מעשה אפוד (דוראן)/פרק ל
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק השלשים
עריכהכבר התבאר המכוון במלות הטעם, וכי הם ענינים שכליים אין להם מציאות חוץ לנפש. כי כל הנמצא חוץ לנפש הוא עצם או מקרה בעצם, ומה שיורה על שניהם הוא השם, כמו שהתבאר (לעיל פרק ד), אבל מלות הטעם הם קשר למאמרים וחבורים בין העצמים והמקרים וצדדים ואופנים לקשרים והחבורים ההם, וכאלו הם הגבולים המשותפים אשר יחובר הדבור בהם. ומפני שלא רשמו המדקדקים אלה הענינים ברשמיהם המיוחדים, טעו קצתם בזה ושמו מה שהוא שם בכלל מלות הטעם, ככֹּל, זֶה, וזֹאת וזוּלָתִי ובִּלְתִּי וזולתם, וכבר כתבתי זה (שם).
והנה מלות הטעם יֵחלקו לשני חלקים. כי מהם מה שיסמך אל הכנויים וזולת זה, ומהם מה שלא יסמך. ומשל מה שיסמך: אֶל, עַל, עִם, אֵת, אַחַר – תאמר אֱלֵי, עֲלֵי, עִמִּי, אִתִּי, אַחֲרַי, וכן בשאר הכנויים מהנמצאים והנסתרים והמדברים בעדם. ומשל מה שלא יסמך: כִּי, אַך, רַק, גַּם, אַף, אֲבָל, אוּלָם והדומים להם. ואשר ראוי שתדע, כי יחס העצמים והמקרים קצתם אל קצתם, אם שיהיה על שהאחד פועל לאחר או סבה לו או קנין לו או מקום לו או כלי או משתתף ומתחבר אליו או נכחו, והוא מין מה מהשתוף, או מצטרף באופן אחד מאופני הצרוף. ולהורות על היחסים האלה ושיהיו ידועים לנו מצד המאמר, הניח בעל הלשון מלות מה יובן מהנה הצירופים והיחסים האלה. כי אֵת יורה על הפעול, ואֶל על הקנין ותּוֹךְ אל הכלי או אל המקום, ועִם על חבור קצתם אל קצתם. וכשיהיה החבור הזה באופן שהאחד יהיה בצד המרכז והאחד בצד המקיף, יאמר עַל ותַּחַת. וכשיהיה בזה בחינת קדימה ואיחור, יֵאמר קוֹדֶם או לְפָנִים, ואַחַר. ומפני שהיתה הוראת המלות האלה והדומות להן ההוראה הזאת, היו נסמכות אל הכנויים, מה שאין כן בשאר מלות הטעם. אמנם אׇמרי בקוֹדֶם ואַחַר ולְפָנִים <עמ' 164> שהם מלות הטעם הוא לפי דרך המדקדקים, כי על דרך האמת אני חושב אותם מכלל השמות, וכמעט שאומר שהם תארים. וכבר תהיינה קצת אלה ההוראות עם אות אחת לבד, כמו הלמ"ד על הקנין, והבי"ת על המקום והכלי, כמו שהתבאר משמוש אלה האותיות (לעיל פרק יג). ונקראות אז מלות הטעם גם כן, והן נקשרות ונסמכות אל הכנויים. כלוֹ ולִי ולָהֶם ולָהֶן ולָכֶם ובּוֹ ובִּי ובְּךָ, בָּהֶם, בָּכֶם. ומפני זה היה לכל אות מהמלות האלה הוראה מיוחדת. כי הבי"ת בבָּכֶם תורה על הכלי והכ"ף על הנמצאים והמ"ם על הרבים, וכן בשאר, וכבר כתבתי זה. אמנם כל מה שבא ממלות הטעם בכתוב אשר להם הוראות אחרות זולת אלה לא יסבלו הסמיכות אל הכנוים, כי לא תורינה על יחסי העצמים והמקרים קצתם אל קצתם עד שיסבלו הסמיכות.
ולפי שהיו המאמרים אם מוחלטים אמתיים או מסופקים או תנאיים, לזה הניח מלות יורו על כל זה. כי הוא הניח מה שיורה על אמיתת וקיום המאמר: אָמְנָם, אוּלָם, אֲבָל, אָכֵן, אָמְנָה, אָמֵן, הֲלֹא. ואלה כלם יורו על קיום ואמתת המאמר: "אָמְנָם כִּי אַתֶּם עָם" (איוב יב ב), "אוּלָם אֲנִי אֶדְרֹשׁ" (איוב ה ח), "אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (שמות ב יד), "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ" (בראשית מב כא), "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי" (בראשית כ יב), "אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יְיָ" (ירמיהו כח ו), "הֲלֹא הוּא אָמַר לִי" (בראשית כ ה), "הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן" (דברים ג יא). ומה שיורה על הספק: אוּלַי, פֶּן – "אוּלַי יַעֲשֶׂה יְיָ" (ש"א יד ו), "אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ" (במדבר כב ו), "פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ" (בראשית ג כב), "פֶּן יִרְאֶה" (ישעיהו ו י). ולפֶּן שמוש אחר כמו שיבא. ומה שיורה על התנאי: אִם, אִלּוּ – "וְאִם כֶּבֶשׂ יָבִיא" (ויקרא ד לב), "אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב" (שמות כב ז), "וְאִלּוּ חָיָה אֶלֶף שָׁנִים" (קהלת ו ו), "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (אסתר ז ד).
ולמאמרי הכתוב חלוקה אחרת, כי מהם 'שוללים', ומהם 'מקיימים', ומהם 'מחייבים', ומהם 'מונעים'. וכבר הניח לשוללים ולמונעים לֹא ואַל, ולמחייב והמקיים לא הניח מלה תורה על זה, והחיוב והקיום בכח במאמר. והמשל לשוללים: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים" (בראשית מ כג), "לֹא יָשַׁבְתִּי בְסוֹד מְשַׂחֲקִים" (ירמיהו טו יז). והמקיים: "דָּן יָדִין עַמּוֹ" (בראשית מט טז), "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ" (בראשית מט יט). והמחייב: "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם" (דברים כב ז), "הַכֵּה תַכֶּה" (דברים יג טז), "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה" (דברים כב ח), "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק" (דברים טו יד), וכל המצות עֲשֵה מזה המין. והמונעים: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמות כ ב), "לֹא תִשָּׂא" (שמות כ ז), "לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף" (שמות כ יג), וכל המצוות לא תעשה מזה המין. ולפי שהמצוה והמניעה אמנם תבא על העתיד, היו המשפטים האלה תמיד נקשרים עם הפעלים העתידים, ולא תמצא לֹא ואַל נקשרים על הצוויים.
וכבר יֵראה כי מלת אַל לא תורה תמיד כי אם על המניעה: "וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי" (דברים כא ח), "אַל תֹּאמַר מֶה הָיָה" (קהלת ז י); אבל כבר מצאנו "אַל יִמְשְׁלוּ בִי" (תהלים יט יד), "תֵּרַדְנָה עֵינַי דִּמְעָה לַיְלָה וְיוֹמָם וְאַל תִּדְמֶינָה" (ירמיהו יד יז). והאמת כי שמושה בזה מעטי מאד ושמושה המיוחד הוא המניעה, ואולי אלה הם מניעה למי שאינו במעמד, כמו "אַל יַשִּׁיאוּ לָכֶם נְבִיאֵיכֶם" (ירמיהו כט ח), "אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ" (שמות טז כט), "אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ" (שם פסוק יט). אבל כבר ימצאו "אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ" (תהלים קכא ג), שהם בהכרח שלילה. ולפי שמצאתי בכל דברי שלמה כי המניעה תבא תמיד עם אַל, והשלילה עם מלת לֹא, לזה אחשוב כי בהנחה הראשונה מלת אַל מיוחדת אל המניעה ומלת לֹא אל השלילה, וזאת היא הסבה בשלא תמצא בכל הכתוב מלת אַל נקשרת עם העוברים, כי לא תפול המניעה בעוברים. ואמנם היו המניעות האלהיות באות עם המלה השוללת, כי יכללו עם זה ההגדה והספור, כאלו הוא מיעד על הנזהר במה שיזהיר ממנו במצות לא תעשה, ובאמרו "לֹא תִּרְצָח לֹא תִּנְאָף" (שמות כ יג), הנה הוא עם המניעה ספור והגדה, שאתה לא תעשה זה, וכן בכל הדומה לזה ממצות לא תעשה. והעובר עליהם גם כן ברצון כאלו מעיד עדות שקר בעצמו ועושה הגדת האל האמיתית והצודקת תמיד בלתי צודקת עליו, רצוני על העובר, וזה ממה שיחייב הכפלת העונש והכבדתו משני צדדים, מצד העברת המצוה והכזבת המאמר הצודק. זהו מה שהניע האומר שהעובד ע"ז לא עמדו אבותיו על הר סיני, כי שם נאמר <עמ' 165> "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ ב), ועם היותו מניעה הנה הוא כולל ההגדה והספור, הנה אם כן כבר הגיד שלא יהיה לאנשי המעמד ההוא הנבחר ולבניהם אחריהם אלהים אחרים בעתיד, ואם כן יחוייב שהעובד ע"ז לא היו אבותיו במעמד ההוא. והמשפט הזה מחוייב לכל העובר על שאר המצוות ביד רמה כי הוא סעיף מסעיפי ע"ז, וגם כן מפני שהקדים לכל המצות עשה ולא תעשה "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ ב), הנה אין ספק שהאיש אשר ה' אלהיו באמת לא יעבור מזיד על אחת מהן, ולזה באו עשה ולא תעשה במלות מורות על ההגדה ולא באו בלשון צווי. וכבר באו מהמניעות האלהיות מעטות המספר עם מלת אַל ופֶּן: "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה" (ויקרא יח כד), "וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי" (דברים כא ח), "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (ויקרא יט ד), "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת" (ויקרא יט לא), וזולתם מעט. והשתים הראשונות לא נמנו בכלל המצוות, כי "אַל תִּטַּמְּאוּ" כולל לכל הנזכר בפרשת העריות, והדומה לזה לא יחשב מצוה, "וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי" נכלל ב"לֹא תִּרְצָח", ו"אַל תִּפְנוּ" ו"אַל תִּפְנוּ", עם שחשבו אותן מצוות מיוחדות, כבר אפשר שיֵאמר בם שנכללו ב"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים", ומפני זה לא חשש בהם אם באו במלה השוללת. ולפי שהשוללות והמונעות בתורה השלמה באו תמיד עם מלת לֹא והיא משותפת להן, היה זה המעדת רגל לקצת האנשים, וטעו במספר המצוות וחשבו מה שהוא שלילה מניעה וההפך, וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל בספר המצוות שלו.
וכמו שלא נמצא הבדל בתורה בין השוללת והמניעה מצד הלשון, כן לא נמצא הבדל בין המחייב והמקיים. כי אין הבדל בין "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ" (ויקרא יט כג) שהוא מחייב, ובין אמרו "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע" (ויקרא כו ה) שהוא מקיים; ובין אמרו "אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם" (ויקרא יא ט) שהוא מקיים, ואמרוֹ "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף" (שם פסוק יג) שהוא מחייב. וכבר מנע הכתוב בקצת מקומות בהִשָּׁמֵר פֶּן – "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר" (דברים טו ט), "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב" (דברים יב יט). ולזה אמרו: "כל הִשָּׁמֶר פֶּן ואַל אינו אלא לא תעשה" (עירובין צו א). ושמוש פֶּן באלה הוא מקום 'שלא'.
ובכאן מלה אחרת לשלילה בכתוב, אבל שהיא נקשרת תמיד עם השמות או התארים, והוא מלת אֵין, אמר "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ" (קהלת ז כ), "אֵין אָדָם שַׁלִּיט" (קהלת ח ח), "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ" (בראשית יט לא), "וְאֵין אֹמֵר הָשַׁב" (ישעיהו מב כב), "אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים" (תהלים יט ד), "אֵין עֲנָבִים… וְאֵין תְּאֵנִים" (ירמיהו ח יג). והנה במקומות הדומות לאלה, רצוני שנושאם שם או תאר, באה לפעמים מלה תורה על הקיום, והוא מלת יֵשׁ – "יֵשׁ אָדָם" (קהלת ב כא), "יֵשׁ אֶחָד" (קהלת ד ח), "יֵשׁ דָּבָר" (קהלת א י). ומפני סמיכותה תמיד אל השם, היה שתסמך אל הכנויים: "יֶשְׁךָ נָּא" (בראשית כד מב), "יֶשְׁכֶם עֹשִׂים" (בראשית כד מט), "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד" (אסתר ג ח). וכן מלת אֵין, אמר "אֵינֶנּוּ גָדוֹל" (בראשית לט ט), והוא כנוי לנסתר, ולמדברים בעדם: "אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים" (ירמיהו מד טז), ולמדבר בעדו: "אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ" (ישעיהו א טו), ולנסתרים: "וְאֵינָם עֹשִׂים" (מ"ב יז לד). ושתי אלה לא יקשרו עם פעל. ואַל ולֹא לא יקשרו עם השם, ואשר תמצא מלת לֹא באה עם השם – "הוּא בֵן לֹא חָכָם" (הושע יג יג), "אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה" (יחזקאל כב כד), הנה אין זה מצד שהוא שולל, אבל הוא מצד שהוא שם בלתי נשלם, וכחו כח השם הנשלם, כי לא יקבל האמת והשקר כמהו. וראית זה כי המשפטים אשר ימצאו בם הם מקיימים, אם לא תהיה שם מלה אחרת תורה על השלילה. ומלת יֵשׁ, לפעמים יהיה שם, כמו "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ" (משלי ח כא). וכבר הניח מלות שללות זולת אלה, והן בַּל, בְּלִי: "בַּל יָקֻמוּ" (ישעיהו יד כא), "וּבַל יֹאמַר" (ישעיהו לג כד), "בַּל פָּרְשׂוּ נֵס" (ישעיהו לג כג), "בְּלִי יַעֲשֶׂה קֶּמַח" (הושע ח ז), "בְּלִי חָשָׂךְ" (ישעיהו יד ו). ותבא המ"ם על בְּלִי: "מִבְּלִי מֵשִׂים" (איוב ד כ), "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" (שמות יד יא). ואֵין ישוב לאַיִן בקצת מקומות: "וְאָדָם אַיִן" (בראשית ב ה). הנה אלה יורו בלשון העברי על המניעות והשוללות. ואפשר שהיו לבעל הלשון כונות מיוחדות יובדל בהן בין קצת אלה המלות לקצת, והן בלתי ידועות לנו לקצורנו, או אולי שהיו אצלו גם כן נאמרות בהרדפה.
<עמ' 166> ולפי שהיו חלקי המאמר המחייב הצווי והתפלה והתחנה והבקשה, ולא ימצא בכל אלה הבדל מצד המאמר, כי כולם יבאו בלשון הצווי, לזה הניח קצת מלות יובדל בם בין הצווי וזולתו בקצת מקומות, והן אָנָּא, ונָא, ואַחֲלֵי, אלה מעתיקות הצווי אל התפלה והתחנה וזולת זה. ולא חשש להזכיר זה בכל מה שבא מהתפלה והתחנה וזולת זה, להיות הענין בכל אחת מהן ידוע בעצמו מצד מי שהמאמר אליו, רצוני התפלה והתחנה וזולת זה.
ומן המבואר בעצמו כי השאלה תוציא המאמר הפוסק מטבעו ותשיב אותו בלתי מקבל האמת והשקר. והמשל כי אמרך 'יאכל תפל מבלי מלח', 'ברב כח יריב עמדי', 'היתה זאת בימיכם', הם כלם משפטים מקבלים האמת והשקר, וכשתחבר אליהם ה"א השאלה ותאמר "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל" (איוב ו ו), "הַבְּרָב" (איוב כג ו), "הֶהָיְתָה" (יואל א ב), העתיקם משיקבלו האמת והשקר אל שלא יקבלוהו, ושבו מאמרים נשאל מהאמת או השקר מהם. ואני חושב בזה ה"א התמה וה"א השאלה ענין אחד, כי התמה הוא מין מהשאלה. ולפי שכבר תבא השאלה על העצמים והמקרים, והיו המקרים התשעה סוגים שכבר ידעת, לזה הניח בעל הלשון לכל אלה מלות נבדלות להורות על מין-מין מהשאלה. כי על שאלת וחקירת ה'ענין' וה'מהות' וה'עצם' הניח מַה ומִי, אמר "מַה זֶּה בְיָדֶךָ" (שמות ד ב), "מָה אַתָּה רֹאֶה" (ירמיהו א יא), "מַה תִּתֶּן לִי" (בראשית טו ב), "מִי הָאֲנָשִׁים" (במדבר כב ט), "מִי פָעַל וְעָשָׂה" (ישעיהו מא ד), "מִי יִתֶּן לִּי" (תהלים נה ז). וכבר חשבו קצת מדקדקים כי מלת מַה מונחת על שאלת מי שאינו בעל נפש, ומִי על הבעל נפש, וטעו, כי מצאנו "מֶה הָאָדָם" (קהלת ב יב), "מָה אֱנוֹשׁ" (תהלים ח ה), "מִי פֶשַׁע יַעֲקֹב… וּמִי בָּמוֹת יְהוּדָה" (מיכה א ה), "מִי שְׁמֶךָ" (שופטים יג יז).
ולשאלת תכונת הדבר ואיכותו: אֵיך, הֵיך, אֵיכָה, אֵיכָכָה, "אֵיךְ תֹּאמְרוּ" (תהלים יא א), "אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ" (ירמיהו ג יט), "אֵיכָה יָשְׁבָה" (איכה א א), "אֵיכָה הָיְתָה" (ישעיהו א כא), "אֵיכָכָה אוּכַל" (אסתר ח ו), "אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה" (שה"ש ה ג). ועם העיון הטוב יראה כי אלה יבאו על התמה על הדבר אשר יאמרו עליו.
ולשאלת המִספר: כַּמָּה – "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז ח). ולא הניח מלה תורה ביחוד על ה'כמה המתדבק', לפי שהשאלה ממנו תשוב אל שאלת המספר כשתשאל כמה ממספר החלקים המשערים אותו נמצאים בו. וכבר יבאו מַה וכַּמָּה על הפלגת הדבר איכות היה או כמות: "זֶה כַּמֶּה שָׁנִים" (זכריה ז ג), "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ" (תהלים קד כד), "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ" (תהלים לו ח). ויבאו גם כן להורות על החסרון והמעוט: "כַּמָּה לִי עֲוֹנוֹת" (איוב יג כג), "מָה אֱנוֹשׁ" (תהלים ח ה), "זְכָר אֲנִי מֶה חָלֶד" (תהלים פט מח). וכבר תבא מלת מַה נקשרת עם הלמ"ד ותורה על חקירת הסבה: "לָמָּה תֹאמַר" (ישעיהו מ כז), "לָמָּה תַעֲשֶׂה" (שמות ה טו), "לָמָה אָמַרְתָּ" (בראשית יב יט). וכבר תבא המ"ם סגולה ורפה: "לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי" (ש"א א ח). ובלא למ"ד תורה גם כן על שאלת הסבה: "וּמֶה לֹא תִשָּׂא פִשְׁעִי" (איוב ז כא). ותבא נקשרת על מלת עַל ותורה גם כן על חקירת הסבה: "עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה" (דברים כט כג), "מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה" (אסתר ד ה).
ולשאלת הזמן: מָתַי – "עַד מָתַי אֲדֹנָי" (ישעיהו ו יא), "עַד מָתַי לָעֵדָה" (במדבר יד כז). וכבר חשבו שלא יבא מָתַי כי אם על הזמן העתיד, לפי שלא מצאוהו בכתוב נקשר עם זולתו כי אם במקום אחד והוא "עַד מָתַי עָשַׁנְתָּ" (תהלים פ ה), וטענו כי "עָשַׁנְתָּ" עבר במקום עתיד, והראיה לדעתם אמרו "עַד". ואינה ראיה, כי כבר באה מלת עַד עם העבר: "עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים" (יהושע ב כב). אמנם האמת הוא כי "עָשַׁנְתָּ" הוא עבר במקום עתיד, ועם כל זה הוא הראיה כי מלת מָתַי תבא על העוברים, כי לולי אפשרות הקשרה עמם לא היה לוקח עמה העבר, ואף כי יהיה מקום עתיד. וכבר תשמש מלת מָה שמוש מָתַי: "עַד מָה יְיָ תֶּאֱנַף לָנֶצַח" (תהלים עט ה). ואולי עַד מקום עַל, כמו "אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" (במדבר כא ל).
ולשאלת המקום: אֵיפֹה, אָנָה, אָן, אַיִן, אַיֵּה, אֵי זֶה, אֵיכֹה בחולם – "אֵיפֹה הֵם רֹעִים" (בראשית לז טז), "אֵיפֹה הָיִיתָ" (איוב לח ד), "אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז ל), "אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ" (שה"ש ו א). ומלרע: "אָנָ֣ה אֲנַחְנוּ עֹלִים" (דברים א כח), <עמ' 167> "אָ֭נָֽה אֵלֵךְ" (תהלים קלט ז), שניהם מלרע. ובסגול הנו"ן: "וְלֹא תֵצֵא מִשָּׁם אָנֶה וָאָנָה" (מ"א ב לו); "אָן הֲלַכְתֶּם" (ש"א י יד), "מֵאַיִן אַתֶּם" (בראשית כט ד), "מֵאַיִן לִי" (במדבר יא יג). וכבר באו אָן ואָנָה מקום מָתַי: "עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי" (תהלים יג ג), "עַד אָנָה תַּסְתִּיר" (שם פסוק ב), "עַד אָן תְּמַלֶּל" (איוב ח ב), "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים" (בראשית יט ה), "אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל" (ישעיהו לג יח), "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד ט), "אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה" (ש"א ט יח). ויבא אֵי מקום אִם: "אֵי לָזֹאת" (ירמיהו ה ז). "לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא" (מ"ב ו יג).
ולשאלת הקנין הניח הלמ"ד, כמו שהיא מדרכה להורות על הקנין, עם מלת מי: "לְמִי אַתָּה… וּלְמִי אֵלֶּה" (בראשית לב יח), "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי" (משלי כג כט). ולא מצאתי בכל הכתוב מלה תורה על שאלת וחקירת מקרה המצב והאנשים ישתמשו על זה במלת אֵיךְ או אֵיכָה כשישאלו ממצב האיש, יאמר 'אֵיךְ הוא פלוני', ותהיה התשובה: 'עומד' או 'יושב' או 'שוכב פרקדן' וזולת זה. והלשונות גם כן האחרות אשר שמעתי שמען מצאתי חסרות המלה אשר בה יחקר ממקרה המצב, וישתמשו על זה ביותר ממלה אחת, כאלו תאמר שיזכרו הסוג בשאלת המין, ויאמרו בשאלה באיזה מצב הוא הדבר או האיש.
והשאלה על מקרה הצירוף תהיה עם מלת מִי לפי מה שנראה מהכתוב, כי לשאלה רבקה "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה" השיב העבד "הוּא אֲדֹנִי" (בראשית כד סה), וכן לשאלת ישראל על אפרים ומנשה "מִי אֵלֶּה" השיב יוסף "בָּנַי הֵם" (בראשית מח ח-ט). וכבר יראה כי החקירה ושאלת הקורבה תהיה במלת מַה. אמר "כִּי הִגִּידָה אֶסְתֵּר מַה הוּא לָהּ" (אסתר ח א), ירצה שהגידה לו מדרגת הקורבה אשר היתה לה עם מרדכי. וכבר יראה גם כן כי מלת מַה משותפת לכל המקרים, לפי שהיא שאלה מהמהות והעצמות.
ותהיה השאלה על מציאות הדבר והוא חקירת האמת או השקר, ר"ל ממציאותו או לא מציאותו חוץ לנפש. והניח לחקירה זאת אות הה"א לבד ונקראת אצל המדקדקים ה"א השאלה, וה"א התימה ממינה. "הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל" (דברים ד לב), "הֶהָיְתָה זֹּאת בִּימֵיכֶם" (יואל א ב), "הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר" (מ"ב י טו). ומלת אִם תשמש השמוש הזה כשתקדם אליו ה"א הזאת לא זולת זה, כמו "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג יט), "הַמְעַט הוּא אִם רָב" (במדבר יג יח), "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ" (בראשית לז ח), "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם" וכו' (במדבר יא כב). ובזולת קדימת הה"א לא ימצא לו השמוש הזה. או כשתחבר אליו הה"א, כמו "הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ" (במדבר יז כח). ותבא השאלה מהמציאות בזולת ה"א: "אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד" (ש"א ל ח), "וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ" (ש"א טז ד), כי הוא שאלה, שכבר אמר "וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ". "אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (בראשית כז כד), "תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן" (איוב מ כה), "הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ" (ירמיהו ו טו), כי אחר זה אמר "גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ" (ירמיהו ו טו), ואם כן הוא שאלה. אמר ר' יונה כי מהשאלה תהיה בה"א על דרך התוכחה וההכלמה: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ" (בראשית ג יא), "הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ" (בראשית לז ח), "הֲבוֹא נָבוֹא" (בראשית לז י), "הַהֵימִיר גּוֹי" (ירמיהו ב יא). והאמת כי אין זה מכח הה"א, אבל נודע מצד הענין אשר העסק בו.
ומסגלת הה"א הזאת כי כשתבא על אות בלתי גרונית ובלתי נקודה בשוא, תהיה הה"א נקודה בשוא ופתח: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ" (בראשית יח כה), "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" (שמות יד יא עי"ש), "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר" (ש"ב יח לב), "הֲזֶה אֲחִיכֶם" (בראשית מג כט), "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים" (ש"א טז יא). ואם האות הבלתי גרונית נקודה בשוא, תהיה הה"א פתוחה, וזה על שני פנים, אם כשתהיה האות הבלתי גרונית דגושה או בלתי דגושה. והדגושה, כמו "הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ" (בראשית לז לב), "הַבְּרָב כֹּחַ" (איוב כג ו), "הַשְּׁמֵנָה הִוא" (במדבר יג כ), "הַכְּמוֹת נָבָל" (ש"ב ג לג), "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד" (בראשית יז יז), "הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג יט), "הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ" (יחזקאל יח כט), "הַבְּסוֹד אֱלוֹהַּ" (איוב טו ח). כי במקצת ספרים הוא דגוש. ואשר הם בלא דגש: "הַבְרָכָה אַחַת" (בראשית כז לח), "הַבְעַד עֲרָפֶל" (איוב כב יג), "הַמְעַט מִמְּךָ" (איוב טו יא), "הַמְעָרַת פָּרִצִים" (ירמיהו ז יא), "הַמְשֹׁל בָּכֶם <עמ' 168> שִׁבְעִים אִישׁ" (שופטים ט ב). וכבר תבא על המעט הה"א פתוחה על אות בלתי גרונית ובלתי נקודה בשוא דגושה או בלתי דגושה. והדגושה כמו "הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְיָ" (ויקרא י יט), הה"א פתוחה והיו"ד דגושה. ובלא דגש: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים" (שמות יד יא), הה"א פתוחה והמ"ם ברפה. ואם תבא ה"א השאלה על אות גרונית תהיה תמיד בפתח גדול או קטן: "הַאַתָּה זֶה" (בראשית כז כא), "הַהִצְלִיחַ יְיָ" (בראשית כד כא), "הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה" (במדבר לא טו), "הֶהָיְתָה זֹּאת" (יואל א ב), "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי" (במדבר יא יב), "הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק" (בראשית לא יד), "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה" (במדבר יג יח).
וכבר שמשו במלת הֶן במקום ה"א השאלה: "הֵן הָיְתָה כָּזֹאת" (ירמיהו ב י), "הֵן נִזְבַּח" (שמות ח כב), "הֵן יְשַׁלַּח אִישׁ" (ירמיהו ג א). וכבר תהיה השאלה במלת מַדּוּעַ והיא ברוב על שאלת הסבה התכליתית: "מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן" (שמות א יח), "מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם" (שמות ה יד). ולפי שהיתה הסבה התכליתית תחלת המחשבה, בא השאלה עליה במלה מורכבת ממלת מַה ומן דעת (אולי צ"ל: דֵּעַ) מן "אֶשָּׂא דֵעִי" (איוב לו ג).
וכמו שהניח מלות אשר הוראתן שאלת הסבה, כן הניח מלות אשר הוראתן נתינת הסבה, והן בַּעֲבוּר, בִּגְלַל, לְמַעַן, יַעַן, עֵקֶב. "בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ" (שמות ט טז), "בַּעֲבוּר דָּוִד" (תהלים קלב י), "בַּעֲבוּר זֶה" (שמות יג ח), "בַּעֲבוּר טָמְאָה" (מיכה ב י), "בִּגְלַל הַדָּבָר" (דברים טו י), "בִּגְלַל מְנַשֶּׁה" (ירמיהו טו ד), "בִּגְלַל רָעַת" (ירמיהו יא יז), "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר" (שמות י ב), "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ" (במדבר טו מ), "לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ" (שמות טז ד), "יַעַן אָמַר" (יחזקאל כט ט), "יַעַן אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה" (יחזקאל יב יב), "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ" (בראשית כב טז), "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" (דברים ז יב), "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע" (בראשית כו ה). והמלות האלה נסמכות אל הכנוים, זולת יַעַן ועֵקֶב, ויהיה המכונה הוא הסבה: "יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" (בראשית יב יג), "לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה" (ישעיהו מח יא). וגם אלה אפשר שהיו מלות נבדלות אצל בעל הלשון, וההבדל בלתי נודע לנו, או נאמרות בהרדפה. וכבר שמשו במלת כִּי על נתינת הסבה במקומות רבים בכתוב: "הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב", "אֵין קָדוֹשׁ כַּייָ כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ" (ש"א ב ב), "כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם" (שמות כג כא). ומשמושה שיהיה מקום אֲשֶׁר: "כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ" (שמות ג יב), "כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג טז). או מקום כַּאֲשֶׁר או מקום אִם: "כִּי יִקָּרֵא" (דברים כב ו), "כִּי תָצוּר" (דברים כ יט), "כִּי תִפְגַּע" (שמות כג ד), "כִּי יָקוּם" (דברים יג ב) – כל אלה פירושם כַּאֲשֶׁר או אִם וזולת אלה רבים. והאומר 'כִּי משמש בארבע לשונות' (ראש השנה ג א), לא זכר השמוש הראשון שהוא הרוב. והארבע לשונות הם אִי, דִּלְמָא, אֶלָּא, דְּהָא. ופירוש אִי אִם, והוא נקוד חירק, כמו אִי הָכִי הנזכר בתלמוד, ופירושו אִם כֵּן. ושמוש דִּלְמָא אמרו בו שהוא כמו "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ" (דברים ז יז), ופירש רש"י: "שמא תאמר בלבבך", ואין צורך, כי אפשר שהוא מהשמוש השני. ושמוש אֶלָּא כמו "לֹא, כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית יח טו). ושמוש דְּהָא ר"ל 'שהנה', אמרו שהוא כמו "כִּי גָוַע אַהֲרֹן" (במדבר כ כט) – שהנה מת אהרן, וכן אמר התרגום: "דְּהָא מִית אַהֲרֹן". וכן "לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה" (בראשית יח טו), ר"ל 'שהנה יראה'. ואולי השמוש הזה הוא הנזכר הראשון. וכבר חשב ר' יונה כי משמוש זאת המלה שהיא מקום 'אף על פי' שיאמרו חכמים ז"ל, והביא מזה "רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי חָטָאתִי לָךְ" (תהלים מא ה), "יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא" (שמות לד ט), "כִּי תוֹרִישׁ אֶת הַכְּנַעֲנִי כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ" (יהושע יז יח) – שלשה אלה פירש אף על פי. ואין צורך, וכבר כתבו האחרונים פירושם מהשמוש הראשון שהוא נתינת הסבה, ואתה דע לך.
ודע כי כמו שהניח שמות מורים על הדברים הנרמז אליהם בחוש, כמו זֶה וזֹאת ואֵל ואֵלֶּה וזולתם, כן הניח מלות טעם מורות על הרמיזה השכלית וההערה וההזמנה, כמו הִנֵּה והֵן, כי אלה המלות מורות על מה שיורמז אליו במאמר לבד, ולזה עשה זה במלות טעם לפי שהוא ענין מחשבי לבד ואין מה שיורה עליו נמצא חוץ לנפש. ואמנם שמלת הִנֵּה תורה על הרמיזה השכלית וכאלו הוא נאמר על צד ההעדה השכלית, הוא מבואר מהכתוב: "הִנֵּה <עמ' 169> אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא" (מלאכי ג כג), כאלו הכונה בו: ראה זה כי אנכי שולח וכו'. וכן "הִנֵּה יוֹם בָּא" (זכריה יד א), "הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ" (שמות יט ט), "הִנֵּה כָל הָאָרֶץ" (זכריה א יא), "הִנֵּה מַה טּוֹב" (תהלים קלג א), "הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף" (בראשית כ טז), וכן כל הִנֵּה שהוא התחלת דברים. ואמנם מה שיבא ממנו בהמשך הדברים הנה יש לו עם זה כונה אחרת, והוא שהוא קושר כל המאמרים, וכאלו הכונה בו 'כשהיה זה היה זה', כמו "וָאֲבַקְשָׁה בִינָה וְהִנֵּה עֹמֵד לְנֶגְדִּי" (דניאל ח טו), והרצון: כשהייתי מבקש בינה היה אז עומד לנגדי וכו'; "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה" (בראשית טו יב), ר"ל: השמש היתה לָבֹא, וכשהיה זה, אז תרדמה וכו'; "וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן" (בראשית טו יז); "וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל" (דניאל י יג); "וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה" (בראשית כט ו); "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם… וְהִנֵּה רִבְקָה" (בראשית כד מג-מה).
וכבר היה בכח המלה הזאת מצד הרמיזה הזאת לבאר הדבור המסופק בו אם הוא מורכב הרכבת באור ותנאי או הרכבת הגדה, ולהסיר הספק ממנו. והמשל כי אמרך 'ראובן הולך' הנה הספק בו אם הרצון בו ההגדה, והוא שראובן הוא הולך, או הרצון בו התנאי, והוא כאלו יאמר 'ראובן ההולך', ולא יהיה שם משפט, וכשתחבר אל זה מלת הִנֵּה ותאמר 'הנה ראובן הולך', הנה זה מבואר שהוא הגדה. ובכתוב, אמרך "מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ", הנה מצד הלשון הוא בלתי מבואר אם הוא הגדה או תנאי, וכאלו יאמר 'מלאכי אלהים העולים והיורדים בו', וכשיחבר אל זה "הִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים" (בראשית כח יב), עשה אותו הגדה. אמנם אפשר שיתקשר הִנֵּה עם 'ראובן הולך' במשלנו ויהיה מורכב הרכבת באור ותנאי, אבל על כל פנים מלת הִנֵּה תחייב שיהיה שם משפט איזה שיהיה. והשמוש הזה למלת הִנֵּה הוא כשיקשר עם הדבור המורכב מהשמות לבד, אבל כשיהיה שם פעל הנה אז אין לו השמוש הזה, כמו "הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי" (בראשית יח כז), "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי" (בראשית יב יא), ולו אז השמוש הנזכר ראשונה. ומפני שהיה שמוש המלה הזאת השמוש הזה, והשמוש הזה כבר נראה שיהיה בלתי הכרחי במאמרים, קרה למלה הזאת במקומות רבים שתחשב מוֹתר במאמר ואין צורך אליה.
וכבר תורה המלה הזאת מצד השמוש הזה על ההשמע לקורא וההזמנה לדרושו, וזה כשיחובר עם כנוי המדבר על עצמו ביחיד וברבים – "אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי" (ישעיהו סה א), וכבר יבאו השתי נו"נין דגושות: "הִנֶּנִּי בְנִי" (בראשית כב ז), "הִנֶּנִּי מִי אַתָּה" (בראשית כז יח) – אלה השתי נו"נין דגושות; ושתיהן רפויות: "הִנְנִי עֲנוּ בִי" (ש"א יב ג), ושמוש זה מהמין הראשון. ולרבים: "הִנְנוּ בְיָדֶךָ" (יהושע ט כה), ובדגש בשתי הנו"נין בשלשה מקומות כפי המסורה: "הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ" (במדבר יד מ), "הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי" (בראשית מד טז), "הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים" (בראשית נ יח).
והשמוש למלת הֵן הוא השמוש הזה בעינו. ולו שמוש אחר, כי הוא מקום ה"א השאלה או התימה, כמו "הֵן הָיְתָה כָּזֹאת" (ירמיהו ב י), "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת" (שמות ח כב). ותשמש המלה הזאת לכנוי הנסתרות, כמו הֵם לנסתרים: "נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן" (במדבר כז ז), וכן "הֵן הֵנָּה הָיוּ" (במדבר לא טז). והמדקדקים לא כתבו בשמוש המלות האלה מה שראוי להשגיח עליו.
ולפי שהיה הזמן העובר והעתיד אם קרוב ואם רחוק, הניח מלה תורה עם הפעלים על הרחוק מהם עובר או עתיד, והוא מלת כְּבָר. אמר בעוברים: "כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (קהלת א י). אבל לפי שהיה הרחוק והקרוב ממאמר המצטרף, היה הרחוק אשר הוא בכח המלה הזאת מצטרף גם כן, ולהורות על ההפלגה אמר "לְעֹלָמִים אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ". ובעבר עוד: "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה" (קהלת ג טו), "מַה שֶּׁהָיָה כְּבָר נִקְרָא שְׁמוֹ" (קהלת ו י). ובעתיד: "בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח" (קהלת ב טז). ואמר כי עם שזכרון החכם עם הכסיל אחר מותם ימשך זמן מה, הנה לא יהיה זה תמיד, אבל במה שירחק מהזמן העתיד הכל נשכח, והוא אמרו "בְּשֶׁכְּבָר". וידמה שהוראתו מַקבלת להוראת עַתָּה, כי הוא יורה על הקרוב מהזמן עובר או עתיד: "וְעַתָּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לֹא יָדָעְתָּ" (מ"א א יח) – בעבר, "עַתָּה <עמ' 170> אָקוּם" (תהלים יב ו) – בעתיד. וכבר הניחו מעתיקי החכמות המלה הזאת על הגבול המשותף לעובר והעתיד מהזמן ומדרגתו ממנו מדרגת הנקודה מן הקו, ואין זאת הוראתה בכתוב.
ודע כי עם שהניח בעל הלשון הכ"ף להורות על הדמיון וכמו שהתבאר משמושה (לעיל פרק יא), הניח גם כן מלות מה ישמשו השמוש הזה, ר"ל לתת דמיון בין שני דברים. והם כֹּה, כָּכָה, כְּמוֹ, כֵּן – "כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם" (במדבר לב ח), "כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי" (בראשית לב ה), ירצה 'בדומה לאלו הדברים', כי לא יקפיד על הדברים, אך שישמרו הכונה. וכן אחשוב שיהיה כל "כֹּה אָמַר יְיָ" הנזכר בדברי הנביאים, כי יכוונו בו אל המכוון מדבור השם להם והעולה מדבריו, ולא יקפידו בו אם יהיה לו שנוי מלות מה, אחר שמירת הכונה, ושלא לשנות ממנה דבר. ולזה יהיה פירוש "כֹּה אָמַר יְיָ" – בדומה לאלה הדברים אמר ה'. ולזה אמרו החכמים ז"ל: כל הנביאים נתנבאו ב"כֹּה אָמַר יְיָ" מוסיף עליהם משה שנתנבא ב"זֶה הַדָּבָר" (ספרי על במדבר ל ב), ירצו כי מה שיגיד משה מדבור השם הוא הדבור שאמרו השם בעצמו מזולת שנוי במלות מה, ולא היה מספיק לו בהגדת זה שמירת הכונה והענין כמו בשאר הנביאים. וזה אפשר לפרש מצד כח המלות, אבל היותר נכון שנאמר מצד הענין בעצמו, כי לפי שהיו שאר הנביאים מגידי העתידות לבד ולא שלוחי מצוה אבל מיסרים ומוכיחים על שמירת התורה, ומשה ע"ה הוא לבדו היה שלוח המצוה והתורה, לזה אמרו שכל הנביאים נתנבאו ב"כֹּה אָמַר", וירצה בזה הגדת העתיד והתוכחות, אבל משה ע"ה עם שהגיד העתידות גם כן, הנה מוסיף עליהם כשהיה נותן התורה והמצוה, והוא אמרו "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ" (שמות טז טז).
ואחר זה הנה נתן המשל לשאר מלות הדמיון: "כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל ד יג), "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה" (שמות כט לה), "כְּמוֹ חַי כְּמוֹ חָרוֹן" (תהלים נח י), "כְּמוֹ שַׁבְּלוּל" (תהלים נח ט), "וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי" (דברים יב ל), "כֵּן תַּעֲשֶׂה" (בראשית יח ה), "כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ" (שמות א יב). וכבר ישמש כֹּה מקום זֶה: "כֹּה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד יב), "וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם" (במדבר ח ז). ואפשר כי מלת כָּכָה מורכבת ממלת כֹּה אשר שמושה מקום זֶה וכ"ף הדמיון, ויהיה פירוש "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ" (שמות יב יא) – וכזה. "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי" (במדבר יא טו) – ואם כזה, והדומים להם.
וכֵּן ישמש לאמת המאמר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד" (במדבר כז ז), "כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף" (במדבר לו ה). והוסיפו עליו הלמ"ד והבי"ת שיהיה לו השמוש הזה בעצמו: "לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ" (מ"ב יט לב), "וּבְכֵן רָאִיתִי רְשָׁעִים" (קהלת ח י). או יהיה הלמ"ד בלָכֵן מקום בַּעֲבוּר כמו שהתבאר משמושה. וישמש כֹּה להגביל המקום והזמן. למקום: "שִׂים כֹּה" (בראשית לא לז), "נֵלְכָה עַד כֹּה" (בראשית כב ה). לזמן: "עַד כֹּה בֵּרְכַנִי יְיָ" (יהושע יז יד), "שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה" (שמות ז טז).
הנה זה מה שראוי להעירך עליו מענין מלות הטעם, כי מה שנמצא מהן זולת אלה בכתוב כבר אמרו בהן המדקדקים מה שבו די.
וראוי שתדע שכבר ימצאו בכתוב קולות מה אין להם הוראה כלל מצד הלשון ואינם שמות ולא פעלים ולא מלות טעם, ולא יצדק עליהם גדרי אלה. אמנם הם קולות לבד יחדשו אותם אנשי האבל והצער על אבלם וצערם, או בעלי קצת המלאכות, או היה ממנהגם לחדשם מזולת שיהיה להן כונה כלל, והונחו בכתוב על הדרך שהיו אצלם, כמו אוֹי, אוֹיָה, אַלְלַי, אֲהָהּ, הוֹ-הוֹ, הֵידַד. כל אלה המלות הם לבעלי האבל והצער, זולת הֵידַד שהוא קול לדורכים, אמר "הֵידָד כְּדֹרְכִים יַעֲנֶה" (ירמיהו כה ל). ואולי אַלְלַי הוא שם נגזר מ"יִלְלַת הָרֹעִים" (זכריה יא ג).