פתיחת התפריט הראשי

ילקוט שמעוני על בראשית ב


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויכלו השמים והארץ. לאמבטי שהיתה מלאה מים, והיו בה שני דיסקסים נאים. כל זמן שהיתה מלאה מים, לא היתה מלאכת דיסקסים נראית; כיון שפותקה וניער המים מתוכה, נראית מלאכת דיסקסים. כך כל זמן שהיה תהו ובהו בעולם, לא היתה מלאכת שמים וארץ נראית; לאחר שנעקר תהו ובהו, נראית מלאכת שמים וארץ ונעשו כלים. דבר אחר: אין ויכלו אלא לשון מכה וכליה. למלך שנכנס למדינה, וקלסוהו. מיעט להם בריצה והרבה להם בהדיוכין. כך יש מזל שהוא גומר הלוכו לי"ב חודש, זה חמה וכן כוכב, ויש מזל לי"ב שנה, והוא צדק. יש מזל לשלשים יום, והוא לבנה, ויש לשלשים שנה, והוא שבתי, חוץ מכוכב נגה ומאדים, שהן גומרים הלוכן לת"פ שנה. בנות שוח שביעית שלהן בשנה שניה, שהן עושות לג' שנים, ואותו היום עשו פירות של יומן. אבל לעתיד לבוא הקב"ה מרפא אותה מכה, שנאמר: "ומחץ מכתו ירפא", מכתו של עולם. אמר ר' יהושע: נתכללו השמים בחמה ולבנה ומזלות, ונתכללה הארץ באילנות ודשאים וגן עדן. דבר אחר: מכוללין היו המעשים, והיו מותחין והולכין.

וכל צבאם. ג' צבאים הן: צבא לשמים ולארץ, ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. צבא לתלמידים, "כל ימי צבאי איחל". צבא ליסורין, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ".

אמר רב ואיתימא ר' יוחנן: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו, דאמר רב המנונא: המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית; אל תקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכופר":

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת. ורבי יוחנן מקשי: כאן התפלל אבא של שבת בערב שבת? ולא הוי צריך מקשי, דהא חמריא הוו סלקין מן ערב לציפורי, ואמרין: כבר התפלל רבי חנינא ברבי דוסא בעירו. ואי בעית מקשי, על הדין קשיא: כאן התפלל אבא של אחד בשבת בשבת. אמר ר' יוסי: אף דין לא תקשי, דהא רבי הוי יתיב ודריש ואמר לאבא יודן אמוריה, אכרוז קמי צבורא יצלון דחולא עד יומא קאים. כתוב בסוף הפרשה.

דבר אחר: ויכלו, למלך שעשה לו חופה וסיידה וכיירה וציירה, מה היתה חופה חסרה? כלה שתכנס לתוכה. כך מה העולם היה חסר? שבת. וזה אחד מן הדברים ששינו לתלמי המלך, כתוב ברמז ג'.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

מהו ויכל אלהים ביום השביעי? כזה שמכה בקורנס על גבי הסדן, אגבהה מבעוד יום והורידה משתחשך. בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, מוסיף מחול על הקדש; אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה.

מכל מלאכתו. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה. ומה נברא בו? שאנן ובטח שלוה והשקט. כל זמן שהיו ידי קונהו ממשמשין בהם, היו נמתחין והולכין; כיון שנחו ידי קוניהן, ניתן להם חנייה, וינח לעולמו ביום השביעי. בשר ודם, בשעה שהוא עושה איסטטיבא אינו נותן דונטיבא; אבל הקדוש ברוך הוא נותן דונטיבא ועושה איסטטיבא, שנאמר: "ויברך אלהים", "וישבות":

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויברך אלהים את יום השביעי. "ברכת ה' היא תעשיר", זה יום השבת; "ולא יוסיף עצב עמה", זה האבל, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו". מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין, ובדרום שואלין. רבי יהושע אזל לחד אתר, חמא אבליא בשבתא, שאל בהון. אמר: אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי הוי משתבח בר' מאיר קומי ציפוראי דאדם גדול הוא, אדם קדוש וצנוע. חד זמן חמא אבליא בשבתא ושאל בשלומהון. אמרו ליה: רבי, אהן הוא דאת מתני בשבחיה? אמר לון: מה עבד? אמרו ליה: כך וכך. אמר להו: בעו אתון מידע מאי חייליה, בא להודיענו שאין אבלות בשבת, דכתיב: "ברכת ה' היא תעשיר":

ברכו במן, שכל ימות השבוע עומר אחד, ובערב שבת שני עומרים; וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר. ברכו בעטיפה, וקדשו במקושש. רב כהנא אומר: צריך להחליף. ר"י אומר: צריך לערב. אבא בר חסדאי אומר: צריך לשלשל בגדיו. ר' אליעזר אומר: ברכו בנר, ובי היה מעשה. פעם אחת הדלקתי נר בערב שבת, ובמוצאי שבת מצאתי אותו דולק ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, ולא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמות שהוא בשבת.

ברכו במאורות, שאף על פי שנתקללו המאורות בערב שבת, לא לקו עד מוצאי שבת. ל"ו שעות שמשה אותה אורה, י"ב של ערב שבת וי"ב של שבת וי"ב של ליל שבת. כיון ששקעה במוצאי שבת, מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים והקישן זה בזה ויצאה האור ובירך עליה. מפני מה מברכין על הנר במוצאי שבת? מפני שהוא תחילת ברייתו. אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליו, מפני ששבת כל היום.

ברכו ביציאה. כל יום שיש בו חסרון יש בו ברכה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים, ובני אדם שוחטין ואוכלין, צדין דגים ואוכלין, וכתב בו ברכה ואינו חסר כלום. בשביעי מאי אית לך למימר? מפני הוצאה. דבר אחר: מפני האיסטניסין. ברכו בטעמים. רבינו הקדוש עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין צוננין, אכל וערב לו. ועשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין. אמר לו: אותן ערבו לי יותר מאלו. אמר לו: תבלין אחד הן חסרין. אמר לו: וכי קורלין של מלך חסר כלום? אמר לו: שבת הן חסרין; אית לך שבת?

יוסף מוקיר שבי הוי ההוא גוי בשיבבותיה דהוו נפישי נכסי טובא. אמרו ליה כלדאי: כולהו נכסי, יוסף מוקיר שבי אכיל להו. זבנינהו לכולהו נכסי זבן בהו מרגניתא אותבה בסדיניה. בההוא דקא עבר מברא, אפרחה זיקא לסדיניה ושדייה בימא. בלע ההוא כוורא. אשכחוה אתיוה אפניא דמעלי שבתא, אמרי: מאן זבניה השתא? אמרי להו: זילו אמטיאו לגבי יוסף מוקיר שבי, דרגיל למיזבן. אמטיוה לגביה. זבניה, קרעיה ואשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר ליה: מאן דיזיף שבתא פרעי שבתא. רבי ישמעאל בר' יוסי שאליה לרבי: בני בבל בזכות מה הם מתעשרין? אמר ליה: בזכות התורה. ובני ארץ ישראל, בזכות מעשרות. ובני חוצה לארץ, בזכות שבתות וימים טובים. אמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת זמנני אדם אחד בלודקיא, והביא לפנינו דסקיוס אחד טעון בי"ו מוטות ובו כל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק היה יושב באמצעיתו והיה מכריז: "לה' הארץ ומלואה" וגו'. וכל כך למה? כדי שלא תגבה דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו: בני, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה? אמר לי: קצב הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי רואה כל ימות השבוע הייתי מפרישה לשבת. ואמרתי לו: ברוך המקום שזיכך לכך. אמר ר' תנחומא: עובדא הוה ברומי בערובתא דצומא רבה, והוי תמן חד חייט, ואזל מזבן ליה חד נון, ואשכח האי טליא דאיפרכא קיימין עלוי, הוי הדין מסיק ליה בטימי והדין מסיק ליה בטימי, עד זמנין דמטי תריסר דינרין. מאי הוי בעית, דאייתי לך בתריסר דינרין? אמר ליה: מאן הוא יהודאי? אמר ליה: בר נש פלוני. שדר בתריה ואתא קמיה, ואמר: כד חמיתון חד חייט יהודאי אכיל נון בתריסר דינרי? אמר ליה: מרי, מאי נכפור מינך? אית לן חד יומא, כל חובין דאנן עבדין כולי שתא הוא מכפר עלן, וכד הוא אתי לית אנו צריכים מוקיר יתיה? אמר: מאחר שהביא ראיה לדבריו, שבקוניה:

טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: מה יום מיומים? אמר ליה: מאי גבר מגוברין? אמר ליה: מאי אמרת לך ומאי אמרת לי? אמר ליה: "מה יום מיומים", מאי שנא שבתא מכל יומיא? "מאי שנא גבר מגוברין", מאי שנא רופוס מכל גבריא? אמר ליה: שרצה המלך לכבדני. אמר ליה: אף זו, שרוצה המלך לכבדה. אמר ליה: ומן הן את מודע לי? אמר ליה: נהר סמבטיון יוכיח, שהוא מושך אבנים כל ימות החול, ובשבת הוא נח. אמר ליה: לנגדא את נגיד לי? אמר ליה: הרי המעלה בזכור יוכיח, שהוא עולה כל ימי השבת ואינו עולה בשבת, וההוא גברא לבדוק באבוי. חד זמן צריך ובדק באבוי. כל ימות השבת הוי סליק ליה, ולא סליק בשבתא. בתר שבתא אסקיה, אמר ליה: מן דמיתת אתעבדת יהודאי? אמר ליה: כל מי שאינו משמר השבת אצלכם ברצונו, כאן משמרה בעל כרחו. אמר ליה: וכי מה עמל יש לכם כל ימות השבת, ובשבת אתם נוחים? אמר ליה כל ימות השנה אנו נדונים, ובשבת אנו נוחים. חזר אצל רבי עקיבא, אמר ליה: אם כדבריך שהקב"ה חפץ בכבודו של שבת, אל ישיב בה את הרוחות ואל יוריד בה גשמים ואל יצמיח בה אדמה! אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא! אמשול לך משל: למה הדבר דומה? כזה שמטלטל בארבע אמות וכו'. ולמה ברכו? שאין לו בן זוג. חד בשבא תרי, תלתא ארבעתא, חמשתא ערובתא. שבתא לית ליה בן זוג. דבר אחר שאינו נדחה. יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה‏[1], שבת אינו נדחה. אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקב"ה: ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמר להם הקב"ה: הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו".

שלש בריות ברא הקב"ה בכל יום. בראשון ברא שמים וארץ ואורה. בשני ברא גיהנם ורקיע ומלאכים. בשלישי ברא אילנות ודשאים וגן עדן. ברביעי ברא חמה ולבנה ומזלות. בחמישי עופות ודגים ולויתן. בששי אדם וחוה ורמש. ר' פנחס אומר: בראשית ברא אדם וחוה ורמש ובהמה וחיה ומריאים.

"אשר ברא אלהים ועשה" אין כתיב כאן, אלא לעשות; מה שהיה עתיד לבראות בז', הקדים וברא אותו בששי.

כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ממלאכת הצדיקים והרשעים לא שבת, אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו, מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ומראה לאלו מעין דגמטרין שלהן. ומנין שפורענות של רשעים נקראת מלאכה? שנאמר: "פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו", כי מלאכה היא. ומנין שמתן שכרן של צדיקים נקראת מלאכה? שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך":

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

אלה תולדות השמים והארץ. זה ראשה של תורה. "החודש הזה לכם" ראש הספר. "אמר אויב ארדוף" ראש השירה. ולמה עשה הקב"ה מוקדם ומאוחר בתורה? מפני גסי הרוח, שלא יקרא כהן בבראשית ויאמר: אני התחלתי התורה.

הקב"ה נמלך במלאכים, אמר להן: עולם אני מבקש לבראות. א"ל: למה? אמר להן: בשביל עם אחד שנקרא ישראל. אמרו לו: ומה טיבן? א"ל: כשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך במצרים, "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: "והמים להם חומה מימינם". בשלישי בראתי זרעים ודשאים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: "והמן כזרע גד", ואומר: "בנאות דשא ירביצני". בראתי מאורות להבדיל בין יום ובין לילה, אף אני עתיד לעשות להן כן, שנאמר: "לא ימיש עמוד הענן". בראתי עופות ודגים, אף להן, "ורוח נסע מאת ה'". בראתי אדם, "ויפח באפיו", אף להם, "עץ חיים היא למחזיקים בה". א"ל: רבונו של עולם, מה עשה לך העם הזה שאתה כל כך מחבבו? א"ל: ביום ראשון בראתי שמים ומתחתים, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים" וגו', אף הם אני משרה שכינתי ביניהן, שנאמר: "ועשו לי מקדש". בשני הבדלתי בין מים למים, אף הן, "והבדילה הפרוכת לכם". ביום השלישי בראתי דשאים וזרעים, אף הן אוכלין ירקות בליל פסח, ומביאין לחם הפנים. ברביעי בראתי מאורות, אף הן, "ועשית מנורת זהב". בחמישי בראתי עופות, אף הן, "והיו הכרובים פורשים כנפים". בששי בראתי אדם, אף הן, "בזאת יבוא אהרן" לשמש לפני:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. בוראן משבחן, מי מגנן? בוראן מקלסן, מי יתן בהם דופי? אלא נאין הן ומשובחין. אמר ר' יודן: בזכות התורה נברא העולם, שנאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורות". דבר אחר: בזכות השבטים, שנאמר: "ואלה שמות" השבטים, "כל אלה שבטי ישראל".

כל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים; "ואלה", מוסיף על הראשונים. נאמר כאן אלה, פסל תהו ובהו וחשך. רבי יהודה אומר: "ויכלו השמים והארץ" בזמנו, "וכל צבאם" בזמנו. א"ל ר' נחמיה, והכתיב: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שביום שנבראו בו הוציאו תולדות? אמר ליה רבי יהודה, והכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שני שלישי רביעי חמישי ששי? אמר רבי נחמיה: כמלקטי תאנים היו, כל אחד ואחד הופיע בזמנו. "ותוצא הארץ דשא", דשא שהיה פקוד בידה. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים", ג' דברים הללו הן עשו ברייתו, ושהו משלשה שלשה ימים והוציאו משלש שלש תולדות. הארץ בראשון כבית הלל, ושהתה שלשה ימים: ראשון שני שלישי, והוציאה שלש תולדות: אילנות דשאים וגן עדן. רקיע בשני, ושהו ג' ימים: שני שלישי רביעי, והוציאו ג' תולדות, חמה ולבנה ומזלות. הים בשלישי, ושהה ג' ימים: שלישי רביעי חמישי, והוציא ג' תולדות: עופות ודגים ולויתן. רבי עזריה לא אמר כן, אלא ביום עשות ה' ארץ ושמים. שני דברים הן עיקר ברייתו של עולם, שהו שלשה ימים ונגמרה מלאכתן ברביעי. שמים בראשון, כבית שמאי, שהו ג' ימים: ראשון שני ושלישי, ונגמרה מלאכתן ברביעי; ומה גמר מלאכתן? מאורות. הארץ בשלישי, "ותוצא הארץ דשא", ושהתה ג' ימים: שלישי רביעי חמישי, ונגמרה מלאכתן בששי – אדם, שנאמר: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי".

תולדות. כל תולדות שבמקרא חסרין בר מן תרין: "אלה תולדות פרץ", והדין. ומפני מה אינון חסרין? מפני ששה דברים שנטלו מאדם הראשון: זיוו וחייו וקומתו, פרי הארץ ופרי האילן והמאורות. זיוו מנין? שנאמר: "משנה פניו ותשלחהו". חייו מנין? "ואל עפר תשוב". קומתו מנין? שנאמר: "ויתחבא האדם", קומתו נעשה של מאה אמה. פרי הארץ ופרי האילן, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך". מאורות לקו במוצאי שבת, ועוד אינן חוזרין לתיקונן עד שיבוא בן פרץ, "אלה תולדות פרץ". זיוו מנין? "ואוהביו כצאת השמש". חייו מנין? "כימי העץ ימי עמי". קומתו מנין? "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה ולא ייראון מכל בריה:

רבי יהודה אומר: מאה אמה. רבי נחמיה אומר: מאתים אמה. רבי אליעזר אומר: ש' אמה; קום מאה, מיות מאתים. רבי אבהו אומר: תת"ק אמה; השקמה הזאת עושה בארץ שש מאות שנה, והוולד יוצא כאמה גדומה ממעי אמו. צא וחשוב אמה ומחצה בכל שנה, הרי תת"ק.

פרי הארץ, "הגפן תתן פריה". המאורות, "והיה אור הלבנה כאור החמה".

לכל יש תולדות. שמים וארץ יש להן תולדות, שנאמר: אלה תולדות השמים. מטר יש לו תולדות, שנאמר: "היש למטר אב או מי הוליד" וגו'. תני: כל מי שיש לו תולדות מת וכלה ונברא ואינו בורא, וכל מי שאין לו תולדה לא מת ולא כלה ובורא ואינו נברא. כלפי מעלה אמורין הדברים. וכל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הן. בראשון ברא שמים וארץ. בשני ברא רקיע מן העליונים. בשלישי מן התחתונים תדשא הארץ. ברביעי מן העליונים יהי מארת. בחמישי מן התחתונים ישרצו המים. בששי בא לבראות האדם, אמר: אם אני בורא אותו מן העליונים, עכשיו רבים העליונים על התחתונים בריה אחת ואין שלום ביניהם ואין שלום בעולמי. מן התחתונים, עכשיו הם רבים על העליונים בריה אחת ואין שלום בעולמי. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, הדא הוא דכתיב: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", מן התחתונים; "ויפח באפיו נשמת חיים", מן העליונים.

בהבראם, באברהם, בזכות אברהם. הדא הוא דכתיב: "אתה עשית את השמים ואת הארץ"; כל האונקוס הזה בשביל מה? בשביל "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברהם".

בהבראם, בה' בראם; מה ה' זה אינו תופס את הלשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא "בדבר ה' שמים נעשו", וכן הוא אומר: "כי ביה ה' צור עולמים":

בשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, העולם הזה נברא בה', מה ה' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלמטה, רמז שכל המתים יורדין לשאול. ועוקצו למעלה, רמז שהן עתידין לעלות. והחלון הזה שמן הצד, רמז לבעלי תשובה. והעולם הבא נברא ביו"ד, מה זה קומתו כפופה, כך הרשעים קומתן כפופה ופניהם משחירות לעולם הבא, הדא הוא דכתיב: "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא":

מפני מה נברא העולם הזה בה'? מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעייל ליה. ולעייליה בהך? לא מסתייעא מלתא, כדריש לקיש, בא לטהר כו', והיינו דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו'. מאי טעמא אית ליה תגא? אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. העולם הבא ביו"ד, מפני שצדיקים שבו מועטים, וכפוף ראשו מפני שצדיקים כפופים ראשיהם, מפני מעשיהן שאין דומין אלו לאלו.

בהבראם. "בדבר ה'" וכבר "שמים נעשו". משל למלך שנזף בעבדו ועמד לו תמיה. כך "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו". כתיב "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, אלה תולדות השמים"? אלא יום נכנס ויום יוצא, שבת יוצא ושבת נכנס, חודש יוצא וחודש נכנס, שנה יוצאת ושנה נכנסת.

בהבראם. רבי יצחק וריש לקיש. רבי יצחק אומר: בשר ודם מותח אהל אננקי, על ידי שהות הוא רפי קמעא, ברם הכא "תרקיע עמו לשחקים". ואם תאמר שהם רפים, תלמוד לומר "חזקים כראי מוצק". ריש לקיש אמר: בשר ודם מציק כלים אננקי, על ידי שהות מעלה חלודה, ברם הכא "חזקים כראי מוצק", נראין כבשעת יציקתן כמן תרקיא.

ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. בית שמאי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום ובית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. אמר רשב"י: תמהני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ? אלא מחשבה בין ביום בין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה.

ה' אלהים. משל למלך שהיו לו כוסות רקים, אמר: אם אני נותן לתוכו חמין הן נבקעין, צונן מיד הם מקרישין. מה עשה? ערב חמין בצונן ועמדו. כך הקב"ה אומר: אם אני בורא העולם במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד? במדת רחמים, הויא חטיא סגיאין. אלא הריני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, הלואי יעמוד ארץ ושמים. משל ללגיון שהמליך את המלך תחלה, אמר המלך: הואיל והלגיון הזה המליכני תחלה הריני נותן לו פרוקפי שלא תזוז ממנו לעולם, הדא הוא דכתיב: "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד":

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכל שיח השדה. הכא אומר וכל שיח השדה, ולהלן הוא אומר: "ויצמח ה' אלקים מן האדמה"? להלן לגן עדן, וכאן לישובו של עולם. אלו ואלו לא צמחו עד שירדו עליהן גשמים. וכל שיח השדה. כל האילנות כאילו משיחין אלו עם אלו, וכאילו משיחין עם הבריות. כל האילנות להנאתן של בריות נבראו. מעשה באדם אחד שבצר את כרמו ולן בתוכו, ובא הרוח ופגעתו. כל שיחתן של הבריות אינן אלא על הארץ, עבדא ארעא לא עבדא. כל תפילתן של ישראל אינו אלא על בית המקדש:

כי לא המטיר. מטר משקה ומרוה מזבל ומעדן וממשיך. מאי קראה? "תלמיה רוה נחת גדודיה וגו' צמחה תברך":

כי לא המטיר ה' אלקים, שם מלא הזכיר על עולם מלא. כשם שהזכיר שם מלא על עולם מלא, כך מזכיר שם מלא על ירידת גשמים. ג' דברים שקולים זה כזה: אדם, ארץ, מטר, ושלשתן משלש שלש אותיות. ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם.

ואדם אין לעבוד את האדמה. לא נברא האדם אלא לעמל. זכה, עמלו בתורה; לא זכה, עמלו בארץ. אשרי שעמלו בתורה!

כי לא המטיר וגו'. אלמלא אדם אין ברית כרותה לארץ להמטיר עליה, שנאמר: "להמטיר על ארץ לא איש מדבר לא אדם בו".

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

מתחילה ואד יעלה מן הארץ, וחזר בו הקב"ה, שלא תהא שותה אלא מלמעלה, מפני ד' דברים: מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושתהא גבוה שותה כנמוך, ויהיו הכל תולין עיניהן כלפי מעלה. הדא הוא דכתיב, "לשום שפלים למרום":

ומהיכן הארץ שותה? רבי אליעזר אומר: ממי אוקינוס, שנאמר: ואד יעלה מן הארץ. א"ל רבי יהושע: והלא מי אוקינוס מלוחין הן? א"ל: מתמתקין הם בעבים, דכתיב: "אשר יזלו שחקים"; היכן הן נוזלין? בשחקים. רבי יהושע אומר: ממים העליונים, דכתיב: "למטר השמים תשתה מים"; והעננים מתגברין מן הארץ ועד הרקיע, ומקבלין אותן כמפי הנוד, דכתיב: "יזוקו מטר לאדו", וחושרין אותו ככברה, ואין טפה אחת נוגעת בחברתה, דכתיב: "חשרת מים עבי שחקים". למה קורא אותן "שחקים"? שהן שוחקין את המים. דבר אחר: כדקין הללו של בהמה. רבי יוחנן אומר: אין עננים אלא מלמעלה, שנאמר: "וארו עם ענני שמיא". ריש לקיש אומר, אין עננים אלא מלמטה, שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ". על דעתיה דרבי יוחנן, לאחד שכבד את חבירו בחבית של יין וקנקנה. ר"ש אומר, לאחד שאמר לחבירו: תן לי סאה של חטין, א"ל: הבא קופתך ומדוד; כך אמר הקב"ה לארץ: אייתי עננך וקבלי מטר.

חמשה שמות נקראו לו: אד, ענן, נשיא, עב, חזיז. עב, שהוא מעבב פני רקיע. אד, שהוא שובר לבעלי שערים. ענן, שהוא עושה את הבריות ענוים אלו לאלו. נשיא, שעושה את הבריות נשיאים אלו על אלו. חזיז, שעושה חזיונות ברקיע, ומשרה רוח הקדש על הבריות, כמה דאת אמרת: "חזון ישעיהו". ארבעה שמות נקראו לארץ כנגד ארבע תקופות. ארץ כנגד תקופת ניסן, שהיה מריצה את פירותיה. תבל כנגד תמוז, שמתבלת פירותיה. אדמה כנגד תקופת תשרי, שהארץ עשויה בולין בולין של אדמה. ארקא כנגד תקופת טבת, שהיא מורקת את פירותיה.

ואד יעלה מן הארץ. עולה שבר מן הארץ, מיד והשקה את כל פני האדמה, וכן הוא אומר: "יערוף כמטר"; שברו בריות ערפן – מיד המטר יורד. והשקה את כל פני האדמה. הכל מתברך, משא ומתן מתברך והפרגמטוטין מרויחין, ומוכי שחין וחולין מרויחין ואבריהן רפין עליהן. אבימי מן חבריא הוי מבקר בישיא. כד הוי רביעתא נחתא הוי א"ל: מה אינון עבדין? הוי א"ל: נינוחו. אף אבן טובה מרגשת, אף הדגים מרגישין. עובדא הוי בהדא עכו דצדו חד נון ושמו יתיה תלת מאה ליטרין ושקלו יתיה ואשכחוניה מאתן לטרין. הוי תמן חד סב, א"ל: דלא נחתא רביעתא; וכיון דנחתא רביעתא, צדו חד נון ושמו יתיה מאתן ליטרין ושקלוניה ואשכחו תלת מאה ליטרין.

והשקה את כל פני האדמה. אין הארץ שותה אלא לפי חסומה. אם כן מה יעשו שרשי חרוב, שרשי שקמה, ששרשיהם עד תהום? שרשי חטין בוקעין בארץ חמשים אמה. שרשי גפנים ותאנים בוקעין בצור, ואחד לשלשים יום תהום עולה ומשקה אותה. מאי טעמא? "אני ה' נוצרה לרגעים אשקנה". אמר ר' יהושע בן לוי: בשעה שהמטר יורד, עושה פנים לאדמה:

ואד יעלה מן הארץ. העבים שואבים מים מן הים, שנאמר: "מעלה נשיאים מקצה הארץ", ובכל מקום שיפקוד להם המלך שם הם מגשימים. מיד הארץ מעוברת וצומחת כאשה אלמנה מעוברת מזנות. אבל כשירצה הקב"ה לברך צמחה של ארץ וליתן צידן של בריות, פותח אוצרו הטוב שבשמים וממטיר על הארץ, שהן מים זכרים. מיד הארץ מעוברת וצומחת של ברכה, שנאמר: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב" וגו'. רבי יהודה אומר: פעם אחת בכל חודש וחודש סילונות עולים מן התהום להשקות את פני כל האדמה, שנאמר: ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה:

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

וייצר ה' אלקים את האדם. אמר רבי יוסי בן קצרתא: כאשה הזו שהיא מקשקשת עסתה במים ומגבהת חלתה מבינתים, כך בתחילתה "ואד יעלה מן הארץ" ואחר כך וייצר את האדם. וכן הוא אומר: "ואיש תרומות יהרסנה", זה אדם הראשון שהוא גמר חלתו של עולם, ונקראת חלה תרומה, שנאמר: "חלה תרימו תרומה".

וייצר. שתי יצירות, יצירה לאדם, יצירה לחוה. יצירה לז', יצירה לט'. נוצר לז' או לט' חי, לח' אינו חי. נוצר לט' ונולד לז' אינו חי, ק"ו לח'. בעון קומי רבי אבהו: מנין שהנוצר לז' חי? אמר לון מדידכון אנא ממטי לכון, זיטא אפטא, איטא אוכטא.

וייצר. שתי יצירות, יצירה מן העליונים ומן התחתונים, אוכל ושותה כבהמה כו', כדלעיל.

וייצר. שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע, שאילו היה בבהמה ב' יצרים, כיון שהיתה רואה סכין ביד אדם לשחטה היתה משחרת ומתה. והרי אדם יש לו שני יצרים, כתיב: "ויוצר רוח אדם בקרבו", נשמתו של אדם צרורה בקרבו, שאלולי כן, כיון שהיתה הצרה באה היה שומטה ומשליכה. וייצר, שתי יצירות, בעולם הזה ובעולם הבא:

דרש רב נחמן בר רב חסדא: מאי דכתיב וייצר בשני יודי"ן? שני יצרים יש בו באדם, יצר טוב ויצר רע. מתקיף לה רב נחמן בר רב יצחק: גבי בהמה דלא כתיב בה וייצר, הכי נמי דלא שליט בה יצר הרע? הא קא חזינן דנכתה ובעטה ובטשה? אלא כרבי ירמיה בן אלעזר, דו פרצופים ברא הקב"ה לאדם הראשון, שנאמר: "אחור וקדם צרתני", וכתיב: "ויבן ה' את הצלע". חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "אחור וקדם צרתני", אלא למאן דאמר זנב, מאי "אחור וקדם"? כדרבי דאמר: אחור למעשה בראשית, היינו דלא איברי אלא במעלי שבתא. אלא "קדם" לפורענות, דמאי? דמבול, דכתיב: "וימח את כל היקום מאדם ועד בהמה", אדם ברישא והדר בהמה. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב וייצר; אלא למאן דאמר זנב, מאי וייצר? כדרבי שמעון בן פזי, אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "זכר ונקבה בראם"; אלא למאן דאמר זנב, מאי זכר ונקבה? כדרבי אבהו, דרבי אבהו רמי, כתיב: "זכר ונקבה בראם", וכתיב: "כי בצלם אלקים עשה את האדם"? בתחילה עלו במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד. בשלמא למאן דאמר פרצוף, היינו דכתיב "ויסגור בשר תחתנה"; אלא למאן דאמר זנב, מאי "ויסגור"? לא נצרכה אלא למקום חתך. בשלמא למאן דאמר זנב, היינו דכתיב "ויבן"; אלא למאן דאמר פרצוף, מאי "ויבן"? כדרבי שמעון בן מנסיא, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה לאדם, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא. דבר אחר: "ויבן", מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר; מה אוצר זה רחב מלמטה וקצר מלמעלה כדי לקבל הפירות, אף אשה רחבה מלמטה וקצרה מלמעלה כדי לקבל הוולד. "ויביאה אל האדם", מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם. מכאן למדה תורה דרך ארץ, שיעשה גדול שושבין לקטן ולא ירע לו. ולמאן דאמר דו פרצופין בראו, הי מנייהו אזל ברישא? מסתברא דגברא אזל ברישא, כדתניא: לא יהלך אדם אחרי אשה בדרך ואפילו היא אשתו ואפילו היא אחותו ואפילו בתו. נזדמנה לו על הגשר, יסלקנה לצדדים, שכל העובר אחרי אשה בדרך לא ינקה מדינה של גיהנם:

בשעה שברא הקב"ה את האדם בראו אנדרוגינוס, שנאמר: "זכר ונקבה". רבי שמואל בר נחמני אמר: דו פרצופין בראו, נסרו ועשאו גבים מכאן וגבים מכאן, שנאמר: "אחור וקדם צרתני". מתיבין ליה, והכתיב: "ויקח אחת מצלעותיו"? אמר ליה, מן סטרוהי, כמה דאת אמרת: "ולצלע המשכן". "אחור וקדם צרתני". מתחילה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדעזעו ונתיראו מלפניו. מה עשו? עלו כולן לפני הקב"ה למעלה, אמרו לפניו: רבונו של עולם, שתי רשויות יש בעולם? הניח הקב"ה ידו על ראשו ומעטו והעמידו על אלף אמה:

שנו רבותינו: המפלת כמין בהמה חיה ועוף, בין טמאים בין טהורים, אם זכר, תשב לזכר. אם נקבה, תשב לנקבה. אין ידוע, תשב לזכר ולנקבה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, כל שאין בו מצורת האדם אינו ולד. מאי טעמא דרבי מאיר? הואיל ונאמרה בהן יצירה כאדם. ומופנה משני צדדין, מופנה גבי אדם ומופנה גבי בהמה. מאי מופנה גבי בהמה? דכתיב "ויעש אלקים את חית הארץ למינה", וכתיב "ויצר מן האדמה", ומופנה מב' צדדין למדין ואין משיבין:

את האדם. בזכותו של אברהם, דכתיב: "האדם הגדול בענקים", זה אברהם, ולמה קורא אותו אדם גדול? שהיה לו להבראות קודם אדם הראשון; אלא אמר הקב"ה: שמא יקלקל, ואין מי שיבוא ויתקן אחריו. אדם שיש לו קורה שופעת, היכן הוא נותנה? לא באמצע פלטין, כדי שתסבול קורות שלפניה ושלאחריה? כך נברא באמצע הדורות, שיסבול דורות שלפניו ושלאחריו. מכניסין את המתוקנת לביתה של המקולקלת, ואין מכניסין מקולקלת לביתה של מתוקנת.

עפר, עופר. עולם על מלאתו, אף חוה על מלאתה נבראת, אדם וחוה כבני עשרים שנה נבראו. עפר, זכר; מן האדמה, נקבה. היוצר הוא מביא עפר זכר ואדמה נקבה, כדי שיהו כליו בריאין.

מן האדמה, ממקום כפרתו נברא, כמה דאת אמרת: "מזבח אדמה תעשה לי". אמר הקב"ה: הריני עושה אותו ממקום כפרתו, הלואי יעמוד:

ויפח באפיו. מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד לרקיע וזרק בו נשמה. לפי שבעולם הזה בנפיחה, אבל לעתיד לבוא בנתינה, "ונתתי רוחי בכם וחייתם". ה' שמות נקראו לו: נפש זה הדם, שנאמר: "כי הדם הוא הנפש". רוח, שהיא עולה ויורדת, "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה". נשמה זו האופיתא; ברייתא אמרין: זו אופיתא טבא. חיה, שכל האברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה, שכל האברים שנים שנים והיא יחידה בגוף. הנשמה הזו ממלאה את כל הגוף, ובשעה שהוא ישן, עולה ושואבת לו חיים מלמעלה, ועל כל נשימה שאדם נושם צריך לקלס להקב"ה; ומה טעם? "כל הנשמה תהלל יה", על כל נשימה.

ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שעשה לו עוקץ כחיה, והעבירו ממנו מפני כבודו. עשאו עבד מכודן, דאי לא לעי לא נגיס, דכתיב: "נתנני ה'" וגו' (איכה א, יד); לעי באורייתא בליליא וביממא ולא מטי. כאן הוא עושה נשמה נפש, ולהלן הוא עושה נשמה רוח; מנין ליתן את האמור להלן כאן ואת האמור כאן להלן? תלמוד לומר "חיים" "חיים" לגזרה שוה:

רבי יוסי אומר: אין אדם רשאי לסגף עצמו בתעניות, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמין עליו; מאי טעמא דרבי יוסי? דכתיב: ויהי האדם לנפש חיה, אמרה תורה: נשמה שנתתי לך החיה אותה:

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. למה מזכיר שם מלא בנטיעה זו? שמתחילת ברייתה היא צריכה כוון; קודם שלא נוצרה ממעי אמה, אדם צריך לכוון רוחותיה. כקרני חגבים היו, ועקרן הקב"ה ושתלן בתוך גן עדן.

גן בעדן. רבי יהודה אומר: גן גדול מעדן, ויקנאו בו כל עצי עדן אשר בגן, ואומר: "בעדן גן אלקים היית". רבי יוסי אומר: עדן גדול מגן, שנאמר: ויטע גן בעדן. והכתיב: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן"? על דעתיה דרבי יוסי, תמצית בית כור שותה תרקב; על דעתיה דרבי יהודה, כפיגי שהיא נתונה בגנה ומשקה את כל הגנה. והא רבי יהודה יש לו שני מקראות, ורבי יוסי אין לו אלא מקרא אחד? האיר הקב"ה את עיני רבי יוסי מצא לו מקרא אחר מכריע, שנאמר: "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'".

מקדם. את סבור קודם ברייתו של עולם, ואינו אלא קודם אדם הראשון; אדם נברא בששי וגן עדן נברא בג'. הדא הוא דכתיב: "ואלקים מלכי מקדם פועל ישועות", הא פועלא טבא, שהעמיד לי שכרי עד שלא עמדתי לפעול.

וישם שם את האדם. רבי יהודה אומר: עילה אותו, כמה דאת אמרת: "שום תשים עליך מלך". רבי נחמיה אומר: פיתה אותו; למלך שעשה סעודה והזמין אורח.

את האדם. בזכותו של אברהם, הדא הוא דכתיב: "בנתה לרעי מרחוק"; באיזה זכות יעצת לבראותי? בזכות אותו שבא מרחוק, כמה דאת אמרת: "קורא ממזרח וגו' איש עצתי".

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. תורה מנין? שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". תשובה מנין? שנאמר: "בטרם הרים יולדו וגו' ותאמר שובו בני אדם". גן עדן מנין? שנאמר: ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם. גיהנם מנין? שנאמר: "ערוך מאתמול תפתה". כסא הכבוד ובית המקדש מנין? שנאמר: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו". שמו של משיח מנין? שנאמר: "לפני שמש ינון שמו". ויש אומרים: התורה וכסא כבוד נבראו, והאחרים עלו במחשבה להבראות, והתורה קדמה לכסא הכבוד; דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז", קדם לכסא הכבוד שכתוב בו: "נכון כסאך מאז":

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצמח ה' אלקים מן האדמה. תני: עץ שהוא מהלך על פני כל החיים. עץ חיים מהלך ת"ק שנה, וכל מי בראשית מתפלגין תחתיו; לא סוף דבר גופו, אלא אפילו קורתו מהלך ת"ק שנה.

אמר רבי יהושע בן לוי: שני שערי כדכד יש בגן עדן, ועליהם ס' רבוא מלאכי השרת, וכל אחד מהם זיו פניהם כזוהר הרקיע מבהיק, ובשעה שהצדיק בא אצלם מפשיטין מעליו הבגדים שעמד בהן בקבר ומלבישין אותו ח' בגדים של ענני כבוד, ושני כתרים נותנין על ראשו, אחד של אבנים טובות ומרגליות ואחד של זהב פרוים, ונותנין שמונה הדסים בידו ומקלסין אותו ואומרים לו: "לך אכול בשמחה לחמך", ומכניסין אותו למקום נחלי מים מוקף ת"ת מיני ורדין והדסים, וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו, שנאמר: "כי על כל כבוד חופה". ומושכין ממנה ד' נהרות, אחד של חלב ואחד של יין ואחד של אפרסמון ואחד של דבש. וכל חופה וחופה למעלה ממנה גפן של זהב ול' מרגליות קבועות בו וכל אחד מבהיק זיוו כזיו הנוגה, וכל חופה וחופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות, וששים מלאכים עומדים לראש כל צדיק וצדיק ואומרים לו: לך אכול בשמחה דבש שעסקת בתורה, שנמשלה כדבש שנאמר: "ומתוקים מדבש", ושתה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, שעסקת בתורה שנמשלה כיין, שנאמר "אשקך מיין הרקח". והכעור שבהן כדמותו של יוסף וכדמות רבי יוחנן, ופריטי רמון של כסף מוקף כנגד השמש. ואין אצלם לילה, שנאמר: "ואור צדיקים כאור נגה", ומתחדש עליהם לשלש משמרות. משמרה ראשונה נעשה קטן ונכנס למחיצת קטנים ושמח שמחת קטנים. משמרה שניה נעשה בחור ונכנס למחיצת בחורים ושמח שמחת בחורים. משמרה שלישית נעשה זקן ונכנס למחיצת זקנים ושמח שמחת זקנים. ויש בגן עדן פ' רבוא מיני אילנות בכל זויותיו, הקטן שבהן משובח מכל עצי בשמים. בכל זוית יש בו ס' רבוא של מלאכי השרת מזמרים בקול נעים, ועץ החיים באמצע, ונופו מכסה כל גן עדן, ויש בו ת"ק אלף טעמים, ואין דמותו של זה דומה לזה ואין ריחו של זה דומה לשל זה. וזה ענני כבוד למעלה הימנו, ומארבע רוחות מכין אותו וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו, ותחתיו תלמידי חכמים שמבארין את התורה. וכל אחד יש לו שתי חופות, אחת של כוכבים ואחת של חמה ולבנה. בין כל חופה וחופה פרגוד של ענני כבוד. ולפנים ממנה עדן, שבה י"ש עולמות, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש"; "יש" בגימטריא שלש מאות ועשרה. ובתוכו שבעה בתים של צדיקים; ראשונה הרוגי מלכות, כגון רבי עקיבא וחבריו. שניה, טבועים בים. שלישית, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. מה היה כחו? שכך היה אומר: אם כל השמים יריעות וכל בני אדם לבלרין וכל היערים קולמוסין אינן יכולין לכתוב מה שלמדתי מרבותי; ולא חסרתי מהם אלא ככלב המלקק בים. כת רביעית, אלו שירד הענן וכסה עליהן. כת חמישית, אלו בעלי תשובה; במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן עומדין. כת ששית, אלו רווקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. כת שביעית, אלו עניים שיש בהן מקרא ומשנה ודרך ארץ, עליהם הכתוב אומר: "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו"; והקב"ה יושב ביניהן ומבאר להן את התורה, שנאמר: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" וגו'. ולא פרסם הקב"ה כבוד המתוקן להם יותר ויותר, שנאמר: "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו":

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: בל"ב מדות האגדה נדרשת, וזה אחד מהן: דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר, כיצד? ויטע ה' אלקים גן בעדן ויצמח ה' כל עץ. שומע אני שברא הקב"ה בגן עדן כל עץ מאכל וכל מיני מגדים, אבל לא שמענו שברא לו חופות של זהב ואבנים טובות ומרגליות; והיכן שמענו? להלן, "בעדן גן אלקים היית":

ועץ הדעת טוב ורע. מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם הראשון? רבי מאיר אומר: חטים היו; כד לא הוה בבר נש דעה אינון אמרין לא אכל ההוא גברא פיתא דחטין מן יומוי. אפשר חטין היו? והכתיב: עץ מתמרות היו כארזי לבנון!

החליפו דבריהם. רבי יהודה אומר: ענבים היו, שנאמר: "ענבמו ענבי ראש" וגו' (דברים לב, לב); אותן אשכולות הביאו מרורות לעולם. רבי אבא דמן עכו אמר: אתרוג היה, הדא הוא דכתיב: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וגו'; אמרת: איזה אילן שהעץ נאכל כפריו? אין אתה מוצא אלא אתרוג. רבי יוסי אומר: תאנים היו, למד מענינו. לבן מלכים שקלקל באחת משפחותיו. כיון ששמע המלך – טרדו והוציאו חוץ לפלטין, והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקל עמה פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו אילן, טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל האילנות ולא קבלוהו. מה היו אומרים לו? הא גנבא דגנב דעתיה דברייה, הדא הוא דכתיב: "אל תבואני רגל גאוה" (תהלים לו, יב), רגל שנתגאה על בוראו, "ויד רשעים אל תנדני", לא תסב מני טרפין. אבל התאנה על ידי שאכל מפירותיה פתחה דלתיה וקבלתו, הדא הוא דכתיב: "ויתפרו עלה תאנה". מה היתה אותה תאנה? ברת שבע, דאמטיות שבע יומי דאבלא לעלמא. רבי יהושע בן לוי אומר: חס ושלום, לא גלה אותו אילן ולא עתיד לגלותו. ראה מה כתיב: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה" וגו' (ויקרא כ, טז); אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא בהמה שנסקלת פלונית על ידה. ואם על כבוד תולדותיו חס הקב"ה, על כבוד עצמו על אחת כמה וכמה:

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונהר יוצא מעדן. בשעה שהיה מושלם לבוראו, ארבעה נהרות היה פותק במגרופית אחת.

אמר רבי יהושע בן לוי: כל העולם כלו מתמצית גן עדן הוא שותה, שנאמר: ונהר יוצא מעדן וגו'. תנא: מתמצית דגן עדן ס' פעמים נגד כל העולם, דהא א' כור ל' סאה, וסאה ד' קבין, בית כור שותה תרקב:

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

שם האחד פישון. מגדל פשתן ושמימיו מהלכין בשופי. הוא הסובב את כל ארץ החוילה. עדיין לא היתה חוילה; אלא "מגיד מראשית אחרית". אשר שם הזהב, זהב ודאי.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וזהב הארץ ההיא טוב, טובוי דהוא בביתא, טובוי דהוא בלויתא. טובה גדולה חלק הקב"ה לעולמו, אדם פורט זהוב אחד, מוציא כמה יציאות. לא היה העולם ראוי להשתמש בזהב, ולמה נברא? בשביל בית המקדש. וזהב הארץ ההיא טוב, כמה דאת אמרת: ההר הטוב הזה והלבנון. שם הבדלח ואבן השהם. את סבור כבדלח של פטמים? ויגיד עליו רעו: מה זה אבן טובה, אף זה אבן טובה.

וזהב הארץ ההיא טוב. מכלל דאיכא זהב שאינו טוב. אמר רב חסדא, שבעה זהבים הן: זהב, וזהב טוב, וזהב אופיר, וזהב מופז, וזהב שחוט, וזהב סגור, וזהב פרוים. זהב וזהב טוב, דכתיב: וזהב הארץ ההיא טוב. אופיר, דאתי מאופיר. זהב מופז, שדומה לפז. זהב שחוט, שנטוה כחוט. זהב סגור, בשעה שנפתח כל חנויות נסגרות. זהב פרוים, שדומה לדם הפרים. רב אמר: חמשה הוו; וכל חד וחד אית ביה זהב וזהב טוב:

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

הוא הסובב את כל ארץ כוש. עדיין לא עמד כוש? אלא "מגיד מראשית אחרית".

פרת. אוותינטין של ד' נהרות, דכתיב: "עד הנהר הגדול נהר פרת". והכתיב: "הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל"? לפי שדניאל ראה שני חלומות, אחד בחדקל ואחד באובל, וחדקל נראה גדול מאובל, לפיכך קורא אותו גדול. דבר אחר: לפי שעלה פרת והקיף כל ארץ ישראל, דכתיב ביה "כי מי גוי גדול", נקרא גדול; משל הדיוט אומר: עבד מלך מלך, הדבק לשחוור ויסגדון לך:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

הוא פרת. והוא "נהר כבר" (יחזקאל א, א). פרת, שהוא פרה ורבה, עד שעוברין בו בספינה. פרת, שהוא מפריד והולך, עד שהוא כלה ופותקין אותו במגרפה. "כבר", שמימיו קלין, עד שפירותיו גסין ואינן יורדין בכברה:

זכרותא דמיא פרת, דאמר רב יהודה אמר רב: הנודר מן המים הבאים מפרת, אסור במים שבעולם; דאמר רב יהודה אמר רב: כל הנהרות למטה משלשה נהרות, ושלשה נהרות למטה מפרת. והא איכא עינתא דמדליין? הני סולמי דפרת נינהו. ר' מאיר אומר: "יובל" שמו, שנאמר: "ועל יובל ישלח שרשיו" (ירמיהו יז, ח). וחכמים אומרים: פרת שמו, שמימיו פרין ורבין. מסייע ליה לשמואל, דאמר: נהרא מכיפיה מיבריך. ופליגא דרב, דאמר רב: מטרא במערבא, סהדא רבה פרת. רב הונא אמר: "פרת" בפני עצמו, "כבר" בפני עצמו.

אומרים לחדקל: למה קולך הולך? אומר: הלואי אשמיע קולי ונראה. אומרים לפרת: למה אין קולך הולך? אומר להם: מעשי מודיעין אותי. אדם נוטע בי נטיעה, הוא עולה לשלשים יום; זורעין בי זריעה, עולה לג' ימים. אומרים לאילני מאכל: למה אין קולכם נשמע? אומרים להם: אין אנו צריכין, פירותינו מודיעין עלינו. אומרים לאילני סרק: למה קולכם הולך? אומרים להם: הלואי נשמיע קולנו ונראה. רב הונא אמר: לא מן הטעם הוא זה, אלא אילני מאכל, על ידי שכבדין בפירותיהן, אין קולן הולך; אילני סרק, על ידי שקלין בפירותיהן לפיכך קולן הולך, הדא הוא דכתיב: "וינע לבבו ולבב עמו כנוע עצי יער" וגו' (ישעיהו ז, ב).

רבי יהושע בן לוי אומר: עתיד הקב"ה להשקות כוס תרעלה לעכו"ם ממקום שהדין יוצא. מה טעם? ונהר יוצא מעדן, אלו ד' מלכיות, כנגד ד' ראשים. שם האחד פישון, זה בבל, על שם "ופשו פרשיו". הוא הסובב את כל ארץ החוילה. עלה והקיף את כל ארץ ישראל, דכתיב בהו: "הוחילי לאלהים כי עוד אודנו". אשר שם הזהב, אלו דברי תורה שהן נחמדין מזהב. וזהב הארץ ההיא טוב, מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל, ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל. שם הבדלח ואבן השהם, מקרא, משנה, תלמוד, תוספתא ואגדה.

ושם הנהר השני גיחון, זה מדי, שהיה המן שף כנחש, על שם "על גחונך תלך". הוא הסובב את כל ארץ כוש, על שם "המולך מהודו ועד כוש". ושם הנהר השלישי חדקל, זו יון, שהיתה חדה וקלה בגזרה, שהיתה אומרת לישראל: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. הוא ההולך קדמת אשור. כל המלכים נקראו על שם אשור, על שם שמתעשרות מישראל. כל המלכיות נקראו על שם נינוה, על שם שמתנאות מישראל. כל המלכיות נקראו על שם מצרים, על שהן מצרות לישראל.

והנהר הרביעי הוא פרת, זה מלכות רביעית, שהפירה והצירה לבניו, שהפירה והצירה לעולם. פרת, שפרה ורבה מברכתו של זקן. פרת, שאני עתיד להפרע לה בסוף. פרת, על שם סופה, "פורה דרכתי לבדי":

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן. רבי יהודה אומר: עילה אותו, כמה דאת אמרת: "ולקחום עמים והביאום אל מקומם". רבי נחמיה אומר: פתה אותו, כמה דאת אמרת: "קחו עמכם דברים" וגו'. רבי יודן אומר: הניח לו, והגין עליו, ועדנו מכל אילני גן עדן. ויניחהו, שנתן לו מצות שבת, כמה דאת אמרת: "וינח ביום השביעי". לעבדה, ששת ימים תעבוד. ולשמרה, שמור את יום השבת.

דבר אחר: לעבדה ולשמרה, אלו הקרבנות, שנאמר: "תעבדון את האלהים על ההר הזה", "תשמרו להקריב לי במועדו".

ויניחהו בגן עדן לעבדה. שמא תאמר: יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה? והלא כל האילנות נצמחים מאליהן. או שמא תאמר: יש בו מלאכה בגן עדן להשקות את הגן? והלא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן. אלא לעבדה ולשמרה, לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, שנאמר: "לשמור את דרך עץ החיים", כמה דאת אמרת: "עץ חיים היא למחזיקים בה":

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצו ה' אלהים על האדם. תנו רבנן, שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: אף על הדם מן החי. רבי חידקא אומר: אף על הסירוס. רבי שמעון אומר: אף על הכשוף. רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מכשף, בן נח מוזהר עליו; "לא ימצא בך מעביר בנו" וגו' "ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך", לא ענש אלא אם כן הזהיר. רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים; אין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן.

מנא הני מילי? אמר ר' יוחנן, דאמר קרא: ויצו, אלו דינין, וכן הוא אומר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה" וגו'. ה', זו ברכת השם, וכן הוא אומר: "ונוקב שם ה'". אלהים, זו עבודת אלילים, וכן הוא אומר: "לא יהיה לך אלהים אחרים". על האדם, זה שפיכות דמים, וכן הוא אומר: "שופך דם האדם". לאמר, זה גלוי עריות, וכן הוא אומר: "לאמר הן ישלח איש את אשתו". מכל עץ הגן, ולא גזל. אכל תאכל, ולא אבר מן החי. כי אתא רבי יצחק תני איפכא: ויצו, זה עבודת אלילים. מאי משמע? רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי; חד אמר: "סרו מהר מן הדרך" וגו' [אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה], וחד אמר: "עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צו". איכא בינייהו גוי שעשה אלילים ולא השתחוה לה. מאן דאמר: "עשו", משעת עשיה; מאן דאמר: "כי הואיל הלך אחרי צו", עד דאזיל בתרה ופלח לה.

תנו רבנן: "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו", זה אבר מן החי. רבי חנינא בן גמליאל אומר: על הדם מן החי. מאי טעמא דרבי חנינא בן גמליאל? קרי ביה "בשר בנפשו דמו לא תאכלו", דמו בנפשו לא תאכלו. ורבנן? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. כיוצא בו אתה אומר: "רק חזק לבלתי אכול הדם"; ורבנן? ההוא לדם הקזה שהנשמה יוצאה בו. למה לי למיכתב בבני נח, ולמה לי למיכתב בסיני? כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר: כל מצוה שנאמר לבני נח ונשנית בסיני, לזה ולזה נאמרה.

רבי שמעון אומר: אף על הכשוף, דכתיב: "מכשפה לא תחיה", וכתיב: "כל שוכב עם בהמה" וגו'; כל שישנו בכלל "כל שוכב", ישנו בכלל "מכשפה לא תחיה". רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים, דאמר קרא: "את חקותי תשמורו", חקים שחקקתי לך כבר.

"בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים", מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה, מה בהמתך בין בארץ בין בחוץ לארץ אף שדך וכו'. אלא מעתה, "ושמרתם מצותי" וגו', חקים שחקקתי לך כבר? התם "ושמרתם את חקותי", חקים דהשתא; הכא "את חקותי תשמרו", חקים דמעיקרא תשמורו.

ודינין בני נח אפקוד? והתניא: עשר מצות נצטוו ישראל במרה; ז' שקבלו עליהן בני נח, והוסיפו עליהן דינין, דכתיב: "שם שם לו חק ומשפט"; שבת, וכיבוד אב ואם, דכתיב: "כאשר צוך ה' אלהיך", ואמר רב יהודה אמר רב: כאשר צוך במרה. אמר רב פפא: האי תנא דבי מנשה היא אפיק ד"ך ומעייל ס"ך, דתנא דבי מנשה, ז' מצות נצטוו בני נח: עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, גזל ואבר מן החי, סירוס וכלאים. רבי יהודה אומר: אף על ברכת השם; ויש אומרים: אף על הדינין. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה: ויצו ה' אלהים על האדם, אלהים אני ולא תקללני, אלהים אני ואל תמירני, אלהים אני יהי מוראי עליך? כמאן? כיש אומרים. ותנא דבי מנשה, אי לא דריש ויצו, הני מנא ליה? לעולם לא דריש, והני כל חדא וחדא באפי נפשייהו כתיבי. עבודה זרה וגלוי עריות, דכתיב: "ותשחת הארץ", ותנא דבי רבי ישמעאל: כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וגלוי עריות. עבודה זרה, דכתיב: "פן תשחיתון"; עריות, דכתיב: "כי השחית כל בשר". ואידך? בעובדייהו הוא דקא מגלי. שפיכות דמים, דכתיב: "שופך דם האדם". ואידך? קטלייהו הוא דקא מגלי. גזל, דכתיב: "כירק עשב נתתי לכם", ואמר ר' לוי: "כירק עשב", ולא כירק גינה. ואידך? ההוא למישרי בשר הוא דאתא. אבר מן החי, דכתיב: "אך בשר בנפשו דמו". ואידך? ההוא למישרי שרצים הוא דאתא. סירוס, דכתיב: "שרצו בארץ ורבו בה"; ואידך? לברכה בעלמא. כלאים, דכתיב: "מהעוף למינהו"; ואידך? לצוותא בעלמא:

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מיתה לאדם, מיתה לחוה; מיתה לו, מיתה לתולדותיו:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' לא טוב וגו'. זהו אחד מי' מאמרות שנברא בהן העולם. ואית דאמר: "ורוח אלהים מרחפת", ר' יעקב בן קורשאי אומר: מאמר ניתן לרוח בפני עצמו:

אמר רב נחמן אמר שמואל: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים, אסור לעמוד בלא אשה, משום שנאמר: לא טוב היות וגו':

אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא טובה, דכתיב: לא טוב היות האדם לבדו. בלא שמחה, דכתיב: "ושמחת אתה וביתך". בלא ברכה, דכתיב: "להניח ברכה אל ביתך". בלא תורה, דכתיב: "האם אין עזרתי בי" וגו'. בלא חומה, דכתיב: "נקבה תסובב גבר". בלא שלום, דכתיב: "וידעת כי שלום אהלך". אמר ר' אלעזר: כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" וגו'.

אמר רבי אלעזר, מאי דכתיב: אעשה לו עזר כנגדו? זכה, עוזרתו; לא זכה, כנגדו. איכא דאמרי: זכה, כנגדו; לא זכה, מנגדתו. א"ל רבי יוסי לאליהו: במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חטים, חטים כוסס? פשתן, פשתן לובש? לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?:

תני: כל מי שאין לו אשה שרוי בלא עזר, שנאמר: אעשה לו עזר כנגדו. בלא כפרה, "וכפר בעדו ובעד ביתו". בלא חיים, "ראה חיים עם אשה".

אעשה לו עזר, זכה, עזר; ואם לאו, כנגדו. זכה, כאשתו של חנניה בן חכינאי; ואם לאו, כאשתו של ר' יוסי הגלילי. רבי יוסי הגלילי הוה נסיב לברתא דאחתיה, והיתה מבזה עליו. אמרין ליה תלמידוי: שבקה. אמר להו: לית לי מן הן ליתן לה פורנה. אמרין ליה: אנן יהבינן פורנה. שבקה ואזלת ונסבת לסנטרא דקרתא. בסופה נתעוור, והות ציירה בידה ומחזרא ליה על שקקיה דקרתא. כיון דהות מטא לשקקיה דרבי יוסי הגלילי הות קיימא לה וחזרה לאחורה. מן דהוה ארגיש בה יום קמא ויום תניין, שרי מחי לה. נחת רבי יוסי הגלילי לקלהון, אמר ליה: למה את מחי לה? אמר ליה: כל יומא היא מובדא פרנסתיה דהדין שקקא מיני. כיון דשמע ר' יוסי הגלילי כן, נסיבהון ויהב יתהון בחד ביתא והוה מפרנס לון מן דידיה כל יומי חייהון, על שם "ומבשרך לא תתעלם".

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויצר ה' אלהים מן האדמה. כבר כתיב: "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה" (בראשית א, כד)? להלן לבריאה, וכאן לכבוש, כמה דאת אמרת: "כי תצור אל עיר".

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

בשעה שאמר הקב"ה לבראות את האדם, נמלך במלאכי השרת, אמר להם: "נעשה אדם". אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם בהמה חיה ועוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: מה שמו? אמר לו: זה שמו שור וזה חמור, זה סוס וזה גמל. אמר לו: ואתה מה שמך? אמר לו: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? נאה לך להקראות ה', שאתה אדון לכל. אמר הקב"ה: "אני ה' הוא שמי", שקרא לי אדם הראשון. חזר והעבירן לפניו זוגות זוגות, אמר: לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג? ולאדם לא מצא עזר כנגדו. ולמה לא בראה לו בתחילה? אלא צפה הקב"ה שהוא סופו לקרות עליה תגר; לא בראה לו עד שתבעה בפיו.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

מכלל שאחריו מעשה ואינו אלא פרטו של ראשון כיצד? "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז) הרי זה כלל, ואחריו פרט מעשיו ויפל ה' אלהים תרדמה ויבן את הצלע, כדלעיל בסימן י"ז:

ויפל ה' אלהים תרדמה. בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון, טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו "קדוש". משל למה הדבר דומה? למלך ואיפרכוס שהיו בקרונין, והיו בני המדינה מבקשין לומר המנון, ולא היו יודעין איזה הוא. מה עשה המלך? נטלו ודחפו והוציאו חוץ לקרונין, וידעו הכל שהוא איפרכוס. כך עשה הקב"ה, הפיל עליו שינה וידעו הכל שהוא אדם, שנאמר: "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו".

ויפל ה' אלהים תרדמה, תחילת מפלות שינה, דמך ליה לא לעי באורייתא, דמך ליה לא עביד עבידא. שלש תרדמות הן: תרדמת שינה, ויפל ה' תרדמה. תרדמת נבואה, "ותרדמה נפלה על אברם". תרדמת מרמטה, "אין רואה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה' נפלה עליהם". ויש אומרים אף תרדמה של שטות, "כי נסך עליכם ה' רוח תרדמה ויעצם את עיניכם". שלש נובלות הן: נובלות מיתה שינה, נובלות נבואה חלום, נובלות העולם הבא שבת. ויש אומרים: נובלות אורה של מעלה גלגל חמה, נובלות חכמה של מעלה תורה.

ויקח אחת מצלעותיו, מבין ב' עלעוהי. "תחתיה" אין כתיב כאן אלא תחתנה. מתחילת הספר ועד כאן אין כתיב סמ"ך, כיון שנבראת חוה נברא סטן. אם יאמר לך אדם: "הוא הסובב את כל ארץ החוילה"? אמור לו: בנהרות הכתוב מדבר. תחתנה, עשה לו נוי לתחתיתו, שלא יתבזה כבהמה, עשה לו מנעול ואפיפורן כבוש עליו, שלא יהא מצטער בשעה שהוא יושב. עשה לו כסתות, עשה לו קבורה, עשה לו תכריכיו.

מטרונא שאלה את ר' יוסי: למה בגנבה? אמר לה: משל אם הפקיד אדם אצלך אונקיא של כסף בחשאי, והחזרת לו ליטרא של זהב בפרהסיא, זו גנבה? אמרה לו: ולמה במטמונית? אמר לה: בתחילה בראה לו וראה אותה, והפליגה ממנו וחזר ובראה לו פעם שניה. אמרה לו: מוספת אני על דבריך; אמורה הייתי להנשא לאחי אמא, ועל ידי שגדלתי עמו בבית נתכערתי בעיניו, והלך ונשא לו אשה אחרת, ואינה נאה כמותי. מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים. אמרו: אין אנו מועילין להקב"ה כלום. הלך וגירשה, הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, והלכה זו ונשאת לרשע ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה.

שאלו את ר' יהושע: מפני מה איש יוצא ופניו למטה, ואשה יוצאה ופניה למעלה? אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו, והאשה למקום ברייתה. מפני מה האשה צריכה להתבשם, והאיש אין צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מן האדמה, והאדמה אינה מסרחת; וחוה נבראת מעצם, אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח מיד מסריח. מפני מה אשה קולה הולך והאיש אין קולו הולך? אמר להם: אם תמלא את הקדרה בשר אין קולה הולך, וכיון שאת נותן לתוכה עצם מיד קולה הולך. מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? אמר להם: אדם נברא מאדמה, כיון שאתה נותן לתוכה טיפה אחת של מים מיד היא נשרית; וחוה נבראת מעצם, אפילו אתה שורה אותו כמה פעמים אינו נישור. מפני מה האיש תובע באשה ואין האשה תובעת באיש? אמר להם, ממשל למה הדבר דומה? לאחד שאבד אבדה; הוא מבקש אבדתו, ואבדתו אינה מבקשתו. מפני מה האיש מפקיד זרע באשה ואין האשה מפקדת זרע באיש? אמר להם: לאחד שהיה בידו פקדון, מבקש אדם נאמן שיפקדנו אצלו. מפני מה האיש יוצא וראשו מגולה, והאשה יוצאה וראשה מכוסה? אמר להם: לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאה וראשה מכוסה. מפני מה מהלכות אצל המת תחילה? לפי שהן הביאו מיתה לעולם. מפני מה ניתן לה מצות נדה? לפי ששפכה דמו של אדם הראשון. מפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה אדם הראשון, שהיה גמר חלתו של עולם. מפני מה ניתן לה מצות נר שבת? על ידי שכבתה נשמתו של אדם, שקרוי "נר ה' נשמת אדם".

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אלהיכם גנב הוא, דכתיב: ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם. אמרה ליה ברתיה: שבקיה, דאנא מהדרנא ליה. אמרה ליה: תן לי דוכוס אחד. אמר לה: למה ליך? אמרה ליה: לסטין באו עלינו הלילה ונטלו ממנו קיתות של כסף והניחו לנו קיתות של זהב. אמר לה: ולואי שיבואו עלינו בכל יום! אמרה ליה: ולא יפה היה לו לאדם הראשון, שנטל ממנו צלע אחד, ונתן לו שפחה כמותי לשמשו? אמר לה, הכי קאמינא: לשקליה בהדיא! אמרה ליה: אייתי לי אומצא. אייתי לה, אותבה תותי בחשא, אפיקתה, אמרה ליה: אכול. אמר לה: מאיסא לי. אדם נמי אי שקלה בהדיא הוה מאיסא ליה:

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויבן ה' אלהים את הצלע. כוחלת אסור בשבת משום כותבת. גודלת ופוקסת משום בונה, דכתיב: ויבן את הצלע; מלמד שקילעה הקב"ה לחוה. ולא תעביר שרק על פניה, מפני שצובעת.

תמן תנינן: בת י"א שנה ויום אחד נדריה נבדקין, בת י"ב שנה ויום אחד נדריה קיימין, ובודקין כל י"ב שנה. בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין, בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל י"ג שנה. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, אין נדריהן נדר ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, נדריהן נדר והקדשן הקדש. אלו דברי רבי. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: דברים האמורים בתינוקת, בתינוק אמורים; דברים האמורים בתינוק, בתינוקת אמורים. אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי? דכתיב: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שנתן הקב"ה בינה באשה יותר מבאיש. ואידך? ההוא מבעיא ליה לכדרבי שמעון בן מנסיא: ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה וכו'. ור' אלעזר בר' שמעון מאי טעמא? מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו, נכנסה בו ערמומית תחילה:

ויבן. קישטה ככלה והביאה לו. את סבור שמתחת חרוב אחד או מתחת שקמה אחת הביאה לו? אלא משקישטה בכ"ד מיני תכשיטין ואחר כך הביאה לו, הדא הוא דכתיב: "בעדן גן אלהים היית כל אבן יקרה" וגו', ועשה לו כתלים של זהב וקתדראות של אבנים טובות ומרגליות.

ויבן. התבונן מהיכן לבראותה. לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן הלב, שלא תהא קנאתנית. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית; אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום, אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהוא בורא היה אומר לה: אשה צנועה. ואף על פי כן, "ותפרעו כל עצתי": לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראשה: "ותלכנה נטויות גרון". ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: "ומשקרות עינים". ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: "ושרה שומעת". ולא מן הלב, והרי היא קנאתנית, שנאמר: "ותקנא רחל באחותה". ולא מן היד, והרי היא משמשנית, שנאמר: "ותגנב רחל". ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה בת לאה". ולא מן הפה, והרי היא דברנית, שנאמר: "ותדבר מרים".

ויביאה אל האדם. טובוי לקיריא דמלכא שושביניה.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר האדם זאת הפעם. בתחילה בראה לו וראה אותה מלאה רירים ודם, והפליגה וחזר ובראה לו פעם שניה; הדא הוא דאמר: זאת הפעם. דבר אחר: שעתידה להקיש עלי כזוג, כמה דאת אמרת: "פעמון זהב"; זאת היא שמפעמתני כל הלילה. מפני מה אין כל החלומות מייגעין את האדם, וזו מייגעת את האדם? שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום.

עצם מעצמי ובשר מבשרי. נשא אדם אחת מקרובותיו, עליו הוא אומר: עצם מעצמי ובשר מבשרי.

אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב זאת הפעם? מלמד שבא אדם על כל בהמה וחיה, ולא נתקררה דעתו, עד שעה שנזדווגה לו חוה.

לזאת יקרא אשה כי מאיש. רבי יהושע בן קרחה אומר: על שם בשר ודם נקרא אדם; ומשבנה לו עזר, נקרא שמו איש, והיא אשה. מה עשה הקב"ה? נתן שמו ביניהם: אם הולכין הן בדרכי, הרי שמי נתון ביניהן ומציל אותן מכל צרה; ואם לאו, הריני נוטל את שמי והן נעשין אש ואש, והאש אוכלת אש, "כי אש היא עד אבדון תאכל".

לזאת יקרא אשה כי מאיש. מכאן שניתנה תורה בלשון הקודש. כשם שניתנה בלשון הקדש כך נברא העולם בלשון הקדש; שמעת מימיך אומר "גיני גיניא", "אנתרופי אנתרופיא", "גבר גברתא"? אלא "איש ואשה"; למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

על כן יעזב איש. דרש רבי עקיבא: איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן; לא זכו – אש אוכלתן. אמר רבא: ודאשה עדיפא מאיש; האי מצטרף, והאי לא מצטרף.

על כן יעזב איש את אביו ואת אמו. ר' אליעזר אומר: אביו, אחות אביו; אמו, אחות אמו. רבי עקיבא אומר: אביו, אשת אביו; אמו, אמו ממש. ודבק, ולא בזכור. באשתו, ולא באשת חבירו. והיו לבשר אחד, מי שנעשים לבשר אחד; יצאו בהמה וחיה, שאין נעשין בשר אחד. אמר מר, רבי אליעזר אומר: אביו, אחות אביו; אימא אביו ממש? היינו ודבק ולא בזכור. ואימא אשת אביו? היינו באשתו ולא באשת חבירו. אימא לאחר מיתה? דומיא דאמו; מה אמו דלאו דאישות, אף אביו דלאו דאישות. אמו, אחות אמו; אימא אמו ממש? היינו באשתו ולא באשת חבירו. אימא לאחר מיתה? דומיא דאביו; מה אביו דלאו ממש, אף אמו דלאו ממש. רבי עקיבא אומר: אביו, אשת אביו; אימא אביו ממש? היינו ודבק ולא בזכור. אי הכי אשת אביו נמי, היינו באשתו ולא באשת חבירו? לאחר מיתה. אמו, אמו ממש; היינו באשתו ולא באשת חבירו? אמו מאנוסתו. במאי קמיפלגי? רבי אליעזר סבר, אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באחוה; ורבי עקיבא סבר, מוטב לאוקמה באשת אביו דאיקרי ערות אביו, לאפוקי אחות אביו, דשאר אביו איקרי, ערות אביו לא איקרי:

מיתיבי: "ויקח עמרם את יוכבד דודתו"? דודתו מן האב; "וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי", מכלל דבת האם אסירא. ותסברא, אחותו הואי? בת אחיו הואי, וכיון דהכי, לא שנא מן האם לא שנא מן האב שריא! אלא הכי קאמר ליה: קורבה דאחוה אית לי בהדה מאבא ולא מאמא.

אמר רבא: גוי שבא על אשת חבירו שלא כדרכה פטור, מאי טעמא? באשתו ולא באשת חבירו, ודבק ולא שלא כדרכה.

תני: גר שנתגייר, והיה נשוי לאחותו בין מן האב בין מן האם, בין קודם מתן תורה בין לאחר מתן תורה, יוציא, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: מן האם יוציא, מן האב יקיים, שאין אב לגוי. אתיבין ליה, והכתיב: "וגם אמנה אחותי בת אבי היא"? אמר להו: כשיטתן השיבן. איתיב להון ר' מאיר: על כן יעזב איש וגו'? את אביו, סמוך לאביו; את אמו, סמוך לאמו. והכתיב: "ויקח עמרם את יוכבד דודתו"? אפילו כבני נח לא היו ישראל נוהגין קודם מתן תורה? ופשטו ליה: על כן יעזב איש וגו', סמוך לו מאביו ומאמו.

בני נח על הנשואות חייבין, ועל הארוסות פטורין. זונה שהיא עומדת בשוק ובאו עליה שנים, הראשון פטור והשני חייב. וכי נתכוון הראשון לקנותה בבעילה? הדה אמרה בעילה בבני נח קונה שלא כדת. ואין להן גרושין, או שניהן מגרשין זה את זה. אמר רבי יוחנן: אשתו מגרשתו ונותנת לו דופרן. תני רבי חייא: מי שגירש את אשתו והלכה ונשאת לאחר והלכו שניהם ונתגיירו, איני קורא עליו "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה". בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה. כל איסור שהוא בבני נח אינו לא בעשה ולא בלא תעשה אלא במיתה. והיך עבידא ודבק באשתו והיו לבשר אחד? במקום ששניהן עושין בשר אחד.

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויהיו שניהם ערומים. שלשה הם שלא המתינו בשלוותן שש שעות. אדם הראשון, דכתיב: ולא יתבוששו, לא באו שש והוא בשלוותו. ישראל, "וירא העם כי בשש משה", כי באו שש ולא בא משה. סיסרא, "מדוע בושש רכבו לבוא?" למוד היה לבוא בשלש וארבע שעות, ועכשיו באו שש ולא בא.

  1. ^ היינו בקביעות השנה, לא אד"ו ראש. ויקיעורך