומכאן למד רת"ם דנשים שפטורות במצות עשה שהזמן גרמא אם רצו עושות ומברכות דהא סומא לר' יהודה אע"פ שפטור אם בא לעשותם מברך הוא עליהן דאי לא במה היה שמח רב יוסף והלא היה מפסיד שכר הברכות כלן ואמרינן האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות אלא ודאי מברך היה ומינה לנשים נמי כיון דאם רצו עושות [ועוד] דהא קי"ל דנשים סומכות רשות אע"פ שמשתמשות בקדשים ה"נ דמברכות ועוד מביאין ראיה לדבריו מדאמרי' בפרק בתרא דעירובין (דף צו א) מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים משום דקסבר נשים סומכות רשות משמע דלמאן דס"ל דאין נשים סומכות מיחו ואמאי בשלמא סמיכה משום דמשתמש בקדשים אבל בהנחת תפילין מאי איסורא איכא אלא ודאי משום ברכה דלמ"ד סומכות רשות היו מברכות ולמ"ד אין נשים סומכות רשות מיחו משום דהויא ברכה לבטלה הלכך לדידן דקי"ל סומכות רשות מברכות וכ"ת א"כ היכי קאמר לא מיחו הורו הל"ל כיון דלכתחלה רשאות לעשות כן ומקבלות שכר וכה"ג דייקי' בפרק מקום שנהגו (דף נו ב) גבי אנשי יריחו לאו קושיא היא דאין ה"נ דהורו אלא משום דלמ"ד אין סומכות מיחו נקט למ"ד סומכות לא מיחו ותדע לך דלא מיחו לאו דוקא דהא מעיקרא ס"ד לאוקמה כמ"ד לילה ושבת זמן תפילין והויא לה מ"ע שלא הזמן גרמא ונשים חייבות ולהך אוקימתא ודאי לא מיחו לאו דוקא דאדרבה חייבת היתה לעשות כן הלכך כי מוקמינן לה נמי כמ"ד נשים סומכות רשות לא מיחו לאו דוקא ואין אלו ראיות דלעולם אין מברכות וכ"ת א"כ למ"ד אין סומכות רשות למה מיחו [במיכל] משום דקי"ל תפילין צריכין גוף נקי ונשים אינן נקיות דעת ולא נקיות גוף ומשום הכי מיחו כי היכי דמחינן בסמיכה משום משתמש בקדשים ומאן דאמר נשים סומכות רשות סבר דלא מיחו משום דס"ל דכל מצוה שבאנשים חובה בנשים רשות ואפילו הכי מפני שאין נקיות לא הורו

דף יג עמוד א

[לגמרי והיינו לישנא דלא מיחו ודאמרי' התם נמי באשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים לישנא דלא מיחו דוקא הוא ולא הורו] משום דכיון שרואין שעולה לרגל ומביאה עולת נדבה אתי למטעי לומר עולת חובה היא ואתו לאיתויי חולין בעזרה והא דסומא נמי לאו ראיה היא דאע"ג דסומא לר' יהודה פטור מן המצות ה"מ מדאורייתא אבל מדרבנן חיובי מחייב ומש"ה הוה מצריך רב יוסף לברוכי וראיה לדבר דמחייב מדרבנן מדתנן במגילה (דף כד א) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע כלומר לפי שלא נהנה במאורות כדי שיברך עליהן טעמא דלא ראה הא ראה פורס ואם איתא דסומא לרבי יהודה פטור אפילו מדרבנן ראה למה פורס הרי אינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וכ"ת כי פטר רבי יהודה סומא ה"מ סומא מעיקרא אבל פתוח ונסתמא לא ומש"ה ראה פורס ליתא דהא לפום טעמיה דרבי יהודה דמפרש בפ' החובל [דף פז א] אפילו פתוח ונסתמא פטור ועוד דהא רב יוסף פתוח ונסתמא הוה דאמר' באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מד' אמות דיליה ואפילו הכי פטר נפשיה בדר' יהודה אלא ודאי אפילו לרבי יהודה מיחייב מדרבנן ומש"ה מוציא אחרים ידי חובתן [דכיון] דברכות ק"ש מדרבנן נינהו אתי דרבנן ומפיק דרבנן ואע"ג דבירושלמי דמגילה (פרק הקורא עומד הלכה ז) משמע דכי קאמר ר' יהודה כל שלא ראה מאורות דמשמע הא ראה פורס ביושב בבית אפל היה ומש"ה ראה פורס דגברא בר חיובא הוא ולפי זה אין להביא ראיה משם דסומא חייב במצות מדרבנן אינו נראה כן לפי שטת הגמרא שלנו דהא אמרי' עלה התם [מגילה דף כד ב] ורבנן הכא נמי אית ליה הנאה כדתניא א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה כאשר ימשש העור באפלה וגו' כדאיתא התם אלמא על סומא נחלקו שליושב בבית אפל אינה ענין ואפ"ה ראה פורס משום דמיחייב מדרבנן דכיון דפריסת ק"ש מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכ"ת ואפילו הוא חייב מדרבנן היכי מפיק והא אמרינן בפרק ערבי פסחים [דף קטז ב] שאלתינהו לרבנן דבי רב ששת מאן אמר הגדה בי רב ששת ואמרו לי רב ששת מאן אמר הגדה בי רב יוסף וא"ל רב יוסף. כלומר שהיו עושין כל הסדר ומוציאין את הרבים י"ח בברכות אע"פ שהיו מאורי עינים ואמרי' התם דהיינו משום דמצה בזמן הזה מדרבנן דאי דאורייתא לא הוו מפקי דאפילו למ"ד דסומא חייב במצות גבי מצה מעטיה קרא כדאיתא התם ואקשינן והא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. כלומר והיכי מפיק לאחריני אלמא דכי היכי דבדאורייתא לא מפיק מדרבנן נמי לא מפיק וכיון שכן אפילו ראה למה פורס י"ל אין ה"נ דאפילו במידי דרבנן כל היכא דאית ליה עיקר בדאורייתא לא מפיק והיינו ההיא דהתם אבל במידי דלית ליה עיקר בדאורייתא כפריסת שמע כיון דסומא נמי מיחייב מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן. ואחרים אומרים דאפילו במידי דאית ליה עיקר בדאורייתא כיון דחיובא ליתיה אלא מדרבנן אתי דרבנן ומפיק דרבנן והתם הכי קא אמרינן דכיון דבזמן הבית מעטיה רחמנא לסומא מחיובא דמצה בזמן הזה נמי שהוא מדרבנן אין ראוי שיחייבוהו חכמים דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל אין ה"נ דכל שמחויב בדבר מדרבנן מפיק מדרבנן אפילו במידי דאית ליה עיקר בדאורייתא והכי נמי מוכח בברכות בפ' מי שמתו (דף כ ב) דאמרי' דאי נשים בברכת המזון מדרבנן מוציאות אנשים ידי חובתם בדאכול שיעורא דרבנן אע"ג דאית ליה עיקר בדאורייתא וכ"ת מכל מקום בדלית ליה עיקר בדאורייתא אתי דרבנן ומפיק דרבנן וכיון שכן למה אמרו קטן לא יפרוס על שמע והא כל שהגיע לחנוך מיחייב מדרבנן איכא למימר דקטן אינו מחויב בדבר כלל דלאו בר חיובא הוא ומצוה דחנוך עליה דאבוה רמיא ולפי זה הא דתניא בפרק מי שמתו [שם] בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה ואוקימנא בדאכל שיעורא דרבנן לאו בבן קטן איירי דאיהו כיון דלאו בר חיובא הוא אפילו בשיעורא דרבנן לא מפיק אלא אשה הוא דמתוקמא בהכי אבל בן בגדול איירי וקמ"ל סופר מברך ובור יוצא משום דבעי למיתני עלה תבא מארה לאדם וכו' ומכל מקום כבר נתפרש דסומא חייב מדרבנן ונמצא שהיה אפשר לרב יוסף לברך ולפיכך אין להביא ראיה ממנו לנשים דכיון שהן פטורות אפילו מדרבנן לעולם אימא לך דאין מברכות ואע"פ שנדחו ראיותיו של רבינו תם ז"ל הסכימו האחרונים לדעתו דמברכות כיון שנוטלות שכר דכיון דאמר ר"י בר חנינא גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מדקאמר גדול משמע שאף על פי שאינו מצווה שכר הוא נוטל וכיון שבכלל המצות הן מברכות וכ"ת והיאך מברכות וצונו והרי לא נצטוו איכא למימר דכיון דאנשים נצטוו ואינהו נמי שייכי במצוה שהרי נוטלות עליה שכר שפיר מצוין למימר וצונו. ודא"ר יוסף מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן לאו משום דמספקא ליה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים וסתמא בפרק החובל [דף פו ב] נמי כרבנן אלא דמשום דמעיקרא אמר מ"ד לי הלכה נקט סירכיה ואמר מ"ד לי אין הלכה אע"ג דודאי פשיטא ליה דאין הלכה כרבי יהודה:

גרסי' בגמ' [דף לא ב] אמר ליה ר' יעקב בר אבא לאביי כגון אנא דעד דאתינא מבי רב אבא מדלי לי כסא ואימא מזגא לי חמרא היכי איעביד אמר ליה מאימך קבל מאבוך לא תקבל דכיון דבר תורה הוא חלשא דעתיה:    פי' מתוך שהיה הוא ביותר אהוב לאביו ולאמו היו עושין לו געגועין הללו. ואמר שלא יקבל מאביו. ומיהו אם היה אביו מקפיד בדבר הרבה יקבל מדגרסי' בירושלמי דפ"ק דפאה אמו של ר' ישמעאל באתה וקבלה עליו לרבותיו אמרה להם גערו בישמעאל בני שאינו נוהג בי בכבוד באותה שעה נתכרכמו פניהם של רבותינו אמרי אפשר לר' ישמעאל שאינו נוהג בכבוד אבותיו אמרין לה מה הוא עביד ליך אמרה לון כד נפק מבית וועדא אנא בעינא מסחא רגלוי ומשתי מהן ולא שביק לי אמרין הואיל והוא רצונה הוא כבודה ומכאן אתה למד כן אף לאביו:

וגרסי' תו התם רב אסי ה"ל ההיא אימא זקנה אמרה ליה בעינא תכשיט עבד לה בעינא גברא אמר לה נעיין ליך אמרה ליה בעינא גברא דשפיר כוותך שבקה ואזל ליה לא"י ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ממרים מי שנטרפה דעתו של אביו או של אמו משתדל לנהוג עמהם כפי דעתם ואם אי אפשר לו לעמוד מפני שנשתטו ביותר יניחם וילך לו ויצוה אחרים להנהיגם כראוי להם והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב אין זו הוראה אם הוא ילך ומניח לו למי יצוה לשמרו ולא ידעתי למה דהא עובדא דרב אסי הכי מוכח אולי הוא ז"ל סובר דדוקא למיסק לא"י ואינו מחוור:

הנשמע בדבר אביו למקום:    אם מכיר אנשי המקום שמכבדין את אביו לחלוק בו כבוד ולקבל דברים שיאמר בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שיכבדוהו אלא יתלה הכבוד באביו:

שלחוני בשביל אבא:    שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו אלא בדבר עצמו אל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי:

הריני כפרת משכבו:    עלי יבא כל רע הראוי לבא על נפשו:

מכאן ואילך כבר קבל מה שקבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש:

גרסי' בגמ' [שם] חכם משנה שם אביו ושם רבו תורגמן אינו משנה לא שם אביו ולא שם רבו אבוה דמאן אילימא אבוה דמתורגמן ורביה דמתורגמן אטו מתורגמן לאו בר חיובא הוא אמר רבה בר רב הונא שם אביו של חכם ושם רבו של חכם כי הא דמר בר רב אשי כי הוה יתיב בפרקא איהו אמר הכי אמר אבא מארי ואמורא אמר הכי אמר רב אשי:    פי' חכם הדורש דרשה ברבים ולוחש למתורגמן והוא משמיע משנה שם אביו ושם רבו אם בא לומר דבר הלכה שאמר אביו או רבו לוחש למתורגמן כך אמר אבא מארי כך אמר מורי אבל המתורגמן המשמיע לרבים אינו משנה אלא מכנה הוא בשמו ואומר כך אמר פלוני וכי אמרינן אבוה דמאן אילימא אבוה דמתורגמן היינו משום דהוה קס"ד שאם לחש לו חכם דבר הלכה בשם אביו של מתורגמן להשמיעה לרבים בשם אומרו לא ישנה כך אמר אבא מארי אלא קורהו בשמו ומש"ה פרכינן אטו מתורגמן לאו בר חיובא הוא לכבד את אביו ומסקינן שם אביו של חכם והרמב"ם ז"ל כתב בפרק חמישי מהלכות תלמוד תורה ובפרק ששי מהלכות ממרים שאם היה שם אחרים כשם אביו או רבו משנה את שמם בזמן שהשם פלאי שאין הכל דשין בו:

לא עומד במקומו:    במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד הזקנים עם חביריו בעצה:

ולא מכריעו:    אם היו אביו וחכם חולקין בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני:

משל מי:    מאכילו ומשקהו ומכבדו ומסקינן משל אב דכיון דעבדו בה עובדא הכי הלכתא וכ"ת אם כן תקשי לן הא דאמרי' לעיל עד היכן כבוד אב ואם צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון שהפסיד בשבילו ששים רבוא שכר איכא למימר דכי אמרינן דדוקא משל אב ה"מ לכבודו אבל כדי שלא לצערו יש לו לאבד כל ממון שבעולם אי נמי כי אמרינן משל אב ה"מ בדאיכא חסרון כיס אבל התם עבורי רווחא בעלמא הוה וה"נ מוכח בגמ' דאמרינן מיתיבי נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה ומפרקי' נפקא ליה מיניה לבטול מלאכה ודאמרי' משל אב לא סוף דבר היכא דאית ליה לאב אלא אפילו לית ליה. הבן לא מיחייב לפרנסו משלו אלא מתורת צדקה וכמ"ש הרי"ף ז"ל והכי מוכחא סוגיין בגמ' דאלת"ה מאי פרכינן מדתניא מה להלן בחסרון כיס אף כאן בחסרון כיס והא משכחת לה בחסרון כיס בדלית לי' לאב ופרכינן נמי בגמ' מדאמרי' עד היכן כבוד אב ואם כדי שיטול ארנקי ויטילנו בפניו לים ואינו מכלימו ואי אמרת משל אב מאי נפקא ליה מיניה ואצטריכי לפרוקה בראוי ליורשו ואם איתא דבדלית ליה לאב הבן מיחייב משלו הא נפקא ליה מיניה טובא שאם יפסיד האב נכסיו יתחייב הוא לפרנסו ומיהו ודאי אי לית ליה לאב ואית ליה לבן כייפינן ליה

דף יג עמוד ב

לפרנסו מתורת צדקה דלא יהא אלא אחר הא אשכחן דכופין על הצדקה ובירושלמי [הלכה ז פרק זה] גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך במה אתה מכבדו מהונך מפריש לקט שכחה ופאה וכו' אם יש לך אתה חייב בכל אלו אבל כשהוא בא אצל כבוד אב ואם בין שיש לך בין שאין לך כבד אביך ואמך ואפילו אתה מסבב את הפתחים וכתב רבינו שמשון בריש מסכת פאה דלפום מסקנא דגמ' דילן דמסקינן משל אב משנינן ליה כדמשנינן בגמ' דילן נפקא מינה לבטול מלאכה לומר שאפי' יהא צריך לסבב את הפתחים בשביל עצמו בשביל מה שיבטל ממלאכתו לצורך אביו חייב להתבטל:

אבא אומר השקני מים ויש מצוה אחרת לפניו לעשות:    כגון לקבור את המת או לויה:

הלכה כאיסי בן יהודה:    מיהו ה"מ בששתיהן לפניו אבל כשהתחיל במצוה אע"פ שאפשר לעשותה ע"י אחרים אם נזדמנה לו מצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים לא יניח את הראשונה דהא קי"ל [ברכות דף יא א] העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מפלגינן בין מצוה למצוה:

שכל אותן שנים שהיה יעקב בבית עבר בסוף פ"ק דמגילה מוכח הכי מקרא:

רבנן:    אתם חכמים וחשובין בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם דקמו מקמאי לאו רבנן נינהו ובלשון תימה א"ל ומדאיקפד משמע דהידור מיהא בעו למיעבד דאי לא כיון שהיה יכול למחול לא היה לו להקפיד:

תנו רבנן מפני שיבה תקום יכול אפי' מפני זקן אשמאי:    פרש"י מלשון אשם כלומר רשע ואינו מחוור דהיכי תיסק אדעתין הכי ולא עוד אלא אפי' למסקנא מסקינן הכי דקי"ל כאיסי בן יהודה דאמר כל שיבה במשמע ואפילו אשמאי כדאיתא לקמן ואי רשע הוא אי איפשר שהרי אפילו אביו אינו חייב לכבדו אלא בעושה מעשה עמך כדאיתא בסנהדרין (דף פה א) ולענין קימה נמי אמרי' בסוף הנזקין [ד' סב א] ומקמי פלגאי ניקום בתמיה אלא ודאי אשמאי היינו בור מלשון והאדמה לא תשם (בראשית מז) דמתרגמינן וארעא לא תבור ואמרינן נמי פתחי שמאי כלומר רקים דלית להו שקפי או תקרה כדאיתא בהקומץ [דף לג ב]:

ואין זקן אלא חכם שנאמר (במדבר יא) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל:    גמר זקן מזקני מה להלן גדולים וחכמים כדכתיב (שם) אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו:

אין זקן אלא מי שקנה חכמה:    ולשון נוטריקון דבר הכתוב ולקמן פריך היינו ת"ק:

לא אמרתי אלא קימה שיש בה הדור:    בעמידתו והיינו תוך ד' אמות כדאמר לקמן דמוכחא מילתא שמפניו הוא עומד:

יכול יהדרנו בממון:    יכול יהא הדור זה הדור ממון לכבדו בממון:

יכול יעצים עיניו ממנו כדי שלא יהא רואהו:    ופרשינן לה בגמ' הכי יכול יעצים עיניו מקמי דלמטי זמן חיובא כלומר קודם שיהא בתוך ד' אמות דכי מטי זמן חיובא הא לא חזי ליה. ת"ל תקום והדרת ויראת דבר המסור ללב ללבו של עושה הדבר לפי שיכול להשמט מפני הבריות שלא יחזיקוהו כרשע שידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלהיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך שאתה מבקש תחבולות להפטר ממצותו:

שלא יטריח:    אם יכול לילך דרך אחרת שלא יעמיד את הצבור:

זקן ויראת:    להכי סמך ויראת לזקן לומר לך שאף הזקן יירא:

כל שיבה במשמע:    ואפי' זקן אשמאי:

איכא בינייהו יניק וחכים [ת"ק סבר יניק וחכים לא]:    והכי קאמר ת"ק אין זקן אלא זקן שהוא חכם שנאמר אספה לי והתם זקנים וחכמים היו [כדכתיב אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו אלמא זקנים וידועים היו] ורבי יוסי הגלילי דמשני ליה לקרא ממשמעות זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה סבר אפילו יניק וחכים ורבי יוסי הגלילי מודה ליה לת"ק דזקן אשמאי לא ואע"ג דאיהו סבירא ליה דשיבה וזקן תרתי מילי נינהו אפ"ה כיון דקפיד קרא אחכמה לחיובי למיקם מקמי יניק וחכים מסברא אית ליה דשיבה לאו זקן אשמאי הוא וליכא למימר דרבי יוסי אזקן אשמאי נמי פליג דא"כ לימא נמי דזקן אשמאי איכא בינייהו ועוד דא"כ היינו איסי בן יהודה דאית ליה כל שיבה במשמע דאיסי ודאי אית ליה כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים דכיון דס"ל דשיבה משמע אפי' אשמאי א"כ זקן לאו פירושא דשיבה הוא אלא באפי נפשיה קאי וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ועוד אכתוב בזה בס"ד:

מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעסוקין במלאכתן:    במלאכת אחרים וכן פרש"י ז"ל בפ' אלו טרפות [דף נד ב] והכי קאמר דכיון דבשלו אינו חייב דמקיש קימה להדור בשל אחרים אינו רשאי שאילו היה חייב בשל עצמו אף בשל אחרים היה חייב אבל כיון דבשל עצמו אינו חייב בשל אחרים אינו רשאי כדי שלא יבטל ממלאכתו וכדתניא בתוספתא [דב"מ פרק ד] המושיב את אחרים בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו שאין עיניו בחנות בשעה שעוסק במלאכתו ואחרים פירשו דבשל עצמו קאמר וכי קתני אינן רשאין לומר שאין צריכים וכדתנן בערכין פ' המקדיש שדהו (כח ב) כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להקריבו עולה שאינו רשאי כלומר שאינו חייב כדמתרגמי' (שמות כב) לא תהיה לו כנושה כרשיא וכן נראה מדברי הר"מ במז"ל בפ"ה מהל' ת"ת דבמלאכת עצמן. ואינן חייבין קאמר ואפשר עוד לומר דאף בשל עצמו אינו רשאי ממש קאמר דכיון דמדינא פטור דמקשינן קימה להדור ורוב בעלי אומניות אינן עומדים אם זה עומד יראו הללו כמזלזלין בכבוד תלמידי חכמים:

וה"מ בבתי גואי:    מקום שבני אדם עומדין ערומים:

אבל בבתי

דף יד עמוד א

בראי. מקום שעומדין לבושין התם מקום הדור הוא וחייב לעמוד מפניו:

אבל ברבו מובהק:    שרוב חכמתו ממנו:

כמלא עיניו:    דכיון דרבו מובהק הוא כי קאים מקמיה כמלא עיניו קימה שיש בה הדור היא שהדבר מוכיח שלכבודו הוא עומד:

דקי"ל דרכוב כמהלך דמי:    בגמ' איפשיטא לן הכי דלאו בתר דידיה אזלינן אלא הבהמה נחשבת כרגליו דאי חשבינן ליה כיושב לא היה צריך לקום מפניו:

עד דהוה מיכסי רבי יוחנן מיניה:    שלא היה ר' אלעזר רואהו:

דאי מקיף:    מסבב דרך אחרת שלא לעבור דרך (בפני) הצבור:

אמר אביי הל' כאיסי בן יהודה:    דכל שיבה במשמע ואפי' זקן אשמאי דהיינו בור אבל רשע לא וכ"ש עובד כוכבים ור' יוחנן דהוה קאים מסבי ארמאי כדאיתא בסמוך מפני דרכי שלום בעלמא הוה עביד הכי דהא רבא הוה עביד להו הדור ואביי יהב להו ידא ולא הוו קיימי מקמייהו ונראה מפרש"י ז"ל דאיסי בן יהודה ס"ל כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים והכי מסתברא דכיון דס"ל דשיבה אפי' אשמאי אלמא זקן באפי נפשיה מידריש ולא קאי אשיבה וליניק וחכים אתא דאי זקן וחכם קאמר למה לי משום חכמה תיפוק לי משום זקנה ולפי זה כיון דקי"ל כאיסי נקיטינן דעומדין מפני יניק וחכים אבל מדברי הרי"ף ז"ל משמע דס"ל דיניק וחכים לא כת"ק ולפי זה צריך לומר דמילתיה דאיסי לא מכרעא ביניק וחכים מידי דנהי דס"ל דיניק וחכים לא אפ"ה הדר וכתב זקן והיינו זקן ממש למסמך זקן לויראת ולא מיחוור ועוד דסוגיין בכוליה תלמודא דעומדין מפני ת"ח כדאמרי' הכא בסמוך ומה מפני לומדיה עומדין ובסוף הנזקין (סב א) אמרי' ניקום מקמיה דבר אוריין הוא ובמכות (דף כב ב) נמי אמרי' כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה ואם איתא דיניק וחכים לא הרי הכל תלוי בזקנה וחכמה לא מועילה ולא מורידה ולפיכך נראה דקי"ל כר' יוסי הגלילי ביניק וחכים ואיסי נמי כוותיה ס"ל וכן פסק הר"מ במז"ל בפרק ו' מהלכות ת"ת וכן נראה דעת אונקלוס שתרגם (ויקרא יט) מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא תקום ואע"פ שתרגם שיבה דסבר באורייתא וזקן תרגם סבא ושמועתנו לדברי כל התנאים שיבה מדנפשיה אפילו אשמאי משמע אי לא דגלי עליה זקן אפשר שעשה כך כדי לסמוך קימה לת"ח לפי שהכתוב סמך קימה לשיבה או שהיה אונקלוס חולק על התנאים הללו ואנן קי"ל כמאי דפסקינן בגמרין והרמב"ן ז"ל רצה לקיים דברי הרב אלפסי ז"ל ואמר דמאי דרהטא סוגיין בכוליה תלמודא שעומדין מפני ת"ח ה"מ בזקנים דוקא וכ"ת א"כ חכמה למה דהא קי"ל כאיסי דאמר כל שיבה במשמע היינו טעמא משום שאין ת"ח חייב לעמוד מפני ע"ה דהוה ליה זקן ואינו לפי כבודו ומש"ה נקט תלמודא קימה בתלמידי חכמים ומפני רבו והיינו נמי דאמרי' בגמ' [דף לג ב] ברב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה ואנן לא אשכחן קימה מפני בעל מעשים אלא היינו לומר שאין בו משום זקן ואינו לפי כבודו אפילו לשמואל ומש"ה חייב לעמוד מפני שיבה שלו ואין זה מחוור אצלי דבגמ' הכי קאמרי' איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד מפני אביו ואמרינן עלה בגמרא ת"ש דא"ל שמואל לרב יהודה [בר יחזקאל] שיננא קום מקמי אבוך ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה ומשמע ודאי דבעיין היינו משום דמספקא לן כיון שחייבה תורה לקום מפני חכם ולקום מפני אביו שקולין הן ואין האחד חייב לעמוד מפני חבירו דדכוותה איבעיא לן בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו בפניו ומאן דדחי ואמר שאני רב יחזקאל בעי למימר דלעולם שקולין הן ואם איתא דבעל מעשים אין עומדין מפני מעשיו אלא מפני שיבתו מאי דחי שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה אפ"ה רב יהודה לא היה חייב לעמוד מפניו דזקנה אין כאן ואי משום דאבוה הוה הא למה דדחינן שקולין הן ולפיכך נ"ל שכל שמוחזק בבעל מעשים ואין ספק בעניינו כרב יחזקאל עומדין מפניו שלא צותה התורה בחכם אלא מפני שהחכמה מביאה לידי מעשים אלא שלא פרשה תורה במעשה כמו שפרשה בחכמה לפי שאין הכשר המעשה גלוי כמו שיתרון הכשר החכמה נראה לכל ומש"ה דחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה כלומר ואיכא תרתי אביו ובעל מעשים ולאו שקולין נינהו הלכך משמע דעומדין מפני יניק וחכים ומיהו ה"מ כשהוא גדול הימנו אבל אין גדול עומד מפני קטן מדאמרינן בגמ' (שם) דר' אלעאי ור' יעקב בר זבדי הוו יתבי חליף ואזיל ר' שמעון בר אבא וקמו מקמיה אמר להו חדא דאתון חכימין ואנא חבר כלומר ואינכם חייבין לעמוד מפני ואפשר שאפילו בשוין נמי פטור שאינו חייב לעמוד מפני חכם אלא בגדול ממנו ודאמרי' בפרק אלו מציאות (דף לג א) בתלמידי חכמים שעומדין זה מפני זה [התם משום דכל יומא שמעתייהו בפומא דהדדי והוה ליה כרבו ופרש"י ז"ל שם שעומדים זה מפני זה] אפילו כמלא עיניו ובכהאי גוונא אפילו גדול על קטן חייב כיון שהוא רבו:

רבי יוחנן קאי מפני סבי ארמאי אמר כמה הרפתקי:    קורות וצרות וראו כמה נסים ומופתים:

עדו עלייהו:    עברו עליהם:

אביי יהיב להו ידא:    פושט ידו לזקנים כשהן עוברין אצלו להיות נשענים עליו אבל לא היה קם מפניהם:

בישיבה:    בין לדין בין לשאר ישיבות של תורה:

הלך אחר חכמה:    מושיבין את החכם למעלה מן הזקן:

במסיבה:    שאינה של תורה כאירוסין ונשואין:

והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה:    כתב רש"י ז"ל שם בפרק יש נוחלין דהיכא שאין אחד מהם מופלג בין בישיבה בין במסיבה זקן קודם ואחרים כתבו התם דכל כה"ג הוו להו כאילו שניהם מופלגין ובישיבה הלך אחר חכמה ובמסיבה הלך אחר זקנה:

הא דלא פליג ליה רביה יקרא:    שאם היו חולקין לו כבוד נמצאו מקילין בכבוד רבו:

גרסי' בגמ' [שם] א"ר איבו א"ר ינאי אין ת"ח רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כבודו מרובה מכבוד שמים כלומר שהרי פני יוצרו אינו מקביל [אלא] שחרית וערבית הלכך מי שעמד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית ואמרו בתוס' שלא אמרו כן אלא בבית המדרש אבל בחוץ חייב לעמוד מפניו אפי' כמה פעמים כדי שלא יראה כמזלזל בכבוד רבו:

ותלמודו משתכח שנאמר וטוב לא יהיה לרשע:    ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:

לא אמרן אלא במקום שאין מכירין אותו:    שאם היה חולץ לו מנעלו או נועל הרואה אותו אומר עבדו הוא:

אבל מנח תפילין:    ההוא תלמידא:

לית לן בה:    דמוכחא מילתא שאינו עבד שאין העבד חייב בתפילין משום דתפילין אתקוש לתלמוד תורה כדאיתא בגמ' בפרקין דהכא [דף לד א]:

למס מרעהו:    מתלמידיו כלומר מי שמסיר [מתלמידיו] את עצמו כאדם שאומר לחבירו הסר מעלי שאינו רוצה שיקרב אליו לשמשו:

חסד:    דומה כאילו הסיר ממנו חסד. מס לשון השמטה והסרה כמו (דברים כ) ולא ימס:

פירש:    שהיה ירא לרבות שום דבר להשוותו למוראת המקום:

כל העם עומדים:    כל השורות כולן אפילו היו מאה:

עושין לו שתי שורות:    בלבד:

אלא לקטנים:    דאנוס הוא. אבל יצא לגדולים אינו נכנס ויושב במקומו. דפושע הוא משום דהוה ליה

דף יד עמוד ב

למיבדק נפשיה כדי שלא יתרחק דהיוצא לפנות ביום צריך שיתרחק מן הדרך שלא יהו אחרים רואין אותו כדאמרי' במסכת ברכות (דף כה):

סניפין:    שמושיבין אותן בצד הזקנים מפני כבוד אביהן דהויאן סניפין לזקנים כסניף זה שמסנפין לקורה גדולה:

אמר רבא ובחיי אביהן:    הוא דעושין אותן סניפין מפני כבוד אביהן ומיהו בגמ' הכא איכא סידרא אחרינא בנשיא ואב ב"ד דאמרי' [דף לג ב] א"ר חנינא בריה דר' אבהו אמר רב אבדימי דמן חיפא חכם עובר עומד מלפניו ארבע אמות וכיון שעבר יושב אב ב"ד עובר עומד מלפניו מלא עיניו וכיון שעבר ארבע אמות יושב נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה עד בואו האהלה וכתבו בתוספות דבמס' הוריות מיירי בבית המדרש ובפרקין מיירי בשוק והיינו דיליף לה ממשה דבשוק הוה ור"ת ז"ל כתב דהתם אמרינן בימי רשב"ג נשנית משנה זו כלומר שלא נהג לא לפניו ולא לאחריו דדכותה אמרינן בפ' כל הכלים [דף קכג ב] בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו כלומר אבל לא לפניו ולא לאחריו ובסוף פרק אלו מציאות [דף לג א] נמי אמרי' כה"ג גבי הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד:

גרסי' בגמ' איבעיא להו בנו והוא רבו:    כלומר שהבן רבו של אב מהו שיעמוד מפני אביו ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא קום מקמי אביך. כלומר ואע"ג דרב יהודה רביה דרב יחזקאל אבוה הוה כדמוכח בגמ' לעיל [דף לב א] דא"ל אבא לא תתנייה הכי ודחינן שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפי' מר שמואל נמי קאים מקמיה ואלא מאי קא"ל כלומר אמאי צריך לאזהוריה אי לאו למילף מיניה הוראה בעלמא דאע"ג שהוא רבו חייב לעמוד מפניו ומפרקי' דהכי קאמר ליה זמנין דאתי מאחראי קום מקמיה ולא תיחוש ליקרא דידי שגם אני הייתי עומד מפניו אילו ראיתיו הא לאו הכי לא הוה ליה למיקם מקמיה דאין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דפליג ליה רביה יקרא כדאיתא בפ' יש נוחלין (דף קיט ב):

וגרסינן תו בגמ' איבעיא להו בנו והוא רבו מהו שיעמוד אביו בפניו:    כלומר אפי' ת"ל דאביו חייב לעמוד מפניו קא מיבעיא ליה דאפשר שכל אחד חייב לעמוד מפני האחר זה מפני שהוא אביו וזה מפני שהוא רבו ולא איפשיטא וכתב ר"ח ז"ל שאע"פ שהוא רבו חייב לעמוד מפני אביו אבל אביו אינו חייב לעמוד מפניו ואף הר"מ במז"ל כתב כן בפרק ו' מהלכות ממרים וצ"ע למה ונ"ל דאע"ג דלא מיפשיט בגמ' דילן ילפינן לה מדגרסינן בירושלמי [דפירקין הלכה ח] אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהם עד שהגיעה למטתה פעם אחת חלה ר' טרפון ונכנסו חכמים לבקרו ואמרה להם התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי בכבוד יותר מדאי אמרו לה מאי עביד לך יותר ותנית להו עובדא אמרין אפילו הוא עושה כן אלפים עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה ע"כ בירושלמי ובודאי דקימה דרבו אינה אלא מדין חכם ואם איתא שאין הבן חייב לעמוד מפני אביו [כל זמן שהוא רבו בודאי לא היה רבי טרפון חייב לעשות לאמו כך והיאך אמרו עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה וכן אילו היה האב חייב לעמוד מפני בנו] כשהבן רבו לא היתה רשאה אמו של רבי טרפון לקבל הימנו כך הלכך אף על גב דבגמ' דילן מספקא לן שבקינן ספקין ונקיטין פשטייהו ולא משמע דמשום דבעלת מעשים הות מדאמרינן סתמא עדיין לא הגיע לחצי כבוד שאמרה תורה:

ומה מפני לומדיה עומדין מפניה לא כל שכן:    והא דאמרינן במסכת מכות (דף כב ב) כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה לאו משום דעדיף גברא רבה מספר תורה דהא איפכא אמרי' הכא אלא לומר דכיון שאלמלא הם היתה התורה כרוכה ומונחת ואינהו מפרשי לה כדאמרינן התם דהא באורייתא כתיב ארבעים יכנו ואתו רבנן ובצרי להו חדא כמה טפשאי נינהו דלא סברי דכשם שראוי לעמוד מפני ספר תורה כך ראוי לעמוד מפני לומדיה ובתוספות אמרו דהתם הכי קאמרינן כמה טפשאי הני אינשי וכו' דהא למיקם מקמי ספר תורה לא ידעינן אלא מקל וחומר דגברא רבה:

איזו היא מצות עשה שהזמן גרמא:    שהזמן גורם להתחייב בה שאין חובתה חלה אלא לזמן קבוע:

סוכה ולולב שופר וציצית:    איכא נוסחי דלא גרסי ציצית דלדידהו סבר האי תנא דלילה זמן ציצית ונוהגת היא בנשים לפי שאין הזמן גרמא ואיכא דגרסי לה ואתיא כר' שמעון דפוטר נשים מציצית כדאיתא בפ' התכלת ומפרש טעמיה התם מדכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה כלומר והויא לה מצות עשה שהזמן גרמא וקי"ל כרבי שמעון משום דסוגיין כותיה דבפרק במה מדליקין (דף כה ב) ובפרק התכלת (דף מ א) גבי סדין דפטרינן מציצית אמרינן גזירה משום כסות לילה וכיון דנקיטינן האי טעמא ושבקינן טעמי אחריני דאיתנהו בפרק התכלת שמא יקרע סדינו בתוך שלש וכו' ש"מ דקושטא הוא ודאמרינן התם ובפ"ק דסוכה (דף יא א) דמר עמרם חסידא רמא תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה משום מדת חסידות בעלמא הוא דעבד הכי והיינו דאיהו בלחוד רמא ורבנן אחריני לא. ומיהו מקשו הכא היכי הויא ציצית מ"ע שהזמן גרמא דהא כסות שהוא מיוחד ללילה אפי' לובשו ביום פטור שאם לא תאמר כן חייב הסדין בציצית שהרי אדם מתכסה בהן ביום ומינה דכסות המיוחד ליום חייב אפילו בלילה ונמצא שהכסות שחייב בציצית לעולם מתחייב בו ואפילו בלילה ואין הזמן גורם מצוה זו כלל י"ל דאף על גב דכסות לילה ביום נמי פטור אפ"ה כסות יום בלילה פטור דלעולם לא מחייב עד דאיכא תרתי כסות המיוחד לראיה ובזמן ראיה דקרא דוראיתם הכי משמע ומש"ה כסות לילה כיון שאינו מיוחד לראיה פטור אפילו ביום וכסות יום נמי בלילה דלאו שעת ראיה היא פטור מיהו אכתי קשיא אפילו הכי אמאי פטורות נימא לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך אמר רחמנא כל שישנו בלא תלבש איתנהו בגדילים והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש איתנהו בגדילים דמהאי טעמא מחייבינן נשים במצה [פסחים דף מג ב] דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשינן דכל דאיתיה בבל תאכל חמץ איתיה בקום אכול מצה יש לומר דכיון דאיצטריכא לן הך היקשא [יבמות דף ד א] למשרי כלאים בציצית לא דרשינן ביה נמי הא לאפוקי מכללא דשאר מצות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות ומשמע לן טפי היקשא למשרי כלאים בציצית מלחיובי נשים משום דלישנא דקרא משמע הכי לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מהם וכי תימא והא אמרינן בריש ערכין [דף ג ב] הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים ופרכינן פשיטא אי הני לא מחייבי מאן קא מיחייב ומהדר כהנים איצטריכא ליה סלקא דעתיך אמינא לא תלבש שעטנז גדילים אמר רחמנא מאן דאיתיה בלא תלבש שעטנז איתיה בגדילים תעשה לך והני כהני הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו אימא לא לחייבו קמשמע לן דנהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי משמע דאילו אשתרי לגמרי הוו פטורין כהנים מהיקשא ואמאי נימא דלהתיר כלאים בציצית בלחוד הוא דאתא כדאמרינן גבי נשי לאו קושיא היא דכיון דעל כרחיך הקישו הכתוב להתיר כלאים בציצית וקרא הכי קאמר גדילים תעשה לך מהם א"כ בהדי מאן דאיתסר להו כלאים משתעי קרא ואי כהנים לא מחייבי בכלאים כלל ממילא פטירי אבל הכא גבי נשים ליכא למימר הכי:

ואי זו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא מזוזה ומעקה אבדה ושלוח הקן:    וא"ת למה ליה למיתני מעקה אבדה ושלוח הקן פשיטא שהנשים חייבות בהן דאפילו לא מיחייבי משום עשה שבהן מחייבי בלאו דידהו דכל לא תעשה שבתורה אפילו שהזמן גרמא נשים חייבות וכי תימא קמ"ל דחייבות אפי' משום עשה שבהן אי הכי משמע דבשאר מצות עשה שהזמן גרמא אף על גב דאית בהו לאו ונשים חייבות בו פטורות מן העשה והא ודאי ליתא דהא אמרינן במסכת שבת (דף כה. ודף קלב) ובביצה (דף ח ב) דשבת ויו"ט עשה ולא תעשה נינהו ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה ואחד האנשים ואחד הנשים שוין בדבר כדמוכח גבי שמן שריפה וגבי כסוי יש לומר דאיצטריך דמשכחת להו להני דלית בהו לאו ואיכא עשה באבדה כגון שנטלה על מנת להחזירה דאמרינן בפרק אלו מציאות (דף כו ב) שאינו עובר משום לא תוכל להתעלם אלא משום השב תשיבם ובשלוח הקן כגון שנטלה על מנת לשלחה דאינו עובר משום לא תקח האם כדאיתא בחולין (דף קמא א) ובמעקה נמי משכחת לה כגון שבנה בית על מנת לעשות מעקה ואח"כ נמלך ולא עשה שאינו עובר בלא תשים דמים בביתך אלא היכא שבשעת בנין הוא עושה על דעת [שלא יעשה] מעקה אי נמי שבנאו ונפל כך נאמר בתוס' ולדידי הא קא משמע לן דחייבות אפי' משום עשה שבהן ולא דמי לשבת וי"ט כלל דהתם לאו ועשה כולהו בשב ואל תעשה ולא אפשר לאפלוגינהו אבל בהני לאו ועשה שבהן אינן באין כאחד דבשלוח הקן אם נטלה על מנת שלא לשלחה עובר משום לא תקח האם ואחר כך חייב בעשה שבה דשלח לרבנן לאו מעיקרא משמע כדמוכח בפרק שלוח הקן (שם) ובאבדה גם כן אם ראה את האבדה ולא נטלה עובר משום לא תוכל להתעלם ולא משום השב תשיבם ואם נטלה על מנת שלא להחזירה עובר משום לא תוכל להתעלם כדאיתא בפרק אלו מציאות (דף כו ב) ואחר כך מיחייב משום השב תשיבם ובמעקה ג"כ כל שבנה על מנת שלא לעשות מעקה עובר משום לא תשים דמים ואף על פי כן מיחייב אח"כ לעשות מעקה ונמצא שאין הלאו והעשה באלו באין כאחד מה שאין כן בשבת וי"ט והא דקתני אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמא ואי זו היא שלא הזמן גרמא פירושי קא מפרש היכי דמי וכגון קתני אבל מימנא לא מני להו דא"כ שייר טובא בזמן גרמא שייר תפילין וראיה ובשלא הזמן גרמא שייר חלה ותרומה וכסוי הדם ואחריני טובא אלא כגון קתני ולישנא הכי דאיק דקתני איזו היא מצות עשה ולא קתני בהן:

וכללא הוא:    בתמיה וכי כלל קצוב הוא דכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות:

והרי מצה:    בליל י"ט הראשון של פסח שהיא חובה כדכתיב בערב תאכלו מצות והזמן גורם לה ונשים חייבות כדאמרי' בפרק אלו עוברים (דף מג ב) נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה והני נשי הואיל ואיתנהו בבל תאכל חמץ דמצות לא תעשה היא איתנהו נמי בקום אכול מצה:

ושמחה:    ברגל כדכתיב (דברים טז) ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך:

והקהל:    בהדיא כתיב (דברים לא) הקהל

דף טו עמוד א

את העם האנשים והנשים והטף:

ת"ת:    אמרי' לעיל דנשים פטורות וכן פדיון הבן:

פריה ורביה:    אמרי' בפ' הבא על יבמתו (דף סה ב) האיש מצווה על פריה ורביה ואין האשה מצווה על פריה ורביה ויליף לה מדכתיב (בראשית א) וכבשה איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש וכל דלא קרינא ביה וכבשה לא קרינא ביה פרו ורבו:

אין למדין מן הכללות:    כל היכא דתני כלל כה"ג כל מצות עשה וכו' וכל מצות לא תעשה הכל חייבין בראיה אין למדין מהן דאיכא בהו דלאו דווקא:

ואפי' במקום שנאמר בו חוץ:    דאיכא למימר דמדאפיק מאי דאפיק ש"מ דוקא הוא ולא שייר מידי אפ"ה אין למדין וילפינן לה בגמ' [דף לד א] מדתניא בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות אלא לאו ש"מ אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ:

איסי תני אף בל יקרחו נשים פטורות:    מפרשינן טעמיה בגמ' [דף לה ב] מדכתיב בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה ודריש מיניה בנים ולא בנות לקרחה אבל לגדידה אפילו בנות דכתיב כי עם קדוש אתה ואמרי' מה ראית לרבות את הגדידה ולהוציא את הקרחה וכדאיתא בגמ' ולא קי"ל כוותיה אע"ג דבגמ' מפרשין אמוראי טעמיה כיון דסתם מתני' דלא כותיה ובירושלמי נמי רב המנונא ס"ל דלא כוותיה כמו שהביא הרי"ף ז"ל:

בראשם:    האמור אצל כהנים:

מה ת"ל לפי שנאמר:    בישראל בין עיניכם דמשמע סמוך לפדחת:

מה להלן בישראל על מת:    דהא כתיב למת אבל שלא על מת כגון שקרח ראשו על ביתו שנפל או על ספינתו שטבעה בים פטור. ודאמרי' לחייב על כל קרחה וקרחה היינו כשתלשן בבת אחת כגון שסך חמש אצבעותיו והניחם בשנים ובשלשה מקומות ובהתראה אחת אבל בזו אחר זו בהתראה אחת אינו חייב אלא אחת כדאיתא במסכת מכות (דף כ ב) ושיעור הקרחה כדי שיראה מראשו כגריס פנוי בלא שער:

מתני' כל מצוה שהיא תלויה בארץ וכו':    תלויה ואינה תלויה בגמ' מפרש לה:

חוץ מן הערלה והכלאים:    שאע"פ שתלויות בארץ נוהגות אף בח"ל הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדאיתא בגמ':

אף החדש:    לאכלו קודם העומר דכיון דכתיב ביה מושבות סבירא ליה לר' אלעזר דכ"מ שאתם יושבים משמע: ופרכינן בירושלמי אמאי לא תני נמי חלה. כלומר שנוהגת בח"ל מדבריהם ומשני לא אתיא מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובשל עובדי כוכבים וחלה אינה נוהגת בשל עובדי כוכבים דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של עובדי כוכבים ושמעי' מינה שהערלה וכלאים נוהגים בשל עובדי כוכבים והיינו דתנן בפירקא קמא דערלה עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כבשו חייב הנוטע ברשות הרבים והעובד כוכבים שנטע וכו' חייב בערלה ומפרש בירושלמי מדכתיב כי תבאו ונטעתם פרט לשנטעו עובד כוכבים עד שלא באו לארץ או יכול שאני מוציא את שנטעו משבאו לארץ ת"ל כל עץ מכאן אמרו נטעו עובדי כוכבים אע"פ שלא כבשו ישראל חייב ומשום הכי תני' בפ"ב דיבמות (דף קכב א) עובד כוכבים שבא ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן אינו נאמן שלא נתכוון זה אלא להשביח מקחו משמע דאי מהימן ליה דשל ערלה נינהו אסירי משום דערלה נוהג בשל עובד כוכבים ובפרק אין מעמידין (דף לה ב) נמי אמרינן מפני מה אסרו גבינות העובדי כוכבים מפני שמעמידין אותן בשרף ערלה:

גמ' אילימא תלויה דכתיב ביה ביאה:    שתלאה הכתוב בביאת הארץ כגון כי תבאו כי יביאך:

והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהו והיה כי יביאך בפ' קדש לי ונוהגין בין בארץ וכו' פרש"י ז"ל דתפילין אשכחן בכמה דוכתי ברבנן אמוראי דבבל דמנחי תפילין ופטר חמור דהא בפטר רחם תלה רחמנא:    כלומר וחובת הגוף היא ולא נהירא דרבנן דבבל דלמא מדרבנן מנחי תפילין ופטר חמור נמי מנא לן דנהוג בח"ל והא אכתי לא ידעינן דאיכא הפרש בין חובת הגוף לחובת קרקע אבל עיקרו של דבר מפורש בירושלמי [דגרסי' התם] [דברים יב] אלה החקים והמשפטים אלו הדינין בארץ שומע אני בארץ יכול אפי' תלמוד תורה ותפילין כשהוא אומר ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם אותם לאות על ידכם וכו' ולמדתם אותם את בניכם [ואפי' גולים] הא למדת לתלמוד תורה ותפילין שנוהגין בין בארץ בין בח"ל ע"כ ומדקי"ל דתפילין נוהגין בח"ל וביאה האמורה בהן לאו למעוטי חוצה לארץ ממילא שמענו לפטר חמור דכי הדדי כתיבי ואיתקוש. ומסקינן דהכי קאמר כל מצוה שהיא חובת הגוף והיינו אינה תלויה בארץ שאינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין עבודת כוכבים פטר חמור וכיוצא בהם וחובת הקרקע היינו המוטלת על הקרקע או על גידוליו כגון תרומות ומעשרות וחלה ולקט שכחה ופאה וכיוצא בהם וילפינן בגמרא [דף לז א] האי כללא מדת"ר אלה החקים אלו המדרשות והמשפטים אלו הדינין אשר תשמרו זו משנה לעשות זה מעשה בארץ יכול לא יהא נוהג אלא בארץ ת"ל כל הימים אי כל הימים יכול יהא נוהג אפילו בח"ל ת"ל בארץ אחר שריבה הכתוב בו ומיעט צא ולמד ממה שאמור בענין אבד תאבדון את כל המקומות וגו' והלא (כל) עבודת כוכבים בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה ולומר לך מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת אפי' בח"ל. כלומר מדכתיב בה כל הימים אשר אתם חיים אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת אפי' בח"ל:

וקיימא לן כר"א דסתם לן תנא כותיה דתנן וכו':    בפ' בתרא דערלה היא:

החדש אסור מה"ת בכ"מ:    דמושבות דכתיב ביה בכ"מ שאתם יושבים משמע:

והערלה הלכה:    ופליגי בגמ' [דף לח ב] שמואל ור' יוחנן מאי הלכה. דשמואל אמר הלכות מדינה. כלומר שהם הנהיגוהו עליהם בח"ל ור' יוחנן אמר הלכה למ"מ [א"ל עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא משמיה דר' יוחנן הלמ"מ] היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתנן בפ' בתרא דערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור. כלומר ספק אם עברו עליה שלש שנים אי נמי פרדס שיש בו נטיעות ערלה ושאר אילנות וליקט עובד כוכבים מן הפירות ואינו ידוע מהיכן אסור ובסוריא מותר והיא ארם צובה שכבשה דוד והוסיפה על א"י וקסבר כבוש יחיד לא שמיה כבוש הלכך ספקה מותר (ולקמן פרכינן אי ודאי הלכה למשה מסיני היא בח"ל היאך מיקל בספיקא ומשני אימא כך נאמרה הלכה ספקה בח"ל מותר ודאה אסור) ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. כלומר דבחוצה לארץ דרחוק טפי ולא מיחלף יורד ישראל ולוקח מן העובד כוכבים הלוקט מפרדס שיש בו נטיעות ילדות וזקנות וישראל יודע שהוא נכנס שם ולוקט לכתחלה ובלבד שלא יראנו ישראל כשהוא לוקט מן הערלה והא דתנן לעיל בסוריא מותר היינו כשנלקט כבר אבל לכתחלה אינו אומר לו לך ולקט הכי תנן גבי ערלה ואילו גבי כלאים תנן כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד אלא לדידך נתני או זה וזה יורד ולוקט

דף טו עמוד ב

ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט א"ל הא א"ל שמואל לרב ענן תני או זה וזה יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד או זה וזה יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט מר בריה דרבינא מתני לקולא זה וזה יורד ולוקט [ובלבד שלא ילקוט] ביד א"ל לוי לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורבב"ח מספקי אהדדי ע"כ בגמ' והכי פי' כרם הנטוע ירק שנטע ירק בין הגפנים דהוו להו כלאי הכרם וירק נמכר חוצה לו ויש לחוש שמא מן הירק הנטוע בכרם הוא והוה ליה ספק כלאים יורד עובד כוכבים ולוקט מן הכלאים ממש ומוכר לחבר ובלבד שלא ילקוט החבר עצמו ביד ואם איתא דערלה בח"ל מדברי סופרים ולא מהל"מ מ"ש דאחמור בספקה מספק כלאים ליתני או אידי ואידי. כלו' בערלה וכלאים יורד ולוקט דלא אסרו בחו"ל אלא את הזורעו או את הלוקטו בידים או זה וזה וכו':

וספק לי ואנא איכול:    היינו לקוט שלא בפני כדי שיהא ספק לי ואנא איכול ובערלה קאי כך פרש"י ז"ל: ואחרים מפרשין דכי אמרינן ובלבד שלא ילקוט ביד לא בא לומר שיהא מותר כל שאין ישראל לוקט ביד ממש אע"פ שרואה העובד כוכבים לוקט מן האיסור דהא ודאי אי אפשר אלא מתני' כולה ה"פ ספק ערלה בארץ ישראל אסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרים חוצה לו בפתח הגן דומיא דסיפא דמתני' גבי כלאים כרם הנטוע ירק וכו' וקאמר דבארץ ישראל אסור דכיון שעל פתח הגן הם נמכרים מוכחא מילתא דמפירות הגן הם וליכא אלא חד ספיקא ובסוריא מותר לפי שלא נאסר ספקה אלא בארץ אבל ליכנס לתוכו וליקח מן הפירות התלושין שבו אסור דגזרו בה בכי הא כיון שהיא סמוכה לא"י ובחוצה לארץ יורד ולוקח אפי' מן הפירות שבגן התלושין ובלבד שלא יראנו לוקט מן הפירות אע"פ שאינו יודע אם משל איסור או משל היתר הם: ובסיפא גבי כלאים מקילי' טפי דכל שאינו לוקט ביד מן האיסור או שאינו רואה את העובד כוכבים לוקט מן האיסור ממש מותר לומר לו שילקוט מן הפירות בסתם. והר"מ במז"ל כתב בפרק י' מהל' מאכלות אסורות ספק ערלה וכלאי הכרם בא"י אסור ובסוריא והיא הארץ שכבש דוד המלך מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו היה ירק זרוע בתוכו וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובחוצה לארץ אפי' ראה הענבים יוצאין מכרם ערלה או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהם והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט הירק בידו ע"כ הרי שהוא מסכים לפירוש רש"י ז"ל שאע"פ שהם ערלה ודאי או כלאים ודאי כל שאינו לוקט או אינו רואה את העובד כוכבים לוקט מותר והשוה את הרואה ללוקט וכן בדין והרב רבינו משה הכהן ז"ל השיג עליו ואמר דכיון דפסקינן בערלה הלכה למשה מסיני וכלאים מדברי סופרים לא היה לו לערב ערלה וכלאים דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דבספק כלאים אמרי' יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ובספק ערלה אמרי' יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ואין אנו צריכין לתרץ תני או זה וזה יורד ולוקט או זה וזה יורד ולוקח ולדידי לא קשיא דכיון דמר בריה דרבינא מתני לקולא נקיטינן כותיה ואין אנו צריכין לומר דכיון שהוא משוה ערלה לכלאים כשמואל ס"ל דאמר הלכות מדינה דאפשר דכי היכי דאמרי' דכן נאמרה הלכה דספקה מותר ה"נ נאמרה שכל שלא יראנו לוקט מותר על דרך הפירושים שכתבנו:

גרסי' בגמ' [דף לט א] א"ר אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני א"ל רבי זירא לרב אסי והא תניא ספק ערלה בארץ ישראל אסור בסוריא מותר:    כלומר ואי ודאי בחוצה לארץ הלכה היא היכי מזלזלין בספקא אשתומם כשעה חדא א"ל אימר כך נאמרה ספקא מותר ודאה אסור. ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרי' דספקא דאורייתא לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אמרינן הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספקא. ואי מהא לא איריא דהכא אצטריך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר דמשום הכי אמרינן (ברכות דף לו א) דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ ואפילו יחיד במקום רבים דכל ספקא שריא ואפילו קרוב לודאי ואפילו לספוקי להדדי נמי שרי ואילו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפני עור ומיהו קושטא דמילתא הכי איתא דספקא דאורייתא איסורו דבר תורה שאם לא תאמר כן אשם תלוי למה וכ"ת שאני התם דאיתחזק איסורא הניחא למאן (כריתות דף יז ב) דבעי ביה חתיכה אחת משתי חתיכות אבל למאן דלא בעי מאי איכא למימר ואע"ג דסתם לן תנא בפרק כל היד [דף יד ב] דבעינן חתיכה משתי חתיכות לא משמע דאיהו ותנא דברייתא דלא בעי פליגי בהכי ועוד מדאיבעי לן בפ"ק דחולין (דף יא א) מנא לן הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואתינן למפשטה משבירת עצם בפסח ודכותיה כדאיתא התם דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרינן זיל בתר רובא ואם איתא מאי ראיה מהנהו לרובא דעלמא דאתחזק איסורא דהא הנהו אפי' לא אזלינן בתר רובא שרו דספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שרי אלא ודאי משמע דמאי דאמרינן דספק דאורייתא לחומרא דבר תורה ולא מדבריהם: אבל הר"ם ב"ן ז"ל כתב דמאי דאמרינן דספקא לחומרא מדבריהם הוא שהחמירו בספקו והביא ראיה לדבריו מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין (דף עג א) בגמ' אי זה הוא שתוקי אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי דאזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא אלמא לא אסרה תורה אלא האסורין ודאין הא ספק האסורין לא ואין זה מחוור דאדרבה דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור דאי לא למה ליה לרבא לארוכי לישניה כולי האי לימא מ"ט משום דהוה ליה ספק וספקא שרי ומאי שנא ממזר דנקט אלא ודאי ספק ממזר דוקא קאמר אבל שאר ספקי לא וממזר שאני דרביה רחמנא קרא להתירא וכדאמרינן התם לעיל מיניה [דף עב ב] ת"ר גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר גר לא ישא ממזרת מ"ט דר' יוסי חמשה קהלי כתיבי חד לכהנים וכו' וחד למשרי ממזר בשתוקי וחד למשרי שתוקי בישראל וכו' [ור' יהודה כהנים ולוים מחד קהל נפקי] ואיבעית אימא תרי קהלי נינהו ממזר בשתוקי ושתוקי בישראל מחד קרא נפקי לא יבא ממזר בקהל ה' בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ואי בעית אימא [הכא נמי תרי] קהלי נינהו וטעמיה דר' יהודה מהכא הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר אלמא מיתורא דקראי הוא דמייתי' ליה בין לר' יוסי בין לר' יהודה הא בעלמא ספקו כודאו. וכלשון הזה כתב רש"י ז"ל שם ואיבעית אימא הכא נמי תרי קהלי נינהו כלומר להנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכו דאי לא אייתי קרא לא הוה דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק יבא אלא הוה אמרינן ככל שאר ספקי אסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל הספק אזהרת ספק לאיסורא ע"כ:

לוקין על הכלאים בחוצה לארץ דבר תורה:    כדיליף לקמיה בהרכבת אילן לוקה במין שאינו מינו:

את חוקותי תשמרו מדלא כתיב ושמרתם את חוקותי משמע את חוקותי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר נח ובניו עליהם ואלו הם חוקים בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים באיזו זריעת כלאים אני אומר אותם שחקקתי כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף נו: ודף ס א) דבני נח הוזהרו עליהן כך פרש"י ז"ל ולפי זה ס"ל כר"א דאמר התם דבני נח הוזהרו על הכלאים ואפשר דאפילו אליבא דרבנן כי קאמר חקים שחקקתי לך כבר היינו למינהו דכתיב במעשה בראשית אלא דר"א סבר דכיון דכתיב התם למינהו נצטוו עליהן בני נח ורבנן סברי דכיון דקרא דלמינהו אינה לצואה אלא לומר שיצאו כל מין ומין בפני עצמו לא נצטוו עליהן ולרבנן ה"ק קרא חוקים שחקקתי וסדרתי במעשה בראשית שלא יתרכב מין אחד בחברו אני מצוה אתכם שתשמרו אותם ומשום הכי נמי משמע ליה הקישא דמה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה אע"ג דזריעה כתיבא כיון דלמינהו דמעשה בראשית למעוטי הרכבה אתא שלא יתרכב מין בחברו ומש"ה כיון דכתיב הכא את חקתי תשמורו דמשמע חקים שחקקתי לך כבר מקשינן שדה לבהמה ואמרינן דהרכבה נמי כתיבא הכא ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ כלומר כיון דשדה מקשינן לבהמה מינה נמי דמה בהמתך אפילו בחוצה לארץ דהא חובת הגוף הוא אף שדך דהרכבה אפי' בחוצה לארץ ובגמ' פרכינן אלא הא דכתיב שדך דמשמע המיוחד לך וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים ומפרקינן ההיא למעוטי זרעים דבארץ אין בחוצה לארץ לא כלומר למעוטי זרעים דכלאי הכרם דלא מתסרי מדאורייתא בחוצה לארץ ומשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך:

רב נחמן ורב ענן וכו' ניתי מר ונשמתיה:    דהא עבר אדברי סופרים:

לא נתחוור לך שדבר זה מותר:    דכלאי זרעים שרו בחוצה לארץ אפי' מדרבנן כדאיתא לקמן:

לא צהריתו:    מלשון אורה כלומר אין הלכות כלאים צהורות ומאירות לכם:

לא קי"ל כר' יאשיה:    בתמיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וטעמיה דר' יאשיה מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים דאלמא בעינן כלאים בר מכרמך ומאי דבעי במפולת יד מדכתיב לא תזרע כרמך כלאים דמשמע שהכרם עצמו דהיינו החרצן זורע עם הכלאים דאי לא לכתוב רחמנא כרמך לא תזרע כלאים ורבנן לא דרשי הכי אלא ס"ל דכלאים בהדי כרמך קאמר ואע"פ שהכרם נטוע כבר ומיהו בכלאי זרעים אפי' ר' יאשיה מודה דבשני מינין מיחייב דבכרם הוא דבעי כלאים בר מכרמך משום דלא מיקרי כרם אלא בדאית גפנים ביה או חרצן אבל בכלאי זרעים אע"ג דכתיב שדך לא תזרע אפילו בור קרוי

דף טז עמוד א

שדה ואמר רחמנא לא תזרע כלאים דהיינו שני מינין וכ"ת כיון דלר' יאשיה לא מיחייב משום כלאי הכרם עד דאיכא כלאי זרעים לאו דכלאי הכרם למה לי תיפוק לי משום כלאי זרעים כבר נשאלה שאלה זו בירושלמי דגרסי' התם (בפ"ח דכלאים הלכה א) על דעתיה דר' יאשיה כתיב שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר נאמר כרמך לא תזרע כלאים רבנן אמרי להתרייה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה ומינה נמי שאם התרו משום שניהם לוקה שתים ומיהו אע"ג דבעי ר' יאשיה מפולת יד [דוקא לענין מלקות אבל] לענין איסור פירות מודה שאע"פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינין בר מכרם נאסרין הפירות ונפקא לן מפן תקדש המלאה דהא קי"ל דזרוע מעקרו אוסר בהשרשה זרוע ובא בתוספתא ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כגון המעביר עציץ נקוב בכרם הרי זה קדש ולא מסתברא לאוקמינהו כולהו דלא כרבי יאשיה הלכך משכחת לה לר' יאשיה בעציץ של שני מינין ולרבנן במין אחד אבל הר"ם במז"ל כתב בפ"ה מהלכות כלאים דלענין איסור פירות בחד מינא סגי דעד כאן לא פליג ר' יאשיה אלא לענין מלקות ולא נהירא דאם כן הוה ליה לרב נחמן למיסר פירות לההוא גברא והיכי שתיק ואזיל ליה וכי תימא מפני שאין התבואה מתקדשת אלא משתשלש ובענבים משיעשו כפול הלבן וכדאיתא בפרק שביעי דכלאים אפילו הכי היה לו לומר שלא יניחם בקרקע עד שיאסרו אלא משמע דלא חשיב כלאי הכרם לר' יאשיה כלל בפחות מב' מינין:

רב יוסף מערב ביזרוני וזרע:    היה זורע זרעים חלוקים כאחד אבל לא בכרם:

והתנן הכלאים מדברי סופרים:    וקא סלקא דעתיך דאפילו כלאי זרעים נמי אסרו כי היכי דבארץ אסורין מדאורייתא:

כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה דלא כתיב בהו פן תקדש (דמכרמך) [דמשדך] לא תזרע נפקי: הלכך נקיטי' דכלאי הכרם נוהגין בחוצה לארץ מדרבנן ובשני מינין בר מכרם כר' יאשיה אבל במין אחד אפי' הפירות מותרין [ואפי' לחרוש] תוך ג' טפחים לגפן שהוא מוברך בארץ [מותר] ולא חיישינן להרכבה כדתנן בפ"ז ממסכת כלאים ומייתי לה בפרק לא יחפור (דף יט ב) המבריך את הגפן בארץ אם אין עפר על גבה ג' טפחים לא יביא זרע (לשם) [עליה] ותני עלה אבל זורע הוא את הצדדין אילך ואילך והיינו טעמא משום דליכא למיחש להרכבה אלא בזורע על הגפן ממש בזמן שאין שם עפר שלשה טפחים לפי ששרשי הזרעים יורדין כנגדן ונכנסין בתוך הגפן אבל בצדדין [לא] משום דזרעים לאו לצדדין משתרשי כדאיתא התם וכ"ת ונהי דשרשי הירק לא משתרשי לצדדין ניחוש לשרשי הגפן דלצדדין משתרשי ובאין שרשי הירק ונכנסין בהן יש לומר דשרשי הגפן ג"כ אין מתפשטין לצדדין עד שהן יורדין כנגדן ג' טפחים ושוב אין שרשי הזרעים נכנסין בהן:    ובשני מינין אפי' בגפן יחידית מקרו כלאים ולא בעינן כרם שלם דהיינו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב דהא לר' יאשיה בחטה ושעורה וחרצן מיחייב וצריך להרחיק כדי עבודת הכרם דהיינו ששה לרבנן ושלשה לר' עקיבא כדאיתא בפ"ו דכלאים. וכלאי זרעים אין נוהגין בחוצה לארץ כלל דהא רב יוסף מערב בזרוני וזרע ואביי נמי אסקה הכי בגמ'. וערלה נוהגת בחוצה לארץ וספקא שרי שכך נאמרה הלכה ואפילו מי שיודע בפירות שהן ערלה מותר לספק לחברו ולהאכיל וספק כלאים כספק ערלה: ובהברכה והרכבה נוהגת ערלה כדאיתא בכמה דוכתין בתלמודא מיהו כתב הרמב"ן ז"ל דה"מ בארץ אבל בחוצה לארץ לא דהא אמרי' בפ' משוח מלחמה (דף מג ב) לענין עורכי המלחמה לאו מי אמר ר"א בן יעקב כרם כמשמעו ה"נ נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא [ומשמע ודאי דלרבי אליעזר בן יעקב כי היכי דנטע כמשמעו אבל לא מבריך ומרכיב ונטעתם נמי דכתיב גבי ערלה כמשמעו אבל מבריך ומרכיב לא] דכיון דקי"ל [ברכות דף לו א] כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל אין ערלה נוהגת בח"ל בהברכה ובהרכבה כלל ולפיכך נהגו להבריך בכרמים ואין חוששין לערלה. ורבעי אינו נוהג בחוצה לארץ אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דכיון דבריש פרק כיצד מברכין [שם] פליגי בה דאיכא מאן דתני נטע רבעי ואיכא מאן דתני כרם רבעי דוקא נקיטין כמאן דתני כרם רבעי דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ וכן כתבו בתוספות וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל וכתב הגאון רב אחא משבחא ז"ל דבכרם נמי דוקא כשהוא שלם אבל בגפן יחידית לא והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא מאן דמייתי כרם רבעי מהלולים ודאי אפילו [בגפן] יחידית נוהג רבעי דהא לא כתיב ביה כרם וכיון שכן הוא הדין נמי למאן דנפקא לן מגזרה שוה דתבואת הכרם דהא תרווייהו כרם רבעי תנו ולא אשכחן דפליגי במידי ועוד דהא גבי כלאים נמי אף על גב דכתיב בהו כרם לא בעינן כרם שלם דהא כל זורע חטה ושעורה וחרצן חייב אלמא אף על גב דכתיב כרם לא בא אלא להוציא שאר אילנות אבל כל שהוא מין כרם אפילו גפן יחידית בכלל אבל הר"ם במז"ל חידש עוד בפ"י מהלכות מאכלות אסורות ואמר יראה לי שאין דין רבעי נוהג בחוצה לארץ אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אמרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות מעשר שני חוצה לארץ לא כ"ש שלא יהא נטע רבעי נוהג בה ע"כ ובודאי שאם אין רבעי נוהג בסוריא כ"ש שאינו נוהג בחוצה לארץ ולמד הרב ז"ל שאינו נוהג בסוריא מסוגיא ירושלמית שבפרק ה' ממעשר שני:

מתני' כל העושה מצוה אחת מטיבין לו:    מפרשינן לה בגמ' הכי כל העושה מצוה אחת [יתירה על זכיותיו] מטיבין לו בעולם הזה ונוחל את הארץ חיי העולם הבא:

אינו מן הישוב:    אינו מקפיד על דבר שהוא כבוד לו ואין לו בשת פנים ומש"ה אמרינן בגמ' דפסול לעדות [לפי שמזלזל בעצמו ואינו חש אפילו יתבייש והאוכל בשוק נמי פסול לעדות] משום האי טעמא וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ:

הדרן עלך האשה נקנית