קטגוריה:בראשית יט לא

תרגום

• מדוע חשבה בת לוט שאין יותר אנשים בארץ? הרי בוודאי ידעה שאברהם לא מת, ושישנם אנשים בצוער!

תשובות

1: היא חשבה שכל העולם נחרב

בת לוט נחרדה כל כך מפני האש והגופרית שנפלו מן השמים, ולכן סברה שכל העולם נחרב גם הוא. היא לא ידעה שמדובר באסון מקומי, וכוונתה היתה טובה: ליישב מחדש את העולם. ראו את הדיון בפסוק הקודם שבו נתבאר כי אפשר שבאמת לא נשארו אנשים בצוער. (יפעת). אולם פרוש כזה אינו אפשרי הן הם ראו גברים בצוער, וגם לוט נשאר עשיר עם צאנו ורועיו שסיפקו לו אוכל ויין במערה.

2: רגשי נחיתות

בנות לוט לא חשבו שאין בארץ אנשים כלל, אלא שאין בארץ אנשים שיסכימו לשאת אותן לנשים. כזכור, כשאנשי סדום התגודדו סביב בית לוט הוא הציע להם לקחת את בנותיו, ואילו אנשי סדום רצו לדעת דווקא את האורחים. עובדה זו גרמה לבנות לוט לרגשי נחיתות עזים. הן חשבו: 'יש בעיר הזו כל כך הרבה גברים, ואף לא אחד רוצה בנו! אנחנו בוודאי מכוערות מאוד, אין לנו שום סיכוי למצוא חתן'; ולכן הן אמרו: ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ (אראל).

3: אנשי צוער הפכו לנציבי מלח

לפי סדר ההתרחשויות בבראשית י"ט:

• לאחר יציאתם מסדום, נאמר ללוט: "המלט על נפשך! אל תביט אחריך, ואל תעמוד בכל הכיכר; ההרה המלט, פן תספה" (פסוק יז).
• לוט מקבל אישור לברוח למצער/צוער (פסוקים כא, כב).
• לוט מגיע לצוער (פסוק כג).
• ה' ממטיר אש וגופרית והופך את ערי הכיכר (פסוקים כד, כה).
• "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח" (פסוק כז).

בשלב הזה סביר להניח שכל תושבי צוער שלא קיבלו את ההוראה: "אל תביט אחריך", מפנים פניהם לכיוון המחזה בסדום ועמורה (מתוך סקרנות וכתגובה טבעית), והופכים לנציבי מלח, כאשת לוט; אלא שהכתוב אינו "טורח" לפרט בעיניינם, בדיוק כפי שאיננו מאריך בתיאור מותם של שאר תושבי הכיכר. ההבטחה ללוט נשמרת: ה' אינו הופך את מצער, אך מאידך, גם אינו חס על תושביה.

לוט רואה את המוות סביבו, מפחד לשבת בצוער, ועובר עם שתי בנותיו להר (פסוק ל'), כציווי הראשון של המלאכים; וכנראה זה מה שמביא את בנות לוט לחשוב "ואיש אין בארץ" (פסוק לא) (אהוד).

4: הבנות חששו שאביהן ימסרן לבני בליעל

(אילן סנדובסקי)
"וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ" - אין ספק שהם ראו גברים נוספים, הרי הם חיו במערה והיה להם אוכל ויין, ככתוב: "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינו יַּיִן" (ביאור:בראשית יט לב). כאשר הם יצאו מסדום נאמר: "ויַַּחֲזִיקו הָּאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ ובְּיַד אִשְׁתּוֹ ובְּיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת יְהוָה עָלָיו; ויַֹּצִאֻהוּ ויַַּנִּחֻהו,ּ מִחוץּ לָעִיר" (ביאור:בראשית יט טז), ולבטח הם לא לקחו איתם יין והרבה אוכל. מכאן שמישהו הביא להם אוכל.

"כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ"

• לפני מותו יהושע אמר: "וְהִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ הַיּוֹם, בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ" (יהושע כג יד), וגם דוד אמר: "אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ" (מלכים א ב ב) - והכוונה היא לדרך הטבע, כנהוג.
• אולם הבנות אמרו "כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ" - 'כמו', ולא "בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ" - 'בדיוק'.

כאן "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינו כְּּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ", מתכוון לכנהוג: בכבוד, בחופה וקידושין; כדרך וכמנהג הארץ, ולא כחיית השדה. עכשיו, בהיותן במערה, רחוקות מיישוב, ללא דלת מגן כבביתן בסדום, אביהן עלול ומסוגל להציע אותן בשנית – כבתולות – לאנשי בלייעל כדי להציל את נפשו (כפי שעשה בסדום בראשית יט ח). בשל חששן זה, נאלצו הבנות להיחלץ מהיותן בתולות ולא נשואות בהקדם האפשרי. היחיד שהתאים לתפקיד הזה היה לוט עצמו. לאחר המעשה, לוט לא יכול היה לטעון עוד שהן בתולות בלי לשקר ביודעין; כמו כן הוא לא יוכל להרוג את בנותיו על שנכנסו להריון מאדם זר (ראו מה יהודה רצה לעשות לתמר, בראשית לח כד), שכן הוא עצמו נעשה הגואל לעצמו, בעל לבנותיו ואב לילדיהן.
לאחר שהבת הבכירה גמרה את מעשיה, נותרה הצעירה חשופה לבדה לסכנה; ולכן, מחוסר ברירה, חזרה גם היא על המעשה למען עצמה.

5: מצוות ייבום

סגנון הצהרת הבכירה הוא: "לָבוֹא עָלֵינוּ", כאשר מקובל ברוב המקרים להגיד 'לבוא אל' ולא 'לבוא על'. הסגנון הזה מופיע רק פעם אחת נוספת בתנ"ך בהקשר של ייבום, ככתוב: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ" (דברים כה ה). כלומר הבת רומזת שהיא עומדה לבצע ייבום עבור אביה, כדי שהבטחת אלוהים: שתמורת עזיבתו של לוט את כנען לאברהם, אלוהים יתן ללוט זרע ונחלה לירושה (ביאור:דברים ב ט), (ביאור:דברים ב יט). לאחר שהבכירה קיימה את הייבום, הצעירה גם היא רצתה לקבל ירושה ונחלה לבניה, והיא עשתה כאחותה.

כך אלוהים העניק יורש ללוט ונחלה בעבר הירדן המזרחית, בתמורה לנכונותו של לוט לעזוב את כנען לאברהם ובניו.

• הערה. דוד מלך ישראל הוא צאצא של רות המואביה שפיתתה את בועז, שהיה מהמיוחסות שבמשפחות יהודה, לשאת אותה, הגיורת הנוכריה (ראו רות פרק ג); בועז הוא צאצא של תמר שפיתתה את יהודה, אבי בעלה (בראשית לח); ומואב, אביה הקדמון של רות, הוא צאצא של לוט ובתו הבכירה. שלושת הנשים: בתו של לוט, תמר ורות, זכו בכבוד ההורות למלכות בית דוד כתוצאה של מעשי עורמה שיש בהם משום גילוי עריות,^[1] אולם פעלו בהתאם לחוק כדי לקיים את חוק הגאולה: שמירת שם המשפחה, רכושה וזרעה. זו נקודה מעניינת שלבטח אינה צירוף מקרים.

הערות שוליים