ביאור:אסתר ט יד

אסתר ט יד: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט יד.

לְהֵעָשׂוֹת כֵּן

פעם נוספת פקודת המלך מלווה במילה "כֵּן" להראות את סמכות המלך. המלך לא כתב פקודה, והפקודה לא נשלחה לכל המדינות בשפתם. זו היתה פקודה כשם שהמלך פקד על המן לתת כבוד ויקר למרדכי (ביאור:אסתר ו י), כך פקד המלך על אסתר "לעשות כן". לא היתה אפשרות להאריך את יום ההגנה בשאר המדינות בגלל שרצי המלך, אפילו אם הם "יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים" (ביאור:אסתר ח יד), לא יספיקו להודיע את הפקודה לממלכה הענקית המשתרעת מהודו עד כוש.

הדת ניתנה בשושן בלבד. המלחמה נגמרה בכל שאר המדינות. היום הנוסף לא נועד למחוות את העמלקים, כי "שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" "בְשׁוּשָׁן" לא יועילו. כשעשרת בני המן ואוהביו של המן הומתו, נכתב: "וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם, מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן" (ביאור:אסתר ט ה) אבל ביום בשני נכתב "וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" (ביאור:אסתר ט טו) בלי לאבדם (למחות אותם).

המלך הבין את בקשתה של אסתר לחסל את האנשים שאבדו ונעלמו ביום הראשון ואת המלשינים עליה למלך: שהיא הרגה את בני המן שלוא כחוק ובחוסר כבוד. המלך פקד יום נוסף למצוא את האובדים ולהורגם, ולכבד את בני המן בתליה רשמית, המגינה על גוף המת מחיות השדה ועוף השמים, ומאפשרת קבירה של חלקי הגוף ביחד. אולם ליהודים התליה היתה עלבון נוסף לבני המן וכאזהרה לשנואי היהודים.

מקורות

נלקח מ- "פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד". אילן סנדובסקי [גרסה אלקטרונית], אתר מאמרים (19/02/2011)

I Sendowski, Mordecai Did Not Kneel Because The King Did Not Order It!, Crossbooks Publication, Bloomington IN, 2011