פתיחת התפריט הראשי

אסתר ט טז: "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ, וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט טז.


וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם - מתי?עריכה

סדר הפעולות בפסוק הוא:

  1. נִקְהֲלוּ - התגייסו בהמונים לשרות העם, באומץ ונכונות להקרבה עצמית.
  2. וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם - התייצבו לתפקידם ועמדו למלחמה.
  3. וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם - קיבלו מנוחה, כאשר האויבים הפסיקו את ההתקפה ונסוגו.
  4. וְהָרֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם - יצאו להתקפת נגד, כדי להרוג בשונאים גורמי הצרות.

וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם - מדוע?עריכה

לפי התורה מותר לקחת שלל במלחמה, (דברים כ יד): "וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר - כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לָךְ". אם כך, מדוע במלחמה זו לא לקחו שלל? כמה תשובות.

1. עושה הצרות בשושן היה המן האגגי, ממשפחת אגג מלך העמלקים. מרדכי ממשפחת שאול המלך הקפיד לעשות את פקודת אלוהים: (שמות יז יד): "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם." ושלא כשאול המלך שלקח את השלל כדברי שמואל הנביא: (שמואל א טו יט): "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ, בְּקוֹל יְהוָה; וַתַּעַט, אֶל הַשָּׁלָל, וַתַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה.".

2. לפי החוק בפרס, רכוש ההרוגים היה שייך למלך. אמנם המלך ויתר ליהודים על השלל והרשה להם לכתוב בפקודה (אסתר ח יא): "וּשְׁלָלָם לָבוֹז", אולם היהודים פעלו כאברהם, אשר אמר: (בראשית יד כג): "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ; וְלֹא תֹאמַר, אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם."; הם השאירו את השלל למלך ולא רצו להתעשר ממתנה שהמלך נותן להם.

3. כדי למנוע שנאת יהודים בעתיד, היה חשוב להדגיש, שהמלחמה נעשית לצורך הגנה בלבד, ומתוך חוסר-ברירה, ולא מתוך שיקולי רווח.

- ומדוע מרדכי ואסתר כתבו: (אסתר ח יא): "וּשְׁלָלָם, לָבוֹז" אם הם עצמם לא רצו בשלל? כדי להכניס מורא באויביהם ולהקטין את מספר המתקיפים, מרדכי ואסתר נקטו בלשון קשה מאוד וגם הרשו להרוג את כל יושבי הבית של אויביהם כולל נשים וטף. ואכן זה עבד כי כתוב: (אסתר ט ב): "וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים." אבל כשהגיעו לכלל מעשה, בבזה לא שלחו ידם.

ובימינו, החוק במדינת ישראל אוסר על לקיחת שלל ואף קובע עונשי מאסר כבדים לחיילים הלוקחים שלל:

"אין אנו מאמצים בימינו את דיני השלל והביזה שבמלחמת המלכים או במלחמות דוד, אלא את איסור הביזה המוחלט שקבע יהושע בן נון בעת כיבוש יריחו והעונש החמור שהטיל על עכן, ואנו הולכים ביתר שאת בנתיב היהודים בשושן הבירה ובשאר מדינות המלך אחשורוש, ש"לא שלחו את ידם" בביזה, אף שהתיר להם אחשוורוש לעשות כן. ומאחר שמגילת אסתר היא מבחינה כרונולוגית הספר האחרון בתנ"ך, אנו נוקטים את הכלל "תפוס לשון אחרון" (בבא מציעא קב ע"ב), ומדינת ישראל מחנכת את חייליה לנהוג כמנהג יהודי שושן" (משה דרורי, "המלחמה ושללה - מן המקרא ועד ימינו", מכללת שערי משפט ה'תשס"ג).

לאבדם ושללם לבוזעריכה

גם ביום השני, כשהרגו היהודים את דוברי השטנה למלך אודות אסתר, הקפידו היהודים לא להראות רדיפה אחרי בצע כסף אלא הקפדה מלאה על הענשה מוסרית בהתאם לחוק בלבד.

ביום הראשון היהודים הביאו על צריהם (אסתר ח ה): "הֶרֶג וְאַבְדָן", כי אלו היו בני עמלק והמטרה היתה להכחידם. ביום השני היהודים לא "איבדו" את המוכים (ביאור:אסתר ט טז), כי אלו לא היו מבני עמלק ועונשם על דבר השיטנה נגד אסתר היה רק מוות.