" הדרך הוא הדרך הגדול הקבוע לרבים, והנתיבות הם שהולכים בם יחידים, ועפ"ז אומר כי "
", שדרכי החכמה הכוללים הם הדרכים המובילים אל הנועם שהוא הערבות הנפשיי הרוחני המושגת בהשיג את התכלית, כי כן תשבע בצחצחות נפש העוסק בה.
פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
עץ חיים היא למחזיקים בה", יש צדיק ויש כובש, הצדיק הוא מי שטבע לבו נוטה אל החכמה ואין יצרו מסיתו לעבור על חקיה, והכובש הוא מי שטבעו נוטה לרע רק הוא כובש את יצרו, עפ"ז אומר שהיא "
עץ חיים למחזיקים בה", דהיינו להכובש, שהוא המחזיק בה בעל כרחה, כאלו החכמה תרצה להפרד ממנו כי טבעו מתנגד לה, רק הוא מחזיק בה בכל עז ואינו מניחה לצאת כי הוא כובש את יצרו, "
ותומכיה מאושר" היינו מי שהוא שטבע לבו בלתי מתנגד אל החכמה, שזה א"צ להחזיק בה בעל כרחה רק לתמוך אותה, הוא מאושר, ואמר בכל אחד רבותא, כי זאת שהכובש הוא מאושר באושר הנפש א"צ להודיענו, שזאת ידענו מעצמנו שלפי גודל צערו לכבוש את היצר יגדל אשרו ושכרו, כי לפום צערא אגרא, רק שהיינו מדמים שמלחמה הפנימית הזאת שלוחם עם יצרו לכבשו מקצרת את חייו, עז"א שהיא לו עץ חיים, שמארכת חייו כאילו אכל מעץ החיים שחי לעולם, ואצל התומך שהוא מי שהחכמה תשכון אצלו בטבע ואין לו מלחמה פנימית, היה עולה על דעתנו שאין לו שכר כ"כ, הודיענו שגם תומכיה מאושר:
ביאור המילות
"
מחזיק, תומך". הוא או בעל כרחו, והחזיק בה האיש
(דברים כ"ב), מחזיק באזני כלב
(לקמן כ"ו), או שנותן חיזוק להדבר החלוש, והחזקת בו גר ותושב, וזה הבדלו מן תומך שלא בא ביד חזקה:
פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
(יט-כ) "
ה' בחכמה יסד ארץ", מליצה זו מתאחדת עם מ"ש
(לקמן סי' כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שמצייר בנין הבית בחכמה, וגמר הבנין שהוא הכינון (כי כונן הוא גמר הבנין) מצייר בתבונה, והתמלאות חדרי הבית בכלים יקרים מיחס אל הדעת, וכן יצייר את הבנין הכללי שהוא העולם שהיה היסוד בחכמה, והכנינה שהיא גמר הבנין בתבונה, והתמלאות החדרים שהיא התמלאות העולם בברכת ה' ע"י תהומות מים וע"י טל שמים מיחס אל הדעת, ובא הציור שהארץ היא יסוד הבנין, והשמים שם התקרה, שהנחת התקרה הוא משלים את הבנין, כמ"ש הבונה בשמים מעליותיו, והתהומות והטל וגשמי ברכה הם ימלאו את העולם בכל טוב וברכה. והנה יסוד בנין העולם נברא יש מאין שזה מיוחס אל החכמה, כמ"ש בראשית ברא אלהים שתרגומו בחכמתא, וגמר הבנין שהיה בששת ימי המעשה היה ע"י הוצאת יש מיש, וזה מיחס אל התבונה ור"ל כי החכמה תוציא החומריים שלה מאין, ר"ל מה' בעצמו שהוא האין סוף, אבל התבונה תוציא דבר מדבר מושכל ממושכל, וזה מצוייר עם גמר הבנין שהיה הוצאת יש מאין, והנהגת העולם אחר ששת ימי המעשה שימשיל במילוי חדרי העולם בכל כלי יקר, שמאז יבקע תהומות למטה ושחקים ירעיפו טל מלמעלה, כל ימי עולם, זה יצייר בדעת, וכבר התבאר שכל דבר שיכונה בשם חכמה יש בו שני דרכים במציאות הפוכים זה מזה, וכן בעת הוציא את העולם מאין ליש, היה במחשבת היוצר כמה אפשריות להמציא את העולם בדרכים אחרים ובחר להמציאו בדרך זה עפ"י החכמה העליונה, כמ"ש שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שאמר דין הנין לי ודין לא הנין לי, וזה גדר החכמה, אולם אחר שהמציא את החומרים הראשונים יש מאין, לא היה עוד לפניו דרך אחר להוציא יש מיש, רק הדרך האחד שהיה מוכן לפי הכנת החומר הראשון, כמ"ש במדרש משל לזורע ששה זרעים בבת אחת וכ"א יצא בזמנו, וזה משל התבונה שאין בה שני דרכים הפוכים במציאות רק דרך אחד, וכן הוציא דבר מדבר לפי חקי התבונה, ומה שמנהיג ההנהגה הסדורה כל ימי עולם לפתוח תהומות ולהריק טל לפי ההשגחה שמשגיח על צרכי עולמו, זה תלוי בדעת, והנה גם תולדות הארץ יש להם בחירה לעשות טוב או רע, ויש בהנהגתם שני דרכים במציאות, וזה הנהגת החכמה, ובזה יסד ארץ, וזה היה היסוד לבריאת עולם שיבראו בעלי הבחירה ויתנהגו כפי החכמה, אולם בשמים אין שם בחירה והנהגה הנכללת בטוב ורע, רק הם משכילים את יוצרם ויודעים בין אמת ושקר שזה גדר התבונה, וההנהגה הקבועה תמיד, בין לפי סדרי הטבע והמערכת בין לפי ההשגחה והפלא, זה תלוי בדעת אלהים לפי מה שיודע סדרי ההנהגה וצרכי העולם ודרכי התחתונים והצורך להשלמתם ולחיותם בידיעה מפולשת עד סוף כל הדורות שזה ענין הדעת:
ביאור המילות
"
בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה". כמליצה זו בירמיה
(י' י"ב, נ"א ט"ו) שיחס החכמה אל עשיית הארץ והתבונה לשמים, וכונן הוא גמר הבנין, בונה עיר וכונן קריה, תבנה ותכונן:
פסוק כ
• לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק כא
• לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
בני אל ילוזו מעיניך", לכן לא יסורו דרכי החכמה מעיניך דהיינו עינים הפנימים שהם עיני הלב, "
נצור תושיה ומזמה", המזימה הם המחשבות העמוקות בחכמה, והתושיה הם המעשים שיעשה לפי החכמה, ור"ל שתשמור שיהיו המעשה והעיון והמחשבה שלך הכל כפי דרכי החכמה, והגם שתשמור תושיה שהוא המעשה תשמור גם מזימה שהוא עומק העיון בחכמה, כי התלמוד מביא לידי מעשה, ולא ע"ה חסיד ואין בור ירא חטא:
ביאור המילות
"
תושיה ומזמה". שניהם בחכמה, מזימה הם עצות עמוקות
(כנ"ל ב' י"א) ותושיה הם המעשים שכפי החכמה
(כנ"ל ב' ז'):
פסוק כב
• לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
ויהיו חיים לנפשך", ובזה תמצא חיי הנפש, כי לא תקרא הנפש בשם חיה רק בעת תפעול בכחותיה הנפשיים להשכיל ולפעול כפי החכמה, וזולת זה הגם שהגוף חי ומרגיש, הנפש הרוחנית היא מתה וכאילו איננה, וגם "
יהיו חן לגרגרותיך", שבעת תדבר בגרון ותלמד דרכי החכמה לאחרים תמצא חן בעיני אלהים ואדם כנ"ל פסוק ד':
ביאור המילות
"
לגרגרותיך". ע"ל
(א' ט'):
פסוק כג
• לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אז תלך", ר"ל אז תלוה אליך ההשגחה האלהית לשמרך מכל פגע, וחשב ג' מעמדות,
- א) בלכתו בדרך, שאז עלול יותר לפגעים שודדים ואורבים ורוצחים,
- ב) בשבתו בביתו, שזה יחולק ג"כ לשני מעמדות,
- א) בעת השכיבה והשינה, שאז הוא מסוכן יותר מבעת היקיצה,
- ב) היקיצה, בעת פחד ושואה שצריך ג"כ שמירה, וכן סדרם ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך, ופה סדרם שתלוה אליו ההשגחה בלכתו בדרך ואף בשכבו בביתו שאינו מסוכן כ"כ, ואף בעת שיושב בביתו ואינו ישן שאין בו סכנה בכ"ז ישמרהו ה' ובכ"א תפס שני דברים,
- א) שימצא בטחון בלבו ולא יפחד בבטחונו על ה',
- ב) שבאמת יצילהו ה' מכל פגע, שבלכתך בדרך "תלך לבטח דרכך" שהיא הבטחון, "ורגלך לא תגוף" שהיא השמירה שישמרך ה' כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך וכו' פן תגוף באבן רגלך, ועל עת השינה אמר.
פסוק כד
• לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אם תשכב לא תפחד" שהוא הבטחון.
"ושכבת וערבה שנתך" שהיא השמירה שלא יבהלוך חלומות רעים ויתר הנפגעים שיקרו בעת השינה, ועל מעמד היקיצה אמר.
ביאור המילות
"
אם תשכב ושכבת". הראשון הרצון לשכב, והשני על המשך השכיבה, כמו שכן בפעלים הרבה, כמ"ש באילת השחר
(כלל ח'), ובשכיבה עצמה פלוגתת ר"א וחכמים ריש ברכות אם בשכבך על ההליכה לשכב או על המשכת השכיבה:
פסוק כה
• לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל תירא מפחד" הבא "
פתאום" שהוא הבטחון, ועל השמירה אמר שלא תירא "
משואת רשעים כי תבא", שגם אם תבא השואה המוכנת להשמיד את הרשעים אל תירא כי תנצל בהשגחת ה':
פסוק כו
• לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי ה' יהיה בכסלך", גדר הכסל הוא הבטחון מן הרע שאינו עושה שום מעשה להנצל מן הרע כי סמוך לבו לא יירא, והגם שבעת צרה מי שי"ל כסל ואינו חושב להנצל, בקל ילכד בפח, אבל אתה ! ה' יהיה בכסלך שכסלך ותקותך יהיה בהשגחת ה', והוא ישמור רגלך מלכד בפח:
ביאור המילות
"
בכסלך". ההבדל בין כסל לתקוה, המקוה מקוה אל טוב, והכסל הוא בטחון מן רע,
(איוב ד' ו', ח' י"ד, ל"א כ"ד):
פסוק כז
• לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל תמנע טוב", כבר פי' בגן
[1] כי פסוקים אלה יש להם משל ומליצה, שכמו שכפי המשל הוא מושכל "
שאין" ראוי "
למנוע טוב מבעליו", היינו ממי שראוי לזה, "
אם יש לאל ידך לעשותו", כן אין ראוי למנוע טוב מנפש הרוחניית שטובתה היא ההליכה בדרכי ה' אחר שיש בכחך לעשות לה טוב וחסד:
פסוק כח
• לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן", ר"ל שלא לבד שלא תמנע הטוב לגמרי, כי גם אין ראוי שתאחר עשיית הטובה על יום מחר, אחר "
שיש אתך" ותוכל לעשות הטוב היום כן אין ראוי לאחר הטוב הנפשי ולדחותו ליום מחר, כמ"ש אל תאמר לכשאפנה אשנה, וראוי שתעשה הטוב בעודך באבך בימי נעוריך:
פסוק כט
• לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל תחרוש", גם זה משל ומליצה, כמו שאין ראוי שתחרוש על רעך רעה אם הוא יושב לבטח עמך ואין לו עמך מלחמה, כן אין מהראוי שכחות הגוף יחרשו רעה על כחות הנפש להאבידם לבאר שחת והיא יושבת אתו לבטח, כי למחיה שלחה אלהים אל גויתה להיטיבו באחריתו:
פסוק ל
• לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל תריב" וכן כמו שאין ראוי אף לריב עם אדם חנם, אם לא שגמל אותו רעה מצד הגמול, שגדר הגמול הוא התפעליות הנפש לשנאה, כי אם עשה לו רעה ולא היה מחמת גמול ושנאה מחויב למחול לו, כ"ש שאין ראוי שכחות הגוף יעשו מלחמה ומריבה עם כחות הנפש, הגם שידמה לו שישיג רעה ע"י כחות נפשו שהם יעצרו בעדו מלכת אחרי תאות העולם והנאותיו, אינו מצד שנאה רק בהפך שזה מצד אהבתה וחמלתה עליו:
ביאור המילות
"
גמלך". גדר הגמול הוא בשנקשר עמו התפעלות איבה או אהבה, והתבאר אצלי בכ"מ בתנ"ך, ובס' זה
(לקמן י"א י"ז, י"ב י"ד, י"ט י"ז, ל"א י"ב:
פסוק לא
• לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אל תקנא", מצוהו בל ילך בדרך איש חמס שכולל כל החומס נפשו ונוטה מדרך הטוב, ומצוהו שלא יטה אחריו לא מחמת שיקנא בהצלחתו, שעז"א "
אל תקנא באיש חמס", ולא מחמת שיבחר בדרכיו מצד הבחירה שטובו דרכיו בעיניו, שעז"א "
אל תבחר בכל דרכיו" ומפרש שהחומס נפשו יצוייר בארבעה פנים, ומזהיר על כולם,
- א) הנלוז מן היושר מצד בינתו כי היושר הוא בבינה, ועז"א.
פסוק לב
• לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כי תועבת ה' נלוז ואת ישרים סודו", הישרים הם אלה שלבם ישר והולכים מישרים בבינתם, הם אוהבי ה' עד שיגלה להם סודותיו, סוד מעשה בראשית ומרכבה, ובהפך הנלוז מן היושר ובינתו הולכת עקלקלות היא תועבת ה', כי הוא יצא למינות ולכפירה,
- ב) המרשיע מצד הרשע שגדרו מי שהוא רע למקום ולבריות וטבעו נוטה להרשיע, עז"א.
ביאור המילות
"
ישרים". רוב שם ישר בא על הישר בבינתו, ובהרחבה בא על כל מי ששכלו ומדותיו ישרים, והפוכו הנלוז מדרך הבינה:
פסוק לג
• לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
מארת ה' בבית רשע", שגם אם תראה שהרשע יש לו בית קבוע דע כי יחול בו מארת ה' להקטינו ולחסרו ולהאבידו, "
ונוה צדיקים יברך", הצדיקים הגם שאין להם בית קבוע רק נוה, שמורה על נוה צאן ואהל עראי, בכ"ז גם הנוה שלהם יברכהו ה',
- ג) החומס נפשו על ידי מדת הלצנות שדרכו להתלוצץ על חקי החכמה מצד שאינו יודע להם טעם וידמה בגאותו שכל דבר שהוא אינו משיג טעמו אין בו ממש, ועז"א.
ביאור המילות
"
בית, נוה". סתם נוה הושאל מנוה צאן, והוא טפל אל הבית כמ"ש בכ"מ:
פסוק לד
• לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
אם ללצים הוא יליץ", ה' יסובב שיהיה לצנות ולשיחה בפי כל הבריות וזה מדה כנגד מדה, אבל "
לענוים" שאינם מתגאים לחלוק על חקי החכמה שמצד ענותנותם יודעים כי שכלם קצר מהשיג תעלומותיה, "
יתן" ה' שיהיו "
לחן" בעיני הבריות,
- ד) אם החומס נפשו הוא מכת הכסילים, שגדר הכסיל הוא שחולק על חקי החכמה מצד שבוחר ללכת אחרי תאותיו והגם שהוא יודע חקי החכמה, עז"א.
ביאור המילות
(לד-לה) "לצים, כסילים" ע"ל (א' כ"ב):
"
כבוד, קלון". הוא ההפך מן כבוד, שבעת קלון מכבוד
(חבקוק ב'):
פסוק לה
• לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
"
כבוד חכמים ינחלו", החכמים הם הנוהגים בחקי החכמה ינחלו כבוד, כי כבוד הנפש מאיר בם להתרומם מן הקלון שהיא התאוה שהיא פחיתת הנפש ובזיונה, והכבוד הזה יהיה להם לנחלה עולמית כמו שהנפש היא נצחית אבל "
הכסילים הקלון מרים אותם", כי התאוה שהיא קלון הנפש ובזיונה ירים אותם לחלק על כבוד הנפש ולהשפילה לפני דבר נקל ונבזה שהם תאות החומר ונפש הבהמית, ועי"ז יחלקו על חקי החכמה כי ציורי הקלון והתאוה מתרוממים מעומק הנפש ויעלו על פני הלב ויתגברו על ציורי הכבוד והחכמה, וסופם לקלון וחרפה רצופה:
- ^ לדעתי רומז לספר שהיה מצוי בידו, ואפשר שהוא גן השכלים. ויקיעורך
