ספר המצוות רמב"ן עשה ד

<< · ספר המצוות רמב"ן · עשה · ד · >>

המצוה ליישב את ארץ ישראל

מצוה רביעית – שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", "והתנחלתם את הארץ", [ונכפל זה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתברך "באו ורשו את הארץ] אשר נשבעתי לאבותיכם". ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה, כמו שאמר: "ובאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים" וגו', שלא יניחו ממנה מקום. והראיה שזו מצווה, אומרו יתעלה בעניין המרגלים: "עלה רש כאשר דבר ה' אלהיך לך, אל תירא ואל תחת". ואמרו עוד: "ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם". וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה, כתוב "ותמרו את פי ה' אלהיכם", וכן "לא שמעתם", הוראה שהיא מצווה, לא ייעוד והבטחה.

וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה, וכן אמרו בגמרא סוטה: "אמר רבא: מלחמת יהושע לכבוש, דברי הכול חובה. מלחמת דוד להרווחה, דברי הכול רשות". ולשון ספרי: "וירשתה וישבת בה: בזכות שתירש – תשב".

ואל תשתבש ותאמר, כי המצווה הזאת היא המצווה במלחמת שבעה עממין, שנצטווינו לאבדם, שנאמר: "והחרם תחרימם". אין הדבר כן. שאנו נצטווינו להרוג האומות ההם בהילחמם עימנו, ואם רצו להשלים – נשלים, ונעזבם בתנאים ידועים. אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם, כמאמרם: "הגרגשי פנה והלך לו ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם, זו אפריקי", נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות להושיב בה שבטינו. וכן אחרי הכריתנו את העממים ההם, אם רצו אחרי כן שבטינו לעוזבה ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאים; שנצטווינו בכיבושה ובישיבתה.

וממאמרם "מלחמת יהושע לכבוש", תבין כי המצווה הזאת היא הכיבוש. וכן אמרו בספרי: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר" וגו', "אמר להם: כל המקום שתכבשו חוץ מהמקומות האלו, הרי הם שלכם. או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: 'וירשתם גוים גדולים ועצומים', ואחר כך: 'כל המקום אשר" וכו'. ואמרו: "ואם תאמר: מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובא, ואין מצוות נוהגות שם? אמרו: דוד עשה שלא כתורה, והתורה אמרה: משתכבשו ארץ ישראל, תהיו רשאין לכבוש חוצה לארץ; והוא לא עשה כן". הרי שנצטווינו בכיבוש בכל הדורות.

ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו: "כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ – יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה, שנאמר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים", וזולת זו הפלגות גדולות שאמרו בה - הכול הוא ממצות עשה הזה, שנצטווינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן, היא מצות עשה לדורות, מתחייב כל יחיד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי: "מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיעו לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות."

מגלת אסתרעריכה

נראה לי כי מה שלא מנאה הרב הוא לפי שמצוות ירושת הארץ לא נהגה [אלא] רק בימי משה ויהושע ודוד, וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח, כי אדרבה, נצטווינו לפי מה שאמרו בסוף כתובות (דף קיא) שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, והוכיחו מפסוק "השבעתי אתכם בנות ירושלים" ודרשו בו שלא יעלו ישראל בחומה.

ומה שאמר הרמב"ן, שהחכמים אמרו כי כיבוש הארץ הוא מלחמת מצוה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות.

ומה שאמר עוד שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זה דוקא בזמן שבית המקדש קיים אבל עכשיו אין מצוה לדור בה, וכן פי' התוס' שם גבי הוא אמר לעלות, ועוד ראיה שאין בו מצוה ממה שאמרו ג"כ התם כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו, ואם היה מצוה בדירת א"י בכל הזמנים איך יבא נביא אחר משה לסתור דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ"ש לסתור.

והמאמר שהביא מספרי שבכו וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה, נ"ל שעל שלא היה בידם לקיים מקרא זה לפי שהיה הבית חרב היו בוכים, והראיה ממה שקרעו את בגדיהם שנראה שעל החרבן היו מתאבלים, שאם מצוה זו היתה נוהגת גם לאחר החרבן למה בכו וקרעו את בגדיהם והלא גם עתה היו יכולים לקיימה, לכך נאמר שבודאי מצוה זו אינה נוהגת אחר חרבן הבית שיבנה במהרה בימינו אמן.

קישוריםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה


קיצור דרך: rmbn/ase4