פתיחת התפריט הראשי
מקראות גדולות דברים


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבת קדש מימינו אשדת [אש דת] למו

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אשדת [אֵשׁ דָּת] לָמוֹ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִימִינ֕וֹ אשדת אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַאֲמַר יְיָ מִסִּינַי אִתְגְּלִי וְזֵיהוֹר יְקָרֵיהּ מִשֵּׂעִיר אִתַּחְזִי לַנָא אִתְגְּלִי בִּגְבוּרְתֵיהּ עַל טוּרָא דְּפָארָן וְעִמֵּיהּ רִבְּוָת קַדִּישִׁין כְּתָב יַמִּינֵיהּ מִגּוֹ אִישָׁתָא אוֹרָיְתָא יְהַב לַנָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַאֲמַר יְיָ מִן סִינַי אִתְגְלֵי לְמִתַּן אוֹרַיְיתָא לְעַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וּדְנַח זִיו אִיקַר שְׁכִינְתֵּיהּ מִגַבְלָא לְמִיתְּנָהּ לִבְנוֹי דְעֵשָו וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הוֹפַע בְּהַדְרַת אִיקַר מִטַוְורָא דְפָארָן לְמִיתְנָהּ לִבְנוֹי דְיִשְׁמָעֵאל וְלָא קַבִּילוּ יָתָהּ הֲדַר וְאִתְגְלֵי בִּקְדוּשָׁא עַל עַמֵיהּ בֵּית יִשְרָאֵל וְעִמֵיהּ רִיבַן רִיבְווָן מַלְאָכִין קַדִישִׁין כְּתַב יְמִינֵיהּ וְאוֹרַיְיתָא מִגוֹ שַׁלְהוֹבִית אֵישָׁתָא פִּקוּדַיָא יְהַב לְהוֹן:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ויאמר ה' מסיני בא" - פתח תחלה בשבחו של מקום ואח"כ פתח בצרכיהם של ישראל ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך רצוי הוא כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה

"מסיני בא" - יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה שנאמר לקראת האלהים למדנו שיצא כנגדם

"וזרח משעיר למו" - שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה ולא רצו

"הופיע" - להם

"מהר פארן" - שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו

"ואתה" - לישראל

"מרבבות קדש" - ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו

"אש דת" - שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו ד"א אש דת כתרגומו שנתנה להם מתוך האש

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ה' מסיני בא" - יאמר כי השם מסיני בא לישראל כי משם השכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם והענין כי ירד הכבוד בהר סיני כמו שנאמר (שמות יט כ) וירד ה' על הר סיני אל ראש ההר ויקרא ה' למשה וגו' ושם היה כל הימים שהיה משה עולה ויורד כמו שנאמר (שם כד יז) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר וגו' וכאשר נתנו לו הלוחות האחרונות שכן הכבוד באהל מועד כמו שנאמר (שם לג ט) והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה וכתיב (שם פסוק יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וכאשר הוקם המשכן שכן הכבוד במשכן שנאמר (שם מ לד) ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ומשם היו לו כל הדברות כל ימי המדבר וזרח משעיר למו כי אחרי נסעם מסיני במסע ראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלח מרגלים שנאמר (שם יג ג) וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא היה הדבור עם משה עד שבאו לשעיר בגבול בני עשו בסוף הארבעים (לעיל ב ב) כמו שנאמר שם (פסוק ז) כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך והנה אז בבואם בשעיר היה השם להם לאור עולם ושלמו ימי אבלם וצוה אותם להשמר משעיר ועמון ומואב ואמר שיחלו לרשת את ארצם וירשו ארץ סיחון ועוג שני מלכי האמורי הגדולים הופיע מהר פארן שנסתכל בהם ושם ענינם למאור פניו מהר פארן והטעם כי תחלת הכנסם במדבר הגדול היה מפארן כמו שנאמר (במדבר י יב) ויסעו וגו' ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן והנה השם הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון ועל עצת רשעים הופעת (איוב י ג) נסתכלת וראית באורך הגדול כל סתרי מחשבותיהם ואתה מרבבת קדש מימינו אש דת למו יאמר כי בא הכבוד לישראל מרבבות קדושי עליון אשר ירדו עמו על ההר כענין שנאמר (תהלים סח יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש מימינו אש דת למו פירוש מימין תפארתו היה להם אש דת לא מיד המלאכים הנזכרים רק מימין השם בעצמו ובכבודו ויתכן כי "מרבבות קדש" מרבוי קדושתו כי קדוש קדוש קדוש ה' צבאות בכל מיני קדושה וטעם "אש דת למו" כמו "דת אש" כמו שאמר (לעיל ה כא) ואת קולו שמענו מתוך האש או טעמו כמו "אש ודת למו" יזכיר שהראה להם האש העליונית והשמיעם הדת וזה כענין שנאמר (לעיל ד לו) ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש ועל דרך האמת יגיד גם כן שהאש שהוא הדת היא מימינו כי מדת הדין כלולה ברחמים ועל דעת רבותינו טעם הכתוב כי מסיני בא לתת תורה לישראל שנגלה להם משם וזרח משעיר להם לישראל כי נגלה על בני עשו לתת להם התורה וכאשר לא רצו בני עשו לקבל אותה האיר פניו לישראל ונתנה להם בימינו ובזרועו ואור פניו כי רצם והופיע והראה להם יפעתו והדרת פניו מהר פארן כאשר לא רצו בני ישמעאל בתורה יזכיר כי היה זכות לישראל גדולה כאשר לא רצו שאר האומות לקבל את התורה והנה הזכיר כל זרע אברהם שאחד מהם לא היה חפץ בתורה זולתי ישראל אבל על כל האומות גם כן נגלה לתת אותה להם ולא רצו בה כפי הבא בקבלת רבותינו (ע"ז ב)

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)



הערות

(ב) "ויאמר". פתח דבריו בתהלות ה' ובהם זכות ישראל מעין ברכתו אשר ברך כל ישראל. והשבח הוא שזכר ארבעה זמנים שבהם התגלה כבוד ה' עליהם. וע"י זה הגיעו אל המעלות הנשגבות. ה' מסיני בא. הזמן הא'. מעת שבאו אל מדבר סיני בא להם התגלות ה' על הר סיני. וכרת עמם ברית בהר חורב. וצוה למשה את כל החקים והמשפטים והשכין שכינתו בתחלה על הר סיני. ואחרי כן במשכן. וזרח משעיר למו הוא עת השנית מהתגלות אלהים שהשאיר ה' להם שישיגו יראת הרוממות ואהבת ה' עד"ה (מלאכי ג כ) וזרחה לכם יראי שמי, שמעת שנסעו מהר חורב. סבבו ל"ח שנים סביבות הר שעיר (שהמרגלים נשלחו בשנה השנית מקדש או מקדש ברנע. שהיו סמוך לשעיר כמ"ש בענין המרגלים (לעיל א' מד) ויכתו אתכם בשעיר, ובשנת הארבעים היו ג"כ סמוך לשעיר כמ"ש (לעיל ב ד) אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו היושבים בשעיר וגו' ידע לכתך את המדבר הגדול הזה זה ארבעים שנה. וישבו ל"ח שנה בקדש מקום שהיה מעשה המרגלים כמ"ש (לעיל א מו) ותשבו בקדש ימים רבים, וסבבו את הר שעיר ג"כ י"ט שנה כמ"ש (שם ב א) ונסב את הר שעיר ימים רבים: וכל אותן הל"ח שנה עסקו בתורה וראו את מעשה ה' והנהגתו עמהם הכל בדרך הנסיי וע"י זה עלו מדרגות רבות ביראת ה' כי כבר כתבנו שבצאתם ממצרים היו חולים בנפש. וכל המעלות שהשיגו ביראת ה' באותן הל"ח שנה יכנה בשם זריחה שיורה על התחלת זריחת האור ולא על התמדתו. שלא הגיעו להיות עובדי ה' מאהבה רק אחר גמר משנה התורה: הופיע מהר פארן הוא הזמן הג' מעת שהתחיל לשנות להם משנה התורה עד שגמר שהשיגו אז אהבת ה' והתורה נשנה בפארן כמ"ש (דברים א) במדבר בערבה בין פארן וגו'. ויכנה בשם הופעה שיורה על התמדת האורה:

ואתה הוא הזמן הרביעי שהוא עת כריתת ברית ערבות מואב כמו שכתבנו שאחרי שנהיו עובדי ה' מאהבה התעוררו מעצמם לברית ההיא לקבל עליהם ועל זרעם, לשמור את כל דברי התורה, וגם נכנסו בערבות על אחרים. ומעת הזאת הסכים ה' להשכין שכינתו בתוכם לעולם. ששרש אתה יורה בכל מקום על התמדת הדבר ההוא שמה: מרבבות קדש שאתה להם מסבת והתעוררות רבבות קדש שהם ישראל שמעת נסעם מהר חורב קראם בשם רבבות, (במדבר י) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ואחרי גמר משנה התורה נתכנו בשם עם קדוש כמ"ש (דברים כז) וה' האמירך היום וגו' ולהיותך עם קדוש וגו'. ושני השמות ביחד הם רבבות קדש: ובזה אמר תהלת ה' וזכות ישראל וקבלת התורה וברית הר חורב ולכתם במדבר ארבעים שנה. כמ"ש (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'. וזכות כריתת ברית ערבות מואב: מימינו אש דת למו בארבע העתים הללו נתן להם ה' מימינו אש דת. כי רוב התורה נתן ה' בסיני ובחורב והרבה בכל הל"ח שנים, ובעת משנה התורה נתוספו הרבה דינים, וגם בעת ברית ערבות מואב נתחדשו דברים. וגם מפני שהברית הזאת הוא ע"י התעוררות ישראל וקבלו מאהבה. והוא גמר הקבלה על כל התורה נחשב כאלו קבלו אז. וזכר ימין שיורה על חשיבות התורה שהיתה בימינו של ה' וגם על חשיבות מסירתה לישראל שניתנה להם מימינו ומעלת התורה שהיא דת אש: ועתה יבקש מה' שיקיים ברכות אשר ראויים המה לברכה זו. שיאמר:

 

מדרש ספרי (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר - מגיד הכתוב שכשפתח משה - לא פתח לצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום. משל למה הדבר דומה? ללאיטור שהיה עומד על הבמה, ונשכר לו לאחר לדבר על ידיו; ולא פתח בצרכי אותו האיש תחילה - עד שפתח בשבחו של מלך תחילה: אשרי עולה אמלכו, אשרי עולה מראיני, עלינו זרחה חמה, עלינו זרחה לבנה. והיו הכל מקלסים עמו - ואח"כ פתח בצרכי אותו האיש, וחזר וחתם בשבחו של מלך. אף משה רבינו לא פתח בצרכם של ישראל - עד שפתח בשבחו של מקום, שנ' ויאמר ה' מסיני בא וזרח, ואח"כ פתח בצרכם של ישראל - שנ' ויהי בישורון מלך, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנא' אין כאל ישורון.

אף דוד מלך ישראל לא פתח בצרכם של ישראל תחילה, עד שפתח בשבחו של מקום תחילה, שנ' הללויה שירו לה' שיר חדש. וחזר וחתם בצרכם של ישראל, שנ' כי רוצה ה' בעמו, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ' מי אל כמוך שומר הברית והחסד לעבדיך ההולכים לפניך בכל לבם, ואח"כ פתח לצרכם של ישראל, שנ' רעב כי יהיה בארץ, וחזר וחתם בשבחו של מקום, שנ' קומה ה' למנוחתיך.

ואף שמנה עשרה שתקנו חכמים הראשונים שיהו ישראל מתפללים, לא פתחו בצרכם של ישראל תחילה - עד שפתחו בשבחו של מקום, שנ' האל הגדול הגבור והנורא. קדוש אתה ונורא שמך, ואח"כ מתיר אסורים ואח"כ רופא חולים ואח"כ מודים אנחנו לך.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל לא בלשון אחד נגלה אלא בארבע לשונות: ויאמר ה' מסיני בא - זה לשון עברי. וזרח משעיר למו - זה לשון רומי. הופיע מהר פארן - זה לשון ערבי. ואתא מרבבות קודש - זה לשון ארמי.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא מרוח אחד נגלה, אלא מארבע רוחות נגלה, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא. ואיזו? זו רוח רביעית, כמה שנ' אלוה מתימן יבוא.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות: בתחילה הלך אצל בני עשו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם לא תרצח. אמרו: רבש"ע, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, שנ' והידים ידי עשו, ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר בראשית כז על חרבך תחיה. הלך לו אצל בני עמון ומואב ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בו? אמר להם לא תנאף. אמרו לפניו: רבש"ע, עצמה של ערוה להם היא, שנ' ותהרן שתי בנות לוט מאביהם. הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו מה כתוב בה? אמר להם לא תגנוב. אמרו לפניו: רבש"ע, כל עצמו אביהם לסטים היה, שנא' והוא יהיה פרא אדם, לא היתה אומה באומות שלא הלך ודבר, ודפק על פתחם מה ירצו ויקבלו את התורה, וכן הוא אומר תהלים קכח יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך. יכול שמעו וקיבלו? ת"ל יחזקאל לג ואתם לא תעשו, ואומר מיכה ה ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוי אשר לא שמעו, אלא אפילו שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל. משל לאחד ששילח את חמורו ואת כלבו לגורן, והטעינו לחמורו לתך ולכלבו ג' סאים, והיה החמור מהלך והכלב מלחית. פרק ממנו סאה ונתנו על החמור, וכן שני וכן שלישי. אף כן ישראל קבלו את התורה בפירושיה ובדקדוקיה, אף אותם ז' מצות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום ונתנום לישראל. לכך נאמר ויאמר ה' מסיני בא.

כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל הרעיש את העולם כולו על יושביו, שנאמר קול ה' על המים אל הכבוד הרעים; כיון ששמעו אומות העולם את הקולות נתקבצו כולם אצל בלעם, אמרו לו כמדומים אנחנו שהמקום מאבד את עולמו! אמר להם והלא כבר נאמר ולא יהיה עוד המים למבול! אמרו לו: הקול הזה מהו? אמר להם ה' עוז לעמו יתן, ואין עוז אלא תורה, שנ' איוב יב עמו עוז ותושיה. אמרו לו: אם כן ה' יברך את עמו בשלום.

ד"א ויאמר ה' מסיני בא - כשעתיד המקום ליפרע משעיר עתיד להרעיש כל העולם כולו על יושביו, כדרך שעשה בשעת מתן תורה, שנ' שופטים ה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו גם שחקים יזלו מים, ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב. אמר להם המקום: אין כל אומה ואומה נכנסת לתוכם.

ד"א משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מבקש ליתן מתנה לאחד מבניו, והיה מתיירא מאחיו ומפני אוהביו ומפי קרוביו. מה עשה אותו הבן? עמד ופירסם את עצמו וסיפר את שערו, אמר לו המלך לך אני נותן מתנה. כך כשבא אבינו אברהם לעולם יצא ממנו פסולת - ישמעאל ובני קטורה, חזרו להיות רעים יותר מן הראשונים! כשבא יצחק יצא ממנו פסולת - עשו וכל אלופי אדום. אבל יעקב לא נמצא בו פסולת, כענין שנ' ויעקב איש תם יושב אהלים; אמר לו המקום: לך אני נותן את התורה. לכך נאמר ה' מסיני בא:

הופיע מהר פארן - ארבע הופעות הם: הראשונה במצרים, שנ' רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה; שנייה בשעת מתן תורה, שנ' הופיע מהר פארן; שלישית לימות גוג ומגוג, שנא' אל נקמות ה' אל נקמות הופיע; רביעית לימות המשיח, שנאמר מציון מכלל יופי אלהים הופיע:

ואתא מרבבות קודש - שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, כשהוא עושה משתה לבנו הוא שמח בחופתו, מראה לו כל גנזיו, וכל אשר לו. אבל מי שאמר והי' העולם אינו כן; אלא מרבבות קודש - ולא כל רבבות קודש.

ד"א ואתא מרבבות קודש - מלך ב"ו יושב בתוך פמליא שלו, יש בה בני אדם נאים ויש בה בני אדם קווצים, ויש בה בני אדם גבורים. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא ואתא מרבבות קודש - אות הוא בתוך רבבות קודש. וכשנגלה על הים - מיד הכירוהו שנ' זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו. וכן היו אומות העולם משאלים את ישראל ואומר להם: מה דודך מדוד, שכך אתם מומתים עליו, שכך אתם נהרגים עליו, כענין שנ' על כן עלמות אהבוך, ואומר כי עליך הורגנו כל היום? כולכם נאים כולכם גבורים, בואו והתערבו עמנו! וישראל אומרים להם: נאמר לכם מקצת שבחו ואתם מכירים אותו: דודי צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז, עיניו כיונים, לחייו כערוגות הבושם, ידיו גלילי זהב, שוקיו עמודי שש, חכו ממתקים. כיון ששמעו אומות העולם גאותו ושבחו של הקב"ה אמרו להם לישראל: נבוא עמכם, שנ' אנה הלך דודך היפה בנשים... וישראל אומרים להם: אין לכם חלק בו! אני לדודי ודודי לי!

מימינו אש דת למו - כשהיה הדבר יוצא מפי הגבורה - היה יוצא דרך ימינו של קודש לשמאלם של ישראל, ועוקף את מחנה ישראל י"ב מיל על י"ב מיל, וחוזר ובא דרך ימינם של ישראל לשמאלו של מקום, והקב"ה מקבלו לימינו וחקקו בלוח; והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, שנא' קול ה' חוצב להבות אש:

<< · מ"ג דברים · לג · ב · >>