ויקיטקסט

קטגוריה:בראשית ב ג

(הופנה מהדף בראשית ב ג)

    ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות    
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *

וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃

נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *

וַ/יְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַ/שְּׁבִיעִ֔י וַ/יְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑/וֹ כִּ֣י ב֤/וֹ שָׁבַת֙ מִ/כָּל־מְלַאכְתּ֔/וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַ/עֲשֽׂוֹת׃

נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *

הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.

ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק

מקראות גדולות

עריכה


<< · מ"ג בראשית · ב · ג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכׇּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת׃


תרגום

​ ​ ​
אונקלוס (תאג'):
וּבָרֵיךְ יְיָ יָת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ אֲרֵי בֵּיהּ נָח מִכָּל עֲבִידְתֵיהּ דִּבְרָא יְיָ לְמַעֲבַד׃
אונקלוס (דפוס):
וּבָרֵךְ יְיָ יַת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה וְקַדֵּישׁ יָתֵיהּ אֲרֵי בֵּיהּ נָח מִכָּל עִיבִידְתֵּיהּ דִּי בְרָא יְיָ לְמֶעְבָּד׃
ירושלמי (יונתן):
וּבְרִיךְ יְיָ יַת יוֹמָא שְׁבִיעָאָה מִן כּוּלְהוֹן יוֹמֵי שְׁבִיעָתָא וְקַדִישׁ יָתֵיהּ אֲרוּם בֵּיהּ נחַ מִכָּל עֲבִידְתֵּיהּ דִבְרָא יְיָ וְעָתִיד לְמֶעֱבָד:

רש"י

• לפירוש "רש"י" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" - ברכו במן שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגולת ובששי לחם משנה וקדשו במן שלא ירד כלל בשבת והמקרא כתב ע"ש העתיד

"אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" - המלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בששי כמו שמפורש בב"ר 


מפרשי רש"י - לחץ על המילה "הראה" בצד שמאל להצגה

מפרשי רש"י


[ג] ברכו במן וכו'. פירוש שביום הו' היה יורד להם לחם משנה. אף על גב שאין חילוק בענין הירידה, שגם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגלגולת, הכי פירושו שהקב"ה נתן להם במדידה לחם משנה, וכן אמר הכתוב (שמות טז, כט) "על כן הוא נותן לכם ביום הששי לחם יומים", שהיה נותן להם לחם משנה בשביל השבת, ואם כן הבדל גמור בין יום השבת ובין שאר הימים. ויש להקשות דמאי ברכה הוא זה - אחר שנתן להם ביום השבת כמו שנתן להם ביום אחר, ולא היה כאן תוספות, ולא נקרא 'ברכה' אלא כאשר יש תוספות, ונראה לומר דודאי ברכה הוא כאשר הוא נותן הרבה בפעם אחת, מאשר נותן מעט כל יום ויום:

[ד] והמקרא כתוב על שם העתיד. והקשה הרמב"ן על זה שאין משמעות הכתוב על העתיד, ובאמת לא הוצרך רש"י ז"ל לומר כי הכתוב מדבר על שם העתיד, כי רז"ל (ב"ר יא, ב) לא הביאו רק לראיה שיום השביעי הוא מבורך ומקודש מן המן, אבל בודאי הוא מבורך ומקודש בעצמו, שהשבת מביא ברכה וקדושה לעולם. והביאו רז"ל ראיה מן המן, שלא ירד בשבת, ולא היו יכולים לעשות מלאכה, וזה קדושה, שהיו קדושים ממלאכת חול. וכן השבת מביא ברכה לעולם, והביאו ראיה מן המן, שהביא השבת ברכה לעולם, שהרי היה בא ברכה על ידו במן:

[ה] כפלה ועשאה בששי. ד"אשר ברא אלקים לעשות" כתיב, ולא כתיב 'אשר ברא ועשה'. וקשיא למה לא עשאו ביום הז' עצמו, ולמה הקדים אותה, אמנם היינו שאמרנו למעלה (אות א') כי קדושת השביעי בשביל שהוא ראוי לקדושה בעצמו, כי השביעי לעולם נבחר, כי הוא נגד 'ערבות' - הרקיע השביעי, שהוא כסא כבודו קדוש ומקודש, לכך השביעי נבחר לעולם, כדאיתא במדרש רבה בפרשת אמור (ויק"ר כט, יא), לכך לא עשה המלאכה ביום השביעי, והקדים אותה ביום הששי, וטעם הדבר עוד נפלא מאוד בקדימות המעשה. אבל קשה מאמר זה על מה שאמרו רז"ל (ב"ר ז, ז) שהשדים נבראו בערב שבת, ולא הספיק לגומרם עד שקדש היום ולא גמרם, ולפי זה למה לא הקדים בריאותם, כמו כל מלאכה שהיתה ראוי להיות בשבת שכפלה בערב שבת, לכך צריך אתה לדעת כי הכפל הזה הוא שכל אשר היה ראוי להיות נברא ביום שביעי - נברא ביום ששי, וכל אשר ראוי להיות נברא בין השמשות במוצאי שבת - נברא בערב שבת בין השמשות. והשדים אף אם היו נבראים בשבת - לא היה ראוי שיהיה גמר בריאתם ביום בשבת, רק בין השמשות של מוצאי שבת, ולכך כאשר נבראו בערב שבת גם כן לא נגמר בריאתם עד שקדש היום:ברכו במן —
  • לשון הגור אריה:
פירוש, שביום הו׳ היה יורד להם לחם משנה. אף על גב שאין חילוק בענין הירידה, שגם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגולגולת, הכי פירושו כו׳, עכ״ל.
אין זה אלא דברי נבואה, כי מי יאמר לו זה, שלא היה חילוק בענין הירידה? דשמא בשאר הימים היה יורד יותר מעומר לגולגולת, אשר על אותו הנותר אמרו רז״ל שנעשה נחלים נחלים; וביום השישי היה יורד יותר משני עומרים לגולגולת, והיו לוקטין שני עומרים לגולגולת, ואף על פי כן היה בו נותר כמו בשאר הימים לנחלים כו׳. ולפי זה איני צריך לדוחקו, שיאמר לא נקרא ברכה אלא כשנותן הרבה בבת אחת:

יריעות שלמה (מהרש"ל)

• לפירוש "יריעות שלמה (מהרש"ל)" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

בד"ה ברכו במן כו' שאף על פי שקדש כו' נ"ב ולי נרא' דבודאי בירך את יום השבת כי ביום הששי ירד שתי עומר ועשו ממנו ד' חלות אחד אכלו ביום הששי בבקר וג' אכלו ביום השבת כי איתא בהדיא בירושלמי והטור הביאו וא"כ שפיר בירך אותו ודוק ויש מקשים דמ"מ זה אינו מברכת השם אלא מציווי שמירת שבת הוא ע"כ נראה בעיני דעיקר הברכה שירד בששי כפל והניחו אותו עד בקר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו כמו בשאר ימים וכך היה טבעו ואל תשיבני מצנצנת המן דג"כ בנס היה עומד ע"כ היה ראוי לאפות ולבשל הכל ביום הששי כדי שלא יבאש ואפילו הכי ברכו השם שירד בששי כפל במקום השביעי כאלו ירד בשביעי וקרא מסייע את אשר תאפו אפו כו' ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר ויניחו אותו עד הבקר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וזהו עיקר מהרש"ל:

רש"י מנוקד ומעוצב

• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ – בֵּרְכוֹ בַּמָּן, שֶׁכָּל יְמוֹת הַשָּׁבוּעַ הָיָה יוֹרֵד לָהֶם עֹמֶר לַגֻּלְגֹלֶת, וּבַשִּׁשִּׁי לֶחֶם מִשְׁנֶה. וְקִדְּשׁוֹ בַּמָּן, שֶׁלֹּא יֵרֵד כְּלָל בַּשַּׁבָּת. וְהַמִּקְרָא כָּתוּב עַל הֶעָתִיד.
אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת – הַמְּלָאכָה שֶׁהָיְתָה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת בַּשַּׁבָּת, כָּפַל וַעֲשָׂאָה בַּשִּׁשִּׁי, כְּמוֹ שֶׁמְּפוֹרָשׁ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (יא,ט).

רשב"ם

• לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויברך אלהים את יום השביעי: כשהגיע עת יום השבת כבר ברא הק' כל צורכי הבריות ומזונתם ונמצא השבת מבורך מכל טוב:

אבן עזרא

• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ויברך אלהים — פירוש ברכה, תוספות טובה. וביום הזה תתחדש בגופות דמות כוח בתולדות, ובנשמות, כוח ההכרח והשכל:

ויקדש אותו — שלא נעשתה בו מלאכה כמו חבריו:

ופירוש אשר ברא אלהים לעשות — השרשים, בכל המינים שנתן בהם כוח לעשות דמותם. והמפרש לעשות תחת 'עשה', גם עשה תחת 'ברא', איננו כן לפי דעתי. ואמר הגאון שברכת היום וקידושו ישוב על השומרים, שיהיו מבורכים קדושים:

רמב"ן

• לפירוש "רמב"ן" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ" - ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" - מלאכה שהיתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשה בששי כמו שמפורש בבראשית רבה (יא ט) לשון רש"י אבל רבי אברהם אמר כפשוטו כי מְלַאכְתּוֹ "השרשים בכל המינים שנתן בהם כח לעשות כמותן" ולי נראה פירושו ששָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששת הימים והנה אמר כִּי שָׁבַת מבריאה וממעשה מן הבריאה שברא ביום הראשון ומן המעשה שעשה בשאר הימים ויתכן שיהיה "לַעֲשׂוֹת" נמשך למעלה כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא מלעשות וכמהו כִּי חָדַל לִסְפֹּר (להלן מא מט) וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר (שם יא ח) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר (שמות יט יב) וְלֹא סָרוּ מִצְוַת הַמֶּלֶךְ (דהי"ב ח טו) וכן רבים ודע כי נכלל עוד במלת "לַעֲשׂוֹת" כי ששת ימי בראשית הם כל ימות עולם כי קיומו יהיה ששת אלפים שנה (ר"ה לא) שלכך אמרו (ב"ר יט ח) יומו של הקב"ה אלף שנים והנה בשני הימים הראשונים היה העולם כולו מים ולא נשלם בהם דבר והם רמז לשני אלפים הראשונים שלא היה בהם קורא בשם ה' וכך אמרו (ע"ז ט) שני אלפים תהו אבל היתה הבריאה ביום הראשון האור כנגד האלף של ימות אדם שהיה אורו של עולם מכיר את בוראו ואולי לא עבד אנוש עבודה זרה עד שמת אדם הראשון ביום השני יְהִי רָקִיעַ וִיהִי מַבְדִּיל שבו היו מובדלין נח ובניו הצדיקים מן הרשעים שנדונו במים ביום השלישי נראית היבשה והצמיחה ועשתה פירות הוא האלף השלישי המתחיל בהיות אברהם בן מ"ח שנה (ב"ר סד ד) ואָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה' (להלן ד כו) וצמח צמח צדיק כי משך רבים לדעת את ה' כמו שדרשו וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (שם יב ה) וצוה את ביתו ואת בניו אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט (יח יט) ועלה הענין עד שקבלו זרעו את התורה בסיני ונבנה הבית ביום ההוא ואז נתקיימו כל המצות שהם פירות העולם ודע כי מעת היות בין השמשות יחשב כיום מחר ועל כן יתחיל ענין כל יום קודם לו מעט כאשר נולד אברהם באלף השני וכן תראה בכל יום ויום והיום הרביעי נבראו בו המאורות הגדול והקטן והכוכבים יומו ירמוז באלף הד' הוא החל כאשר נבנה בית ראשון ע"ב שנה אחרי בניינו עד אחרי הבית השני קע"ב שנה והנה ביום הזה לכל בני ישראל היה אור כי מלא כבוד ה' את בית ה' והיה אור ישראל לאש על גבי המזבח רבוץ שם כארי אוכל הקרבנות ואחרי כן הקטין אורם וגלו כאשר יעדר במולד הלבנה וזרחה להם כל ימי בית שני והאש על גבי המזבח רבוץ ככלב ושקעו שני המאורים בערב היום וחרב הבית ביום החמישי שרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ רמז לאלף החמישי המתחיל קע"ב שנה אחר חרבן הבית כי בו ימשלו האומות ויעשה אדם כדגי הים כרמש לא מושל בו כלו בחכה העלה יגורהו בחרמו ויאספהו במכמרתו ואין דורש את ה' ביום הששי בבקר "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה" והיתה בריאתה קודם זרוח השמש כענין שכתוב (תהלים קד כב) תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן ואז נברא האדם בצלם אלהים והוא זמן ממשלתו שנאמר (שם כג) יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב והוא האלף הששי כי בתחלתו ימשלו בו החיות הם המלכיות אשר לא ידעו את ה' ואחרי עשיריתו כשעור הנץ החמה ליום (עיין פסחים צד) יבא הגואל שנאמר בו (תהלים פט לז) וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי זהו בן דוד הנעשה בצלם אלהים כדכתיב (דניאל ז יגיד) וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָה וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ ויהיה זה קי"ח אחר חמשת אלפים לכלות דבר ה' מפי דניאל (שם יב יא) וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים ונראה משנוי הימים משרץ המים והעוף לחית הארץ כי בתחלת האלף הששי תתחדש מלכות אומה שלטת ואימתני ותקיפא יתירא ומתקרבת אל האמת יותר מן הראשונות היום השביעי שבת רמז לעולם הבא שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים והאל ישמרנו בכל הימים וישים חלקינו עם עבדיו התמימים

רבינו בחיי בן אשר

• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"ויברך אלהים את יום השביעי." רש"י ז"ל פירש ברכו במן וקדשו במן ע"כ, וכבוד הרב במקומו מונח איננו נכון שירמוז לעתיד, אבל הנכון לפרש שברכו בחדוש שהיה בו ביום והיא ברכת האורה כי היום והלילה של יום השביעי שוים באורה וזאת היא הברכה ותוספת הטובה, וע"כ לא תמצא ביום השביעי זכרון ערב ובוקר כמו בשאר הימים כי זמנו כלו בקר אין בו ערב כלל, ואמר ויקדש אותו כלומר להבדילו משאר הימים כי הנבדל מעסקי העולם קדוש יאמר לו, וכן ישראל הנבדלים מן העמים נקראו גוי קדוש וכתיב (ויקרא יט) קדושים תהיו.


וע"ד הקבלה יום השביעי הוא הספירה השביעית נקראת עולם הנשמות, כי שם כח הנשמה ושרשה והנה היא מעין הברכות, והנפש בימות החול דוגמת אכסנאי בלא ביתו וביום השבת דוגמת אכסנאי בביתו, וע"כ אמר ויברך כי האציל עליו ממקור הברכה, וכן ויקדש אותו כי ימשוך מן הקדש והבן זה.


"אשר ברא אלהים לעשות". מלאכה שהיתה ראויה לעשותה בשבת כפל ועשה בששי, והרמב"ן ז"ל פירש ששבת מכל מלאכתו אשר ברא יש מאין לעשות ממנו כל המעשים הנזכרים בששה ימים, והנה אמר כי שבת מבריאה וממעשה, מן הבריאה שברא ביום הראשון, מן המעשה שעשה בשאר הימים ע"כ.


ויתכן לפרש מה שחתם מעשה בראשית בברא אלהים כי כן התחיל בו בראשית ברא אלהים, והכונה כדי לתלות כל המלאכה לעושה אחד ולהורות כי הוא יתברך המתחיל והגומר בראש ובסוף, ומה שהוסיף לעשות כי מאחר שהוא יתברך ברא עד עתה והוסיף והוציא כל הנמצאים יש מאין גזר על הנמצאים לעשות הם פעולותיהם יש מיש מכאן ואילך.


וע"ד הקבלה מה שהוסיף לעשות כבר רמזתיו למעלה, וכן רמז דוד המע"ה (תהלים צב) מזמור שיר ליום השבת, והזכיר אחרי כן (שם) צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה. והמשכיל יבין.


ובפר"א דרשו שמים וארץ עתידים לעבור ולהתחדש מה כתיב עליהם (ישעיה לד ד) ונגולו כספר השמים, כאדם שהוא קורא בספר תורה וגולל אותו וחוזר ופותח וקורא וגולל אותו, כך הקב"ה עתיד לגלול את השמים כספר שנאמר ונגולו כספר השמים והארץ כבגד תבלה, כאדם שהוא פושט טליתו ומקפל אותה וחוזר ולובש אותה כך הקב"ה עתיד לקפל את הארץ כבגד שנאמר והארץ כבגד תבלה, רבי אליעזר אומר כל צבא השמים עתיד ליבול ולהתחדש שנאמר (שם) וכל צבאם יבול כנבול עלה מגפן, מה הגפן והתאנה הזאת עליהן נובלות ועומדות כעץ יבש וחוזרות ופורחות ונוצצות ומוציאות עלים חדשים רעננים כך כל צבא השמים עתידים ליבול כגפן ותאנה והן חוזרין ומתחדשים לפניו להודיע שיש אל מבלה ואינו בולה ע"כ.


ודע והבן כי שבעת ימי בראשית אלה מבארים לנו מה שעבר ורומזים לנו על העתיד, והנה הם כנגד שיתא אלפי שני וחד חריב, ודרשו רז"ל יומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ודבר ברור הוא שבכל יום ויום מששת ימי בראשית אלה הוא רומז לדברים העתידין להיות בעולם באותו האלף שכנגד היום, יום ראשון נברא בו האור העליון כנגדו האלף הראשון שנברא בו אדם הראשון שהיה אורו של עולם, וממה שתמצא ביום ראשון ה' פעמים אור וג' פעמים חשך תוכל להבין כי באלף הראשון גברו סימני האורה והטוב והשלוה על סימני החשך והרע, יום שני כנגדו האלף השני שבו היה המבול וע"כ לא נאמר בו כי טוב כי אין להזכיר טובה בחורבן העולם, ולפי שלא היו הנבראים הווים וקיימים עד שבא מעשה ה' הגדול והוא המבול ע"כ לא הזכיר ויהי כן אלא אחר ויעש, ועל הטעם הזה אמרו רבותינו ז"ל אין מתחילין בב' כלומר ביום שני לפי שאין ראוי להתחיל במלאכה ביום שאבד הקב"ה את עולמו במבול, ואם תחשוב כי מנעו התחלת המלאכות ביום ב' מפני שמושי הרקיע שהם רעים ומזיקים, זה אינו שהרי ליל שני שולט עליו צדק ויום שני שולט עליו לבנה ושניהם הם כוכבי האור והיושר וראוי להתחיל בהם כל מעשה ואיך יתכן שמנעו החכמים התחלת המלאכות ביום שמשמשין ושולטים עליו צדק ולבנה, יום שלישי כנגד האלף השלישי ונזכר בו שני פעמים כי טוב האחד על יום שני על בטול גזרת המבול והשני על התורה הנקראת טוב העתידה להנתן באלף השלישי הוא אלפים תמ"ח, וכשם שנתן הקב"ה רשות לארץ להוציא גדוליה ולא נראו אלא עמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם שהוא עיקר העולם, כן באלף השלישי היו פרין ורבין כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וגו', ולא נראית לבני העולם קדושתן ומעלתם עד שבאה התורה שהיא עקרו וקיומו של עולם, יום רביעי כנגד אלף הרביעי שבו היתה המלכות והשלוה לישראל והמעלה הגדולה, ובאותו זמן היתה החכמה לישראל רחבה מני ים וזהו שכתוב יהי מאורות, את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום זו תורה שבכתב ואת המאור הקטן לממשלת הלילה זו תורה שבעל פה, ואת הכוכבים הם ברייתות ותוספתות ומכילתות והגדות שמחוברות עם התורה שבעל פה כי כן הכוכבים נמנים עם המאור הקטן, יום חמישי כנגדו אלף החמישי שבו היינו שרויין בגלות בין העו"ג שהן נמשלות לנפש חיה הרומשת, וכולו מתחלתו ועד סופו היה לנו בו גלות, וע"כ לא נאמר ביום חמישי ויהי כן לפי שאין גלותנו לעולם אבל אחריתנו לגאולה ואימתי ביום ששי שיבא משיח שהזכיר כנגדו נעשה אדם, יום ששי כנגד האלף הששי שיש לנו היום חמשים ואחת שנה, וכשם שהזכיר בתחלת יום ששי תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ, כן באלף הששי בתחלתו יש לנו בו גלות ואנו משועבדים בו תחת יד האומות, והנה הבהמות והחיות נבראו קודם זריחת השמש שהוא זמן ממשלתם כענין שכתוב (תהלים קד) תזרח השמש יאספון וגו' ובזרוח השמש נברא האדם שהוא זמן ממשלתו כמו שכתוב (תהלים שם) יצא אדם לפעלו וכשם שבא אדם לבקרו של יום ששי זהו שאמר נעשה אדם כך יבא המשיח לבקרו של אלף הששי אחר עשירית האלף כשיעור נץ החמה ליום וזהו משיח בן דוד שכתוב בו (תהלים פט לז) וכסאו כשמש נגדי, והוא הנעשה בצלם אלהים כענין שכתוב (דניאל ז יג) וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתי הוה, ויהיה זה לזמן קי"ח שנה אחר האלף החמישי להשלים חזון דניאל שאמר (דניאל יב) ימים אלף מאתים ותשעים וזהו החשבון בכוון, ידוע כי קע"ב שנה אחר חורבן הבית נשלמו ד' אלפים ליצירה תצרף קע"ב עם קי"ח יהיו מאתים ותשעים והוא כוון החשבון, ומ"ש לאחריו (שם) אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה הם מ"ה שנים אחר קי"ח שאז יהיו כל המלחמות וכל הקנאות עוברות, וע"כ תלה הדבר באשרי כי יש בין גאולת הנדחים וגאולת הנפוצים מ"ה שנים, וכן מצינו בבית שני י"ח שנה בין הפקידה ובין בנין הבית וכן מגאולת מצרים עד שנכנסו לארץ ארבעים שנה ומ"ה שנה אלו אחר קי"ח יבא לך לחשבון קס"ג, והוא החשבון הארוך והרחוק יותר אי אפשר להתרחק בשום פנים מקס"ג ואילך לפי שימי הגאולה לישראל תתל"ז שנים והוא רמז (ישעיה ט ז) לםרב"ה המשרה שחשבונו תתל"ז כי המ"ם סתומה וזהו שכתוב (שיר ז) כמחולת המחנים רמז כי ימי המחול והמלכות לישרא בגאולה העתידה כימי עמידת השלוה והטובה לשעבר, והם ת"י שנה לבית ראשון ות"כ שנים לבית שני וז' שנים שנתעסקו בבנין בית ראשון שגם הם היו ימי שמחה ומחול הרי תתל"ז, והסר מן האלף הששי תתל"ז שהם ימי גאולתנו העתידה, נשארו קס"ג שנה אחר האלף החמישי שיהיו כל ישראל נגאלין ויהיו בו כל המלחמות עוברות ולשלום אין קץ, ואם תצרף קע"ב תשלום ארבעה אלפים עם קס"ג יצא בכוון לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והנה זה באור עד עדן עדנין ופלג עדן אם תסתכל בו, ונראה שהוא בלא וא"ו אע"פ שמצינו בספרים מדויקים עדן ועדנין בוא"ו לפי שעדן הוא סמוך לעדנין ואינו חשבון, וכשאמר עד עדן עדנין ופלג עדן הם החשבון, ויהיה העדן האחד משיצאו ישראל ממצרים עד שנבנה בית ראשון והם ת"פ שנה שנאמר (מלכים א ו) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים ויבן הבית לה', ועדן השני ת"י שנה שעמד הבית בבנינו והם שני עדנים תת"ץ הוסף עליהם חצים שהם תמ"ה יצא לך בכוון אלף שלש מאות ושלשים וחמשה והוא החשבון הזה בעצמו (דניאל יב ז) כי למועד מועדים וחצי כלומר לזמן שני המועדים, וכאשר תחברם ותדע מנינם תחלקם לחצי, וזהו שאמר וחצי ולא אמר וחצי המועד, וכשתוסיף על שני המועדים חצי שניהם עוד תמצא הכל שוה ויהיה פירוש ופלג עדן על עדן ראשון שאינו חשבון לא על עדן משני עדנין, והנני אעירך וארמוז לך בזה כי תמצא כוון החשבון הזה במלת באדונ"י במלוי אותיות, כי אל"ף דל"ת וא"ו נו"ן יו"ד הסר מן הראשים השם יעלו לך שאר האותיות בחשבון עם תוספת הבי"ת אלף שלש מאות שלשים וחמשה, כי לזמן ההוא יתברר אדנות ה' יתברך ותהי המנוחה והשלוה, וכן בענין מנוח השם הזה במלוי שנאמר (שופטים יג) ויעתר מנוח אל ה' ויאמר בי אדוני, ומה שנרמז במלוי בשם מנוח לרמוז כי בזמן המנוחה יתפרסם אדנותו.


והנה זה סוד הענין שחתם כל הצרות שעברו בכל הימים בטוב מאד להורות כי תכף בוא הגאולה בבקרו של האלף הששי יהיו כל הצרות נשכחות כענין שכתוב (ישעיה סה טז) כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ומפני זה אמר יום הששי בה"א הידיעה דרך שבח ומעלת היום לבאר שתהיה גאולה גלויה ומפורסמת בכל העולם, יום שביעי כנגד אלף השביעי שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים והוא אחר ימות המשיח ותחית המתים ובני תחית המתים יזכו אליו ויתענגו בגוף ובנפש תענוג שאין לו סוף.


ולפי דעתי לזה היו רומזים שמאי והלל שאמרו מחד שביך לשבתיך, כי המאמר הזה הוא כולל עניני הגוף והנפש, כי כשם שראוי להיות עיני הגוף צופות בכל ששת הימים ליום השבת להצניע מנה יפה וחלק טוב לצורך השבת, כן עיני השכל צופות אחר עבור ששת אלפים שיזכו למעלת השבת הוא האלף השביעי וא"כ החכמים האלה לא היו מתפארים בעניני הגוף לבד רק במזון הנפש הנצחי והקיים, והבן זה.

ספורנו

• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

וַיְבָרֶךְ אֱלהִים אֶת יום הַשְּׁבִיעִי — כָּל יום שְׁבִיעִי הֶעָתִיד בֵּרְכו, שֶׁיִּהְיֶה יותֵר מוּכָן מִשְּׁאָר הַיָּמִים בְּנֶפֶשׁ יְתֵרָה לֵאור בְּאור הַחַיִּים, כְּאָמְרָם: כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת, וַוי! אָבְדָה נֶפֶשׁ (ביצה טז א).

כלי יקר

• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

"אשר ברא אלהים לעשות". לפי שהשבת מורה על בריאת יש מאין ודווקא מאותה בריאה שבת, אבל מבריאת יש מיש לא שבת כי כמה נטיעות קולטות וצומחות בשבת וכל הנבראים שבששת ימי המעשה נבראו כדי לעשות מהם יש מיש כי כולם הם כחומר אשר ממנו נעשה איזו דבר כך כל הנבראים עושים יש מיש מששת ימי המעשה והלאה ע"כ נאמר אשר ברא אלהים לעשות שבראם כדי לעשות מהם יש מיש דבר יום ביומו ומכלל זה אנו למידין שהשבת מופת על בריאת יש מאין דווקא דאל"כ מה יום מיומים. ומה שלא נאמר בשבת ויהי ערב ויהי בקר. לפי שבכל הימים הלילה זמן המנוחה והבקר זמן המלאכה כמו שנאמר (תהלים קד.כב) תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו. אבל יום השבת או כולו מנוחה או כולו מלאכה א"כ אין בו הבדל בין ערב לבקר כי מצד סתם מלאכה כולו מנוחה. ומצד עמל התורה כולו למלאכה כי יום השבת ניתן לעסוק בו בתורה, שנאמר בה (יהושע א.ח) והגית בו יומם ולילה. וכדאיתא במדרש. (תדא"ר א.) ואולי שעל זה נאמר, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא. היינו סתם מלאכה, לעשות. בחרושת עץ חיים התורני, ובחרושת אבן הלוחות, וקל להבין.

אור החיים

• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויברך אלהים וגו'. צריך לדעת מה היא הברכה, ורז"ל (ב"ר פי"א) אמרו ברכו במן וכו', ודבריהם ז"ל אינם אלא רמז בכתוב אבל הפשט לא ידבר על זמן מהזמנים העתידין. והנכון במשמעות הכתוב הוא כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים והוא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר. ולמה שפירש בזוהר (יתרו פ"ח) כי ביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה יכוין על זה אומרו ויברך כי בו צוה ה' את הברכה לחיות העולמות:

כי בו שבת וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב במאמר זה:

ונראה לפרש לפי מה שכתבנו למעלה כי העולם היה חסר הקיום עד שבאתה שבת ועמד העולם. ויש להעיר בזה שאותם ימים קודם שבאה שבת במה היה העולם עומד וכשם שהספיק לחיות באותן ימים בלא נפש השבת היה מתמיד והולך:

אכן מצינו כי הקדוש ברוך הוא גילה הדבר במה שאמר (שמות, כ) בעשרת הדברות כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' הרי גילה כי בשעת הבריאה לא ברא ה' כח בעולם זולת לעמוד ששת ימים לטעם הנודע לו גם ידוע ליודעי אמת. ונתחכם ה' וברא יום אחד הוא ידוע לה' ובו ביום חוזר ה' ומשפיע נפש לעולם שיעור המקיים עוד ששת ימים וכן על זה הדרך וזולת זה היום היה העולם חרב בגמר ששת ימים וחוזר לתוהו ובוהו וצריך ה' להכינו פעם ב' ובאמצעות שבת העולם עומד, והוא אומרו כי בו פירוש באמצעות יום זה שבת מכל מלאכתו ופירש מה הוא המלאכה היא הבריאה עצמה כי לא מהתיקון שהוא המעשה לבד שבת אלא גם מהבריאה, וכבר כתבתי למעלה שהבריאה היא יש מאין והוא מה שנברא ביום ראשון בדיבור אחד והמעשה הוא התיקון אשר תיקן דבר יום ביומו ובאמצעות יום שבת משפיע בכללות העולמות רוח המקיימת עוד ששת ימים. ולפי פירושינו זה מצאנו נחת רוח במאמר אחד שאמרו ז"ל (שבת דף קיט:) כל המקדש וכו' ואומר ויכלו וגו' כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית ע"כ. ודבריהם רחוקים ודחוקים לפי הנראה מי שמע כזאת שיבא אדם וישתתף בדבר שכבר נגמרה מלאכתו אין אחר מעשה כלום ובמה יעשה שותף. עוד מה היא הפעולה הגדולה הזאת שבאמצעותה ישיג השגה זו:

ועוד לו יהיה שיהיה מעשה זה גדול עד מאוד מנין להם לומר דבר זה שהוא נעשה שותף ואם לצד הגדלת השכר היה להם להגדיל שכרו לחלק לו ברבים (ישעי', נג) ואורך ימים וגבורה ועושר וכו' ומנין מצאו להאריך לשון לצד עילאה להשתתף עמו במעשה בראשית. ולמה שפירשתי אמת יהגה חכם ודבר ה' בפיהם אמת בטעם צודק כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים ואחר עבור ששת ימים יבא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים, ולך לדעת כי מציאות השבת בעולם הוא קיומו שמקיימים אותו כי אם אין מקיימים שבת אין שבת, ותמצא שאמרו ז"ל (שבת דף קנא:) חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ואם אין שומר שבת מה זאת עושה. ולזה כל המקדש את השבת וכו' פירוש מקיים ושומר קדושתו באמצעות זה ישנו לשבת ומאמצעותו מתקיים העולם. הראת לדעת כי הוא המקיים העולם ואין לך שותף גדול מזה כדין וכהלכה. ולך לדעת כי מיום ברא אלהים אדם לא חסר העולם דבר המעמיד צדיק יסוד עולם שהוא שומר שבת כי אדם שומר שבת היה ע"ה (ב"ר כב) ואחריו קם שת בנו כי הוא היה צדיק גמור ואחריו כמה צדיקים וכשזה נופל כבר בא השמש שומר שבת מתושלח וכו' נח שם אברהם וכו' ומשם לא פסקה שמירת שבת מישראל ואפילו במצרים היו שומרי שבתות כמאמרם ז"ל (שמו"ר פ"א) ונכון. והגם שכתבנו למעלה בפירוש פסוק ויכלו כי העמדת העולם הוא בחשק הקבלת אור המקיף והישר בנעלמות אין זה מכחיש לדברינו כאן כי זולת השבת אין השגה בעולם להכיר לכסוף ולכלות אל הבורא והבן:

ילקוט שמעוני

• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •

ויברך אלהים את יום השביעי. "ברכת ה' היא תעשיר", זה יום השבת; "ולא יוסיף עצב עמה", זה האבל, כמה דאת אמר: "נעצב המלך על בנו". מקום שנהגו לשאול בשלום אבלים בשבת שואלין, ובדרום שואלין. רבי יהושע אזל לחד אתר, חמא אבליא בשבתא, שאל בהון. אמר: אני איני יודע מנהג מקומכם, אלא שלום עליכם כמנהג מקומנו. ר' יוסי הוי משתבח בר' מאיר קומי ציפוראי דאדם גדול הוא, אדם קדוש וצנוע. חד זמן חמא אבליא בשבתא ושאל בשלומהון. אמרו ליה: רבי, אהן הוא דאת מתני בשבחיה? אמר לון: מה עבד? אמרו ליה: כך וכך. אמר להו: בעו אתון מידע מאי חייליה, בא להודיענו שאין אבלות בשבת, דכתיב: "ברכת ה' היא תעשיר":

ברכו במן, שכל ימות השבוע עומר אחד, ובערב שבת שני עומרים; וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר. ברכו בעטיפה, וקדשו במקושש. רב כהנא אומר: צריך להחליף. ר"י אומר: צריך לערב. אבא בר חסדאי אומר: צריך לשלשל בגדיו. ר' אליעזר אומר: ברכו בנר, ובי היה מעשה. פעם אחת הדלקתי נר בערב שבת, ובמוצאי שבת מצאתי אותו דולק ולא חסר כלום. ברכו באור פניו של אדם, ולא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמות שהוא בשבת.

ברכו במאורות, שאף על פי שנתקללו המאורות בערב שבת, לא לקו עד מוצאי שבת. ל"ו שעות שמשה אותה אורה, י"ב של ערב שבת וי"ב של שבת וי"ב של ליל שבת. כיון ששקעה במוצאי שבת, מה עשה הקב"ה? זימן לו שני רעפים והקישן זה בזה ויצאה האור ובירך עליה. מפני מה מברכין על הנר במוצאי שבת? מפני שהוא תחילת ברייתו. אף במוצאי יום הכפורים מברכין עליו, מפני ששבת כל היום.

ברכו ביציאה. כל יום שיש בו חסרון יש בו ברכה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים, ובני אדם שוחטין ואוכלין, צדין דגים ואוכלין, וכתב בו ברכה ואינו חסר כלום. בשביעי מאי אית לך למימר? מפני הוצאה. דבר אחר: מפני האיסטניסין. ברכו בטעמים. רבינו הקדוש עשה סעודה לאנטונינוס בשבת, הביא לפניו תבשילין צוננין, אכל וערב לו. ועשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין. אמר לו: אותן ערבו לי יותר מאלו. אמר לו: תבלין אחד הן חסרין. אמר לו: וכי קורלין של מלך חסר כלום? אמר לו: שבת הן חסרין; אית לך שבת?

יוסף מוקיר שבי הוי ההוא גוי בשיבבותיה דהוו נפישי נכסי טובא. אמרו ליה כלדאי: כולהו נכסי, יוסף מוקיר שבי אכיל להו. זבנינהו לכולהו נכסי זבן בהו מרגניתא אותבה בסדיניה. בההוא דקא עבר מברא, אפרחה זיקא לסדיניה ושדייה בימא. בלע ההוא כוורא. אשכחוה אתיוה אפניא דמעלי שבתא, אמרי: מאן זבניה השתא? אמרי להו: זילו אמטיאו לגבי יוסף מוקיר שבי, דרגיל למיזבן. אמטיוה לגביה. זבניה, קרעיה ואשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא. פגע ביה ההוא סבא, אמר ליה: מאן דיזיף שבתא פרעי שבתא. רבי ישמעאל בר' יוסי שאליה לרבי: בני בבל בזכות מה הם מתעשרין? אמר ליה: בזכות התורה. ובני ארץ ישראל, בזכות מעשרות. ובני חוצה לארץ, בזכות שבתות וימים טובים. אמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת זמנני אדם אחד בלודקיא, והביא לפנינו דסקיוס אחד טעון בי"ו מוטות ובו כל מה שנברא בששת ימי בראשית, ותינוק היה יושב באמצעיתו והיה מכריז: "לה' הארץ ומלואה" וגו'. וכל כך למה? כדי שלא תגבה דעתו של בעל הבית עליו. אמרתי לו: בני, מהיכן זכית לכל הכבוד הזה? אמר לי: קצב הייתי, וכל בהמה יפה שהייתי רואה כל ימות השבוע הייתי מפרישה לשבת. ואמרתי לו: ברוך המקום שזיכך לכך. אמר ר' תנחומא: עובדא הוה ברומי בערובתא דצומא רבה, והוי תמן חד חייט, ואזל מזבן ליה חד נון, ואשכח האי טליא דאיפרכא קיימין עלוי, הוי הדין מסיק ליה בטימי והדין מסיק ליה בטימי, עד זמנין דמטי תריסר דינרין. מאי הוי בעית, דאייתי לך בתריסר דינרין? אמר ליה: מאן הוא יהודאי? אמר ליה: בר נש פלוני. שדר בתריה ואתא קמיה, ואמר: כד חמיתון חד חייט יהודאי אכיל נון בתריסר דינרי? אמר ליה: מרי, מאי נכפור מינך? אית לן חד יומא, כל חובין דאנן עבדין כולי שתא הוא מכפר עלן, וכד הוא אתי לית אנו צריכים מוקיר יתיה? אמר: מאחר שהביא ראיה לדבריו, שבקוניה:

טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא: מה יום מיומים? אמר ליה: מאי גבר מגוברין? אמר ליה: מאי אמרת לך ומאי אמרת לי? אמר ליה: "מה יום מיומים", מאי שנא שבתא מכל יומיא? "מאי שנא גבר מגוברין", מאי שנא רופוס מכל גבריא? אמר ליה: שרצה המלך לכבדני. אמר ליה: אף זו, שרוצה המלך לכבדה. אמר ליה: ומן הן את מודע לי? אמר ליה: נהר סמבטיון יוכיח, שהוא מושך אבנים כל ימות החול, ובשבת הוא נח. אמר ליה: לנגדא את נגיד לי? אמר ליה: הרי המעלה בזכור יוכיח, שהוא עולה כל ימי השבת ואינו עולה בשבת, וההוא גברא לבדוק באבוי. חד זמן צריך ובדק באבוי. כל ימות השבת הוי סליק ליה, ולא סליק בשבתא. בתר שבתא אסקיה, אמר ליה: מן דמיתת אתעבדת יהודאי? אמר ליה: כל מי שאינו משמר השבת אצלכם ברצונו, כאן משמרה בעל כרחו. אמר ליה: וכי מה עמל יש לכם כל ימות השבת, ובשבת אתם נוחים? אמר ליה כל ימות השנה אנו נדונים, ובשבת אנו נוחים. חזר אצל רבי עקיבא, אמר ליה: אם כדבריך שהקב"ה חפץ בכבודו של שבת, אל ישיב בה את הרוחות ואל יוריד בה גשמים ואל יצמיח בה אדמה! אמר ליה: תיפח רוחיה דההוא גברא! אמשול לך משל: למה הדבר דומה? כזה שמטלטל בארבע אמות וכו'. ולמה ברכו? שאין לו בן זוג. חד בשבא תרי, תלתא ארבעתא, חמשתא ערובתא. שבתא לית ליה בן זוג. דבר אחר שאינו נדחה. יום טוב נדחה, יום הכפורים נדחה‏[1], שבת אינו נדחה. אמרה שבת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לכל יש בן זוג ולי אין בן זוג? אמר לה הקב"ה: ישראל יהיה בן זוגך. וכיון שעמדו ישראל על הר סיני, אמר להם הקב"ה: הוו זכורים לאותו דבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו".

שלש בריות ברא הקב"ה בכל יום. בראשון ברא שמים וארץ ואורה. בשני ברא גיהנם ורקיע ומלאכים. בשלישי ברא אילנות ודשאים וגן עדן. ברביעי ברא חמה ולבנה ומזלות. בחמישי עופות ודגים ולויתן. בששי אדם וחוה ורמש. ר' פנחס אומר: בראשית ברא אדם וחוה ורמש ובהמה וחיה ומריאים.

"אשר ברא אלהים ועשה" אין כתיב כאן, אלא לעשות; מה שהיה עתיד לבראות בז', הקדים וברא אותו בששי.

כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ממלאכת הצדיקים והרשעים לא שבת, אלא פועל עם אלו ופועל עם אלו, מראה לאלו מעין דגמטרין שלהן ומראה לאלו מעין דגמטרין שלהן. ומנין שפורענות של רשעים נקראת מלאכה? שנאמר: "פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו", כי מלאכה היא. ומנין שמתן שכרן של צדיקים נקראת מלאכה? שנאמר: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך":

בעל הטורים

• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

ויברך אלהים:    ג' דסמיכי. הכא, ואידך: "ויברך אלהים את נח" (בראשית ט, א), ואידך: "ויברך אלהים את יצחק" (בראשית כה, יא). בשעה שברא העולם בירך השבת והעולם, ובימי נח שנאבדו כל הראשונים והיה העולם מחודש הוצרך לברך פעם שנית - ובירך את יצחק, כמו שיש במדרש: עד עתה הייתי זקוק לברך את בריותי מכאן ואילך הברכות יהיו מסורים בידך[3]:

רבי עובדיה מברטנורא

• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

שמעתי מקשין למה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום שביעי כמו שנאמר בשאר הימים. י"ל לפי שלא היה בו ערב והכי איתא בב"ר ויברך אלהים ברכו באורה כיון ששקעה חמה בליל שבת בקש הקב"ה לגנזה וחלק כבוד לשבת ושלשים ושש שעות שמשה אורה פי' ערב שבת ביום וליל שבת ויום שבת הרי שלשים ושש שעות:

<< · מ"ג בראשית · ב · ג · >>



ביאור ויקי

עריכה


תרגום ויקיטקסט: ומאז והלאה, אלהים בירך את היום השביעי שבכל שבוע, והפך אותו ליום קדוש ונעלה יותר משאר הימים, כי ביום זה הוא שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים, ונתן לברואיו לעשות ולפעול מעצמם.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית ב ג.


  • "ויברך אלהים את יום השביעי"- אלוהים בירך את היום השביעי,
  • "ויקדש אותו"- והפך אותו ליום קדוש,
  • "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות"- כי ביום הזה שבת ונח אלוהים ממלאכתו - בריאת העולם שאותו ברא בשישה ימים.

מהי הברכה ומהי הקדושה?

1. הברכה ביום השביעי מתייחסת לכך שהברואים מתחילים להתקיים, להתנועע ולהתרבות בכוחות עצמם באופן טבעי (ראו בראשית א כב); הקדושה ביום השביעי מתייחסת לכך שה' סיים את הבריאה העל-טבעית, ומכאן והלאה הוא קדוש ונעלה מהעולם הטבעי (ע"פ אברבנאל).

2. הברכה והקדושה מתבטאות גם בכל שבת ושבת מאז בריאת העולם. "פירוש ברכה - תוספות טובה, וביום הזה תתחדש בגופות דמות כח בתולדות, ובנשמות כח ההכרח והשכל... ואמר הגאון (רס"ג), שברכת היום וקדושו ישוב על השומרים (שומרי שבת), שיהיו מבורכים וקדושים" (אבן עזרא). "ויברך - כל יום שביעי העתיד, ברכו שיהיה יותר מוכן משאר הימים בנפש יתרה לאור באור החיים" (ספורנו). "ויקדש - שיהיה אותו יום קודש, לבלי ליהנות בו לצורך פרנסה וריוח, כמו שאסור לעשות עסק וריוח מהקדש" (העמק דבר).

3. בפרט, כיוון שהפסוק נאמר לראשונה לבני ישראל במדבר, מסתבר שהוא מתאר את החווייה האישית שלהם במן, "ברכו במן, שכל ימות השבוע ירד להם עומר לגלגלת ובששי לחם משנה; וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת" (רש"י).




הרשימה המלאה של דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לפסוק זה

פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא


  1. ^ היינו בקביעות השנה, לא אד"ו ראש. ויקיעורך
  2. ^ "והיה ברכה" - הברכות נתונות בידך עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ (רש"י בראשית יב ב).
  3. ^ "והיה ברכה" - הברכות נתונות בידך עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך את אשר תחפוץ (רש"י בראשית יב ב).

קטגוריות־משנה

קטגוריה זו מכילה את 2 קטגוריות המשנה המוצגות להלן, ומכילה בסך הכול 2 קטגוריות משנה. (לתצוגת עץ)

ב

ש

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=קטגוריה:בראשית_ב_ג&oldid=1418421"