פתיחת התפריט הראשי

מ"ג בראשית ב טז

מקראות גדולות בראשית


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצו יהוה אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְצַו֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּפַקֵּיד יְיָ אֱלֹהִים עַל אָדָם לְמֵימַר מִכֹּל אִילָן גִּינְּתָא מֵיכָל תֵּיכוֹל׃
ירושלמי (יונתן):
וּפַקֵיד יְיָ אֱלהִים עַל אָדָם לְמֵימָר מִכּל אִילַן גִינוּנִיתָא מֵיכַל תֵּיכוּל:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצו — מלת צווי עם על, מצות לא תעשה; וכן: "על העבים אצוה" (ישעיהו ה ו). אף על פי שהתרתי לך פרי עץ הגן, לא תאכל מפרי עץ הדעת:

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה מצות עשה מכל הגן אכל תאכל מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.


וע"ד המדרש נצטווה בכאן בשבע מצות והם שבע מצות שאמרו עליהם רז"ל בכמה מקומות שבע מצות בני נח שנצטוו. ואלו הן, ע"ז, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי, ויצו, זו ע"ג דכתיב (הושע ה יא) כי הואיל הלך אחרי צו. ה' זו ברכת ה' דכתיב (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת אלהים. אלו הדינין שנאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל. על האדם, זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם אדם וגו', לאמר אלו עריות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, מכל עץ הגן אכל תאכל, זה הגזל, כלומר מדבר פלוני ולא מאחר. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זה אבר מן החי, כלומר מדבר פלוני לא תאכל מקצתו הרי לך שבע מצות של בני נח רמוזות בכאן.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(טז – יז)    למה אמר מכל עץ הגן אכל תאכל שהוא למותר. ולמה אמר מעץ ממנו שהוא זר בלשון. ואיך אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות והלא חיה אח"כ:

(טז – יז) "ויצו, מכל עץ הגן אכל תאכל". פי' יש לך רשות לאכול, שכן נהג ה' ברוב אזהרות להקדים את ההיתר, ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת, שש שנים תזרע את ארצך ובשנה השביעית שבת שבתון, ר"ל שאין אזהרת השבת והשמטה דבר שלא תוכל לעמוד בו, שתוכל לעשות כל מעשיך בימי המעשה. וכן פה ר"ל הלא לא אסרתי עליך רק עץ אחד, וכמ"ש חז"ל בחולין שכל שאסרה תורה שרי לן כנגדו, ור"ל לא הזהרתיך רק על המותרות וטוב שאחריו רע שזה ענין עץ הדעת, אבל לא שתענה את גופך מכל מיני מאכל, ומ"ש ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכפל מ"ם היחוס מעץ ממנו והוא זרות בלשון כמ"ש בספרי התו"ה (צו סי' כ"ז), זה היה נסיון לאדם כי אדם טעה מלשון זה שבא להורות שרק ממנו לא תאכל ר"ל מן המחובר לאילן, אבל אם תתלוש האשה מפירותיו ותתן לו מותר לו לאכול, שכן על מ"ש (צו ז') והקריב ממנו אחד מכל קרבן דרש בתו"כ (שם סי' ק"ט) מן המחובר, וכן בכ"מ כמ"ש באילת השחר (כלל ר"י) וע"כ אמר האשה נתנה לי מן העץ, שהיה דעתו שע"ז לא נזהר, וזה היה הנסיון שלא היה לו לפרש פירושים בדבר ה' מסברתו, שע"ז נענש הנביא בבית אל שפירש לעצמו פירוש בנבואתו משקול דעתו כמ"ש בפי' מלכים (סי' י"ג) וכן שמעי בן גרא נתחייב מיתה על שפירש פירוש בשבועתו מסברתו כמ"ש (שם ס"ב). כי אין לנו להקל במצות ה' על פי פירוש שנפרש מסברתנו, שעכ"פ הי"ל להסתפק אם היה כן כוונת המצוה ולהחמיר בספקו, וזה היה נסיון אם יעמוד בעצמו עת יסיתהו יצרו שממציא לו דרך היתר להקל במצוה עפ"י סברתו, ומ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היינו שמן היום ההוא יתחייב לך המיתה כי מאז התגברו בו ציורים הרעים הקנאה והתאוה והכבוד וכל יצרי מעללי פשע, ומאז עמדה מלחמה בין הנשמה והגוף כי לא כמחשבותיו מחשבותיה, ומאז התמזגה בגוף בהרכבה מזגית ונכלאה בבית חומר במוסרות עד שלא תוכל להתפשט ממנו ולחזור אל רוחניותה עד יום המות, והחיים העולמים הם לה לצער ולרעה גדולה, וכן גם להגוף שציוריו הרעים שהתגברו בו מאז הם כאש עצור בעצמותיו, וגם הם יכלוהו מאז בדרך הטבע, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה את הבשר, וגם שמאז התחיל המות לפעול בו פעולתו שהאדם ימות בכל יום, כי הלחות השרשי יתמעט בכל יום וידכא וישוח, שזה פעולת המות שמתחיל מיום הולדו ויבא עד קצו ביום מיתתו, וע"ז אמר מות תמות מיתות הרבה כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגוע ויאבד, כמ"ש ויום המות מתחיל מיום הולדו, וגם שמת תיכף באותו יום מצד נשמתו, כי בטול השגתה ומהותה הרוחני הוא לה למיתה, שהחיים הבהמיים שתחיה בגויה אינם חיי האדם באשר הוא אדם, וכ"ש שאינם חיי הנשמה, וכמו שאמרו חז"ל שהרשעים בחייהם קרוים מתים:

וחז"ל דרשו מפסוק זה שבע מצות ב"נ. ויצו זו ע"ז. ה' ברכת ה'. אלהים דינים. על האדם רציחה. לאמר גלוי עריות. אכל תאכל ולא גזל, באמת אדם קודם החטא לא היה צריך לצוויים אלה. את מי יגזול. עם מי ינאף. רק ר"ל ששורש כל המצות תלוי בז' מצות ב"נ, כי כל המצות נכללים או במצות שבין אדם למקום או במצות שבין אדם לחבירו, מצות שבין אדם למקום כוללים. א] המורא והאהבה והעבודה, ב] שמירת חלול ה' ועבודת נכר. מצות שבין אדם לחבירו כוללים. א] נגד גופו. ב] נגד ממונו. ג] נגד אשתו בעניני אשות, והם רציחה גזל נאוף, וחוץ מזה הכוללים הקבוץ המדיני וזה דינים, לעשות משפט לשמור הקבוץ הנמוסי, והם השרשים לכל המצות אשר מהם הסתעפו אח"כ תרי"ג מצות לבני ישראל שהוסיף להם מצות יתרות כפי רוב הטובות שקבלו, אולם באדם הראשון נכלל כ"ז באזהרת עץ הדעת, שאם לא נצטיירו בו הציורים הרעים מטוב המדומה שאחריתו רע היה עוסק רק בשכל העיוני ולא היה בוגד באלהיו ולא היה חושב מחשבת און לעשות רע נגד רעהו, ואמרו חז"ל שלא נחשב במצות ב"נ רק שוא"ת אבל קום ועשה לא קחשיב, וזה רצוף בטבע הלשון שכל צווי שאחריו מלת על כשאינו בא על גוף שלישי (כמו ויצו עליו פרעה אנשים. וצונו על המצות) הוא תמיד מניעה בשוא"ת, ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, וכן כולם, וע"כ במה שלא אמר ויצו אותו מבואר שאינו בקום ועשה:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצו ה' אלהים על האדם. תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכשוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מכשף, בן נח מוזהר עליו; "לא ימצא בך מעביר בנו" וגו' "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך", לא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים; אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן.

מנא הני מילי? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא: ויצו, אלו דינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. ה', זו ברכת השם, וכן הוא אומר: "ונוקב שם ה'". אלהים, זו עבודת אלילים, וכן הוא אומר: "לא יהיה לך אלהים אחרים". על האדם, זה שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שופך דם האדם". לאמר, זה גלוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו". מכל עץ הגן, ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו, זה עבודת אלילים. מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: "סרו מהר מן הדרך" וגו' [אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה], וחד אמר: "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו". איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה. מאן דאמר: "עשו", משעת עשיה; מאן דאמר: "כי הואיל הלך אחרי צו", עד דאזיל בתרה ופלח לה.

תנו רבנן: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: על הדם מן החי. מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה "בשר בנפשו דמו לא תאכלו", דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. כיוצא בו אתה אומר: "רק חזק לבלתי אכול הדם"; ורבנן? ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח, ולמה לי למיכתב בסיני? כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה.

רבי שמעון אומר: אף על הכשוף, דכתיב: "מכשפה לא תחיה", וכתיב: "כל שוכב עם בהמה" וגו'; כל שישנו בכלל "כל שוכב", ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים, דאמר קרא: "את חקותי תשמורו", חקים שחקקתי לך כבר.

"בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה, "ושמרתם מצותי" וגו', חקים שחקקתי לך כבר? התם "ושמרתם את חקותי", חקים דהשתא; הכא "את חקותי תשמרו", חקים דמעיקרא תשמורו.

ודינין בני נח אפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה; ז' שקבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין, דכתיב: "שם שם לו חק ומשפט"; שבת, וכיבוד אב ואם, דכתיב: "כאשר צוך ה' אלהיך", ואמר רב יהודה אמר רב: כאשר צוך במרה. אמר רב פפא: האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך, דתנא דבי מנשה, ז' מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, סירוס וכלאים. רבי יהודה אומר: אף על ברכת השם; ויש אומרים: אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה: ויצו ה' אלהים על האדם, אלהים אני ולא תקללני, אלהים אני ואל תמירני, אלהים אני יהי מוראי עליך? כמאן? כיש אומרים. ותנא דבי מנשה, אי לא דריש ויצו, הני מנא ליה? לעולם לא דריש, והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות, דכתיב: "ותשחת הארץ", ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה, דכתיב: "פן תשחיתון"; עריות, דכתיב: "כי השחית כל בשר". ואידך? בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים, דכתיב: "שופך דם האדם". ואידך? קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל, דכתיב: "כירק עשב נתתי לכם", ואמר ר' לוי: "כירק עשב", ולא כירק גינה. ואידך? ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי, דכתיב: "אך בשר בנפשו דמו". ואידך? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס, דכתיב: "שרצו בארץ ורבו בה"; ואידך? לברכה בעלמא. כלאים, דכתיב: "מהעוף למינהו"; ואידך? לצוותא בעלמא:

<< · מ"ג בראשית · ב · טז · >>