מעשה אפוד (דוראן)/פרק כט

הפרק העשרים ותשעה

במה שבא מתחלף הסדר בכתוב מהקדים המאוחר ואחר המוקדם, והוא ממה שיישיר להבנת הכתוב מענין הפרקים הקודמים

מן המבואר בעצמו ומוסכם מכל החוקרים, שהסדור בדברים מהיותר גדולות שבסבות להגיע אל התכלית הנרצה. כי העדר הסדור יחייב המנע השגת התכלית אל הדרך הנרצה. וכבר חשב קצת הקודמים [נ"א המדקדקים] מחכמי יון שהחדוש לעולם היה כששב מהעדר הסדר אל הסדר. והוא מבואר מפעולות השי"ת שהם בתכלית היושר והסדר וכמו שהעיד עליו הכתוב "צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דברים לב, ד). וכל מה שיהיה [נ"א שנמצא] מהנמצאות יותר שלם הוא הסדד והיושר בפעלותיו נראה יותר. וכבר אמרו בפעלות הטבע שהן כלן מתוקנות ומסודרות בתכלית הסדד והתקון, והשמים לפי מעלת מציאותם היה הסדור נראה בתנועתם יותר. וכבר היה ראוי לפי הענין הזה ליחס תכלית הסדור בדברי האלהים ית', רצוני בספר הזה אשר הוא דברי תורה והנביאים והמדברים ברוח הקדש, אבל מה אעשה וכבר הסכימו החכמים ז"ל וכן הוא פסק הלכה, שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומכוון זה הוא העדד הסדר ממנה. וזה מחויב מקצת פרשיות אשר באו בתורה, כמו הענין בפרשת וישמע יתרו שקדמה לנתינת התורה, הנה אין ספק שהיה העגין אחר נתינת התורה, וכמו שאמר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו" (שמות יח, טז). וכבר כתבו זה מפרשי התורה בפרשיות אחרות זולתה, והאריכות בזה יוצא מכונת המאמר הזה. ואין זה לבד בתורה השלמה, כי גם בנביאים והמדברים ברוח הקדש. וראה העדר הסדר הזה תמצא ביחזקאל קודם ספור הנבואה שהיתה בשנה הרביעית ליהויקים לספור הנבואה שהיתה בראשית ממלכת יהויקים. וכן ספור הנבואה שהיתה בראשית ממלכת צדקיה (ירמיהו כד), קודם לספור הנבואה שהיתה בשנה הרביעית ליהויקים (שם כה). ובכתובים כתב "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" (תהלים קלז) קודם לכמה מזמורים שהיו לדוד. ותפלה למשה (תהלים צ) אחר כמה מזמורים שהיו לדוד ולזולתו, והיה הדין נותן שיהיה קודם לכלם בבחינה זו. וכן במקומות רבים זולת אלה. והראוי שיאמר כזה כי למה שהיה ספר התורה מיוחס למעשה אצבעותיו ית' וכמו שאמר בעשרת הדברות "כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא, יח), והיה הענין כן בשמים, כמו שאמר "כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ" (תהלים ח, ד), הנה כבר היה ראוי שיהיה הענין בהם מתדמה. וכמו שנראה בתנועת השמים והוא ספרו של אדם הראשון העדר הסדר לפעמים [נ"א לפנים], וזה בנזירות הקורה להם והקדמת המתאחר לקודם, כן הענין בספר האלהים, והוא הספר הזה המקודש אשר הוא דברו דברי אלהים חיים. וכמו שהעדר הסדר הנראה בתנועת השמים אמנם הוא לפי מה שיראה מבלתי שיהיה הענין כן בעצמו, כן הענין בהעדר הסדר הנראה בכתוב, כי הוא אמנם לפי הנראה בתחלת המחשבה מבלתי שיהיה הענין כן, אבל יש שם סדור וכונה מיוחדת גלויה או נעלמת. וביאור זה כי ההקדמה והאיחור יובנו על פנים מתחלפים, וכבר אמרו זה בעלי ההגיון כי שם קדימה ואיחור בזמן ומעלה וזולת זה. והעדר הסדר הנראה בכתוב כזה הקדמה והאיחור הזמנים. וכבר נראה הכתוב יקפיד לקדימת המעלה תמיד, יזכיר משה לפני אהרן למעלתו, זולת שלשה [צ"ל ארבעה] מקומות, כמו שנאמר במסודה. ואמר הכתוב "אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת הָאָרֶץ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה" (ירמיהו כז, ה) – הקדים האדם למעלתו עם שהוא תכלית בריאותיו ית'. וכן תביט התורה והכתוב כלו לקדימת המעלה ולזולתה מהקדימות. או נתן [נ"א שנה] הסדור ליחס מה בין שני הענינים או לסבה אחרת. והמשל כי אמנם נסמכה פרשת יתרו לפרשת עמלק להודיע ההבדל בכונתם, וכי זה כיון לאבד זכר ישראל ונענש ב"מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק" (שמות יז, יד), וזה כיון להתחבר אתם ולהישירם בעצתו הטובה עד שכבר אמר לו משה רבינו ע"ה "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" (במדבר י, לא). ומפני זה ראוי לישראל כשיבאו למחות זרעו של עמלק שיזכרו הטובה שעשה יתרו עמם לזרעו, אם ישכון בין עם עמלק. וכן אמר שאול לבני קני חתן משה "וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וכו' (שמואל א טו, ו). וכן סמיכת פ' "וַיֵּרֶד יְהוּדָה" (בראשית לח, א) לפרשת "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה" (בראשית לט, א), עם שענין יהורה עם תמר היה קודם מכירת יוסף שנים, להודיע ההבדל אשר בין כבישת יוסף יצרו על דבר אשת אדוניו עם היותו אתה בבית תמיד והיא תובעת אותו, וענין יצר יהודה עם תמר שמצא אותה במקרה יושבת בפתח עינים. וממין הסבות האלה וזולתן אפשר שינתנו במה שנראה העדר הסדר בכתוב. ותמיד יאמרו החכמים ז"ל: למה נסמכה פרשה זו לפרשה זו. ודעת קצתם שדורשים סמוכים (יבמות ד א), וזה יורה כי הוא קשה בעיניהם יחס העדר הסדר לספרי האלהים. אבל תת הסבה לסדר הזה אשר בין פרשה לפרשה יאות למי שיותר עליון במדרגה מהמדקדק, ולכן נניח העסק במין הזה מהעדר הסדר בכאן ונעיין בשאר מיני ההקדמה והאיחור אשר נמצאו בספר האלהים למה שיאות למדקדק העסק בהם.

ונאמר שכבר תמצא ההקדמה והאיחור בזה על שלשה פנים, כי הוא אם שיהיה זה בפשוטים או במורכבים, וזה על שני פנים – אם במשפט אחד או במשפטים מתחלפים. והמשל למין הראשון; בשמות – כבש וכשב, שלמה ושמלה, ולעג ועלג, חרס וסרח, גמא ואגמון, זועה וזעוה, מלתעות – מתלעות, חלש – חשל, "לִפְרֹשׁ לָהֶם" (ויקרא כד, יב) – "פֵּשֶׁר דָּבָר" (קהלת ח, א), עולה ועלוה. "אֶנְקַת אָסִיר" (תהלים עט, יא) "נַאֲקַת בְּנֵי" (שמות ו, ה), "גּוֹעֵר בַּיָּם" (נחום א, ד) – "רֹגַע הַיָּם" (ישעיהו נא, טו), חדל – חלד, "נֶאֱלָחוּ" (תהלים יד, ג) – "חֶלְאָתָה" (יחזקאל כד, ו), "אַלְמֻגִּים" (מלכים א י, יא) – "אַלְגּוּמִּים" (דברי הימים ב ט, י). ובפעלים – "וְיַחְרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶם" (תהלים יח, מו) – "וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם" (שמואל ב כב, מו). "וַיִּפְצַר בָּם" (בראשית יט, ג) – "וַיִּפְרָץ בּוֹ" (שמואל ב יג, כה), "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) – "חֲתָר לְךָ" (יחזקאל יב, ה). ומן המין הזה, ואם הוא במלות מתחלפות – "אֵי לָזֹאת אֶסְלַח לָךְ" (ירמיהו ה, ז), "מִלְּבַד נְשֵׁי" (בראשית מו, כו) "מִלְּבַד עֹלַת" (ויקרא ט, יז) – שעורו: לאי זאת. לבד מנשי. לבד מעולת. וכן "כְּבַחֲצִי מַעֲנָה" (שמואל א יד, יד) – שעורו בכחצי. "בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ" (מלכים ב ט, ל) כמו פוך בעיניה, כאמרו "כִּי תִקְרְעִי בַפּוּךְ" (ירמיהו ד, ל). ומן המין הזה מה שבא מהפעלים מתחלף הסוגים מצד ההקדמה והאיחור – "יָגֹרְתִּי" (דברים ט, יט) – "לֹא תָגוּרוּ" (דברים א, יז); ירד – "וְהַיּוֹם רַד" (שופטים יט, יא); "רָשׁוּ וְרָעֵבוּ" (תהלים לד, יא) – "מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמואל א ב, ז); וכן בזה ו"בָּז לְדָבָר" (משלי יג, יג); "הֵקִיץ" (מלכים ב ד, לא) – "וַיִּיקֶץ נֹחַ" (בראשית ט, כד) וזולתם שכבר בא הדמיון מהם במה שעבר (פרק כו).

ומן המין הזה מה שהוא מתחלף הסדר כפי הכתיב לבד לא כפי הקרי, כמו "וּמֵהָאֲרִיאֵל" (יחזקאל מג, טו) [ובכתיב "ומהאראיל"], "וּגְרוֹנֵךְ" (ירמיהו ב, כה) (ילמי' נ' כ"ה) [ובכתיב "וגורנך"]. "האורנה" (שמואל ב כד, טז) [ובקרי "הָאֲרַוְנָה"]. "הממותתים" (מלכים ב יא, ב) [ובקרי {{צ|הַמּוּמָתִים], "תרצנה" (משלי כג, כו) [ובקרי "תִּצֹּרְנָה"], "מומכן" (אסתר א, טז) [ובקרי "מְמוּכָן"] וכאלה רבים. וכתב בעל המסורה שהם ס"ב בכל הכתוב. והדמיון למין השני – "עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם" (תהלים קד, ו), ושעורו: על מים יעמדו הרים, כאמרו "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם" (תהלים קלו, ו). "כָּל תִּשָּׂא עָוֹן" (הושע יד, ג), שעורו: כל עון תשא. "נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ" (ויקרא יד, ג), שעורו: הצרוע מנגע הצרעת, כי החולי עם העיון הטוב בלתי מקבל הרפואה, אבל נושאו. "וַתַּשְׁקֵמוֹ בִּדְמָעוֹת שָׁלִישׁ" (תהלים פ, ו), כמו: ותשקמו בשליש דמעות, כי השָׁלִישׁ שם מדה, כאמרו "וְכָל בַּשָּׁלִשׁ" וכו' (ישעיהו מ, יב), "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה" (שמות יג, ח), ר"ל: זה בעבור שעשה ה'. "עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם" (ישעיהו ב, יא) – ר"ל: גבהות עיני אדם. "וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי" (עמוס ה, טז), [ר"ל] ואל מספד יודעי נהי. "דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא" (ויקרא יז, יד), ר"ל: נפשו בדמו הוא. "עַד קִירוֹת הַסִּפֻּן" (מלכים א ו, טו), ר"ל: עד ספן קירות, כי פירושו מהקרקע ועד תקרת הקירות. "שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר" (ירמיהו ה, כד), ר"ל: חקות שבעות קציר. "עַל אַף אֹיְבַי" (תהלים קלח, ז), ר"ל: אף על אויבי. "וּתְהִי לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת" (מלכים ב יט, כה), ר"ל: ערים נצורות גלים נצים, כאמרו (את שני ערים) [אולי צ"ל "אִם שָׁאוּ עָרִים" (ישעיהו ו, יא)]. "אַף אֵשׁ צָרֶיךָ תֹאכְלֵם" (ישעיהו כו, יא), ר"ל אף צריך תאכלם. "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" (ויקרא א, ב), ר"ל: אדם מכם כי יקריב. והנה לדעת ר' יונה (הרקמה שער לג) "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) ר"ל נשמע ונעשה, כי איך יעשו מה שלא שמעו. והחכמים ז"ל אמרו כי קצת האנשים האשימום בדבר זה, אמרו "עמא פזיזא דקדמי פומייכו לאודנייכו" (שבת פח א). ואין צורך לכל זה, והם השיבו כפי הסדר הראוי, כי לפי הפשט פרשת "וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר" (שמות כד, א) היתה אחר מתן תורה, כי שם כתוב "וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְיָ וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים" (פסוק ג), וירצה ב"כָּל דִּבְרֵי יְיָ" הנשאר מעשרת הדברות, כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שומעים, ועל זה אמרו "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה", כי כל מה שדבר להם היו מצוות מעשיות לבד, והם השמונה הדברות והמשפטים, והם כלם מעשה, כי לא נכלל בזה דבר מהמצוות השמעיות כמציאות האל ואחדותו, ולזה אמרו נַעֲשֶׂה לבד, ואחר כן אמר "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי" (פסוק ד), וכלל במכתב זה המצוות השמעיות אשר הן אנכי ולא יהיה לך והמשפטים וכל הכתוב עד "כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ" (שמות כג, לג), והוא ספר הברית. ולזה אמרו העם על ספר הברית הזה "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז), והקדימו נעשה לנשמע, כי המצוות המעשיות הם החלק היותר גדול מספר הברית, והשמעיות שתים לבד או שלשה עם השמועה לחלוש העולם אשר היא נסמך [נ"א נמשך] ליסוד השבת. ואף לדעת הרש"י ז"ל שכתב כי זאת הפרשה קדמה למתן תורה, וכי ספר הברית הוא מבראשית עד מתן תורה ומצוות שנצטוו במרה שהן שבת ודינין, הנה אמרו נעשה על הדינים והשבת ונשמע על האמנת חדוש העולם אשר תישב בנפשותינו מצות השבת, ואמרו נעשה על השביתה ונשמע על דעת האמתי אשר הוא החדוש לעולם.

ואשוב למה שהייתי בו. "יַגִּידוּ וְלֹא כִחֲדוּ מֵאֲבוֹתָם" (איוב טו, יח), ר"ל יגידו מאבותם ולא כחדו. "מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ" (תהלים יז, ז), ר"ל חוסים בימנך ממתקוממים. "יְפֵה פְרִי תֹאַר" (ירמיהו יא, טז), ר"ל פרי יפה תאר. "סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת" (שמות ז, כד) – ר"ל: היאר לשתות מים, כי המים לא יחפרו. "וַייָ יְשַׁלֶּמְךָ טוֹבָה תַּחַת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה לִי" (שמואל א כד, יט), ר"ל: ישלמך טובה היום הזה וכו' "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דברים כח, כט), ר"ל בצהרים כאפלה, כי העור באפלה ובאורה ימשש. "כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ. לְמַעַן שָׂכוּר הוּא לְמַעַן אִירָא" (נחמיה ו, יב-יג), שעורו: דברי לי למען שכור הוא וטוביה וסנבלט שכרו למען אירא וכו'. "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ" (בראשית ד, כב), ר"ל: כל לוטש וחורש. "לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף" (בראשית מא, נז), ר"ל: אל יוסף לשבור. "וְנֵר אֱלֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל יְיָ" (שמואל א ג, ג) ר"ל ונר אלהים טרם יכבה בהיכל ה' וכו'. "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז" (בראשית כב, יג), שעורו: וישא אברהם את עיגיו אחר כן, וירא והנה איל (אחר) נאחז. "אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַייָ" (שמואל א יד, לה), ר"ל: אותו מזבח החל לבנות.

והדמיון למין השלישי, והוא אשר ההקדמה והאיחור במשפטים מתחלפים, והוא אמרו "וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ" (שמות כא, יא), הנה מובנו בלתי נמשך לאמרו "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ" (שמות כא, י) אשר הוא נמשך אליו, אבל למה שהזכיר לפני זה מיעודה לו או לגרוע פדיונה או ליעדה לבנו. וכן "צָעֲקוּ וַייָ שָׁמֵעַ" (תהלים לד, יח), בלתי נמשך לאמרו "פְּנֵי יְיָ בְּעֹשֵׂי רָע" (פסוק יז), אבל ל"עֵינֵי יְיָ אֶל צַדִּיקִים" (תהלים לד, טז) הקודם. "וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה" (יחזקאל יב, יג) שב לירושלים שהזכיר למעלה, לא לבבל אשר נמשך לו. "הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל יִשְׂרָאֵל" (מלכים א ו, א) – "לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה" נמשך למעלה – "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית" (מלכים א ו, א), כי בשנה הרביעית למלכות שלמה התחיל לבנות, וכמו שכתוב "בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית יְיָ בְּיֶרַח זִו" (מלכים א ו, לז). "וַיַּצֵּג אֶת הַמַּקְלוֹת" וכו' (בראשית ל, לח), אמרוֹ "לְנֹכַח הַצֹּאן" שב לאמרו "וַיַּצֵּג", ור"ל שהציג את המקלות לנכח הצאן. "כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" וכו' "כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם" (ירמיהו נא, ה) – שב לבבל שהזכיר לפני זה. "אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וַתִּטָּעֵם" (תהלים מד, ג), הכנוי שב ל"אֲבוֹתֵינוּ" (פסוק ב) הרחוק שהזכיר (פסוק ב). "הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ" (שמואל ב יא, כה), הכנוי [אשר בחַזְּקֵהוּ] שב ליואב שהזכיר למעלה. "אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן" (בראשית ל, כו), [הכנוי אשר בבָּהֵן] שב אל נָשַׁי. "כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (שמות י, יא) – [הכנוי אשר באֹתָהּ] שב לרָעָה שהזכיר (פסוק י). השמר מפניו ושמע בקולו וכו' כי לא ישא לפשעכם, שב לאל תמר בו. כי שמי בקרבו שב לאמרו השמר מפניו ושמע בקולו, וכאלה רבים בכתוב. וכבר האריך ר' יונה (הרקמה שער לד) בהבאת המשלים עליהם, ואולי כלל בהם מה שאינו מן המין הזה, ואתה תעמוד על זה בעברך על פני הכתוב. וכבר קרא ר' יונה המין הזה האחרון מה שהובא על הרחוק ועשה מזה שער מיוחד, ועם העיון הטוב יראה כי הוא מין מהסדר בהקדמה והאיחור. והנה אלה השלשה מינים לא יחייבו העדר הסדר, כי המין הראשון נאמר שהם גזרות מתחלפות, ובשנים האחרים שהוא אופן אחר מהדבור להניח אופן איחור והקדמה כיוצא בם, ולא יהיה זה העדר הסדר. וכן גם כן יקרה בשאר הלשונות בדרך וצד הדבור להקדים ולאחר מה שהמנהג חלופו, ליפות ולהדר המאמרים.