מ"ג בראשית ב יז


<< · מ"ג בראשית · ב · יז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכׇלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וּמֵאִילָן דְּאָכְלֵי פֵירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ לָא תֵּיכוֹל מִנֵּיהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכוֹל מִנֵּיהּ מְמָת תְּמוּת׃
אונקלוס (דפוס):
וּמֵאִילַן דְּאָכְלֵי [נ"א דְּאָכְלִין] פֵּירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵּיהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְּתֵיכוּל מִנֵּיהּ מֵימַת תְּמוּת׃
ירושלמי (יונתן):
וּמֵאִילַן דְאָכְלִין פֵּירוֹהִי חַכְּמִין לְמִידַע בֵּין טַב לְבִישׁ לָא תֵיכוּל מִנֵיהּ אֲרֵי בְּיוֹמָא דְתֵיכוּל מִנֵיהּ תְּהֵי חַיָיב קְטוֹל:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ואחר שאמר: מעץ הדעת לא תאכל, מה צורך למלת ממנו? רק הוסיף לבאר; וכן: "ותפתח ותראהו את הילד" (שמות ב ו). או טעמו, אפילו מעט ממנו. ודקדוק ממנו – בספר היסוד תמצאנו. ודע, כי אדם מלא דעת היה, כי השם לא יצוה לאשר אין לו דעת; רק "דעת טוב ורע", בדבר אחד לבדו לא ידע. הלא תראה שקרא שמות לכל הבהמה והעוף כפי תולדת כל אחד ואחד, והנה חכם גדול היה; ולולי שהיה כן, לא הביא השם את בריאותיו אליו לראות מה יקראם, והוא יודע ממנו שהוא בער. גם השם הראה לו עץ הדעת, כי הנה אשתו ידעה שהוא בתוך הגן:

רמב"ן

לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא תאכל ממנו" - מן הפרי יזהירנו כי העץ אינו נאכל וכן אמר למטה (להלן ג ג) מפרי העץ אשר בתוך הגן וכמהו ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו (מלכים ב יח לא) וכן בעצבון תאכלנה (להלן ג יז) תאכל פריה "ביום אכלך ממנו מות תמות" - בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות וכמוהו ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות (מלכים א ב מב) שאין הכוונה שימות מיד בו ביום ואין הכוונה לידיעה בלבד שידע שימות כי החיים יודעים שימותו כלם אבל הכוונה כי בעת שיצא יהיה חייב מיתה למלך והוא ימית אותו כאשר ירצה ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו (במדבר ד כ) ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) אין ענינם אלא שיהיו חייבים מיתה וימותו בחטאם זה ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות כגון זר האוכל תרומה (ויקרא כט ט) ושתוי יין (שם י ט) ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כח מג) וזולתם שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך (להלן ג יט) וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד ועל דעת רבותינו (עיין שבת נה) אלמלא שחטא לא מת לעולם כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד כמו שפירשתי במלת וירא אלהים כי טוב (לעיל אחד) ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצי והאכילה היתה לו מתחילה לענג ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה היה זה סבה להפסד כי עפר הוא ועפר יאכל ואל עפר ישוב

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

מות תמות. אין הכוונה שימות ביום אכלו אלא שיהיה בן מות. כי על דעת רז"ל לולא שחטא לא ימות לעולם אבל יהיה קיים נצחי כמלאכי השרת.


ועל דעת חכמי המחקר אלו לא חטא האדם היה מת מיתה טבעית לפי שכל מורכב סופו שיפרד וימות מיתה טבעית כי ענין מוכרח הוא בדרך הטבע לשוב כל מורכב לשרשו ולעקרו, ולפי זה כוונת הכתוב מות תמות מיתה מקרית שרוב בני אדם מתים בה, ודעתם לומר שאפילו לא חטא אדם היה מת מיתה טבעית וכאשר חטא השליט עליו חטאו מיתה מקרית שימות קודם זמנו כדין מחויב מיתה בידי שמים. וענין כפל המיתה לפי שהמיתות המקריות הם שתים כענין שכתוב (שמואל א כו) כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה, ומה שאמר או יומו יבא זו מיתה טבעית, וכיון ששלטה עליו בחטאו מיתה מקרית הוצרך למנוע ממנו עץ החיים הנצחיים הטבעיים, ע"כ נקרא עץ החיים עץ שמגיע אל החיים הטבעים עד בוא זמן פרוד הרכבתו ומצילו מן המיתה המקרית. ולשון וחי לעולם אינו אל לא תכלית אלא זמן קצוב כלשון (שמות כא ו) ועבדו לעולם (שמואל א א) וישב שם עד עולם. ולפי דעתם זאת אלו מנעו תחלה מעץ החיים וחטא בו לאכול ממנו הוא הדין שיהיה מונע ממנו ג"כ עץ הדעת כדי שלא תשלוט עליו מיתה מקרית שכבר ניצל ממנה באכלו מעץ החיים. ויש להם ראיות על מה שיסמכו לפי דעתם והייתי כותב שנים או שלשה מהם לולא שדעתם כנגד העיקר, והוא דעת רז"ל ואנו אין ראוי לנו להאמין ולקבוע מסמרות אלא מדברי רז"ל המקובלים מפי הנביאים שאלמלא שחטא היה חי לעולם, וכן אמר הכתוב (תהלים פב ו) אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם. ולא אמר כאלהים וכבני עליון אלא אלהים ממש ובני עליון ממש ורבו הכתובים ע"ז.


וע"ד הפשט כפל הלשון מות תמות הוא דרך הכתובים והרבה כפולות שיש בכתוב כיוצא באלו אמרו רז"ל דברה תורה כלשון בני אדם.


וע"ד המדרש כי ביום אכלך ממנו מות תמות יומו של הקב"ה אלף שנים, וכדי שלא יצא דבר הש"י לבטלה נתן לו יום אחד משלו ומת באותו היום שהרי שבעים שנה חסרו לו ממנו.


וע"ד הקבלה כפל הלשון כנכפל מיתת בני אהרן שכתוב בהם (ויקרא טז א) אחרי מות שני בני אהרן וימותו, או כתפלת משה (דברים לג) יחי ראובן ואל ימות כדעת התרגום. וזהו שתמצא באברהם שהיה אב לכל העולם וכתיב ביה כי אב המון גוים נתתיך, וקראו הכתוב ג"כ האדם הגדול כי בראשונה קצץ ולבסוף יחד. ויש בזה דעת אחרת ממה שאמר במדרש אני נותן לו משנותי שבעים שנה. והמשכיל יבין.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"ומעץ כו'" אשר בתוך הגן קרוב לעץ החיים שהזכיר למעלה באמת ועץ החיים בתוך הגן על דרך החיים והמות נתתי לפניך:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

השאלות

(טז – יז)    למה אמר מכל עץ הגן אכל תאכל שהוא למותר. ולמה אמר מעץ ממנו שהוא זר בלשון. ואיך אמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות והלא חיה אח"כ:

(טז – יז) "ויצו, מכל עץ הגן אכל תאכל". פי' יש לך רשות לאכול, שכן נהג ה' ברוב אזהרות להקדים את ההיתר, ששת ימים תעבוד וכו' ויום השביעי שבת, שש שנים תזרע את ארצך ובשנה השביעית שבת שבתון, ר"ל שאין אזהרת השבת והשמטה דבר שלא תוכל לעמוד בו, שתוכל לעשות כל מעשיך בימי המעשה. וכן פה ר"ל הלא לא אסרתי עליך רק עץ אחד, וכמ"ש חז"ל בחולין שכל שאסרה תורה שרי לן כנגדו, ור"ל לא הזהרתיך רק על המותרות וטוב שאחריו רע שזה ענין עץ הדעת, אבל לא שתענה את גופך מכל מיני מאכל, ומ"ש ומעץ הדעת לא תאכל ממנו שכפל מ"ם היחוס מעץ ממנו והוא זרות בלשון כמ"ש בספרי התו"ה (צו סי' כ"ז), זה היה נסיון לאדם כי אדם טעה מלשון זה שבא להורות שרק ממנו לא תאכל ר"ל מן המחובר לאילן, אבל אם תתלוש האשה מפירותיו ותתן לו מותר לו לאכול, שכן על מ"ש (צו ז') והקריב ממנו אחד מכל קרבן דרש בתו"כ (שם סי' ק"ט) מן המחובר, וכן בכ"מ כמ"ש באילת השחר (כלל ר"י) וע"כ אמר האשה נתנה לי מן העץ, שהיה דעתו שע"ז לא נזהר, וזה היה הנסיון שלא היה לו לפרש פירושים בדבר ה' מסברתו, שע"ז נענש הנביא בבית אל שפירש לעצמו פירוש בנבואתו משקול דעתו כמ"ש בפי' מלכים (סי' י"ג) וכן שמעי בן גרא נתחייב מיתה על שפירש פירוש בשבועתו מסברתו כמ"ש (שם ס"ב). כי אין לנו להקל במצות ה' על פי פירוש שנפרש מסברתנו, שעכ"פ הי"ל להסתפק אם היה כן כוונת המצוה ולהחמיר בספקו, וזה היה נסיון אם יעמוד בעצמו עת יסיתהו יצרו שממציא לו דרך היתר להקל במצוה עפ"י סברתו, ומ"ש כי ביום אכלך ממנו מות תמות, היינו שמן היום ההוא יתחייב לך המיתה כי מאז התגברו בו ציורים הרעים הקנאה והתאוה והכבוד וכל יצרי מעללי פשע, ומאז עמדה מלחמה בין הנשמה והגוף כי לא כמחשבותיו מחשבותיה, ומאז התמזגה בגוף בהרכבה מזגית ונכלאה בבית חומר במוסרות עד שלא תוכל להתפשט ממנו ולחזור אל רוחניותה עד יום המות, והחיים העולמים הם לה לצער ולרעה גדולה, וכן גם להגוף שציוריו הרעים שהתגברו בו מאז הם כאש עצור בעצמותיו, וגם הם יכלוהו מאז בדרך הטבע, רקב עצמות קנאה, והתאוה תכלה את הבשר, וגם שמאז התחיל המות לפעול בו פעולתו שהאדם ימות בכל יום, כי הלחות השרשי יתמעט בכל יום וידכא וישוח, שזה פעולת המות שמתחיל מיום הולדו ויבא עד קצו ביום מיתתו, וע"ז אמר מות תמות מיתות הרבה כי בכל יום ימות חלק מחייו ויגוע ויאבד, כמ"ש ויום המות מתחיל מיום הולדו, וגם שמת תיכף באותו יום מצד נשמתו, כי בטול השגתה ומהותה הרוחני הוא לה למיתה, שהחיים הבהמיים שתחיה בגויה אינם חיי האדם באשר הוא אדם, וכ"ש שאינם חיי הנשמה, וכמו שאמרו חז"ל שהרשעים בחייהם קרוים מתים:

וחז"ל דרשו מפסוק זה שבע מצות ב"נ. ויצו זו ע"ז. ה' ברכת ה'. אלהים דינים. על האדם רציחה. לאמר גלוי עריות. אכל תאכל ולא גזל, באמת אדם קודם החטא לא היה צריך לצוויים אלה. את מי יגזול. עם מי ינאף. רק ר"ל ששורש כל המצות תלוי בז' מצות ב"נ, כי כל המצות נכללים או במצות שבין אדם למקום או במצות שבין אדם לחבירו, מצות שבין אדם למקום כוללים. א] המורא והאהבה והעבודה, ב] שמירת חלול ה' ועבודת נכר. מצות שבין אדם לחבירו כוללים. א] נגד גופו. ב] נגד ממונו. ג] נגד אשתו בעניני אשות, והם רציחה גזל נאוף, וחוץ מזה הכוללים הקבוץ המדיני וזה דינים, לעשות משפט לשמור הקבוץ הנמוסי, והם השרשים לכל המצות אשר מהם הסתעפו אח"כ תרי"ג מצות לבני ישראל שהוסיף להם מצות יתרות כפי רוב הטובות שקבלו, אולם באדם הראשון נכלל כ"ז באזהרת עץ הדעת, שאם לא נצטיירו בו הציורים הרעים מטוב המדומה שאחריתו רע היה עוסק רק בשכל העיוני ולא היה בוגד באלהיו ולא היה חושב מחשבת און לעשות רע נגד רעהו, ואמרו חז"ל שלא נחשב במצות ב"נ רק שוא"ת אבל קום ועשה לא קחשיב, וזה רצוף בטבע הלשון שכל צווי שאחריו מלת על כשאינו בא על גוף שלישי (כמו ויצו עליו פרעה אנשים. וצונו על המצות) הוא תמיד מניעה בשוא"ת, ויצו עליו לאמר לא תקח אשה מבנות כנען, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, וכן כולם, וע"כ במה שלא אמר ויצו אותו מבואר שאינו בקום ועשה:

 

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

כי ביום אכלך ממנו מות תמות. מיתה לאדם, מיתה לחוה; מיתה לו, מיתה לתולדותיו:

רבי עובדיה מברטנורא

לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

לא מות תמותון דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה וכו'. קשה שהרי לא אמר הקב"ה שימותו בנגיעה אלא אמר כי באכלם ממנו מות ימותו י"ל שהיו סבורין שהאילן עצמו היה סם ממית בטבע ושמה שאמר לו הקב"ה ביום אכלך מות תמות ירצה בזה תמות מפני היותו ממית בטבע כמו סם המות לא שימיתם הוא יתברך על זו העונש ולפי' כיון שנגעה בו ולא מתה עלה בדעתה דבר הנחש שכשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. קשה שהרי הקב"ה אמר להן שימותו ביום אכלם ואם לא מתה עתה לאלתר אולי תמות לאחר שעה. י"ל שהואיל שחשבה שהוא סם המות בטבע חשבה שיבא לה איזה חולי לאלתר כדרך השותים סם המות שמתנפחין ומתנונין והולכין או ששכחה דברי הקב"ה ועלה בדעתה שאמר לה ברגע אכלך ממנו מות תמות כשם שטעתה במה שלא אמר לה ולא תגעו והיא הוסיפה בדבריו כן טעתה גם בזה:

<< · מ"ג בראשית · ב · יז · >>