פתיחת התפריט הראשי

אסתר ט י: "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט י.


ראו דבר המלך ודתו

הכל לפי החוק ודתי המלךעריכה

הָרָגוּעריכה

למרות שבשושן הרגו ואיבדו חמש מאות איש, היהודים רק הרגו את בני המן ולא "איבדו" אותם. מכאן ניתן להבין ש"איבוד" הוא עונש שונה וקטן מהריגה.
את בני המן השאירו זרוקים על האדמה עד שהם נתלו בכבוד, מכאן ש"איבוד" אינו העלבון הזה של הפקרת הגופה בחוסר כבוד.
את בני המן לא איבדו, לא שכחו ולא מחקו, להפך שמם הונצח לנצח ככתוב "זכור את עשה לך עמלק".

וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָםעריכה

הותר ליהודים, בפקודת המלך שמרדכי כתב וחתם בשם המלך, לבוז את אויביהם. אולם, מקובל שהתוקפים הם עמלקים ורכושם חרם לאדוני. במקרה זה היהודים הראו את תרבותם ולא נגעו ברכוש הפורעים אשר נותן למלך, אשר אינו חייב בחרם.
אולם היהודים מצאו גם רכוש גנוב בידי הפושעים אשר נגנב מיהודים לפני פקודת המן ועד יום הפור. השבת רכוש זה אינו "ביזה", וכפי שדוד המלך פסק הרכוש הזה יחולק שווה בין הלוחמים והיושבים על הכלים, ומרדכי הוסיף "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (ביאור:אסתר ט כב).