פתיחת התפריט הראשי

מ"ג בראשית ב ד

מקראות גדולות בראשית


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות יהוה אלהים ארץ ושמים

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אֵ֣לֶּה תוֹלְד֧וֹת הַשָּׁמַ֛יִם וְהָאָ֖רֶץ בְּהִבָּֽרְאָ֑ם בְּי֗וֹם עֲשׂ֛וֹת יְהֹוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶ֥רֶץ וְשָׁמָֽיִם׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
אִלֵּין תּוֹלְדָת שְׁמַיָּא וְאַרְעָא כַּד אִתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דַּעֲבַד יְיָ אֱלֹהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָּא׃
ירושלמי (יונתן):
אִלֵין תּוּלְדַת שְׁמַיָא וְאַרְעָא כַּד אִיתְבְּרִיאוּ בְּיוֹמָא דְעָבַד יְיָ אֱלהִים אַרְעָא וּשְׁמַיָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אֵלֶּה" - האמורים למעלה:

"תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה'" - למדך שכלם נבראו בראשון. דבר אחר: בהבראם – בה"א בראם, שנאמר (ישעיהו כו ד): "בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים"; בשתי אותיות הללו של השם, יצר שני עולמים. ולמדך כאן שהעולם הזה נברא בה"א (ספרים אחרים: רמז, כמו שהה"א פתוחה למטה, כך העולם פתוח לשבים בתשובה. ועולם הבא נברא ביו"ד, לומר שצדיקים שבאותו זמן מועטים, כמו יו"ד, שהיא קטנה באותיות). רמז שירדו הרשעים למטה לראות שחת, כה"א זאת שסתומה מכל צדדים ופתוחה למטה לרדת דרך שם:

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

אלה תולדות – פירוש, אלה שהולידו:

בהבראם – בהיות הרקיע ונראתה הארץ.

ומלת ביום עשות – הוא תקון, והעד: "וימהר לעשות אותו" (בראשית יח ז), וכן: "בראתיו" ואחר כן "יצרתיו" ואחר כן "עשיתיו" (ישעיהו מג ז):

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" - יספר תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ במטר ובצמיחה כאשר נבראו ונעשו כתקונם כי השמים יתנו טלם ומטרם והארץ תתן יבולה והם קיום כל חי ורמז בְּ"הִבָּרְאָם" מה שאמרו בה"א בראם ומפני זה לא הזכיר עד הנה רק מלת אלהים ומפורש בכתוב (ישעיהו סו ב) וְאֶת כָּל אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וכן אמר איוב מִי לֹא יָדַע בְּכָל אֵלֶּה כִּי יַד ה' עָשְׂתָה זֹּאת (איוב יב ט) אם כן תרמוז "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים" למלת בראשית כמו שאמרנו

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אלה תולדות השמים והארץ". ידוע כי השמים והארץ הם כלל כל הנבראים בעלי הגוף.


וע"ד הפשט כתב בהן לשון תולדה לעדות שהם מחודשים נבראים כמו הילוד הזה שנולד עכשיו והמלה הזאת מקטעת רגליהם של מאמיני הקדמות.


וע"ד המדרש אלה תולדות השמים והארץ כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, מכאן שהיה הקב"ה בורא העולמות ומחריבן עד שברא את אלו ואמר דין הניין לי ודין לא הניין לי, באור הבריאה והחורבן במחשבה לא שיצאו לידי מעשה, וכבר הזכרתי מזה קצת בפסוק יהי אור.


ועוד במדרש למה תולדות השמים והארץ ותולדות האמור לגבי פרץ מלאים וכל תולדות שבמקרא חסרים, מפני שכשהקב"ה ברא את עולמו לא היה מלאך המות וכיון שחטא אדם השליט הקב"ה המות בעולם וחס כל תולדות שבמקרא, וכיון שבא פרץ נעשו תולדות שלו מלא שהמשיח עומד ממנו והקב"ה מבלע המות שנאמר (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח.


וע"ד השכל יש במלת תולדות מלא שני תוי"ן מכוונין זה כנגד זה ופניהם איש אל אחיו תי"ו של מעלה רום השמים, תי"ו של מטה עומק הארץ, וזהו שכתוב (משלי כה ג) שמים לרום וארץ לעומק, תי"ו של שמים היא כסדר בראש המלה, ותי"ו של הארץ היא מהופכת וע"כ אחר שהזכיר השמים והארץ הפך ואמר ארץ ושמים, ללמדך כי המציאות כלו ענין אחד של מעלה פונה למטה ושל מטה פונה למעלה כי כן יתחייבו תולדות שניהם, ואפשר לומר כי לזה נתכוונו ורמזו רבותינו ז"ל באמרם (שמות ג) אהיה אשר אהיה כשם שאתה הווה עמי כן אני הווה עמך אם אתה פותח את ידך ונותן צדקה, שנאמר (דברים טו ח) פתוח תפתח את ידך אף אני אפתח את ידי שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב.


"בהבראם"דרשו רבותינו ז"ל בה' בראם. וע"ד הפשט בלא עמל ויגיעה שאין לנו אות בכל האותיות שלא יצטרך אדם לקפוץ בה את פיו, חוץ מאות ה"א שאדם יכול לאמרה ברוח פיו ובלא קפיצת פיו ושפתיו כלל ובלא שום עמל, כך הקב"ה ברא את עולמו בלא עמל ויגיעה אלא ברוח פיו, שנאמר (תהלים לג ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, אע"פ שהזכיר בכל מעשה בראשית לשון עשייה למדך כאן כשאמר נעשה שאותה עשייה אינה אלא ברוח פיו, וזהו שאמר בדבר ה' שמים נעשו והזכיר תכף וברוח פיו כל צבאם.


וע"ד המדרש בהבראם באברהם שבזכות אברהם נברא העולם, וכן אמרו אמר רבי יודן בהבראם באברהם הן הן האותיות, ואם אתה תמה בדבר ראה מה כתיב (תהלים קד יח) הרים הגבוהים ליעלים, ומה אם הרים הגבוהים לא נבראו אלא בשביל היעלים עאכ"ו שנברא העולם בזכות אברהם, ובאור המדרש הזה שהעולם נבראו בחסד שנאמר (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה, ואברהם זכה למדת החסד שנאמר (מיכה ז כ) חסד לאברהם.


וע"ד הקבלה בהבראם בה"א בראם הה"א הזאת ה' אחרונה בשם והיא זעירי נאצלת מכח אלהים והיא שבראה את העולם והיא הנקראת יד ה' שעליה נאמר בפירוש (ישעיה סו ב) ואת כל אלה ידי עשתה, וכתיב (איוב יב ט) מי לא ידע בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת, וכל אלהים שבמעשה בראשית היא התשובה והיא ה"א ראשונה שבשם ואליה נכוין בראש השנה שהוא יום הדין שבו נברא העולם כי עשרת ימי תשובה לתשובה, ועל כן תקנו בתפלה לומר מי כמוך אב הרחמים בה"א על ה"א ראשונה שבשם וה"א אחרונה שבשם שנתוספה לאברהם שנתנה לו כח ההולדה, וכמו שהזכירו ז"ל אברם אינו מוליד אברהם מוליד, וכמו שאפרש בפסוק (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, והתעורר לזה כי באותו האות בעצמו שנברא בו העולם ונתיסד בו, אותו הטבע בעצמו שנה אותו, למען הודיעך כי אשר פעל הטבע הוא אשר שנה אותו כרצונו כי הכל בידו והוא הפותח והוא הנועל ואין זולתו.


"ביום עשות ה' אלהים," לא הזכיר השם המיוחד עד עתה בכל ששת ימי בראשית. וע"ד הפשט שם אלהים נופל על מעשה הטבע ומעיד על החדוש ושם המיוחד מעיד על קדמותו ומציאותו יתברך, וע"כ לא הזכיר השם המיוחד בכל מעשה הטבע רק שם אלהים כי התורה רצתה להתחיל בספור החדוש, וע"כ הוצרך להזכיר השם המורה על המחדש והוא הכנוי שנתחדש לו בבריאת עולמו, ואלו היתה כונת התורה להתחיל בספור קדמותו ומציאותו יתברך היה ראוי להזכיר השם המיוחד המעיד על זה וע"כ הזכיר הנגלה והסתיר הנסתר.


וע"ד המדרש התחיל הקב"ה לברוא עולמו במדת הדין שנאמר בראשית ברא אלהים ראה שאינו מתקיים שתף עמו מדת רחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים.


וע"ד השכל חלקי המציאות כ"ו חלקים, ואלו הן מעלות השכלים הנפרדים והגלגלים והיסודות והנפשות הרי כ"ו כמנין השם המיוחד, וידוע כי החלקים האלה לא היו נשלמים ונגמרים בגמר שלמותם עד יום הששי, וא"כ איך יתכן שיזכיר ה' השלם בכל ימי בראשית על פעולה בלתי נשלמת. ויש לך לדעת כי החלקים האלה כלם הם נכללים בד', וד' בג' כי כן השם המיוחד שהוא כ"ו הוא בן ד' אותיות ועקר ארבעתם השלשה כי הרביעית כפולה והבן זה מאד.


וע"ד הקבלה תלה הפעולה בשם המיוחד כי הוא הפועל והוא האומן שהזכירו בבראשית רבה שאין המלך בונה מדעתו אלא מדעת האומן והאומן אינו עושה אלא כפי מה שהוא רואה בשכלו וחכמתו וזהו סוד הכתוב שבקהלת (קהלת ב יב) את אשר כבר עשוהו, עשהו לא נאמר אלא עשוהו כביכול הוא ובית דינו.

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ד – ו)    מה רצה במ"ש אלה תולדות וכו' והלא כבר נכתב מעשה ששת ימי הבריאה ומה הוסיף פה. ומהו הכפל בהבראם ביום עשות. ומבואר שהבריאה מורה יש מאין והעשיה הוא הגמר ומה רצה בזה. ולמה יזכיר מכאן ואילך שני השמות הויה ואלהים. ותהלה סדר השמים תחלה ואח"כ אמר ארץ ושמים. מה רצה במ"ש וכל שיח השדה טרם יהיה הלא הצומח נברא בשלישי. ומה הודיע שלא היה כל שיח טרם המטיר היל"ל שאחר שהמטיר הצמיח מוצא דשא, לא מה שהיה קודם שהמטיר. ומה הוא האד שעלה מן הארץ:

אלה תולדות השמים והארץ. עד עתה ספר מלאכת הטבע שנעשה בשם אלהים לבד, שהוא המודד חוקי הטבע, ועתה אחר שהזכיר כי אחרי שנברא האדם התחילה ההנהגה ההשגחיית שנתיסדה ביום השבת, שמציין אותה בכל פרשה זו בשני שמות הויה ואלהים, הטבע בצירוף ההשגחה, אמר אלה שיזכיר להלן הם תולדות ומאורעות השמים והארץ, וזה כולל הן בהבראם, היינו ילדי חוקי הטבע שנתיסדו בעת הבריאה ביום ראשון שברא יש מאין [והשמים קודמים אל הארץ, כי הנהגת הטבע תושפע מלמעלה למטה וביום הבריאה כבר הוכנו מעשה ששת הימים בכח והוציאו תולדות כ"א ביומו כמ"ש בפסוק בראשית] והן התולדות שנתהוו ביום עשות ה' אלהים בעת גמר העשיה שהוחל ההנהגה ההשגחיית בצירוף חוקי הטבע שע"ז הזכיר שני השמות, והנהגה זו משוערת לפי מעשה האדם זכותו וחובתו עד שתעלה מלמטה למעלה שע"ז אמר ארץ ושמים, שאור החוזר מן הארץ יתן הודו על השמים, וע"ז אמר במדרש לבריאה שמים קדמו ולשכלול הארץ קדמה, ואמר במדרש שה"ש הוא מקלסן מלמטה למעלה והן מקלסין אותו מלמעלה למטה, שהם מקלסין אותו מצד הבריאה הראשונה שיסד חוקי הטבע שמושפעים מלמעלה למטה. והוא מקלסן שע"י מעשיהם הטובים תתנהג הנהגה השגחיית שנערכת לפי מעשיהם והאור חוזר ממטה למעלה:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". ארז"ל במדרש (מנחות כט:) בה"א בראם שעה"ז נברא בה"א והעה"ב ביו"ד, ונראה שדעת בעל מדרש זה הוא לפי שכל שירות העה"ז נאמרו בלשון נקבה, שירה חדשה בתוספת ה"א, כי כל ה"א מורה על נקבה כהוראת הה"א שבשם אשה, ולפי שכל שמחת העוה"ז מעורבים בצער ויגון כנקבה שיש לה צער לידה כך כל עניני העה"ז הם בדרך תולדה, אבל העוה"ב נברא ביו"ד המשותפת לזכר שאין לו צער לידה, כך יהיו לעוה"ב כזכרים לא יולדים ושם השמחה שלמה ע"כ נשתתף שם יה בין איש לאשה ובכל מקום שמוש היו"ד לזכר ושמוש הה"א לנקבה.

ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ולמעלה הקדים שמים לארץ לפי שארז"ל (רש"י כאן א.א בר"ר יב.טו) רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים. והנה לא איש אל ויתנחם ומעיקרא מאי סבר אלא שבאמת השמים וכל צבאם הרוחנים יכולין להתקיים במדת הדין יותר מן התחתונים אשר בעפר יסודם ע"כ האי לדסמוך ליה והאי לדסמוך ליה, כי למעלה הזכיר שם אלהים וסמכו לאת השמים המרבה כל צבאם כי המה נבראו במדת הדין לבד. וכאן הזכיר שיתוף של רחמים וסמכו אל הארץ כי בעבור יושבי הארץ היה צריך לשיתוף זה. ועל שיתוף זה אמר המשורר (תהלים סב.יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי וגו' כי מתחלה אחת דבר אלהים ר"ל מדה אחת נזכרה בשם אלהים באמרו בראשית ברא אלהים. ואח"כ שתים זו שמעתי וגו' שתי מדות, באמרו ביום עשות ה' אלהים. רמז לדבר, שתים זו עולה למספר כ"ו, כמספר שם של רחמים וחלקו לשני פעמים י"ג כמספר אחד ואהבה הכלולים בשם של רחמים, הסמוכים זה לזה בפסוק שמע ישראל וגו' ה' אחד, ואהבת וגו'. (דברים ו.ד׀ה) ונתן טעם לדבר למה לא בראו בשם אלהים לבד כי עוז לאלהים לפי שכל העוז והתוקף מתיחס לשם אלהים ואין כח ביד נבראי מטה לקבל את כל מעשה תקפו וגבורתו ית' כלל וכלל. אבל לך ה' חסד כי לשם של רחמים הנקרא בשם של אדנות אליו החסד והרחמים, כי יבא הזמן שתרצה לשלם לאיש כמעשהו כפי כח המקבל והעושה לא כפי כחך ית'. ונקט לשון נוכח באמרו ולך ה' חסד, ולשון נסתר בשם אלהים כי עוז לאלהים, כי בשעת הכעס שמדת הדין שולטת בעולם נראה כאילו הסתיר ה' פניו מן הבריות ובשעת החסד והרחמים יאר ה' פניו אלינו וק"ל.

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

אלה תולדות השמים והארץ. זה ראשה של תורה. "החודש הזה לכם" ראש הספר. "אמר אויב ארדוף" ראש השירה. ולמה עשה הקב"ה מוקדם ומאוחר בתורה? מפני גסי הרוח, שלא יקרא כהן בבראשית ויאמר: אני התחלתי התורה.

הקב"ה נמלך במלאכים, אמר להן: עולם אני מבקש לבראות. א"ל: למה? אמר להן: בשביל עם אחד שנקרא ישראל. אמרו לו: ומה טיבן? א"ל: כשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך במצרים, "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". כשם שהבדלתי בין מים העליונים לתחתונים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: "והמים להם חומה מימינם". בשלישי בראתי זרעים ודשאים, אף להן אני עתיד לעשות כן, שנאמר: "והמן כזרע גד", ואומר: "בנאות דשא ירביצני". בראתי מאורות להבדיל בין יום ובין לילה, אף אני עתיד לעשות להן כן, שנאמר: "לא ימיש עמוד הענן". בראתי עופות ודגים, אף להן, "ורוח נסע מאת ה'". בראתי אדם, "ויפח באפיו", אף להם, "עץ חיים היא למחזיקים בה". א"ל: רבונו של עולם, מה עשה לך העם הזה שאתה כל כך מחבבו? א"ל: ביום ראשון בראתי שמים ומתחתים, שנאמר: "הנוטה כדוק שמים" וגו', אף הם אני משרה שכינתי ביניהן, שנאמר: "ועשו לי מקדש". בשני הבדלתי בין מים למים, אף הן, "והבדילה הפרוכת לכם". ביום השלישי בראתי דשאים וזרעים, אף הן אוכלין ירקות בליל פסח, ומביאין לחם הפנים. ברביעי בראתי מאורות, אף הן, "ועשית מנורת זהב". בחמישי בראתי עופות, אף הן, "והיו הכרובים פורשים כנפים". בששי בראתי אדם, אף הן, "בזאת יבוא אהרן" לשמש לפני:

אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. בוראן משבחן, מי מגנן? בוראן מקלסן, מי יתן בהם דופי? אלא נאין הן ומשובחין. אמר ר' יודן: בזכות התורה נברא העולם, שנאמר: "אלה החקים והמשפטים והתורות". דבר אחר: בזכות השבטים, שנאמר: "ואלה שמות" השבטים, "כל אלה שבטי ישראל".

כל מקום שנאמר "אלה", פסל את הראשונים; "ואלה", מוסיף על הראשונים. נאמר כאן אלה, פסל תהו ובהו וחשך. רבי יהודה אומר: "ויכלו השמים והארץ" בזמנו, "וכל צבאם" בזמנו. א"ל ר' נחמיה, והכתיב: "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שביום שנבראו בו הוציאו תולדות? אמר ליה רבי יהודה, והכתיב: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", שני שלישי רביעי חמישי ששי? אמר רבי נחמיה: כמלקטי תאנים היו, כל אחד ואחד הופיע בזמנו. "ותוצא הארץ דשא", דשא שהיה פקוד בידה. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים", ג' דברים הללו הן עשו ברייתו, ושהו משלשה שלשה ימים והוציאו משלש שלש תולדות. הארץ בראשון כבית הלל, ושהתה שלשה ימים: ראשון שני שלישי, והוציאה שלש תולדות: אילנות דשאים וגן עדן. רקיע בשני, ושהו ג' ימים: שני שלישי רביעי, והוציאו ג' תולדות, חמה ולבנה ומזלות. הים בשלישי, ושהה ג' ימים: שלישי רביעי חמישי, והוציא ג' תולדות: עופות ודגים ולויתן. רבי עזריה לא אמר כן, אלא ביום עשות ה' ארץ ושמים. שני דברים הן עיקר ברייתו של עולם, שהו שלשה ימים ונגמרה מלאכתן ברביעי. שמים בראשון, כבית שמאי, שהו ג' ימים: ראשון שני ושלישי, ונגמרה מלאכתן ברביעי; ומה גמר מלאכתן? מאורות. הארץ בשלישי, "ותוצא הארץ דשא", ושהתה ג' ימים: שלישי רביעי חמישי, ונגמרה מלאכתן בששי – אדם, שנאמר: "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי".

תולדות. כל תולדות שבמקרא חסרין בר מן תרין: "אלה תולדות פרץ", והדין. ומפני מה אינון חסרין? מפני ששה דברים שנטלו מאדם הראשון: זיוו וחייו וקומתו, פרי הארץ ופרי האילן והמאורות. זיוו מנין? שנאמר: "משנה פניו ותשלחהו". חייו מנין? "ואל עפר תשוב". קומתו מנין? שנאמר: "ויתחבא האדם", קומתו נעשה של מאה אמה. פרי הארץ ופרי האילן, שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך". מאורות לקו במוצאי שבת, ועוד אינן חוזרין לתיקונן עד שיבוא בן פרץ, "אלה תולדות פרץ". זיוו מנין? "ואוהביו כצאת השמש". חייו מנין? "כימי העץ ימי עמי". קומתו מנין? "ואולך אתכם קוממיות", בקומה זקופה ולא ייראון מכל בריה:

רבי יהודה אומר: מאה אמה. רבי נחמיה אומר: מאתים אמה. רבי אליעזר אומר: ש' אמה; קום מאה, מיות מאתים. רבי אבהו אומר: תת"ק אמה; השקמה הזאת עושה בארץ שש מאות שנה, והוולד יוצא כאמה גדומה ממעי אמו. צא וחשוב אמה ומחצה בכל שנה, הרי תת"ק.

פרי הארץ, "הגפן תתן פריה". המאורות, "והיה אור הלבנה כאור החמה".

לכל יש תולדות. שמים וארץ יש להן תולדות, שנאמר: אלה תולדות השמים. מטר יש לו תולדות, שנאמר: "היש למטר אב או מי הוליד" וגו'. תני: כל מי שיש לו תולדות מת וכלה ונברא ואינו בורא, וכל מי שאין לו תולדה לא מת ולא כלה ובורא ואינו נברא. כלפי מעלה אמורין הדברים. וכל מה שאתה רואה תולדות שמים וארץ הן. בראשון ברא שמים וארץ. בשני ברא רקיע מן העליונים. בשלישי מן התחתונים תדשא הארץ. ברביעי מן העליונים יהי מארת. בחמישי מן התחתונים ישרצו המים. בששי בא לבראות האדם, אמר: אם אני בורא אותו מן העליונים, עכשיו רבים העליונים על התחתונים בריה אחת ואין שלום ביניהם ואין שלום בעולמי. מן התחתונים, עכשיו הם רבים על העליונים בריה אחת ואין שלום בעולמי. אלא הריני בורא אותו מן העליונים ומן התחתונים, הדא הוא דכתיב: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה", מן התחתונים; "ויפח באפיו נשמת חיים", מן העליונים.

בהבראם, באברהם, בזכות אברהם. הדא הוא דכתיב: "אתה עשית את השמים ואת הארץ"; כל האונקוס הזה בשביל מה? בשביל "אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברהם".

בהבראם, בה' בראם; מה ה' זה אינו תופס את הלשון, כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא "בדבר ה' שמים נעשו", וכן הוא אומר: "כי ביה ה' צור עולמים":

בשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, העולם הזה נברא בה', מה ה' זה סתום מכל צדדיו ופתוח מלמטה, רמז שכל המתים יורדין לשאול. ועוקצו למעלה, רמז שהן עתידין לעלות. והחלון הזה שמן הצד, רמז לבעלי תשובה. והעולם הבא נברא ביו"ד, מה זה קומתו כפופה, כך הרשעים קומתן כפופה ופניהם משחירות לעולם הבא, הדא הוא דכתיב: "ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא":

מפני מה נברא העולם הזה בה'? מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יוצא. מאי טעמא תליא כרעיה? דאי הדר בתשובה מעייל ליה. ולעייליה בהך? לא מסתייעא מלתא, כדריש לקיש, בא לטהר כו', והיינו דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו'. מאי טעמא אית ליה תגא? אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר כמותי. העולם הבא ביו"ד, מפני שצדיקים שבו מועטים, וכפוף ראשו מפני שצדיקים כפופים ראשיהם, מפני מעשיהן שאין דומין אלו לאלו.

בהבראם. "בדבר ה'" וכבר "שמים נעשו". משל למלך שנזף בעבדו ועמד לו תמיה. כך "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו". כתיב "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, אלה תולדות השמים"? אלא יום נכנס ויום יוצא, שבת יוצא ושבת נכנס, חודש יוצא וחודש נכנס, שנה יוצאת ושנה נכנסת.

בהבראם. רבי יצחק וריש לקיש. רבי יצחק אומר: בשר ודם מותח אהל אננקי, על ידי שהות הוא רפי קמעא, ברם הכא "תרקיע עמו לשחקים". ואם תאמר שהם רפים, תלמוד לומר "חזקים כראי מוצק". ריש לקיש אמר: בשר ודם מציק כלים אננקי, על ידי שהות מעלה חלודה, ברם הכא "חזקים כראי מוצק", נראין כבשעת יציקתן כמן תרקיא.

ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. בית שמאי אומרים מחשבה בלילה ומעשה ביום ובית הלל אומרים מחשבה ומעשה ביום. אמר רשב"י: תמהני היאך נחלקו אבות העולם, בית שמאי ובית הלל, על בריאת שמים וארץ? אלא מחשבה בין ביום בין בלילה, ומעשה עם דמדומי חמה.

ה' אלהים. משל למלך שהיו לו כוסות רקים, אמר: אם אני נותן לתוכו חמין הן נבקעין, צונן מיד הם מקרישין. מה עשה? ערב חמין בצונן ועמדו. כך הקב"ה אומר: אם אני בורא העולם במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד? במדת רחמים, הויא חטיא סגיאין. אלא הריני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים, הלואי יעמוד ארץ ושמים. משל ללגיון שהמליך את המלך תחלה, אמר המלך: הואיל והלגיון הזה המליכני תחלה הריני נותן לו פרוקפי שלא תזוז ממנו לעולם, הדא הוא דכתיב: "יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד":  

<< · מ"ג בראשית · ב · ד · >>