פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ויכלו השמים - לפעולת שלשום, כלומר וכבר כולו השמים וגו'.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ויכל אלהים ביום השביעי - אלולי המקרא שלפניו הייתי אומר שויכל לפעולת שלשום, ופירוש הדברים וכבר כלה אלהים מלאכתו כשבא היום השביעי, אבל כשאמר לפני מזה ויכלו השמים והארץ אין לומר כן. והשבעים תרגמו כאלו כתוב ביום הששי, ואמרו בתלמוד (מגלה ט' ע"א) שזה אחד מן הדברים ששנו לתלמי המלך. ואנחנו מה נאמר? רבי ישמעאל ברבי יוסי בשם אביו אומר כזה שמכה בקורנוס על גבי הסדין, הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך. ורבי שמעון בן יוחאי אומר בשר ודם שאינו יודע עתותיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, אבל הקדוש ברוך הוא שיודע עתותיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה. ושניהם באו בערמה ולא אמרו כלום. וגניבא אליו דבר יגנוב, והוא דבר אמת. גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה, ומה היתה חסרה, כלה שתכנס לחופה, כך מה היה עולם חסר, שבת (בראשית רבה פרשה י'). ועל פי הדברים האלה אין ויכל שאמר כאן גמר מלאכהכי אם מלואים מצד המוסר והדרך הישרה (Vervollkommnung ethische), ושיעור הכתובים ויכל וישבת ויברך ויקדש כלה או גמר ומלא מלאכתו בשבתו ביום השביעי ובברכו וקדשו אותו. וכן דרך המקראות לדבר, לפי שהעברי יבחר במאמרים קצרים עומדים בפני עצמם זה אצל זה ממאר ארוך כשלשלת גדולה שטבעותיה תקועות אשה באחותה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • לעשות - אין במפרשים כלם יודע פירושו, מפני שלא הבינו שמושה של למ"ד עם שם הפעל או המקור ונעלם מהם הדבר הזה, משום שהמפרשים כלם יש להם בלשונותם מלה קטנה והוא להם אות שם הפעל. הגרמני יש לו zu, האנגלי to, והפרנקי de וגם á. (העמים הסלבים אין להם בלשונותם מלה כזו, אבל אין בהם מפרשים כתבי הקדש). ועל כן דמו המפרשים שגם למ"ד המשמשת בלשון המקרא עם שם הפעל כמלת שם הפעל בלשונותם. ולא זאת בלבד אלא שהמפרשים לא הבינו שמושה של למ"ד כל עיקר. (במפרשי הגויים אני מדבר ולא במפרשינו אנחנו, כי מה למפרשינו ולשמושה של אות אחת שאין הלכות גדולות תלויות בה?) ובאשר ביאורים רבים בספר הזה תלויים בידיעת כחה של למ"ד זו, הנה פה מקום אתי לגלות על שרשה ולבאר משמרת עבודתה באר היטב.

חכמי הלשון כלם אומרים שלמ"ד קיצורה של "אֶל", ולא כן הדבר. הלא תראה שלמד כח פעל לה, שלפיכך יהיה "מזמור לדוד" מאמר שלם, מה שאין כן באֶל, שלא תעשה שני שמות ואין עמהם כי אם אֶל מאמר שלם. ואל תשיבני ממה שנאמר אליכם המצוה (מלאכי ב' א'), מפני שאין כיוצא בו בכל המקרא, ועוד שמצוה כח פעל לה. ועתה אלו היה אֶל מקורו של למ"ד, הלא דיו לבן להיות כאביו, ולא היה כחו של למ"ד יפה מכח אל שממנו נחצב. ולפי דעתי למ"ד קיצורה של לו, שעקרה לשון מסע ממקום אל מקום...

[חסר]

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • אלה תולדות השמים וגו' - זו מגלה אחרת בבריאת שמים וארץ, ומפרטי דבריה חסרון הגשם לחסרון עבודת אדמה מבלי עובד.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • וכל שיח השדה וגו' - מלשון הכתוב הזה משמע שעברו ימים רבים מיום שנעקרו תהו ובהו מן העולם עד שנברא האדם, וגם משמע שלא נבראו הבהמה והחיה והרמש עד שנברא האדם, כי אם כן, מהו והאדם אין, והלא היה צריך במטר בשביל מאכל כל נפש חיה?

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ואד יעלה וגו' - כל הדברים מפסוק ד' ועד כאן לא נאמרו כי אם בשביל הדבר הזה. והדבר הזה נזכר בשביל יצירת האדם, כמו שתראה בסמוך. ומן הכתוב הזה משמע שכבר היתה הארץ יבשה ממש, ולא היה לה ריח מים.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • וייצר - אחר שעלה אד מן הארץ והשקה את כל פני האדמה והכשירה ליצירת האדם בעשות אפרה כעין חמר, צר ה' צורת אדם של עפר מן האדמה, כמו שעושים החרשים, ובאפי הצורה ההיא נפח נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה.


  • עפר מן האדמה - עפר מקומו המקום השני כמלמד על חמרו של הפעול, וכיוצא בו ויעש את האפוד זהב (שמות ל"ט ב'). ולעולם לא תבוא "את" עם המלמד על החמר, כי לא תבא את כאות המקום השני כי אם כשהוא מקום הפעול. (את als Zeichen des Accusativs bezeichnet ausschliesslich den Objectsaccusativ) ובאמרו ויבנה את האבנים מזבח (מ"א י"ח ל"ב) נעשה החמר פעול, והפעול צורה.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ועץ החיים - אמרו חכמי הלשון שחיים זה רבויי של חי, ולא כן הדבר. כי חי דבר שיש בו רוח חיים, ורבויו מורה על הפך המתים ולא על הפך המות. והאמת שחיים זה רבויה של חיה. ובדברי שיר כבר נכנסה חיה עצמה תחת חיים שהוא הפך המות. ראה תהלים קמ"ג ג'; איוב ל"ג י"ח וכ"ב ח'. וחוץ לדברי שיר לא תשמש חיה לשון זה כי אם בדבור אחד. ראה מה שכתבתי בביאור כעת חיה (למטה י"ח י"ט). ובא חיים זה רבוי כמו שבאה כל אחת מעתות החיים והן בתולים, עלומים, נעורים וזקונים. ורבוי חיה שהיא הפך המות כרבוי הזכרים לחלק בינו ובין חיות השדה. ועוד טעם אחר לרבוי זה. כי כשתרבה הנקבה רבוי רבוי הזכרים יהיה רבויה דרך כלל (collectiv), ולא יושנה על עצמיו הפרטים, כאשר תעשינה הדבורים והצפרדעים, וכמוהן החטים והשעורים.


  • ועץ הדעת טוב ורע - באה הדעת בה"א הידיעה כדין שם דבר, ואף על פי כן כחה כח פעל, וטוב ורע הפעול שלה. וכיוצא בו היא הדעת אותי (ירמיה כ"ב ט"ז). והוא משפט זר בלשון המקרא. והרוצה לעמוד על דעת טוב ורע יזכור ימיו הראשונים עד מקום שכח זכרונו מגיע, ומשם ישוב ויבדוק בדרכיו עד דרך גבר בעלמה. והדעת הזאת מדובר בה בכתבי הקדש חוץ מכאן שתי פעמים (דברים א' ל"ט וש"ב י"ט לו). משם תראה שהילד הקטן והאיש הזקן מאד שניהם אין להם הדעת הזאת, ומן הסתם הוא הדין לילדה הקטנה ולאשה הזקנה מאד. ואם כן, דעת טוב ורע היא דעת עצמו (ועצמו שאמרתי כאמרם המקשה עצמו לדעת) כלומר שידע האדם בעצמו ויבחין בין זכר לנקבה (komint zum geschlichtlichen Be wusstsein und wird davon afficirt), מה שין כן בילד קטן ובזקן שהוא כאלו עבר ובטל. ודע שבדבור הזה אין טוב ורע כמשמעם, והם נאמרו כשתי קצוות והכונה למה שביניהן, כלומר הכל. וכן דרך המקראות לדבר. וכיוצא בו בשלילה מטוב עד רע (למטה ל"א כ"ד), שפירושו לא מאומה או כלום. וכמוהו קטן וגדול שהם גם כן שתי קצוות והכוונה לכל מה שביניהן, כמו לא תלחמו את קטן ואת גדול (מ"א כ"ב ל"א), שפירושו לא תלחמו כל איש. ועל פי הדברים האלה דעת טוב ורע היא דעת הכל. והמשכיל יבין. וראה מה שכתב אבן עזרא בפירושו למטה ג' ו'.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • הוא פרת - לא פירש פרת כמו שפירש שלושת רעיו, לפי שבימי המגלה הזאת כבר היה פרת נודע לעברים, שכן נקרא בתורה פרת הנהר סתם מרוב פרסומו (שמות כ"ג ל"א, ובמדבר כ"ב ה'), ולפיכך לא היו צריכים לפירושו. ואלו היו הימים ימי משה או ימים כימיו, היה להם פרת שלא ראהו מעולם ולא שמעו את שמעו ככל אחיו שבכתוב לחסרון הידיעה.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • וינחהו - ראיתי להזכיר במקום הזה שהקדושה היתירה שהקדישו את התורה מיתר כתבי הקדש היא שעמדה לה להמלט משגיאות שלא נמלטו המה, מפני שהיו הוגים ויגעים בה בשקידה יתירה ומשתדלים לקראות דבריה כעקרם. כי הנה כתוב כאן וינחהו חסר ובעלי המסורה קראוהו כדין. ובנביאים ובכתובים טעו בארבעה חסרין ששרשם נוח ונהפך להם לנחה. ואלה הם: וַיַּנְחם את פני מלך מואב (ש"א כ"ב ד'), וַיַּנְחם בערי הרכב (מ"א י' כ"ו), וַיַּנְחם בחלח (מ"ב י"ח י"א), ושוטח לגוים וַיַּנְחם (איוב י"ב כ"ג). וכלם דינם וַיַּנִּחם, כי שרשם נוח כמו שפירשתי במקומותיהם, ולא נחה.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ויצו ה' אלהים על האדם - כשהצווי שלא לעשות משמש הפעל עם על.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ומעץ הדעת - באה מן עם השם ועם הכנוי השב אליו גם יחד, שכן דרך המקראות לדבר. וכיוצא בו בכתבי הקדש הרבה מאד.


  • מות תמות - תהיה זקוק למיתה. וקרא הכתוב לזיקת מיתה מיתה עצמה, בשביל שבן תמותה חייו ימים שכלם מיתה, והוא כאלו הלוך ילך ומת עד שאיננו. ולא בא הכתוב לומר שבאה לאדם שיקת מיתה מחמת עץ הדעת, לפי שמעולם לא המיתה שום דעת את בעליה. ועוד שהמות חוק הטבע, וכל הווה עתיד שלא להיות כדי שיקום אחר תחתיו, ואין לומר שהעברים הראשונים לא היו יודעים הדבר הזה הגלוי לכל בן דעת; אלא שדעתה של זיקת מיתה באה עם דעת טוב ורע יחדו. לפי שכשיבא האדם לידי דעת עצמו, וירגיש בעצמו, ויתחיל להבחין בין זכר לנקבה, הוא מתחיל לדעת ולהבין שהוא זקוק למיתה. והדבר ידוע שהזקן שלא ירגיש עוד בעצמו הווא כאלו עבר ובטל, אף על פי שהוא מדבר הרבה על יום מותו, לא יירא מבואו יראת "היודע טוב ורע".

והנה על פי הפירוש המקובל תכליתה של הגדת עץ הדעת בתורה לפרש איך נגזרה מיתה על האדם. ועל פי דברי יש לחקור ולדרוש על מצוה זו שנתן ה' לאדם הראשון, מה תכליתה ולמה בחר ה' בה ולא בזולותה.

ודע שלענין טיבם של בני האדם לדורותם אין דעת הראשונים מסכימה עם המ שנודע לבאים אחריהם מדברי הימים לתבל ויושביה ידיעה שלמה וברורה. כי אנחנו ידענו היום שברבות הימים והאדם ירב בארץ ירבו בקרבו גם החטאים והפושעים, כמו שירבו המתים ברבות החיים; ואולם המין כלו, כאשר יזקין בארץ שרשו, כן הלוך ילך וטוב על פי חוק מחוקי הטבע. ולא כן דעת הראשונים. היונים והרומיים הקדמונים היו אומרים שהאדם ראה עולמות הרבה, ואחרון אחרון לעולמותיו גרוע, וקראו לעולמו הראשון ימי זהב, ולשני ימי כסף, ולשלישי ימי נחשת וגו'. וממה שאמרו חכמי התלמוד על עצמם אם הראשונים כמלאכי השרת אנו כבני אדם נראה שגם דעת העברים בדבר הזה דעת כל הגוים בימי קדם, כי דעה כדעה זו ירושה לעם מאבותיו, ולא תולד פעם אחת.

ועתה תכלית המצוה שצוה ה' את האדם הראשון ללמדך שיצא האדם טוב ושלם מתחת ידי יוצרו, וקלקולו בא לא ממקום אחר. וסרח אדם הראשון סרחונו בחמדת נשים, לפי שתאוה זו גברת כל התאות, וכבר יכשל בה הצדיק והירא אלהים מהכשל בכל דבר אחר. תדע שכן, שהרי אמרו בתלמוד אין אפיטרופוס לעריות, וקראו לגלוי עריות בלא שם לווי, בשביל שהיא העברה ששגור בה האדם מפני שיצרה מתגבר עליו.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • עזר כנגדו - הוציא הכתוב את האשה בלשון הזה, ולא יעשה כן בכל המקרא חוץ ממעשה בראשית, מפני שעדיין לא אכל אדם מעץ הדעת, והיה כילד קטן לחמדת נשים כמו שפירשתי, וכל צרכו לאשה שתעזור לו ותעשה לו מלאכת נשים.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • לראות מה יקרא לו - פירוש המפרשים ידוע, והוא הבל ודברי רוח, כי אמרתי לראיה מה זו עושה, ומה תכליתה? הלא סוף הדבר מוכיח על תחלתו שלא רצה ה' לשנות שם מן השמות שיקרא האדם, כמו שנאמר אחריו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ומי פתי יאמין שכוון האדם בשמות כל החיים לדעת הבורא? ועתה אם תרצה לעמוד על פירוש המקרא הזה זכור שלא קרא האדם שמות כי אם לבעלי החיים, ולא לכל דבר שאין בו רוח חיים. וזה טעם הדבר. האדם ידע מעצמו שמפני שהוא נפש חיה היה יתרון מכל דבר שאין בו רוח חיים, אבל לא היה יודע ערכו אצל יתר בעלי החיים ידיעה ברורה. ולפיכך הביא ה' אל האדם כל החיה שיקרא להן שמות, ועל ידי כן ידע האדם שהוא המשובח והמעולה שבכל בעלי החיים. כי הקורא השם לו יתרון בדעת ותבונה וגדולה מבעל השם, וכמו שנאמר לבועז וקרא שם בבית לחם (רות ד' י"א), שפירושו היה אתה בגדול והנכבד בבית לחם. ותבין את הדבר הזהעל בריו בזכרך שבכתבי הקדש השמות נאים לבעליהם ומלמדים על מעשיהם ודרכיהם. ועל פי הדברין האלה גזרת המאמר שאנחנו בו (die Construction des Satzes) בכגזרת "יבואו אליך להחיות" (למטה ו' כ'), ואם כן, לראות שב אל האדם, והוא הפועל. וה' הביא את כל חית השדה ואת כל עוף השמים אל האדם, כדי שיראם הוא וידע מה יקרא להם, כי איך יקרא האדם לבריות שמות נאים להן ולדרכיהן והוא לא ראה אותן ולא ידע מה טיבן?


  • וכל אשר יקרא לו וגו' - עיין רש"י שביאר את המקרא הזה באר היטב.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ולאדם לא מצא וגו' - למ"ד של ולאדם למפרש את הסתום, ופירוש הכתוב ועל דבר האדם, הוא (האדם) לא מצא במה שראה מן הבריות עזר כנגדו (was den Menschen anbetrifft, so fand er, das heisst, der Mensch, keine Gehilfin, u. s. w.). תדע שאמר האדם אחר כן זאת הפעם עצם מעצמי, ומשמע מזה שכבר היה האדם בודק בבריות אשר לפניו לראות אולי ימצא בהן עזר כנגדו. ובתלמוד הוציאו שם רע על הבדיקה הזאת ואמרו בא אדם כל כל בהמה וחיה (יבמות ס"ג ע"א), ואולי יסלח להם המרבה לסלוח, והאדם איך יקרא דבריהם וימחול על כבודו שהפשיטו מעליו?

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • זאת - בריה זאת, וכן לזאת. ולקחה זאת יוכיח. ותיבת הפעם בעצמה משמעה הפעם הזאת, מכח ה"א הדעת שבה. וכמוה היום שהוא כמו היום הזה, והשנה שהוא השנה הזאת, כמו שנאמר השנה אתה מת (ירמיה כ"ח ט"ז). וראה דברי בציון שבגליון שמות י"ב ה'.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • על כן יעזב איש וגו' - דברי הכתוב בשם עצמו, וזהו שאמר רש"י רוח הקודש אומרת כן.
  • והיו לבשר אחד - אמר: רש"י "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". ואם כדבריו, שלולדות כיוון הכתוב, סופו סותר תחלתו, כי איך יעזבו הולדות את אבותיהם מפני שבהם היו אבותיהם לבשר אחד?
והאמת שזהו פירוש הדברים, שהאיש ואשתו אחד הם לטובה ולרעה, זו שמחה בשמחת זה, וכשזו כואבת זה בשרו עליו יכאב. והדברים לימים אחרונים מאוד, כשהשביחה תרבות בישראל שבח רב, כי העברים הראשונים לא ידעו אישות כאישות זו, ולהם לא גברה דבקות האשה על דבקות אבות. תדע שכן, שהרי שמשון אומר לאשתו "הנה לאבי ולאמי לא הגדתי ולך אגיד" (שופטים י"ד ט"ז), ועל פי הכתוב הזה הדברים ההם קל וחומר של שטות.
ודע, שאין אישות כאישות האמורה בכתוב הזה מצויה אלא כשאין לאיש כי אשה אחת, לפי שלא יהיה האיש וכל נשיו, שהן צרות זו לזו, לבשר אחד, עד שיקרע כדג; ואם כן, דעת המגילה הזאת שטוב לאדם לקחת רק אשה אחת. וגם נשקפה לי דעת זאת ממה שנאמר כאן, שחוה נבנית מאחת מצלעותיו של האדם, שלא כמגילה הראשונה שנאמר בה "זכר ונקבה בראם" (למעלה א' כ"ז), והדבר הזה מלמד שהנושא אשה כאלו נותן בה צלע מצלעותיו, ולפיכך ידאג האדם לצלעותיו, ולא יקח כי אם אשה אחת. ומפני שדעת זו לא היו העברים הראשונים כדי לה, אמרתי שהדברים לימים אחרונים.

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

  • ולא יתבוששו - והטעם כמו שפירשתי, שעדיין לא היו יודעים טוב ורע, והיו כתינוקות שלא ידעו בשת זה מזו וזו מזה. ולדבר הזה כוונו הראשונים כאמרם לא נתן בו יצר הרע עד שאכל מעץ הדעת.