מפרשי רש"י על דברים לג ב


<< | מפרשי רש"י על דבריםפרק ל"ג • פסוק ב' |
א • ב • ה • ז • ח • יא • יב • יג • טז • יט • כ • כא • כו • כז • כח • כט • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים ל"ג, ב':

וַיֹּאמַ֗ר יְהֹוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִימִינ֕וֹ אשדת [אֵ֥שׁ דָּ֖ת] לָֽמוֹ׃


רש"י

"ויאמר ה' מסיני בא" - פתח תחלה בשבחו של מקום ואח"כ פתח בצרכיהם של ישראל ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך רצוי הוא כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה

"מסיני בא" - יצא לקראתם כשבאו להתיצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה שנאמר לקראת האלהים למדנו שיצא כנגדם

"וזרח משעיר למו" - שפתח לבני שעיר שיקבלו את התורה ולא רצו

"הופיע" - להם

"מהר פארן" - שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה ולא רצו

"ואתה" - לישראל

"מרבבות קדש" - ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו

"אש דת" - שהיתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו ד"א אש דת כתרגומו שנתנה להם מתוך האש


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא – פָּתַח תְּחִלָּה בְּשִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְאַחַר כָּךְ פָּתַח בְּצָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ספרי שמג). וּבַשֶּׁבַח שֶׁפָּתַח בּוֹ יֵשׁ בּוֹ הַזְכָּרַת זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל. וְכָל זֶה דֶּרֶךְ רִצּוּי הוּא, כְּלוֹמַר: כְּדַאי הֵם אֵלּוּ שֶׁתָּחוּל עֲלֵיהֶם בְּרָכָה.
מִסִּינַי בָּא – יָצָא לִקְרָאתָם כְּשֶׁבָּאוּ לְהִתְיַצֵּב בְּתַחְתִּית הָהָר, כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לְהַקְבִּיל פְּנֵי כַּלָּה (מכילתא בחודש, ג), שֶׁנֶּאֱמַר: "לִקְרַאת הָאֱלֹהִים" (שמות יט,יז), לָמַדְנוּ שֶׁיָּצָא כְּנֶגְדָם.
וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ – שֶׁפָּתַח לִבְנֵי עֵשָׂו שֶׁיְּקַבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא רָצוּ (ספרי שם; ע"ז ב' ע"ב).
הוֹפִיעַ – לָהֶם.
מֵהַר פָּארָן – שֶׁהָלַךְ שָׁם וּפָתַח לִבְנֵי יִשְׁמָעֵאל שֶׁיְּקַבְּלוּהָ, וְלֹא רָצוּ (ספרי שם).
וְאָתָה – לְיִשְׂרָאֵל.
מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ – וְעִמּוֹ מִקְצַת רִבְבוֹת מַלְאֲכֵי קֹדֶשׁ, וְלֹא כֻּלָּם וְלֹא רֻבָּם; וְלֹא כְּדֶרֶךְ בָּשָׂר וָדָם, שֶׁמַּרְאֶה כָּל כְּבוֹד עָשְׁרוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְּיוֹם חֻפָּתוֹ (ספרי שם).
אֵשׁ דָּת – שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָה מֵאָז לְפָנָיו בְּאֵשׁ שְׁחוֹרָה עַל גַּבֵּי אֵשׁ לְבָנָה (מדרש תנחומא בראשית א), נָתַן לָהֶם בַּלּוּחוֹת כְּתַב יַד יְמִינוֹ (ספרי שם; אונקלוס). דָּבָר אַחֵר: אֵשׁ דָּת, כְּתַרְגּוּמוֹ, שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

מפרשי רש"י

[ב] פתח תחלה בשבחו של מקום כו'. דאם לא כן, מה ענין "ויאמר ה' מסיני" לכאן:

[ג] שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה. וכן שנינו בספרי, שהלך אל עשו אם יקבלו את התורה, והשיב עשו מה כתיב בה, אמר לו "לא תרצח" (שמות כ', י"ג), "לא תגזול וגו'". אמר עשו, כל ברכתו שנתברך "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז, מ'). אמר לישמעאל שיקבל את התורה, אמר מה כתיב בה, אמר "לא תגנוב" (שמות כ', י"ג). אמר, כל ברכותיו אינו רק "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל" (בראשית ט"ז, י"ב), שיהיה מלסטם את הבריות, ואיך יקבל התורה. אמר לעמון ומואב שיקבלו את התורה, אמרו מה כתיב בה, אמר "לא תנאף" (שמות כ', י"ג). אמרו, כל עצמן של אותה אומה של עריות הוא, דכתיב (בראשית י"ט, ל"ו) "ותהרנה שתי בנות לוט מאביהן", היאך יקבלו את התורה:

ואף על גב דבקרא לא כתוב אלא שעיר ופארן, ובפרק קמא דעבודה זרה (דף ב:) נמי קאמר שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל אומה ולשון, ומנא לן לומר כך. ונראה, דודאי היה הקדוש ברוך הוא מחזיר התורה על כל האומות, דאם לא כן, מאי שנא שהיה מחזיר אותה על עשו ועל ישמעאל - משום שלא יאמרו אם נתת לנו התורה היינו מקבלין, שאר אומות נמי יאמרו כך. אלא על כל אומה ולשון היה מחזיר. וקרא דקאמר "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן", הכי קאמר, אחר שחזר על כל האומות ולא קבלוהו, בא אל עשו וישמעאל, כי אלו מסתבר יותר שיקבלוה, שהם זרע אברהם, שקיים כל התורה (יומא דף כח:), והיה מחזיר עליהם דרך מעלות; מתחלה אל הרחוק, עד שבא אל עשו וישמעאל. והם היו ראוים לקבל אותה, מפני שהם זרע אברהם, ואפילו הכי לא קבלו אותה. ולפיכך "וזרח משעיר למו", כיון דלא קבלו אף בני עשו - שוב אין מי שיקבל אותה, ובא אל ישראל מהר שעיר. וכן בפארן גם כן, שבסוף בא אל פארן, אמר אלו בני ישמעאל [ראוי] שיקבלו אותה, ולא קבלוה. אז בא אל ישראל, כי מעכשיו לא נשאר אחד:

ומה שזכר עשו וישמעאל, מפני כי יש בעשו שאין בישמעאל, ויש בישמעאל שאין בעשו; ישמעאל נמול בתחלה (בראשית י"ז, כ"ה), וקבל עליו בריתו של אברהם. ועשו אינו בן הפלגש, כמו ישמעאל שהיה בן הפלגש. ולפיכך באחרונה בא אל אלו שנים. והא דאמרינן בספרי שהשיב עשו מפני שנאמר לו "על חרבך תחיה", וכן ישמעאל מפני שנאמר לו "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל", לא שהאומות האחרים שלא נתברכו בברכה הזאת לא היו משיבים כך, אלא רוצה לומר אפילו אלו שהיו מזרע אברהם ויצחק, כיון שנתברכו בברכה הזאת שאינה הגונה וראויה, כל שכן האחרים, שלא נתברכו כלל, שנמצאו בהם כל אלו הדברים כולם:

ואם תאמר, ומנא ליה לרז"ל לומר שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומה ולשון, שמא לא החזיר רק על בני אברהם, וכיון דאינהו לא קבלוה, אחרים לא כל שכן. ויש לומר, דזה לא יתכן, דהרי הם יהיו אומרים שהיו מקבלים אותם, ולא היה יכול לענוש את האומות - מה שלא קבלו את התורה - מכח קל וחומר. דהא בפרק שור שנגח (ב"ק לח. ורש"י שם) מסיק דבשביל זה היה הקדוש ברוך הוא מתיר ממונן לישראל, ולא מענישין מכח קל וחומר. ולפיכך בודאי על כולם החזיר. אלא שכתיב בקרא "שעיר" ו"פארן", שהם האחרונים, דמסתברא שהם יקבלו אותה:

[ד] אש שחורה על גבי אש לבנה כו'. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם "חסד", "ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו), ונאמר (משלי ג', י"ז) "דרכיה דרכי נועם", ונקראת בלשון "אמת", "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב', ו'). כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם. ושמירת שבת טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים: