גור אריה על רש"י דברים לג
<< · גור אריה על רש"י · דברים · לג · >>
[א] לפני מותו סמוך למיתתו שאם לא עכשיו אימתי. פירוש, כי "לפני מותו" סמוך למותו, דאם לא כן, מאי בעי למימר שברכם לפני מותו, וכי סלקא דעתך לומר שברכם אחר שמת, אלא סמוך למיתתו ברכם (כ"ה בספרי). ומפני שקשה לו עדיין, מה בא להגיד שהיה סמוך למיתתו, ותירץ לומר ש'אם לא עכשיו אימתי', ועל כרחו היה צריך לברך אותם עכשיו, ואם היה חי עדיין לא היה מברך אותם. מפני שכן ראוי לפרנס להוכיח תמיד את דורו, שמכח רוב התוכחה לא יחטאו. ואילו היה מברך אותם, היה רואים עצמן חשובים וצדיקים, והיו חוטאים:
ויש לפרש גם כן, מפני שפירש "לפני מותו" סמוך למיתתו, והוקשה איך משמע "לפני מותו" סמוך למיתתו, שהרי לא כתיב רק "לפני מותו", ומשמע בין סמוך בין מופלג. לפיכך פירש דכיון דקאמר "אשר בירך אותם לפני מותו", אם כן על כרחך פירושו סמוך למיתתו, דאם לא כן, למה היה מברך אותם עכשיו, וכי לא היה יכול לברך אותם אחר כך, אלא סמוך למותו היה, ואם לא יברך אותם עכשיו - אימתי:
[ב] פתח תחלה בשבחו של מקום כו'. דאם לא כן, מה ענין "ויאמר ה' מסיני" לכאן:
[ג] שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה. וכן שנינו בספרי, שהלך אל עשו אם יקבלו את התורה, והשיב עשו מה כתיב בה, אמר לו "לא תרצח" (שמות כ', י"ג), "לא תגזול וגו'". אמר עשו, כל ברכתו שנתברך "ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז, מ'). אמר לישמעאל שיקבל את התורה, אמר מה כתיב בה, אמר "לא תגנוב" (שמות כ', י"ג). אמר, כל ברכותיו אינו רק "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל" (בראשית ט"ז, י"ב), שיהיה מלסטם את הבריות, ואיך יקבל התורה. אמר לעמון ומואב שיקבלו את התורה, אמרו מה כתיב בה, אמר "לא תנאף" (שמות כ', י"ג). אמרו, כל עצמן של אותה אומה של עריות הוא, דכתיב (בראשית י"ט, ל"ו) "ותהרנה שתי בנות לוט מאביהן", היאך יקבלו את התורה:
ואף על גב דבקרא לא כתוב אלא שעיר ופארן, ובפרק קמא דעבודה זרה (דף ב:) נמי קאמר שהחזיר הקדוש ברוך הוא את התורה על כל אומה ולשון, ומנא לן לומר כך. ונראה, דודאי היה הקדוש ברוך הוא מחזיר התורה על כל האומות, דאם לא כן, מאי שנא שהיה מחזיר אותה על עשו ועל ישמעאל - משום שלא יאמרו אם נתת לנו התורה היינו מקבלין, שאר אומות נמי יאמרו כך. אלא על כל אומה ולשון היה מחזיר. וקרא דקאמר "וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן", הכי קאמר, אחר שחזר על כל האומות ולא קבלוהו, בא אל עשו וישמעאל, כי אלו מסתבר יותר שיקבלוה, שהם זרע אברהם, שקיים כל התורה (יומא דף כח:), והיה מחזיר עליהם דרך מעלות; מתחלה אל הרחוק, עד שבא אל עשו וישמעאל. והם היו ראוים לקבל אותה, מפני שהם זרע אברהם, ואפילו הכי לא קבלו אותה. ולפיכך "וזרח משעיר למו", כיון דלא קבלו אף בני עשו - שוב אין מי שיקבל אותה, ובא אל ישראל מהר שעיר. וכן בפארן גם כן, שבסוף בא אל פארן, אמר אלו בני ישמעאל [ראוי] שיקבלו אותה, ולא קבלוה. אז בא אל ישראל, כי מעכשיו לא נשאר אחד:
ומה שזכר עשו וישמעאל, מפני כי יש בעשו שאין בישמעאל, ויש בישמעאל שאין בעשו; ישמעאל נמול בתחלה (בראשית י"ז, כ"ה), וקבל עליו בריתו של אברהם. ועשו אינו בן הפלגש, כמו ישמעאל שהיה בן הפלגש. ולפיכך באחרונה בא אל אלו שנים. והא דאמרינן בספרי שהשיב עשו מפני שנאמר לו "על חרבך תחיה", וכן ישמעאל מפני שנאמר לו "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל", לא שהאומות האחרים שלא נתברכו בברכה הזאת לא היו משיבים כך, אלא רוצה לומר אפילו אלו שהיו מזרע אברהם ויצחק, כיון שנתברכו בברכה הזאת שאינה הגונה וראויה, כל שכן האחרים, שלא נתברכו כלל, שנמצאו בהם כל אלו הדברים כולם:
ואם תאמר, ומנא ליה לרז"ל לומר שהחזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומה ולשון, שמא לא החזיר רק על בני אברהם, וכיון דאינהו לא קבלוה, אחרים לא כל שכן. ויש לומר, דזה לא יתכן, דהרי הם יהיו אומרים שהיו מקבלים אותם, ולא היה יכול לענוש את האומות - מה שלא קבלו את התורה - מכח קל וחומר. דהא בפרק שור שנגח (ב"ק לח. ורש"י שם) מסיק דבשביל זה היה הקדוש ברוך הוא מתיר ממונן לישראל, ולא מענישין מכח קל וחומר. ולפיכך בודאי על כולם החזיר. אלא שכתיב בקרא "שעיר" ו"פארן", שהם האחרונים, דמסתברא שהם יקבלו אותה:
[ד] אש שחורה על גבי אש לבנה כו'. דבר זה סוד מופלא, כי התורה נקראת בשתי שמות; נקראת בשם "חסד", "ותורת חסד על לשונה" (משלי ל"א, כ"ו), ונאמר (משלי ג', י"ז) "דרכיה דרכי נועם", ונקראת בלשון "אמת", "תורת אמת היתה בפיהו" (מלאכי ב', ו'). כי המצוה בעצמה עשייתה הוא הטוב ונועם. ולפיכך היה יסוד התורה אש לבנה. וכאשר תשכיל במצוה תמצא אותו אמת ונכון הוא, כמו כבוד אב ואם. ושמירת שבת טוב ונועם הוא, וכאשר תשכיל בו נמצא שהוא ראוי ומחוייב לעשות. נמצא כי עיקר המצוה הוא טוב וחסד, וזהו מורה אש לבנה, כי הלובן מורה הטוב והזכות, דומה לאור שהוא טוב. והצורה, היא אש שחורה, כי השחור מורה על רשימה מבוארת היטב, כך התורה דבריה מבוארים ברורים:
[ה] באגודה אחת הוא מלכם. וזהו מפני כי המלכות הוא האחדות, ולפיכך נקרא קריאת שמע קבלת מלכות שמים (ברכות דף יג.), אמרו בראש השנה (דף לב:) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (לעיל ו, ד) זהו מלכות שלימה. לפיכך כאשר ישראל באגודה אחת - מלכותו עליהם, וכאשר נחלקים, ואין כאן אחדות, מלכותו - דהוא אחדות - אינו עליהן:
[ו] ומפני הנדוי. אף על גב שקיים הדבר, שהרי אמר "אם לא אביאנו אליך וגו'" (בראשית מ"ד, ל"ב), ובודאי קיים זה, למדו מכאן במסכת מכות (דף יא:) דאף נידוי על תנאי צריך הפרה, ולא ידע יהודה זה, ולפיכך עצמותיו מתגלגלים:
[ז] כאן רמז לשמעון כו'. פירש הרמב"ן, כי "ידיו רב לו" יכבוש מצריו נחלה גדולה יותר מן הראוי לו, ורמז בזה שינחיל מנחלתו לשמעון אחיו, וכתיב (יהושע י"ט, ט') "מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון". ולי היה נראה לפרש כמשמעו, שהיה יהודה מתברך בלשון "שמע", ולא בלשון 'האזין', לומר כי שמעון שנקרא גם כן על שם "כי שמע ה' כי שנואה אנכי" (בראשית כ"ט, ל"ג), נחלתו בתוך נחלת בני יהודה. ולפיכך רמז לשמעון בברכה זאת גם כן, דהוא "שמע ה' קול יהודה", ונמצאים שרמז כאן ברכת שמעון בתוך נחלתו:
[ח] כתרגומו. כי תרגם 'תריבהו על מי מריבה בחנתיה על מי מצותא ואשתכח מהימן'. ופירש הרמב"ן, כי הכונה בזה לאונקלוס, כי משה לא חטא כלל, רק שלא קדש את שמו בבני ישראל המריבים. וזה שאמר הכתוב (לעיל א, לז) "גם בי התאנף בגללכם". גם נאמר (לעיל לב, נא) "על אשר לא קדשתם". ואין זה צריך, דכך פירושו, כי בחנתיה לאהרן ונמצא שלם קדמך, ועל אהרן קאי. ואין חלוק בין פירוש רש"י לפירוש התרגום בלשון "תריבהו", רק דלפירוש התרגום רוצה לומר בחנתיה ונמצא שלם, ולפירוש רש"י נסתקפת לבא עליו בעלילה:
[ט] מחץ מתנים קמיו מחץ קמיו מכת מתנים. דאין לפרש "מחץ מתנים קמיו" רוצה לומר תוך מתנים, דאם כן לא הקפיד אלא שתהא המכה תוך המתנים, אין זה כלום, דאפשר שתהא המכה תוך המתנים ואינו מכלה את השונא. אבל כשיאמר "מחץ קמיו" 'מכת מתנים', הוא מכה גדולה, שנקראת המכה 'מכת מתנים'. ומה שהוצרך להפוך מצב הכתוב לומר 'מחץ קמיו מכת מתנים', ולא כמצבו 'מחץ מתנים מכת קמיו', מפני שכתיב "מחץ מתנים", ואצל "מחץ" לא יפול לשון מכה, ואם כן הוי ליה למכתב 'הכה מתנים', והיה פירושו הכה מכת מתנים:
[י] אתה מוצא וכו'. נראה מה שהוצרך לכתוב זה פה, מפני שנראה בברכת יוסף שכל ברכתו כמו ברכת יעקב (בראשית מ"ט, כ"ה), והוקשה כיון שכבר ברך יעקב אותו בברכה זאת, לא הוצרך משה לברך. ותירץ, שכן תמצא בכל השבטים, שברכת משה מעין ברכת יעקב. ועל כרחך צריך לומר, שאם לא היה ברכת משה, אף על גב שלא היה מקוים בכל שבט יוסף הברכה שבירך אותם יעקב, כיון שמקוים במקצת, הוי שפיר, שלא ברך השבט כולו, רק ברך יוסף. לכך ברכם משה עוד, שיהא ברכה זאת בכל השבט. וכן בכל השבטים, היה ברכת משה שתתקיים הברכה בכל השבט:
[יא] הנגלה אלי תחלה בסנה וכו'. ונראה שעל דעת רש"י זכר דבר זה שנגלה אליו בסנה, שמאחר שנגלה לו בסנה על שם "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א, ט"ו), אין לך רצון יותר מזה. והיו"ד ב"שוכני" יתור, כאילו כתיב 'ורצון שוכן סנה':
[יב] תבאתה ברכה זו לראש יוסף. כי "תבאתה" מלשון "תבא". וכתב הראב"ע שבאה התי"ו בשני סימנין, בתי"ו וה"א, כמו "עזרתה" (תהלים מ"ד, כ"ז), "ישועתה" (שם ג, ג). וצריך לומר לפי זה כי הוא שם דבר בלשון נקבה, ובא בשני סימנין. שאם "תבאתה" הוא לשון עתיד לנקבה, אין צריך תי"ו ולא ה"א בסוף. ואפשר כי הוא שם דבר לנקבה, וה"א נוספת, וכן "עזרתה" עזרה ליחידה, והה"א נוספת:
[יג] כל אסיפה על ידי קריאה היא. ופירוש "יקראו", היינו שהעמים - שהם השבטים - יקראו זה את זה "קומו ונעלה ציון" (ירמיהו ל"א, ה'), שהאחד יקרא את האחר. והרא"ם הקשה, דהוי ליה למכתב "יקראו" הקו"ף בקמ"ץ, לשון נפעל, במקום יאספו, שהוא לשון נפעל. ואין זה קשיא, דאין הקריאה מאחר, רק שהם קוראין זה את זה לעלות ציון. ועוד הקשה הרא"ם, מה ענין השבטים אל הר המוריה - בתוך יששכר וזבולון. ולא דקדק, דעל ידי יששכר, הקובע עתים וקובע מועדים, על ידו יאספו לירושלים. ועל ידי זבולן היה גם כן, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן ליששכר, והיה יכול לעסוק בתורה (פסוק יח):
[יד] לפי שהיה סמוך לספר וכו'. פירוש, הא דכתב "כלביא שכן", ולא כתב 'כלביא רבץ', היינו מפני שהיה שוכן על הספר, ואמר כלביא הוא שוכן על הספר, לשמור הספר מן האויבים:
[טו] ספון אותה חלקה כו'. דאין לפרש ה"מחוקק" - שהוא משה - ספון, דאין המחוקק ספון, רק קבורתו ספונה. אף על גב דכתיב "ספון" לשון זכר, יש לפרש "כי שם חלקת מחוקק ספון" דבר זה, ו"ספון" קאי על דבר זה, וכמו שפירש רש"י "ויהי השמש באה" (בראשית ט"ו, י"ז), ופירושו ויהי הדבר הזה, כך יש לפרש ספון דבר זה:
[טז] אין כאל ישורן דע לך ישורן וכו'. שאין לפרש אין כאל של ישורן, כמו "אל ישראל" (תהלים ס"ח, ל"ו), דהא הכ"ף של "כאל" בקמ"ץ, וכיון שהוא בקמ"ץ אין לסמוך אותו, והרי הוא כמו 'כהאל' בה"א הידיעה, וכל ה"א ידיעה לא יתכן בו סמוכות. לפיכך צריך לומר 'דע לך ישורן אין כאל':
[יז] למעון השחקים כו'. פירוש, כי "מעונה אלקי קדם" הוא מחובר לפסוק שלפני זה (פסוק כו) "ובגאותו שחקים", והשחקים הם למעונה אלקי קדם (כ"ה ברא"ם). ופירוש "אלקי קדם" שקדם לכל אלקים, ובירר את השחקים. וזה ראיה על שהשחקים הן מעון יותר חשוב, דהרי "אלקי קדם" הוא, והוא יכול לברר לו מה שירצה, ובירר לו השחקים:
[יח] כל תיבה שצריכה למ"ד כו'. הקשה הרא"ם, דאם כן היה טעם המלה מלעיל, כמו כל ה"א שמשמשת במקום למ"ד, וכיון שטעם המלה מלרע, אם כן הה"א לנקיבה. ויפה הקשה. ועוד תמה אני, דלא מצאנו ה"א משמשת במקום למ"ד רק במקום למ"ד המשמשת על ביאה לדבר, אבל במקום הזה, שאמר שבירר למעונתו השחקים, לא מצאתי ה"א במקום למ"ד. גם היה רש"י יכול לפרש "מעונה" בלשון נקיבה, שהרי תמצא "מעונה" בלשון נקיבה; "מעונתיו טריפה" (נחום ב', י"ג), "ומעונתו בציון" (תהלים ע"ו, ג'):
[יט] כל יחיד ויחיד תחת גפנו. דאם לא כן, מאי "בטח בדד":
[כ] תשועתך בה'. כלומר תשועתך בה' תלויה בו. ומה שהוצרך להחליף מלת 'תשועתך' במלת "נושע", מפני הבי"ת של "בה'", דהוי למכתב 'נושע מה, דלא יתכן לומר "נושע בה'", אבל 'תשועת בה רוצה לומר תשועתך תלויה בו יתברך (כ"ה ברא"ם):