מקרא כפשוטו על בראשית ב יז

• ומעץ הדעת - באה מן עם השם ועם הכנוי השב אליו גם יחד, שכן דרך המקראות לדבר. וכיוצא בו בכתבי הקדש הרבה מאד.

• מות תמות - תהיה זקוק למיתה. וקרא הכתוב לזיקת מיתה מיתה עצמה, בשביל שבן תמותה חייו ימים שכלם מיתה, והוא כאלו הלוך ילך ומת עד שאיננו. ולא בא הכתוב לומר שבאה לאדם שיקת מיתה מחמת עץ הדעת, לפי שמעולם לא המיתה שום דעת את בעליה. ועוד שהמות חוק הטבע, וכל הווה עתיד שלא להיות כדי שיקום אחר תחתיו, ואין לומר שהעברים הראשונים לא היו יודעים הדבר הזה הגלוי לכל בן דעת; אלא שדעתה של זיקת מיתה באה עם דעת טוב ורע יחדו. לפי שכשיבא האדם לידי דעת עצמו, וירגיש בעצמו, ויתחיל להבחין בין זכר לנקבה, הוא מתחיל לדעת ולהבין שהוא זקוק למיתה. והדבר ידוע שהזקן שלא ירגיש עוד בעצמו הווא כאלו עבר ובטל, אף על פי שהוא מדבר הרבה על יום מותו, לא יירא מבואו יראת "היודע טוב ורע".

והנה על פי הפירוש המקובל תכליתה של הגדת עץ הדעת בתורה לפרש איך נגזרה מיתה על האדם. ועל פי דברי יש לחקור ולדרוש על מצוה זו שנתן ה' לאדם הראשון, מה תכליתה ולמה בחר ה' בה ולא בזולותה.

ודע שלענין טיבם של בני האדם לדורותם אין דעת הראשונים מסכימה עם המ שנודע לבאים אחריהם מדברי הימים לתבל ויושביה ידיעה שלמה וברורה. כי אנחנו ידענו היום שברבות הימים והאדם ירב בארץ ירבו בקרבו גם החטאים והפושעים, כמו שירבו המתים ברבות החיים; ואולם המין כלו, כאשר יזקין בארץ שרשו, כן הלוך ילך וטוב על פי חוק מחוקי הטבע. ולא כן דעת הראשונים. היונים והרומיים הקדמונים היו אומרים שהאדם ראה עולמות הרבה, ואחרון אחרון לעולמותיו גרוע, וקראו לעולמו הראשון ימי זהב, ולשני ימי כסף, ולשלישי ימי נחשת וגו'. וממה שאמרו חכמי התלמוד על עצמם אם הראשונים כמלאכי השרת אנו כבני אדם נראה שגם דעת העברים בדבר הזה דעת כל הגוים בימי קדם, כי דעה כדעה זו ירושה לעם מאבותיו, ולא תולד פעם אחת.

ועתה תכלית המצוה שצוה ה' את האדם הראשון ללמדך שיצא האדם טוב ושלם מתחת ידי יוצרו, וקלקולו בא לא ממקום אחר. וסרח אדם הראשון סרחונו בחמדת נשים, לפי שתאוה זו גברת כל התאות, וכבר יכשל בה הצדיק והירא אלהים מהכשל בכל דבר אחר. תדע שכן, שהרי אמרו בתלמוד אין אפיטרופוס לעריות, וקראו לגלוי עריות בלא שם לווי, בשביל שהיא העברה ששגור בה האדם מפני שיצרה מתגבר עליו.