ביאור:אסתר ט י
אסתר ט י: "עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם."
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט י.
ראו דבר המלך ודתו
הכל לפי החוק ודתי המלך
עריכההָרָגוּ
עריכהלמרות שבשושן הרגו ואיבדו חמש מאות איש, היהודים רק הרגו את בני המן ולא "איבדו" אותם. מכאן ניתן להבין ש"איבוד" הוא עונש שונה וקטן מהריגה.
את בני המן השאירו זרוקים על האדמה עד שהם נתלו בכבוד, מכאן ש"איבוד" אינו העלבון הזה של הפקרת הגופה בחוסר כבוד.
את בני המן לא איבדו, לא שכחו ולא מחקו, להפך שמם הונצח לנצח ככתוב "זכור את עשה לך עמלק".
וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם
עריכההותר ליהודים, בפקודת המלך שמרדכי כתב וחתם בשם המלך, לבוז את אויביהם.
אולם, מקובל שהתוקפים הם עמלקים ורכושם חרם לאדוני. במקרה זה היהודים הראו את תרבותם ולא נגעו ברכוש הפורעים אשר נותן למלך, אשר אינו חייב בחרם.
אולם היהודים מצאו גם רכוש גנוב בידי הפושעים אשר נגנב מיהודים לפני פקודת המן ועד יום הפור. השבת רכוש זה אינו "ביזה", וכפי שדוד המלך פסק הרכוש הזה יחולק שווה בין הלוחמים והיושבים על הכלים, ומרדכי הוסיף "וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים" (ביאור:אסתר ט כב).
סגירת מעגל
עריכהשאול היה המלך הראשון של בני ישראל, אולם מלכותו נקרעה ממנו כי הוא שלח ידו בשלל של אגג מלך עמלק, ככתוב: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג, וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם" (שמואל א טו ט).
עכשו מרדכי, מצאצאי שאול המלך, הוא המלך האחרון של בני ישראל, והוא נלחם "[ב]הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי" (ביאור:אסתר ג א), אולם "[ב]בַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם", וכך מרדכי טיהר את משפחתו מהחטא של שאול, וזכה להציל את בני ישראל ולמלוך עליהם.