פתיחת התפריט הראשי

אסתר ט יב: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:אסתר ט יב.


וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁעריכה

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ"? מדוע הוא לא שאל אותה?
"בַּיּוֹם הַהוּא, בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ט יא), כלומר הלעיזו על אסתר ודיווחו למלך, הן המלך לא יצא וספר. אם כוונת המלך היתה להעניש את אסתר, הוא היה יכול לשאול אותה אם היא יודעת מה אנשיה עשו. אסתר היתה אז נבהלת, מביאה מספר קטן של הרוגים, אולי לא מספרת על בני המן, ומצבה היה נעשה קשה בעייני המלך. המלך הנאור הבין, ובמקום לשאול הוא דיווח לה את המצב. בצורה זו אסתר הבינה שיש מלשינים שדיווחו למלך מאחורי גבה, שהמלך לא כועס עליה, אבל ברצונו שהיא תטפל במצב לפי כבודו של המלך וכבוד פקודותיו.

וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁעריכה

פקודת ההגנה אישרה ליהודים "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים" (ביאור:אסתר ח יא) אולם המלך אישר, כפי שנודע לו, שהיהודים איבדו "חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ".
האם המלך פסק שנשים וטף לא הומתו?
לשמחתנו התשובה היא - כן. המילה "אִישׁ" יכולה לכלול גברים ונשים, אולם במגילה המילה "אִישׁ" מופיעה רק לגבר יחיד או גברים ברבים. כאשר היה יכול להיות ספק האם "אִישׁ" כולל גם נשים או "עֲבָדִים" כולל "שְׁפָחוֹת", אסתר מדגישה "אֲשֶׁר כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ" (ביאור:אסתר ד יא) וזאת כדי להבהיר שהחוק הזה כולל גם אותה "כאישה", והיא מדגישה "וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ" (ביאור:אסתר ח ד). בכל המגילה כשמדובר בנשים ונערות אין שימוש במילה איש ברבים. בנוסף אנו רואים שאשת המן, בנותיו, נכדיו ונכדותיו של המן לא כלולים ברשימת המומתים. מכאן ניתן להסיק שנשים וטף לא הומתו על ידי היהודים.

"חֲמֵשׁ מֵאוֹת"? בדיוק?
קשה להאמין ששונאי אסתר, באותו היום, הסתובבו בעיר וזיהו וספרו ורשמו את כל המתים. המספר הוא הערכה משוערת בגדול. אולי המספר האמיתי הוא עשירית מזה (כנהוג בדיווחים רישמיים באזור), כי שונאי אסתר רצו להגזים בפשעה. נקודה זו היא חשובה, כי שונאי ישראל, עד היום, משתמשים במספר הגדול הזה להאשים את היהודים ברוע לב.

וְאַבֵּד ולא רק הרגו. לאומתם, המלשינים ואנשיהם הומתו "וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ" אבל לא "אבדו". כלומר לא היה נסיון להכחיד את שמם מעל האדמה, אלא רק להענישם במיתה.

בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, מֶה עָשׂוּ;עריכה

מדוע שאל המלך מה נעשה בשאר המדינות?

הרי אסתר לא יכולה לדעת בו ביום מה נעשה בשאר המדינות, ואפילו לא בשאר הערים סביב שושן הבירה. שאלת המלך נועדה להצדיק את הריגתם של בני המן ולהרגיע את אסתר. שרי המלך הלשינו שאסתר הרגה את בני המן ללא רשות ושלא כחוק.

1. בפקודת אסתר ומרדכי צווו היהודים (אסתר ח יא): "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים". המילה 'טף' מוגבלת לילדים צעירים של עושי הצרות הצרים את היהודים. אולם יוסף פקד על אחיו (בראשית מה יט): "קְחוּ-לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם, וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם, וּבָאתֶם." וכדברי פרעה זה כלל את כל בני (בראשית מה יח): "בָּתֵּיכֶם". אין ספק שבנים בוגרים נכללו ולא נשארו בארץ ישראל.

2. המן היה גאה למנות את (אסתר ה יא): ""רֹב בָּנָיו"" אולם אין אנו יודעים את גילו של המן, את מספר נשותיו ואת מספר ילדיו. יתכן שלהמן היו ילדים צעירים ובוגרים, כולם בני ביתו.

3. סביר להניח שבני המן, הצעירים והמבוגרים, לא צרו על היהודים ביום הפור (אסתר ט ב): "וְאִישׁ לֹא-עָמַד לִפְנֵיהֶם, כִּי-נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים" ולכן בני המן לא הומתו בגלל מעשיהם.

4. כדי להרגם כחוק חיב היה אביהם לצור על היהודים ככתוב בפקודת אסתר ומרדכי (אסתר ח יא): "לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים". המילה 'צרים' פרושה לעשות מצור לפני ההתקפה. אין צורך להצליח במצור ולחדור לנצורים. אולם המילה 'צרים' היא גם 'לעשות צרות' בכל דרך שהיא כולל הלשנה ודבר שיטנה, במיוחד שאסתר ומרדכי נמנעו מלהסביר את המילה. אבל הרי המן, אביהם, מת ואינו יכול לצור על היהודים.

5. לכן המלך היה חיב למצוא לפחות מקום אחד בממלכה שבו אויבי היהודים צרו על היהודים בגלל המן, אשר המלך פסק שהוא שלח ידו ביהודים (אסתר ח ז): "וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ, ביהודיים (בַּיְּהוּדִים).", ואויבהם לפחות עשו ליהודים צרות אשר חייבו אותם לעמוד על נפשם ככתוב: (אסתר ט טז): "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם".


אסתר לא ענתה כי אין לשקר למלך, והיא לא ידעה תשובה מדויקת. כאשר קיבלה אסתר את התשובה היא אמרה למלך (אסתר ט טז): "וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ, אֶת יָדָם" ובכך נסגר הענין ובני המן הומתו כחוק.

מַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂעריכה

שאלת המלך מורה שהוא חושב שיש עוד מה לעשות ושאסתר חייבת לבקש דבר מה. המלך לא הסביר בפרוש מה יש לעשות עוד. אולם המידע ושאלותיו סיפקו לאסתר את הבעיה: המלך רוצה לקבור בכבוד את בני נכבדיו, ואנשים הלשינו עליך - טפלי בהם כראוי מבלי לערב אותי. המלך לא הציע "עד חצי המלכות" אלא הגביל את אסתר - שהוא יתן לה לעשות מעשה או מעשים בלבד.
אסתר הבינה טוב מאוד. בקשה לתלות את בני המן בכבוד במשך יום הגנה אחד נוסף, וזה איפשר לה, בהתאם לחוק, להרוג את המלשינים ואנשיהם.
המלך הבין את אסתר וחוכמתה "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן" (ביאור:אסתר ט יד), מעשה בלבד.