ביאור:אסתר ט כב

אסתר ט כב: "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, ומִשְלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט כב.


החשיבות הבטחונית של מנהגי פוריםעריכה

הפסוק מתאר את שלושת מנהגי פורים הנוהגים עד היום: (א) משתה ושמחה, (ב) משלוח מנות איש לרעהו, (ג) מתנות לאביונים. המנהגים הללו ודאי גורמים לשמחה, וודאי שראוי לשמוח על הצלתנו מהגויים. אבל מעבר לכך, למנהגים הללו ישנה חשיבות בטחונית רבה, ולא סתם קבעו אותם בימים "אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם".

הסיבה העיקרית שהמן חשב שיצליח להשמיד את היהודים היא, שהם מפוזרים ומפורדים, (אסתר ג ח): "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ 'יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ'". אין קל מלהשמיד עם מפוזר ומפורד: פשוט משמידים אותם קבוצה אחר קבוצה, מגזר אחר מגזר, כשכל שאר הקבוצות והמגזרים בעם מסתכלים מהצד ולא מתערבים (אולי אף שמחים לאיד). כדי שעם ישראל יצליח לשרוד בין הגויים, יש חשיבות בטחונית רבה ליצור אחדות וקרבה בין כל בני ישראל. וזה בדיוק מה שעושים מנהגי פורים:

  • משתה ושמחה - השתיה מקרבת לבבות, משכיחה את המחלוקות והמשקעים, ומקלה עלינו לצאת לקרב ביחד;
  • משלוח מנות איש לרעהו - כשמישהו שולח לי מתנות, אני רואה בו חבר ושותף, אני יודע שהוא "משלנו", ואגן עליו כשיהיה בצרה;
  • מתנות לאביונים - כדי שגם האביונים ירגישו שדואגים להם, ויתגייסו לקרב יחד עם כולם.

גם כיום, כשמדינות גדולות מאיתנו פי 10 ויותר זוממות להשמידנו, חשוב שהעם היהודי יתאחד, כדברי אסתר, (אסתר ד טז): "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים". זו לא רק שמחה - זה חיוני לקיומנו.

חלוקת רכוש השודדיםעריכה

וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָםעריכה

רכוש השודדים היה מורכב משני חלקים:

  • רכוש חוקי של השודדים;
  • רכוש גנוב מהיהודים ואחרים.

כאשר היהודים הורשו (אסתר ח יא): "וּשְׁלָלָם לָבוֹז", הם למעשה הורשו לקחת את כל רכוש השודדים, אולם היהודים לא שלחו ידם בביזה, כלומר לא לקחו את רכושם החוקי של השודדים, אבל כן השיבו את הרכוש הגנוב. הרכוש הזה היה שלל שהעמלקים לקחו מהיהודים, והשבת גנבה אינה לקיחת ביזה.

כפקודת השם שרכוש העמלקים הוא חרם לאדוני, היהודים לא לקחו את הרכוש החוקי של השודדים (העמלקים), וכנהוג, המלך קיבל את החלק הזה של העבריינים.

חלוקת הרכוש הגנובעריכה

כשדוד בן ישי הציל את רכושו ורכוש אנשיו מידי העמלקים שפשטו על ציקלג, הוא פקד (שמואל א ל כד): "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ", (שמואל א ל כה): "וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט, לְיִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה". מרדכי פעל לפי החוק הידוע הזה גם במקרה הזה: מנה ניתנה לכל אחד מאנשי העיר שהשתתפו בהגנה.

אולם נוצרו מספר בעיות ומרדכי הלך בדרכו של המלך אחשורוש בשמחת חתונתו לאסתר - "וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה, וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ" (ביאור:אסתר ב יח):

  • יתומים ואלמנות ועניים, שלא ירדו במלחמה ולא ישבו על הכלים, לא השתתפו בחלוקה ולא קיבלו מנה - לכן פקד מרדכי "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (ביאור:אסתר ט כב);
  • היו אנשים שנפגעו יותר מהאחרים והם נעשו אביונים - לכן מרדכי פקד "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (ביאור:אסתר ט כב) כדי להשלים את רכושם במידה מסוימת;
  • היו אנשים שקיבלו רכוש שידוע או שניתן לזהות את בעליו - לכן פקד מרדכי "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ" (ביאור:אסתר ט כב);

וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּעריכה

מרדכי היה מודע שחלק מהאנשים ינסו להסתיר רכוש ששיך לאדם אחר, ולכן הוא הכריז שכול אחד הוא חבר לכל האחרים, וגם רכושו שלו יוחזר במתנה ללא תמורה וויכוחים על ידי חבריו ואלו שאינם חבריו. כשם שכולם לחמו יחד, כך הם נעשו חברים, וכולם חיבים להיות אחים.