פרק א
עריכהדע כי בכל פרצוף ופרצוף שבכל עולם יש בו פנימיות, והם ה' חלקי נפש רוח נשמה חיה יחידה. וחוצה להם יש ג' בחינות כלים, והוא חצוניות אשר הפנימיות הנ"ל מתלבש בו. ואמנם אין החצוניות רק אל ג' חלקי הפנימיות, והם ג' כלים לנפש רוח נשמה, כי החיה והיחידה אין כנגדן כלים. ואלו הג' כלים הם בשר גידין ועצמות. ומחיבור שלשתן נקרא גוף א' כנודע, כי אין אבר אלא בסוד בשר גידין ועצמות.
ויש ג' כלים יותר פנימיים מאלו והם שרשי ג' כלים האלו,
- והם הכבד - שבו שורה הנפש בעצם, ומשם מתפשט בבשר.
- והלב בו שורה הרוח, ומשם מתפשט בגידין הדופקין כנודע.
- והמוח בו שורה הנשמה, ומשם מתפשט בעצמות וגידין הלבנים (שהם מכלל העצמות, שהם החבלים שבהם נקשרים העצמות כנודע, ולכן כל זה היא בחינה אחת).
אך הגידין שהם כלי אמצעי הם עורקים שבתוך הבשר הדופקין. וכן העורקין של הדם הם נמשכין מן הכבד אל הבשר, ומהם נעשה הבשר. כי משיורי העורקים הנ"ל מתהפכין לבשר כנודע לחכמי הטבע. באופן כי ג' כלים הם (שהם בשר גידין ועצמות) ובתוכם נפש רוח נשמה.
ואלו הם האיברים עצמן, אך יש צינורות, ואינם מכלל הכלים רק צינורות אל הכלים, והם ג' בחינות צינור.
- א' גידין לבנים של ההרגשה הנמשך מן המוח עצמו לקשר העצמות זה בזה ולהמשיך המזון מן המוח שבראש אל המוח שבעצמות שבגוף.
- הב' הגידין, והוא הגידים אשר הם מובלעים ממש בבשר הדופקים (שהם רכים וקרובים אל מזג הבשר) והם קטנים מאד, והם כלי אמצעי. אך שאר העורקים גדולים הדופקים הם צינורות להמשיך חיות מן הלב בתוך הגידין הקטנים המובלעים תוך הבשר כנ"ל שהם הכלי הנקרא אמצעי.
- הג' הם גידין בלתי דופקים, מלאים דם, ונמשכים מן הכבד אל הבשר. ושם אותו הדם מתהפך לכבד ממש. אך קודם שיתהפכו לבשר הם צינורות לבשר בלבד ואינם מכלל הבשר שהוא כלי החצון.
והרי נתבארו ג' כלים וג' מיני צינורותיהם. גם אין כלי שאין בו חיצוניות ופנימיות בו עצמו.
והנה על הג' כלים האלו מכסה העור. והנה הנשמות נמשכות מפנימיות הכלים שהם נפש רוח נשמה, והעולמות נמשכים מג' כלים עצמן. והעור הוא חיצוניות שני בפני עצמו, והוא "חיצוניות אל החיצוניות", והם האחורים חיצוניות. וזה העור הוא עצמו עור אחד עב (שהם ב' עורות דבוקים) נקרא גויל[1], והוא הכותל שמפסיק בין ז"א לנוקבא, והוא כולו מן שמות אלהים הנקרא "כורסייא דשביבין" בפרשה נשא באדרא (ח"ג קכח, ב). ואחר הנסירה נחלק זה העור וננסר לב' (כנודע כי אין חבור בבשר אלא בעור, כי כל אחד היה לו גוף בפ"ע ואינם דבוקים אלא בעור). ואז נחלק הגויל ונעשה ב' עורות -- קלף ודוכסוסטוס; לז"א קלף לתפלין - כי הוא בחינת מוחין, ודוכסוסטוס למזוזה למלכות. נמצא כי כל מה שהיה בחינת גוף לז"א בבחינת עיבור ויניקה הוא נעשה עור בבחינת גדלות, וכולם בחינת שמות אלהים -- מזה נאחזים כל הקליפות ויונקים. אך הג' כלים כולם מגדלות.
והנה האורות של הנשמות יוצאות מבפנים דרך דופני הכלים. ומשם נמשכים בעור בסוד "ואחר עורי נקפו זאת" (איוב יט, כו), ואז ההויות של הפנים מתלבשין תוך אלהים שבעור (כנזכר בענין נסירה במ"א שסודו משם מ"ה בהכאה). וז"ש במ"א כי האורות הם הויות בתוך הניצוצין שהם[2] אלהים, והם הקרומות שהם העורות, ולכן הם ניצוצין כי הם יוצאין כעין ניצוצין בין נקבי העור כנודע. ואלו הם האותיות המצטיירות בעור האדם ובמצחו וכיוצא, ושם אחיזת החיצונים. ולכן עור אותיות רע"ו, והוא"ו הוא נהירו שבקדושה דבגו ההוא סטרא. אך אינו רע גמור ח"ו אלא שמשם יונק הרע להיותו אלקים תקיפין.
כלל העולה כי הנשמות נקראו 'פנימיות', והכלים שהוא הגוף נקרא 'חיצוניות', והעור הוא חיצון השני. וזה העור הוא בחינת המלכים שלא נתבררו ונקרא "קליפת נוגה" ונקרא חשמ"ל כנזכר במ"א, והוא הערלה המכסה על היסוד.
והענין כי חשמ"ל גימטריא מלבוש, וכללות של העור כולו נקרא מלבוש. ועור הפנים יש בו שע"ח נהורין מנין חשמ"ל כנז' במ"א. והענין כי החצונים אינם נאחזין בכל המלבוש רק באחוריים בלבד, וכן בסיומי הקצוות של העשר אצבעות ידים ורגלים ובעטרת היסוד, יען כי הם סיומי הצנורות ומשם יונקים.
והנה נודע כי המקיפין דאמא דיושר הם ע"ג עיגולי דז"א, ועיגולי דז"א על אור מקיף דיושר שלו עצמו וכו' כנזכר במקום אחר. ותמיד נמצאו הקליפות עומדים בנקודה אמצעית של הכדור דוגמת הארץ החומרי אשר נדחית באמצעית הכדור מפני חומריותה וגסותה. ויושבת בין אור מקיף דעשייה ובין כלים דעשיה. והנה זו אילנא דכולו רע הנזכר בתיקון ל"ו[3] דאיהו אילנא לתתא, ר"ל בעשייה, כי אין בפנימיותה שום דבר שבקדושה, כי הרי הוא נקודה אמצעית הכדור.
ואמנם בין הכלים דיצירה אל המקיף שלהם יש גם כן קליפת היצירה. והענין תשים לבך להבינו מאד כי צ"ע, והוא: אע"פ שכל העולמות הם זה בתוך זה נודע כי לא כל עולם אצילות נתון בתוך הבריאה רק בחינת "מלכות דנוקבא דאצילות". וכן בריאה ביצירה וכו'. גם בפרצופים עצמן של כל עולם בפני עצמו -- אין כולו מגולה; כי אריך אנפין ראשו מגולה, ואבא ואמא חצי העליון מגולה, וז"א חצי העליון מגולה, וחצי תחתון מכוסה ע"י הנוקבא וכו'. א"כ נמצא אחר העיון הדק כי אע"פ שאנו אומרים שהם זה לפנים מזה הם ג"כ זה למעלה מזה, כי כיון שאין כל בחינותיהם מוקפים זה מזה וא"כ נמצא כי בעולם היצירה "מלכות דנוקבא תתאה דיצירה" היא מתלבשת בעשייה, אך כל שאר היצירה הוא מגולה, ושם באותו מקום נמצא דבוקה עור של כל הכלים דיצירה עם מקיף דיושר דיצירה, ושם בנתיים עומדים החיצונית דיצירה ויונקים מאותו העור הנקרא קליפת נוגה. וכן על דרך זה בבריאה ובאצילות -- כל א' בקליפה שלו. וכן בפרטות בכל פרצוף ופרצוף שבאותו העולם.
גם נודע כי לא מכל המלבוש העור יונקים, רק מקצת המקומות כנ"ל, שהוא מאחוריים ומהעטרת היסוד ומסופי האצבעות.
ועיין במקום אחר ששמעתי להר"ם בענין נסירה ענין עץ הדעת טוב ורע בזו"ן היכן הוא טוב ורע וכל זה במלבוש שהוא העור מן הניצוצין היוצאין משם.
והנה קודם שנברא אדם היו כל העולמות מבוררים ומתוקנים, ולא היו הקליפות יונקים רק שיעור מועט די חיותם בצמצום. ואם לא חטא האדם היו נגמרים להתברר לגמרי ובלע המות. והטעם לפי שהיה להם "כתנות אור", פי' כי הנה הפנימיות דז"א (שהוא נפש רוח נשמה) אינו מתלבש תוך הג' כלים עצמן דז"א, אמנם מתלבשין תוך ג' כלים דתבונה הנקרא צ' דצלם כנודע, והוא החלק שנתנה האם בבנה בסוד "עובר ירך אמו", והוא לבוש אל הנפש רוח נשמה. והנה העור של התבונה אינו נכנס לפנים, אמנם הוא נשאר בחוץ מלובש ע"ג העור הנקרא לבוש דז"א כנ"ל, והוא הנקרא "כתנות אור", והיה נעשה מצפורניו כנזכר פרשה ויקהל ר"ח ע"ב[4] (ח"ב רח, ב) בקדמיתא היה מאחורי דגנתא דלעילא -- היא תבונה והוא מאחוריים השניים שהוא העור, ואחר כך היה מצפרנים מאחוריים דגינתא דלתתא שהוא נוקבא.
ויובן זה בענין סדר העולמות. כי תחלה היה המלכות במקום תבונה ואח"כ ירדה התבונה במקום המלכות כנזכר במ"א. וזה העור דתבונה נקרא "חשמל" ונקרא "כנפי נשרים", כי נשר הוא אמא עלאה (וזהו סוד "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו כו'" (דברים לב יא) כנזכר במ"א), וכאשר היו רוצין הקליפות להתאחז בז"א לא יכלו כי אין להם אחיזה באור התבונה. וכן כל החשמלים הם בחינת העור והם בחינת טוב שבקליפת נוגה שבכל עולם ועולם.
והנה כפי כניסת הכלים דתבונה בפנים כן בחינת העור שלה הוא מלבוש מבחוץ. וכשחטא אדם הראשון נסתלקו ממנו המוחין וחזר בסוד היניקה לבד, ואז גם החשמ"ל עור דתבונה נסתלק ונשארו הוא ואשתו ערומים, ואז יונקים ממנו החצונים ונעשה העור ההוא טוב ורע.
והענין, כי הלבוש שלהם אז הוא בחינת אלהים קדושים מקטנות דיניקה הנקרא "נחש" הנושך בערייתה בסוד קריעת ים סוף (שהוא בחינת אלקים קדושים דקטנות כנזכר במ"א), לכן הלבוש הזה דקטנות כולו נקרא "משכא דנחשא", והבן זה. וזהו שאמרו רז"ל "כתנות עור - משכא דחוייא". ואז הנחש החיצון הטמא יונק משם ונעשה טוב ורע עור. וזהו סוד חשמ"ל, כי כשפתה את חוה הוא בכח זווג היסוד דיניקה עם אור דאלהים משם נאחזו ויונקים ממנו. והבן ענין זוהמת הנחש מה עניינה.
כלל העולה כי כל זמן שחוזר ז"א בסוד יניקה מתלבש כתנות עור חשמ"ל, וזה בלילה כנ"ל, ואז יונקים חיצונים בלילה בסוד תרין צפרין. ובבוקר חוזרין המוחין ואנו מברכין בבקר "מלביש ערומים" כנזכר במ"א. ואמנם אע"פ שמסתלק החשמ"ל נשארין בחינת הצפרנים להגין, כי אם היו יונקים משם תהיה יניקתן גדולה מאד ח"ו:
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |
- ^ בס"א מוסיפים כאן ודוכסוסטוס אבל מתוך המשך המאמר נלע"ד שאין לגרוס אותו, כי הרי הוא אומר שהאור אחד שנקרא גויל נחלק לשתים - קלף ודוכסוסטוס. לשיקולכם - ויקיעורך
- ^ בדפוס קארעץ גריס שם אלהים
- ^ מצאתי במקומות הבאים בתיקוני זהר (תיקוני זהר ס, א) (תיקוני זהר קט, ב) - ויקיעורך
- ^ כאן הגהתי. ובדפוס קארעץ כתוב רכ"ב ובדפוס ירושלים כתוב רכ"ט, ולכאורה נראה בעליל כשגיאה כי אין מספרי דפים אלו בפרשת ויקהל - ויקיעורך