קטגוריה:בראשית ב יז
נוסח המקרא
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.
וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
וּ/מֵ/עֵ֗ץ הַ/דַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָ/רָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑/נּוּ כִּ֗י בְּ/י֛וֹם אֲכָלְ/ךָ֥ מִמֶּ֖/נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
אונקלוס (תאג'): | וּמֵאִילָן דְּאָכְלֵי פֵירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ לָא תֵּיכוֹל מִנֵּיהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכוֹל מִנֵּיהּ מְמָת תְּמוּת׃ |
אונקלוס (דפוס): | וּמֵאִילַן דְּאָכְלֵי [נ"א דְּאָכְלִין] פֵּירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵּיהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכוּל מִנֵּיהּ מֵימַת תְּמוּת׃ |
ירושלמי (יונתן): | וּמֵאִילַן דְאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכְּמִין לְמִידַע בֵּין טַב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵיהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֵיכוּל מִנֵיהּ תְּהֵי חַיָיב קְטוֹל: |
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ועל דעת חכמי המחקר אלו לא חטא האדם היה מת מיתה טבעית לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות מיתה טבעית כי ענין מוכרח הוא בדרך הטבע לשוב כל מורכב לשרשו ולעקרו, ולפי זה כוונת הכתוב מות תמות מיתה מקרית שרוב בני אדם מתים בה, ודעתם לומר שאפילו לא חטא אדם היה מת מיתה טבעית וכאשר חטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קודם זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים. וענין כפל המיתה לפי שהמיתות המקריות הם שתים כענין שכתוב (שמואל א כו) כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה, ומה שאמר או יומו יבא זו מיתה טבעית, וכיון ששלטה עליו בחטאו מיתה מקרית הוצרך למנוע ממנו עץ החיים הנצחיים הטבעיים, ע"כ נקרא עץ החיים עץ שמגיע אל החיים הטבעים עד בוא זמן פרוד הרכבתו ומצילו מן המיתה המקרית. ולשון וחי לעולם אינו אל לא תכלית אלא זמן קצוב כלשון (שמות כא ו) ועבדו לעולם (שמואל א א) וישב שם עד עולם. ולפי דעתם זאת אלו מנעו תחלה מעץ החיים וחטא בו לאכול ממנו הוא הדין שיהיה מונע ממנו ג"כ עץ הדעת כדי שלא תשלוט עליו מיתה מקרית שכבר ניצל ממנה באכלו מעץ החיים. ויש להם ראיות על מה שיסמכו לפי דעתם והייתי כותב שנים או שלשה מהם לולא שדעתם כנגד העיקר, והוא דעת רז"ל ואנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדברי רז"ל המקובלים מפי הנביאים שאלמלא שחטא היה חי לעולם, וכן אמר הכתוב (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. ולא אמר כאלהים וכבני עליון אלא אלהים ממש ובני עליון ממש ורבו הכתובים ע"ז.
וע"ד הפשט כפל הלשון מות תמות הוא דרך הכתובים והרבה כפולות שיש בכתוב כיוצא באלו אמרו רז"ל דברה תורה כלשון בני אדם.
וע"ד המדרש כי ביום אכלך ממנו מות תמות יומו של הקב"ה אלף שנים, וכדי שלא יצא דבר הש"י לבטלה נתן לו יום אחד משלו ומת באותו היום שהרי שבעים שנה חסרו לו ממנו.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(טז – יז) למה אמר מכל עץ הגן אכל תאכל שהוא למותר. ולמה אמר מעץ ממנו שהוא זר בלשון. ואיך אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות והלא חיה אח"כ:
(טז – יז) "ויצו, מכל עץ הגן אכל תאכל". פי' יש לך רשות לאכול, שכן נהג ה' ברוב אזהרות להקדים את ההיתר, ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת, שש שנים תזרע את ארצך ובשנה השביעית שבת שבתון, ר"ל שאין אזהרת השבת והשמטה דבר שלא תוכל לעמוד בו, שתוכל לעשות כל מעשיך בימי המעשה. וכן פה ר"ל הלא לא אסרתי עליך רק עץ אחד, וכמ"ש חז"ל בחולין שכל שאסרה תורה שרי לן כנגדו, ור"ל לא הזהרתיך רק על המותרות וטוב שאחריו רע שזה ענין עץ הדעת, אבל לא שתענה את גופך מכל מיני מאכל, ומ"ש ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכפל מ"ם היחוס מעץ ממנו והוא זרות בלשון כמ"ש בספרי התו"ה (צו סי' כ"ז), זה היה נסיון לאדם כי אדם טעה מלשון זה שבא להורות שרק ממנו לא תאכל ר"ל מן המחובר לאילן, אבל אם תתלוש האשה מפירותיו ותתן לו מותר לו לאכול, שכן על מ"ש (צו ז') והקריב ממנו אחד מכל קרבן דרש בתו"כ (שם סי' ק"ט) מן המחובר, וכן בכ"מ כמ"ש באילת השחר (כלל ר"י) וע"כ אמר האשה נתנה לי מן העץ, שהיה דעתו שע"ז לא נזהר, וזה היה הנסיון שלא היה לו לפרש פירושים בדבר ה' מסברתו, שע"ז נענש הנביא בבית אל שפירש לעצמו פירוש בנבואתו משקול דעתו כמ"ש בפי' מלכים (סי' י"ג) וכן שמעי בן גרא נתחייב מיתה על שפירש פירוש בשבועתו מסברתו כמ"ש (שם ס"ב). כי אין לנו להקל במצות ה' על פי פירוש שנפרש מסברתנו, שעכ"פ הי"ל להסתפק אם היה כן כוונת המצוה ולהחמיר בספקו, וזה היה נסיון אם יעמוד בעצמו עת יסיתהו יצרו שממציא לו דרך היתר להקל במצוה עפ"י סברתו, ומ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היינו שמן היום ההוא יתחייב לך המיתה כי מאז התגברו בו ציורים הרעים הקנאה והתאוה והכבוד וכל יצרי מעללי פשע, ומאז עמדה מלחמה בין הנשמה והגוף כי לא כמחשבותיו מחשבותיה, ומאז התמזגה בגוף בהרכבה מזגית ונכלאה בבית חומר במוסרות עד שלא תוכל להתפשט ממנו ולחזור אל רוחניותה עד יום המות, והחיים העולמים הם לה לצער ולרעה גדולה, וכן גם להגוף שציוריו הרעים שהתגברו בו מאז הם כאש עצור בעצמותיו, וגם הם יכלוהו מאז בדרך הטבע, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה את הבשר, וגם שמאז התחיל המות לפעול בו פעולתו שהאדם ימות בכל יום, כי הלחות השרשי יתמעט בכל יום וידכא וישוח, שזה פעולת המות שמתחיל מיום הולדו ויבא עד קצו ביום מיתתו, וע"ז אמר מות תמות מיתות הרבה כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגוע ויאבד, כמ"ש ויום המות מתחיל מיום הולדו, וגם שמת תיכף באותו יום מצד נשמתו, כי בטול השגתה ומהותה הרוחני הוא לה למיתה, שהחיים הבהמיים שתחיה בגויה אינם חיי האדם באשר הוא אדם, וכ"ש שאינם חיי הנשמה, וכמו שאמרו חז"ל שהרשעים בחייהם קרוים מתים:
וחז"ל דרשו מפסוק זה שבע מצות ב"נ. ויצו זו ע"ז. ה' ברכת ה'. אלהים דינים. על האדם רציחה. לאמר גלוי עריות. אכל תאכל ולא גזל, באמת אדם קודם החטא לא היה צריך לצוויים אלה. את מי יגזול. עם מי ינאף. רק ר"ל ששורש כל המצות תלוי בז' מצות ב"נ, כי כל המצות נכללים או במצות שבין אדם למקום או במצות שבין אדם לחבירו, מצות שבין אדם למקום כוללים. א] המורא והאהבה והעבודה, ב] שמירת חלול ה' ועבודת נכר. מצות שבין אדם לחבירו כוללים. א] נגד גופו. ב] נגד ממונו. ג] נגד אשתו בעניני אשות, והם רציחה גזל נאוף, וחוץ מזה הכוללים הקבוץ המדיני וזה דינים, לעשות משפט לשמור הקבוץ הנמוסי, והם השרשים לכל המצות אשר מהם הסתעפו אח"כ תרי"ג מצות לבני ישראל שהוסיף להם מצות יתרות כפי רוב הטובות שקבלו, אולם באדם הראשון נכלל כ"ז באזהרת עץ הדעת, שאם לא נצטיירו בו הציורים הרעים מטוב המדומה שאחריתו רע היה עוסק רק בשכל העיוני ולא היה בוגד באלהיו ולא היה חושב מחשבת און לעשות רע נגד רעהו, ואמרו חז"ל שלא נחשב במצות ב"נ רק שוא"ת אבל קום ועשה לא קחשיב, וזה רצוף בטבע הלשון שכל צווי שאחריו מלת על כשאינו בא על גוף שלישי (כמו ויצו עליו פרעה אנשים. וצונו על המצות) הוא תמיד מניעה בשוא"ת, ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, וכן כולם, וע"כ במה שלא אמר ויצו אותו מבואר שאינו בקום ועשה:
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב יז.
בפעם הראשונה שאלוהים מדבר עם אדם, הוא אומר לו: "לֹא". אין ספק שאלוהים או שליחו דיברו ארוכות עם אדם ולימדו אותו לדבר. אולם הכתוב אינו מתאר את הלימוד, אלא מיד כאשר אדם מגיע לגן לשמור ולעבוד, אלוהים מודיע לו: "לֹא". אלוהים שם גבול. לא הכל חופשי. אלוהים הודיע: 'הגן הוא שלי ואני קובע את החוקים.'
על המשמעות של עץ הדעת טוב ורע , ומדוע ה' לא רצה שה' יאכל ממנו, ראו במאמר דעת טוב ורע.
במאמר זה נתייחס לשאלה: מדוע ה' אמר לאדם שביום שיאכל מהעץ ימות, והרי בסופו של דבר אדם אכל מהעץ ולא מת באותו יום? לשאלה זו הוצעו תשובות רבות.
1. הכוונה היא 'ביום שתאכל ממנו - תהיה חייב מיתה'. אדם שחייב מיתה נקרא בתנ"ך 'מת' גם אם הוא נענש בעונש קל יותר, כדברי דוד בתגובה למשל 'כבשת הרש': (שמואל ב יב ה): "חַי ה', כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת!".
- אך יש הבדל בין הפסוקים - בדברי דוד נאמר רק שהאיש הוא "בן מוות" כלומר חייב מיתה, ובדברי ה' נאמר בפירוש "מות תמות" - לא רק תהיה חייב מיתה, אלא תמות ממש!
2. 'יום' של הקב"ה הוא אלף שנים, כמו ב(תהלים צ ד): "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה". ואכן אדם מת תוך אלף שנים (בגיל 930).
- אך לפירוש זה אין בסיס בספר בראשית - הוא מסתמך על פסוק מתוך שיר, שייתכן שנאמר על-דרך ההגזמה או המשל, ולא כקביעה עובדתית. בספר בראשית יש הבדל משמעותי בין "יום" לבין "אלף שנים", ולא סביר שהכוונה לאותו הדבר. ראו יום = תקופה שבה העולם מואר.
אולי היום אורכו כ"יום" בבריאת העולם, (בראשית א ה): "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד", והרי כדור הארץ והשמש לא היו קיימים, כך שהיום ההוא היה ארוך יותר, אולי כסיבוב שביל החלב סביב צירו. לכן אלוהים השתמש במילה "יום" ולא אמר 'מיד באכלך מות תמות'.
- אולם, כאשר אלוהים דיבר עם אדם, הערב והבוקר היו קיימים והזמן היה מוגדר וקצר - יום אחד, באותו היום.
3. הכוונה למוות שכלי - הוא נפל מההשגה השכלית הגבוהה שהיתה לו קודם.
- אולם, ע"פ הפשט, לא ברור עד כמה ההשגה השכלית של אדם היתה גבוהה (ראו קריאת השמות לחיות ).
- ובכל מקרה, הפסוקים ע"פ פשוטם לא מתארים נפילה שכלית.
4. ע"פ האדמו"ר מחבר "שפת אמת" (נפטר ה שבט ה'תרס"ה), כל פרשת עץ הדעת היא משל המבטא את הרעיון בדברי חז"ל על התורה "לא זכה - נעשית לו סם המוות": כשאדם לומד תורה בצורה לא נכונה, הדבר עלול להשחית ולקלקל את נפשו, ולגרום לו למוות רוחני; כך גם עץ הדעת - מכיוון שאדם אכל ממנו בניגוד להנחיות שקיבל מה', הדבר גרם לו קלקול ומוות רוחני, שהתבטאו בהרחקה מה' (זה מתאים לפירושו למושג 'דעת טוב ורע').
5. ה' אכן התכוון שהאדם ימות ממש, אבל הוא ריחם על האדם והקל בעונשו. על-פי התורה, גלות היא תחליף למוות. למשל, אדם שרצח בשוגג לא נענש במוות כמו רוצח רגיל, אלא בגלות לעיר מקלט (במדבר לה). היו כמה סיבות להקל בעונשו של אדם: (1) אשתו פיתתה אותו; (2) הוא אכל את הפרי שהאישה נתנה לו, אבל לא ידע שזה הפרי של העץ האסור. היו גם סיבות להקל בעונשה של האישה: (1) היא לא שמעה את הפקודה ישירות מה' אלא בעקיפין - מאדם; (2) הנחש פיתה אותה תוך ניצול הסקרנות הטבעית שה' ברא בה. לכן ה' המיר את עונש המוות בעונש גלות מחוץ לגן-עדן. פירוש זה מתאים לדברי ה', (בראשית ג יז): "כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ - אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ...", כלומר - בגלל שאכלת מן העץ בקול אשתך ולא ביוזמתך - לא תיענש במוות אלא בעונש אחר.
6. היציאה מגן עדן לעולם החומרי היא שינוי כל כך גדול במצבו החומרי של האדם, עד שהדרך היחידה לתאר אותו היא ב'מוות' -זה כמו השינוי בין מצב של חיים למצב של מוות (רש"ר הירש). גם חז"ל אמרו ש"עני חשוב כמת" - כשאדם גורש מהגן הוא נעשה עני, שצריך לעבוד קשה כדי להתפרנס, וזה כמו מוות. ה' לא אמר לאדם "ביום אכלך ממנו תגורש מחוץ לגן" כי אדם לא היה מסוגל להבין מה המשמעות של להיות מחוץ לגן; הוא אמר לו "מות תמות" - הדבר הרע ביותר שהיה מסוגל להבין.
- ניתן להבין שאדם הבין את משמעות המילה 'מוות', למרות שהוא לא צפה בתופעה הזאת באנשים, ושהוא רצה לחיות. אדם קיבל תפקיד (ביאור:בראשית ב טו): "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" והיה מרוצה מתפקידו.
7. מוות אינו ארוע פתאומי אלא תהליך מתמשך, המתחיל ברגע שאדם מתחיל להזדקן. כל זמן שאדם היה בגן-עדן, הוא יכל לאכול מ עץ-החיים בלי הגבלה, וכך לא הזדקן וממילא גם לא מת. אבל ברגע שאכל מעץ-הדעת - גורש מגן עדן, ולא יכל יותר לאכול מעץ החיים, ואז התחיל להזדקן, ובכך התחיל התהליך שהביא לבסוף למותו. אמנם, בלשון המקרא, המילה "מוות" מציינת בדרך-כלל את סופו של התהליך, ולא את תחילתו; אולם, באותו זמן אדם כלל לא הכיר את התהליך של הזדקנות ומוות, ולכן ה' השתמש במילים "מות תמות" במשמעות מקורבת, לציון התהליך כולו.
- אולם אין זו המשמעות הפשוטה של הביטוי "מות תמות". כאשר אבימלך ציוה (בראשית כו יא): "אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה, וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת", ברור שהמוות יהיה מידי ולא מזיקנה בסוף חיים ארוכים.
8. על-דרך הדרש, אדם מת ואז קם לתחיה - ראו אשר חי.
9. לנו נראה שהדגש הוא על "בְּיוֹם אֲכָלְךָ", וכך גם הבינה חוה כדבריה: (בראשית ג ג): "לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן תְּמֻתוּן". אולם קשה להאמין שאלוהים יהרוג את בריאתו אשר פקד עליו: (בראשית א כח): "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ", ועוד ציין (בראשית א לא): "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". למעשה, אלוהים לא הרג את אדם וחוה מייד, אבל חשפם למות באומרו: (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי עָפָר אַתָּה, וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". ובהמשך אלוהים מגביל אותם יותר (בראשית ו ג): "וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" בלבד.
10. ה' מלכתחילה לא התכוון להרוג את אדם אלא לנסותו בלבד. אלוהים ניסה עוד אנשים רבים, כגון: קין, נח, כנען, אברם, שרי, הגר, ישמעאל, יצחק, רבקה, יעקב, עשו, יוסף, יהודה, תמר ועוד. הניסיון מחייב לשנות מן האמת, כדי להשיג את מטרתו אלוהים לא היה יכול להגיד את האמת, אחרת לא יהיה כאן ניסיון. כך גם נעשה לאברהם באומרו: (בראשית כב ב): "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ, אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה" ואלוהים ידע שהוא לא יתן לאברהם להקריב את בנו. מה היתה מטרת הניסיון?
- אלוהים הציג בפני אדם את האפשרות לבחור בחיים ללא דעת טוב ורע, או דעת טוב ורע ללא חיים. אין ספק שרכישת דעת זה עניין מסוכן שצריך לרוכשו בזהירות ובכבוד (כדברי חז"ל על "ארבעה נכנסו לפרדס"), אבל ברוב המקרים אינה הורגת במקום. אלוהים רצה שבני האדם ילמדו את משמרתו, מצוותיו, חוקיו ותורתו (ביאור:בראשית כו ה), והדרך היחידה להגיע לשם זאת ההחלטה להעדיף דעת על חיים חסרי דעת. כל איש ואישה נמצאים במצבו של אדם וחוה והם צריכים להחליט אם הם רוצים עוד דעת - ולרוב אנחנו מחליטים מחדש ללמוד ולגלות עוד ועוד את גדולת הבריאה וגדולת אלוהים.
- אלוהים רצה לדעת מתי האדם ואשתו יתפתחו מספיק כדי לקבל יכולת לעבור על החוק, ולהיות עצמאים ואחראים למעשיהם; לראות מתי הם התבגרו מספיק כדי לעזוב את החממה בגן עדן. לאחר שהוכיחו את בגרותם, הגיע הזמן לשחרר אותם מגן עדן, ולהמשיך בכל הארץ (בראשית ב טו): "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", אפילו (בראשית ג יט): "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ".
- אלוהים לא רצה להתחיל הכל מחדש. כך גם היה עם דור המבול, הרי אלוהים ידע (בראשית ח כא): "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו".
11. המזון הורג את האדם לאט , ולכן אלוהים הזהיר אותו מהפיתוי לטובתו.
מקורות
על-פי מאמר של מחברים שונים שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2001-01-01.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ב יז"
קטגוריה זו מכילה את 24 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 24 דפים.