פרק ב
עריכהוהנה נמצא כי החכמה יש בה ג' בחי' שהם פ"א דנצח ופ"א דחסד ופ"א דחכמה נמצא כי פ"ע דנצח נקרא עיבור שבו והוא מחצית ו"ק שבו ופ"א דחסד נקרא תשלום ו"ק שהם בחי' יניקה שבו ופ"ע דחכמה נקרא מוחין שבו שהם בחי' גדלות שבו וכעד"ז בכולן בכל שאר ספירות. והנה זה החיצונית נחלק לב' חצי עליון מחכמה עד חצי ת"ת וחצי תחתון מחצי ת"ת עד סוף יסוד וחצי עליון ננסר (נ"א נגמר) וניתן ללאה בסוד פנימית אליה וחצי תחתון ניתן לרחל בסוד פנימית אליה ותבין היטב כי אע"פ שנה"י הם מכלל הו"ק ונודע כי הו"ק הם הנקראים יצירה עכ"ז נה"י אינן נקרא אלא עשייה כי עשייה היא נוקבא כנודע. ונמצא כי כל חיצונית היא נה"י וכולו ניתן לנוקבא. וז"ס וירא והנה באר בשדה והנה שם ג' עדרי צאן רובצים עליה ויש באר עליון ותחתון לאה ורחל וזו לוקחת חצי עליון (וזו לוקחת חצי תחתון ג' עדרי צאן שהם נה"י וזהו מחצית תחתון) ואז אחר הנסירה נשאר ז"א בסוד ב' בחי' לבד שהם התיכונה והפנימית והנה התיכונה הוא חג"ת והם נקרא יצירה ו"ק לפי שעד שם נשלמה בחי' ו"ק של הגדלות. אמנם האמת הוא כי החג"ת לבדם נקרא ו"ק כי בחי' אמצעית נקרא כן וזו לבד נקרא יצירה ולהיות בחי' זו לז"א נקרא ז"א ו"ק לפי שאז נשלמו גילוי ו"ק. ובזה תבין כי הז"א הוא לעולם בחי' ת"ת כי הוא המכריע בין חסד לגבורה ובהיותו כלול משניהן נקרא ת"ת ונקרא ז"א ונמצא א"כ שז"א הוא חג"ת ונוקבא נה"י. וז"ס גדול שהודעתיך בתחלת הקדמה לאדר"ז כי כח"ב ג' רישין דעתיקא וחג"ת ג' רישין דז"א ונה"י ג' רישין דנוקבא והנה בזה תבין למה הנוקבא היא עומדת תמיד באחורי (ז"א) סיום הת"ת אחורי נה"י כי שם עומדת תמיד ומשם נעשית ונמצא ראש נה"י אלו מתחילין מן הטבור הת"ת של ו"ק שהוא בחי' תיכונה הנקרא ז"א:
ועתה נבאר בחי' אלו איך נעשין ע"י עיבור ויניקה ומוחין. והנה בתחלת העיבור היה הזווג ואז יצאה הטפה בבחי' י' מלכיות שיש בי"ס אלו דחיצוניות ואח"כ בעיבור נשלמו י"ס אלו החיצוניות (נ"א בעיבור יצאו נה"י דט"ס) אשר כולן אינן רק נה"י בלבד כנ"ל וזהו בדרך כללות פי' שהנה"י שיש בכ"א מאלו ט"ס דחיצוניות נשלמו. כיצד נצח דנצח ונצח דחסד ונצח דחכמה והוד ההוד והוד גבורה והוד בינה ויסוד דיסוד ויסוד דת"ת ויסוד דעת הרי יש בו ט"ס בעת העיבור ולכן גוף העובר קטן אע"פ שיש בו ט"ס. ואח"כ ביניקה נכנסת הבחי' התיכונה שהם חג"ת בט' פרקין והיו מתלבשין מעט מעט תוך הט"ס הנ"ל שאינן רק בחי' נה"י של החיצוניות כי כל חיצוניות אינן רק בחי' נה"י לבד גמורות. ובעיבור נעשה נה"י שבנה"י לבד ואחר התלבשם כולם נמצא שכיון שאלו הם בחי' חג"ת נתנו כח בחג"ת של החיצוניות שהם חג"ת שבנה"י וגם הם גדלו בחיצוניות. ונמצא עתה כי יש לו ב' בחי' דז"א התיכונה והחיצונה אמנם החיצונה נגדלת עתה גידול ב' והוא שנגדל בה חג"ת שבהן באופן זה חסד שבנצח חסד שבחסד חסד שבחכמה גבורה שבהוד גבורה שבגבורה גבורה שבבינה ת"ת שביסוד ת"ת שבת"ת ת"ת שבדעת. ובזה תראה איך ביניקה נגדל הקטן בכל אבר ואבר שבו ובכל ספירה וספירה שבו עצמם ואינם תוספת איברים אחרים אך האיברים עצמן נגדלין כי הרי בכל ספירה וספירה מהט' של העיבור נגדל בהם עתה שליש כנ"ל כי כל אורך קו ימין בעת הגדלות הם ג"פ לבד והרי בעיבור היה קו ימין ג' שלישים מג"פ ר"ל שליש מכל פרק ופרק שהוא נצח שבנצח דנצח ונצח שבחסד דנצח ונצח שבחכמה דנצח ועתה נתוסף ונגדל שליש א' בכל פרק מהם שהוא חסד שבכל פרק ופרק וכל זה בחיצוניות. אך בתיכונה באו הו"ק שבה בפעם א' שהרי עצמותן הוא בחי' חג"ת לכן תכף נגדלה בפעם א' כל בחי' ו"ק. והבן זה למה נקרא בחי' התיכונה יצירה ובחי' ו"ק ולמה אמרו כי היניקה הוא מבחי' ו"ק והיה ראוי לומר שהם ג' קצוות לבד דוגמת העיבור שהיו ג' קצוות תחתונים נה"י אמנם נקרא ו"ק יען הם ו"ק התיכונים שנגמרים בפ"א יחד הרי טעם א' בעבור החג"ת עצמן וגם חיצוניות נשלמו לו"ק כנ"ל הרי טעם ב'. וגם כי אלו הם בחי' ו"ק דיניקה של הגדלות כולו בכללות. אח"כ בגדלות נכנסו בחי' פנימיות שהם חב"ד בט"ס ומתלבשין מעט מעט תוך ט"ס דבחי' אמצעי שאינם רק חג"ת נה"י של בחי' האמצעית ועתה נגדל בחי' זו אמצעית בבחינת ט"ס חב"ד שבה כי כיון שנכנסה בחי' פנימית שכולה הוא בחי' חב"ד כנ"ל. לכן החב"ד שבבחי' אמצעית גם הוא נגדל ונתגלה נמצא כי חכמה שבנצח וחכמה שבחסד וחכמה שבחכמה של התיכונית נתגלו ונגדלו וכן בינה שבהוד ובינה שבגבורה ובינה שבבינה ודעת שביסוד ודעת שבת"ת ודעת שבדעת נגדלו והרי נשלמו ט"פ דתיכונות שכולם הם ג"ס חג"ת לבד והגדילו שליש [א'] עתה ואז נשלם קומת האיש לגמרי וגם בחיצונות נגדלו החב"ד שבהם ע"ד הנ"ל בתיכונית והרי נשלם עתה הגדלות שבהם ט"פ דחב"ד תוך ט"פ דחג"ת תוך ט"פ דנה"י אמנם אינן רק ט"ס לבד ובכל א' ג"פ הרי כ"ז בחי' בז"א הנזכר בפרקין דלעיל. והנה בזה תבין איך הנה"י הם נפש וחג"ת רוח וחב"ד נשמה וחיה שהם בחי' אבי"ע לכן הכבד בו הנפש והוא נגד נה"י בסיום הת"ת כי שם נקשרים ג"פ העליונים דנה"י כנודע דתמן דביקין רישי ירכין והלב בו רוח ועומד בג' אמצעית חג"כ ומוח בו הנשמה ועומד בג"ר אמנם משם מסתעף כ"א ממקומו כ"א במדרגתו. כיצד הנפש אשר מתגלית בכבד שכנגד רישי פרקין דנה"י כנ"ל בודאי שגם (שם) היתה למעלה בכל בחי' כלים חיצונים העליונים האמנם לא נתגלית ולא עלתה בשם עד נה"י דז"א כי עומדין הנה"י דנה"י ונה"י דחג"ת ונה"י דחב"ד וכולם בחי' נפש ונה"י אך הרוח נגלה בלב העומד בחג"ת דז"א כי שם חג"ת דנה"י וחג"ת דחג"ת וחג"ת דחב"ד והנשמה נתגלית במוח העומד בחב"ד דז"א כי שם חב"ד דנה"י וחב"ד דחג"ת וחב"ד דחב"ד. אך העיקר כי הנפש נתלבשת בכלי חיצונים והרוח בתיכון והנשמה בפנימים ונמצא כי במוח יש נר"ן אלא שכולם הם בחי' נשמה שהוא נשמת הנשמה ונשמת הרוח ונשמת הנפש ולכן אנו אומרים כי הנשמה במוח. אח"כ בלב יש נר"ן וכולן בחי' רוח שהוא רוח הנשמה ורוח הרוח ורוח ההנפש לכן אנו אומרים שהרוח בלב. ואח"כ בכבד יש נר"ן וכולם בחי' נפש שהם נפש שבנשמה נפש הרוח נפש הנפש לכן אנו אומרים שהנפש בכבד. הכלל העולה כי מוח לב כבד להיותן כלים פנימים דגוף וכ"א יש בו ג' בחי' פנימי תיכון וחיצון כנודע כי אפי' בעיבור ויניקה יש אל העובר מל"ך אך להיותן יותר פנימי מכל הגוף שם מתלבשין ומתגלין עיקר הנר"ן יען שלשלתן בקו האמצעי שהוא עיקר הגוף ומשם משלחין הארתן בכל האברים באופן זה. כי הכבד מחיצוניות שלו שולח נפש שבנפש לנצח הוד יסוד דחיצונית ורוח שבנפש שולח מהתיכוניות שלו אל חג"ת שבחיצוניות ומפנימותו שולח נשמה לחב"ד שבנפש דחיצונית. ואח"כ הלב שולח נפש של רוח אל נה"י דתיכונות ורוח דרוח לחג"ת דתיכונות ומפנימיותו שולח נשמה דרוח לחב"ד דתיכונות. ואח"כ המוח שולח מחיצונותו נפש שבנשמה לנה"י דפנימיות ומתיכונותו שולח רוח דנשמה לחג"ת דפנימיות ומפנימותו שולח נשמה שבנשמה לחב"ד שבפנימיות. והרי נתבאר כי כל הז"א אינו רק ט"ס אע"פ שנחלק לג' בחי' ואלו הם ט"ס גמורות וא"צ יותר ואמנם כל ספי' מאלו נחלקין לכמה פרטים כי כל ספירה דחיצונות נחלק לאלף רבוא וכל ספירה מהתיכונות לו' אלפים רבבות וכל ספירה מהפנימית נחלק לעשר אלפים רבבות פרסאות כנזכר תיקון נ"ג:
| עץ חיים |
|---|
|
שער הכללים |