פתיחת התפריט הראשי

אסתר ד יא: "כָּל עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְעַם מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יוֹדְעִים אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב וְחָיָה וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ד יא.


האם אסתר מנסה להתחמק?עריכה

לפי מנהג המלכות, כל המופיע לפני המלך ללא רשות היה מסתכן בעונש מוות.[1] ייתכן שאסתר ראתה את עצמה כפילגש המחכה להזמנה להציע את שרותיה (ביאור:אסתר ב יד) ולא כמלכה, ולתומה חשבה, שגם היא כפופה למנהג הזה. כל מה שאסתר הייתה צריכה לעשות, היה להתחנן על עמה בפני המלך. זה למעשה מה שפקד עליה מרדכי לעשות מיד (ביאור:אסתר ד ח), בדומה למעשיהּ בעניין בגתן ותרש (ביאור:אסתר ב כב).[2]
אסתר לא ראתה דחיפות בפתשגן הכתב, שכן הוא איפשר ליהודים כמעט שנה להתקבץ ולהתארגן להגנתם. אפשרי שהצהרת אסתר שהיא לא נקראה למלך "זה שלושים יום" רומזת לסירובה להופיע לא קרואה, אם מתוך פחד שהמלך אינו אוהב אותה יותר, או כי בעתיד הקרוב יגיע תורה ואין צורך להסתכן.[3]
אסתר חששה להציג את פתשגן כתב-הדת ובכך לגלות את יהדותה, לפגוע בכבוד המלך בחשיפת שגיאותיו, להסתכן בעובדה שהמלך נעשה שונא יהודים ואכן אישר את הפקודה ככתבה, להאשים את המן לשוא במקרה שמקורותיו של מרדכי טעו, ולהסתכן שהמן ישמע זאת וימרוד בו במקום.[4] מכאן אפשר להבין את סירובה לעשות כדברי מרדכי, ויחסה המעליב למרדכי כאדם שאינו מודע, כביכול, למנהגי המלכות (ביאור:אסתר ד יא). מרדכי חשש לגורלו ותגובתו הייתה חריפה להדהים (ביאור:אסתר ד יד):

  1. הוא הודיע שהוא יפתור את הבעיה בלעדיה ("רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"), וכשם שנתן לה את הכבוד להודיע בשמו על ניסיון ההתנקשות של בגתן ותרש, כך פעל גם עתה כאשר העניק לה הזדמנות נוספת לזקוף לזכותה את כבוד הצלת המלך.
  2. הוא איים בתוצאות איומות לה ולבית-אביה ("ואת ובית אביך תאובדו"), ובכך הודיע לאסתר היתומה שהוא, כבן משפחת אביה ואביה המאמץ, נמצא בסכנת-מוות מידית (ביאור:אסתר ב ז,ביאור:אסתר ב טו).
  3. הוא הורה לה להתחיל להתנהג כמלכה ("לעת כזאת הגעת למלכות").

לשון סגי נהורעריכה

ההסבר הפשוט 'שאסתר פחדה' היה בשביל התך והקורא הפשוט. למעשה כל השיחה היתה בלשון סתר וסגי נהור - בהיפוך.

כאשר אסתר שמעה את דברי מרדכי וקראה את כתב הדת היא הבינה:

  1. אסתר קראה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים" (ביאור:אסתר ג יג) ושמעה את דברי מרדכי "ביהודיים (בַּיְּהוּדִים) לְאַבְּדָם" (ביאור:אסתר ד ז) היא הבינה שהמילה "לְאַבְּדָם" היא מילת המפתח כי היא הופיעה בכפילות, והמן פרש אותה בפקודה, ואולי המן והמלך השתמשו במילה בצורה שונה.
  2. אסתר הבינה שאחרי שכל היהודים יומתו וישמדו למילה 'לאבד' אין משמעות. היהודים כבר היו מפוזרים ולכן לא ברור מה פרוש המילה לאבד בנוסף למות ושמד.
  3. מרדכי לא היה צריך לספר לה את דברי המן בעניין 'איבוד היהודים', הן הפקודה היתה ברורה והיא היתה יכולה ללכת למלך ולבכות על ביטול הפקודה בלי ההסברים על דברי המן.
  4. לא סביר שעברו בדיוק שלושים (30) יום מאז הביקור הקודם אצל המלך (סיכויים של 3.3%). לבטח זה לא היה מדויק אבל נועד לרמוז להתך שהמלך לא אוהב אותה, ולרמוז למרדכי שהמלך יחשוב שהיא בהריון, והמחזור איחר כבר לפחות בשבועיים.

אסתר לא חששה לחייה הן המלך קיים איתה יחסים לפני חודש, והופעתה יכולה לדווח לו שהיא בהריון עם בנו, יורש העצר. לכן, למעשה, אסתר מודיעה למרדכי שהיא הבינה שהיא חייבת ללכת למלך ולהסתכן, אבל חשוב לה לדעת מתי המלך ישב על כסאו, כדי שהוא יוכל להושיט לה את השרביט. אם היא תבוא כאשר המלך אינו יושב על כסאו אפשרי שהיא תומת כי המלך לא יוכל להציל אותה. ברור שמרדכי ידע על החוק הזה הן וושתי הודחה בגלל שהיא פרשה את החוק בצורה לא נכונה.(ביאור:אסתר א יב) ההוכחה שזאת היתה כוונתה של אסתר, היא כאשר מרדכי מודיע לה שהסכנה לו (אביה) היא מידית, אסתר הבינה ומודיעה לו שהיא תבוא למלך עוד שלושה ימים מרגע זה בדיוק, ושחובתו של מרדכי לארגן שהמלך ישב על כסאו בזמן הזה, לא יהיה עסוק בעבודותו, ושהמן יהיה עסוק במקום אחר (שער המלך).


[1] הרודוטוס ספר ג, 84

[2] בעניין בגתן ותרש אסתר חיכתה להזמנת המלך כדי להזהירו, כנראה כי הסכנה לא הייתה גדולה ומיידית (אם בכלל).

[3] הרודוטוס ספר ג, 69. "אצל הפרסים באות הנשים על הסדר באה היא ושכבה עמו."

[4] מרדכי ידע הכל, ולכן ידע שהחששות הללו הן ללא-בסיס.

מקורותעריכה

הרודוטוס, כתבי הרודוטוס – בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה.

נלקח מ- מגילת ההיפוכים. אילן סנדובסקי, אופיר בכורים, יהוד מונוסון, 2013