קטגוריה:בראשית ב טז
נוסח המקרא
ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.
וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃
וַ/יְצַו֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽ/אָדָ֖ם לֵ/אמֹ֑ר מִ/כֹּ֥ל עֵֽץ־הַ/גָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּפַקֵּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימַר מִכֹּל אִילָן גִּינְּתָא מֵיכָל תֵּיכוֹל׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וּפַקֵּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכָּל אִילַן גִּנְּתָא מֵיכַל תֵּיכוּל׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּפַקֵיד יְיָ אֱלהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכּל אִילַן גִינוּנִיתָא מֵיכַל תֵּיכוּל: |
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(טז – יז) למה אמר מכל עץ הגן אכל תאכל שהוא למותר. ולמה אמר מעץ ממנו שהוא זר בלשון. ואיך אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות והלא חיה אח"כ:
(טז – יז) "ויצו, מכל עץ הגן אכל תאכל". פי' יש לך רשות לאכול, שכן נהג ה' ברוב אזהרות להקדים את ההיתר, ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת, שש שנים תזרע את ארצך ובשנה השביעית שבת שבתון, ר"ל שאין אזהרת השבת והשמטה דבר שלא תוכל לעמוד בו, שתוכל לעשות כל מעשיך בימי המעשה. וכן פה ר"ל הלא לא אסרתי עליך רק עץ אחד, וכמ"ש חז"ל בחולין שכל שאסרה תורה שרי לן כנגדו, ור"ל לא הזהרתיך רק על המותרות וטוב שאחריו רע שזה ענין עץ הדעת, אבל לא שתענה את גופך מכל מיני מאכל, ומ"ש ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכפל מ"ם היחוס מעץ ממנו והוא זרות בלשון כמ"ש בספרי התו"ה (צו סי' כ"ז), זה היה נסיון לאדם כי אדם טעה מלשון זה שבא להורות שרק ממנו לא תאכל ר"ל מן המחובר לאילן, אבל אם תתלוש האשה מפירותיו ותתן לו מותר לו לאכול, שכן על מ"ש (צו ז') והקריב ממנו אחד מכל קרבן דרש בתו"כ (שם סי' ק"ט) מן המחובר, וכן בכ"מ כמ"ש באילת השחר (כלל ר"י) וע"כ אמר האשה נתנה לי מן העץ, שהיה דעתו שע"ז לא נזהר, וזה היה הנסיון שלא היה לו לפרש פירושים בדבר ה' מסברתו, שע"ז נענש הנביא בבית אל שפירש לעצמו פירוש בנבואתו משקול דעתו כמ"ש בפי' מלכים (סי' י"ג) וכן שמעי בן גרא נתחייב מיתה על שפירש פירוש בשבועתו מסברתו כמ"ש (שם ס"ב). כי אין לנו להקל במצות ה' על פי פירוש שנפרש מסברתנו, שעכ"פ הי"ל להסתפק אם היה כן כוונת המצוה ולהחמיר בספקו, וזה היה נסיון אם יעמוד בעצמו עת יסיתהו יצרו שממציא לו דרך היתר להקל במצוה עפ"י סברתו, ומ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היינו שמן היום ההוא יתחייב לך המיתה כי מאז התגברו בו ציורים הרעים הקנאה והתאוה והכבוד וכל יצרי מעללי פשע, ומאז עמדה מלחמה בין הנשמה והגוף כי לא כמחשבותיו מחשבותיה, ומאז התמזגה בגוף בהרכבה מזגית ונכלאה בבית חומר במוסרות עד שלא תוכל להתפשט ממנו ולחזור אל רוחניותה עד יום המות, והחיים העולמים הם לה לצער ולרעה גדולה, וכן גם להגוף שציוריו הרעים שהתגברו בו מאז הם כאש עצור בעצמותיו, וגם הם יכלוהו מאז בדרך הטבע, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה את הבשר, וגם שמאז התחיל המות לפעול בו פעולתו שהאדם ימות בכל יום, כי הלחות השרשי יתמעט בכל יום וידכא וישוח, שזה פעולת המות שמתחיל מיום הולדו ויבא עד קצו ביום מיתתו, וע"ז אמר מות תמות מיתות הרבה כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגוע ויאבד, כמ"ש ויום המות מתחיל מיום הולדו, וגם שמת תיכף באותו יום מצד נשמתו, כי בטול השגתה ומהותה הרוחני הוא לה למיתה, שהחיים הבהמיים שתחיה בגויה אינם חיי האדם באשר הוא אדם, וכ"ש שאינם חיי הנשמה, וכמו שאמרו חז"ל שהרשעים בחייהם קרוים מתים:
וחז"ל דרשו מפסוק זה שבע מצות ב"נ. ויצו זו ע"ז. ה' ברכת ה'. אלהים דינים. על האדם רציחה. לאמר גלוי עריות. אכל תאכל ולא גזל, באמת אדם קודם החטא לא היה צריך לצוויים אלה. את מי יגזול. עם מי ינאף. רק ר"ל ששורש כל המצות תלוי בז' מצות ב"נ, כי כל המצות נכללים או במצות שבין אדם למקום או במצות שבין אדם לחבירו, מצות שבין אדם למקום כוללים. א] המורא והאהבה והעבודה, ב] שמירת חלול ה' ועבודת נכר. מצות שבין אדם לחבירו כוללים. א] נגד גופו. ב] נגד ממונו. ג] נגד אשתו בעניני אשות, והם רציחה גזל נאוף, וחוץ מזה הכוללים הקבוץ המדיני וזה דינים, לעשות משפט לשמור הקבוץ הנמוסי, והם השרשים לכל המצות אשר מהם הסתעפו אח"כ תרי"ג מצות לבני ישראל שהוסיף להם מצות יתרות כפי רוב הטובות שקבלו, אולם באדם הראשון נכלל כ"ז באזהרת עץ הדעת, שאם לא נצטיירו בו הציורים הרעים מטוב המדומה שאחריתו רע היה עוסק רק בשכל העיוני ולא היה בוגד באלהיו ולא היה חושב מחשבת און לעשות רע נגד רעהו, ואמרו חז"ל שלא נחשב במצות ב"נ רק שוא"ת אבל קום ועשה לא קחשיב, וזה רצוף בטבע הלשון שכל צווי שאחריו מלת על כשאינו בא על גוף שלישי (כמו ויצו עליו פרעה אנשים. וצונו על המצות) הוא תמיד מניעה בשוא"ת, ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, וכן כולם, וע"כ במה שלא אמר ויצו אותו מבואר שאינו בקום ועשה:
אלשיך
ועל דרך הפשט יאמר, בשום לב מה היה שלא מצינו לחוה אזהרה ונענשה על עוברה, אך יהיה כי מעת הוצרך לצוות את האדם, צוהו יזהיר את האשה משמו יתברך, וזהו יאמר "ויצו על האדם" על עצמו, וגם צוהו "לאמר" לאשה אשר יתן לו, כי מעתה עשאו שליח להזהירה וזהו אומרו "לאמר". ואומרו "מכל עץ כו' ומעץ" כו' פירשנו למעלה בס"ד:
עוד אפשר, כי הנה כתבנו שאילנות גן עדן הארץ, הם עץ החיים אור התורה שנשתלשל משורש התורה העליון, וכל יתר אילנות הם אורות יתר מצות כמדובר למעלה. ועץ הדעת טוב ורע הוא כח חצוני הדבק ומתאחז בקדושה, והנהנה מעבירה מוסיף כח ומצמיח האילן ההוא. ואמר לו הוא יתברך "מכל עץ הגן אכול", ובאכלך ותהנה ממנו בעולם הזה, תזכה שגם "תאכל" בעולם הבא אשר למעלה מהגן עדן הארץ הלזו. אך "ועץ" כו' גם שם תמות, שהוא "מות" בעולם הזה ת"מות" בעולם הבא:
או, אם תהנה מקדושת כל עץ הגן, כי תתבודד ותתענג בדשן תורה ומצות שהוא נמשך אל אכילה, ימשך לך כי תאכל תמיד ולא יפסיק ממך וזהו "אכל תאכל". אך אם תהנה מטוב ורע כי בכל מעשים טובים תעשה עבירה ותהנה מהרע, "מות תמות" שלא תוסיף לאכול עוד:
או בשום לב אל אומרו ממנו זה פעמים על עץ הדעת טוב ורע. אך יאמר "מכל עץ הגן אכל תאכל" בין מפרי או מעלהו או מבדיו, כי כל סעיפי התפשטות תורה ומצוה טובים לאדם:
(יז) אך "ומעץ הדעת כו' לא תאכל" מכל מה שממנו כי ביום אכלך ממנו כו', לומר כאשר האכילה היא ממנו כן המיתה היא ממנו, שאין העונש דבר בלתי נמשך מהעץ כי אם המיתה היא ממנו, כי ממנו הוא מה שמות תמות, כי תהיה הטומאה כרוכה בך עד תמיתך כנודע, כי כח הטומאה היא הדבקה בחוטא ועל כן המת מטמא:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ומצאתי שאמרו ז"ל (ש"ר פכ"ח) וז"ל א"ר תחליפא אמר הקב"ה אם נקדים לאנשים כמו שהקדמתי לאדם הראשון ואחר כך נצטוית חוה ועמדה וקלקלה וכו' ע"כ, דקדק לומר נצטוית ולא אמר צויתי לחוה לרמוז דברינו כי לאדם צוה לאמר לה:
עוד ירמוז בכפל אכול תאכל מות תמות, לומר כי המתנה נתונה לו ולכל הבאים ממנו שהם כל זרעו עד סוף כל הדורות לאכול מהגן ואם וגו' מות וגו' פי' מות הוא וימותו כל הבאים ממנו עמו, כמו שכן היה שנקנסה מיתה על כל הנבראים עד אשר תאבד זוהמא שנדבקה אז ובלע המות לנצח:
וטעם אומרו ויצו ה' אלהים ולא הספיק באומרו ויצו ה' או ויצו אלהים, כאן רמז רחמים ודין אם יטיב יקיפהו ברחמים ואם לא משפט למולו:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויצו ה' אלהים על האדם. תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכשוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מכשף, בן נח מוזהר עליו; "לא ימצא בך מעביר בנו" וגו' "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך", לא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים; אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן.
מנא הני מילי? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא: ויצו, אלו דינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. ה', זו ברכת השם, וכן הוא אומר: "ונוקב שם ה'". אלהים, זו עבודת אלילים, וכן הוא אומר: "לא יהיה לך אלהים אחרים". על האדם, זה שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שופך דם האדם". לאמר, זה גלוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו". מכל עץ הגן, ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו, זה עבודת אלילים. מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: "סרו מהר מן הדרך" וגו' [אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה], וחד אמר: "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו". איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה. מאן דאמר: "עשו", משעת עשיה; מאן דאמר: "כי הואיל הלך אחרי צו", עד דאזיל בתרה ופלח לה.
תנו רבנן: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: על הדם מן החי. מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה "בשר בנפשו דמו לא תאכלו", דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. כיוצא בו אתה אומר: "רק חזק לבלתי אכול הדם"; ורבנן? ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח, ולמה לי למיכתב בסיני? כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה.
רבי שמעון אומר: אף על הכשוף, דכתיב: "מכשפה לא תחיה", וכתיב: "כל שוכב עם בהמה" וגו'; כל שישנו בכלל "כל שוכב", ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים, דאמר קרא: "את חקותי תשמורו", חקים שחקקתי לך כבר.
"בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה, "ושמרתם מצותי" וגו', חקים שחקקתי לך כבר? התם "ושמרתם את חקותי", חקים דהשתא; הכא "את חקותי תשמרו", חקים דמעיקרא תשמורו.
ודינין בני נח אפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה; ז' שקבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין, דכתיב: "שם שם לו חק ומשפט"; שבת, וכיבוד אב ואם, דכתיב: "כאשר צוך ה' אלהיך", ואמר רב יהודה אמר רב: כאשר צוך במרה. אמר רב פפא: האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך, דתנא דבי מנשה, ז' מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, סירוס וכלאים. רבי יהודה אומר: אף על ברכת השם; ויש אומרים: אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה: ויצו ה' אלהים על האדם, אלהים אני ולא תקללני, אלהים אני ואל תמירני, אלהים אני יהי מוראי עליך? כמאן? כיש אומרים. ותנא דבי מנשה, אי לא דריש ויצו, הני מנא ליה? לעולם לא דריש, והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות, דכתיב: "ותשחת הארץ", ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה, דכתיב: "פן תשחיתון"; עריות, דכתיב: "כי השחית כל בשר". ואידך? בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים, דכתיב: "שופך דם האדם". ואידך? קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל, דכתיב: "כירק עשב נתתי לכם", ואמר ר' לוי: "כירק עשב", ולא כירק גינה. ואידך? ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי, דכתיב: "אך בשר בנפשו דמו". ואידך? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס, דכתיב: "שרצו בארץ ורבו בה"; ואידך? לברכה בעלמא. כלאים, דכתיב: "מהעוף למינהו"; ואידך? לצוותא בעלמא:
- פרשנות מודרנית:
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב טז.
|
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. |
| -- בראשית ב, טז |
ראו הציווי על חוה
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם
הציווי
הפיסוק של התנ"ך אינו מדויק ואינו מחייב.
אלוהים ציווה על האדם: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת" (ביאור:בראשית ב יז).
החלק הראשון של הצווי "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל" אינו ציווי אלא רשות. אין ספק שאלוהים לא פקד על אדם לאכול מכל עץ. לאדם היתה רשות לבחור מה לאכול, מתי וכמה.
הציווי מתחיל: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (ביאור:בראשית ב יז).
מלבי"ם על בראשית ב טז (טז – יז) "ויצו, מכל עץ הגן אכל תאכל". פי' יש לך רשות לאכול, שכן נהג ה' ברוב אזהרות להקדים את ההיתר, ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת, שש שנים תזרע את ארצך ובשנה השביעית שבת שבתון, ר"ל שאין אזהרת השבת והשמטה דבר שלא תוכל לעמוד בו, שתוכל לעשות כל מעשיך בימי המעשה. וכן פה ר"ל הלא לא אסרתי עליך רק עץ אחד.
הציווי מופיע ביחיד זכר. הציווי הוא רק לאדם בלבד. לאדם בשלב הזה לא היתה אישה או ילדים. הוא לא ידע שתהיה לו אישה. לא בטוח שהציווי כלל את האישה כאשר היא נוצרה.
אלוהים עשה שני עצים בתוך הגן - עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. לא נאמר שאלוהים הצביע על העץ וסימן אותו. כך אדם נשאר אם הספק מאיזה עץ אסור לאכול, ועדיף לא לאכול משניהם. אלוהים לא עשה חומה או הציב שומר, ניתן להבין שאלוהים רצה שאדם, בשלב מסוים, ירצה לאכול מהעץ, ואז הוא ישלח מהגן לעבוד לפרנסתו.
ועץ החיים?
אלוהים עשה גם את עץ החיים, ככתוב: "וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים ... וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" (ביאור:בראשית ב ט). לאלוהים היה חשוב שאדם לא יאכל מעץ החיים ככתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם" (ביאור:בראשית ג כב). אלוהים לא הצביע על עץ הדעת, כך שאדם לא ידע מי משני העצים בתוך הגן הוא העץ האסור, ולכן הוא החליט לא לאכול משניהם. אלוהים הסתיר את חשיבות העץ ולא אסר על אדם לאכול ממנו, ובמידה ואדם יתחיל לחשוב על העץ בתוך הגן, אלוהים יכול למנוע ממנו ברגע האחרון כפי שקרה בעקדת יצחק.
אלוהים הודיע לאדם את האיסור לאכול מעץ הדעת. אפשרי שהאיסור יגרום לאדם לרצון לחקור, ללמוד, לרצות לקבל את הדעת. אילם כפי שאנו רואים, אדם היה צייטן ותמים, ועד שאשתו לא לקחה מהעץ הוא בכלל לא התעניין בעצים בתוך הגן. הוא חי לו בשמחה בגן, ונהנה המכל הפירות. לא היו לו שאיפות לדעת, או אפילו לקיים יחסי מין עם האישה הן היא לא נכנסה להריון עד הגרוש.
והאישה?
האישה עוד לא נוצרה.
אלוהים הביא חיות לאדם, ואדם פיתח שפה ושמות. לבטח זה לקח זמן רב, ורק אחרי זה אלוהים החליט לעשות אישה מהצלע של אדם. לקח זמן עד שהיא גדלה ולמדה את השפה שלו.
לא נאמר שאלוהים חזר על הציווי הזה לאדם או לאשתו לאחר שהוא הביא את האישה לאדם. לפי המשך הסיפור רואים שהאישה אומרת דבר דומה אבל משובש של פקודת אלוהים. השינויים מראים שאדם אמר לה משהו, וזה מה שהיא הבינה. האישה אמרה לנחש: "מִפְּרִי עֵץ הַגָּן, נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ, פֶּן תְּמֻתוּן"(ביאור:בראשית ג ג). לא בטוח שהאישה ידעה שהעץ בתוך הגן הוא עץ שמעניק את "הדעת טוב ורע"; היא התרכזה בפרי, כאשר אלוהים אמר לא לאכול מהעץ וכל חלק ממנו; היא הוסיפה את האיסור לגעת כאילו שהעץ הוא עץ רעל; והיא אמרה 'שייתכן' שהיא תמות ולא כדברי אלוהים 'שבטוח' שהיא תמות.
מכיוון שאלוהים לא אסר על האישה לאכול, ואדם העביר לה ציווי משובש, ואלוהים לא רצה להתחיל בבריאת האדם מחדש, אלוהים החליט שהם עברו את הנסיון ומתאימים לצאת מהגן ולדאוג לעצמם כאנשים בוגרים.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • Sefaria • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "בראשית ב טז"
קטגוריה זו מכילה את 17 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 17 דפים.