מועד קטן טו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דמות דיוקני נתתי בהן ובעונותיהם הפכתיה כפו מטותיהן עליה מנודה אומצורע מה הן בכפיית המטה תיקו באבל אסור בעשיית מלאכה דכתיב (עמוס ח, י) והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור במלאכה אף אבל אסור במלאכה מנודה מהו בעשיית מלאכה אמר רב יוסף ת"ש גכשאמרו אסור בעשיית מלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר וכן אתה מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו לא אשארא ת"ש מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו שמע מינה מצורע מהו בעשיית מלאכה תיקו דאבל אסור ברחיצה דכתיב (שמואל ב יד, ב) ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה מנודה מהו ברחיצה אמר רב יוסף ת"ש כשאמרו אסור ברחיצה הלא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר וכן אתה מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו לא אשארא ומצורע מהו ברחיצה תיקו זאבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (יחזקאל כד, יז) ונעליך תשים ברגליך מכלל דכולי עלמא אסור חמנודה מהו בנעילת הסנדל אמר רב יוסף תא שמע כשאמרו אסור בנעילת הסנדל טלא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר הא כיצד יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ וכן אתה מוצא במנודה ובאבל מאי לאו אכולהו לא אשארא ימצורע מהו בנעילת הסנדל תיקו כאבל אסור בתשמיש המטה דכתיב (שמואל ב יב, כד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה מכלל דמעיקרא אסור מנודה מהו בתשמיש המטה אמר רב יוסף ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושימשו מטותיהן א"ל אביי ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והא אמרת חמיר ספוקי מספקא ליה זיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה למצורע מהו בתשמיש המטה ת"ש דתניא (ויקרא יד, ח) וישב מחוץ לאהלו שיהא כמנודה וכאבל ואסור בתשמיש המטה ואין אהלו אלא אשתו שנא' (דברים ה, ל) לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שמע מינה וניפשוט נמי למנודה אמר רב הונא בריה דרב פנחס משמיה דרב יוסף מי קתני שאסור שיהא כמנודה וכאבל במילי אחרנייתא ואסור נמי בתשמיש המטה מאבל אינו משלח קרבנותיו דתניא ר"ש אומר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן נמנודה מהו שישלח קרבנותיו אמר רב יוסף ת"ש כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהן א"ל אביי ודלמא מנודה לשמים שאני דקיל קיל והאמרת חמיר ספוקי מספקא ליה ומדחי ליה מצורע מהו שישלח קרבנותיו סת"ש דתניא (יחזקאל מד, כו) ואחרי טהרתו אחר פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו אלו ז' ימי ספירו (יחזקאל מד, כז) וביום באו אל הקודש אל החצר הפנימית לשרת בקודש יקריב חטאתו
רש"י
עריכה
דמות דיוקני - בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט):
[כשאמרו - חכמים גבי עברו אלו ולא נענו (תענית דף יג.) אסור במלאכה וכו' וכן אתה מוצא במנודה]:
מאי לאו אכולהו - קאמר דמנודה אסור:
לא אשארא - דקתני אעטיפת הראש דאמרי' התם (דף יד:) בתענית צבור מתעטפין ויושבין כמנודין:
ורחיצה בכלל סיכה - דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהלים קט):
כשאמרו אסור ברחיצה - בתענית צבור:
אכולהו - ארחיצה נמי דמנודה אסור:
לא אשארא - קאמר דמנודה אית ליה דין דהני דתעניות צבור:
כשאמרו אסור בנעילת הסנדל - בתענית צבור:
ויבא אליה - לאחר אבילות:
מנודין היו - למקום:
ספיקא הוא - אי קיל אי חמיר:
זיל הכא ומדחי - דלקולא אזלי בהדייהו:
לפיכך נקראים שלמים בזמן שהוא שלם - בדעתו שדעתו מיושבת עליו:
יספרו לו - לעיל מיניה כתיב ואל מת אדם לא יבא לטמא ובכהן משתעי ואחרי טהרתו דהיינו מפרישתו מן המת משיפריש מן המת מונין שבעת ימי הזאתו שבעת ימים אחרים יספרו לו מדאפקיה רחמנא בלשון ספירה ולא נקט הזאה שמעינן שבעת ימי ספירו אם נצטרע:
וביום באו ביום טהרתו - כתיב בכהן גדול:
תוספות
עריכה
ורחיצה בכלל סיכה. תימה אדבעי מהו ברחינה אמאי לא בעי מהו בסיכה:
לא אשארא. דמיירי התם בסוף פ"ק דתענית (דף יג.) בנעילת הסנדל ועשיית מלאכה ואעשיית מלאכה לא קאי דהא מנודה שרי במלאכה אלא אנעילת סנדל סוף פ"ק דתענית (שם) מסיק הלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור ובתוס' הרב פי' קשיא ליה מאי שנא בט' באב ויוה"כ אסור לרחוץ אפילו אצבעות כדמשמע בפרק בתרא דיומא (דף עח.) ומביאין לו מטפחת כו' והא תרוייהו מסיכה נפקי אבילות מואל תסוכי שמן יום הכפורים מוסוך לא סכתי (דניאל י) ובשם רשב"ם דלפי המסקנא דמסיק בפ"ק דתענית דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הוא הדין ט' באב ויוה"כ ותימה אמאי לא מייתי בסוגיין דתענית ההיא דמטפחת כו' ובשם רבינו תם שמעתי שהיה אוסר לרחוץ כלל בט' באב ויוה"כ חוץ מידיו שחרית דחשיב להו כמו מלוכלכות בטיט וצואה הואיל ואינו יכול ליגע בפיו ועיניו משום בת מלך:
לא אשארא. פי' לא קאי אנעילת סנדל אלא ארחיצה. וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה דאעשיית מלאכה לא קאי כדפרישית לעיל וא"ת ואמאי לא פשיט מר"א דסוף פרק הזהב (ב"מ דף נט: קרע את בגדיו וחלץ מנעליו וי"ל דשמא היה מחמיר על עצמו אי נמי מספקא ליה כי היכי דמספקא לן: ושמשו מטותיהן. בכל הני דלעיל לא מייתי מבני המדבר דלא ידעי היאך היו נוהגין אלא הא פשיטא לן שהיו משמשים מטותיהן שהרי הם היו פרים ורבים וכן גבי שלחו קרבנות דבסמוך שמא יש להוכיח הכי מן הפסוקים: וישב מחוץ לאהלו. פי' בימי ספרו ובימי חלוטו פליגי בה לעיל (דף ז:) כי האי גוונא אמרינן אבל אסור להניח תפילין ולא בכל ימי אבלו קאמרינן אלא יום ראשון בלבד ושני כדלקמן (דף כא.):
ואחרי טהרתו. פי' בקונטרס דבטומאת מת איירי ז' ימים ימי הזאתו יספרו לו איירי בימי ספירו וכמו מילתא אחריתי קמ"ל וביום באו לעבודה יביא כהן הדיוט עשירית האיפה וחטאתו כמו חיטוי וקדושתו לעבודה מילי מילי קאמר וקשה אמאי לא מפרש ליה בכהן גדול ויש לומר משום דבכהן הדיוט איירי דכתיב כי אם לאב ולאם ואילו כ"ג לא יטמא לאביו ולאמו ולא ניחא ליה למימר כדאמרינן בקדושין (דף עח:) רישא בכהן גדול וסיפא בכהן הדיוט ועוד דלא הוה קמ"ל מידי אבל כהן הדיוט ביום חינוכו אינו כתיב בקרא בפירוש מיהו קשה לן כיון דמילי מילי כתיב אמאי ר"ש אומר בבאו מקריב בזמן שראוי לביאה וקשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) דקאמרינן כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ועוד דהכא נמי לא משמע דאיירי אלא במצורע דאהא דבעי מצורע מהו שישלח קרבנותיו מייתי ליה ונראה לי דר"ש לאפוקי מצורע אתי דרבי יהודה דריש ביום באו ביום שמתחנך לעבודה ור"ש מוקי לביום באו דקאי אדלעיל דאיירי במצורע ולא איירי מידי בעשירית האיפה אלא בא לומר דבמצורע דאיירי בקרא כשיטהר ויכנס לעזרה דהיינו לאחר ימי ספרו אז יקריב חטאתו או שאר קרבנותיו ובתוספות פי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בטומאת שרץ ולא בטומאה מגופו והקשה על זה מהא דאמרינן במגילה פ"ק (דף ח.) מזובו ולא מנגעו משמע דאם יטהר מזובו יביא קרבן אע"פ שהוא מצורע וכמו כן קשה למאי דפרישית ותירץ דלא איירי התם לענין קרבן אלא שיהא טהור מדין משכב ומושב דחמירא הוה טפי מבמצורע וצ"ע בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים עד: וטם) ובפרק כל הגט (גיטין דף כח: ושם) מפורש קצת דיני סמיכה שצריך בעלים ואם כן אין טמא מביא קרבנותיו [ועי' תוס' יבמות קד: ד"ה דאמר]:
עין משפט ונר מצוה
עריכהלז א מיי' פ"י מהל' צרעת הלכה ו', סמג עשין רלה:
לח ב מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה א' והלכה ז, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף א':
לט ג מיי' פ"ג מהל' תענית הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תקע"ה סעיף ג':
מ ד מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה א' והלכה ג, סמג עשין דרבנן ג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף א':
מא ה מיי' פ"ג מהל' תענית הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תקע"ה סעיף ג':
מב ו מיי' פ"י מהל' צרעת הלכה ו':
מג ז מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה א' והלכה ו, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף א':
מד ח טור ושו"ע יו"ד סי' של"ד סעיף ב':
מה ט מיי' פ"ג מהל' תענית הלכה ד', טור ושו"ע או"ח סי' תקע"ה סעיף ג':
מו י מיי' פ"י מהל' צרעת הלכה ו':
מז כ מיי' פ"ה מהל' אבל הלכה א' והלכה ה, סמג עשין דרבנן ג, טור ושו"ע יו"ד סי' ש"פ סעיף א':
ראשונים נוספים
מנודים ומצורעים מהו תיקו אבל אסור בעשיית מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור. מצורע תיקו אבל מנודה מותר במלאכה.
אבל אסור בנעילת הסנדל מדכתיב ביחזקאל ונעליך תשים ברגליך. מכלל דכ"ע אסירי.
כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר. יצא לדרך נועל. נכנס לעיר חולץ. וכן המנודה. מצורע תיקו.
אבל אסור בתשמיש המטה שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה. מכלל דמעיקרא אסיר. מנודה מהו ת"ש כל השנים שהיו ישראל במדבר היו כמנודים והיו משמשין מטותיהן.
ודלמא שאני מנודה לשמים דקיל והא אמרת מנודה לשמים חמור הוא ספוקי מספקא ליה אזיל הכא מדחי ליה אזיל הכא מדחי ליה.
מצורע מהו בתשמיש המטה ולא איפשיטא בהדיא.
אבל אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן מנודה מהו ולא איפשיטא מצורע מהו ת"ש ר"ש אומר כתיב כאן בבאו יקריב עצמו בזמן שראוי לבא בקדש יקריב בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה.
אבל אסור בנעילת הסנדל. מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל ונעלך תשים ברגליך. מכלל דלכולי עלמא אסירי. דכתיב בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך. האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגליך. הכי קאמר ליה רחמנא ליחזקאל. האנק ודום דממת מתים. כלומר כדרך שעושין למתים. ואבל אחר לא תעשה. אלא פארך חבוש עליך ונעלך תשים [ברגליך]. אלמא הני כולהו אסירי לשאר אבלי.
ובירושלמי (ג,ה) פרישו האנק דום מתים מכאן שהוא צריך לצווח על המתים. אבל לא תעשה מכאן שצריך להתאבל, פארך חבוש עליך אלו תפילין, ונעלך תשים ברגלך מכאן שאסור בנעילת הסנדל, ולא תעטה על שפם מכרן שצריך לכסות פניו, ויכסנה מלרע, אמרין פומיה הוא חייש, ולחם אנשים לא תאכל מכאן שהקטנים הולכין אצל הגדולים, מנין שהגדולים הולכין אצל הקטני' דכתיב אל תבא בית מרזח.
באבל [ה,י] תניא: אבל ומנוד' שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל וכשיגיעו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור, וכי אסור במנעל וסנדל. הני מילי בשל עור אבל אינפילא של בגד מותר, וסנדל של שעם נמי מותר דהתם ביום הכפורים (ע"ח ע"ב) אמרי' אני ראיתי את ריב"ל שיצא בסנדל של שעם ביום הכפורים. אמינא ליה בתענית צבור מאי, אמר לי לא שנא ורב הונא נפיק ברהיטני ואביי נפיק בדהוצי ורבא בדכילי ורבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק והוא הדין לסנדל של עץ, דהוצי דאביי סנדל של עץ הוא, ואין מנעל אלא של עור, דכתיב ואנעלך תחש, ואם מחופה של עור אסור וכן פסקו כל הגאונים, וכבר פירשתי טעמיהם וראיותיהם בספר מלחמות יי', והדברים עתיקים, ואם מחמת עקרב מותר, דגמרינן מיום הכפורים, והחיה תנעול את הסנדל כדעת רבינו הגדול ז"ל ביום הכפורים, וחיה שאמרו כל שלשים יום:
אבל אסור בתשמיש המטה דכתיב וינחם דוד את בת שבע ויבא אליה. מכלל דמעיקרא הוה אסור בתשמיש המטה. פירוש משום אבלות הילד ולאחר שבעה [קאמר], והא דכתיב לעיל מיניה כאשר ראה דוד כי מת הילד ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלותיו, ההוא קודם שנקבר הילד עשה שעדיין לא חל אבלות עליו, ולא עשה כן אלא בשביל שהיה רוצה לבא בית ה' ולהשתחוות כדי שלא יראה פני שכינה כשהוא מנוול, אבל לאחר שבא מהשתחוות נהג אבלות שבעה עוד יש לומר כי אותו הילד בספק היה לדוד אם היה בן קיימא אם לא וכל זמן שהיה חי וחולה היה מתענה עליו שיחיה, ולא סך ולא כבס כאילו הוה אבל, וכשראה שמת רחץ וסך וחלף שמלותיו כאלו עברו ימי אבלו, לפי שאין עליו דין אבלות דאגלי ליה מלתא שלא היה בן קיימ', ומשום דחזינן ביה בדוד שהיה נוהג עליו כל דיני אבלות ברחיצה וסיכה וגיהוץ וקא מימנע נפשיה מתשמיש, שמעינן דאבל אסור בתשמיש, כל זה לשון הראב"ד ז"ל.
וזה הלשון האחרון שכתב הרב ז"ל אינו כלום, שלא היה דוד מתענה כל העינוי הזה ומתפלל כל תפלה זו על ספק נפל, ועוד מן קודם קבורה לא גמרינן מידי, דלא אבילות נהיג אלא צערא בעלמא מצער נפשיה כדכתיב ולא אכל עמם לחם, ועוד להכי מימנע מתשמיש כדי שיתפלל בטהרה, ועוד היאך אתה יודע כמה ימים ולילות חלה הילד, ולשון ראשון שכתב הרב ז"ל עולה, וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל, והנכון עוד לומר שאין המלך רשאי לנוול עצמו בימי אבלו, כדרך שהקלו עליו ביום הכפורים, דתנן המלך והכלה ירחצו את פניהם, וכן אמרו שאינו חייב בכפיית המט' כשהוא אבל, ובר מן דין מאי קושי' רחץ וסך להעביר את הזוהמא מעציו, והעפר ששכב לארץ, וחלף בגדים אחרים מפני הקריעה שקרע בשמת הילד, דתניא (מ"ק כ"ד ע"א) אם בא להחליף מחליף ואינו קורע:
מנודין ומצורעין מהו בכפיית המטה. פי' ואע"ג דלא שייך בהו טעמא דכפיית המטה דאבל מ"מ כיון שעונותיהם גרמו להם ראוי הוא להפוך מטתן כי נתרחקו מבני אדם ונהפך להם סדר בני אדם. וכל הני דלא איפשיט' דעת הגאונים ז"ל דלקולא ובעי' עלה למאי דאמרי' דעיקר נדוי דאוריית' היא ומי' לענין נעילת הסנדל אע"ג דהכא לא איפשיט' הא איפשיט' מדר' אלעזר שחלץ מנעליו ואת"ל דמחמיר על עצמו היה תפשוט מיהא לקמן וכן אתה מוצא במנודה ואבל דהכא דחי' לה דאשארא קאמר ובדוכתא מוכח דלא קאי ארחיצה שאין אבל ומנודה שוין בזה ואמלאכ' נמי לא קאי דמנודה מותר בעשיית מלאכה הילכך אנעילת סנדל קאי וטובא איכא בש"ס דלא מפשטי בדוכתייהו ומפשטי בדוכתי אחריני והכי נמי קיימ' הכא בתיקו לענין תפלין ואיפשי' לן בסנהדרין ממעש' דרבי אלעזר שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו: ודעת רש"י ז"ל נמי דמנודה חייב בקריעה דגריס בפ' הזהב על מעשה דרבי אלעזר גורס רבי' ז"ל אף הוא זלגו עיניו דמעות וקרע בגדיו וחלץ מנעליו: ומי איכ' נוסחי טובא דלא גרסי' ליה:
דכתיב וינחם דוד את בת שבע וגו' וק"ל דחזי' שרחץ אחר מת הילד דכתיב ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך וי"ל דההיא קוד' קבור' שלא חל עליו אבלות ועשה כן מפני שהוא רוצה לבא ולהשתחוות בבית י"י שלא יכנס שם כשהוא מנוול. והא דמייתי' ראיה מדוד ואנן אמרי' דאבלות יום שני לכ"ע לאו מדאוריית' ולס"ד ולדברי התוספות אפי' יום ראשון וי"ל דמ"מ נוהגין היו גם באותה שעה בדברי אבלות מתקנת נביאי'
מנודה מהו בתשמיש המטה ק"ל והא בעי להתרחק ממנו ד' אמות וי"ל דהני מילי אינשי דעלמא אבל אשתו ובני ביתו לא שאין דעת ב"ד לאסו' עליו חיותיה וכדאמרי' התם מן חיותיה לא אדריה. ויש דוחי' דדילמא שאני אשתו שהיא כגופו ומ"מ יש ראיה גמורה ממעשה ר' אליעזר שהיה הורקנוס בנו משמשו וסברא נמי כדכתב הראב"ד ז"ל: ונראה נמי דמותר לדבר עמו דהא אמרי' שונה ושונין לו דחזי' שהיו מדברין עם רבי אליעזר וא"ל רבי עקיבא חביריך בדילין ממך ואמרו לו חביריך בדילין ממך ואמרו לו תלמידיו ללמוד תורה באנו ועוד כאן לא איבעיא אלא אם הוא אסור בשאלת שלום ולקמן אמרי' דא"ל רב יהודה לאו בדילך בדיקנא כו' אלמא היה מדבר עמו פנים אל פנים וכן הלכ'
אבל אינו משלח קרבנותיו שמעתי מרבותי דהיינו קרבנו' שאין מחוסר כפרה בהם כגון שלמים אבל חטאות וקרבנות הבאים על חטא משלח שלא יהא עומד בחטאו ומחוסר כפרה ומאי דאתי' ראיה מדכתיב וביום בואו אל הקדש וגו' ההוא נמי במנחת חביתין של כ"ג מיירי ואחרי טהרתו וליכא למימר טהרתו ממש דהיינו אחר הזיה דתו ליכא ז' ימים אלא ודאי ר"ל שהוא שאינו מונה שלישי ושביעי להזיה אלא לאחר שפירש מן הטומאה דלא תימא שהוא כנדה שהיא שופעת דם ועלה למנינה וטהרתו' מלשון טהר יומא כדאמר אינשי וזהו מה שפי' לנו יחזקאל הנביא:
יספרו לו אלו ימי ספירו פי' של מצורע ואע"ג דהשתא לא משתעי קרא אלא בטומאת מת מ"מ מדנקט לישנא דספירה דלא אדכר בשום דוכתא בטמא מת שמעי' דבמצורע מיירי דאיתמר ביה בקר' ספירה והא ז' ימים לב' ענינים אתא לז' דטמא מת ולספירת מצורע ולהכי שדייה ביני וביני ומשום דברי רבי שמעון בא דאשמעי' באידך קרא שאין מצורע זה משלח קרבנותיו ואפי' בימי ספירו:
וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו פי' זו עשירית האיפה שהוא מקריב ביום חנוכו וכן בכל יום ויום מכאן ואילך וחטאתו מלשון חיטוי והכשר הוא דאלו וחטאת אינו מקריב ביום חנוכו וליכא למימר דקאי לעיל מיניה שהיה טמא מדרס ונכנס בשוגג למקדש שהוא חייב חטאת וג' תשובות יש בדבר חדא דא"כ מאי אל החצר הפנימית דהיינו היכל אפי' נכנס לעזרה בלחוד ועוד מאי לשרת בקדש ועוד מאי וביום באו לא סגיא אלא שיביא חטאתו בו ביום אלא ודאי זו עשירית האיפה:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מועד קטן (עריכה)
אבל אינו משלח קרבנותיו דתנאי ר"ש אומר שלמים בזמן שהוא שלם מביא שלמים בזמן שהוא אונן אינו מביא שלמים פי' לאו כל שבעת ימי אבלותו אסור להקריב קרבן אלא דוקא כשהוא אונן דהיינו יום המיתה אבל לא שאר הימים דמדאורייתא לא הוי אונן אלא ביום המיתה דכתיב ואחריתה כיום מר ובזבחים בפ' טבול יום אמרי' דיום קבורה הוי אונן מדרבנן ואינו מביא קרבן כגון אם מת לו מת ביום ראשון ולא נקבר אלא ביום שני יום קבורה הוי אונן מדרבנן לואניו מביא קרבן ודוקא ביום קבור האחמור רבנן ועבדוה כיום מיתה משום אדאז חייל עלי' אבלות כשיסתם הגולל אבל שאר ימי אבלו מביא ואפילו איסורא דרבנן לי' בי':
מצורע מהו שישלח קרבנותיו ת"ש אחרי טהרתו אחרי פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו אלו שבעת ימי ספרו כו' פי' המורה אלמא שלא הי' יכול להקריב קרבן עשירית האויפ' עד שנטהר מטומאת מת וה"ה מצרעת וקשיא לי טובא אמרי' בפ' תמיד נשחט טמא משלח קרבנותיו וערל משלח קרבנותיו ולא נאסר הטמא אלא מלשלח פסחו משום דבעי' לפי אכלו וטמא וערל לאו בני אכילה נינהו בל שאר קרבנות משלחין ואינן אוכלין והכא היכי אמרי' דאחר שיטהר מטומאת מת מביא קרבן ולא בזמן שהוא טמא ונ"ל דטעות יש בספרים אחר פרישתו מן המת לא אחר פרישתו מן הצרעת בעינן למיגרס. ואע"ג דלעיל מני' נקיט טומאת מת האי קרא מילתא באפ'י נפשי' הוא. ואינך יכול לפרש המקראות של יחזקאל מיושבים על פשטם. ובדוחק גדול יישבו אותם חכמים. ומה ששאל על המצורע לא מפני שהוא טמא שדבר ידוע הוא שהטמא אינו נכנס למחנה שכינה ואינו שואל אלא לשלח. ושלא יכנס ומפני שהוא דומה לאבל יש לומר שדינו כמו האונן שאסור לשלח קרבנותיו מפני שאינו בשלום וכגון שהי קרבן דלא בעי סמיכה כגון בכר ומעשר ועופות או אשה דלאו בר סמיכה היא והאי דכתיב אחרי טהרתו דריש ליה על המצורע דכתיב בי' ביום טהרתו וזהו יום פרישתו מן הצרעת שפירש הנגע ממנו ז' ימים יספרו לו אלו שבעת ימי ספרו של מצורע דכתיב ב' וספר לו שבעת ימים וכתיב וביום בואו אל הקודש ודריש מני' ר"ש בבואו יקריב בזמן שהיא ראוי לביאה ראוי להקרבה ובזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרב' דלא מבעיא מצורע מוחלט שאינו משלח קרבנותיו אלא אפי' מצורע בימי ספרו אינו משלח דכיון שהוא אסור בתשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים הרי הוא כאונן ואינו עומד בשלום שיהא ראוי להקריב קרבן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה