פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


משלי שלמה בן דוד מלך ישראל — הספר הזה משלים נחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים, ועל ידי המשלים ירד האדם לעומק הדברים, כל שכן משלים הנאמרים ברוח הקדש. והנה כתוב אומר בשלמה (מלכים א ה יב): "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירֹה חמשה ואלף" ודרשו בו, שירֹה של משלי. ואף על פי שאין בספר משלי אלא שמנה מאות וששה עשר פסוקים, אפילו הכי אין לנו פסוק ופסוק שאין בו שנים ושלשה טעמים, כגון "נזם זהב באף חזיר" וגו' (משלי יא כב) והכי איתא במדרש.

ואמר: משלי שלמה בן דוד מלך ישראל, כי הנגיד בעם – נגידים ידבר. ואמרו ז"ל בפרק ראשון מבתרא (בבא בתרא טו א): חזקיה וסיעתו כתבו משלי ושיר השירים וקהלת. וביאור העניין, כי הספרים הללו היו סדורים בפי חכמי הדורות משלמה האומרם עד חזקיה הכותבם, כי חזקיה רבה למעלה ראש בחכמת השיר וידע ערך המשלים האלה יותר מכל המלכים והחכמים אשר קדמוהו, ולכך אסף כל סיעתו וכתבם וחברם לכתבי הקדש.

ובמדרש: דוד פתח בראשי אותיות, אשרי האיש, וסיים באמצע אותיות, כל הנשמה; אבל שלמה אמר, איני עושה כן, אלא בתחלה [אני] פותח באמצע אותיות, במקום שהחכמה נתונה, והיכן חכמה נתונה? בלב, והלב הוא נתון באמצע, וסיים בסוף אותיות, תנו לה מפרי ידיה.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


לדעת חכמה ומוסר להבין אמרי בינהחכמה זו תלמוד תורה, ומוסר זו דרך ארץ, ויפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (משנה אבות ב ב). והאדם מגיע למעלת החכמה והמוסר על ידי מלמד, ולאחר שלימד חכמה, מתבונן בה מעצמו, כמעיין זה הנובע תמיד ממקורו; הוא שאמר: להבין אמרי בינה.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים — יש מפרשים שמשפטו: מוסר והשכל, כמו "שמש ירח" (חבקוק ג יא). והנכון לפרש בהצעתו, מוסר הסמוך להשכל, ולפיכך הסמ"ך פתוחה ולא קמוצה. ולפי שאמר מתחילה: "לדעת חכמה ומוסר" (פסוק ב), ואמר "מוסר" בסתם, חזר לפרשו: מוסר השכל, מוסר המביאו לידי שכל טוב. והרי מצינו כתוב אומר: "חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת" (להלן יט, כז), אם כן יש מוסר שתחדל לקבלו ולקחתו.

וטעם לקחת, כמו "קח נא מפיו תורה" (איוב כב כב).

צדק ומשפט ומישרים — נוכל לפרש כל אלה הדברים לעניין הדינין. משפט, ידוע. צדק, כמה דאת אמר: "צדק צדק תרדוף" (דברים טז כ), ודרשו רז"ל (סנהדרין לב א): הלך אחר בית דין יפה. ומישרים, כמה דאת אמר: "מישרים תשפטו בני אדם" (תהלים נג ב).

ונוכל לפרש: צדק, שיהיה צדיק בדרכיו. ומשפט, לכלכל דבריו במשפט, להיותו מתנהג במנהגותיו כדת וכשורה. ומישרים, ללכת דרך הישרה, להיות ישר בכל מעשיו. ומוסר השכל כולל הדברים האלה.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


לתת לפתאים ערמה לנער דעת ומזמה — פתי הוא המתגבר עליו יצרו לפעמים דרך מקרה, אבל לא הורגל במדות הרעות כמו אויל וכסיל ולץ. ולכן שקול בפסוק הזה עם נער, כי הנער בעודו נער יכול בנקל לתקן, כן הפתי, לפי שלא למד חכמה מתפתה ביצרו, והמלמדו יכול להחזירו למוטב במהרה. אבל הכסיל נאמר בו: "באזני כסיל אל תדבר" (להלן כז, ט), ובאויל: "אם תכתוש את האויל במכתש" (שם, כב) ולץ: "אל תוכח לץ פן ישנאך" (להלן ט, ח).

וטעם לתת לפתאים, כי אלה המשלים הם לתת לפתאים ערמה, וכמו שאמר (הרמב"ן) [צ"ל הרמב"ם], (הלכות דעות פ"ה ה"ב), שרפואת בעל חמה, שינהיג עצמו שאם הוכה וקולל, שלא ירגיש כלל, עד שיעקור החמה ממנו ויחזור לדרך האמצעית, שהיא הדרך הטובה. כן מלמדים לפתאים ערמה, כדי שתיעקר הפתיות מלבו ויחזור לדרך האמצעית.

דבר אחר: לתת לפתאים אינו מוסב על "משלי שלמה", רק המשלים הם להגיע האדם למדרגת החכמה והמוסר והבינה, ובעל המדרגות הללו יכול להוכיח תוכחה ראויה ומקובלת, ועל דרך "קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים" (בבא מציעא כז ב).

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה — אני אפרש אותו דרך משל: הדיוט הוכיח את הקטן, ויהי גם הגדול מוכח. לפי שאמר מתחילה: "לתת לפתאים ערמה" וגו' (פסוק ד), סמך לו ישמע חכם ויוסף לקח.

טעם תחבולות, כמו מחשבות, וכמוהו: "מתהפך בתחבולותיו" (איוב לז יב), כמו במחשבותיו, אולי יהיה מגזרת "שמה חבלתך אמך" (שיר השירים ח ה), כי כמו אשה הרה משלחת ילדיה מקרביה, כן הנבון משלח סעיפי מחשבותיו מלבו. והחכם שומע ומוסיף לקח, וכן הנבון קונה תחבולות, כדי "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם" (פסוק ו).

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


משל ומליצה — רוצה לומר משל וחידה, מתבארת בפרשת "בן אדם חוד חידה ומשול משל" (יחזקאל יז). והמליצה מגזרת "כי המליץ בינותם" (בראשית מב כג); והם דברים עמוקים, צריך האדם התבוננות גדולה בהבנתם, ולכך נקרא המתורגמן "מליץ", הוא המבין דבר זה לזה.

ובמדרש: דברי חכמים וחידותם — אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים שקולה כנגד כל התורה. וכבר אמרו ז"ל (סוכה כא ב): שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.

עוד אמרו ז"ל: נקראת התורה מליצה, שכל המתלוצץ בדברי תורה – מוסיפים לו ליצנות, שנאמר: "אם ללצים הוא יליץ" (להלן ג, לד).

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


יראת ה' ראשית דעת חכמה ומוסר אוילים בזו — על דרך "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת" (משנה אבות ג יא). ומה שאמרו (משנה אבות ג יז): "אם אין חכמה אין יראה", מתפרש כי החכם, קודם שיחכם – כוח יש בו לקבל החכמה, שנתן בו הקב"ה אותו כוח מתחילת הבריאה, כמו שאמרו (נדה טז ב): "טיפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש". וטעם "אם אין חכמה אין יראה": אם אין באדם כוח זה, אין בו יראה, כי "אין בור ירא חטא" (משנה אבות ב ה). אבל כשיש בו כוח זה, וירא השם מתחילתו, ויצא אותו כוח שנתן בו הקב"ה לפועל, אז חכמתו מתקיימת תמיד.

ורבינו סעדיה פירש, שלא הקדים ליראה בשביל שתקדים לחכמה, אלא הטעם מה שאמר דוד עליו השלום: "ראשית חכמה יראת ה'" (תהלים קיא י), ושלמה בנו – יראת ה' ראשית דעת, לומר לך שהחכמה והדעת, ראשיתה וטוּבהּ היא יראת ה'. אולי מפרש ראשית כמו: "וראשית שמנים ימשחו" (עמוס ו ו), "בשמים ראש" (שמות ל כג). והגאון זה ז"ל פירש מה שאמרו ז"ל: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת", וכבר כתבתי מה שנראה לי.

חכמה ומוסר אוילים בזו — הוא נתינת טעם למה שאמר יראת ה' ראשית דעת, כי מעשים הם עושים האוילים שאינם יראי חטא, כמה דאת אמר: "אוילים מדרך פשעם" (תהלים קז יז), בוזים החכמה והמוסר, כי החכמה והמוסר מלמדים האדם להיות ירא חטא, והאוילים שלא הורגלו ביראת חטא הם בועטים בחכמה ובוזים המוסר, שלא להכריח טבעם.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך — משפטו: שמע בני מוסר אביך ואמך, ואל תטוש תורתם. וכמוהו "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך" (ויקרא כה לז), שמשמע: את כספך ואת אכלך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך [וכספך]. והמוסר זו אזהרה, והתורה זו מצוות עשה. והקדים המוסר, כמה דאת אמר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" (תהלים א א), וכתיב בתריה "כי אם בתורת ה' חפצו".

ובמדרש: שמע בני מוסר אביך זו תורה שבכתב, ואל תטוש תורת אמך זו תורה שבעל פה, על דרך "יש אם למסורת" (סנהדרין ד א). וכינה תורה שבעל פה ב"תורת אמך", להזהיר שלא יסתפק בה, כמו שאין אדם מסתפק באמו שילדתו, ואפילו על התקנות ועל הגזירות ועל הסייגות שעושים חכמי ישראל הוא אומר. וכן מצינו בפרק מקום שנהגו (פסחים ג ב). שאל ר' יוחנן לבני בישן: כבר קבילו עלייהו אבהתי כן, וכתיב: שמע בני מוסר אביך וגו', כדאיתא בויקרא רבה (שמות רבה פרשה ל).

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך — מגזרת "ילוה אישי אלי" (בראשית כט לד). והטעם בחיבור דבר חן לראשך, הם המוסר והתורה שאביך ואמך מלמדים אותך.

וענקים לגרגרותיך — סביבות הגרון יקרא גרגרת. ענקים הוא החלי התלוי בצוואר, ויבוא תחת הגרון.

בסוף מסכת סוטה: אם אדם יוצא לדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה, שנאמר: כי לוית חן הם לראשך.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


בני אם יפתוך חטאים אל תֹבֵא — מגזרת "לא תאבה לו" (דברים יג ט), ונעלמה פ"א הפועל ונהפכה למ"ד הפועל לאל"ף, והכתיב על דרך "בסודם אל תבוא נפשי" (בראשית מט ו).

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנםנארבה לדם, נארבה למען שפוך דם.

נצפנה לנקי חנם — שכן דרך שופכים דמים, אורבים וצופנים וטומנין עצמן במחבואות, שיצאו על עוברי דרכים פתע פתאום.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


נבלעם כשאול חיים ותמימים כיורדי בור — משפט הכתוב: נבלעם חיים ותמימים כיורדי בור. ופעמים תמימים כמו 'שלמים'.

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


ובמדרש מתפרש פרשה זו על יוסף הצדיק, שהורידוהו אחיו לבור ומכרוהו לישמעאלים בעשרים כסף. וזה טעם כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל, כדאיתא במדרש.

ומה שאמר למעלה: "נבלעם" לשון רבים, אחר שאמר "נצפנה לנקי חנם", על דרך "וצדיקים ככפיר יבטח" (להלן כח, א). או יהיה "לנקי" שם הכלל, כטעם "ויהי לי שור וחמור" (בראשית לב ו).

וטעם "נצפנה לנקי חנם", לא שהם יאמרו כן, אלא הכתוב צווח עליהם שצפינתם לכך הוא, [חינם] וריקם.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכולנו — רוצה לומר: גורלך תפיל בתוכנו אם תרצה חלוקה; כיס אחד יהיה לכולנו אם תרצה שותפות. והוא מלשון רז"ל (ראה משנה כתובות י ד): שניים שהטילו לכיס. דבר אחר: מגזרת "במכסת נפשות תכוסו" (שמות יב ד), כלומר מניין וחלק אחד. ויש מפרשים מגזרת "מנת חלקי וכוסי" (תהלים טז ה).

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


בני אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבותם — בי"ת בדרך בשב"א. והטעם, לא דייך שאין לך ללכת בדרך הידועה אתם, שהיא דרך ארוב דם, אלא בשום דרך בעולם אל תלך אתם, אלא מנע רגלך מנתיבותם.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם — ואף על פי שלא התחילו לפתותך ללכת אתם בדרך ארוב דם, אלא בדרך אחרת, דרך הרשות, לא תלך אתם, כי סופם יוכיח על תחילתם, כי רגליהם לרע ירוצו וגו'.

ורבינו סעדיה פירש פסוק זה על החטאים עצמם, כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם עצמם. ויהיה פירוש פסוק זה על החטאים עצמם, כעין הפסוקים שאחריו.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנףכתרגומו: "ארי מגן פריסא מצדתא". והם הציידים לדמם של העופות [יארבו].

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


וזהו שאמר הכתוב: והם לדמם יארבו יצפנו לנפשתם — לדמם של העופות, כמו שאמרנו.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקחבוצע בצע, עניין חמדה ותאוה ועושק, כמו "כי מה תקות חנף כי יבצע" (איוב כז ח), ובלע"ז קובדי"סייאן קובדי"סייא. והלשון נגזר מן "בצע כסף" (שופטים ה יט), שפירושו חתיכת כסף, מתרגום "פתות אותה פתים" (ויקרא ב ו) – "בצעי יתה בצועין", שובר הכסף ועושה ממנו חתיכות למטבע; ונקרא החמדה על שם החתיכה. ותרגום "מה בצע" (בראשית לז כו), "מה ממון ניתהנא לנא".

את נפש בעליו יקח — פירוש ימית, כמו "כי לקח אותו אלהים" (בראשית ה כד).

פירוש אחר: כן ארחות כל בוצע בצע — כמה דאת אמר: "כי מה תקות חנף כי יבצע" וגו' (איוב כז ח), ואמרו ז"ל (סנהדרין קח א): לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על הגזל.

וטעם נפש בעליו, שאחר שגזלו, הרי הוא בעליו.

ורז"ל דרשו (בבא מציעא קיב א): בעליו, זה נגזל; כל הגוזל פרוטה מחבירו, כאילו גוזל נשמתו ממנו, שנאמר: כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, כדאיתא בסוף מסכת קמא. ועתה יביא המשל: כמו הציידים אורבים לנפשותם של עופות, כן בוצע בצע לוקח נפשות הגזולים. אבל לפירוש הראשון אין הנמשל דומה למשל, כי המשל – הצייד אורב לנפש העוף, והנמשל – הבוצע עצמו אורב לעצמו; אם לא נפרש "והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם" על העופות, לא על הציידים, כלומר: והם, העופות שדרכם לראות את הבר ולא את המכבר, לדמם יארובו, יגרמו המארב, יצפנו לנפשותם.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


חכמות בחוץ תרנה ברחובות תתן קולה — במקום עוברים ושבים תתן כל אחת מהחכמות קולה; הטעם, שהיא נמצאת לכל מבקשיה.

במועד קטן: כל העוסק בתורה בסתר, תורתו מכרזת עליו בגלוי, שנאמר: חכמות בחוץ תרונה.

ובמדרש: ברחובות תתן קולה, אלו תלמידי חכמים שיושבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ומשמיעין קולן בדברי תורה.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר — טעם שערים, מפני העוברים והשבים. ויש מפרשים שמשפטו: בפתחי שערים או בעיר, והטעם, בפתחי שערים כשהשערים פתוחים, או בעיר כשהשערים סגורים.

תאמר — המ"ם בצרי במקום פתח.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


ומה היא אומרת? עד מתי פתים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת. עד מתי פתאים תאהבו פתי — שם הפתיות, כמו "אל תהי מרי כבית המרי" (יחזקאל ב ח).

ולצים לצון חמדו להם — כי על כן נקראים לצים, לפי שלצון חמדו להם והם מתלוצצים ומלעיגים על בני אדם על ידי גאותם וגסות רוחם, כמה דאת אמר: "זד יהיר לץ שמו" (לקמן כא, כד).

וכסילים ישנאו דעת — כי מי שאינו חפץ בדבר, שונאהו.

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם — יש מפרשים שמשפטו: מתי תשובו לתוכחתי? ומלת "מתי" האמור בפסוק שלפניו עומדת במקום שניים. או תהיה אות התנאי חסרה, ומשפטו "אם תשובו".

דבר אחר: עתיד עומד במקום ציווי, ובהפך: "שמור מצותי וחיה" (לקמן ד, ד).

ולמ"ד לתוכחתי, כמו למ"ד "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ יג). וטעם לתוכחתי, התוכחה שאני מוכיח אתכם. "ומה אשיב על תוכחתי" (חבקוק ב א), התוכחה שאתם מוכיחים אותי, וכמוהו "ושמחתים בבית תפלתי" (ישעיהו נו ז), "שמעה תפלתי ה'" (תהלים לט י).

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב — טעם הפסוקים, שקראתי אתכם ומאנתם לשמוע, נטיתי ידי לרמוז לכם לסור אלי, ואין מקשיב.

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם — שעשיתם בגהיפך עצתי, כעניין "הקורא את המגילה למפרע" (משנה מגילה ב א). ותוכחתי לא אביתם, לקבלה.

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


ומה יהיה עונשי בם? גם אני באידכם אשחק אלעג בבוא פחדכם.

ויש מפרשים "נטיתי ידי" (פסוק כד) מגזרת "הנה יד ה'" (שמות ט ג), להפליג בתוכחת, שאף על פי שמוכחת אותם בכל מיני הדויים וענויים, לא שמו ללבם לא דעת ולא תבונה.

במדרש: "יען קראתי ותמאנו" (שם) – זה ירמיה, שהיה קורא להם לישראל בירושלים לעשות תשובה, וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת (זכריה ז יא).

"נטיתי ידי ואין מקשיב" (שם) – זה גבריאל, שהיתה ידו פשוטה על ירושלים שש שנים ומחצה, והיו גחלי אש בידו, ובקש לזורקן בחמה, והמתין להם לעשות תשובה ולא הקשיבו.

ובבראשית רבה דורש פסוק "ותפרעו כל עצתי" (פסוק כה) על האשה, "ויבן ה' אלהים" (בראשית א כב) – התבונן מהיכן לברוא אותה. אמר: לא אבנה אותה מן הראש, שלא תהא מזקפת ראשה. ולא מן העין, שלא תהא סקרנית. ולא מן האוזן, שלא תהא צייתנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן הלב, שלא תהא קנאית. ולא מן היד, שלא תהא משמשנית. ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית. אלא ממקום צנוע באדם, שאפילו בשעה שהוא ערום, אותו מקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: הוי צנועה, הוי צנועה; ואפילו הכי, "ותפרעו כל עצתי". דבר אחר: לא בראתי אותה מן הראש והרי היא מזקפת ראשה, שנאמר: "ותלכנה נטויות גרון" (ישעיהו ג טז). ולא מן העין והרי היא סקרנית, שנאמר (שם): "ומסקרות עיניים". ולא מן האוזן והרי היא צייתנית, שנאמר: "ושרה שומעת פתח האהל" (בראשית יח י). ולא מן הלב והרי היא קנאית, שנאמר: "ותקנא רחל באחותה" (בראשית ל א). ולא מן היד והרי היא משמשנית, שנאמר: "ותגנב רחל את התרפים" (בראשית לא יט). ולא מן הרגל והרי היא פרסנית, שנאמר: "ותצא דינה" (בראשית לד א). עד כאן.

גם אני באידכם אשחק — מלשון "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב ו), כעניין "יום ענן וערפל" (צפניה א טו), אלא שזה מלא וזה חסר.

אלעג בבוא פחדכם — כפל עניין במלות שונות.

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם צרה וצוקה — התחיל במה שסיים. וטעם כשואה, עניין העולה פתאום. והוא שקול עם ואידכם כסופה יאתה.

ורב סעדיה גאון ז"ל פירש ה'איד', רמז לעונשם בעולם הזה.ולכך המשילו לסופה, כמה דאת אמר: "כסער ביום סופה" (עמוס א יד). וה'פחד' רמז לעונשם בעולם הבא, ולכך המשילו לשואה, כמה דאת אמר: "ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבוא" (ישעיהו טז ג).

במדרש תלים: "גם אני באידכם אשחק" (פסוק כו) — ד' שחיקות הם: "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב ד); "ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו" (תהלים לז יג); "ואתה ה' תשחק למו" (תהלים נט ט); "גם אני באידכם אשחק".

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


אז יקראני ולא אענה ישחרנני ולא ימצאני — כי בעודם בימי הבחרות לא הטו אזנם לשמוע מוסר, עד שקפצה עליהם זקנה, והלומד תורה כשהוא זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק (משנה אבות ד ב).

או טעם יקראני ולא אענה, כי החכמה אומרת שאז לא ימצאנה, כי בשאול אין מעשה ודעת וחכמה (קהלת ט י), ושהעולם הזה הוא עולם המעשה, ובו ילמדו בני האדם הדעת והחכמה העליונה, ואם לא ילמדו בעולם הזה, לא יוכלו ללומדה בעולם הבא.

"יען" (פסוק כד). וחזרה החכמה לומר טעם אחר: "תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו" (פסוק כט).

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יען" (פסוק כד). וחזרה החכמה לומר טעם אחר: תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא בחרו.

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


לא אבו לעצתי נאצו כל תוכחתילא אבו לעצתי לקבלה, נאצו כל תוכחתי.

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


מה יהיה עונשם? ויאכלו מפרי דרכם וממעצתיהם ישבעו — כמה דאת אמר: "לתת לאיש כדרכיו" וגו' (ירמיהו לב יט).

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


כי משובת פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדםמשובת מגזרת "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג כב). ושלות — תרגום [שגגה] "שלותא".

ואולי לכך אמר בפתאים 'משובה' ובכסילים 'שלוה', כי גדול עונש הכסיל מעונש הפתי, כאשר פירשתי בראש הספר, על כן אינו נענש הפתי אלא על המזיד, והכסיל אף על השגגה.

דבר אחר: משובת מגזרת "בשובה ונחת" (ישעיהו ל טו), ושלות מגזרת "שלו כל בוגדי בגד" (ירמיהו יב א). והטעם, לפי שרואים עצמם שלוים ושקטים, מדמים בנפשותם כי לעולם חוסן, על כן הולכים אחר תאוותם. נמצאת אומר שלוותם ומשובתם תהרגם ותאבדם.

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


ושומע לי ישכן בטח ושאנן מפחד רעה.