לבוש האורה על רש"י בראשית ב

פרק הקודם | לבוש האורה על בראשית ב | פרק הבא

פסוק ב

ויכל —

• לשון הגור אריה:

ולפיכך כתיב: "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו", שנתן מנוחה למלאכה אשר עשה, ובזה כלה המלאכה ביום השביעי, עכ"ל.

ואינו נראה, כי איך יאמר נתינת מנוחה למלאכה? כי לא יאמר לשון זה אלא לפועל העושה המלאכה. על כן מחוורתה כדברי הרא"ם ז"ל, ע"ש:

פסוק ג

ברכו במן —

• לשון הגור אריה:

פירוש, שביום הו׳ היה יורד להם לחם משנה. אף על גב שאין חילוק בענין הירידה, שגם בשאר הימים היה יורד הרבה יותר מעומר לגולגולת, הכי פירושו כו׳, עכ״ל.

אין זה אלא דברי נבואה, כי מי יאמר לו זה, שלא היה חילוק בענין הירידה? דשמא בשאר הימים היה יורד יותר מעומר לגולגולת, אשר על אותו הנותר אמרו רז״ל שנעשה נחלים נחלים; וביום השישי היה יורד יותר משני עומרים לגולגולת, והיו לוקטין שני עומרים לגולגולת, ואף על פי כן היה בו נותר כמו בשאר הימים לנחלים כו׳. ולפי זה איני צריך לדוחקו, שיאמר לא נקרא ברכה אלא כשנותן הרבה בבת אחת:

פסוק ד

אלה האמורים למעלה תולדות השמים ע״כ —

אף על גב דאמרינן: בכל מקום שנאמר "אלה" – פסל את הראשונים; "ואלה" – מוסיף על הראשונים? היינו כשמתחלת הפרשה ב"אלה", ורוצה לומר מה שכתוב אחריו, ומפרש באותה פרשה השנייה עניין אחר מה שלא נאמר בפרשה ראשונה, אז נאמר: "פסל את הראשונים"; כמו "אלה המשפטים" (ראו שמות כא, א ורש"י שם). אבל בכאן לא יפרש עניין אחר בזו הפרשה שיאמר עליו שהם תולדות השמים והארץ, שאין כאן שאר תולדות אלא מה שנאמר למעלה. לפיכך לא שייך לומר "פסל את הראשונים", אלא פירושו: אלה האמורים למעלה הם תולדות חשמים והארץ. וכמוהו "אלה המצות" וגו' (ויקרא כז, לד; במדבר לו, יג), "אלה החוקים" (ויקרא כו, מו). ולכך יתיישב גם כן שלא המתין רש״י עד לבסוף, שנראה מה שכתב בפרשה; לפי שקשה לו מיד, למה לא כתב "ואלה" בוי״ו. ומתרץ, אלה האמורין למעלה כו':

למדך שכולם נבראו ביום ראשון, ע״כ —

אף על גב שלפי דרכנו למדנו זה מ"את השמים" לרבות תולדותיה "ואת הארץ" לרבות תולדותיה, כמו שפירשנו למעלה, מכל מקום צריך לכתוב "ביום עשות ה׳ אלקים" וגו׳, ללמדך שכולם נבראו ביום ראשון ולא בלילה ראשונה, כי בלילה לא ברא כלום. או נאמר: בלילה נבראו השמים וארץ, שעל כרחך צריכין אנו לומר כן; דאם לא כן, על מה יפול לומר "ויהי ערב" וגו׳ ביום ראשון? שאם לא היו שמים וארץ נבראים בלילה, לא היה שום מציאות בעולם, ועל מה אמר "ויהי ערב"? אלא ודאי שמים וארץ נבראו בתחילת לילה א׳, ועמדו כשיעור זמן לילה אחת, והוא שקראו הכתוב ערב, ואחר כך אמר הקב״ה: "יהי אור" וגו' והיה יום, ואז בו ביום ברא הכל. וזהו שלימד כאן שהתולדות נבראו ביום הראשון ולא בלילה, דכתיב: "תולדות השמים והארץ ביום עשות" וגומר, משמע התולדות נבראו ביום ולא השמים והארץ עצמן. ויהיה פירוש הפסוק: "אלה תולדות השמים והארץ" וגו׳ "ביום", ואחר כך אמר "עשות", שהוא מקור, ופירושו בעשות ה׳ כו׳. דבי״ת ד"ביום" עומדת במקום שתים, כאילו אמר "ביום בעשות" וגו׳, נ״ל:

פסוק ה

כי לא המטיר. ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין וגו׳ ע״כ —

הוצרך רש״י ז״ל להוסיף: ומה טעם לא המטיר, כדי שיהיה ואדם אין וגו׳ טעם ל"כי לא המטיר", ולא נאמר שיהיה ואדם אין גם כן טעם ל"וכל שיח השדה" וגו׳ "וכל עשב השדה" וגו׳, ויהיו כאן שני טעמים למה לא היו האילנות בארץ ולמה לא צמחו העשבים, לפי ש"לא המטיר" וגו׳ ולפי ש"אדם אין" וגו׳, ויהיה מלת "כי" עומד במקום שנים: "כי לא המטיר, וכי האדם אין" וגומר; ואם כן היה משמעו ששני הטעמים צריכים להויות האילנות ולצמיחות העשבים, ולומר שאף אם היה ממטיר ולא היה האדם – לא היו העשבים צומחים. וזה אינו כטבע ההויה, שהרי הרבה עשבים יש שצומחים מן המטר לבדו בלא עבודת האדם את האדמה. ועוד, שהרי עשבים הראשונים שנבראו – כולם לא היו צריכין לעבודת האדם את האדמה, לא להחרישה ולא לזריעה, כי כולם עמדו על פתח הקרקע, ולא היו חסרים אלא הצמיחה חוצה לה. לכך פירש ד"ואדם אין" וגו׳ הוא טעם ל"כי לא המטיר" וגו׳. ומה שפירש רש״י: שבא אדם מתפלל עליה כו׳, ולא פירש שבא אדם וחרש וזרע, כמו שאמר הכתוב בפירוש: "ואדם אין לעבוד את האדמה", הרי שצורך האדם הוא לעבוד את האדמה? – מפני שעל כרחך אין פירוש "לעבוד את האדמה" – שיעבוד את האדמה מיד שנברא לצורך העשבים; כי העשבים הראשונים כולם צמחו מאליהם בלא עבודת האדם, מיד שהמטיר עליהם, והיו מזונות לאדם בו ביום שנבראו, כמו שכתוב בפירוש: "הנה נתתי לכם וגו׳ לאכלה". ואם כן, על כרחך יהיה פירוש ואדם אין, מה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין שידע ויכיר בטובת הגשמים כו׳, שיצטרכו לעבודת האדמה אחרי כן כשיחרוש ויזרע בשנה האחרת, ויתפלל עליהם גם עכשיו להצמיח מיד מן האדמה העשבים והאילנות בלא עבודתו. דאם לא כן, למה לא המטיר על עשבים הראשונים קודם בריאת האדם? נ״ל:

פסוק ז

שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה ע״כ —

אינו רוצה לומר כמו שיש טועים, שאם לא צבר עפרו מכל האדמה לא היתה האדמה מקבלתו במקום אחר שלא נברא משם, אלא היתה מוחה מלקוברו שם. שאין האדמה בת דעת, וגם אינה חיה שהיתה יכולה למחות מלקוברו שם. וגם אין שייך לפרשו על כחה ומזלה ושרה; דלגבי דידיה, מה לו יקבר כאן או כאן? לגביה הכל שוה. אלא רוצה לומר, שאם לא צבר עפרו מכל האדמה, לא היה טבע האדם שבכל מקום שיקברוהו שם היה מתעכל בשרו ושב לעפרו, כי אם באותו מקום שהיה לוקח משם, והיה זה צער גדול לאדם במיתתו, שהיתה נבילתו מושלח כדומן על פני האדמה, אף על פי שהיה נקבר ונטמן בארץ, והיה בשרו עליו נכאב ולא היה מתעכל. לכך צברו מכל האדמה, שבכל מקום שיקברוהו שם יהיה טבעו שיהא נקלט שם ויתעכל בשרו וינוח על משכבו. וזהו שאמר הכתוב (איוב ג, כב): "השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר":

פסוק ט

ויצמח. לעניין הגן הכתוב מדבר —

הרא״ם פירש מה שפירש גם הרב גור אריה. אבל לפי פירושם היה לו לרש״י ז״ל לומר זה על מן האדמה מן הנן, כלומר: לא רוצה לומר מכל האדמה אלא מן הגן לבדו. דמה קשה לו על ויצמח, שפירש עליו זה? לכך נראה לי דקשה לרש״י, ויצמח לפה לי שנית? הרי כבר כתב "ויטע י״י" וגו׳ (פס' ח), שעל כרחך פירושו "נטע"; והאיך נטע? על ידי שהצמיח שם, לא כדרך הנוטעים המביאים ממקום אחר; דמהיכן הביאם? ואם כן ויצמח השנית למה לי? לכך פירש: לעניין הגן מדבר, כלומר: לא בא הכתוב להודיע הויית הצמיחה, אלא בא להודיע מהות עניין הצמיחה האמורה למעלה שהיתה בגן; ואומר שהיה עץ נחמד למראה וגו׳. אלא שיש לפקפק ולומר, דשמא פירוש ויטע רוצה לומר עירוב הד׳ יסודות שיהיו חומרן מוכנים לקבל צורות האילנות, זהו נטיעתם; ואחד כך כשקבלו הצורה ויצאו לפועל קראו צמיחה, ואמר ויצמח וגו׳.

ויש לפרש פירוש אחר, דקשה לרש״י: ויצמח, והא כתיב למעלה: "וכל שיח השדה וגו׳ כי לא המטיר",