דרוש ח
עריכהונבאר עתה ענין ההוא רוחא דשדי בגווה ומה הוא משמש אל מ"ן החדש. כי בארנו שהוא כדמיון שאור אל העיסה.
דע שהנשמה עצמה -- שהוא הולד הנוצר מזווג ההוא -- הם החסדים וגבורות החדשים; שהזכר נותן ה' חסדים ביסוד הנוקבא, ושם הם מתחברים עם הגבורות החדשים שבה, ואז שניהן מצטיירין יחד ונעשים נשמה אחד. אמנם אין לך נשמה שאינה צריכה להתלבש, וכמ"ש הסבא דמשפטים על הפסוק "בבגדו בה" ועל הפסוק "שארה כסותה ועונתה".
והנה ב' כיסוים יש לנשמה הזאת הנעשית מחבור דחו"ג החדשים. כסוי א' נמשך לה מן האב, וכסוי ב' נמשך לה מן האם.
והענין, שהחסדים בצאתן מן הזכר מתלבשים תחלה עם החסדים הראשונים שיש בזכר, דוגמת ההוא רוחא דשביק בגווה בנוקבא שהם ה' גבורות הראשונים. וזהו שאמר בסבא דמשפטים שלבוש של הנשמה נקרא אלוה, שהוא סוד החסדים הנקרא אל. וזהו גם כן מה שאמרו רז"ל אור ראשון דמעשה בראשית היה צופה בו האדם מסוף העולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, פירוש הענין שאינו יוצא אלא על ידי לבוש הנ"ל.
וכן על דרך זה הגבורות החדשים של הנוקבא -- קודם שהעלו בחינת מיין נוקבין לקבל טפת דכורא הם מתלבשות תחלה תוך הגבורות הראשונים (שהם ההוא רוחא דשביק בגווה) ועי"ז יש בהם כח לעלות. והבן זה מאד כי זהו סוד מ"ש שזה הרוחא מעלה מ"נ. ואל תתמה לומר שהרי זה הרוח הוא גדול מכל אלו החדשים, ואיך יעשה לבוש אליהם? כי אדרבא הוא בבחינת נשר המגינה על בניה בסוד "יפרוש כנפיו וגו'" כמ"ש על הפסוק "יומם יצוה ה' חסדו", שכל האורות מתלבשים בחסד ראשון לשומרן מן החצונים, כי הוא גבוה ואין החצונים יכולין ליגע בו. וזהו שאמר הכתוב "אמרתי לעולם חסד יבנה".
ואח"כ יצא הולד בגוף א' שלם מחו"ג החדשים. ויוצא מלובש גם כן במלבוש אחד הנעשה מב' כיסוים, שהוא בלבוש החסדים הראשונים דז"א ובלבוש הגבורות הראשונים דנוקבא.
ואמנם ודאי שה' חסדים וה' גבורות החדשים אינם לוקחין כל ההוא רוחא דחסדים שבגוויה, וכל ההוא רוחא גבורות דב"ן דאטיל בנוקבא. אמנם בכל זווג וזווג אין לך ולד בעולם שאינו לוקח מעט מאותו רוח הנ"ל. נמצא שהבן הראשון הוא בחינת מ"ן החדשים עצמן -- הוא לוקח עמו מעט מההוא רוחא דביה, וכדי לעשות לבוש כנ"ל. ואחריו בא בן הב' שהוא החו"ג אחרים חדשים ג"כ, וגם הוא לוקח מההוא רוחא קדמאה דבו ובה לצורך מלבוש הנ"ל. וכן על דרך זה עד תשלום כל הבנים שיולדת האשה. וכאשר נשלם ונגמר ההוא רוחא ואין בה עוד ליתן -- כי לא נשאר בה רק חיות של האשה עצמה שהוא נפש אליה כנ"ל -- אז אינה יולדת עוד. ואם היתה יולדת היתה מתה בלדתה בסוד "ויהי בצאת נפשה כי מתה", כי בנימין לקח אותו החלק עצמו הנשאר באמו, שהוא הנפש שלה ממש, ובלדתה אותו יצאה נפשה ממש, ואז מתה. והבן זה.
ודע שמזה הרוח קדמאה נמשך בה אורח נשים. וזהו סוד "חדל להיות לשרה אורח כנשים", כי אורח בא מהגבורות כנ"ל והם אותן גבורות הראשונים הנקרא "רוחא דשדי בגווה", וכאשר ילדה כל הבנים וכל א' לקח חלקו משם ונשלם ההוא רוחא -- אז נפסק האורח ואין האשה יולדת, כי אם אין שאור אין עיסה.
ונבאר עתה ענין ההוא רוחא הנקרא שם ב"ן ומהיכן נמשך.
דע כי גם היסוד דאמא עלאה יש בה שם ב"ן אחד, והוא ההוא רוחא דשביק בה אבא. ובהכרח הוא שיהיה כלול מב' רוחין כדי שיהיה בה כח להוליד זכרים ונקבות, ועל כן נקרא ההוא רוחא ב"ן, כי ב"ן הוא גימטריה ב' הויות כנגד כח הזכר והנקבה; הוי"ה א' לזכר, והוי"ה א' לנקבה. וכאשר מתחברים אלו ב' הויות יחד נעשה הוי"ה אחד במילוי ההי"ן, ובו ניכרין ב' הויות. כי פשוט של הוי"ה דההי"ן הוא הוי"ה, והמילוי הם ה' אותיות ודהו"ה. וכשתחבר ב' אותיות ו"ד יהיה אות י'. נמצא כי ה' אותיות דמילוי זה הוי"ה דההי"ן הוא הוי"ה אחד ממש בצורתה באותיותיה, ואין הפרש בה רק באות ה-י' שנחלקה ונעשית ו"ד, אך שאר אותיות אין בהם שינוי.
והנה כאשר יצא הז"א מבטן אמא לקח ההוא רוחא דביסוד אמא להתלבש בו נשמתו על דרך שבארנו לעיל. לכן נקרא ז"א "בן" בבחינה זו לפי שהוא לוקח אותו הב"ן שיש באמא. ובהיותו בבחינת דכורא לקח ב' עטרין כנודע -- לכן לוקח ב' הויות אלו דכלילין בההוא רוחא ונקרא ז"א ב"ן לפי שלוקח שניהם; שהם ב' הויות דב"ן ומ"ה אלא ששניהם ביחד נקרא ב"ן, כי כל עצמן הם בחינת מיין נוקבין רק שנרשמין בהם ב' הכחות של מ"ה וב"ן כדי שיוכל לילד זכרים ונקבות. ואחר כך בעת הזווג דביאה ראשונה נחלקים, ואז ז"א לוקח הוי"ה אחד והב' נותנה לנוקבא בעת זווג כנ"ל. וגם בזו הוי"ה נכללין שניהן על דרך הנ"ל ונקרא שם ב"ן.
ונחזור לבאר יותר ענין זה, שהרי בינה אמא עלאה יש בה הוי"ה א', וה' תתאה שלה נחלקת לציור ד"ו כנודע, והם בחינת ב' בניה זו"ן -- לכן באות ה' תתאה שם נתון זה הב"ן של ההי"ן הנ"ל במקום מ"ן שלה. ובחי' ב"ן זה הוא סוד הז"א הנקרא ב"ן כנ"ל, והוא בחינת ב' הויות שהם ציור אות ד"ו עצמה שהוא זו"ן, אך עיקר הב"ן שלה הוא ז"א כנ"ל.
[הגהה - עיין בשה"פ דף כ"ה ע"ד [=עמוד ד'?] פרשה וירא בסוף דרוש מ"ן שכתב מוהרח"ו ז"ל וזה לשונו: אמר חיים הכותב ענין הוי"ה דב"ן שבנוקבא כולל ב' הויו"ת יובן במה שנודע כי בהיות הה' גבורות ביסוד דדכורא אז ג"כ בחי' עליונה המתפשטת מחסד עד הוד דז"א הנה שם נמתקו עם החסדים וענין המיתוק הוא שנכללים עמהם ונמצא כי בהנתן הגברות בנוקבא הם מחוברים עם האורות החסדים, כנלע"ד'. ע"כ.]
והנה כן יש ג"כ בנוקבא תתאה דז"א הוי"ה אחד, וה' תתאה שלה של זו הנוקבא (הנקרא רחל, שהיא אחרונה שבאצילות) יש בה צורת ד"ו, והוא שם ב"ן דההי"ן. וזהו הב"ן הוא סוד בנימין והוא סוד מטטרו"ן. לכן שופרי דבנימין הוא מעין שופרי דרחל אמו שהוא מטטרו"ן הנער, בנה של רחל, אחרונה שבאצילות. והנה מט"ט זו הוא בחינת ז"א של בריאה -- לכן יש בו ו' אותיות נגד ו' קצוות דז"א דאצילות. ונוקבא שלו הוא דוגמת רחל נוקבא דז"א דאצילות ויש בה ג"כ שם ב"ן והוא סוד סנדלפון. וכן הוא הענין בכל הנקבות בההי"ן שבהן בכל מדרגתן.
ובזה תבין ענין רחל ולאה כי ברוחא דשדי בגווה בלאה יש בה כח להוליד ו' בנים ובת, אך ברוחא דשביק יעקב ברחל הוא מועט ולא הספיקה להוליד רק יוסף לבדו ונשאר אח"כ חלק נפשה המגיע לעצמה, וכשנולד בנימין הוצרכה לתת בו אותו חלק של עצמה, וכיון שיצאה נפשה וניתן בבנימין כשנולד לכן מתה. וזהו "ויהי בצאת נפשה כי מתה". ואמנם טעם הנ"ל שכבר נודע היות לאה תופסת בישראל העליון ז' מדות (שהיא כנגד הבינה, אם ז' הבנים), אך רחל היא אחרונה ואין בה רק בחינת צדיק דעייל בה (שהוא יוסף) וצדיק דנפיק מינה (והוא בנימין) כנזכר פרשה ויצא דף קנ"ה. כי לאה בהיותה למעלה אינה נוגעת בבריאה בעולם הפירוד אבל רחל היא תחתונה ומה היא יולדת לתתא יולדת בעולם הפירוד והמות שהוא מבריאה ולמטה שבו כתיב "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" -- לכן קראו אמו "בן אוני". ואביו קרא לו "בנימין" -- שאע"פ שהוא בסוד הבן הצדיק דנפיק אל הבריאה -- אינו בן אוני רק בן ימין, שהוא עדיין באצילות כמ"ש בע"ה.
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |