יערות דבש/דרוש טז

דרוש טז עריכה

הספד מה שדרש הגאון זצ"ל לכבוד מר חמיו הגאון ז"ל בק"ק מיץ יע"א.

ירמיה הנביא בקוננו על גודל שבר ישראל אמר (ירמיה ט' טז יט) כה אמר ה' וגו' וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים וגו' כי שמענה נשים דבר ה' ותקח אזנכם דבר פיו ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה ויש להבין הא הנביא אמר שיקראו לאחרים להספיד ולקונן לקרוא לחכמים היודעים טיב קינה המעורר לבבות לבכי ואנחה ואיך המה תקנו שיר המיוחד לקינה ובכי כידוע לבעל הניגון ומה עשו נשים בדבר ה' אשר לא קראו רק למדו בנותיהן ורעותיהן נהי וקינה.

אבל הענין כי כבר נודע מה שחכמי מדות נחלקו בגדר הספד כי אמרו כי ראוי המספיד לאיש צדיק שלא יהיה קרוב קרוב קודם כי הוא מפאת צערו וגודל כאבו לא יוכל לדבר כל הצורך ודרך בעלי הניגון כאשר יקרה להם צער ויגון שיתעלמו מהם השיר והניגון וסגר עליהם המדבר ויקצר ההספד להעיר לב השומעים וכמו כן הלא הוא ראוי לספר בשבח הנספד כי כל מה שיוסיפו לדבר בשבחו ירבה כאב ואבל גדול ליהודים בהעדר חמדת ישראל כזה ולא נאות לקרוב כלום בן מעיד על אב וראוי הדבר לאחר האומר לאביו לא ראיתיו ואת אחיו כו'.

אך עם כל זה אף שהאמת כן מ"מ הדבר הוא כאשר יקרה להמתעלפים לרוב צער ושבר כאשר ישמעו אחרים מתאוננים ומעוררים אבל ישוב רוח לנדנה והם ירימו קול בכי לעומתם וכל לבב דוי ברוב בכי הבא מקירות לב וכאשר כתב הרמב"ם כל בעלי נפש ימצאו מנוח ומרגוע באבלם ויאמרו בלבם אם אחרים עושים כך מה נעשה אנחנו אשר בשלנו הרעה הזאת וקולם כנחל ילך בבכי ויחבקו אשפתות בעפר על ראשם ואם אבלים ירימו קולם אחרים ישתקו ובצערם להם צער ונכזבה תוחלת להספיד כי אבלים בראש כל גבר יקראו בקול הומיה ואנחה וכן היה הדבר אשר ה' צוה לקרוא למקוננות וחכמות ממקום אחר לעורר ההספד כי הם ידעו יותר לקונן כי אין כ"כ צערם גדול לטרוף דעתם כנ"ל אמנם כי כאשר שמעו כן נשים לא יוכלו להתאפק לגודל שברן ויקומו הם לקונן ולהתאבל אשה ובתה ומבלי לעזוב לאחרים חיל ויגון כי לבבן מלא תוגה וכאשר יפתחו פתח כמעט הנה ירד נחל בשוטף דמעה ושם ינוחו עצבי רוח שברון לבב ולא יטו אזנן לשמוע לקול אחרים כן ולא יוכל איש לענות מפניהן כי גדולה צרתן אשר בעצמן לבבן יחיל נהי וקינה תאניה ואניה.

והנה המשל עלי ימשול כי בעו"ה על שברי אשר קרה לי כי נלקח מאתי מחמד עיני פארי חבוש עלי עטרת ראשי חותני אשר מנעורי גדלני כאב ה"ה הגאון המפורסם אשר זקנתו לא ביישה ילדותו איש צדיק תמים מנעוריו למד ולימד תורה ומורה צדק לעדת בני ישראל ובצלו חיו קהלות קדושות מוה' יצחק שפירא בן הרב הגדול מו"ה מיכל ז"ל היה שלשלת יוחסין כמה דורות זה אחר זה כולם רבנים גאוני הדור וכעת בעו"ה נפסק המעיין מקור מים חיים ויבש מקורו ונקצץ האילן הטהור הזה ששתול ממקום קדוש ובכו בכו להולך ולא הניח תמורתו והיה ראוי עלי לשתוק לישב בדד וידום כי נטל מעלי ציץ תפארה וראוי לאחרים להספיד וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' אבל הוא הדבר אשר כתבתי כי החרש ואתאפק לא אוכל והוא בלבי כאש בוערת ומעי המו ומדי דברי זכור אזכרנו לעורר אבל יחיד ומי יחוש חוץ ממני כאשר אמרתי שהוא ממש אבי ותורתי דיליה הוא כי הוא אשר לקחני מבית אבי באשר אבי ואמי עזבוני בילדותי ונתן לי בתו לאשה וגדלני והלבישני לא חיסר לנפשי מאומה ואם כן איפוא חוב הבן לאב עלי והריני כפרת משכבו.

לכן אפתח פי ואען ואומר הצור תמים פעלו כי כך מהמידה להצדיק דין שופט צדק ואמת וכתיב גבי בני שאול שנתלו והיו תלוים ועומדים עד ניתך עליהם שמש ומטר וכתיב (שמ"ב כא י) ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו אל הצור וכתבו תוספות ביבמות (עט ד"ה ותטהו) במדרש יש שאמרה הצור תמים ויש להבין למה אמרה אז הצור תמים ולא מקודם וכבר אמרתי כי בגמרא (שם) הקשה והכתיב לא תלין נבלתו ומשני הגמרא מוטב שתעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שאומרים אם לגרים כך וכו' ע"ש אבל במדרש אמר בזה הלשון כי לשון הרע הוא עון חמור ולא נזכר בתורה רק בלאו ולכך נתלו אלו זמן רב והיו עוברים ושבים ושאלו בסיבת מיתתם ויאמרו הכל בשביל לשון הרע שהלשין לשאול על נוב עיר הכהנים וידעו כמה גדול כוחו של עון לשון הרע ויפרשו ממנו הרי דלכך נתעכבו ולא היתה להם קבורה לפרסם העון חמור דלשון הרע.

וידוע מה שפירש"י הצור תמים פעלו מעולם לא אמר אדם למה לא עשה שלשה ידים שלשה עינים וכו' אבל באמת בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) מבואר שאמר רשב"י אילו הייתי שם הוי אמרתי למברא תרין פומא חד למילי דאורייתא וחד למילי דעלמא כדחזינא דנפישא לישנא בישא אמרתי יאות אילו הוי תרין פומא לית עלמא מתקיים ובזה יובן דמקודם לא הבינה מה שנאמר הצור תמים פעלו דהיינו כמו שפרש"י דהא יש כאן הרהור כמאמר רשב"י למברא תרין פומא וכו' אבל עכשיו שראתה שלכך הם תלוים ועומדים הכל לפרסם חטא לשון הרע כמה ענשו גדול וא"כ מיושבת קושית רשב"י ואין ראוי רק לפה אחד פתחה ואמרה הצור תמים וכו' וא"ש.

אבל יש עוד בדרך זה ישוב כי באמת יש להבין איך הניחו לעבור על לאו הנאמר בתורה לא תלין נבלתו על העץ וכמו כן הקשו לפ"מ דקיי"ל המלין את המת ואינו לכבודו של המת עובר בל"ת דלא תלין א"כ איך הלינו לר' אלעזר ב"ר שמעון בעלייה שנים רבות כמבואר בפרק הפועלים (בבא מציעא דף פד.) אבל הטעם הוא לאסור מקללת אלהים תלוי ופירשו שהוא להיפך כי אדם שמת בחטאו נסתלק ממנו צלם (אלהים) בכולו או במקצתו כדכתיב (תהלים ל"ט, ז') אך בצלם אלהים יתהלך איש וכאשר מת נגרע הצלם ולכך אמרו (שבת דף קנא:) תינוק חי אין צריך לשמרו מן החיה כי צלם אלהים עליו ובמותו צריך לשמרו וא"כ הוא גרעון בחיק הצלם עלאי קדישא דנגרע צלמא דיליה והוא בזיון כביכול ולכך הקפידה תורה מבלי להלין רק לקוברו ועיין בזוהר ונושאי כליו שפירשו כן וא"כ מי שלא נגרע מצלם דבר אין כאן איסור ואין כאן בזיון וגריעותא בצלמא עלאי וראב"ש קדישא מת וצלמא דיליה לא סר ולא גרע כנודע ברוב קדושתו וא"כ כאן לא הוי איסור בבל תלין ולכך איחרו קבורתו שנים רבות.

וכן הדבר בבני שאול אשר היו קדושים וצדיקים כקושית הגמרא (יבמות דף עט.) דהכתיב לא יומתו כו' רק היה למגדר מלתא לתקן הדור נמסרו עצמם למיתה כאומרם (סנהדרין דף מו.) בית דין מכים ועונשים לצורך שעה ועולה לא נמצא בהם א"כ צלם אלהים לא זז מהם ונזר אלהים על ראשם ולכך הותר להלינם ימים כמה כי אין גרעון בצלם עילאי והנה מ"ש רש"י הצור תמים פעלו כי מעולם לא אמר אדם דהיה לשנות הבריאה בתוספת וגירעון לא ידעתי מקומו רק בספרי (פיסקא ש"ז) איתא עיי"ש י"ל הטעם באמת למה לא יקשה כן דיש להוסיף או לגרוע כנ"ל כי אדם נעשה בצלם אלהים מה שייך כאן שינוי הלא צריכים להיות בצלם דמות עליון וא"כ איך יהיה גרע ממלאכתו דבר וזהו הענין כי בראות רצפה שהם תלוים זמן רב והבינה עי"כ הטעם כי בצלם אלהים אדם נעשה אז אמרה הצור תמים פעלו וא"ש ואף עלי לומר הצור תמים פעלו כי מובטחני בו שלא סר צלם אלהים קדישא ממנו ואני צועק וקורא כמאמר אלישע (מלכים ב ב', י"ב) בהפרדו מאת אליהו ז"ל וצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ופירש רש"י (וכן במו"ק כ"ו וכדמתרגם רב יוסף רבי רבי דטב להם לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.) דטב לישראל בצילותיה מרוכבים בסוסים.

והנה יש להבין מה שאמר רכב ישראל ופרשיו הלא נודע שרכב ישראל אין כ"כ טוב כמו פרשיו וגם למה כאשר נלקח אליהו נאמר והנה רכב וסוסי אש למה באו אלו בכלל ולא סגי באחד גם יש להבין תחלה בשאלת אלישע לאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ויאמר אליהו הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהיה לך כן ואם לאו לא ויש להבין איך אפשר שיתן אליהו לאלישע יותר ממה שיש לו וגם הוא מקצת העזה לומר לרבו שיהיה הוא יותר גדול ממנו ואם אמרו חז"ל על זה (סנהדרין דף קה:) בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו מ"מ קשה על אלישע שלא היה לו למלאות לבו לבקש כך מאליהו וגם הסימן שאמר לו בראותו הלקחו ממנו אין זה מובן מה שייך לזה שיהיה ברוחו פי שנים.

אבל הענין הוא כך במה שאמרו (קהלת ז', י') אל תאמר מה היה שהימים ראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה והפירוש הוא כך כי המחקרים אמרו כי ראינו בדורות אחרונים בכל תחבולות עשיית אומנים ומחקרי מחצבים וכדומה כמו כן בידיעת כוכבים בכולם מצאו עשר ידות יותר מראשונים כנראה בכל דברים ואין הטעם שכח דור הזה יפה מראשונים כי זה אינו כי הם נגדם כפרעוש נגד ארי רק הכל הוא כננס על גבי ענק כי הם ראו דברי ראשונים ובעיונם הוסיפו דבר והגדילו מראשונים וטובים שנים מאחד ולכך נאמר כי לא מחכמה שאלת כי ימים ראשונים היו טובים כי נהפך הוא תמיד אחרונים מוסיפים אומץ בחכמה כי גם הדעת ורוח ראשונים עמם וכן הדבר כאן להיות כי אליהו היה מאציל שפע מן נבואתו ורוח קדשו על אלישע כטבע המשפיע אשר כל חשקו להשפיע זולתו אף לאלישע שתלמידו היה ובהסתלקות אליהו היה אלישע נביא ונאמן לה' ורוח הקדש שורה עליו לפעמו ואם תהיה השפעת אליהו מרוח הקדש שלו ג"כ נאצלת הכל עליו וגבר חילו כננס ע"ג ענק והיה כחו יפה כפליים מה שמקבל מעצמו ליקר נשמתו לקבל שפע והשם רוח קדשו יערה עליו ומה שקיבל מאליהו.

וזוהיא בקשת אלישע מאליהו שאליהו לא ימנע תמיד להשפיע עליו ולהאציל מרוחו כאשר עשה בהיותו על אדמה כן לא יעזוב טובו בעלותו לשמים וא"כ יהיו פי שנים מפאת עצמו ומסיבת אליהו וזהו ויהיה נא פי שנים ואימת יהיה כן ברוחך כאשר גם אתה תשים רוחך עלי ויהיה כפליים לתושיה.

וזהו ג"כ מאמר חז"ל (בבא בתרא דף עה.) זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה ויש להבין מה לאותה בושה מקרא מלא הוא לא קם נביא כמשה בישראל אבל לפי הנ"ל ניחא להיות בעצם שמשה האציל מרוחו על יהושע ולא מנע ממנו דבר כטבע הטוב להשפיע לזולתו בלי מחסור ואף בהסתלקות משה תמיד רוח קדשו שופעת על נביאים וחכמי הדור כנודע וזהו שאמרו (זוהר ח"א לז ע"ב) משה לא מת ואף ליהושע נאמן ביתו ואם כן אילו היתה ליהושע הארת רוח הקודש מפאת עצמו לקבל שפע מה' וכי יתן ה' רוחו עליו והיה ראוי להיות כפליים לתושיה כמו אלישע הנ"ל אבל באמת יהושע לא היה מקבל מפאת עצמו כלל רק ממה שהאציל משה עליו והיה הבדל כהבדל עילה לעלולים וכאור לקוי אור היוצאים ממנו שהם פחות למאור בטבע וזהו ידוע כי הלבנה לית ליה מגרמיה כלום רק ממה שקבלה מהחמה וזהו שזקנים שבדור הרגישו מדרגת יהושע ולא מצאו בו כפליים לתושיה כפי שמחויב להיות מכח זה שפטו כי לית ליה מגרמיה כלום כי אם מאצילות רוח הקדש ממשה ולכך אמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה דלית ליה מגרמיה כלום.

וזהו אוי לאותה בושה דלא היה הדור זכאי לכך שיערה ה' רוחו ממרום על יהושע זולת אצילות משה ויהיה כוחו עז וחזק ועון הדור היה גורם זה והנה אליהו נסתפק מה יקרה לו בעלייתו כי יש צדיקים שאף לאחר מיתתם יש להם דביקות לתחתונים להשפיע להם לטוב ולהועילם לכל טוב כאשר היה בחייהם כמו כן בהסתלקם שטבעם הטוב אז יותר מתגבר בקרבתם לפני ה' שהוא מקור הטוב ויש צדיקים שמסולקים בכל אופן מעולם התחתון ושמים בינם לבין החיים ואין להם חיבור ושייכות כלל בתחתונים וזהו שנחלקו חז"ל (ברכות דף יח.) אם מתים יודעים מאומה או לאו דנודע בכל המחלוקת דאלו ואלו דברי אלהים חיים והוא אף בזה כי יש קצת דיודעים כי יש להם שייכות בתחתונים ויש שאין יודעים.

וזהו מאמר המדרש (איכ"ר פ"א ל"ז) והפלא ה' את מכותיך הפלאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו הוי אומר זה סילוקן של צדיקים כי קשה סילוקן של צדיקים וכו' ויש להבין למה נאמר ע"ז והפלא ה' את מכותיך ולא על שאר נגעים וחולי מר הנאמרים בתוכחה וקרו לנו בגולה בעו"ה ומה זה שאמר איני יודע מה היא וכי לא מצינו צרות רבות ורעות עד שצריך חקירה מה המכה הזאת אבל כי כל יותר שצרות ומכות באים על ישראל יותר עלולים לקרבת השכינה דכתיב (תהלים ל"ה, י"ט) קרוב ה' לנשברי לב ואין ה' משרה שכינתו אלא בכלים שבורים (פס"ז משפטים כ"א כז) והוא ברוך שמו מגמתו להחיות לב נדכאים ואת אשר יאהב ה' יוכיח ויותר שהשבר והכאב והמכה גדולים יותר הקרבת השכינה בקרב אומללים ישכון וא"כ הרי זה טובה מעין רעה כי כל איש יבחר נפשו בכאב חולי המר רק קירבת השכינה יחפצון כאשר באמת קדמונים קבלו על עצמם יסורים.

אמנם זה בכל הקללות אבל בעו"ה מכה זו בהסתלקות הצדיקים אשר אין שבר ומכאוב כזה שגורם הסתלקות השכינה וכל זמן שהצדיק בדור לא זזה רוח קדשו ובמותו נסתלקה כי צדיק מרכבה לשכינה וכאשר תנשא המרכבה אף השכינה תעלה וכן נאמר (משלי ז יט כ) הלך בדרך למרחוק צרור הכסף לקח בידו ודרשינן (חולין דף צב.) אלו צדיקים הרי בהסתלקות הצדיקים השכינה נסתלקה וא"כ הרי זה משונה משאר מכות.

וכבר נודע כי מלת פלא הוא דבר יוצא מטבע ומשונה מכפי שאר ענינים וזהו מאמר הפסוק והפלא ה' את מכותיך ר"ל שבזה תהיה המכה פלא ושינוי מטבע המכות וענינים אחרים והיינו כמ"ש כי שאר מכות מקרבות השכינה וזוהיא הגדולה שבמכות מרחקת השכינה וע"ז אמרו איני יודע מהי ואמרו זהו סילוקם של צדיקים שהוא יוצא מהטבע ומשונה משאר צרות בעו"ה כנ"ל והבן במלת חז"ל כי ודאי כת צדיקים שאף במותם דביקותם בתחתונים כנ"ל אף השכינה לא זזה מתחתונים ורוח ה' בם אבל אותם צדיקים שנפרד חיבורם בזה קשה כי גם רוח ה' תעלה למעלה ולכך לא אמר קשה מיתתם של צדיקים רק קשה סילוקם של צדיקים דייקא שמסלקים למעלה זהו קשה שגורמים סילוק שכינה כמו חורבן בית המקדש וא"ש.

והנה אליהו נסתפק מאיזה כת יהיה אם בעלותו לשמים יהיה מופרד מתחתונים א"כ אי אפשרלהשפיע לאלישע או יהיה חבורו עם התחתונים והנה אם מופרד מתחתונים הדבר הזה רע למאוד לתחתונים ממש קשה יותר מחורבן בית המקדש כי הצדיק לו תואר ארון אלהים כמ"ש אח"כ מזה ובהלקח ארון אלהים היש צרה יותר מזה אמנם אם דבוק בתחתונים הוא כסולם מוצב ארצה וראשו מגיע לשמים צינור טהור להוריד שפע משמים ולהוריקו על ראש התחתונים הצדיקים הוא טוב וידוע מ"ש במדרש (במ"ר א' א) צדקתך כהררי אל ומשפטיך תהום רבה דהיינו משפטיו ידין בסתר לבל יראו ולכך בסדום שנעשה דין הזהיר ללוט אל תביט אחריך כי משפטי ה' הם וזהו מאמר אליהו ז"ל באומרו הקשית לשאול כי לא ידע מה יהיה לו מכת זו או מכת זו ולכך מסר לו הסימן אם יראה הלקחו אם כן אם הוא מכת שמסלקים מתחתונים הלא זו רעה גדולה לתחתונים וניטלה עטרת ראשם ואם לא יראה הלקחו מעמו כי משפטיך תהום רבה וע"כ שהוא מכת שעדיין חיבורם בתחתונים ואם כן ימלא בקשתו כמ"ש כי יאציל מרוחו ויהיה לו פי שנים מה שאין כן כשבאמת לא יראה מזה הוכחה שרעה לתחתונים לכן לא ימלא שאלתו וא"ש.

ולכן עלינו להספיד בסילוק הצדיק כי זה חולי מר בעו"ה שגורם סילוק השכינה והוא פלא משאר מכות ועיקר הספד הוא כמ"ש בכל פעם ופעם ליתן אל לבו לשוב בתשובה והעיקר בהרמת דגל התורה אשר שחה עד לעפר בעו"ה ומי יחוש חוץ מדור הזה אשר בעו"ה אבדו גבורים ויעדרו כלי מלחמה מלחמתה של תורה חכמי הדור בעו"ה מתמעטים ועודנו חיים השם יוסיף להם אומץ וירבה ימיהם כחול מקיוים ואין בקר ברפתים לשמוע כי פרחו הרכים בשנים והניצנים נראו בארץ אשר אמרנו בצילם נחיה ברוב ימים אוי לי ברואי משפלת הדור ושפלת התורה וזהו הכל מחמת מיעוט התחזקות כי בני עשירים אינם מתמידים וכבר אמרו (נדרים דף פא.) הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ובני עניים אין עשיר משיא לו בתו וצריך ליקח בת עניים ואח"כ רחיים בצוארו ואיך יעסוק בתורה אוי לי טוב מותי מחיים בראותי שפלות הדור ובזיון תלמידי חכמים ומעליבים במלאכי אלהים הם בעלי תורה אשר ימאסו בעיני העם ונחשבו כנבלי חרש בעו"ה וזהו גורם העדר צדיקים דרך משל אם אדם שולח בנו לכאן ללמוד ויצחקו עליו צעירים ואילו היה בפ"פ וכדומה היה לו כל הכבוד מי זה האיש שוטה שלא יקח בנו מכאן וישלחו לפ"פ כי שם יהיה לו יקר ואיך יראה האב בזילותא דבנו וכן הדבר הקב"ה אבינו שלח בנו הצדיק ותלמיד חכם לכאן לזה העולם ויבוזו לו ולא ישגיחו כלל בכבודו ולעומת זה בשמים ממעל כל מלאכי מעלה יתנו לו יקר ורוצים בכבודו וכרוזא קרא בחיל הבו יקרא לדיוקנא דמלכא קדישא הבו יקרא לפלניא דעסק בתורה וכדומה ואם כן הקב"ה לוקח בנו ממקום שאין מכבדים אותו כראוי לשמים ששם יכבדוהו כראוי ויתנו לו יקר והלא ה' רוצה בכבוד יראיו ועיקר כבוד התורה וזהו עיקר ההספד לקבל על עצמו כל אחד ואחד לכבד התורה ולומדיה כראוי והלא ה' רוצה ומסכים על ידו.

ואמרינן בגמרא דב"ק ודף ק.) וכבוד עשו לו במותו זהו חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו אלף חלוצי כתף וכו' וכבר אמרתי בדרושים הקודמים פירוש נכון על מאמר הזה וכעת יבואר רק הטעם שיצאו ל"ו אלף חלוצי כתף דוקא ולא ל"ו מאות ומה זה במספר ל"ו וגם למה חלוצי כתף ולא חלוצי כתפיים ואמת ברש"י משמע שהיו כתפיים אבל בגמרא נאמר רק כתף אבל יובן כי נאמר (תהלים צ"א, ז') יפול מצדך אלף ורבבה מימינך והיינו כי מצד שמאל הם אלף מלאכים העומדים בעזרתו כי כל מצוה שעושה קונה אלף מלאכים והם המפילים אלף המקטריגים כמבואר במדרש (ילק"ש ח"ב רמז תתמ"ב) ואם אדם עושה מצוה שלא לשמה כדאמרינן למשמאילים בה שהם לסטרא דשמאל והם אלף והעושה מצוה מצד ימין שהוא לשמה שהוא למיימינים בה יש לו רבבה וזהו רבבה מימינך ובזה יובן מה שנאמר בדוד (שמ"א יח ז) הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו כי כבר ידוע בדוד נאמר בכל אשר יפנה יצליח כי היה מסטרא דימינא ובשאול כתיב בכל אשר יפנה ירשיע כי הוא מסטרא דשמאל ולכך אמר הכה דוד ברבבותיו ושאול באלפיו כי מצד ימין רבבה ומצד שמאל אלף ורבבה מלאכים של ימינו הם סייעו להכות רבבה ולשאול לא סייעו רק אלף ולכך קצף שאול ואמר לי נתנו האלפים ולו הרבבות ועוד לו המלוכה כי הודה כי הושיע לו ימינו והוא מפאת ימין ולו ראוי המלוכה.

והוא ידוע כי הקב"ה שגומר דינו הוא על פי בית דין של מעלה שהוא ע' כבית דין הגדול ויש מימין החצי ומשמאל החצי כדכתיב (דברי הימים ב י"ח, י') וכל צבא השמים עומדים על ימינו ושמאלו והמצות שהאדם עושה מימין הם המביאים אורך ימים כדכתיב (משלי ג', ט"ז) אורך ימים בימינה והנה המלאכים מצד ימין הם בסוג וגדר רבבה ובצד שמאל אלף כנ"ל ול"ה מזכים ול"ה מחייבים מחצה על מחצה ואם אחד מצד שמאל נהפך למזכים ומכריע לימין הרי הרוב לזכאי וזהו מאמר הקרא (איוב ל"ג, כ"ג) אם יש מלאך מליץ אחד מני אלף ר"ל אחד מן השמאלים שהם מן מנין אלף שנהפך לצד ימין להליץ בעדו ולזכותו הרי זה יחננו ויאמר פדאהו מרדת שחת מצאתי כופר ואם אחד מן המזכים נהפך לצד שמאל הרי נחרץ דינו לחובה כי בשמאל אין אורך ימים כלל וא"כ נהפך שבמקום רבבה אחד נעשה בסוג אלף והרי כאן ל"ו מחייבים והם ל"ו אלף וזהו בחזקיה שעברו לפניו ל"ו אלף במותו חלוצי כתף להורות כי לא מת במקרה רק מצד בית דין הגדול בשמים ול"ו אלף הם מחייבים אותו וזהו ל"ו אלף ולכך הלכו חלוצי כתף שהוא להורות כי כתף ימין נחלץ ואורך ימים בימינו נחלץ וסר ממנו כי מת ואין כאן רק שמאל ואורך ימים נחלץ ולכך קורעים קריעה מצד ימין להורות כי כתף ימין נחלץ ואורך ימים ליכא וגברו צד שמאל וזהו ל"ו אלפים שהלכו והבן כי זה הוא אמת וברור ולכן שפטו נא עם ה' עם בינה כמה גדול כח של כבוד התורה ואפילו למשמאילים עושר וכבוד ולכך וכבוד עשו לו במותו כי למשמאילים עושר וכבוד ומכ"ש לעושים לשמה ולכן חזקו נא בכבוד התורה ולומדיה וראו מה עשה חמי הגאון הצדיק ז"ל אשר הניח כל השידוכים שבעולם ובחר בי והלבישני וגדלני והייתי לו לבן ומובטחני בו שאינו מתחרט על כך ואף אתם תקנאו בו לכבוד התורה.

הוי בכל יום בת קול יוצאת ומכרזת אוי לבריות מעלבונה של תורה (אבות ו ב) הוי תורה תורה איך ירדת מכבודך וכל הוגיך הם שחים עד לעפר מי יבחר בחיים ויתאוו האנשים להשיא בנותיהם לעם הארץ ונבזה וחדל אנשים ומאסו לבחור בהוגי דתיך הכי קראו למודי ה' ארץ הנגב כמ"ש כל הרוצה שיחכים ידרים (ב"ב בה ע"ב) ולכך נקרא ארץ הנגב והנה להמונעים בתם לשדך לתלמיד חכם טעם אחד יש להם כי הוא ממשפחה בזויה ושפלה ואין זה כבודם ושוטים הללו לא ידעו אין כבוד ככבוד תורתינו הקדושה ובפרט כי הוא כבוד אלהינו ומתחתן עצמו בה'.

צאו וראו מה אמרה מיכל בת שאול שהיתה רואה דוד המלך מפזז ומכרכר לפני ארון אלהים ואמרה לו (שמ"ב ו' ב) מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום כהגלות נגלות אחד הרקים ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' אשר בחר בי וכו' ונקלתי עוד מזאת וכו' עמם אכבדה ויש להבין באמת איך אמרה מיכל הצדקת דברים כאלו להרבות כבודו במקום כבוד השמים ומה זה שענה דוד לפני ה' וכי לא ידעה מיכל שהוא לפני ה' ארון הקודש אשר שם שכינת עוזו אבל הענין כך במה שכבר אמרתי במ"ש (מגילה דף לא.) במקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כו' להבין למה אתה מוצא במקום גדולתו דווקא ענותנותו אבל זהו הכל חד כי דרך המשל כבוד המלך הוא לדבר עם שרים ודוכסים ופחתים אבל לא עם כפריים ואם ידבר המלך עם כפריים אין למלך הבדל אם הכפרי עשיר או עני כי מה איכפת למלך בכפריים ומה זה נחשב אם כפרי יש לו איזה אלפים או לא אין זה ערך לו רק כבודו לדבר עם דוכסים ופחתים שהם בערך לו למטה הימנו אבל לא עם כפרי שאין בגדר שלו ואם לפעמים ידבר אין הבדל אם הכפרי עשיר או לאו.

וכן הדבר ביוצר הכל אילו היו מלאכי מעלה קצת מחלק אלף אלפי אלפים בערך לו היינו אומרים כך כבודו של מלך מלכי המלכים להיות שכינתו וענינו עם המלאכים הגבוהים ולא עם שפלים ונדכאים אשר אינם ראוים למדרגת קדושה כלל אבל באמת כל צבא מעלה אין להם ערך כלל עם יוצר הכל ולא ידומה ולא ישוער כלל ערך לו ממנו ברוך הוא ליצוריו והכל כאין נגדו וכאפס ותוהו נחשב למעלתו ויקרתו וא"כ מה נפקא מינה אם משרה שכינתו על גבוה שבגבוהים או שפל שבשפלים הלא הכל כלא נחשב וזהו אומרם במקום שאתה מוצא וכו' כי לפי גודל הגדולה כן ראוי הענוה שהוא שוכן דכא ושוכן בשפלים כי אין למעלתו הבדל בין יקרים ושפלים וזהו מושכל וישר ונכון והנה ידוע במלך בשר ודם אם יוצא שר צבאו לקראתו לכבודו בלבוש מלכות ועבדיו הרבה רצים לפניו ברכב וסוסים מלפניו ומאחריו ברוב יקר וכבוד להשתחוות למלך ודאי יהיה למלך יותר יקר משילך השר זה לבדו ובבגדים פחותים וירוץ כאחד מהפוחזים לקראת מלך.

וזאת היתה טענת מיכל לשם שמים כי יותר כבוד היה לארון ה' אילו היה דוד מתנהג בגדר המלכות ברוב יקר ברבוי עבדים וכדומה כראוי למלך וכתר המלכות בראשו וזה היה לארון ה' יותר כבוד משיכרכר כאחד הריקים אבל דוד השיב אמת כדבריך אילו הדבר היה נוגע למלך בשר ודם אבל כיון שהדבר נוגע לכבוד המקום ב"ה ואין כערכו כלל א"כ נחשב הכל להקב"ה כאחד אם ירבה כבודו כדרך המלך או לא וזהו מאמרו לפני ה' הוא ולפניו לא שייך זה כלל ונקלתי מזאת וכו' עמם אכבדה כי במקום גדולתו שם ענותנותו ולכן מזה תלמדו כי אין לחוש לבזיון כלל כמאמר מלך משיח ה' דוד ונקלתי עוד מזאת וכו' עמם אכבדה וכן תעשו נא ראו בכבוד התורה והלא תדעו כי כבוד תלמיד חכם וכבוד ארון אלהים הכל אחד כי שם מקור התורה.

כאומרם בגמרא מו"ק (דף כה.) כד לא הוו מצי פוריה דר"ה למיפק דרך פתח בעי לשנויה לפוריה אחרינא אמרו המת כבודו במטה ראשונה דכתיב וירכיבו את ארון אלהים על עגלה חדשה ופירש"י מדכתיב עגלה חדשה משמע עגלה ששלחו בה פלשתים ארון לישראל ע"ש והדבר תמוה דמנ"ל זאת וגם משמעות הפסוק כי עגלה ששלחו פלשתים נשרפה דכתיב (עיין שמו"א ו' יד) ואת עצי עגלה שרפו באש וגם כבר תמה מהרש"א הא זו טעות היתה דאמדינן (במ"ר כא יב) בדוד שאמר זמירות היו לי חוקיך אתה קראת לדברי תורה זמירות חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן עגלות וכו' והא כתיב וירכיבו את ארון האלקים על עגלה חדשה וכו' הרי דהיה טעות אצל דוד ומטעות איך ניקום ונילף עיין במהרש"א אבל הענין כך כי הרד"ק כתב מה היתה טעות דוד וכי נתעלם ממנו הפסוק ולבני קהת לא נתן עגלות כו' וכתב דדוד חשב דזה נוהג רק במדבר ולא אצלו וצריך טעם לדבריו מהיכי תיתי לחלק מאי שנא במדבר ומאי שנא אצלו.

אבל כבר ידוע כי הנשיאים נדבו י"ב עגלות ובהן טענו המשכן וכליו וכתבו המפרשים לבל תהיה קנאה בנשיאים כי בעגלה של נשיא זה יטענו דרך משל המנורה והשולחן של זהב שהוא מקודש למאוד ובעגלה מנשיא שני יטענו אדני נחשת של חצר והרי כאן קנאה ולכך כתבו שהיו מחליפים העגלות במסעות פעם בעגלה זו כלי היכל ופעם בזו באופן שלא תהיה בם קנאה ודרכי אל דרכי נועם ושלום ולפי זה לא היה אפשר לטעון הארון בעגלה רק בכתף ישאו כי בעגלה צריך להיות תמיד בעגלה אחת כי אין משנין ואין לך קנאה גדולה מזו שבעגלה זו המיוחסת לנשיא זה יטענו ארון קודש הקדשים ובשאר עגלות שאר כלים שאין ערך כלל לקדושת הארון ואם יחליפו הא אין משנין ארון מעגלה לעגלה ולא סגי בלא"ה שהיו בכתף נושאים אבל בזמן דוד שהיה מלך והוא נותן עגלה משלו כי לו משפט המלוכה א"כ יאתה לישא ארון על עגלה.

וזאת היתה טעות דוד בבירור כמ"ש הרד"ק שחשב שאינו נוהג אלא במדבר ומזה מוכח דהך דינא הוא מוחלט דאין משנין מעגלה לעגלה דאל"כ למה היה מקום לדוד לחשוב שיש שינוי בין במדבר מבזמנו אע"כ כנ"ל ובזה היתה הטעות של דוד הואיל שחשב שיש שינוי כמ"ש הרד"ק ובאמת אין שינוי כי צריך להיות בזמנו כמו במדבר וזו היתה הטעות אבל האי דינא דאין משנין וכו' שפיר למדין ממדבר בעצמו כנ"ל ולק"מ קושית המהרש"א וא"ש והנה במדרש איתא הטעם דלכך לא נתן לבני קהת עגלות כי אם בכתף דאין תורה נקנית אלא ביגיעה רבה וארון שהוא מקור התורה צריך להיות בכתף ולטרוח ויגעתי ומצאתי תאמין וזהו מאמר הגמרא אילו חשב דוד שהתורה נקנית ביגיעה דוקא ולכך לא ניתן הארון על עגלה כמאמר מדרש הנ"ל לא היה טועה אבל הוא בחושבו כי אין צריך לתורה יגיעה ואמר זמירות היו לי חוקיך וא"כ מכח זה בא לכלל טעות דחשב טעם אחר כמש"ל שלא תהיה קנאה בנשיאים ומזה בא לגדר שהרכיב ארון על עגלה ואם כן דדבר זה שאמר זמירות היו לי וכו' הביאו לכלל טעות וא"ש ונכון הוא ומזה תלמדו כי לתלמיד חכם קדושת ארון ואיך לא תחוסו ותחשו להביא ארון ה' לביתכם והיתה לכם ברכה ברכת ה' היא תעשיר ואם כי קשה עליכם מתחלה העומס לפרנסו הלא ארון עבודת הקודש משא בכתף ישאו ולכן ראו וחכמו.

אבל יש עוד אחרים שבושים שישחקו עליהם ופערו פיהם לומר זה האיש מדבק בתלמיד חכם ולוקח על עצמו עול הזה והוא ליוהרא כלומר שהוא עשיר כי מאין יבא לו לפרנסו אל תשגיחו בזה מרן דבשמיא יהא בסעדו ומוטב שיבוש בעולם הזה ואל יכלם בעולם הבא ואדרבא יותר שכר יש לו כאומרם (במ"ר פכ"א א) בפנחס שהיו שבטים מבזים אותו ראיתם בן פוטי זה כו' ולכאורה הדבר תמוה ח"ו ששבטים אומרים שלא כדין עשה פנחס שהרג לזמרי בועל ארמית בת אלהי נכר והיה לו להניחו להיות קשור בה ככלב ח"ו אם כה היה אין זה בגדר שבטי יה עדות לישראל והעל זה שתק משה והקב"ה ואמר לפיכך הכתוב מיחסו בן אלעזר וכו' וכי זה די היה לגעור בהם על שאמרו על טוב רע.

אבל הענין כך כי פנחס בקנאו קנאת ה' והרג לזמרי עם כזבי השיב חימה מעל בני ישראל שלא היה נגף בהם בעון פעור ובנות מואב כדכתיב (במדבר כ"ה, י"א) השיב את חמתי וגו' הנני נותן לו את בריתי שלום והנה השבטים וזקני הדור היו מקנאים אותו חשבו כי אילו היה אחד משאר נשיא בית אב או איזה שופט וחשוב שבישראל מקנאו ועושה רושם כזה אין כל כך שמו יתעלה מקודש בפי כל כמו עתה שאחד משפלי הדור יקום ומקנא קנאת ה' צבאות לו תואר והדר אבל לא ראשי העם כי בהם לא היה הקידוש השם גדול כ"כ כי מוטל עליהם ובזה התנצלו על עצמם על שהתרשלו בזה הם לנקום נקמת ה' עד שבא פנחס לזה אמרו כי פנחס שעל ידו השיב חימה שקינא לאלהים היינו היותו בזוי בן פוטי זה וכו' והוא בזוי עם ויהרוג נשיא בישראל דזהו קידוש השם הגדול וזהו אשר היה כדאי להשיב חימה מקב"ה כי מאוד לרצון לפני ה' על אנוש כערכו אבל אילו אנשים כערכנו עשו כזה לא היה כ"כ קידוש השם כי עליהם בלאו הכי מוטל הדבר למחות ואין כ"כ קידוש השם הגדול וזוהיא הכונה שהתחילו השבטים לבזות אותו להגדיל הענין שהיה מעשה טוב ומוחלט והוא התנצלות על דבר שהם רפו ידיהם ולכך הכתוב מיחסו שבכל זה אף הוא מיוחס בן אלעזר וכו' מ"מ תחת אשר קינא לאלהים ויכפר על בני ישראל והנני נותן לו את בריתי שלום וא"ש ונכון.

ולכן יותר חשוב מי שהוא בעינו נבזה ועושה מצוה כתקונה יותר לרצון לפני ה' ומכ"ש אם אדם חשוב ונכבד לעמו מבזה עצמו בשביל תורה ולומדיה כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולדבק עצמו בתורה להרים דגלה כי בעו"ה נפלה העטרה והורם המצנפת בהעדר חכמי הדור.

ואמרו (סנהדרין דף צד.) ויחד יתרו רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו ושמואל אמר שנעשה בשרו חדודין חדודין ואמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרא לא תבזי ארמאה באפיה ומקשים העולם איך מייתי רב חובתו לנפשו לסייע למילתיה דשמואל ומלבד זה יש להבין על יתרו הצדיק שזכה שנכתב בתורה פרשת הקמת שופטים על ידו שיהיה לו ח"ו לצער בשמעו כי קרה פורענות לצוררי ישראל והלא משנאי ה' אשנא והכתוב אומר ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לעמו ולא בשביל מה שקרה לפרעה ולמצרים ותמוה כי לולי זה היינו אומרים בישוב קושית העולם הנ"ל איך מייתי רב חוב לנפשיה בדרך פשוטה דכבר נחלקו חכמי ישראל בנדון שמועת יתרו מה שמע וכל אחד ענה חלקו זה אומר כך וזה אומר כך והנה אם אז כבר שמע במפלת פרעה ומצרים וכל התלאות אשר מצאו לא שייך לומר אח"כ בבואו אל משה כאשר שמע כן ממשה שנית נעשה בשרו חדודין בגין כך כי זו היתה כבר אבילות ישנה וכבר ידע מתמול שלשום אך אם לא שמע רק קריעת ים סוף או מלחמת עמלק שפיר י"ל אז בשהגיד לו משה כדברים האלה הרע לו אך לכאורה מוכח דכבר היה יודע גם מזה קודם סיפור משה דלולי כן לא היה משה מגיד לו כי הוא מדרך ארץ שלא יאמר אדם לחבירו דבר שנפשו עגומה עליו וכבר אמרו (סנהדרין דף צד.) אמרי אינשי גיורא עד עשרה דרא כו' ולא היה משה עובר דרך ארץ והנימוס הנהוג אע"כ כבר שמע ולא חש משה לספר דברים כהווייתן מתחלה עד סוף זהו מאמר רב לדחות דברי שמואל היינו דאמרי אינשי כו' מוכח שכבר ידע ואיך יהיה נעשה בשרו חדודין כנ"ל וע"כ הפירוש שהעביר חרב חדה וא"ש.

אבל בישוב קושיא הנ"ל י"ל כך דתו יש להבין מה דאמרי אינשי דקשה לגר עד יו"ד דורות לשמוע זילותא דגוי וא"כ צ"ל שעדיין אהבתם חקוקה בלבם וח"ו לומר כן על גירי אמת שיהיה עדיין לבם חלוק מישראל ולאהוב עכו"ם וכ"ש עד יו"ד דורות וחלילה להוציא לעז על צדיקים הללו בעוזבם מקורם ודבקים במקור חיים וחובה עלינו לאהוב אותם בכל לב ונפש והתורה הזהירה הרבה על אהבתם אבל הענין כך כבר כתב הרמב"ם לשבח לגר אשר בזמן הזה להיות שהעכו"ם הם במעלה עליונה ועושר וכבוד אתם ואנחנו דלים ודוים סחופים עשוקים מכל עם והם עוזבים הכל ומתדבקים בישראל הלא לזה יש לשבח ולאהוב ולומר אשרי זה שהכיר הבורא בעת כזאת וכן אמר בועז לרות שהיתה בת בתו של עגלון המלך והלכה לארץ ישראל ושם לקטה בתוך עניים ודלים שעורים ואמר (רות ב', י"ב) ותהי משכורתיך שלימה כו' וכן זכתה שיצא ממנה זרע שלשלת דוד ולעומת זה אם ישראל במעלה עליונה וחשיבות ועכו"ם בזוים ושפלים אין כל כך מעלה ושבח לגר שבא להתגייר כי לא כל כך רמה מעלתו עד שאמרו (יבמות דף כד:) אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה וא"כ י"ל כך הפירוש גיורא עד עשרה דרא לא תבזה ארמאי קמיה דאם מבזה אותם לומר שהם בזוים לא עם ואין בהם מעלה וחכמה וכדומה א"כ אין כל כך מעלה ושבח לגר שעזב אותם ובחר בעם נבון וחכם כי כך ראוי לכל בר דעת לבחור ועל זה נפשו עגומה ויותר נוח שישבח לגר אותם שהם בני מעלה ולא נעדר מהם כ"א הכרת דת האמת והוא הכיר הבורא ועזב מקורו גדול הוא שכרו וזהו הפירוש לא תבזה באפיה לא לאהבת העכו"ם התקוע ח"ו בלבו רק למעלתו כמ"ש.

וזהו היה ג"כ ביתרו שיתרו חשב שישראל יצאו ממצרים בחפזון לארץ מדבר הם דוים שמלתם בלתה ורגלם בצקה ומזונם בצמצום כי מי יכלכל יום ביומו ובפרט בארץ ציה עד שחשב שנפשם חסרה מכל טוב חמדת עולם הזה וכן ראוי לשלימים הרוצים שתדבק בם שפעת אלהים וכך היה משה ואליהו מתבודדים במדבר ופירשו עצמן מכל מיני עולם הזה אפס לעבוד ה' ולהתדבק בכח שכל אלוה ויתרו שהיה יושב במדין ארץ טובה ורחבה והוא כהן וכל חמדת הזמן היה אתו וילך ויפרוש מזה וילך אחר עם ה' במדבר ולא שת לבו לכל חמדה המדומה הלא יחשב לו לצדקה ויקר ושבח גדול אמנם בבוא יתרו לשם והנה ראה כי היטיב ה' לישראל עד מאד לא חסר להם דבר שמלתם לא בלתה וכל טוב מצרים בידם לא חסר להם דבר ע"כ חרד יתרו א"כ איפוא גודל שכרו ומה החזקת טובה לו הלא כל משוגע ופתי בראותו הצלחת אנושי כזה יבחר ויקרב לדבק בם ולכך נעשה בשרו חדודין וזו כוונת הפסוק ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל כי חשש אולי שאין מעלתו כל כך יקרה אבל על מפלת פרעה לא היה מצטער כלום וא"ש ולכן טוב מאד לדבק בתורה ונכבד בנקלה רק לאהבת התורה והכתוב צווח (שיר השירים ח', ז') אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה באהבת התורה בוז יבוזו לו.

והנה עוד מתועלת תכלית ההספד לשוב אל לבו בתשובה שלימה ולראות יתרון החכם מכסיל כי מי שביתו מלא כל טוב בחמדה וילך מי ינוד לו מי יזכרנו בכו בכה להולך אבל התלמיד חכם לא ישכחו זכרו לנצח כמ"ש בגמרא דיבמות (דף צז.) דר"א דאמר שמעתא דר"י ולא אמר מפיו כעס ר"י ונתן טעם דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לדוד לדור בשתי עולמות אלא ביקש דוד שיאמרו דבר הלכה משמו ששפתותיו דובבות בקבר דאמר ר"י כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר אר"י מאי קרא דכתיב וחכך כיין הטוב וכו' דובב שפתי ישנים ויש להבין מתחלה מביא קרא אגורה באהלך עולמים לראיה ששפתותיו דובבות ואחר כך שאל מאי קרא הא כבר מייתי ראיה מדברי דוד שביקש להיות דר בשתי עולמות באופן זה וגם אם מביא ראיה מהך דובב שפתי ישנים הוי ליה לגמרא להביא תיכף ולא הך דאגורה באהלך וכו' הלא משם ילפינן העיקר.

אבל ודאי יש כאן שתי בחינות דודאי תלמיד חכם שאמרו חידוש דבר הלכה ואומרים בבית המדרש תורתו בפיהם ראוי שיהיו שפתותיו דובבות אבל הוא השכר המגיע לו מהקב"ה ולא מבני אדם וקמי שמיא גליא ממי יצאו דברים כאלה א"כ מה נפקא מינה אם אומרים בשמו אם לאו הלא ה' יודע שממנו יצאו וממנו נבעו והוא ישלם שכרו במושלם ומאי נ"מ בהזכרת שמו וכמו כן יש להבין שאם שני תלמידי חכמים או יותר אמרו דבר אחד וכי יהיה יתרון לאדם אחד על רעהו כי באמת כולם שוים לטובה שיהיו שפתותיהם דובבות כי הי מנייהו מפקת והכל הולך אל מקום אחד ובזה יובן הפסוק (תהלים ס"א, ה') אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה ודרשינן אחסה בסתר כנפיך כדכתיב וה' עמו שהיה עמו תמיד לא זזה שכינה ממנו ולכך אמר אחסה בסתר כנפיך סלה ויש להבין מה זה חיבור והמשך לזה שאמר אגורה באהלך עולמים אבל הענין כך אם אמר דבר הלכה שאין בו פקפוק וחשש מחלוקת פשיטא שאין צריך הזכרת שמו וממילא ה' יודע וקובע לו שכר אבל בדבר שיש בו ערעור ומחלוקת ופנים לכאן ולכאן ואם יהיה נאמר בשם גברא רבה יוקבע הלכה כמותו ואם לאו לאו כמאמרם (פסחים דף קיב.) כשאתם אומרים דבר תלו באילן גדול נמצא עיקר קביעות דברי תורה הוא מהזכרת שמו על הלכה ולכך בעינן הזכרת שמו ואז שפתותיו דובבות בקבר כי על ידי כך נקבעת הלכה.

וכן היה בדוד כי ודאי הוא לא היה מתפלל שיאמרו דבר הלכה מה שחידש דפשיטא וכי תהיה תורתו נשכחת ובפרטות בבית ראשון שלא היתה שכחה אצל מקבלים ומעתיקי שמועה והוקבע מדור דור רק בדבר שנפלה בו מחלוקת וידוע מ"ש בגמרא (סנהדרין דף סג:) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום וא"כ אם תאמר שום הלכה בשמו תוקבע להלכה משא"כ אם לא יאמרו משמו לא תוקבע להלכה וזו היתה בקשתו אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה היינו דשכינה היתה תמיד עמו והיתה תמיד הלכה כמותו וא"כ כשיזכר שמו תהיה קביעת הלכה על בוריה וכן היה זה ברבי יוחנן שם (יבמות דף סח.) שאמר עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול וכן אמר שמואל ורב חולק וא"כ אמירת דבר הלכה בעצמה היתה מיוחסת לשמואל כמו לר"י אמנם רב ושמואל הלכה כרב באיסורי אבל לא לגבי ר' יוחנן וא"כ בהזכרת שם ר"י היתה נקבעת הלכה כמותו ולכך הקפיד ר"י על שלא אמרו משמו כי לא שייך קמיה שמיא גליא כהנ"ל דהא רב חולק ועיקר התועלת הוא הזכרת שמו וזהו שמביא ראיה מדוד שאמר כן ג"כ אגורה באהלך וכו' כמ"ש.

רק דלמא דוד לא קאמר רק על הלכה שאמר הוא לבדו וביקש על דבריו שיאמרו בבית המדרש וקמיה שמיא גליא כהנ"ל ומנא לן בכהאי גונא שעוד גברא רבה אמר כן כמו כן שתהיה קפידא בהזכרת השם כהנ"ל וע"ז קאמר דאמר ר"י כל תלמיד חכם שאומר דבר וכו' שנאמר דובב שפתי ישנים וא"כ מה צורך לדוד לומר אחסה בסתר כנפיך סלה כמ"ש והוא הדבר המכוון בנדון דר"י.

בשגם י"ל דמהך קרא אגורה באהלך עולמים אין ללמוד די"ל מה צורך לדוד לבקש שיאמר דבר הלכה שלו וכי תהיה שכחה למקבלים רק אולי זו היתה תפלתו כשנאמר דבר הלכה מפיו שיהיו שפתותיו דובבות כי אין זה מחוק הנימוס כשיאמרו דבר הלכה שיהיו שפתותיו דובבות אבל דוד ביקש על עצמו שיתחסד ה' עמו ויעשו לו כן ובשביל זה אין ללמוד שהוא שוה בכל נפש תלמיד חכם ולכך קאמר הגמרא דאר"י כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו שפתותיו וכו' דכתיב דובב שפתי ישנים א"כ לא היה דוד צריך לתפלה זו ולשכחה ג"כ אין צריך כנ"ל וע"כ דתפלתו היתה שיאמר להדיא משמו דוקא ולא יאמרו סתם והיינו על כרחך כמו שכתבתי הטעם דע"י הזכרת השם הוקבעה הלכה וכל תלמידי חכמים שוין אשר הלכה כשמם וא"ש ודוק.

ואולם מה ששפתותיו דובבות הוא כי תמיד היא נפש הצדיק ותלמיד חכם קשורה בחיים כדרכו בחיים להשפיע ולהטיב לזולתו כמו שאני צועק על חמי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו שכל ימיו היתה מגמתו להורות ישראל חוקים ישרים ומשפטים צדיקים וזו כל מגמתו היתה להשפיע ברוב ענוה אשר ראוי לומר עליו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ולכך אף במותם לא נפרדו להתדבק בתלמידי חכמים וביחוד כאשר יאמרו דבר הלכה משמו אז נפש החיים הנשארת בקבר מתדבקת ברוח ורוח בשכל ושכל בצורה עליונה שהוא צלם אלהים דובבות ולכך קשה המיתה לצדיקים כי כל חשקם להטיב כאשר ידוע ממיתת משה שכל צערו היה שביקש להשלים לישראל כאשר זקיני בעל מגלה עמוקות האריך בטעמים מה שביקש משה להשלים נפשו בכניסת ארץ ישראל.

ובזה תבין מ"ש (כתובות דף קד.) אותו היום שמת רבי ערב שבת היה ואמרו כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב והתפללו ואמרו עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי יהי רצון שיכבשו תחתונים את עליונים כד חזי אמתיה דבי רבי צערא דרבי דהוי קשה סלקא לאיגרא ואמרה יהי רצון שיכבשו עליונים לתחתונים ונח נפשיה.

ויש להבין איך ס"ד שאמרו לדקור בחרב את מי שיאמר שמת רבי וכי יעלה על רוח שיחיה לנצח הלא ראו שהוא מסוכן ונוטה למות בעו"ה ומהיכי תיתי לא יקרה לו כאשר קרה לכל הצדיקים וענין היותר זר דאמתיה דבי רבי תכריע נגד כל חכמי הדור והיו שם ר"ח ובניו שהם במעלתם ממש שקולים כאבות העולם כדאמרינן בב"מ (דף פה:) ומה ממש בדבריה וכי ר"ח וצדיקים כאלו לא ראו צערו של רבי כמו האמתא וכי היא היתה רחמנית יותר מהם.

אבל הענין כך מה שאמרו במדרש (ב"ר פס"ב ב) מה בין מיתת זקנים לנערים הנר שכבה מאליו סימן יפה לו וסימן יפה לפתיליו ואם נכבה ע"י אחר סימן רע לו ויש להבין אם כי השאלה קצת תמוהה כי הלא מיתה אחד נער וגם זקן שב וישיש הכל מתים על ידי מלאך המות ואין איש מת מאליו וגם זקנים מתים בחולשא כמו נערים אבל להבין גם מה שנאמר במדרש במשה הן קרבו ימיך הכל אומרים בפיהם שימותו ומה הוא זה ויובן ג"כ מה שנאמר בפסוק (איוב י"ד, כ"ב) אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ודעת רשב"ם לאחר מיתה תרגיש הנפש בכאב להגוף וגם אם הגוף אין לו הרגש וכאב כלל אם תחתוך אותו לאלף חתיכות וכבר הארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו אבל גם זה הפירוש אמת כי כללו של דבר אין צדיקים מתים עד שיסכימו נשמתם ונפשם למות ואין הקב"ה עושה להם דבר בעל כרחם ורצון יראיו יעשה כתיב וצריכים להסכים על המיתה ואז מתים וזהו מאמר המדרש הן קרבו ימיך למות הכל אומרים בפיהם שימותו הרצון שצריכים לומר כן בפה שימותו כי אין מתים עד שיסכימו ובאמת כשמרגישים שכבר עשו שליחותן בזה העולם מסכימים אבל הרשעים מתים בלי רצונם ועל ידי הכרח.

וזו היא כוונת השאלה מה בין מיתת זקנים היינו תלמיד חכם זה שקנה חכמה כי הוא זקן אמיתי לנערים היינו מנוערים מן התורה ומן המצות ואמר כי ת"ח כנר שכבה מאליו מבלי הכרח כי מרצונם מתים והיינו שכבר עשו שליחותם וכן הנר במקום שאין צריך עוד להאיר אחר השחר עלה והארץ האירה אז אין הנר יפה ולכך כל זמן שהיה צריך בו לא נכבה וזהו לנר יפה לא כן הרשעים היינו הנערים כנ"ל אינו נכבה מאליו בהסכמתם רק בעל כרחם מתים וכמו בנר שנכבה בלילה וחושך והוא לאות כי ריחו רע ויזיק לבריות ולכן מכבה אותו למיתה לשוב למקורו הראשון.

אמנם נפש הצדיק שהיא קשורה בגוף ומתחברת עם הבריות וכל דרכה להיטיב ולישר אורחותיה קשה עליה להסכים למות כי קשה עליה פרידתה ומה עושה הקב"ה שולח יסורים על גוף הצדיק והנפש רואה בצער הגוף כי מטבע נפש הצדיק לסבול כל היסורים רק לישר הדור כמו שעשו כל הקדמונים והנביאים שהטילו על עצמם יסורים בשביל הדור מ"מ הגוף הגשמי היסורים קשים לו ומתחננת הנפש על כאב הגוף וזהו אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל בצער הכאב הזה ולכך הנפש בעל כרחה תענה אמן לדיין האמת שימות וימלט מצערא דגופא ואז נפשו ורוחו אליו יאסוף וכבר נודע מה שאמר בזוהר (ח"ב צ"ד ע"ב) כי ימכור איש את בתו לאמה דא הקב"ה ה' איש מלחמה את בתו לאמה דא נפש צדיק כי היא נקראת אמה והיא השוכנת בגוף לשרתו.

ובזה יובן הגמרא הנ"ל כי חכמי הדור היו מכירים ערך גדולת רבי שכל מגמתו הוא ליישר הדור וללמדם תורת ה' וכאשר חיבר משניות כללי תורה שבע"פ וא"כ כמה גדול העדרו לישראל באורו היה אור ובמותו יחשכו כוכבי נשפו וא"כ היה בדעת הדור שלא יסכים רבי על המיתה עדיין כי עדיין לא השלים ליישר להתלמידים בתכלית השלימות כאשר באמת הגיע במותו מחלוקת גדולה בפירוש המשנה זה אומר בכה וכו' ואם לא יסכים הוא לא ימות ולכך אמרו מי שיאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב וכן אף אמתא דבי רבי דא היא הנפש כנ"ל הסכימה מבלי למות ואמרה יהי רצון שיכבשו התחתונים לעליונים אבל כאשר ראתה בצער הגוף וכאב חולי המעיים הסכימה למות ואמרה יהי רצון שיכבשו העליונים לתחתונים ומיד בהסכימה למיתה נח נפשה דרבי ולרצות המליצה אמרו שם דשקלה כוזא ושדי מאיגרא לארעא להשתיק לרבנן היינו כי לישוב הדעת חכמים הראתה כי האדם כחרס הנשבר ועלול ומעותד למות מפאת גופו וסופו למות וא"כ מה לכם להרבות בתפלה אם יחיה מאה או אלף הלא סופו למות והוא כחרס הנשבר וזה מובן ונכון וברור בכוונת הגמרא דאמתא דבי רבי וכבר כתב הרמב"ם במורה נבוכים בכוונת חז"ל ליפות המליצה הוסיפו דבריהם בענין ליפות המשל וכן מצינו בדברי הנביאים וזה ברור.

ומעתה ראוי לנו לבכות את הצדיק הזה שכל מגמתו היתה ליישר הדור ועתה הסכים למיתה אין זה אלא מפאת חטאים ועונות הדור אשר קצה נפשו לקבוע אוהל קדשו וע"ז ידוו כל הדווים ומה שאמרו יום שמת רבי וכן אמרו (כתובות דף קג:) המתים בערב שבת סימן יפה להם יובן ג"כ במ"ש דוד (שבת דף ל.) הודיעני ה' קצי שאמר לו הקב"ה שימות בשבת אמר אמות בערב שבת א"ל הקב"ה כי טוב וכו' טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שיקרב שלמה בנך אמר אמות באחד בשבת א"ל הקב"ה כבר הגיע מלכות שלמה בנך ויש להבין על הקדימה ואיחור של דוד ולמה לא אמר גם כן בה' בשבת או בב' בשבת דוקא בערב שבת ובא' בשבת ומה שהשיב לו ה' שחביב לו מאלף עולות הוי ליה למימר סתם שחביב עלי תורתך ומנינא למה לי גם הטעם שהשיב לו על א' בשבת הוא בלתי מובן אם כבר כלה קיצו בשבת הל"ל הגיע עת האסף אל עמך מה אמר שהגיע מלכות שלמה כי בודאי ימחול שלמה נגד דוד אביו.

אבל יובן במה שאמרו במדרש (ד"ר י"ט ח) הן קרבו ימיך למות אמר משה למה אמות ומה עשיתי א"ל הקב"ה בעון אדם הראשון דכתיב הן האדם היה כאחד ממנו ויש להבין במה שאמר מה עשיתי הלא כבר נאמר (במדבר כ', י"ב) יען אשר לא האמנתם בי להקדישני ועל מי מריבה נחתם גזר דין וגם למה בחר הקב"ה בזה הקרא ולא א"ל מקרא ביום אכלך.

אבל להבין ענין חטא משה הקב"ה אמר ודברתם אל הסלע והוא הכה צור ויזובו מים גם מה זה עונש מידה כנגד מידה שבשביל זה ימות ולא יכנס לארץ ישראל הגם כי גבהו דרכיו מדרכינו ולא מחשבותיו מחשבותינו מ"מ ליישב הדעת מה זה עונש לזה החטא אשר חטא אבל באמת זהו מתכלית הניסים והנפלאות להוציא מים מצור החלמיש כי ודאי יותר קורבא יש לדעת לעשות נס בשמים ממעל אשר הוא גרמים רוחנים ונעדרים מגשמיות מלשנות הטבע החומרי וזהו קשה בתכלית ובזה הסלע הפליא הקב"ה הנס למאוד.

וזהו ג"כ מאמר הפסוק (תהלים קי"ד, ה') מה לך הים כי תנוס וכו' ההופכי הצור אגם מים חלמיש וגו' הפירוש הוא כך שהפסוק מתמיה הנה אני רואה שינוי טבע ודברים הפוכים מסדר כי מה לך הים שהוא קשה הבקיעה למאוד ולא יצויר בו ממש אפשרויות כי תנוס נס לגמרי ונעשה חרבה כי ניסה מורה על קלות התנועה בקלילות והירדן שהוא נהר קטן לפי ערך הים לא נסוג לגמרי כים רק יסוב לאחור וזהו היפוך סדר הטבע וכמו כן הרים שאין כ"כ גבוהים ירקדו רק כאלים והגבעות שהם הרים גדולים כבני צאן ירקדון שהם קלים ומתנשאים במהירות יותר מאילים והכל בהיפוך הענין וע"ז משיב מלפני אדון חולי ארץ שרוב ניסיו הם בשינוי הסדר להודיע לבני אדם גבורותיו וכחפצו עושה הוא מהפך הצור שאין כ"כ קשה ויוצא ממנו רק נהר קטן וזהו אגם מים וחלמיש שהוא סלע קשה יצא ממנו מעיין וזהו חלמיש למעינו מים שהוא מעין גדול וכן מצינו בתורה בהכאת צור בפרשת בשלח נאמר רק ויצאו ממנו מים (שמות י"ז, ו') ובהכאת סלע שהוא החלמיש וסלע קשה כתיב בפרשת חקת (במדבר כ', י"א) ויצאו מים רבים וכך הוא דרכו ודבר נכון הוא.

ועכ"פ למדנו שהוא נס גדול עד שגם המשורר לא הזכיר שום נס כי אם שהוציא אגם מים וכו' כנ"ל וידוע כי נס גדול צריך זכות רב מישראל ובמעט חטא לא יתרחיש ניסא ולכן כל הצדיקים פחדו אף שהובטחו מפי עליון שמא יגרום החטא וכמו שפחד יעקב וכן שמואל אמר (שמ"א ט"ז ב) איך אלך וכיוצא בזה כי חשבו שמא יגרום החטא ח"ו וי"ל דחשב משה אם אומר לסלע שיתן מים צריך לומר כה אמר ה' תנה מים ופן ואולי יגרום החטא ולא יתעבד ניסא א"כ ח"ו יהיה חילול השם ויפקרו ישראל ומכש"כ הערב רב ויכחישו נבואות משה ולכן התחכם משה מבלי דבר דבר וא"כ אם שלא היו מים זבים היה משה אומר שלא נעשה במצות ה' ונבואתו רק מעצמו הכה לנסות אם יזובו מים כאשר עשה בהכאת צור קודם מלחמת עמלק כנאמר בפרשת בשלח ואם כן לא יחלל שם שמים ולא יהיה לישראל ח"ו ספק בנבואתו אמנם י"ל שזהו שגרם מיתת משה ולא נכנס לארץ ישראל בעבור שלא הזכיר שם ה' ואילו היה נכנס לא"י היה חי לעולם כמ"ש רש"י וכל המפרשים ויטעו אחריו לומר כי זה הוא אלהים בעשותו נוראות נפלאות כאלו להוציא מים מסלע ויהיו מיחסים הפעולה לו לבד ולא ה' פעל כל זאת ולכך הוזקק למות להורות כי הוא איש ולא אלהים והמות הפרידו וכך אמרו שאפילו קברו לא ידעו שלא יעשו אותו עכו"ם מכ"ש אילו היה חי לעולם וזהו חשש טעות שיטעו ח"ו הואיל והכה ואילו היה מדבר כה אמר ה' וכו' לא היתה טעות עליו כי לא היה תלוי בכוחו של משה.

וזהו מאמר הפסוק (במדבר כ', י"ב) יען לא האמנתם בי כי אילו האמינו שיהיה ודאי ודבר ה' יקום לא היו נמנעים מלדבר אבל עכשיו שלא האמינו וחשבו שיגרום חטא לכך ראוי העונש מיתה כנ"ל והנה עיקר סיבת האפיקורסים שפקרו המינים לייחס לאדם תואר אלהים הוא מחמת חטא אדם הראשון שנחש הטיל בה זוהמה לאמר (בראשית ג', ה') והייתם כאלהים וזהו ארסו של נחש ומזה נולדה בעו"ה המינות והכפירה וזוהיא כוונת הפסוק (שם פסוק י"ז) הן האדם היה כאחד ממנו וגו' פן ישלח ידו וגו' מעץ החיים ואכל וחי לעולם ולפי פשוטו אין לו שחר כי הלא חנון ורחום הוא ה' ולא יחפוץ במות המת רק זהו אם יאכל וחי לעולם וא"כ יהיה תואר אלוה וזהו הן האדם היה כאחד ממנו ודרשינן במדרש (ב"ר כ"א ה) כיחידו של עולם והוא הדבר שיהיו מיחסים לתואר אלהים לכך אמר הקב"ה לאדם ביום אכלך ממנו מות תמות כי ידע כי בעו"ה תתנוצץ מינות בעולם על ידי עץ הדעת כי הוא טוב ורע.

וזהו מאמר המדרש כי משה שאל מה עשיתי הרצון אף שחטאתי במי מריבה והכאת הסלע אין זה מידה כנגד מידה למות והשיב לו הקב"ה אדם הראשון גרם לכך כי מאז פרחה צרעת המינות בבני אדם לתאר לילוד אשה שם אלוה ואם אתה תחיה לעולם פן תהיה לפוקה ולמכשול כנ"ל שיטעו אחריך בני אדם וזהו שמביא הפסוק הן האדם היה כאחד וכו' כנ"ל וזהו חשש יעבור עליך גם כן ח"ו ובעל כרחך אתה תמות ובזה תבין מ"ש כל הצדיקים מתו בעטיו של נחש הוא הדבר הנ"ל שלא יטעו בתרייהו ח"ו כנ"ל וקלקולו היה בערב שבת והצדיקים נתפסים בעונו על כן ראוי שימותו בערב שבת ביום הקלקול ואפשר שזוהיא כוונת הפסוק (בראשית ב', י"ז) ביום אכלך ממנו מות תמות כי תבא מיתה ותכפר עון אכילה ולכך הצדיקים שמתים בעטיו של נחש מתים בערב שבת וסימן יפה להם (כתובות דף קג:) להורות שמתו בעטיו של נחש וידוע מ"ש במדרש שלכך הקריב שלמה אלף עולות משום דהקב"ה אמר לאדם ביום אכלך מות תמות והמתין לו הקב"ה יומו שהוא אלף שנים כנגד זה הקריב אלף.

וזו הכונה כי דוד חשב שמת בעטיו של נחש בעבור היותו גלגול אדם הראשון כנודע וידוע כי בת שבע היתה גלגול חוה ולכך ביקש מתחלה למות בערב שבת לתקן חטא אדם הראשון ואמר ה' שמה שהוא עוסק בתורה הוא תיקון לחטא אדה"ר ולכך אמר חביב לי תורתך שאתה עוסק יום אחד כי מה שהאדם עוסק יום אחד בתורה הקב"ה יחשבהו ליומו כי ידוע ברכתו של הקב"ה הוא אלף כדכתיב (ועיין דברים א' יא) יוסף ה' לכם אלף פעמים ולכך במדה רעה יחשב יום לשנה ובמדה טובה כברכתו של הקב"ה יום לאלף כיומו של הקב"ה כמבואר במדרש (ב"ר ח' ב) וזוהר (ה"ב קמ"ה ע"ב) ולכך אמר הקב"ה שחביב יומו שעוסק בתורה יותר מאלף עולות שיקריב שלמה שהוא כנגד הנ"ל.

והנה חשב דוד אולי מת בחטא בת שבע וידוע במדרש כי בת שבע נלקחה לבית המלך באחד בשבת דכתיב לעת ערב ביום שנאמר בו ערב ולזאת אמר דוד אמות באחד בשבת (שבת דף ל.) לתקן הקלקול באותו זמן אמנם ידוע מאמר בת שבע כי אם ימלוך אדוניה והייתי אני ובני שלמה חטאים (מל"א א' כא) כי סימן זה היה בידם שאם ימלוך שלמה אזי נמחל החטא וראויה היתה בת שבע לדוד אבל אם לא ימלוך ודאי מאת ה' היתה הסיבה זאת שאינו ראוי למלוכה וזהו שאמרה שאם ימלוך אדוניה והיינו אני ובני חטאים לה' וזהו שהשיב לו הקב"ה על שאלתו שימות באחד בשבת לתקן חטא בת שבע וא"ל הקב"ה אין צריך לזה שכבר הגיע מלכות שלמה בנך שימלוך וזה לך לאות כי סר עונך וחטאתך תכופר וא"ש.

וכן היה הדבר ממש במיתת חמי הגאון ז"ל שמת במיתת נשיקה בערב שבת להורות מיתת צדיקים המתים בעטיו של נחש וכמ"ש ולכן עלינו ביותר להספיד באבוד הצדיק ולהתבונן במעשיו ולבכות עליו וליתן לב לשוב ולעשות מעשים טובים ולומר אולי אזכה גם אני לעשות כמוהו באיזה מצוה מן המצות או איזה הנהגה טובה ובאמת העושה מצוה מה שהצדיק היה רגיל בו לעשות הצדיק מתדבק בו ובפרט אם הצדיק התעצל באיזה מצוה וזה עושה בזריזות נמהר ולא כמתנמנם אזי נשמת הצדיק מתדבקת בו כאיש החסר איזה דבר ואחר שיש לו מתדבק עמו להיות ג"כ נהנה מטובו כאשר אמרו בנדב ואביהוא אף שהיו ראשונים במעלה ולא קנאו קנאת ה' צבאות נקנסה עליהם מיתה כדדרשינן (ויק"ר ז' א) וגם באהרן התאנף ה' זהו כילוי בנים רק בזמן שאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם לא יומתו אבות על בנים ולכך הואיל ואהרן מיאן למחות וגם הם כבשו פניהם בקרקע נענשו ולזה כאשר קנא פנחס קנאת ה' נכנסה בו נשמת נדב ואביהוא וכן אליהו שהוא פנחס שקנא לאלהים כאמרו קנא קנאתי וכו' והרג עובדי הבעל והיתה גם כן נשמת נדב ואביהוא אצלו וכל זמן היותו בעולם השפל לא היה משפיע שפע נבואתו לאלישע תלמידו רק מצד נשמת פנחס גרידא ולא מנשמת נדב ואביהוא.

וכשהגיע עת שנלקח אליהו לשמים ביקש אלישע מאליהו שגם מנשמת נדב ואביהוא יאצל עליו וזהו מאמרו ויהיה נא פי שנים ברוחך אלי דהיינו נשמות נדב ואביהו שיש ברוחך יהיו גם כן עלי ואמר לו אליהו הקשית לשאול כי לא ידע אם בעלותו לשמים יהיו נשמות הנ"ל מ"מ עמו כמקדם או בעלותו יסתלקו מאתו ויעלו שמי שמים מקום נורא.

ולכך מסר לו סימן כי ידוע מ"ש במשה ולא ידע איש קבורתו כי לרוב גדולת משה לא היה אפשר להשיג מקום הסתלקו וקבורתו בלתי ה' לבדו וידוע כי נשמות נדב ואביהוא היו יותר במעלה ממשה כדאמרינן (ויק"ר י"ב ב) שאמר משה סבור הייתי בי או בך וכו' וא"כ אף הסתלקותם צריכה להיות טמירה ונעלמת כמו במשה ולכך אמר אם תראה אותי לוקח הראיה שלא יסתלקו בעלותי נשמות נדב ואביהוא כי אילו היו מסתלקים ועלו מעלה היה טמיר ונעלם משא"כ אם לא תראה הראיה שהם מסתלקים משום הכי לא נראה כנ"ל ואם כן א"א להשפיע לך מנשמות נדב ואביהוא ולכך בראותו אלישע צועק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו דאליהו זהו פנחס הוא בגדר רכב כדדרשינן ואופן אחד בארץ הוא פנחס שהוא בעולם אופנים והוא רכב אבל נדב ואביהוא הם פרשיו חשובים מרכב וכן בא לאליהו רכב וסוסי אש שהם כנגד פנחס ונשמות נדב ואביהוא וק"ל והנה עיקר חיוב ההספד לשתף עצמו בצרה ולומר אף גם בשלי נהיתה הצרה הזאת כי כל ישראל נפש אחת ובפרט באובדן תלמיד חכם ולכך אמרו (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) שבטים שמצאו מציאה ויחרדו אנו שאיבדנו על אחת כמה וכמה והענין הוא כי זה החלי בעו"ה אם יקרה לאחד שבר יאמרו אחרים מה לנו לצרה ואינם יודעים שכל ישראל נפש אחת וגם לפעמים יתלה הדבר במקרה שקרה זה מחמת צער וזקנה וכדומה ואינם שמים על לב לומר מאתו יתעלה הוא והכל בהשגחה פרטית לשלם לאיש כדרכיו וזהו שאמרו שבטים שמצאו מציאה והוא שאחד פתח שקו ומצא בו כספו וזה מקרה דשכיח ברוב טרדת המוכר תבואה בארץ מצרים כל הארץ בא לשבור אוכל זה יוצא וזה נכנס אם כן בקל תפול הטעות שיתן הכסף באמתחתו תמורת תבואה מ"מ תלו בעונש ואצבע אלהים זה ואמרו מה זה עשה אלהים לנו מכ"ש שיש לתלות אובדן תלמיד חכם בהשגחת השם לעונש ולא במקרה ולכך אמר אנו שאיבדנו וכו' על אחת כמה וכמה וכמו כן שבטים אחד היה מריק שקו ומצאו אבל שאר אחים בני יעקב לא הריקו אז כמ"ש בקרא שהביאום לבית אביהם ויראו את צרורות כספיהם ולא קודם לכן ומ"מ חרדו כולם ואמרו מה זאת עשה לנו וכו' ולא התברכו בלבבם לומר שלום יהיה לנו והוא לבדו ילכד.

מכ"ש שאין לפרוש מאבידת ת"ח ולומר שלום יהיה לנו כי זה הוא נוגע לכל אדם וכל בית ישראל יבכו את השריפה ושבר זה קרה לכל אם לזה ביותר בהרגשה אבל חכם שמת הכל קרובים והכל חייבים באבלו ובהספדו והנה באמת כל ישראל מטוב ועד רע הם נפש אחת וכמו שבגוף הוא אברים חשובים הראש ומוח ולב וכדומה ולעומת זה אברים פחותים חלחולת סניא דיבא וכדומה ומ"מ הם צריכים לגוף כמו אלו אברים חשובים כן הוא בישראל החשובים והפחותים הכל צריכים לאיש ישראלי היותם אדם אחד ואמרו בגמרא דב"מ (דף קיד.) אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של עכו"ם אמר ליה מהו שיסדר בבעל חוב א"ל גמר מיכה מיכה מערכין מנין לערום שלא יתרום שנאמר ולא יראה וכו' א"ל ולאו מר כהן הוא א"ל קברי עכו"ם אינם מטמאים עכ"ל ויש להבין מה ענין הך שאלות להא דמצא אליהו בבית הקברות ולא שאל דברים אחרים או בפעם אחרת אבל הענין כך כי כבר נתן הזוהר (ח"א ר"כ.) הטעם לזה דקברי עכו"ם אינם מטמאים (באוהל כצ"ל ובזה תבין מ"ש הגאון המחבר לקמן בכמה שורות והם פגרים מתים כבהמה) משום דבישראל נשאר ניצוצות ורשימה קדושה ובמקום קדושה שמה יחנו כת הטומאה סביב רשעים יתהלכון לינוק כמו שיונק הפרעוש מבשר אדם ולכך מטמאים כי הם מתדבקים בהילוך לשם אבל עכו"ם במיתתם רוחם נסע יתרם בם אין בהם שורש קדושה כלל והם פגרים מתים כבהמה ולכך אין בהם טומאה כלל אך הא תינח בכשרי ישראל אבל פושעים ורשעים וכיוצא למה יטמאו אך כבר אמרו והבטיחו כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא איש לא נעדר והטעם הוא דאיתא משנה שלימה באבות (פ"ג מ"כ) הפנקס פתוח וכל הרוצה ללות יבוא וילוה ופירשו המפרשים כל החטאים שאדם עושה הם חובות והלואות והתשלומין הם הצדקה ומעשים טובים ותשובה ואיש רשע אינו פורע ולזה אמר לוה רשע ולא ישלם ומאבד רשע עולמו והצדיק נוטל חלקו וחלק חבירו הרשע כי להיות כל חי המה בערבון אם כן הצדיק בן גילו ושהוא אתו במזלא חדא נשמת שניהם ממחצב אחד עושה מעשה טוב ופורע חובתו כאיש ערב ואף הוא נוטל חלקו במצוות אשר עשה טוב בעמיו ולכך אמרו (חגיגה דף טו.) כי הצדיק נוטל חלקו וגם חלק חבירו שהוא רשע שהוא פרע בעדו.

וזהו מאמר הפסוק (תהלים ל"ז, כ"א) לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן כי הצדיק בעבור שנתן בעד רשע בדין הוא שיטול שכרו והנה אף שהוא רשע גמור והרבה ללות ולא פרע ויבוא האיש הצדיק הנושה בא לקחת חלקו כנ"ל הא קיימ"ל (בבא מציעא דף קיד.) מסדרין לבעל חוב ומניח לו כלי אוכל נפש ומחיותו לבל יהיה נאבד לגמרי כדין סידור וכן הדבר אף שהצדיק נוטל כל שכרו וחלקו כראוי לו מ"מ מוכרח להניח לו איזה שכר ושרשי קדושה לבל תכרת הנפש וכלי אוכל נפש חייב להניח לו לבל יחבול נפש וברוך שמו כי הוא רחום וחנון לבל ידח ממנו נדח ולכך (סנהדרין דף צ.) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כי אף שרבו חובות שלו מ"מ הוא בכלל סידור כפי צרכו בצמצום והדבר מבואר ונכון ומזה הטעם כל ישראל מטמאים באוהל כי נשאר להם שורש קדושה כי יש להם חלק לעוה"ב וזהו הדבר כי רבה ראה את אליהו נכנס במקום טומאה לקברי עכו"ם להיות שאין מטמאין וקברי ישראל אפילו רשעים גמורים מטמאין והטעם שנשאר להם שורש קדושה והבלא דגרמא מטעם סידור לבעל חוב כנ"ל ולזה שאל מניין שמסדרין לבעל חוב אולי אין דין סידור נוהג ואף לרשע ישראל לא נשאר כלום כי בא רעהו הטוב ממנו הצדיק ויבוז כל אשר לו ועל זה השיב דלמדין מיכה מיכה מערכין וערכין אינו נוהג רק בישראל ולא בשל נכרי כלל.

וחזר לשאול מנין לערום שלא יתרום והוא בשנבין מה שאמרו (מנחות דף מג:) בדוד כשנכנס לבית המרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות כשהביט בברית מילה שמח ואמר למנצח על השמינית ויש להבין מה זה שאמר אוי לי שאני ערום וא"כ לא ירחץ מטומאתו וטבילת קרי גם מה הוא בלילה וכדומה ומהו שנסתכל במילה.

וכבר אמרתי כי תדע כי מי שהוא ערום בלי לבוש אין השריית קדושה כלל עליו דכתיב (בראשית ג', א') והנחש היה ערום מכל חית השדה כי הנחש אין לו לבוש ומכסה ונאמר (דברים כ"ג, ט"ו) לא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך ולכך מי שהוא בשורש נחש אין לו לבוש כלל ואין לו שורש בקדושה כי שב מאחריו בראותו בו ערוה וישראל קדושים לבושים בבגדי ישע כי הם רחוקים מסטרא דנחש ועשו מתחילה כשנולד לא היה ערום כ"כ כי הוא כולו מכוסה בשער כאדרת שער אמנם אח"כ כשחטא הורד מעליו ונתנה לאליהו ולכך נאמר (עיין מל"ב ב) ואדרת שער הוא לבוש ובעשו נאמר (עובדיה א', ו') איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו ואמר לשון גילוי שהוא נעשה ערום ונעדר ממנו כל שארית קדושה כי ה' שב מאחריו כי ראה בו ערות דבר ודע הבועל ארמית נעשה ערום ולבוש קדושה שעליו נפשט ממנו והרי הוא ערום ולכך ביוסף שאמרו (סוטה דף לו:) לעשות צרכיו נכנס כתיב (עיין בראשית ל"ט יג) וינח בגדו אצלה כי נסתלק ממנו שארית קדושה ולכך (סנהדרין דף פא:) בועל ארמית קנאים פוגעים בו ולא היתה מיתתו מסורה לב"ד כי סנהדרין לישראל הם דנים למי שיש בו שורש קדושה אבל איש כזה מנוער וריק מכל ואינו כדאי שיד בית דין שלוחה בו שהם כמו בית דין של מעלה לשלוט בו כמו הפקר כל מוצאו יהרגנו כי ה' סר מעליו כמו קין מתחילה אחר החטא רק ה' נתן לו אות קודש אבל הבליעל הזה הוא נגרע מערכו כי אין לו אפילו אות אחת של קודש.

והנה ביפת תואר שהרשה הכתוב לקיחתה יש מרבותינו אומרים (קידושין דף כא:) שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע להשקיט יצרו אבל מ"מ באיסורא קיימא כבועל בת נכר ויש אומרים כיון שהותרה הותרה לגמרי ולכך כשנכנס דוד לבית המרחץ הרצון בזה לבדוק חטאיו ולטהר נפשו כדכתיב (ישעיהו ד', ד') אם רחץ ה' צואת בנות ציון ופשפש במעשיו ואמר ווי לי שאני ערום מן המצות כי בעלתי ארמית יפת תואר ולבוש קודש סר מעלי והריני בלי השריית קדושה כלל וכל המצוות בעו"ה הכל לסטרא אחרא כי אולי חטאתי ביפת תואר ובזו הדאגה היה שרוי אמנם כאשר נסתכל בברית מילה שלו אם כן הרגיש שלא חטא ביפת תואר כי הבועל ארמית נמשכה ערלתו ולא היה ברית קודש כמקדם וזהו האות שלא פעל רע ביפת תואר ושש בזה למאוד וא"ש.

ובזה יש להבין דידוע מ"ש בזוהר (ח"ב צ"ח ע"ב) כי לפעמים על ידי חטא הדור נשמות קדושים באים בתוך עכו"ם ואם זכות הדור גורם אף הם נעשו גרים גמורים ואם לאו הם מתים עכו"ם ומזה באו חסידי וחכמי עכו"ם ופילסופים כי גנוב נגנבו מארץ עבדים ונשמותיהם הם נשמות ישראל ואם כן תקשה למה יגרעו שלא יטמאו במותם באהל כיון שיש להם שארית נפש קדושה וממקום קדוש יהלכון ושורשם בארץ חיים אבל התשובה מבוארת במה שדרש הזוהר (שם) על פסוק ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר ופירש הנשמה של ישראל שהיא בת איש כהן אם היתה לאיש זר היינו שהיתה בתוך עכו"ם אין לה חלק בקדשי השמים שהוא תרומת קדשים ומלחם אביה לא תאכל כל זמן שהיא באיש זר ולכך אין לה חלק כלל מהשפעת אלהים ממעל וכל זמן היותה בגוף זר אין לה חלק ונחלה ובמות הגוף הנשמה תשוב לשמים ואין רושם בגוף כלל מנשמה כדכתיב (ויקרא כ"ב, י"ג) ושבה אל בית וכו' ואז מלחם אביה תאכל אבל כל זמן היותה בגוף אין כאן שורש קדושה כלל ואף טומאה אין כאן והטעם למה מתרומת קדשים לא תאכל בהיותה בגוף איש זר משום דהוא ערום כמ"ש כל עכו"ם ערומים הם מסטרא דנחש והנחש היה ערום וערום אין לו בתרומה ולזה שאל מנין לערום שלא יתרום עד שאתה מחליט שאין לו חלק כל כך בקדשי שמים והשיב דכתיב לא יראה בך ערות דבר וכאן הם ערות דבר ואין כאן השרית קדושה דשב מאחריך וא"ש ודוק הבט נא וראה כמה עמקו דברי חז"ל ודבריהם עמוקים בחידותם ברוך שבחר בהם ובמשנתם.

ולכן עלינו לשבח להשם יתעלה שלא שם חלקינו כהם שאין להם שורש קדושה ונפשינו תגיל בה' תשיש בישועתו רק חובה עלינו להתקדש ולטהר מטומאת הזמן ולשוב בתשובה להכנס למרחץ לרחוץ מצואת בנות ציון ולראות להיות מבני פלטרין דמלכא וביחוד בעת התעוררות אבל לתלמיד חכם ואלוף בתורה מקום וזמן מוכשר לתשובה כמה מעלות טובות לנו שיש לנו חייס ולהם אין חייס כלל כאומרם (יבמות דף סב.) היה לו בנים בגיותו ונתגייר לא קיים פריה ורביה ופריך הגמרא למימרא דעכו"ם לית ליה חייס והכתיב בלאדן בן בלאדן ופירש רש"י הרי דבן מיוחס אחר אביו ע"ש והדבר תמוה למה בחרה הגמרא להקשות מזה ולא מבלק בן צפור בלעם בן בעור וכהנה פסוקים רבים ולמה נטר להקשות מבלאדן הנאמר בסוף מלכים.

אבל יובן מ"ש בגמרא דסנהדרין פרק חלק (דף צ"ו.) בן יכבד אב בלאדן בן בלאדן דבלאדן אשתנוי אפוי ככלבא ויתיב ברא אכסא וחתם עצמו בשמיה דאבוה בלאדן וזהו בלאדן בן בלאדן והקשה מהרש"א מה יכבד אב שחתם בשם של אב אדרבה הוא איסור ותירץ מהרש"א דגנאי היה לחתום בשם מי שפניו היו ככלב וזהו דוחק אך בזוהר מבואר (ח"א ו' ע"ב) כי בלאדן הוא נקרא כלב וכך הלשון בלשון פרסי וזהו שנקרא בלאדן הואיל והיו פניו ככלב וא"כ שפיר בן יכבד אב שחתם עצמו כמו אב ולא חס לקרות עצמו כלב רק לכבוד אב ולפי זה א"ש די"ל הא דכתיב (במדבר כ"ב, ב') בלק בן צפור אין הכונה לייחס רק לסימן כי היה עוד אחר שנקרא בלק והוצרך ליתן סימן בן צפור ואין זה יחוס רק סימן אבל זה בלאדן בן בלאדן וזה בלאדן שני קודם שקרא עצמו בשם אביו היה לו שם אחר דרך משל בלק וכדומה ואם כן קשה מה סימן צריך הכא הא אי אפשר לטעות כלל ולא הוי ליה לחתום רק בלק בן בלאדן וליכא למטעי באחר דמי פתי יסור הנה אשר יכנה שמו בשם כלב ואין צריך סימן אלא ודאי לייחס וא"ש ודברים ישרים הם וכמה עלינו להתקדש בקדושה של תורה ויראה ותשובה כי ה' הבדילנו מבין העכו"ם ואת בריתו שם בבשרינו והעיקר להתפלל לה' שיקבע בלבנו טבע קיום הליכות בתורתו כי המרבה להתפלל לה' יקשיב בקולו לחקוק בטבעו להשמר מעבירות כמו שעם ישראלי בכלל חקוקים בטבע שלהם מבלי לאכול חזיר ושקצים ורמשים שקץ הוא להם ולא יאכל כי הבא לטהר מסייעין לו יתפלל ג"כ לה' שיהיה חקוק בלבו בטבע קיום שמירת התורה לבלתי סור לבבו ממנה.

וזהו הענין הנאמר בשמואל (ברכות דף לא:) שהורה שחיטה בזר כשירה ואמר עלי מימר שפיר קאמרת אבל מורה הלכה בפני רבו את וכו' ובאתה חנה ואמרה (שמו"א א' כו) אני האשה הנצבת בזה וכו' אל הנער הזה התפללתי וכו' ויש להבין מה זה התנצלות של חנה הואיל שהיא התפללה על בנה יועיל לו להציל ממות אשר עבר עבירה שיש בה מיתה אבל הענין כך כי כבר ידוע מ"ש שמואל שחיטה בזר כשירה הוא קצת אפרושי מאסורא כמ"ש הזוהר (ח"ג קכ"ד) דכהן אין לשחוט היותו מסטרא דחסד ולאפרושי מאסורא אין כל כך איסור להורות הלכה בפני רבו אבל מבואר בש"ע יו"ד (סימן רמ"ב) דמ"מ לכתחילה אין להורות בפני רבו רק י"ל בדרך שאלה אבל חנה התפללה לה' ומורה לא יעלה על ראשו ודרשינן בסוף מסכת נזיר (דף סו.) מורה היינו מורא בשר ודם ואם כן כשחנה התפללה והקב"ה שמע תפלתה וקבע בטבע קיים בשמואל לבל יעלה מורא בראשו לבל יגור מפני איש והיה זה אצלו בטבע קיים כמו שטבע בארי לבל יגור מחיות כן קבע ה' בלב שמואל לבל יעלה מורא בראשו וזו היא התנצלות של חנה דעלי כעס עליו שלא נהג דרך ארץ והיה לו להיות מורא לפניו וע"ז השיבה חנה הלא על הנער הזה התפללתי שלא יהיה מורא על ראשו וה' שמע תפלתי וקבע בלבו חוק הטבע לבל יגור מאיש ובל יכנע לשום איש ואם כן מה אשמה יש בילד הזה אשר החוק הטבע הכריחו לכך מבלי לישא פני זקן וכל העושה כפי טבעו אין לו משפט מות ואשמה וא"ש.

והנה לסיים בדברי הספד ונחמה נשוב לגמרא (מועד קטן דף כח:) ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדרימון בר טברימון בבקעת מגידו ומפרשים כהספידא דאחאב דקטל יתיה הדרימון בן טברימון וכמספד יאשיהו דקטל יתיה בבקעת מגידו ויש להבין מה ענין אלו שתי הספדים זה לזה וגם למה קאמר באחאב מי שהרגו ולא מפרש באיזה מקום וביאשיהו לא קאמר שם מי ההורגו רק מקום הריגה.

ונראה כי אמרו בגמרא (בבא קמא דף נט.) אליעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי לאבילות ירושלים תפסוהו וכו' לא חשוב אתה לאתאבולי על ירושלים א"ל האי מאן דקץ כופרי כיצד משלם דליכא למימר כופרי הא הוי תמרי וליכא למימר תמרי הא הוי רק כופרי וא"ל בששים ושבקוה והדבר תמוה מה שייכת שאלה זו להך דסיים מסאני אוכמי לאבילות ירושלים אבל נראה דיש טעם למה מראים אבילות בנעלים משום דבזמן שבית המקדש קיים היתה רוח הקודש שכיחה וחלה מאוד על שרידי ה' ובכל מקום שרוה"ק מצויה צריך להסיר הנעלים כדכתיב (שמות ג', ה') של נעליך מעל רגליך ובעו"ה בחורבן בית המקדש נסתלקה רוה"ק וא"צ להסיר מנעלים כלל ולכך יש להראות סימן אבילות בנעלים שיהיו שחורים וכדומה אך זהו מי שעלול מפאת עצמו לרוח הקדש רק בעו"ה הגלות וסילוק שכינה גורם אבל מי שאין עלול מפאת עצמו ונפשו לא זכה ולא טהורה אם כן אף כשהיה בתי המקדש על תלן בכל אופן לא היה זה מגיע למדרגת רוה"ק א"כ מה זה שיהיה מתאבל בנעלים ולכך תפסוהו ואמרו לא חשוב את להתאבל כך על ירושלים.

אבל יש טעם אחר כמ"ש כי כל חורבן והגלות היה בשביל שמכרו יוסף וזוהיא היתה סבה לכל הגלות ויוסף מכרו בעבור נעלים וזהו מאמר הקרא (עמוס ב', ו') על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים הרי דכל עונות אינם עושים רושם וחקוקים כלפי שמים כל כך כמו עון יוסף אך יש להבין אם כדין עשו האחים שדנו ליוסף כמ"ש השל"ה שדנו בסנהדרין שהוציא דבה ומרד ביהודה כמורד במלכות א"כ אין כאן עונש אם כן למה נידון אנו בשלוחין וגרושין.

אבל הענין הוא כך כמ"ש כי באמת היה מורד במלכות כמ"ש השל"ה רק אח"כ שקיבל העונש שהורד למצרימה וקידש שם שמים ולא כפר בארצו אז למפרע נתגלה עונם כי אם אדם נדון על שם סופו לרעה כמו בן סורר ומורה איך לא יהיה נדון על שם סופו לטובה הלא מדה טובה מרובה מפורענות וא"כ למפרע חטאו א"כ יש פנים לכאן ולכאן הואיל והוי אז כופרי ולא עשו כהוגן דהא לבסוף נעשו תמרי דצדיק כתמר יפרח ולחייבם מיתה בהחלט הואיל והוי תמרי אי אפשר הא מתחילה הוי כופרי והוציא דבה ולכך היה העונש גלות דעומד במקום מיתה והיו בכל אומות והם ששים דכתיב ששים המה מלכות ומזה נולדה הגלות א"כ דגלות נולדה ממכירת יוסף כמאמר הפסוק על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים א"כ ראוי לכל ישראל לסיים מסאני אוכמי להתאבל על חורבן וגלות בעבור נעלים ולכך כאשר אמר להם זאת שבקוהו כי בזה כל הרוצה ליטול את השם יטול ולכך בקיבוץ הגלות שיתוקן חטא מכירת יוסף אף עון יוסף צריך תיקון דהוי כופרי ודבר סרה על שבטי יה ולכך צריך משיח בן יוסף להיות נהרג ובזה סר עונו ולפ"ז עיקר ההספד שיהיה על הריגת משיח בן יוסף כי הריגה היא לתקן הפגם רק הספד הוא על שיהיה נהרג בחוץ לארץ כמו יוסף שמת בחוץ לארץ רק עצמותיו באים לארץ ישראל כן יהיה במשיח בן יוסף וגם ביאשיהו המלך שנהרג לא היה עיקר הספד בסיבת מיתתו רק מה שנהרג בארץ טמאה בבקעת מגדו שהיא חו"ל וקלטתו אדמה וכן יהיה לעתיד לבא ההספד על משיח בן יוסף.

 והנה ההספד על אחאב לא היה על שנהרג כי באבוד רשעים רנה רק כבר כתב המגיד מישרים בפירוש הפסוק (דברים כ"א, ז') ידינו לא שפכו את הדם הזה וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכים דמים הם אלא שכך אמרו הרוג זה שנמצא ודאי היה חייב מיתה מעון ופשע המחייב מיתה דאין הקב"ה עביד דינא וכו' אלא אנו מצערים למה ידינו לא שפכו דם הזה דהנהרג בחרבא קדישא הוי ליה כפרה אבל עכשיו דנהרג על ידי אחרים אין כפרתו כל כך ולכך מבקשים כפר לעמך וכו' והנה זה הדבר ג"כ בקין שאמר והיה כל מוצאי יהרגני היינו שאמר אם אני מחוייב בבית דין יהרגוני בבית דין ותהיה לי כפרה אבל כשמוצאי יהרגני לא תהיה לי כפרה וכן הדבר באחאב דהיה כל הצער דהיה חייב מיתה אבל היה לו ליהרג בבית דין בחרבא קדישא אבל בהרגו הדרימון בן טברימון זהו הצער דאין מיתתו כפרה.

וכן הדבר לעתיד לבא דיהרגו יצר הרע ויספדו עליו ונבין מה זהו הספד אשר קשה המובן לפי פשוטו אבל נכון הוא כי אם היו זכאים לא היו צריכים להריגת יצר הרע כי כל אחד היה גובר על יצרו וכל רשעה כעשן תכלה ואין צריך להרוג ליצר הרע אבל אם אינם זכאים יצטרך היצר הרע ליהרג וכל ההולכים אחר עצתו ילבישו בושת ויחפרו ממעשיהם ולא תהיה בהריגתו להם כפרה כי אילו היו זכאים היתה הריגתו ממילא כמ"ש והרשעה כעשן תכלה וזהו מאמר הקרא דקרא מיירי משני הספדים מהספד יצר הרע אמר כמספד אחאב דהיה בשביל שנעשה על ידי טברימון וכו' כן יהיה הספד אז שנעשה ע"י הריגה ולא היו זכאים לבטל היצר הרע מעצמם והספד משיח בן יוסף יהיה כהספד יאשיהו שעיקר הספד היה מה שנהרג בבקעת מגידו בחוץ לארץ כן יהיה הספד הזה בשביל שנהרג משיח בן יוסף בחו"ל והבן ולכן עלינו להכין עצמינו בתשובה ותפלה כי כל מה דעביד ה' לטב עביד כאשר אמרו (עירובין דף יג:) נמנו וגמרו טוב לו שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו והדבר תמוה כי לפ"ז נמצאת בריאת אדם לרעתו ח"ו לפועל טוב שיפעל רע והאיך נברך על שיצר את האדם בחכמה אם להרע לו אבל הענין כך הוא כי בהא פליגי אם נשמתו של אדם יורדת ברצון לגוף העכור או בעל כרחו כי איננה יודעת כל העתידות ולא מצאה חקר אלהות על בוריה וטוב לה שלא נבראה אבל הקב"ה הוא יודע שהוא לטובה הוא בוראה וכופה לנשמה לילך בזה העולם וכמאמרם (אבות סופ"ד) בעל כרחך אתה נולד וזוהיא הכונה שנחלקו כת אחת סוברים שהנשמה הולכת באהבה ורצון לזה העולם וכת שניה סבירא ליה נוח לה שלא נבראה משנבראה ולדעתם לא היתה מסכימה להברא אבל מה נפקא מינה בדעתה הקב"ה הוא מכריח כי הוא יודע שהוא לטובתה והטיב לה בזה לכן עכשיו שנברא יפשפש במעשיו לעשות נחת לקונו ואולי ירחם ה' לנחמנו בנחמת ציון ויבולע המות לנצח ובא לציון גואל אמן ואמן