מעשה אפוד (דוראן)/פרק יא
מתוך: מעשה אפוד (דוראן)/הכול (עריכה)
הפרק האחד עשר
עריכהכבר היטיבו קצת המדקדקים ברשם הפעל, כשאמרו בו שהוא המורה על חדוש העצם למקרה, ועל זמנו עובר הוה או עתיד. וזה כי הפעל בשכבר יכלול העצם וחדושו למקרה בזמן עבר או עתיד, הנה כבר יכלול שלשה ענינים – העצם והמקרה והזמן. ומפני שהיה הפעל זה ענינו, היה מחכמת בעל הלשון העברי כששם שרשי הפעלים כלם או רובם שלש אותיות, להורות על השלוש הנזכר, והיו שתי תנועות עם נח אחד, לקיום העצם והמקרה ולחולשת מציאות הזמן, ורצוני בנח – התנועה הרפה אשר תעשה האות השלישית השרשית בקצת הפעלים או נחותהּ בקצתם, לא הנח אשר יניחוהו המדקדקים אחר האות הראשונה, כי הנח ההוא לא בא שם להכרח הפעל, אבל ליפות ולהדר הקריאה. או אולי הנח ההוא להורות על החדוש, אבל לפי שחדוש המקרה אינו ענין זולתיי למקרה בחלק הגדול מהפועלים לא עשה ממנו רושם מוחש.
וכבר היטיבו ברשמו יותר מבעלי ההגיון, וזה שהם כבר אמרו ברשם הפעל שהוא מורה על ענין ועל זמן זה הענין. ואתה רואה כי הפעל יורה על חדוש העצם למקרה והם 'ענינים', לא 'ענין', וגם שהקוֹדֵם הוא תואר לעצם או למקרה נמצא בזמן עבר, והמִתְאַחֵר תואר לעצם או למקרה נמצא בזמן עתיד, וכן רִאשׁוֹן ואַחֲרוֹן, הנה שכל אחד מהם יורה על ענין ועל זמנו, ואין אחד מהם פעל לפי האמת. ואם רצו ב'ענין' – המקרה, ולא יקשה להם זה כשיאמרו הקוֹדֵם והמִתְאַחֵר בעצם, הנה מה יאמרו בשיאמר על המקרה, וגם שאין המלט שלא יורה על חדוש העצם למקרה כמו שיאמרו המדקדקים. ואם יאמר אומר שהָיָה ויִהְיֶה ונִמְצָא ויִמָּצֵא הם פעלים ולא יורו כי אם על מציאות העצמות עצם היה או מקרה וזמנו, והמדקדק יאמר בתשובת זה כי הָיָה ונִמְצָא כשיֵאמרו על העצם, הורה על ההֱיות והמציאות לעצם בזמן עבר, ויִהְיֶה ויִמָּצֵא על ההיות והמציאות לעצם בזמן עתיד, הנה שההיות והמציאות יעמדו בשני אלה הפעלים מעמד המקרה. או אולי שהם מקרה כדעת קצת, וכשיֵאמרו על המקרה כבר יורו גם על העצם להמנע מציאות מקרה בזולת <עמ' 52> עצם.
אמנם ראוי שיובן מה שיאמרו המדקדקים שהפעל הוא מה שיורה על חדוש העצם למקרה, שהם רצו בו בין שיהיה העצם הוא הפועֵל למקרה ההוא או המתפעל ממנו, שאם לא כן לא יכללו ברשמם הפעלים המורים על הפעולים, כהוּפְעַל ופּוּעַל. ולכן אומר שיהיה יותר טוב שיֵאמר ברשם הפעל שהוא המורה על מציאות המקרה בעצם בזמן מוגבל, ויהיה הענין יותר מבואר להיותו כולל לכל הפעלים.
ואחר שהתבארה אמתת הפעל, הנה ראוי שנטפל לחלוקתו אל מיניו על הדרך שהניחום הראשונים, והיא החלוקה המחויבת כפי טבע הפעל. ואומר כי הם, לפי מה שמצאו משמוש הלשון בספרי הקדש, חלקו הפעל אל ששה מינים, קראו לכל אחד מהם בשם מיוחד. והראשון ממנו, מה שיבא שמושו על דמיון אָכַל, שָׁמַר; והשני, מה שיבא שמושו על דמיון נִשְׁמַר, נֶאֱחַז; והשלישי, מה שיבא שמושו על דמיון הִקְרִיב, הִגְדִּיל; והרביעי, מה שיבא שמושו על דמיון אִזֵּן וחִקֵּר (קהלת יב ט); והחמישי, מה שיבא שמושו על דמיון סוֹעֵר, כּוֹנֵן; והששי, מה שיבא שמושו על דמיון הִתְגַּדֵּל והִתְקַדֵּשׁ.
והניחו לכלם שמות נגזרים מפעל. הראשון פָּעַל קל, השני נִפְעַל, השלישי פֻּעַל, הרביעי הִפְעִיל, החמישי פּוֹעֵל, הששי הִתְפַּעֵל. ואמנם הניחו השמות מגזרת פעל, לפי שהמקרים כלם אשר יורו עליהם הפעלים הם פְּעֻלּוֹת או הִפַּעֲלֻיּוֹת, ולזה הניחו להם שם מהגזרה הזאת. וקראו האותיות השרשיות בכל הפעלים על שם הגזרה הזאת, והמשל כי הם יקראו השי"ן בשָׁמַר 'פ"א הפעל' לפי שיַחֲסָהּ משָׁמַר יחס הפ"א מפָּעַל, וקראו המ"ם 'עי"ן הפעל' לפי שמדרגתה משָּׁמַר מדרגת העי"ן מפָּעַל, וקראו הרי"ש 'למ"ד הפעל' לפי שמדרגתה משָׁמַר מדרגת הלמ"ד מפָּעַל. וזה הנהיגו בכל הפעלים הנמצאים בכתוב במה שירצו לבארו מהם בדקדוק. אמנם ענין השרשיות תדעהו במה שאחר. וקראו לכל מין מאלה הששה מינים 'בנין', לפי שעליו ובדמיונו יבנה על דרך משל כל מה שיבא בשמוש הלשון מאיזו גזרה שתהיה על דמיונו מהעוברים והעתידים והפועל והפעול והזכרים והנקבות בפרטיות והרבוי. ולזה יקראו להם 'בנינים', ויֵאמר 'בנין פָּעַל קל' ו'בנין נִפְעַל' וכן לכלם.
ודע כי מה שיבא מהפעלים אשר יֵאמרו מהמתפעלים, קראו להם הראשונים 'שלא הוזכר שם פועליהם'. לפי שכאשר יבאו בכתוב לא יזכר שָׁם שֵׁם הפועֵל וכמו שיבא (לקמן פרק כב), והניחום חלק מהששה הנזכרים. ומסגלתם שתבא האות הראשונה בשורק או חולם או חטף, להתחלפם קצתם בקצתם. וכן כתב ר' יהודה בספר ההשגה (צ"ל: בספר אותיות הסתר) בשער אשר לפני הפעלים שפ"איהם יו"ד זה לשונו: "וכן כל פעל שלא הוזכר שם פועלו, ראשית אותיותיו לעולם מונע בשורק או בקמץ חטף או בחולם: "הֻשְׁכַּב בְּתוֹךְ עֲרֵלִים" (יחזקאל לב לב), "שֻׁדַּד מוֹאָב" (ירמיהו מח טו), "הָכְרַת מִנְחָה" (יואל א ט), "שָׁדְּדָה נִינְוֵה" (נחום ג ז), "גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם" (שמות יב לט), "וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה" (עזרא ב סב) – לא הזכיר המשכיב והשודד והמכרית והמגרש והמגאל בכל אלה" ע"כ. ודעתו כי השורק יורה על זה ביחוד, והחולם והחטף להשתנותם אליו. כי הוא כתב בשרש יתר: "אך "פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר" (בראשית מט ד) הוא פעל שלא הוזכר שם פועלו, אע"פ שהוא בחולם ואינו בשורק כמו "אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד" (ישעיהו יד טו), לפי שהחולם והשורק שוין בכמה מקומות". ואשר הניחום חלק מהששה הנזכרים, כי הם הניחו הוּפְעַל שלא הוזכר שם פועלו להִפְעִיל, ופּוּעַל שלא הוזכר שם פועלו לפִּעֵל, והוּתְפַּעֵל להִתְפַּעֵל. וכן כל מה שיבא שלא הוזכר שם פועלו ייחסוהו לפעל הראוי לו, ולא עשו מהם מינים כלל לפעלים בפני עצמם.
ולזה מי ששם אותם שמונה כבר טעה בזאת המלאכה טעות עצמי, וזה כי אלה הפעלים שלא הוזכר שם פועליהם אין ראוי שיתוארו בשם זה ושיהיו חלק בפני עצמם, כי לא ימצא בהם הפֹעֵל ולא הצווי. וכבר השיגו בזה החכם המדקדק המעולה ר' שמואל בן בנשת ז"ל, וגם אמר כי אם בא למנות הפעלים שלא הוזכרו פועליהם כל אחד בנין בפני עצמו, היו <עמ' 53> יותר משמונה שהניח הוא, כי "הֻכַּבֵּס אֶת הַנֶּגַע" (ויקרא יג נה) ו"אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (דברים כד ד) הם שלא נזכר שם פועליהם מבנין הִתְפַּעֵל, ו"הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם" (במדבר א מז) ו"נְגֹאֲלוּ בַדָּם" (ישעיהו נט ג) ו"נוּלְּדוּ לְהָרָפָא" (דה"א כ ח) הם שלא הוזכר פועליהם מבנין נִפְעַל לדעת החכמים ר' יונה (הרקמה שער יד) וא"ע ז"ל (צחות שער המורכבים). וההרכבה שהניח ב"הֻכַּבֵּס" ו"הֻטַּמָּאָה" הוא דעתו באין משען ומשענה ולא אחד מן הראשונים שאמר בה, וגם כי הוא מניח "בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי" (משלי ח כד), "וְלִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתָּ" (איוב טו ז), שלא הוזכר פועליהם מבנין פִּעֵל הדגוש, ויהיו לפי זה לבנין פִּעֵל הדגוש שני פעלים שלא הוזכר פועליהם, אם כן לא יוכל להמלט שלא יהיו תשעה. זה מה שהגיה עליו החכם הנזכר. אמנם בהרכבה אני אומר שנסמך על מה שכתב החכם רבי יהודה (ספר אותיות הנוח) בשרש ילד: ""הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן" (בראשית טז יא) בנין נתערב להבנות על שני בנינים מן יוֹלֶדֶת ויָלַדְתְּ, לפי שיאות בלשונם להרכיב מלה משני מלים, וכמוהו "מִשְׁתַּחֲוִיתֶם" (יחזקאל ח טז) שנבנה מן מִשְׁתַּחֲוִים והִשְׁתַּחֲוִיתֶם". אמנם אין לו המלט ממה שתפסו בזולת זה. וכל זה קרה לו למיעוט הבנתו יסודות הדקדוק ושרשי הלשון.
ולא תמצא אחד מהראשונים שאמר היות בניני הפעלים שמנה, לא ראש המדקדקים ר' יהודה ולא החכם ר' יונה וזולתם מן הראשונים. ור' יונה בשערו הכולל בשמוש (הרקמה שער יד) לא עשה שרש והתחלה לשמוש כי אם אלה הששה בנינים שהוזכרו עם שלא זכר בהם מספר, וכן ר' יהודה בכל ספריו. וכבר אמר הא"ע בספר המאזנים שלו בדקדוק בפירוש שהבנינים ששה וזה לשונו: "והבנינים והם ששה, [האחד] על משקל פָּעַל כמו שָׁמַר, בָּחַר, והשני על משקל הִפְעִיל כמו הִשְׁלִיךְ, "הִפִּיל פּוּר" (אסתר ג ז), והשלישי על משקל פִּעֵל בחירק תחת הפ"א ובדגשות בעי"ן הפעל, כמו "אִזֵּן וְחִקֵּר" ו"תִּקֵּן" (קהלת יב ט), והרביעי על משקל פּוֹעֵל כמו שֹׁפֵט – "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו), והחמישי על משקל נִפְעַל כמו "נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד" (ש"א כ כח), והששי על משקל הִתְפַּעֵל כמו "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח כג)." וכבר חלק החכם ר' יהודה (ספר אותיות הנח) אלה הבנינים מצד קריאת השם לקַל ולכָּבֵד, וקרא מה שהוא על דמיון שָׁמַר – 'פעל קל', ומה שהוא על דמיון האחרים כלם – 'פעל כבד'. ואמנם קרא הראשון 'פעל קל', למה שהנח הנעלם בין פ"א הפעל ועי"ן הפעל יפול בעתידים, תאמר מן שָׁמַר – אֶשְׁמוֹר, יִשְׁמוֹר, וכן כולם בחסרון הנח ההוא, וגם שהפועלים והפעולים יבאו בו בלא תוספת מ"ם. אמר בספר אותיות הסתר: "וחלקתי הפעלים לשני חלקים – פעל קל ופעל כבד, וקראתי הקל הבא על משקל פָּעַלְתִּי שהוא קל מכל הבנינים. ומטעם זה אמרתי כי פָּעַלְתִּי קל מכלם, בעבור כי הנח נסתר בין הפ"א הקמוצה והעי"ן שהוא אל"ף נסתרת בלשון יפול מן המדבר כשתאמר ממנו פעל עתיד, ותשוב הפ"א הקמוצה בשבא נחה ותאמר אֶפְעוֹל, יִפְעוֹל, וכשתגזור ממנו פועֵל או פעוּל לא תוסיף מ"ם בתחלתו כדרך שתוסיף בנגזר מן הפעל הכבד, כשתאמר מן הִשְׁלִיךְ שם הפועֵל מַשְׁלִיךְ ושם הפעול מֻשְׁלָךְ, ומן דִּבֵּר הכבד – שם פועל מְדַבֵּר ושם פעול מְדֻבָּר, אך תאמר מן פעל הקל פּוֹעֵל כמו "שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" (תהלים קכא ד) והפעול כמו "שָׁמוּר לְךָ" (ש"א ט כד). וכן קראתי שם הִפְעַלְתִּי 'כבד' מפני הה"א הנוספת בתחלתו, ושגזרתו פועֵל ופעוּל בתוספת מ"ם כמו שכתבנו. וגם קראתי שם פִּעַלְתִּי כמו דִּבַּרְתִּי ושִׂבַּרְתִּי, ופּוֹעַלְתִּי כמו "וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי" (ש"א כא ג) וזולתם ממה שלא יצא על משקל פָּעַלְתִּי כבדים, בעבור כי הנח הנסתר אשר בין הפ"א והעי"ן בפעל העובר קיים בפעל העתיד, או שתהיה העי"ן דגושה בו."
ובמכלול כתב ר' דוד קמחי על זה וזה לשונו: "הטור האחד הוא בנין הקל, והוא יסוד כל <עמ' 54> הפעלים, ונקרא כן כי לא נוסף בו אות על האותיות היסודיות כי אם לשמש לצורך בנינו לנמצא ולנסתר ולמדבר בעדו ולנקבה ולרבים ולרבות. והאות המשמשת אינה תוספת אחר שהיא לצורך השמוש ולהורות על הנדבר, אבל הה"א והמ"ם הנוספות בבנין הִפְעִיל וכן בשאר הבנינים ההיא תקרא נוספת, כי אינם מורות על הנדבר ואינם משמשות רק להכרת הבנין" ע"כ (מכלול ב ע"א). וכמה כלל מן הטעות במאמרו זה. ראשונה, אמרו כי זה הבנין הוא יסוד כל הבנינים, ואין ענין לו, כי על אי זה דרך יהיה זה הבנין יסוד לאחרים, ואין אחד מאלה הבנינים יסוד לחברו ולא שורש ולא התחלה אשר בעבור זה יקראוהו יסוד, ולא אחד מן הראשונים והאחרונים זולתו אמר כזה. שנית, אמר כי נקרא 'קל' כי לא נוסף בו אות וכו', והפלא ממנו כי אחר שהמניח לשם הזה נתן סבתו כמו שנאמר, איך בא הוא עתה לתת סבה שלא כיון בה מניחו גם כשתהיה סבה אמתית, אין זה אלא כאלו תאמר כי קראה לאה שם בנה יִשָּׂשכָר כי שכר שכרה יעקב בדודאי בנה. ושאמר כי האותיות הנוספות בבנין פָּעַל על האותיות היסודיות הם לצורך בנינו הוא שקר, כי האותיות ההן בעצמן נוספות בכל הבנינים, והם על דרך משל בעוברים הו"י מנ"ת, והתוספת הזאת בהם אינה לצורך הבנין אבל להורות על הנסתרת והנסתרים והנסתרות והמדבר בעדו והמדברת בעדה וכן לשאר השמושים, וזה ענין משתתף לכל הבנינים. ואחר שאמר שהה"א והמ"ם בבנין הִפְעִיל וזולתו משמשות להכרת הבנין, הנה הם אם כן משמשות לצורך הבנין, הנה אם כן לפי דרכו אין ראוי להם להקרא בשם 'כבדים' בעבור זה. והנה במקום אחר (שם ב ע"ב) אמר כי נקרא 'קל' לקלותו שאין בו דגש, יראה מדבריו כי הדגש יתן כבדות בדבור, ולא זכר מה שיאמרו בו המדקדקים תמיד: 'והדגש לתפארת הקריאה', והאמת כן הוא כי הדגש יתן חוזק לקריאה, ולוּ תדבר בפעלים הדגושים בלא דגש תרגיש הכבדות שישיגם, והוא חלוף מה שחשב.
ואחר שהתבארה חלוקת הראשונים לפעלים ומספרם כפי מה שהניחו, והונח שהחלוקה הזאת לפעלים טבעית, הנה ראוי שנדבר בסבת זה, וגם כי בו יתבאר שלמות הלשון העברי והסכמתו לטבע הנמצא. ולכן אומר, כי לפי מה שהונח מהפֹעל הנה הוא מורה על מציאות המקרה בעצם וזמנו, והיה פֹעל העצם למקרה, לא ימלט בטבע אם שיפעלהו ויחדשהו העצם בזולתו או שיפעלהו בעצמו. ואשר יפעלהו בזולתו לא ימלט גם כן אם שיפעלהו בלא אמצעי על שיהיה הוא הסבה הקרובה למקרה ההוא או שיפעלהו באמצעי. ולזה הסכים בעל הלשון העברי להניח קצת פעלים מורים על שהפועֵל פועֵל המקרה ההוא בזולתו בזולת אמצעי, וקצת פעלים מורים על שהוא סבת הפעולה ההיא ושהפעלה היא באמצעי, וקצתם מורים אל שהפועֵל פועֵל בעצמו המקרה ההוא, והניח לכל אחד מאלה החלקים שני בנינים. וזה שהוא הניח הפָּעַל קל והפִּעֵל הדגוש לחלק הראשון, רצוני לאשר הפועֵל פועֵל המקרה ההוא בזולתו בדרך הסבה הקרובה בזולת אמצעי, והנִפְעַל וההִתְפַּעֵל לאשר הפועֵל פועֵל המקרה בעצמו, וההִפְעִיל והפּוֹעֵל לאשר הפועֵל פועֵל המקרה על דרך הסבה הפועלת השנית או השלישית.
וכל זוג מאלה הפעלים שם ברוב משתוה בשמוש. כי הפָּעַל קל והפִּעֵל הדגוש משתוים בשמוש, כי בָּחַר, שָׁמַר, הָרַג, עָזַב, גָּנַב, עָשַׁק, גָּזַל, אָסַר, נָשַׁק, מהפעל הקל, ודִּבֵּר, שִׁבֵּר, אִזֵּן, חִקֵּר, קִטֵּר, זִמֵּר, הִלֵּל, חִלֵּל, פִּזֵּר, יִסֵּד, מפִּעֵל הדגוש – שמושם שוה, כי כלם מורים על שהפועל פועל בזולתו בזולת אמצעי. וכן הנִפְעַל וההִתְפַּעֵל שמושם שוה, כי שניהם מורים על שהפועל פועל בעצמו, כי אין הבדל מזה הצד בלשון בין "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב לב) ובין "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי" (יחזקאל לח כג), ובין "בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע" (במדבר יב ו) ל"אַל תִּוָּדְעִי לָאִישׁ" (רות ג ג), ובין "נִתְרָאֶה פָנִים" (מ"ב יד ח) לנֵרָאֶה פָּנִים אם תרצה לדבר בזה, ובין "וְיִשְׁתַּמֵּר חֻקּוֹת עָמְרִי" (מיכה ו טז) לוְיִשָּׁמֵר אם תדבר כן, ובין "וְנִבְרְכוּ בְךָ" (בראשית יב ג) או "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ" (בראשית כב יח). לא כמו שחשב ר' דוד קמחי שאמר (מכלול כג ע"ב) כי "וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ" שהם יסבבו הברכה על עצמם בתפלה שיאמרו 'האל יברכנו כמו שבירך זרע אברהם', ופירש "וְנִבְרְכוּ בְךָ" שהשם יברכם בזכותו לא מסבתם. <עמ' 55> ולא ידעתי מאין הוציא ההבדל הזה. והנה לפי דבריו נתמעטה לאברהם הברכה בזכות העקידה, כי "וְנִבְרְכוּ" נאמר לו קודם העקדה, וברכת "וְהִתְבָּרְכוּ" נאמרה לו בעקדה. ואלו אמר בחלוף זה לא השיגהו הספק הזה. אבל אין ספק שדבריו בטלים, ואין הבדל בין "וְנִבְרְכוּ" ל"וְהִתְבָּרְכוּ", כי שמוש הנִפְעַל וההִתְפַּעֵל שוין מזה הצד כמו שהודעתיך במשלים. הלא תראה הכתוב אומר "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם" (ויקרא יח כד), ולו היה השמוש מתחלף, היה לו לכתוב הכל או נִפְעַל או הִתְפַּעֵל. ותמיד אונקלוס השלם בלשון העברי והארמי וכמו שכתב הרב (מו"נ א כז), יתרגם הנִפְעַל בהִתְפַּעֵל, וכן יונתן, יורה זה על ששמושם שוה מזה הצד. וכשאבאר אחר זה אמתת שמוש שני הפעלים האלה ואביא המופת עליו, יתבאר לך באין ספק טעותו, וששמוש הנִפְעַל וההִתְפַּעֵל שוה בלשון העברי מזה הצד. וכן בנין הִפְעִיל ובנין פּוֹעֵל שוים בשמוש הלשון, כי אין הבדל בין "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים" (שמות יח טז) ובין "וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי" (ש"א כא ג), כי הוא כמו הוֹדַעְתִּי, ובין "כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ" (תהלים ט ח), ל"הֵכִין לִבּוֹ" (תהלים עח ח), ובין "מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת" (ישעיהו נח יב) ל"מֵשִׁיב דָּבָר" (יחזקאל ט יא).
אבל מה שהונח משמוש אלה הפעלים צריך ביאור ומופת. והנה מה שנאמר מבנין הקל ופִעֵל הדגוש הוא כמפורסם אצל כל בעלי הלשון, ושפעלת הפועֵל הוא בזולתו בשניהם, וזה במקרים אשר אפשר בם זה, רצוני שיבאו מהפועל אל זולתו, כמו שהוא מבואר במשלים שהבאתי על זה משניהם. אבל יש שם קצת מקרים שאי אפשר שיצויר בם זה, והם על דרך משל כל התנועות ומקרה המצב, כמו קָרַב ונִגַּשׁ, הָלַךְ, רָץ, סָבַב, יָשַׁב, עָמַד, רָכַב, קָם, עָלָה, יָרַד וזולתם הדומים להם בענין זה. ויקראו הפעלים האלה המדקדקים 'בודדים' וזולתם 'מתעברים', והמכוון בשמות האלה מובן. וכבר הבדיל בין שני אלה, רצוני הפָּעַל קל והפִּעֵל הדגוש, בשייחד הקל לכל מיני אלה הפעלים, ולא ימצא מהם בכתוב לבנין פִּעֵל הדגוש כי אם מעטים מאד, והם "פִּתַּח הַסְּמָדַר" (שה"ש ז יג), "וּפִתְּחוּ שְׁעָרַיִךְ" (ישעיהו ס יא), "לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ" (ישעיהו מח ח), "וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יחזקאל טז ז), "כִּי רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם" (ישעיהו לד ה) וכמעט אין עוד. וכבר חשבו קצת המדקדקים שיהיו "פִּתַּח" ו"פִתְּחוּ" ו"פִתְּחָה" משלא הוזכר שם פועלו, בשיהיה החירק בשלשתם מקום השורק, וזה כי חשבו המנע ההתבודדות בזה הבנין, ושיהיה זה ההבדל אשר בינו ובין הקל. וכבר ימצא לזה הבנין על המעט שמוש בנין הִפְעִיל, וזה כאשר תהיה הגזרה משותפת לו ולקל, כמו "וּמְכַתְּבִים עָמָל כִּתֵּבוּ" (ישעיהו י א), "יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ" (איוב לח יב), לפי שהקל נמצא בשתי אלה הגזרות מתעבר, ולזה יהיה "יִדַּעְתָּ" כמו הוֹדַעְתָּ ו"כִּתֵּבוּ" כמו הִכְתִּיבוּ. אבל זה מעטי.
אמנם בנין הִפְעִיל ופּוֹעֵל, הענין בם נראה ששמושם אמנם הוא על דרך הסבה, לא שיהיו הם מורים על פֹעֵל המקרה אשר יורו עליו. ולביאור זה נצטרך להקדמה, והוא שתדע כי בנין הִפְעִיל נמצא בכתוב על ארבעה דרכים, אם שתהיה הגזרה משותפת לו ולקל וזה על שני דרכים, אם שיהיה הקל בגזרה זו יוצא או שיהיה בה בודד, ואם שתהיה הגזרה מיוחדת להִפְעִיל לבד ולא ימצא ממנה הקל וזה על שני דרכים גם כן, כי היא אם שיהיה בה הִפְעִיל יוצא ואם שיהיה בה הִפְעִיל יראה ממנו שיהיה בודד, וזה מעטי.
אמנם החלק הראשון, והוא שתהיה הגזרה משותפת והקל בה יוצא, הוא כמו הִלְבִּישׁ, הִנְעִיל, הִטְמִין, הֵנִיק, הִמְצִיא, הִשִּׂיא, הִפְקִיד, הֶעֱבִיד, הֶעְמִיס וזולתם. והחלק השני, והוא שתהיה הגזרה משותפת והקל בה בודד, כמו הֶאֱבִיד, הִכְשִׁיל, הִבְטִיחַ, הִגְבִּיהַּ, הִדְבִּיק, הֶחְפִּיר, הוֹרִיד, הֵנִיס, הִצְדִּיק, הִקְרִיב, הֶעֱבִיר, כי באלה כלם והדומים להם הקל בהם בודד. ובחלק הראשון מהמקרים והדומים להם פועל המקרה בראשונה הוא הקל, ובשנית הוא בנין הִפְעִיל, ויאמר פועל על דרך הסבה הרחוקה. וזה כי פועֵל הלְבִישָׁה והנְעִילָה והטְמִינָה והיְנִיקָה והמְצִיאָה מהחלק הראשון הוא הלוֹבֵשׁ והנוֹעֵל והטוֹמֵן והיוֹנֵק והמוֹצֵא. והמַלְבִּישׁ והמַנְעִיל והמַטְמִין והמֵנִיק והמַמְצִיא הם הסבה לאלה המקרים בשני על דרך הצַואה וההכנה וזולת זה, וכן בכל <עמ' 56> הדומים להם אשר הקל בגזרה יוצא.
וכן בחלק השני, והוא שהקל בגזרה בודד, נושא המקרה הוא מי שיאמר עליו זה בקל, כמו אָבַד, כָּשַׁל, בָּטַח, גָּבַר, דָּבַק, חָפַר, עָמַד, יָשַׁב, קָם והדומים להם, והסבה להם על איזה דרך שיהיה יאמר בלשון הִפְעִיל, כמו הֶאֱבִיד, הִכְשִׁיל, הִבְטִיחַ. וקראו לזה ההִפְעִיל המדקדקים 'יוצא' לבד, לפי שהקל בזאת הגזרה בודד, וחלק הראשון 'יוצא לשנים פעולים', לפי שהקל בה יוצא. ולפעמים לא יזכור הכתוב מאלה השנים הפעולים כי אם האחד, להיות השני מבואר בעצמו, כמו "וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם" (דה"ב כח טו), לא זכר כי אם הפעולים הנרמזים בכנוים והם בני יהודה. ולפעמים יזכיר שניהם: "הַמַּאֲכִלְךָ מָן" (דברים ח טז), "וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת" (ישעיהו נח יד), "הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר" (תהלים קמז ח), "הוֹדִיעֵנִי יְיָ קִצִּי" (תהלים לט ה), "הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ" (יחזקאל טז ב), "אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר" (ישעיהו מב טז) והדומים להם. ואלה השני מינים הם הרבים בכתוב לשמוש בנין הִפְעִיל, והלועזים ילעזו רובם באופן מסכים למה שהונח משמוש זה הבנין, כאלו טבע האמת הביאם אל זה.
אמנם החלק השלישי והוא שתהיה הגזרה מיוחדת לבנין הִפְעִיל, ויהיה בה הִפְעִיל יוצא, כמו הִשְׁלִיךְ, הֶאֱזִין, הִלְבִּין, הִשְׁבִּיעַ, הוֹבִיל, הֶאֱמִין, הִשִּׂיג, הִכְפִּישׁ, הִכְתִּיר, הִקִּיף והדומים. ואלה כלם יראה בם שיהיה שמושם שמוש הקל היוצא לבד, ולא יהיה אז שמושם השמוש המיוחד לבנין הִפְעִיל, רצוני שיורו על הסבה. והמון האנשים לא ישימו בינם ובין הקל הבדל כלל. ואין זה סותר למה שהונח מבנין הִפְעִיל משמושו המיוחד, לפי שאחר שלא הניח מהם בעל הלשון גזרה בקל, לא חשש מהשתמש בו שמוש הקל. וגם באלה אני חושב כי שמושם השמוש המיוחד לבנין הִפְעִיל, אבל להעלם מאתנו ענין הגזרה כפי מה שהיא לקצורינו בלשון העברי, נחשוב בם שיהיה שמושם שמוש הקל, ואין הענין כן. כי הִשְׁלִיךְ, נחשוב בו ששמושו שמוש הקל, ואולי כיון בו אצל בעל הלשון לסוד מסודות הטבע, והוא שכבר בארו החוקרים כי המניע לאבן אחר צאתה מיד המשליך הוא האמצעי אשר בו תהיה התנועה ובזולת זה לא תשלם ההשלכה, והיה אם כן המשליך המניע האמצעי, והאמצעי מניע האבן אחר צאתה מיד המשליך, והנה אם כן המשליך פועל ההשלכה על דרך הסבה הראשונה, ותהיה אם כן בנין הִפְעִיל בזאת הגזרה כפי האמת יוצא לשלישי, ולהיות האמצעי בפעל הזה בלתי מוחש, על כן לא הניח בזאת הגזרה הקל. וכן אומר בהֶאֱמִין – הנעת הרצון לנפש אל שתתן אמונה ותורה הקיום והאמתות לדבר שתאמין בו. וכן בהֶאֱזִין – הטות האדם אזנו אל שתשמע הדבר אשר ירצה שתשמעהו, ויהיה מובנם יוצא לשלישי. וכן אפשר בכל החלק הזה שהיתה סבה ידועה לבעלי הלשון הזה הקדומים אשר ידעו הגזרות כפי אמתתם שהיא היום נעלמת מאתנו.
אמנם החלק הרביעי, והוא שתהיה הגזרה מיוחדת לבנין הִפְעִיל ויראה בו הפעל בודד, הם מעטים מאד, כמו הִשְׁכִּים, "הֶחֱרִשׁ לָהּ" (במדבר ל טו). וכי לא התמיד השמוש הזה אומר שהוא במקרה ולא ילקח ממנו ראיה, ואולי גם כן להם סבה נעלמת מאתנו כמו לראשונים.
והנה בכאן חלק חמישי לבנין הִפְעִיל כפי הסכמת המדקדקים, והוא שתהיה הגזרה משותפת לו ולקל ויהיה הִפְעִיל בה בודד, כמו "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" (שמות יד י), "מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר" (עזרא י ט), "הֶחְפִּיר לְבָנוֹן" (ישעיהו לג ט), "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ" (תהלים כה יז), "לֹא הִרְחִיקוּ" (בראשית מד ד), "וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ" (נחמיה ט כה), "כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ" (תהלים מט יז), אלה כולם ימצא בם הקל גם כן בודד. ולפי שזה זר מאד ויוצא מן ההקש לבנין הִפְעִיל, אומר "וּפַרְעֹה הִקְרִיב" – מחנהו, כמו שכתב הא"ע; "מַרְעִידִים עַל הַדָּבָר" – העולים מהגולה קצתם את קצתם; "הֶחְפִּיר לְבָנוֹן" – האויב ולא נזכר כמו "וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב" (בראשית מח ב); "צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ" – האויבים ולא זכרם גם כן; "וַיִּשְׂבְּעוּ וַיַּשְׁמִינוּ" – האנשים ההם עצמם; "כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ" – המעשיר ולא זכרו גם כן.
ואחר זה אומר שכבר התבאר בבנין פּוֹעֵל שהוא משתתף בשמושו לבנין הִפְעִיל. וראוי להוסיף על זה ראיה ממה שבא ממנו בכתוב והם: "זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת" (תהלים עז יח), המכוון: שהעבים הגירו המטר בזרם, ויהיה כמו הִזְרִימוּ; "מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר" (תהלים קא ה), כמו מַלְשִׁין; "לִמְשֹׁפְטִי אֶתְחַנָּן" (איוב ט טו) – למי שהוא <עמ' 57> סבה שישפטוני אחרים. והקש על אלה ממה שתמצא מזה מבנין פּוֹעֵל מאי זה חלק שיהיה, כי די באלה ראיה על האחרים, ויאמר בכל חלק מהם מה שנאמר בבנין הִפְעִיל. וכבר קרה ברוב שמוש זה הבנין שהגזרה משותפת לו ולקל. וכבר קרא ר' דוד קמחי זה הבנין 'פועל מרובע'. ודע כי הראשונים חלקו הפעלים לשני חלקים, כי הם אם שלישיים, והם אשר האותיות השרשיות שבו שלשה; או רבעיים, והם אשר בם ארבע אותיות שרשיות, כמו "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר" (תהלים פ יד), "מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ" (דה"א טו כז), "פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ" (איוב כו ט), "רֻטְפַשׁ בְּשָׂרוֹ" (איוב לג כה), ואלה בלא הכפל אות מהם. או על דרך ההכפל לקצת האותיות, כמו "וְסִכְסַכְתִּי" (ישעיהו יט ב), "וְטֵאטֵאתִיהָ" (ישעיהו יד כג), "תְּשַׂגְשֵׂגִי" (ישעיהו יז יא), ואלה על הרוב יבאו על דמיון פִּעֵל הדגוש, או על דרך פּוּעַל שלא נזכר שם פעלו כמו "רֻטְפַשׁ" הנזכר. אך בנין פּוֹעֵל אשר דברנו בו הוא מהפעלים השלישיים אשר יבא בהם על הרוב הלמ"ד כפולה, כמו "כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ" (נחום ב ה), "אַתָּה פוֹרַרְתָּ" (תהלים עד יג), "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם" (ירמיהו ה א), "וְרוֹמַם תַּחַת לְשׁוֹנִי" (תהלים סו יז), "נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב" (תהלים כג ג), "וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם" (ישעיהו מד כו), "וְעוֹף יְעוֹפֵף" (בראשית א כ), "עַד יְכוֹנֵן" (ישעיהו סב ז), "עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ" (ש"ב כג יח), אלה כלם והדומים להם מנחי העי"ן והלמ"ד כפולה לפי דעת הראשונים, ואולי נכפלה לנחות העי"ן. וכבר כתב רבי יהודה בהם שהם מן הכבד, ור"ל מן הנקרא בנין פּוֹעֵל, והוא כבד לפי דרכו. וגם רבי דוד קמחי אמר בכולם שהם מן הבנין ההוא, כשיאמר בשרשיהם תמיד אחר שזכר בנין הִפְעִיל, יאמר באלה: 'וכבד אחר', והוא מה שהרגיל ר' יהודה לאמר על זה הבנין. והא"ע אמר במאזנים על בנין פּוֹעֵל שנמצאו ממנו לאלפים בכתוב, ועל הבנין הרביעי כתב שם כי הרביעיים מעטים הם, כמו "דַּק מְחֻסְפָּס" (שמות טז יד), "וְדָוִד מְכַרְכֵּר" (ש"ב ו יד), "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר" (תהלים פ יד), ולא זכר הכפולים, אולי חשב בהם שהם אינם רביעיים. אמנם החכם ר' יונה אמר בהם שהם רביעיים בשער הכולל (שער יד). ולא אחד בהם שקרא לזה הבנין 'פּוֹעֵל מרובע', ואין מבא לו בזה השם כלל. והפלא ממנו כי הוא אמר בשרשים על "וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב" (זכריה ט יז), "יְמוֹלֵל וְיָבֵשׁ" (תהלים צ ו), "וּתְמֹגְגֵנִי תּוּשִׁיָּה" (איוב ל כב), "לְצוֹדֵד נְפָשׁוֹת" (יחזקאל יג יח). שהם מן פעל המרובע, ולא אמר זה ב"יְרוֹצֵצוּ" (נחום ב ה) ו"שׁוֹטְטוּ" (ירמיהו ה א) ו"פוֹרַרְתָּ" (תהלים עד יג) וזולתם. ואולי רצה באמרו 'וכבד אחר', המרבע לפי דעתו, ואין ענין לו.
ואחר שהתבאר זה, הנה אשוב לבנין נִפְעַל והִתְפַּעֵל ואשלים מה שראוי שיאמר בהם לתת ההבנה באמתתם. ואומר כי שני אלה הבנינים שמושם שוה או קרוב לשוה בלשון העברי, וזה כי שניהם יורו על הפועל המקרה בעצמו, ולזה ראוי שיקראו 'בודדים' מזה הצד, לא שיורו בהנחתם הראשונה על הפעולים כמו שחשבו המדקדקים החדשים ושמו מובנם מובן הבנינים שלא הוזכרו פועליהם. והראיה על זה, כי שני אלה הבנינים יבא בם הצווי כמו בארבעה האחרים, מה שאין כן בפעולים שלא הוזכרו פועליהם, ואם היו שני הבנינים האלה מורים על הפעולים, איך אפשר שתבא הצואה לפעוּל על הפעֻלה. ואם יהיה המובן בצווי בשני אלה הכנת הפעול עצמו אל קבלת המקרה מהפועל, הנה הוא אם כן מזה הצד פועל לא פעול, והוא מה שארצהו. אבל זה כלו שבוש והזיה, והמכוון בבנינים האלה היות הפועל פועל בעצמו המקרה. והמשל בצווים, אמרך בבנין נִפְעַל "הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן" (איוב לו כא), התחשוב שיהיה השומר אותך בזה המאמר זולתך, לא, אבל המכוון בו שמור עצמך, ויהיה הלעז בו גוארדאט, ומכוונו: שמור עצמך מפנות אל האון. אמנם הלעז בשְׁמוֹר הצווי מהקל הוא גוארדא בלא טי"ת בסופו. וכן "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר" (קהלת יב יב), "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי" (בראשית יג ט), "מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה" (בראשית יט כב), "הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז ט), "הֵאָסְפִי אֶל תַּעְרֵךְ הֵרָגְעִי" (ירמיהו מז ו), "הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא" (ירמיהו ח יד), "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ", <עמ' 58> (עמוס ד יב). אלה כלם מבואר מענינים שהם יורו על שהפועֵל פועֵל המקרה בעצמו, ואי אפשר שיחשוב בהם הצווי אם לא על דרך הנזכר. וכן הצווי להִתְפַּעֵל גם כן על דרך זה: "הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר" (במדבר יא יח), "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר… הִתְפַּתְּחִי" (ישעיהו נב ב), "הִתְאַחֲדִי הֵימִנִי" (יחזקאל כא כא), "עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי" (מיכה א י). אלה גם כן מחויב שיובנו על הדרך שהונח, כי הצווי לא יצויר בהם בזולת המובן הזה למשכילים.
ולבאור הענין הזה ולהראות אמתתו ארחיב הדבור מעט בזה בשאר חלקי הבנינים האלה, רצוני בעוברים והעתידים וזולתם, ואתן על זה ראיה מהגזרות הנמצאות מהם בכתוב. אמנם בגזרות אשר באו מהן צוויין בכתוב אין ספק שראוי שיובנו על הדרך הנזכר, כמו אנח (ראה יחזקאל כא יא), אסף (ראה בראשית מט א), אסר (ראה בראשית מב טז), בדל (ראה במדבר טז כא), זהר (ראה קהלת יב יב), כבד (ראה מ"ב יד י) והדומים להם בבנין נִפְעַל, כי בכל אלה נמצא בכתוב צווי מהם. וכן נמצא בהם העתיד שהוא כמו צווי: "אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו" (קהלת ח ג), "אַל תֵּעָצְבוּ" (בראשית מה ה), "וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב ב) והדומים להם. וכן בבנין ההִתְפַּעֵל, הצויין: "הִתְאַזְּרוּ" (ישעיהו ח ט), "הִתְקוֹשְׁשׁוּ" (צפניה ב א), "הִתְאַחֲדִי" (יחזקאל כא כא), "הִתְהַלֵּךְ" (בראשית יג יז), "הִתְחַפֵּשׂ" (מ"א כב ל). והעתידים על הצווי: "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ" (משלי כה ו), "הוּא יִתְחַטָּא בוֹ" (במדבר יט יב), "וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם" (דברים ז ג) והדומים להם, אלה כלם אין ספק שנִפְעַל והִתְפַּעֵל הם פועלים, כי בזולת זה לא יפול בם מה שיורה על הצווי. והרצון באלה העתידים כלם: לא תתן לעצמך בהלה או עצבון, יפרישו עצמם מקדשי וכו', לא תתן לעצמך הדור לפני מלך, ו"הוּא יִתְחַטָּא" – יסיר חטאו מעליו, "לֹא תִתְחַתֵּן" – לא תעשה ממך חתון עמהם, וכלם פועלים אך שהם בודדים לא יצא הפעל מהם, וכן כל הדומים להם.
וכן מהם שלא באו על דרך הצווי לאלפים שהענין בהם מבואר שהם הפועלים בעצמם, וזה בשני הבנינים. אמנם בבנין נִפְעַל: "וַיִּנָּחֶם יְיָ" (שמות לב יד), "וַיֵּרָא יְיָ" (בראשית יב ז), "נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב" (שופטים ה כח), "נוֹסְדוּ יָחַד" (תהלים ב ב), "וְנוֹסַף גַּם הוּא" (שמות א י), "נִצָּב לָרִיב" (ישעיהו ג יג), "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ" (ישעיהו סה א), "וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר" (ש"ב כ י), "וַיֵּהָפֵךְ לְבַב" (שמות יד ה), "מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ" (שופטים יח כג), "וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק" (ש"ב יז כג), "לֹא נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל" (עזרא ט א), "שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא יז), "וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי" (בראשית כד ח), וכאלה רבים אין ספק בהם שהם פועל הפועל בעצמו. וכן בבנין הִתְפַּעֵל: "וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ" (דברים כט יח), "מַה תִּתְהַלֵּל" (תהלים נב ג), "וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס" (בראשית כד סה), "וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר" (מ"א כ לח), "מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם" (משלי יב ט), "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם" (בראשית מב ז), "וַיִּתְעַדְּנוּ בְּטוּבְךָ הַגָּדוֹל" (נחמיה ט כה), "וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל" (ש"א יח ד), "וְהִתְעֹרַרְתִּי כִּי מְצָאוֹ רָע" (איוב לא כט) והדומים להם, אלה כלם מבואר מענינם שהם פועל הפועֵל בעצמו, ויבא על זה דבור יותר רחב.
ומזה הצד נקראו אלה השני בנינים 'בודדים', מפני שהפֹעַל לא יצא מהפועל אל זולתו, אבל שם פועל ופעול בבחינות מתחלפות. והתבודדות הקל אינו בדרך זה, כי הוא לא יורה רק שהפועל פועל, מבלתי שיורה על שהפועל פועל בעצמו או בזולתו, אבל נודע זה מצד טבע הגזרה. ולזה אמר החכם רבי יונה שער ל"ב מרקמה: "וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע (ש"א טו כז) – והפועל המעיל בעצמו, כדרך כל נִפְעַל" ואמר עוד בשער הכולל: "והנִפְעַל העומד הוא הפועל בעצמו ולא יתעבר הנִפְעַל אל פועל" ע"כ (שער יד). וכתב עוד זה בשמוש אות המ' (שם). והנה בדבורו זה הקצר הורה על כל מה שנאמר, ולזה אמר "ולא יתעבר הנִפְעַל אל פעול", לפי שזה הוא בטבע זה הבנין. ואמנם אמר "והנִפְעַל העומד", לפי שכבר ימצא בקצת גזרות מה שיחשב בם שיהיה הנִפְעַל מתעבר לפי דעתו, כמו "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים" (במדבר לא ג), כי "אֲנָשִׁים" פעולים. "נִשְׁבַּרְתִּי אֶת לִבָּם הַזּוֹנֶה" (יחזקאל ו ט), כי "לִבָּם" פעול. וכן "וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת" (בראשית כ טז) לפי דעתו בספר ההשגה, אמר: "וְנֹכָחַת – הכינה והזמינה כל מה שצוה עליה להכין ולהזמין מן הכחות". ולא אדע מה הביאו אל זה להוציאו מטבע הבנין, ויותר טוב הוא שנאמר כי לקחה לעצמה מוסר בכל מה שנאמר ונעשה. כי גם ב"הֵחָלְצוּ" ו"נִשְׁבַּרְתִּי" אפשר לטעון בם מה שלא יוציאם מטבע הבנין, ואין זה מקומו. וכן <עמ' 59> יאמרו בבנין הִתְפַּעֵל שהוא יוצא בקצת גזרות, כמו "וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם" (ויקרא כה מו), "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב" (שמות לב ג). ודע שכבר ימצאו גזרות רבות בכתוב שיקשה ציור זה בהם, כמו "גָּנֹב יִגָּנֵב" (שמות כב יא), "הֵאָכֹל יֵאָכֵל" (ויקרא ז יח), "שָׂרוֹף יִשָּׂרְפוּ" (ש"ב כג ז) ורבים זולתם. אמנם זה כלו להתעלם מאתנו טבע הגזרה, או אולי ייוחס הפֹעל לפעול להכנתו אל קבול הפעל מהפועל, וכבר תמצא כי הלועזים לפעמים באלה הפעלים, רצוני ב"גָּנֹב" ו"הֵאָכֹל" ו"שָׂרוֹף" והדומים להם, ייחסו הפעל אל הפעולים ויאמרו שהדבר גנב עצמו או אכל עצמו, אבל אנו אין לנו לקיים דעתנו בזה, כי סגלות הלשון העברי לא יקוימו או יבוטלו בהסכים עמהם או בחלוק עליהם לשון זולתם, ולולי שאבחר הקצור הייתי מבאר זה במשלים רבים מהכתוב, האמנם במה שנאמר עדות מספקת אל המכוון. והנה תמצא ביחזקאל בפרשת "אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי" (יחזקאל יד יג), פעם יאמר "הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד כ) או "יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" (יחזקאל יד יד), ופעם יאמר "הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ" (יחזקאל יד טז) או "הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ" (יחזקאל יד יח), הורה באין ספק כי המכוון ב"יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם" וב"יִנָּצֵלוּ" אחד. וכן אמר שמשון: "אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי" (שופטים טז יז), לא אמר הִתְגַּלַחְתִּי, כי יורה על שיהיה הוא הפועל וזה ממה שלא יעשהו, אבל "גֻּלַּחְתִּי" שלא נזכר פועלו. וזה כלו לא נעלם מהקודמים, ולזה עשו מהנִפְעַל וההִתְפַּעֵל בנינים בפני עצמם, ולא אמרו בם שהם יאמרו על הפעולים.
והנה ר' דוד קמחי במכלול ובזולתו כתב על הנִפְעַל שהוא כלו פעול, אמר זה לשונו: "ועליו הטור השני נקרא בנין נִפְעַל, והוא כלו פעול ואין בו פועל, כי אם תאמר על הפועל פָּקַד תאמר על הפעול נִפְקַד ואם תאמר על הפועל לעתיד יִפְקוֹד תאמר על הפעול יִפָּקֵד, אבל הבינוני הוא גם כן פעול כי הוא הפעול בזמן הוה, והוא בדמות תאר" (מכלול כא ע"ב). וכתב בספר השרשים בשרש עתר, כי הפועל והנִפְעַל זה לעומת זה כי זה פועל וזה פעול ע"כ דבריו. ומי יתן ולא נכתבו כי הטעה בם כל מי שבא אחריו מהמתלמדים והמלמדים, וגם גדולי ישראל הטעה בהבנת אמתת הנִפְעַל וההִתְפַּעֵל, ולא ראיתי אחד עד היום שעמד על סודו, וקרה להם זה לבזותם חכמת הלשון ולמיעוט ערכה ביניהם. והפלא ממנו עם דעתו זה הנפסד איך לא קרא בנין נִפְעַל 'שלא הוזכר שם פועלו', אחר שהוא כלו פעול לפי דעתו, וכן הִתְפַּעֵל, ומה ההבדל בינו ובין הפעלים שלא הוזכר פועליהם בהבנה, וכבר נתן בזה סבה בדבורו הקצר בדקדוק כי הם לפעמים יוצאים, והוא בטל כמו שיבא. וכבר תפשו על זה החכם המדקדק המעולה ר' שמואל באן בנשת נ"ע ואמר זה לשונו: "ואתה על תסמוך על דבריו, שאין נִפְעַל פעול מיד אחרים, וענינו וענין פָּעַל קל והכבד הבודדים שוה" ע"כ. אמנם זה החכם לפי שהיה קשה עליו ציור זה בקצת הגזרות, חשב כי לפעמים ילקח בנין נִפְעַל מקום הפעל שלא הוזכר פועלו ואמר בסוף דבורו זה לשונו: "והעברים הוסיפו בלשון הקדש את הנו"ן להורות שהמלה בודדת, וכנו לדבר זה בנין נִפְעַל, וכשתעיין בבנין נִפְעַל תמצאהו שהוא מורה חדוש שנתחדש בענין מן הענינים או בדבר מן הדברים, הן שיהיה סבת החדוש ההוא מעצמו או מזולתו מבלי שיהיה לנו ראיה כי מיד אחר היתה בו הפעלה ההיא או החדוש ההוא, אשר אין בו ראיה כלל שהוא פעול מאחרים, כמו שהוא פעל שלא הוזכר שם פועלו" ע"כ. הנה באמרו שהוראתו אפשרית על המקרה אשר הזולת סבה לו, כבר הורה כי זה הבנין יעמד לפעמים מעמד הפעל שלא הוזכר פועלו, לא שישוה לו בהוראה, לפי שזה מחייב החדוש מהזולת וזה לא יחייבהו, אך יתן לו אפשרות. והחכמים ז"ל יראה שהם מזה הדעת, אמרו בו "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ" (ויקרא כה לט) – "במוכר עצמו הכתוב מדבר", וב"כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי" (דברים טו יב) אמרו "במכרוהו בית דין הכתוב מדבר" (קידושין יב ב). אמנם אפשר כי מפני הענותו והכנעו אל העבודה תיוחס המכירה אליו, אבל שב"ד מכריחין אותו לזה. וקצת האחרונים גם כן מזה הדעת, רצוני כי הנִפְעַל ישמש לפעמים שמוש הפעל שלא הוזכר פועלו, ולא אחשוב שיחשבו שיהיה זה בטבע הבנין, אבל במקרה <עמ' 60> ולפעמים ולא יתמיד. ומסכים הייתי עמהם בזה, אם לא שהחכם ר' יהודה אמר כי אשר לא הוזכרו פועליהם ייוחדו בנקוד החולם והשורק והחטף וכמו שכתבתי, וגם שהחכם ר' יונה כבר אמר בדבור מוחלט שהנִפְעַל העומד הוא הפועל בעצמו, ואפשר שאמרו זה בשמוש המיוחד להם ועל הרוב. אמנם מה שאמרו החכם ר' שמואל שענין הנִפְעַל וענין הכבד והקל הבודדים שוה, הוא אמת מצד שהפֹעַל לא יצא חוץ מהפועֵל, אבל יובדלו בבחינות וכמו שהודעתיך. ודע כי בבנין הִתְפַּעֵל גם כן חשבו המחשבה הזאת, וכי לפעמים יורה על הפעול כפֻּעַל שלא הוזכר פועלו, אבל שזה מעטי. אמנם אני לא מצאתי בכתוב באחת מהגזרות מבנין הִתְפַּעֵל שיהיה זה מחויב בה, אבל הענין בכל גזרות הבנין הזה יותר מבואר ומחוייב שיורו על הפועל בעצמו מאשר הוא בקצת הגזרות לבנין נִפְעַל. ולזה כתב הא"ע בספר שפת יתר זה לשונו: "ודע כי בנין נִפְעַל על שני דרכים, כמו נִכְבַּד שהוא כן מעצמו, ולא כן נִשְׁבַּר, כי יתכן להיות נשבר מעצמו או שברוהו אחרים, ולא כן בנין הִתְפַּעֵל". ירצה כי תמיד יורה על היותו פעל הפועל בעצמו. אמנם בספר צחות חשב לתת הבדל אחר בין נִפְעַל להִתְפַּעֵל ובין קצת גזרות מבנין הִתְפַּעֵל לקצתם, אמר זה לשונו: "וְנִבְרְכוּ בְךָ (בראשית יב ג), יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר… מִתְרוֹשֵׁשׁ (משלי יג ז), מִתְהַלֵּל (משלי כה יד), מִתְכַּבֵּד (משלי יב ט), אינו כטעם וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ (בראשית כב יח), כי יִתְבָּרֵךְ כמו נִכְבַּד" ע"כ (ספר צחות שער בנין התפעל). ויהיה המכוון לפי זה באמרו "וְהִתְבָּרְכוּ", שהם ישיגו הברכה בפעל לעצמם בזרעך, אבל "וְנִבְרְכוּ" ושאר הגזרות שהביא עמו, ירצה בם במאמר או במחשבה. כי "יֵשׁ מִתְעַשֵּׁר וְאֵין כֹּל מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב" (משלי יג ז) וכן "אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה יד), "מִמִּתְכַּבֵּד וַחֲסַר לָחֶם" (משלי יב ט), כלם מבואר מענין הכתובים שהכל במאמר ובמחשבה לבד לא במציאות. וכן חשב הוא במאמר "וְנִבְרְכוּ בְךָ", כי הרצון בו שהם יברכו עצמם במאמר או במחשבתם. ולפי זה מה שכתב הא"ע בפרשת וירא אליו זה לשונו: "וְנִבְרְכוּ בוֹ – מבנין נִפְעַל, וטעמו שיהיו מְבוֹרָכִים בשבילו, ומלת וְהִתְבָּרְכוּ אינה כן רק הם מִתְבָּרְכִים בו" ע"כ (אבן עזרא על בראשית יח יח); יראה שהוא טעות נפל בנוסחא או במה שכתב בספר צחות והוא הנראה יותר, ואם איננו כן חדש פה דעת אחרת, וחשב כי "וְנִבְרְכוּ" יעמד מעמד שלא הוזכר פועלו.
והכלל העולה מכל מה שנאמר, כי הבנינים שנבנה עליהם הלשון העברי ששה, וכי נִפְעַל והִתְפַּעֵל הם בניני הפועלים בטבעם והנחתם הראשונה, וטעה כל מי שחשב זולת זה טעות עצמי במלאכת הדקדוק ובשרשי הלשון העברי. וגם יטעו בהבנת הכתוב והמצוה, ולא יהיה אמרו "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ" (שמות כג יז) מצוה להם, אבל לאחרים יַרְאוּ כל הזכור, וכן "וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ" (שמות כג יג), וכן "וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק" (שמות כד א). וגם במשפט האלוהי לא יראה בו היושר באמרו "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים" (שמות כא כב), כי אם יִנָּצוּ על ידי אחרים, איך אמר "עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ" וכו'. ויהיה אמרו "נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ" (ישעיהו סה א) הנחה סותרת נפשה להרדפת גזרת "נִדְרַשְׁתִּי" לגזרת "שָׁאָלוּ", והוא כאלו אמר נשאלתי לאשר לא שאלו. ויהיה אמרו "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל" (שמות כ יח), על יד זולתו, ולא נגש אם כן הוא לבדו. והאריכות בכל זה מותר, כי די עדות וראיה בכל מה שנאמר.
והנה מכאן תוכל להבין מעלת הלשון העברי, ואיך הסכימה חלוקתו לבנינים לטבע מציאות המקרים וחדושם מפועליהם. וחלוקתם בשאר הלשונות הבלתי מתקרבים אליו כיוני והרומי אינה על הדרך הזה, אבל כפי מה שהבדילם המניח בהסכמתו מצד השמוש לבד, לא בהשקפת ההבדל הטבעי לחדוש המקרים, וגם הניחום ארבעה בפועלים וארבעה בפעולים. ובעל הלשון העברי בחר במספר הששה לשלמות המספר הזה. והנה קרה למספר השלם שלא ימצא בכל מערכה ממערכות המספר, ושהמערכה שימצא בה לא ימצא בה ממנו כי אם אחד, וכן קרה ללשון העברי שלא ימצא שלם בו ויודע סודותיו ותעלומותיו בכל דור ודור ובקצת הדורות כי אם אחד ועדיין אולי, ולזה בחר מניחו במספר הששה שהוא מספר שלם.