פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויכלו השמים והארץ וכל צבאם". סמך ויכלו ליום הששי לרמוז השם המיוחד בר"ת וכדי להורות שאע"פ שבכל מעשה בראשית לא הזכירו, הוא העושה הכל והוא המתחיל והגומר, ומה שלא הזכיר בפסוק ראשון וכל צבאם לפי ששם הזכיר האתין שהם ריבוי לכל הצבאות אבל בכאן שלא הזכיר את הוצרך לומר וכל צבאם, ומלת צבאם כוללת המלאכים כענין שכתוב (מלכים א, כב): "וכל צבא השמים וגו'", ואמר הכתוב (ישעיה כד, כא): "יפקד ה' על צבא המרום במרום", ואחר כך על מלכי האדמה באדמה, שאין אומה נופלת עד שתפול שרה תחלה, וכוללת הנפשות ג"כ ולא נזכר בהן בריאה בכל מעשה בראשית לא במלאכים ולא בנפשות, ומה שאמר וכל צבאם בלשון יחיד ולא צבאותם, להורות כי השמים והארץ כלן כחות מיוחדים ונקשרים זה עם זה, שהרי כל המציאות ג' חלקים עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם השפל, עולם המלאכים הם נפש לגלגלים, והגלגלים פועלים בשפלים וא"כ הכל נקשר ומיוחד זה בזה, ופסוק מלא מעיד על זה הוא שכתוב (הושע ב, כג): "אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ".

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויכל אלהים ביום השביעי". ע"ד הפשט אין הכונה בכתוב זה שהש"י כלה מלאכתו ביום השביעי ממש שא"כ יש במשמעות הלשון הזה שבמקצת היום ביום השביעי עשה מלאכה אבל הכונה בפסוק כי מיד שבא יום השביעי כבר כלה כל מלאכתו, ודומה לזה (שמות יב, טו): "אך ביום הראשון תשביתו שאור", שאין הכונה לבער החמץ ביום ראשון של פסח, אבל הכונה בו כשיגיע יום א' של פסח כבר יהיה החמץ מושבת מבתיכם.

וע"ד המדרש ויכל אלהים ביום השביעי רש"א בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקדש, אבל הקב"ה שהוא יודע עתיו ורגעיו אינו צריך להוסיף מחול על הקדש ונכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו בו ביום כלה.


וע"ד הקבלה ויכל אלהים ביום השביעי רמז לך כי כל המלאכות תכלינה באלף שביעי, והוא מה שאמרו ז"ל וחד חריב, וישבות ביום השביעי לשון שביתה נופל על מי ששובת היום ועתיד לחזור למלאכתו מחר, ובכאן רמז שתחזור המלאכה אחר האלף השביעי, ולכן סיימה פרשה זו של יום שביעי במלת לעשות לרמוז על מעשה אחר יום השביעי, והבן זה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויברך אלהים את יום השביעי." רש"י ז"ל פירש ברכו במן וקדשו במן ע"כ, וכבוד הרב במקומו מונח איננו נכון שירמוז לעתיד, אבל הנכון לפרש שברכו בחדוש שהיה בו ביום והיא ברכת האורה כי היום והלילה של יום השביעי שוים באורה וזאת היא הברכה ותוספת הטובה, וע"כ לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובוקר כמו בשאר הימים כי זמנו כלו בקר אין בו ערב כלל, ואמר ויקדש אותו כלומר להבדילו משאר הימים כי הנבדל מעסקי העולם קדוש יאמר לו, וכן ישראל הנבדלים מן העמים נקראו גוי קדוש וכתיב (ויקרא יט) קדושים תהיו.


וע"ד הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע"כ אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן ויקדש אותו כי ימשוך מן הקדש והבן זה.


"אשר ברא אלהים לעשות". מלאכה שהיתה ראויה לעשותה בשבת כפל ועשה בששי, והרמב"ן ז"ל פירש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששה ימים, והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה, מן הבריאה שברא ביום הראשון, מן המעשה שעשה בשאר הימים ע"כ.


ויתכן לפרש מה שחתם מעשה בראשית בברא אלהים כי כן התחיל בו בראשית ברא אלהים, והכונה כדי לתלות כל המלאכה לעושה אחד ולהורות כי הוא יתברך המתחיל והגומר בראש ובסוף, ומה שהוסיף לעשות כי מאחר שהוא יתברך ברא עד עתה והוסיף והוציא כל הנמצאים יש מאין גזר על הנמצאים לעשות הם פעולותיהם יש מיש מכאן ואילך.


וע"ד הקבלה מה שהוסיף לעשות כבר רמזתיו למעלה, וכן רמז דוד המע"ה (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת, והזכיר אחרי כן (שם) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. והמשכיל יבין.


ובפר"א דרשו שמים וארץ עתידים לעבור ולהתחדש מה כתיב עליהם (ישעיה לד ד) ונגולו כספר השמים, כאדם שהוא קורא בספר תורה וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו, כך הקב"ה עתיד לגלול את השמים כספר שנאמר ונגולו כספר השמים והארץ כבגד תבלה, כאדם שהוא פושט טליתו ומקפל אותה וחוזר ולובש אותה כך הקב"ה עתיד לקפל את הארץ כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה, רבי אליעזר אומר כל צבא השמים עתיד ליבול ולהתחדש שנאמר (שם) וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן, מה הגפן והתאנה הזאת עליהן נובלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחות ונוצצות ומוציאות עלים חדשים רעננים כך כל צבא השמים עתידים ליבול כגפן ותאנה והן חוזרין ומתחדשים לפניו להודיע שיש אל מבלה ואינו בולה ע"כ.


ודע והבן כי שבעת ימי בראשית אלה מבארים לנו מה שעבר ורומזים לנו על העתיד, והנה הם כנגד שיתא אלפי שני וחד חריב, ודרשו רז"ל יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ודבר ברור הוא שבכל יום ויום מששת ימי בראשית אלה הוא רומז לדברים העתידין להיות בעולם באותו האלף שכנגד היום, יום ראשון נברא בו האור העליון כנגדו האלף הראשון שנברא בו אדם הראשון שהיה אורו של עולם, וממה שתמצא ביום ראשון ה' פעמים אור וג' פעמים חשך תוכל להבין כי באלף הראשון גברו סימני האורה והטוב והשלוה על סימני החשך והרע, יום שני כנגדו האלף השני שבו היה המבול וע"כ לא נאמר בו כי טוב כי אין להזכיר טובה בחורבן העולם, ולפי שלא היו הנבראים הווים וקיימים עד שבא מעשה ה' הגדול והוא המבול ע"כ לא הזכיר ויהי כן אלא אחר ויעש, ועל הטעם הזה אמרו רבותינו ז"ל אין מתחילין בב' כלומר ביום שני לפי שאין ראוי להתחיל במלאכה ביום שאבד הקב"ה את עולמו במבול, ואם תחשוב כי מנעו התחלת המלאכות ביום ב' מפני שמושי הרקיע שהם רעים ומזיקים, זה אינו שהרי ליל שני שולט עליו צדק ויום שני שולט עליו לבנה ושניהם הם כוכבי האור והיושר וראוי להתחיל בהם כל מעשה ואיך יתכן שמנעו החכמים התחלת המלאכות ביום שמשמשין ושולטים עליו צדק ולבנה, יום שלישי כנגד האלף השלישי ונזכר בו שני פעמים כי טוב האחד על יום שני על בטול גזרת המבול והשני על התורה הנקראת טוב העתידה להנתן באלף השלישי הוא אלפים תמ"ח, וכשם שנתן הקב"ה רשות לארץ להוציא גדוליה ולא נראו אלא עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם שהוא עיקר העולם, כן באלף השלישי היו פרין ורבין כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ולא נראית לבני העולם קדושתן ומעלתם עד שבאה התורה שהיא עקרו וקיומו של עולם, יום רביעי כנגד אלף הרביעי שבו היתה המלכות והשלוה לישראל והמעלה הגדולה, ובאותו זמן היתה החכמה לישראל רחבה מני ים וזהו שכתוב יהי מאורות, את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום זו תורה שבכתב ואת המאור הקטן לממשלת הלילה זו תורה שבעל פה, ואת הכוכבים הם ברייתות ותוספתות ומכילתות והגדות שמחוברות עם התורה שבעל פה כי כן הכוכבים נמנים עם המאור הקטן, יום חמישי כנגדו אלף החמישי שבו היינו שרויין בגלות בין העו"ג שהן נמשלות לנפש חיה הרומשת, וכולו מתחלתו ועד סופו היה לנו בו גלות, וע"כ לא נאמר ביום חמישי ויהי כן לפי שאין גלותנו לעולם אבל אחריתנו לגאולה ואימתי ביום ששי שיבא משיח שהזכיר כנגדו נעשה אדם, יום ששי כנגד האלף הששי שיש לנו היום חמשים ואחת שנה, וכשם שהזכיר בתחלת יום ששי תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, כן באלף הששי בתחלתו יש לנו בו גלות ואנו משועבדים בו תחת יד האומות, והנה הבהמות והחיות נבראו קודם זריחת השמש שהוא זמן ממשלתם כענין שכתוב (תהלים קד) תזרח השמש יאספון וגו' ובזרוח השמש נברא האדם שהוא זמן ממשלתו כמו שכתוב (תהלים שם) יצא אדם לפעלו וכשם שבא אדם לבקרו של יום ששי זהו שאמר נעשה אדם כך יבא המשיח לבקרו של אלף הששי אחר עשירית האלף כשיעור נץ החמה ליום וזהו משיח בן דוד שכתוב בו (תהלים פט לז) וכסאו כשמש נגדי, והוא הנעשה בצלם אלהים כענין שכתוב (דניאל ז יג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, ויהיה זה לזמן קי"ח שנה אחר האלף החמישי להשלים חזון דניאל שאמר (דניאל יב) ימים אלף מאתים ותשעים וזהו החשבון בכוון, ידוע כי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים ליצירה תצרף קע"ב עם קי"ח יהיו מאתים ותשעים והוא כוון החשבון, ומ"ש לאחריו (שם) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הם מ"ה שנים אחר קי"ח שאז יהיו כל המלחמות וכל הקנאות עוברות, וע"כ תלה הדבר באשרי כי יש בין גאולת הנדחים וגאולת הנפוצים מ"ה שנים, וכן מצינו בבית שני י"ח שנה בין הפקידה ובין בנין הבית וכן מגאולת מצרים עד שנכנסו לארץ ארבעים שנה ומ"ה שנה אלו אחר קי"ח יבא לך לחשבון קס"ג, והוא החשבון הארוך והרחוק יותר אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס"ג ואילך לפי שימי הגאולה לישראל תתל"ז שנים והוא רמז (ישעיה ט ז) לםרב"ה המשרה שחשבונו תתל"ז כי המ"ם סתומה וזהו שכתוב (שיר ז) כמחולת המחנים רמז כי ימי המחול והמלכות לישרא בגאולה העתידה כימי עמידת השלוה והטובה לשעבר, והם ת"י שנה לבית ראשון ות"כ שנים לבית שני וז' שנים שנתעסקו בבנין בית ראשון שגם הם היו ימי שמחה ומחול הרי תתל"ז, והסר מן האלף הששי תתל"ז שהם ימי גאולתנו העתידה, נשארו קס"ג שנה אחר האלף החמישי שיהיו כל ישראל נגאלין ויהיו בו כל המלחמות עוברות ולשלום אין קץ, ואם תצרף קע"ב תשלום ארבעה אלפים עם קס"ג יצא בכוון לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והנה זה באור עד עדן עדנין ופלג עדן אם תסתכל בו, ונראה שהוא בלא וא"ו אע"פ שמצינו בספרים מדויקים עדן ועדנין בוא"ו לפי שעדן הוא סמוך לעדנין ואינו חשבון, וכשאמר עד עדן עדנין ופלג עדן הם החשבון, ויהיה העדן האחד משיצאו ישראל ממצרים עד שנבנה בית ראשון והם ת"פ שנה שנאמר (מלכים א ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה', ועדן השני ת"י שנה שעמד הבית בבנינו והם שני עדנים תת"ץ הוסף עליהם חצים שהם תמ"ה יצא לך בכוון אלף שלש מאות ושלשים וחמשה והוא החשבון הזה בעצמו (דניאל יב ז) כי למועד מועדים וחצי כלומר לזמן שני המועדים, וכאשר תחברם ותדע מנינם תחלקם לחצי, וזהו שאמר וחצי ולא אמר וחצי המועד, וכשתוסיף על שני המועדים חצי שניהם עוד תמצא הכל שוה ויהיה פירוש ופלג עדן על עדן ראשון שאינו חשבון לא על עדן משני עדנין, והנני אעירך וארמוז לך בזה כי תמצא כוון החשבון הזה במלת באדונ"י במלוי אותיות, כי אל"ף דל"ת וא"ו נו"ן יו"ד הסר מן הראשים השם יעלו לך שאר האותיות בחשבון עם תוספת הבי"ת אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי לזמן ההוא יתברר אדנות ה' יתברך ותהי המנוחה והשלוה, וכן בענין מנוח השם הזה במלוי שנאמר (שופטים יג) ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני, ומה שנרמז במלוי בשם מנוח לרמוז כי בזמן המנוחה יתפרסם אדנותו.


והנה זה סוד הענין שחתם כל הצרות שעברו בכל הימים בטוב מאד להורות כי תכף בוא הגאולה בבקרו של האלף הששי יהיו כל הצרות נשכחות כענין שכתוב (ישעיה סה טז) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ומפני זה אמר יום הששי בה"א הידיעה דרך שבח ומעלת היום לבאר שתהיה גאולה גלויה ומפורסמת בכל העולם, יום שביעי כנגד אלף השביעי שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים והוא אחר ימות המשיח ותחית המתים ובני תחית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף.


ולפי דעתי לזה היו רומזים שמאי והלל שאמרו מחד שביך לשבתיך, כי המאמר הזה הוא כולל עניני הגוף והנפש, כי כשם שראוי להיות עיני הגוף צופות בכל ששת הימים ליום השבת להצניע מנה יפה וחלק טוב לצורך השבת, כן עיני השכל צופות אחר עבור ששת אלפים שיזכו למעלת השבת הוא האלף השביעי וא"כ החכמים האלה לא היו מתפארים בעניני הגוף לבד רק במזון הנפש הנצחי והקיים, והבן זה.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אלה תולדות השמים והארץ". ידוע כי השמים והארץ הם כלל כל הנבראים בעלי הגוף.


וע"ד הפשט כתב בהן לשון תולדה לעדות שהם מחודשים נבראים כמו הילוד הזה שנולד עכשיו והמלה הזאת מקטעת רגליהם של מאמיני הקדמות.


וע"ד המדרש אלה תולדות השמים והארץ כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, מכאן שהיה הקב"ה בורא העולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, באור הבריאה והחורבן במחשבה לא שיצאו לידי מעשה, וכבר הזכרתי מזה קצת בפסוק יהי אור.


ועוד במדרש למה תולדות השמים והארץ ותולדות האמור לגבי פרץ מלאים וכל תולדות שבמקרא חסרים, מפני שכשהקב"ה ברא את עולמו לא היה מלאך המות וכיון שחטא אדם השליט הקב"ה המות בעולם וחס כל תולדות שבמקרא, וכיון שבא פרץ נעשו תולדות שלו מלא שהמשיח עומד ממנו והקב"ה מבלע המות שנאמר (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח.


וע"ד השכל יש במלת תולדות מלא שני תוי"ן מכוונין זה כנגד זה ופניהם איש אל אחיו תי"ו של מעלה רום השמים, תי"ו של מטה עומק הארץ, וזהו שכתוב (משלי כה ג) שמים לרום וארץ לעומק, תי"ו של שמים היא כסדר בראש המלה, ותי"ו של הארץ היא מהופכת וע"כ אחר שהזכיר השמים והארץ הפך ואמר ארץ ושמים, ללמדך כי המציאות כלו ענין אחד של מעלה פונה למטה ושל מטה פונה למעלה כי כן יתחייבו תולדות שניהם, ואפשר לומר כי לזה נתכוונו ורמזו רבותינו ז"ל באמרם (שמות ג) אהיה אשר אהיה כשם שאתה הווה עמי כן אני הווה עמך אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה, שנאמר (דברים טו ח) פתוח תפתח את ידך אף אני אפתח את ידי שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב.


"בהבראם"דרשו רבותינו ז"ל בה' בראם. וע"ד הפשט בלא עמל ויגיעה שאין לנו אות בכל האותיות שלא יצטרך אדם לקפוץ בה את פיו, חוץ מאות ה"א שאדם יכול לאמרה ברוח פיו ובלא קפיצת פיו ושפתיו כלל ובלא שום עמל, כך הקב"ה ברא את עולמו בלא עמל ויגיעה אלא ברוח פיו, שנאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אע"פ שהזכיר בכל מעשה בראשית לשון עשייה למדך כאן כשאמר נעשה שאותה עשייה אינה אלא ברוח פיו, וזהו שאמר בדבר ה' שמים נעשו והזכיר תכף וברוח פיו כל צבאם.


וע"ד המדרש בהבראם באברהם שבזכות אברהם נברא העולם, וכן אמרו אמר רבי יודן בהבראם באברהם הן הן האותיות, ואם אתה תמה בדבר ראה מה כתיב (תהלים קד יח) הרים הגבוהים ליעלים, ומה אם הרים הגבוהים לא נבראו אלא בשביל היעלים עאכ"ו שנברא העולם בזכות אברהם, ובאור המדרש הזה שהעולם נבראו בחסד שנאמר (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, ואברהם זכה למדת החסד שנאמר (מיכה ז כ) חסד לאברהם.


וע"ד הקבלה בהבראם בה"א בראם הה"א הזאת ה' אחרונה בשם והיא זעירי נאצלת מכח אלהים והיא שבראה את העולם והיא הנקראת יד ה' שעליה נאמר בפירוש (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה, וכתיב (איוב יב ט) מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת, וכל אלהים שבמעשה בראשית היא התשובה והיא ה"א ראשונה שבשם ואליה נכוין בראש השנה שהוא יום הדין שבו נברא העולם כי עשרת ימי תשובה לתשובה, ועל כן תקנו בתפלה לומר מי כמוך אב הרחמים בה"א על ה"א ראשונה שבשם וה"א אחרונה שבשם שנתוספה לאברהם שנתנה לו כח ההולדה, וכמו שהזכירו ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד, וכמו שאפרש בפסוק (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, והתעורר לזה כי באותו האות בעצמו שנברא בו העולם ונתיסד בו, אותו הטבע בעצמו שנה אותו, למען הודיעך כי אשר פעל הטבע הוא אשר שנה אותו כרצונו כי הכל בידו והוא הפותח והוא הנועל ואין זולתו.


"ביום עשות ה' אלהים," לא הזכיר השם המיוחד עד עתה בכל ששת ימי בראשית. וע"ד הפשט שם אלהים נופל על מעשה הטבע ומעיד על החדוש ושם המיוחד מעיד על קדמותו ומציאותו יתברך, וע"כ לא הזכיר השם המיוחד בכל מעשה הטבע רק שם אלהים כי התורה רצתה להתחיל בספור החדוש, וע"כ הוצרך להזכיר השם המורה על המחדש והוא הכנוי שנתחדש לו בבריאת עולמו, ואלו היתה כונת התורה להתחיל בספור קדמותו ומציאותו יתברך היה ראוי להזכיר השם המיוחד המעיד על זה וע"כ הזכיר הנגלה והסתיר הנסתר.


וע"ד המדרש התחיל הקב"ה לברוא עולמו במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת רחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.


וע"ד השכל חלקי המציאות כ"ו חלקים, ואלו הן מעלות השכלים הנפרדים והגלגלים והיסודות והנפשות הרי כ"ו כמנין השם המיוחד, וידוע כי החלקים האלה לא היו נשלמים ונגמרים בגמר שלמותם עד יום הששי, וא"כ איך יתכן שיזכיר ה' השלם בכל ימי בראשית על פעולה בלתי נשלמת. ויש לך לדעת כי החלקים האלה כלם הם נכללים בד', וד' בג' כי כן השם המיוחד שהוא כ"ו הוא בן ד' אותיות ועקר ארבעתם השלשה כי הרביעית כפולה והבן זה מאד.


וע"ד הקבלה תלה הפעולה בשם המיוחד כי הוא הפועל והוא האומן שהזכירו בבראשית רבה שאין המלך בונה מדעתו אלא מדעת האומן והאומן אינו עושה אלא כפי מה שהוא רואה בשכלו וחכמתו וזהו סוד הכתוב שבקהלת (קהלת ב יב) את אשר כבר עשוהו, עשהו לא נאמר אלא עשוהו כביכול הוא ובית דינו.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וכל שיח השדה". היה ראוי לומר וכל עצי השדה, אבל אמר שיח מלשון לשוח בשדה שדרשוהו רבותינו ז"ל לשון תפלה ובא לרמוז כי כל האילנות והצמחים משבחין ומקלסין להקב"ה, כענין שדרשו רבותינו ז"ל בפסוק (תהלים סה יד) יתרועעו אף ישירו שהשבלים אומרים שירה ושירתן זהו קלוסן כי רצה הקב"ה להיות קלוסו עולה מכל המינים ואפילו מבעלי נפש הצומחת.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ואד יעלה מן הארץ". ע"ד הפשט העשן העולה מלחות המימיות שבארץ בהיותו חם ולא נתערבו החלקים המימיים עם החלקים הארציים נקרא אד, ולפי שהמטר מן האד הלח הזה והענן מקבלו ע"כ נקרא הענן בלשון אד שכתוב (איוב לו כז) יזוקו מטר לאדו.


וע"ד המדרש אלו ענני כבוד שהיו מתגברים ועולין, ולפי המדרש יהיה מן הארץ הנזכרת בפסוק ראשון והתגברות ענני כבוד רמז לקבלת שפע הכבוד שהוא מקבל מאת הש"י, וזהו שדרז"ל בענין דשאים באותה שעה פתח שר העולם ואמר (תהלים קד לא) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, ודרך תפלה אמר כן כמו שנאמר יהי ה' אלהינו עמנו, ובאורו ישמח כדי שישמח, והבן זה.


"והשקה את כל פני האדמה". אלו הגלגלים וכל מה שלמטה מהם שהם פועלים באדמה, והשקה את כל פני האדמה מלת כל רומזת למה שדרשו רז"ל מארבע רוחות העולם הוצבר עפרו.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

"וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה" אחר שהזכירה התורה בריאת האדם בפרשת יום ו' בכלל חזר ופירש בפרשה זו ענין הבריאה בפרט ובאר בכאן הבריאה שאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו היתה בריאת עפר מן האדמה, והוסיף לפרש כי אחר שברא ויצר אותו גולם וצורה נפח בו נשמה מרוח קדשו. ומה שלא הזכיר למעלה ביום ששי ויפח באפיו נשמת חיים לפי שלא רצה להזכיר ביום הששי ממדות הנפש השכלית כלל כ"א ממדות גופניות שהם מעניני העוה"ז בלבד שהרי הבריאה וענין הברכה בפריה ורביה, וענין הרדיה והממשלה אינן מעסקי הנפש רק מעסקי הגוף ומעסקי הנפש המתאוה שהיא כלה בכלות הגוף, וע"כ הזכיר מדות גופו לבד לפי שהוא מצד גופו הווה ונפסד כמו הבהמות והחיות שנבראו עמו בו ביום ואין להזכיר ביום ההוא מדות נפשו שהיא קיימת נצחית בכלל הנפשות המתות עד אשר נשלמו ששת ימי בראשית שהם ששת ימי המיתה ואז הזכיר אותה אחר יום השביעי שהוא יום החיים.

וע"ד הקבלה וייצר ה' אלהים ויטע ה' אלהים זהו כוונת הכתוב הנמרץ (דה"א ד' כג) המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם, וכן דרשו ז"ל בבראשית רבה רבי לוי אמר בנפשותיהן של צדיקים נמלך שנאמר המה היוצרים, ויושבי נטעים המה היוצרים ע"ש וייצר ה' אלהים, יושבי נטעים על שם ויטע ה' אלהים ע"כ.

ויש לך לקנות לב ולהבין כי למעלה במאמר נעשה אדם אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו ולא הזכיר שם עפר כלל ולא שיאמר נעשה אדם מן האדמה כי כל עניני מעשה בראשית הם נגלה ונסתר מבאר בתחתונים ורומז בעליונים ומפני זה יש לך להבין הנסתר מן הנגלה, ותבין כונת הכתוב זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים, למה הזכיר זה שני פעמים וכאן בפסוק זה הזכיר עפר ואדמה, וכן יש לך להתעורר בשני כתובים של אחר זה שהם ויטע ויצמח, ויטע רומז בעליונים ויצמח מבאר בתחתונים, וע"כ לא הזכיר בפסוק ויטע זכרון אדמה ולא עץ ופרי ובפסוק ויצמח הזכיר אדמה ועץ ופרי, והנה זה ברור לפניך כשמש כי עניני כל מעשה בראשית כפולים ותולדות השמים והארץ נקשרים יחדו אלה עם אלה וכמו שבארתי למעלה.

"עפר מן האדמה". שעה ראשונה הוצבר עפרו, ושניה גבלו, ג' רקמו, ד' נזרקה בו נשמה, ה' עמד על רגליו, ו' קרא שמות, ז' נזדוגה לו חוה, ח' עלו למטה שנים וירדו ארבעה, ט' נצטווה, י' סרח, י"א נדון, י"ב נטרד והלך לו שנאמר (תהלים מט יג) ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, כן דרשו בסנהדרין סוף פרק אחד דיני ממונות וכן עוד בפרקי רבי אליעזר, והענין כי סדר השעות בבריאת האדם וגמרו ותקונו כסדר ששת ימי הבריאה, שעה ראשונה שהוצבר עפרו כנגד יהי אור שהיה האצילות מעורב ולא נבדל דבר מדבר, שניה שנתן גבול לעפר הנצבר באיזה מקום יהיה הראש או רגליו ושאר האברים, כנגד יהי רקיע שנתן סימן בתוך המים לפעול הפעולות בהם כאדם הבונה חורבה והוא מסמן זה חדר וזו עליה, שלישית שנתן בו ציור אברים ונתגלו האברים כנגד יום שלישי שנתגלית הארץ ונצטיירה שנאמר ותראה היבשה, ד' נזרקה בו נשמה כנגד המאורות וכן הנשמה אור הגוף, ה' עמד, כנגד המלאכים שנבראו ביום ה' שנקראים עומדים שנאמר (זכריה ג) בין העומדים האלה ו' קרא שמות כנגד יום ו' שהיה, ז' נזדוגה לו חוה כנגד יום ז' שהוא שבת (שישראל בן זוגה) נזדווגה לו חוה למטה.

ואמרו במדרש רבה עפר מן האדמה, רב הונא אמר עפר זכר ואדמה נקבה היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיה כליו בריא, ובאור המדרש כי כל הנבראים כלם בעלי חומר ובעלי חיים כלם הם זכר ונקבה ואף בצומח ובדומם, ד"א עפר מן האדמה מבית המקדש ממקום כפרתו נברא, כתיב הכא מן האדמה וכתיב התם (דברים לב) וכפר אדמתו עמו, וכן (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי.

ויש לך לדעת כי מכאן נברא ולכאן חזר משסרח וגורש מגן עדן הוא שכתוב לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, וכאן נתישב והעמיד תולדותיו וזהו שאמר קין הן גרשת אותי היום מעל פני האדמה והוסיף עוד ואמר ומפניך אסתר כלומר ממקום שכינתך, והוא כלשון שכתוב (תהלים כד) מבקשי פניך (שם כז) את פניך ה' אבקש (שם קה ד) בקשו פניו תמיד, וזהו שהזכיר ויצא קין מלפני ה' כלשון האמור ביונה הנביא (יונה א ג) ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה', שהיתה כונתו לצאת מן המקום שהשכינה שורה שם כדי שלא תחול עליו רוח נבואה ושלא יצווה ללכת בשליחות ההוא.

"ויפח באפיו נשמת חיים". דע כי החוטם כלי לנשמה שלשם היא נכנסת ומשם יוצאת, וע"כ הצריכו בו רז"ל על מי שנפל בו מפולת לבדוק אותו עד חוטמו שנא' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו', ומנפלאות היצירה באדם כי תמצא אות שי"ן רשומה בכלי זה משם של שדי החקוק בצורת הגוף לכל נמול וזהו שכתוב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינם, ידוע כי הוא כלי הריח כי הנשמה נהנית מן הריח, וע"כ אסרו רז"ל ריח עבודה זרה כי אין ראוי שתהנה הנשמה מזכרון ע"ז כי ריח כל דבר הוא הזכרון וכענין שכתוב בקרבנות (ויקרא ו ח) ריח ניחוח אזכרתה לה' והבן זה.

וצריך אתה לדעת כי חכמי המחקר נחלקו בענין הנפש ויסדו בזה ספרים אין קץ והאריכו והרחיבו לשון בהם, יש מהם אומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות, הכח המתאוה אשר לבעלי הנפש הבהמית, והכח הצומח אשר לבעלי הנפש הצומחת, והכח המשכיל היא נפש החכמה, ושלש כחות אלו הם נפש אחת, ויש מהם אומרים כי הם באדם שלש נפשות שונות חלוקות זו מזו, הנפש החכמה לעצמה והצומחת לעצמה והבהמית לעצמה, הנפש הבהמית היא הנפש המתאוה המאכל והמשתה והמשגל והשינה והכעס, בה ישתתף האדם עם הבהמות והחיות וכל בעלי נפש התנועה ומשכנה בכבד והיא הנקראת נפש ורוח, כענין שכתוב (דברים יב כ) כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכתיב (קהלת ז ט) אל תבהל ברוחך לכעוס, וכתיב (משלי כט יא) כל רוחו יוציא כסיל, הנפש הצומחת הוא הכח המגדל באדם בה ישתתף עם האילנות והצמחים, וענין הנפש הזאת שתגדל גוף הצמח והאילן ויגביהנו וירחיבנו וכן באדם ואין משכנה במקום מיוחד בגוף רק בכלו והיא מתגברת עד זמן קצוב, הנפש החכמה נמצאת באדם לבדו בה משתתף עם העליונים הקדושים העומדים לעד לעולם בחכמה ושכל ומשכנה במוח והיא הנקראת נשמה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב (ישעיה מ"ב ה') נותן נשמה לעם עליה וכתיב (שם נז) ונשמות אני עשיתי, וכתיב (איוב לב ח) ונשמת שדי תבינם, ולדעת אלה החכמים הסוברים שיש באדם שלש נפשות חלוקות מצינו ראיה לרבותינו ז"ל ממה שאמרו, רבא ברא גברא שדריה לקמיה דרבי זירא הוה משתעי ליה ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפרך, המאמר זה יורה ששלשתם באדם נפשות שונות חלוקות זו מזו כי רבא מתוך חכמתו הרחבה שצפה והעמיק בחכמת ספר יצירה ברא האדם ההוא והטיל בו נפש התנועה ולא היה לו כח לתת הדבור בו כי הדבור מצד הנפש החכמה.

אמנם הכתוב הזה מוכיח כדעת האומרים שהנפש אחת ויש בה שלש כחות ואינם נפשות שונות, לפי שגופו של אדם הראשון היה מוטל כאבן דומם לא היתה בו תנועה כלל, הוא שאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ומיד שנפח באפיו נשמה זו ויהי האדם לנפש חיה שהתנועע בה כמו החיות והדגים שנאמר בהן שרץ נפש חיה, וזהו שאמר חיה שעם נשמת חיים זאת חזר האדם להיות נפש שבה חיים תחת שהיה מתחלה מוטל כאבן דומם ואין תנועה בו, ובין לדעה זו ובין לדעה זו, בין שתהיה הנפש אחת ובה שלש כחות בין שתהיינה שלש נפשות שונות הכל מודים בקיום הנפש החכמה אחר הפרדה מן הגוף.

וכבר הביאו חכמי המחקר על זה ראיות ברורות וגדולות ומופתים נחתכים רבים אזכיר שנים מהם, המופת הראשון כי הנפש החכמה הזאת תדע כל הדברים הרחוקים והקרובים אשר למעלה ואשר למטה בלי ראות עינים ובלי שמע אזנים ובלי שאר החושים כי חמשת החושים אינן רק לנפש הבהמית כי הם לה ככלי ביד האומן כי העין תראה עין השמש בגודל גבהו, והנפש החכמה זאת תדע שהוא גדול מן הארץ מאה ושבעים פעם, כמו שכתב הרב הגדול רבינו משה בן מיימון בתחלת ספר המדע פרק שלישי והעין תראה במים ובמראה צורות רבות והנפש החכמה הזאת תדע שהן במקרה ואינן באמת, והאזן תשמע הדברים וקולות במקומות חלוקים, והנפש החכמה הזאת תדע שהם במקרה, ואלו היו חמשת החושים לנפש החכמה והרגישה בהם הדברים או בקצתם, היו הקצוות הנשארות בטלים ושקר, אין בהם מועיל, ואין בנפש החכמה מאומה שקר ואין בה קצה שלא תדע כי תדע כל הדברים על ענינם ועל אמתתם, והנפש החכמה בגוף דמיונה כמו המלח באניה אשר בהפרדה מן הגוף תעמוד ולא תאבד כאשר יעמוד המלח בהפרדו מן האניה, והנפש הבהמית תתערב בגוף, ע"כ בהפרדה מן הגוף תאבד באבוד הגוף כי לא תוכל הנפש הבהמית והנפש הצומח לעשות קטנה או גדולה מבלת הגוף אשר חנה בו כי כל פעולותיהן בגוף ובאבוד הגוף תאבדנה הן ופעולותיהן לפי שיש לכל אחת מהן חומר וכל דבר שיש לו חומר לא יוכל לפעול פעולותיו כי אם בחומרו, והנפש החכמה הזאת תפעל פעולותיה מבלתי הגוף שהרי היא יודעת דעות השתים ואשר למעלה מהם, ועניני הארץ ומה שתחתיה לפי שהיא שכל ואין לה חומר, וכל עת שתחפוץ לדעת הדברים המורכבים תדע אותם בחמשת החושים אשר לנפש הבהמית, וכשתחפוץ לדעת הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים תדע אותם בשכלה וחכמתה, ובהפרדה מן הגוף לא תדע כי אם הדברים הפשוטים הקרובים והרחוקים שהרי אין לה חמשת החושים שבהם היתה משגת הדברים המורכבים לפי שכבר אבדו ממנה, וכל זה ראיה ומופת כי הנפש תשאר אחרי מות הגוף. והמופת השני מה שאנחנו רואים בעין כי האדם בתחלתו כשהוא נער איננו יודע כלום וכאשר יגדל ויוסיף הלוך וגדל ירבו המושכלות בנפש ותרבה הדעת, ומה שיקנה לנפשו מן החכמה ומן הדעת לא ימלט מאחד מג' חלקים אין בזה רביעי או מפני גופו בלבד או מפני נפשו בלבד או מפני גופו ונפשו יחד, אם היה מפני גופו יתחייב האדם שכל מה שיהיה גופו יותר בריא וחזק ויתרבה החומר בו שיהיה יותר חכם ומוכן לקבל המושכלות, ומי שהיה גופו כחוש וחומרו מועט שיהיה יותר סכל ויותר רחוק לקבל המושכלות, ואנו רואים בהפך כי המתנונה ומי שיש לו חולי השדפון גופו יחסר בכל יום ושכלו עומד על השלמות עד שתפרד נפשו ממנו, וראיה זו מבטלת היות קנין החכמה והדעת מפני גופו, ועם הראיה הזאת בעצמה מתבטל היותה מפני גופו ונפשו יחד, וא"כ כל קנין האדם מן החכמה ומן הדעת אינו כי אם מפני הנפש לבדה ואין לגוף חלק בזה זולתי שהוא כלי אליה כענין הכלי לאומן ואי אפשר מציאות החכמה והדעת במתים ואמנם יתחייב מציאותם מן החי, הנה הנפש א"כ חיה בטבע כי יש בטבעה לקבל החכמות והגוף מת בטבע ואין בטבעו לקבל דבר מזה, הנה נתבאר במופת כי האדם מורכב משני עצמיות, האחד מהם חי בטבע והשני מת בטבע והוא הגוף ושהם מפני שהתחברו קרה לכל אחת ואחת מקרה מפני חברו, קרה לגוף החיות אשר היא ההרגש מפני הנפש וקרה לנפש המות אשר הוא העונש מפני הגוף המטעה אותה, הנה הנפש א"כ חיה בטבע ומתה במקרה והגוף מת בטבע וחי במקרה, וכאשר נבדל כל אחד משניהם מחברו נתיחד לגוף המות הגמור אשר הוא טבעו ונבדל ממנו החיות המקרי שקרה לו קנייתו מן הנפש, ונתייחד לנפש החיות הגמור אשר הוא טבעה ונבדל ממנה המות המקרי אשר קרה לה מפני השתקעה בגוף. ואע"פ שדברנו המעט הזה בעניני הנפש והבאנו ראיות אלו מדברי הפילוסופים וקצת ממופתיהם הנחתכים והנראים המתישבים על הלב, אין העיקר אלא לתורתנו הקדושה שהיא מקור חיים ממנה שאבו כל המעמיקים בחכמה ואין כל חכמתם אלא פירותיה של תורה. וענין היות הנפש אחרי הפרדה מן הגוף קיימת נצחית זה מתבאר מכתוב הזה שאמר נשמת חיים כלומר נשמה חצובה ממקור חיים כי הנשמה חצובה ממקור החכמה, הוא שכתוב (איוב לב ז) אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה אכן רוח היא באנוש, סמך חכמה לרוח לבאר כי הרוח ממקור החכמה, ומזה הזכיר הכתוב הזה נשמת חיים על שם (קהלת ז) והחכמה תחיה בעליה, והוא שהבטיח הקב"ה לנביא שתהיה נפשו בחברת המלאכים הקדושים בקיום המצות, הוא שכתוב (זכריה ג ז) אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. ואם תבין הכתוב שאמר שלמה בחכמתו אז תבין מעלת הנפש ועלוי מדרגתה ויסודה וסודה הוא שאמר (קהלת ג יט) ומותר האדם מן הבהמה אין, באר כי יתרון האדם על הבהמה הוא מצד הענין שקראו אין והוא מצד הנפש השכלית שבו נמשכת מן החכמה שהיא היו"ד המתיחדת עם הרצון שהוא האל"ף והבן זה מאד. ומזה הזכיר לשון ויפח באפיו שממנו יובן יסוד הנפש ועוצם מעלתה בהיותה אצולה מרוח הקדש וע"כ נמשלה להקב"ה בחמשה דברים, והיא דומה לו בכל מדותיה וגדולה היא מהמלאכים שהנפש נבראת ביום ראשון והמלאכים ביום שני, וידוע כי הנבראים העליונים מעלתן ודקותן לפי קדימתן בבריאה וכן אמרו בפירוש גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת. סוף דבר כל מה שהפה יכול לדבר במעלת מדותיו של הקב"ה לפי מה שהוא בורא הכל נכלל במדות הנפש לפי מה שהיא ברואה, ואמר החכם דעו נפשותיכם תדעו אלהיכם ודע כל זה.

ויהי האדם לנפש חיה. לא תמצא בכל מעשה בראשית שיחזור מלת ויהי עם הדבר הנברא, כי אם בבריאת האור והאדם שהזכיר בהם לשון ויהי הוא שכתוב ויהי אור וכתיב ויהי אדם להורות כי נפש האדם קיימת נצחית כמו האור העליון ומעותדת להתענג מזיוו. וכבר ידעת מאמר רבותינו ז"ל כי הנשמות נבראו ביום ראשון ומזה אמר הפייט תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה'. ובאור הכתוב ע"ד הפשט כי עיקר הויית האדם אינו אלא בשביל הנפש החיה.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויטע ה' אלהים גן בעדן. ע"ד הפשט ייחס הכתוב הנטיעה לשם יתעלה לבאר שהוא מטע ה', לא שהביא אילנות ממקום אחר ונטעם שם אלא שהיו מטעיו מעשה ידיו להתפאר, וכן קראם דוד המלך ע"ה עצי ה' הוא שכתוב (תהלים קד טז) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, ודרשו רז"ל ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן, אינן צריכים השקאה ולא עבודה ולא זמירה, שאלו לא כן, מיום שגורש אדם משם מי עבד אותה ומי השקה אותם ומי התעסק בהם, אבל הם כענין שכתוב (יחזקאל מז יב) לא יבול עלהו ולא יתם פריו כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והזכיר מקדם והודיענו הכתוב בזה מעלת רוח מזרחית אשר גן עדן נטעו שם. וידוע כי מבחר הפירות הם במזרח והוא שכתוב (דברים לג) וממגד תבואות שמש וכן דרשו רז"ל רוח מזרחית מישב הדעת ומאמץ הכח ומחזק את הלב, כי האויר שבו משובח ביותר וע"ז אמר וישם שם את האדם אשר יצר.


וע"ד הקבלה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם פירושו כבר נטע, ואין הכונה שנטע עכשיו שא"כ היה ראוי לומר יהיו האילנות בגן עדן כמו שנזכר בכל ששת ימי בראשית יהי דבר פלוני בצווי, או שיאמר תדשא הארץ עדן. ועוד מי הזכיר לנו עד עתה עדן שיאמר הכתוב שהקב"ה נטע גן בעדן, אבל הנטיעה הזאת מן העדן כבר נרמזה בפסוק בראשית וכמו שרמזתי שם. וענין מקדם קודם שנברא העולם. ולפ"ז וישם שם את האדם אשר יצר כבר ממקור החכמה. ויש לך לדעת כי הנשמות הזכות באות מן המזרח, וזהו שדרשו רז"ל בספר הבהיר ממזרחו של עולם בא הזרע לישראל, כי חוט השדרה משוך מן המוח של אדם ובא לו לאמה ומשם היה הזרע דכתיב (ישעיה מג ה) ממזרח אביא זרעך כשישראל טובים מזה המקום אביא זרעך ויתחדש לך זרע חדש וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם, דכתיב (קהלת א) דור הולך ודור בא מלמד שכבר בא. ומאי ממערב אקבצך מאותה מדה שנוטה תמיד למערב, ולמה אקרי מערב מפני דשם מתערב כל הזרע ע"כ. באור המדרש הזה לפי דעתי מדת המזרח היא התפארת שהוא קו האמצעי ומשם הנשמות באות אל יסוד עולם הנקרא ברית, ע"כ אמר ובא לאמה ומשם הוא הזרע. ומדת המערב היא העטרה והוא שאמר שכינה במערב. וכשם שהזרע נמשך מן המוח דרך חוט השדרה ובא לאמה כן הנשמה משתלשלת מן התשובה דרך הקו האמצעי שהוא מזרחו של עולם ובא דרך המערב. ולפי דעתי אל הענין הזה רמז ישעיה ע"ה שאמר (ישעיה מח) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו, כלומר מזרע יהודה והזכיר יהודה לפי שהיה דגלו במזרח, והבן זה.

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצמח ה' אלהים מן האדמה. ע"ד הפשט הכתובים מוכיחים שי ג"ע בארץ ושם עץ החיים ועץ הדעת, עץ החיים נותן באוכליו חיים ארוכים, ועץ הדעת נותן באוכליו רצון ובחירה אם לענינים שכליים ואם לענינים גופניים. וכן יוכיח הלשון שהוא נאמר על הרצון והבחירה והוא לשון רז"ל ל"ש אלא שדעתו לחזור וכן לשון הכתוב (תהלים קמד ג) מה אדם ותדעהו כלומר מה ענינו שתרצה בו, וא"כ באור עץ הדעת כאלו אמר ועץ הרצון והקב"ה מנעו ממנו לפי שהאדם היה מוכרח על מעשיו קודם שחטא והיו כל פעולותיו שכל גמור, כמלאך ה' שהוא מוכרח לעשות כל פעולותיו שכליות לפי שאין לו מונע כן האדם אבל אחר שחטא ואכל מעץ הדעת היה לו רצון ובחירה לדעת טוב ורע ונתלבש בתאוות הגופניות, ולזה רומזת מלת וידעו הוא אומרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כלומר המשיכו רצון ובחירה מעץ הדעת והיתה הבחירה בידם להרע או להטיב זו מדת אלהים ומדה טובה מצד אחד ורעה מצד אחר כי היה לו לאדם הראשון בה יצר ותאוה.


ועץ החיים בתוך הגן. באר הכתוב בעץ החיים שהיה בתוך הגן באמצעו ממש ולא יעשה כן בעץ הדעת כי לא פורש באיזה מקום היה מן הגן.


אמנם ממה שהזכיר בתוך הגן והושם בין עץ החיים ועץ הדעת אנו מבינים כי שניהם היו בודאי בתוך הגן ואע"פ שהם שנים ואי אפשר לשני אילנות להיות באמצע ממש היו בכאן למטה אחד ולמעלה שנים. כי חבורן אחד מלמטה והולכים ומתפרדים למעלה ובכן היו שניהם באמצעות הגן ממש. והכתוב מספר והולך נהרות גן עדן ומצריו והארצות המקיפות אותו, והודיענו שיש לו ארבע נהרות ואותן ארבע נהרות יוצאים ונמשכים מנהר אחד ואותו הנהר הוא היוצא מעדן והוא המשקה את הגן ומן הגן הוא מתחלק ונפרד לארבעה ראשים, וכבר ידעת כי כל הענינים האלה בגן עדן שבארץ הם וכולן ציורין ודוגמא לענינים שכליים שבגן עדן העליון.


וע"ד המדרש ארבע נהרות כנגד ארבע מלכיות שם האחד פישון זה מלך בבל על שם שכתוב (חבקוק א ח) ופשו פרשיו, הוא הסובב את כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל שנאמר (תהלים מב ו) הוחילי לאלהים כי עוד אודנו, אשר שם הזהב אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדלח ואבן השהם שם מקרא משנה ותלמוד הלכות תוספתות והגדות. ושם הנהר השני גיחון הוא מדי. חדקל זה יון שהיתה חדה וקלה בגזרותיה. והנהר הרביעי הוא פרת זו מלכות אדום שהפרה והצרה לפניו וכו' פרת על שם סופה (ישעיה סג ג) פורה דרכתי לבדי.


וע"ד הקבלה עץ החיים ועץ הדעת למעלה הם תפארת ועטרת, והאדם חטא במעשה ובמחשבה בעץ הדעת ובדוגמתו.


והנה אדם בחטאו לא כפר בשם המיוחד כי אע"פ שהיה רואה עץ החיים כנגדו היה סבור שעץ הדעת עיקר ונמשך אחריו להאמין כי הוא העיקר בהיותו טוב ורע כולל כל ההפכים כלן וכל הפעולות בעליונים ובשפלים נעשים על ידו, ומטעם זה הזכיר הכתוב פרי בעץ הדעת ולא תמצא כן בעץ החיים, וחטאו היה שקצץ בנטיעות כלומר שקצץ כח השם המיוחד הנכנס בנטיעה והיה סבה שתיבש הנטיעה ותשחת וראויה הנטיעה שתנקם ממנו, ולכך נענש במיתה שתפרד נפשו במותו מגופו כנגד מה שהפריד הכח העליון מן הנטיעה, ובזה היה חטא נדב ואביהוא שנענשו בנטיעה זהו ותצא אש, וכן אלישע בן אבויה איתיהבא ליה למיקלינהו זכותא דאחר. אבל בדור הפלגה כפרו בשם המיוחד לכך נענשו בו שנאמר וירד ה' ולא נענשו בנטיעה לפי שהנקמה לשם הגדול היתה וכמו שאזכיר שם בע"ה. וכאשר חזר בתשובה וראה כי הוא מקבל מלמעלה ממדת שמאל אז הקריב את קרבנו שור כנגד המדה ההיא שנתן בה פגם שהיא מקבלת מ השמאל. ונהר מלשון תרגום אור נהורא והוא האור הבא מאין סוף זהו שפירש מעדן שפירושו מסרת עד שאין משם ואילך גבול והשגה שיאמר בו עד מקום פלוני. ומצינו כיוצא בו (איוב כה ה) הן עד ירח ולא יאהיל כי ביד הש"י שיסיר אור הירח ולא יהל אורו והאור ההוא הבא מאין סוף אינו פוסק לא ביום ולא בלילה ומפני זה אמר יוצא ולא אמר יצא. להשקות את הגן היא העטרת וכבר ידעת כי כל הספירות כלן עד העטרת הכל מיוחד אין שם קצוץ ולא פרוד כלל אבל משם ואילך הוא נמשך עולם השכלים הנפרדים, זהו אמרו ומשם יפרד כי משם יחל עולם השכלים הנפרדים, והיה לד' ראשים ד' מחנות שכינה הממשיכין כח לד' נהרות ג"ע וממשיכין כח לד' מלכיות שבארץ והמקום יאיר עינינו במאור תורתו.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

לעבדה ולשמרה. ע"ד הפשט לפי שכבר מנה הש"י את מאכלו הזרעים והפירות, הניחו עתה בג"ע שיהיה עובד אדמת הגן ויזרע לו שם כל מיני תבואות ויטע לו שם כל מיני פירות, כי לכך הונח שם להיות מתענג ומשתעשע כרצונו והיתה פרנסתו מעצי הגן והיה משתהו מנחלי עדן ומלבושו ענני כבוד, והיתה עמידתו שם בתענוג רב גדול ועצום לרוב הרבה בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף בהשקט והנחה וקורת רוח שאין כמוה בהיות כלו שכלי, נפשו וגופו הם אחת בהשגת בוראו בלבד, ולכך מנע ממנו עץ הדעת הגורם ההמשך אחר התאוות ולא נמנע ממנו תחלה עץ החיים הגורם לחיות חיי עד, אבל לאחר שחטא ואכל מעץ הדעת האכילה ההיא גרמה לו שימשך אחר התאוות ושישתדל בצרכי הגוף יותר מצרכי הנפש ככל אשר אנחנו עושים פה היום הוא הפך המבוקש ממנו ולכך נתחייב שיתקצרו ימיו ותשלוט עליו מיתה.


ויש לך לדעת כי לשעור תענוג האדם בגן עתיד העולם שיחזור לתחיית המתים, כי בני תחיית המתים יתענגו כאחת הגוף והנפש ויהיו הרוב בתענוג הנפש ומעט בתענוג הגוף כאדם הראשון קודם שחטא, ולכך נתחייב שיחיה חיים ארוכים או חיים נצחיים כי אז יחזור העולם לשלמותו כשהיה. וטעם לעבדה ולשמרה יחזור אל אדמת הגן.


וע"ד המדרש לעבדה ולשמרה מה עבודה היתה בתוך הגן שאמר לעבדה, שמא תאמר לזמור כרמים ולחרוש ולשדד האדמה או לקצור או לעמר והלא כל האילנות נצמחים מאליהם, שמא תאמר יש מלאכה בג"ע והלא נהר מושך ויוצא מעדן שנאמר ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומה לעבדה, אלא לעסוק בד"ת ולשמור כל המצוה שנאמר לשמור את דרך עץ החיים ואין עץ החיים אלא תורה שנאמר (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה. לעבדה ולשמרה זו שבת, לעבדה שנאמר ששת ימים תעבוד, ולשמרה דכתיב שמור את יום השבת. לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות. לעבדה דכתיב (שמות ג) תעבדון את האלהים על ההר הזה, ולשמרה דכתיב (במדבר כח ב) תשמרו להקריב לי במועדו.


וע"ד הקבלה לעבדה ולשמרה יש להתבונן בשתי ההי"ן אלו כי היה ראוי לומר לעבדו ולשמרו שהרי הגן לשון זכר הוא כענין שכתוב (שיר ד יב) גן נעול, אבל ההי"ן אלו רמז לשתי ההי"ן שבשם, לעבדה ה"א ראשונה שבשם ולשמרה ה"א אחרונה שבשם. וע"ז נאמר (שמות כג כא) השמר מפניו, והמשכיל יבין.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ע"ד הפשט הוזהר אדם בכאן בשתי מצות, מצות עשה ומצות לא תעשה מצות עשה מכל הגן אכל תאכל מצות לא תעשה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.


וע"ד המדרש נצטווה בכאן בשבע מצות והם שבע מצות שאמרו עליהם רז"ל בכמה מקומות שבע מצות בני נח שנצטוו. ואלו הן, ע"ז, ברכת ה', דינין, שפיכות דמים, גלוי עריות, גזל, אבר מן החי, ויצו, זו ע"ג דכתיב (הושע ה יא) כי הואיל הלך אחרי צו. ה' זו ברכת ה' דכתיב (ויקרא כד טז) ונוקב שם ה' מות יומת אלהים. אלו הדינין שנאמר (שמות כב כז) אלהים לא תקלל. על האדם, זו שפיכות דמים, שנאמר שופך דם אדם וגו', לאמר אלו עריות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר, מכל עץ הגן אכל תאכל, זה הגזל, כלומר מדבר פלוני ולא מאחר. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, זה אבר מן החי, כלומר מדבר פלוני לא תאכל מקצתו הרי לך שבע מצות של בני נח רמוזות בכאן.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

מות תמות. אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת רז"ל לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת.


ועל דעת חכמי המחקר אלו לא חטא האדם היה מת מיתה טבעית לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות מיתה טבעית כי ענין מוכרח הוא בדרך הטבע לשוב כל מורכב לשרשו ולעקרו, ולפי זה כוונת הכתוב מות תמות מיתה מקרית שרוב בני אדם מתים בה, ודעתם לומר שאפילו לא חטא אדם היה מת מיתה טבעית וכאשר חטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קודם זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים. וענין כפל המיתה לפי שהמיתות המקריות הם שתים כענין שכתוב (שמואל א כו) כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה, ומה שאמר או יומו יבא זו מיתה טבעית, וכיון ששלטה עליו בחטאו מיתה מקרית הוצרך למנוע ממנו עץ החיים הנצחיים הטבעיים, ע"כ נקרא עץ החיים עץ שמגיע אל החיים הטבעים עד בוא זמן פרוד הרכבתו ומצילו מן המיתה המקרית. ולשון וחי לעולם אינו אל לא תכלית אלא זמן קצוב כלשון (שמות כא ו) ועבדו לעולם (שמואל א א) וישב שם עד עולם. ולפי דעתם זאת אלו מנעו תחלה מעץ החיים וחטא בו לאכול ממנו הוא הדין שיהיה מונע ממנו ג"כ עץ הדעת כדי שלא תשלוט עליו מיתה מקרית שכבר ניצל ממנה באכלו מעץ החיים. ויש להם ראיות על מה שיסמכו לפי דעתם והייתי כותב שנים או שלשה מהם לולא שדעתם כנגד העיקר, והוא דעת רז"ל ואנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדברי רז"ל המקובלים מפי הנביאים שאלמלא שחטא היה חי לעולם, וכן אמר הכתוב (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. ולא אמר כאלהים וכבני עליון אלא אלהים ממש ובני עליון ממש ורבו הכתובים ע"ז.


וע"ד הפשט כפל הלשון מות תמות הוא דרך הכתובים והרבה כפולות שיש בכתוב כיוצא באלו אמרו רז"ל דברה תורה כלשון בני אדם.


וע"ד המדרש כי ביום אכלך ממנו מות תמות יומו של הקב"ה אלף שנים, וכדי שלא יצא דבר הש"י לבטלה נתן לו יום אחד משלו ומת באותו היום שהרי שבעים שנה חסרו לו ממנו.


וע"ד הקבלה כפל הלשון כנכפל מיתת בני אהרן שכתוב בהם (ויקרא טז א) אחרי מות שני בני אהרן וימותו, או כתפלת משה (דברים לג) יחי ראובן ואל ימות כדעת התרגום. וזהו שתמצא באברהם שהיה אב לכל העולם וכתיב ביה כי אב המון גוים נתתיך, וקראו הכתוב ג"כ האדם הגדול כי בראשונה קצץ ולבסוף יחד. ויש בזה דעת אחרת ממה שאמר במדרש אני נותן לו משנותי שבעים שנה. והמשכיל יבין.

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

לא טוב היות האדם לבדו. הזכיר עד עתה בכל אחד מהם כי טוב לפי שהטוב הוא הקיום בכל המינין אבל בבריאת אדם שאין המין יכול להתקיים בו לבדו אמר לא טוב. ובאור הכתוב לא טוב היות האדם בחבור אחד דו פרצופין, וזהו שאמרו דו פרצופין נבראו, וזהו שכתוב זכר ונקבה בראם והיו נעשין באותו החבור האחד בענין שהיה בהם טבע מביא באברי התולדה כח מוליד מן הזכר לנקבה והיה הפרצוף השני עזר לראשון בתולדתו, וע"כ אמר אעשה לו עזר כנגדו טוב שיפרד ממנו ויתחבר אליו כפי רצונו ויהיה כ אחד ואחד עומד בעצמו ויהיה לו עזר עומד לנגדו. ולפי זה יהיה בדבר המלכה ושנוי רצון וחלילה לאל מזה.


אבל עיקר הכתוב לא טוב היות האדם לבדו לא נאמר אחר בריאת האדם אלא בתחלה קודם הבריאה כשעלה במחשבה להבראות אמר הקב"ה לא טוב היות האדם לבדו שיהיה יחידי בעולם השפל מכיר ועומד וקיים לנצח כמלאכי השרת, אעשה לו עזר כנגדו שיהיה האדם מין ואישיו מתרבין זה מזה הווים ונפסדים כשארי בעלי חיים.


ומעתה מבאר והולך בריאת האשה כי לוקחה מצלעותיו, ואין המלכה בדבר ושנוי רצון ח"ו לפי שקודם בריאת האדם נאמר הכתוב. ומה שדרשו ז"ל אמר רבי אבהו כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב ברא אותו, אלא בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד והרי אנו רואים שלבסוף נבראו שנים כשנלקחה חוה מאדם ונראה מזה ענין המלכה ושנוי רצון.


וכתב החכם מורי ר' שלמה נ"ע יש לפרש בכאן שני ענינים ושניהם אמתים לפי דעתי, מה שאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים, ידוע כי דברי הכתובים וההגדות רמיזות וציורים גשמיים לציור הענינים בנפשות וכדי להעיר שנברא הכל בהשגחה מאתו יתברך על תכלית השלמות כנה הדברים לדבר מכוון במחשבה, ואמר בריאת האדם היתה במחשבה והתבוננות ועלה במחשבה לבראות שנים כלומר זה לעצמו וזה לעצמו ולהיותן עומדים לעצמם כדי שיקבל זה מזה כי צורת הזכר והנקבה כענין השמש והירח, ואחר כך חייבה החכמה שאינו טוב להיות האדם שהוא עיקר ביצירה לבדו אלא להיות הוא פועל והנקבה ככלי, כענין השמש והירח שאין הירח אלא ככלי והשמש פועל בה והיא מקבלת ממנו, וזהו מאמר ר' אבהו בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים זה לעצמו וזה לעצמו ולבסוף במעשה לא נברא אלא אחד שהוא הזכר, ואע"פ שהנקבה נלקחה ממנו והיו שנים אין הנקבה נחשבה בבריאה שאינה אלא כדבר נטפל אל העיקר לקוח ממנו לצורך תשמישו ולפיכך קראוה ז"ל זנב.


עוד יש לפרש בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים כענין יצירת שאר בעלי חיים הזכר בפני עצמו והנקבה בפני עצמה, ולבסוף לא נברא אלא אחד הזכר לבדו כדי שתהא הנקבה לקוחה מצלעותיו להיות מיוחדת לתשמישו כאחד מאיבריו המיוחדים לתשמישו והוא ג"כ ישתדל בתועלתה כאשר ישתדל בתועלת גופו עכ"ל מורנו ז"ל.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. אמרו במדרש העביר הקב"ה לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרותו אריה ולזה נאה לקרותו חמור ולזה סוס וכן כל דבר ודבר, והנה בזה נתפרסמה חכמתו הגדולה כמו שהיה בצלם אלהים ומעשה ידי הש"י.


ונראה לי באור המדרש הזה כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה והאותיות שצרף בשמותיהן הכל לפי טבעיהן ומדותיהן, והנה היו שמות מושכלות כאמרך הכיר בחכמתו טבע האריה שהוא גבור גדול ומלך שבחיות עד שהנביאים המשילו בו את ה' יתברך כאמרו (הושע יא) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, והעלה שמו אריה מפני שאותיות אריה רוחניות כי האל"ף והה"א והיו"ד הן אותיות הש"י והרי"ש פירושו רוח, וא"כ עצם השם של אריה מבאר ענינו. וכן נשר הכיר בחכמתו שהנשר מלך שבעופות ועפיפתו גבוה מכל עוף וכמו שידוע מעניניו כי כשישלימו לו עשר שנים יגביה עפיפתו עד מאד עד שהוא מתקרב לגלגל האש ולרוב החמימות מחבט ומפיל עצמו לים והנה הוא נמרט ואחרי כן יתחדש ויעלה אבר כבתחלה, וכן מנהגו כל עשר ועשר שנים עד מאה שנה ובשנת המאה מתקרב ביותר לגלגל האש ומגביה העפיפה כמנהגו ונופל בים ומת, וכ"כ רב סעדיה גאון ז"ל, וע"כ ידע האדם הענין הז בחכמתו וקרא שמו נשר, כי השי"ן אש. והרי"ש רוח, והנו"ן לשון נפילה, והנה שמו מבאר על מנהגו וטבעו ומה אחריתו, וזהו שאמר לזה נאה לקרותו נשר. ומה שהזכיר לכל אחד ואחד נאה כאלו אמר נאות וראוי. וכן בשם החמור הכיר בחכמתו שהוא פתי וסכל וכבד מכל הבהמות ונמשך אחר התאוות, וע"כ קרא שמו חמור מלשון חומר, ועוד שדרך החמור לטעון משא התבואות כמה מדות מלשון חומר שעורים. וכן בשם הסוס הכיר בחכמתו שהסוס קל התנועה ושמח לקראת המלחמה והעלה שמו סוס מלשון שישה כי הסמכי"ן מתחלפין בשיני"ן וכתיב (איוב לט כה) בדי שופר יאמר האח ומרחוק יריח מלחמה. וכן קרא שמות לכל דבר ודבר. ומסיים המדרש לאחר שקרא לכולן שמות אמר לו ואני מה שמי אמר לו ה', אמר לו למה, שאתה אדון לכל הבריות הוא שכתוב (ישעיה מב ח) אני ה' הוא שמי, הוא שמי שקרא לי אדם הראשון ע"כ. ואם תשאל היכן קרא שמו יו"ד ה"א אם תסלק החי"ת תמצא.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויסגר בשר תחתנה. דרשו ז"ל כיון שנבראת אשה נברא שטן עמה, מתחלת הספר וע"כ לא תמצא אות סמ"ך ללמדך שכיון שנבראת אשה נברא שטן עמה, וא"ת הסובב, ההוא בנהרות כתיב.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבן ה' אלהים. שם מלא על עולם מלא, וכשם שנאמר באדם וייצר ה' אלהים שם מלא על עולם מלא והוא כלול מן הנקבה וכח הנקבה גנוז בו כן הנקבה כלולה מן הזכר וכח הזכר גנוז בה. וזהו שכתוב (בראשית מו טו) אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב יחס הבנים לנקבה להורות כי כח הזכר נגנז בנקבה, וזהו (ויקרא יב ב) אשה כי תזריע וילדה זכר, ויחס הנקבה לזכר הוא שכתוב (בראשית מו טו) ואת דינה בתו, להורות כי כח הנקבה גנוז בזכר.

ומזה תמצא שני מאמרות בבריאת אדם וחוה והם מכלל עשרה מאמרות פרטיים שתמצא במעשה בראשית חוץ מבראשית שהוא מאמר כללי ושני מאמרות אלו הן ויאמר אלהים נעשה אדם, ויאמר ה' אלהים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, והבן זה כי המאמר בבריאת חוה מאמר עשירי הוא.

ויש שמונין עשרה מאמרות חמשה בשלשה ימים ראשונים וחמשה בשלשה אחרונים ולפי זה לא יהיה בכללן מאמר הנה נתתי לכם, אבל העיקר אצלנו כי בראשית מאמר הוא ונעשה אדם תשיעי ומאמר לא טוב עשירי ואין בכללן מאמר פרו ורבו ולא הנה נתתי לכם.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

זאת הפעם. ע"ד הפשט זאת הפעם בלבד היא שנלקחה עצם מעצמי אבל מכאן ואילך לא יצטרך לקחת אשה מצלע אלא הבריות יתעסקו בפריה רביה כן פירש"י ז"ל.


וע"ד המדרש עצם מעצמי האשה קשה בטבעה לפי שנבראת מן העצם אבל טבע האדם הוא נוח שנברא מן העפר שהוא נוח. ומפני זה תמצא באדם וייצר כי היה כמו הטיט שהוא נוח ביד היוצר. ובאשה נאמר בה ויבן כאדם שבונה בנין באבנים שהם קשים, ומזה אמר הכתוב (תהלים קג יג) כרחם אב על בנים יחס הרחמים לאב ויחס מדת הדין אל האם הוא שכתוב (משלי לא א) משא אשר יסרתו אמו. ומתוך הפרשה הזאת מתבאר כי האשה נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן.