קטגוריה:אסתר ט יב
ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש ואת עשרת בני המן בשאר מדינות המלך מה עשו ומה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עוד ותעש
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וַ/יֹּ֨אמֶר הַ/מֶּ֜לֶךְ לְ/אֶסְתֵּ֣ר הַ/מַּלְכָּ֗ה בְּ/שׁוּשַׁ֣ן הַ/בִּירָ֡ה הָרְגוּ֩ הַ/יְּהוּדִ֨ים וְ/אַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְ/אֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּ/שְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַ/מֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּ/מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ/ךְ֙ וְ/יִנָּ֣תֵֽן לָ֔/ךְ וּ/מַה־בַּקָּשָׁתֵ֥/ךְ ע֖וֹד וְ/תֵעָֽשׂ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים:
• ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום שני
• לפירוש "תרגום שני" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- אם המלך התרעם על שהרבו מספר ההרוגים, מדוע אמר לאסתר שתבקש עוד, הלנצח תאכל חרב,
- וגם גזירתו זאת ליתן רשות ליהודים להרוג באנשי מדינתו סכלות מבוארת ולא נשמע כזאת :
מדרש רבה
אור חדש
פרק ט/פסוק יב
ויאמר המלך לאסתר המלכה בשושן הבירה הרגו ואבד חמש מאות איש (אסתר ט, יב) בגמרא (מגילה דף טז.) אמר רבי אלעזר מלמד שבא המלאך וסטרו על פיו, פירש כי הוקשה לו מה שאמר הרגו ואבד ודי היה לו במה שאמר הרגו בלבד כי לשון אבוד משמע אבוד דהוא הפסד כמו כל אבידה שהוא הפסד והוא כליון בעולם וכאלו הביא הפסד לעולם ולא היה לו לאחשורוש לומר כך לאסתר כאלו היה כועס מה שעשה הפסד ואבוד בעולם וכאלו מתחרט אחשורוש ולכך פרשו בודאי שהיה כועס ואמר איך שהרגו ואבד ומה שכתיב אחריו (שם ט, יב) ומה שאלתך וגומר כי בא מלאך וסטרו על פיו עד שאמר אחר כך ומה שאלתך עוד וגו' ובזה יתורץ ג"כ כי לפי הדעת אין זה סברא מאחר שלא בקשה אסתר דבר יותר למה יאמר אחשורוש ומה שאלתך עוד כי אין למלך ראוי שיאמר שישאל עוד ועל זה אמרו כי בודאי הוא היה אומר בכעס הרגו ואבד רק כי המלאך סטרו על פיו עד שאמר מה שאלתך ויש לשאול כיון שכתיב (שם ט, טז) המספר שהרגו בשאר כל המדינות א"כ למה כתיב קרא דלעיל (שם ט, ה) ויכו היהודים בכל אויביהם ולמה צריך לכתוב ויש לפרש כי קרא דלעיל כתיב שלא תאמר כי לא היו יכולים להכות היהודים רק מספר הזה ולא יותר כי המלך אין רוצה להחריב את ארצו ולכך כתיב קרא דלעיל שהכו בהם כרצונם א"כ לא היה מספר זה ולא יותר רק שיהרגו בהם כרצונם ועוד פירושו כי הוצרך למכתב קרא דלעיל ג"כ כי בודאי אצל שושן הוצרך למכתב המספר למעלה כי על זה קאי מה שאמר אחשורוש לאסתר (שם ט, יב) בשושן הרגו חמש מאות איש ולא כתב הריגת שושן בלבד וכן לא כתב הריגת שאר ארצות בלבד שלא חאמר כי הנעשה בשושן הוא נס בפני עצמו והריגת שאר ארצות ג"כ נס בפני עצמו רק היה הכל נס אחד ולפיכך למעלה שהוצרך לכתוב המספר שהרגו בשושן וכתב עמו ג"כ שאר ארצות מה שעשו בהם וכאן הוצרך לכתוב המספר שהרגו בשושן ביום י"ד שזה לא נכתב עדיין כמה הרגו לכך כתב כאן ג"כ הרגו בשאר ארצות שעדיין לא נכתב ואצל שאר ארצות כתיב (שם ט, טז) ועמד על נפשם כי בשאר המקומות היו יראים יותר מן שושן כי שם המלך והיה ידוע להם כי חזר המלך מן הגזירה הראשונה וגם כי שם המלכה אסתר ומרדכי היהודי אשר נפל פחדם על הכל ולא שייך לעמוד על נפשם שזה היה משמע שהיו יראים שיהרגו אותם וזה אינו כי לא היה להם יראה כלל אבל בשאר מדינות המלך היה להם יראה והיו צריכים לעמוד על נפשם באולי לא ישגיחו רק באיגרות הראשונות ואמרו כי אגרות השניות נכתבו בתחבולות אסתר ולפיכך לא היו צריכים לעמוד על נפשם בשושן הבירה אשר שם מרדכי ואסתר ומפני כי הריגת יום י"ד בשושן לא היה רק תוספת לא בשביל לעמוד על נפשם כי לעמוד על נפשם משמע שהיו יראים היהודים שנהרגים והיו צריכים להצלת נפשם וזה אינו שלא היה זה הצלת נפשם רק להנקם מאויביהם ולכך נראה כי בשביל כך כתיב (שם ט, טו) יהודיים בשני יודין בכתוב כי היוד האחת היא יוד היחוס כמו עברי מצרי אדומי היוד השני הוא יוד הרבים לכך צריך שני יודין ובשאר מקום שכתיב יוד אחת היוד האחת היא במקום שתים וכאלו הוא חסר יוד אבל כאן יהודיים מלא לומר אותם שהם יהודים מלאים ושלימים הרגו ולכך כתיב יהודיים בשני יודין אבל מי שלא היה יהודי שלם ומלא כיון שלא היה צריכים להצלת נפשם לא היו נקהלים ולכך כתיב יהודיים ולמעלה שכתיב (שם ט, ו) שהרגו בי"ג בשושן חמש מאות איש לא כתיב נקהלו היהודים שלא בא הכתוב לומר רק המספר כמה הרגו ועל זה אמר אחשורוש (שם) בשושן הרגו חמש מאות איש ובשאר מדינות המלך מה עשו ובו לא כתיב ונקהלו.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט יב.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ"? מדוע הוא לא שאל אותה?
"בַּיּוֹם הַהוּא, בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ט יא), כלומר הלעיזו על אסתר ודיווחו למלך, הן המלך לא יצא וספר. אם כוונת המלך היתה להעניש את אסתר, הוא היה יכול לשאול אותה אם היא יודעת מה אנשיה עשו. אסתר היתה אז נבהלת, מביאה מספר קטן של הרוגים, אולי לא מספרת על בני המן, ומצבה היה נעשה קשה בעייני המלך. המלך הנאור הבין, ובמקום לשאול הוא דיווח לה את המצב. בצורה זו אסתר הבינה שיש מלשינים שדיווחו למלך מאחורי גבה, שהמלך לא כועס עליה, אבל ברצונו שהיא תטפל במצב לפי כבודו של המלך וכבוד פקודותיו.
וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ
פקודת ההגנה אישרה ליהודים "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים" (ביאור:אסתר ח יא) אולם המלך אישר, כפי שנודע לו, שהיהודים איבדו "חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ".
האם המלך פסק שנשים וטף לא הומתו?
לשמחתנו התשובה היא - כן. המילה "אִישׁ" יכולה לכלול גברים ונשים, אולם במגילה המילה "אִישׁ" מופיעה רק לגבר יחיד או גברים ברבים. כאשר היה יכול להיות ספק האם "אִישׁ" כולל גם נשים או "עֲבָדִים" כולל "שְׁפָחוֹת", אסתר מדגישה "אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (ביאור:אסתר ד יא) וזאת כדי להבהיר שהחוק הזה כולל גם אותה "כאישה", והיא מדגישה "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ" (ביאור:אסתר ח ד). בכל המגילה כשמדובר בנשים ונערות אין שימוש במילה איש ברבים. בנוסף אנו רואים שאשת המן, בנותיו, נכדיו ונכדותיו של המן לא כלולים ברשימת המומתים. מכאן ניתן להסיק שנשים וטף לא הומתו על ידי היהודים.
"חֲמֵשׁ מֵאוֹת"? בדיוק?
קשה להאמין ששונאי אסתר, באותו היום, הסתובבו בעיר וזיהו וספרו ורשמו את כל המתים. המספר הוא הערכה משוערת בגדול. אולי המספר האמיתי הוא עשירית מזה (כנהוג בדיווחים רישמיים באזור), כי שונאי אסתר רצו להגזים בפשעה. נקודה זו היא חשובה, כי שונאי ישראל, עד היום, משתמשים במספר הגדול הזה להאשים את היהודים ברוע לב.
וְאַבֵּד ולא רק הרגו. לאומתם, המלשינים ואנשיהם הומתו "וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" אבל לא "אבדו". כלומר לא היה נסיון להכחיד את שמם מעל האדמה, אלא רק להענישם במיתה.
בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ;
מדוע שאל המלך מה נעשה בשאר המדינות?
הרי אסתר לא יכולה לדעת בו ביום מה נעשה בשאר המדינות, ואפילו לא בשאר הערים סביב שושן הבירה. שאלת המלך נועדה להצדיק את הריגתם של בני המן ולהרגיע את אסתר. שרי המלך הלשינו שאסתר הרגה את בני המן ללא רשות ושלא כחוק.
1. בפקודת אסתר ומרדכי צווו היהודים (אסתר ח יא): "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים". המילה 'טף' מוגבלת לילדים צעירים של עושי הצרות הצרים את היהודים. אולם יוסף פקד על אחיו (בראשית מה יט): "קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם." וכדברי פרעה זה כלל את כל בני (בראשית מה יח): "בָּתֵּיכֶם". אין ספק שבנים בוגרים נכללו ולא נשארו בארץ ישראל.
2. המן היה גאה למנות את (אסתר ה יא): ""רֹב בָּנָיו"" אולם אין אנו יודעים את גילו של המן, את מספר נשותיו ואת מספר ילדיו. יתכן שלהמן היו ילדים צעירים ובוגרים, כולם בני ביתו.
3. סביר להניח שבני המן, הצעירים והמבוגרים, לא צרו על היהודים ביום הפור (אסתר ט ב): "וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" ולכן בני המן לא הומתו בגלל מעשיהם.
4. כדי להרגם כחוק חיב היה אביהם לצור על היהודים ככתוב בפקודת אסתר ומרדכי (אסתר ח יא): "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים". המילה 'צרים' פרושה לעשות מצור לפני ההתקפה. אין צורך להצליח במצור ולחדור לנצורים. אולם המילה 'צרים' היא גם 'לעשות צרות' בכל דרך שהיא כולל הלשנה ודבר שיטנה, במיוחד שאסתר ומרדכי נמנעו מלהסביר את המילה. אבל הרי המן, אביהם, מת ואינו יכול לצור על היהודים.
5. לכן המלך היה חיב למצוא לפחות מקום אחד בממלכה שבו אויבי היהודים צרו על היהודים בגלל המן, אשר המלך פסק שהוא שלח ידו ביהודים (אסתר ח ז): "וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ, ביהודיים (בַּיְּהוּדִים).", ואויבהם לפחות עשו ליהודים צרות אשר חייבו אותם לעמוד על נפשם ככתוב: (אסתר ט טז): "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם".
אסתר לא ענתה כי אין לשקר למלך, והיא לא ידעה תשובה מדויקת. כאשר קיבלה אסתר את התשובה היא אמרה למלך (אסתר ט טז): "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ, אֶת יָדָם" ובכך נסגר הענין ובני המן הומתו כחוק.
מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ
שאלת המלך מורה שהוא חושב שיש עוד מה לעשות ושאסתר חייבת לבקש דבר מה. המלך לא הסביר בפרוש מה יש לעשות עוד. אולם המידע ושאלותיו סיפקו לאסתר את הבעיה: המלך רוצה לקבור בכבוד את בני נכבדיו, ואנשים הלשינו עליך - טפלי בהם כראוי מבלי לערב אותי. המלך לא הציע "עד חצי המלכות" אלא הגביל את אסתר - שהוא יתן לה לעשות מעשה או מעשים בלבד.
אסתר הבינה טוב מאוד. בקשה לתלות את בני המן בכבוד במשך יום הגנה אחד נוסף, וזה איפשר לה, בהתאם לחוק, להרוג את המלשינים ואנשיהם.
המלך הבין את אסתר וחוכמתה "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן" (ביאור:אסתר ט יד), מעשה בלבד.
הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "אסתר ט יב"
קטגוריה זו מכילה את 6 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 6 דפים.