רוטנברג על משלי א כ

הטקסט המקראי

חֲכָמוֹת[1] בחוץ תִּרְנֶה[1], ברחבות תתן קולה, בראש המיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר: עד מתי, פְּתָיִם, תֶּאֱהֲבוּ[1] (*נדצ"ל תֶּאֱהָבוּ[1]) פתי ולצים, לצון חמדו להם, וכסילים, ישנאו דעת?! תשובו לתוכחתי, הֵנָּה[1]. אביעה לכם רוחי, אודיעה דְבָרַי אֶתְכֶם: "יען קראתי ותמאנו, נטיתי ידי ואין מקשיב, ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא-אביתם[2] – גם אני באידכם אשחק, אלעג בבא פחדכם, בבא כְשַאֲוָה[3] פחדכם ואידכם כסופה יאתה, בבא עליכם צרה וצוקה". אז: "יִקְרְאֻנֵנִי[1] ולא אענה, יְשַחֲרֻנֵנִי[1] ולא יִמְצְאֻנֵנִי[1], תחת כי שנאו דעת ויראת ה' לא-בחרו[2], לא אבו לעצתי, נאצו כל תוכחתי". ויאכלו מפרי דרכם וממעצתיהם ישבעו – כי משובת פתים תהרגם ושלות כסילים תאבדם, ושמע לי ישכן בֹּטֵחַ[1] ושאנן מפחד רעה.

[1] בס' משלי שבידנו הניקוד הוא: "חָכְמוֹת.. תָּרֹנָה.. תְּאֵהֲבוּ.. הִנֵּה.. יִקְרְאֻנְנִי (*צ"ל יִקְרָאֻנְנִי).. יְשַחֲרֻנְנִי.. יִמְצְאֻנְנִי (*צ"ל יִמְצָאֻנְנִי).. בֶּטַח".

[2] בס' משלי שבידנו אין מקף בין "לא" ו"אביתם" ובין "לא (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) ו"בחרו".

[3] בס' משלי שבידנו כתוב: "בְּשוֹאָה (*צ"ל כְשוֹאָה) קרי".

הטקסט הפשוט

[אשת]{כו} חֲכַמוֹת בחוץ תִּרְנֶה, ברחובות תתן [את]{יג} קולה. בראש [כִּכָּרוֹת]{יד} הֹמִיּוֹת תקרא [וּ]{יב}בפתחי שערים בעיר [את]{יג} אמריה תאמר(אחת הנשים החכמות, המבקשות להשפיע על הבנים הצעירים, כי ישובו לַדֶּרֶך הישרה, אחת הנשים האלה תִּרְנֶה בחוץ, ר"ל משמיעה בחוץ דברים בקול רם[4], נותנת את קולה ברחובות, קוראת בראשיהן של כיכרות הומיות, ובפיתחי שערים[5] בעיר היא אומרת[6] את אמריה הבאים:) "[לא לעולם]{עג}, פְּתָיִם, תֶּאֱהֲבוּ (*צ"ל תֶּאֱהָבוּ) [את]{יג} [דרך]{כו} [ה]{נ}פתי, ו[דרך]{כו} [ה]{נ}לצים, [אשר]{נד} לצון חמדו להם, ו[דרך]{כו} [ה]{נ}הכסילים, [אשר]{נד} ישנאו [את]{יג} [ה]{נ}דעת"(לא לעולם תאהבו את הדרך, שבה הולכים הפתי, הלצים, שחמדו להם לצון והכסילים השונאים את החוכמה). תשובו לתוכחתי, [תשובו]{לא} הֵנָּה(במוקדם או במאוחר תשובו אליי לשמוע את תוכחתי, תשובו לכאן). [הבה אביע][7] לכם [אפוא]{יב} [את]{יג} [מוֹרַת]{כו} רוחי, [הבה אודיע (*המילה מודגשת בקו כפול)][4] (*נדצ"ל [7]) [את]{יג} דְּבָרַי אֶתְכֶם(הבה אביע לכם איפוא כבר עתה את מורת רוחי מהתנהגותכם, הבה אודיע אתכם כבר עתה את דבריי, שאדבר כשתשובו אליי): "יען קראתי [אתכם]{לו} ותמאנו, יען{לא} (*נראה שהמילה צריכה להיות מוקפת בסוגריים מרובעים) נטיתי [את]{יג} ידי וְ[לא היה]{י} מקשיב, ותפרעו [את]{יג} כל עצתי ו[את]{יג} תוכחתי [דחיתם]{סג} – [לכן]{יב} גם אני באידכם אשחק, אלעג בבא [רעת]{כו} פחדכם, בבא כְשַאֲוָה [רעת]{כו} פחדכם ו[כאשר]{יב} אידכם כסופה יאתה, בבא עליכם [גם]{יב} צרה ו[גם]{יב} צוקה(והנה הדברים, שהאשה החכמה אמרה, כי תגיד אותם כשהבנים הצעירים ישובו אליה, משום שיימצאו בצרה: אם הם סבורים, כי היא תקבל אז את פניהם ברצון – הם טועים. ההיפך מזה הוא הנכון: היא תגיד אז, כי היות שהיא קראה אותם והם סירבו לבוא אליה, היות שכשהיא נמצאה במקום רחוק מהם מכדי שיוכלו לשמוע את קריאתה, ולכן היא נטתה את ידה ורמזה להם בתנועת ידה זו, כי ברצונה לדבר איתם, ולא היה אף אחד מהם, שיקשיב לדבריה, ובכך הם הפריעו, ר"ל ביטלו (*נראה שהושמט כאן פסיק) את כל העצה, שהיא ביקשה לייעצם ודחו את דברי תוכחתה – אף היא תגמול להם מידה כנגד מידה ותשחק בעת אידם, תלעג כשתבוא כאסון[8] הרעה, שממנה הם מפחדים, כשתבוא עליהם גם צרה וגם צוקה, ר"ל הֲצָקָה, שבני אדם רעים מציקים למי שנמצא בצרה). אז [אומר]{ג}: "יִקְרְאֻנֵנִי[9] – ולא אענה, יְשַחֲרֻנֵנִי[9] ולא-יִמְצְאֻנֵנִי, תחת כי שנאו [את]{יג} [ה]{נ}דעת ו[את]{יג}יראת ה' [מאסו]{סג}, לא אבו [לשמוע]{יז} לעצתי, [וְ]{יב}נאצו [את]{יג} כל תוכחתי(האשה החכמה מוסיפה, כי לא זו בלבד שכשהבנים הצעירים, שיצאו לתרבות רעה, ישובו אליה כשיימצאו בצרה, לא זו בלבד שהיא תשחק ותלעג להם אז, אלא שהיא גם תסתתר והם בכלל לא ימצאוה. ולאנשים שישאלוה אז, מה טעם אינה מוכנה להיפגש עם בנים צעירים אלה, היא תענה, כי היות שהם העליבו אותה בכך, שלא רצו אפילו לשמוע את דבריה, היא משלמת להם מידה כנג מידה ואינה רוצה להיפגש איתם. וזהו מה שהיא אומרת: אין דבר, שירבו לקרוא אותה[9] והיא לא תענה, שירבו לשַׁחֵר[10] אותה במשך זמן רב[9] ובמשך כל אותו הזמן הרב לא ימצאו אותה – משום ששנאו את החוכמה ומאסו ביראת ה', משום שלא רצו לשמוע לעצתה ומאסו את כל תוכחתה). ו[אמנם]{יב} [הם]{ה} יאכלו מפרי דרכם ומ[פרי]{לא} מעצתיהם ישבעו – כי משובת [ה]{נ}פְּתָיִם תהרגם ושלות [ה]{נ}כסילים תאבדם, ו[אולם]{יב} [האיש אשר]{נ} שמע ל[דברי]{מד} ישכן בֹּטֵחַ ושאנן מפחד רעה(והאשה החכמה מסיימת את דבריה באמירת עתידות הבאה: הבנים הצעירים אמנם יבואו על עונשם, כיוון ששובבותם של הפתאים הורגת אותם ושלוות הכסילים מאבדת אותם, ואילו מי ששומע לדברים של אשה חכמה זו שוכן בוטח ואינו מפחד, שמא תבוא עליו רעה).

[4] בטקסט המקראי ניקדתי: "תִּרְנֶה". וגם להלן ח3 אני מנקד: "מבוא פתחים תִּרְנֶה", ובאיוב לט23-24 גם בס' איוב שבידנו הניקוד הוא: "עליו תִּרְנֶה אשפה להב חנית וכידון ברעש ורגז יגמא ארץ". ואשר להוראת המלה "תִּרְנֶה", שהוא פועל עתיד, גוף שלישי, לשון נקבה משורש "רנה", אני למד מיתר המלים שבאותו כתוב באיוב לט23-24 ובמיוחד מן המלה "ברעש" שבו, כי הוראת הפועל רָנָה היא: השמיע דברים בקול רם בדומה למי שֶׁמְּרַנֵּן, שבדרך כלל הוא משמיע זמירתו בקול רם. גם בכתוב "קומי רני בלילה", איכה ב19, סביר הניקוד "רְנִי" ולא "רֹנִּי" שבמגילת איכה שבידנו, מאחר שמדובר שם בעוללים "העטופים ברעב", ואין להעלות על הדעת, כי כוונת מחברו של אותו כתוב היתה, שיש לְרַנֵּן זאת. (*המחבר כתב בשוליים: "ישע' מט13: רָנּוּ שמים; שם מד20: רָנּוּ שמים כי עשה ה'" ונראה שהיה בכוונתו להוכיח טענתו גם ממקראות אלה)

[5] אמנם בדרך כלל חלק ניכר של הבנים הצעירים נמצא בחוץ, ברחובות ובכיכרות ההומיות; ואולם חלק מסוים של בנים אלה נמצא אז גם בפנים הבתים, ר"ל בחדרים שבהם; והיות שהאשה החכמה ביקשה, כי דבריה יגיעו גם לאוזניהם של הבנים הצעירים, שנמצאו אז בתוך החדרים שבבתים, ולתוכם הרי אסור היה לה להיכנס, מכיוון שהיו רשות היחיד, לכן היא עמדה גם בפיתחי השערים של אותם הבתים, וגם שם השמיעה את אמריה.

[6] בעוד שבתחילת דבריו השתמש מחבר הפיסקה בפועל "תִּרְנֶה", שהוראתו, כאמור: משמיעה בקול רם משום שהאשה החכמה ביקשה, שדבריה יגיעו לאוזניו של כל אחד מן הבנים הצעירים, שהיו מפוזרים על פני השטחים העצומים של החוץ, הרחובות והכיכרות ההומיות, הוא השתמש כאן בפועל "תאמר" – כדי לרמוז, כי האשה החכמה התחשבה בכך, כי אין זה מן הנימוס לעמוד ליד פתח השער של בית אדם פרטי ולהשמיע דברים בקול רם.

[7] ראה הע' 5 לא10-19.

[8] בטקסט המקראי לא התחשבתי במה שכתוב בס' משלי שבידנו: "כְּשוֹאָה (*צ"ל כְשוֹאָה) קרי", אלא התחשבתי בכתיב "כשאוה", וניקדתי תיבה זו "כְשַׁאֲוָה", הואיל והמלה "שַׁאֲוָה" היא, לדעתי, שע"צ משורש "שאה", כשם שמן השורשים "גאה" ו"ראה" נגזרו שמות העצם "גַּאֲוָה" ו"רַאֲוָה"; והוראת השם "שאוה", ששורשו "שאה", היא: אסון, צרה וכד'.

[9] לא ניקדתי בטקסט המקראי את שלוש התיבות "יקראנני" (*נראה שהושמט כאן פסיק) "ישחרנני" ו"ימצאנני" בנו"ן שוואית לפני הסיום "ני" אלא בנו"ן צרויה – משום שהדעת נותנת, שהאשה החכמה הוסיפה בכוונה נו"ן צרויה לשלוש מלים אלה, כדי להדגים בהימשכות ביטויין של שלוש המלים "ימצאנֵני" (*נראה שהושמט כאן פסיק) "ישחרנֵני" ו"לא-ימצאונֵני" את הימשכותן של פעולות הקריאה, השיחור ואי-המציאה של הבנים הצעירים.

[10] לדעתי הוראת הפועל "שִׁחֵר" היא חיפש באומץ רב כמי שמחפש דבר, כשמסביבה כל שחור – והרי אין ספק, כי גם בסיס ההוראה "שַחַר (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) – שעת בוקר מוקדמתהיא בכך, שבאותה שעה הכול מסביב שחור.

[11] הוראת "מוֹעָצָה" היא מזימה השוה "וילכו במעצת בשררת לבם הרע", ירמיה ז24. – ההוראה "מוֹעָצָה"-מזימה מבוססת, לדעתי, על הכלל "השמטת נסמך". כלומר עלינו להבין את השם "מועצה", כאילו היתה צורתו: "[החלטת] מועצה", כשכוונת המשתמש בשם זה באותו משמע נותן בכך ביטוי ליחסו השלילי להחלטות המתקבלות במועצה; ויש בשימוש בביטוי זה מעין מתיחת ביקורת על אותן החלטות – מעין השימוש בביטוי "פוליטיקה" בימינו...

הפירוש

-