קטגוריה:משלי כח ח
נוסח המקרא
מרבה הונו בנשך ובתרבית [ותרבית] לחונן דלים יקבצנו
מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ ובתרבית [וְתַרְבִּית] לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ.
מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנוֹ בְּנֶ֣שֶׁךְ ובתרבית וְתַרְבִּ֑ית
לְחוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽנּוּ׃
מַרְבֶּ֣ה ה֭וֹנ/וֹ בְּ/נֶ֣שֶׁךְ ו/ב/תרבית [וְ/תַרְבִּ֑ית] לְ/חוֹנֵ֖ן דַּלִּ֣ים יִקְבְּצֶֽ/נּוּ׃
תרשים של הפסוק מנותח תחבירית על-פי הטעמים
פרשנות
- פרשנות מסורתית:
רש"י
רלב"ג
מצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת ציון
"הונו" - מלשון הון ועושר.
"בנשך ותרבית" - נשך בכסף ותרבית באוכל, וכן נאמר (ויקרא כה): "את כספך וגו' בנשך, ובמרבית וגו' אכלך".
"לחונן" - מלשון חנינה ומתנה.
מצודת דוד
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
- פרשנות מודרנית:
תרגום מצודות: המרבה הונו (עושרו) בנשך ותרבית - הנה לא לעצמו יקבץ ההון, כי המקום יקחנו ממנו ויתננה למי שחונן (מלשון חנינה ומתנה) את הדלים.
תרגום ויקיטקסט: אדם שיש לו הרבה רווחי הון מהלוואות בנשך (ריבית) ובתרבית (הצמדה) - ראוי לקבץ את הונו ולתת אותו לאדם העוזר לדלים בחינם.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כח ח.
דקויות
1. לפי מפרשי הפשט, הפסוק מתייחס לאדם העובר על איסור תורה של הלוואה בריבית, ומתאר את העונש שה' יביא עליו, עונש שגם יעזור לתקן את העוול שעשה לעניים: "מי שירבה הונו בנשך ובתרבית, שהוא דומה לעושק מצד התורה שמנעה זה, הנה השם יתברך ישיב גמולו, להשיב ההון לאשר עשקו מהם באופן מה, וזה כי הנשך והרבית יוקח מהדלים מפני צרכם אל ההלואה, והשם יתברך יסבב שיהיה העושר המקובץ בזה האופן לאיש אשר הוא חונן דלים, וממנו יותן לו לחון העניים כמנהגו" (רלב"ג); "ויש לפרשו גם כן דרך תיקון... ידוע שמלוה בריבית אין לו תחיית המתים... אבל בעודנו חי יכול לתקן את מעוותתו אם יטול כל מה שקיבץ בנשך ותרבית ויחלקנו לעניים" (רמ"ד וואלי). ה' ייקח מהמלוה בריבית את הונו, ויעביר אותו לעניים או לאדם העוזר לעניים.
וייתכן שיש כאן גם שכר לאדם המלוה בחינם: "כל אלה הפסוקים באו לפרש... אם תחלתו קוצים בחסימת התאוות סופו מישור, ובהפך - סופו קוצים. עתה מפרש באסיפת ההון: מי שהולך בדרך עקש, שתחלתו מישור, להרבות הון ע"י נשך ותרבית, סופו שייוורש, ויאבד ממונו, ומי שהוא חונן דלים להלוותם בחנם, שתחלתו קוצים, הוא יקח ההון המקובץ בנשך, וסופו מישור, שיתעשר" (מלבי"ם).
2. אולם, יש שדרשו שהפסוק מתייחס גם לאדם המלוה בריבית בהיתר: "כיצד? היה ישראל צריך ללוות, ובא נוכרי, ואמר [העשיר]: מוטב שאלוה לגוי ואטול ממנו ריבית מלהלוות את ישראל שלא בריבית, והלוה לו והעשיר, לפיכך שלמה צווח עליו: מרבה הונו בנשך ובתרבית - לחונן דלים יקבצנו: זה עֵשָׂו. ו""עֵשָׂו חונן דלים הוא?! עושק דלים הוא! אלא, שהמלכות שומעת שהוא נושך את הרבית, ומתגרה בו, ונוטלת ממונו, ובונה ממנו דמוסיות ומרחצאות ואסטווניות שבמדינה, וצרכי העוברים והשבים. הוי, לחונן דלים יקבצנו" (מדרש תנחומא משפטים יד, ובעקבותיו רש"י על הפסוק), "כגון הגמונים ודוכסים ואפרכין שהן יוצאין לעיירות וגוזלין ובוזזין וכשהם חוזרין אומרים הביאו לנו עניים ונפרנסם" (שמות רבה לא יז), "כגון שבור מלכא (מלך פרס היה, ונוטל ממון מישראל וחונן בהם דלים: נכרים, שהם דלים מן המצות)" (רב, בבלי בבא מציעא ע:, ונרמז גם בבבלי סוכה כט), "יש אדם שהוא עשיר, ומלוה ברבית, ומכנס ממון הרבה, והוא מת בלא בנים, וכל הממון שלו נכנס לטמיון. מה המלך עושה באותו ממון? בונה בימסאות ומרחצאות ואיצטבאות ובתי כסאות, כדי שיהא לצרכי העניים; הוי לחונן דלים יקבצנו... ""לפיכך הזהיר הקב"ה את ישראל שלא ילוו ברבית, כדי שלא יאכלו אחרים את נכסיהם" (שמות רבה לא יא, פירוש ראשון).
לפי זה, אין מדובר דווקא בצדק אלהי, אלא בצדק טבעי: מי שרוצה להתעשר מהר ובקלות, על-חשבון העניים, יגלה שהוא לא היחיד - גם המלכות ("עֵשָׂו") רוצה להתעשר מהר ובקלות, והדרך הקלה ביותר לעשות זאת היא לגזול מאותם עשירים שמתעשרים מהר, ולהשתמש בכסף כדי להגדיל את הפופולריות שלהם בקרב העניים. כך בסופו של דבר הכסף חוזר לעניים.
3. אולם, אם כך, ייתכן שהפסוק בכלל אינו מתאר עונש - אלא עצה טובה (כמו פסוקים נוספים שנראים כשכר ועונש אך למעשה הם עצות לשלטון). הפסוק מייעץ לשלטון, להטיל מיסים גבוהים על רווחי הון, במיוחד על רווחים שהסיכון בהם נמוך (כמו ריבית), ולהשתמש בהם לבניית תשתיות ציבוריות שישרתו את כלל האוכלוסיה. הגדלת המס על ריבית תאפשר להקטין את המס על עבודה; כך תגדל המוטיבציה של אנשים לצאת לעבוד, במקום לשבת בבית ולחיות על חשבון אחרים.
מה ההבדל בין נשך לבין תרבית?
הביטויים נשך ותרבית נזכרו יחד פעמים רבות, והמפרשים הסבירו את ההבדלים ביניהם בדרכים שונות.
לענ"ד:
- נשך הוא הלוואה שבה הלווה צריך לשלם סכום קבוע מראש בתמורה להלוואה, מה שנקרא בלשון ימינו ריבית;
- תרבית היא הלוואה שערכה צמוד למדד מסויים, מה שנקרא בלשון ימינו הצמדה.
ראו במאמר: "נשך ותרבית = ריבית והצמדה".
הקבלות
1. איסור על נשך ותרבית נזכר כמה פעמים בתורה, למשל (ויקרא כה לו): "אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ". האיסור כולל שני חלקים: ויראת מאלהיך - בין אדם למקום, וחי אחיך עמך - בין אדם לחברו.
2. עונש על נשך ותרבית נזכר בדברי הנביאים, (יחזקאל יח יג): "בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי?! לֹא יִחְיֶה! אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה, מוֹת יוּמָת, דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה" וכן (יחזקאל כב יב): "שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם, נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק; וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ, נְאֻם ד' ה'... ""וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה'". הנביא מדגיש את האיסור שבין אדם למקום - הוא מכנה אותו תועבה וטומאה. גם העונש הוא בהתאם - עונש מוות או גלות, כראוי לאדם או לעם שחילל את שם ה'.
3. הפסוק שלנו, שהוא בכתובים, מוסיף ומתאר עונש על נשך ותרבית, אבל הוא מדגיש את האיסור שבין אדם לחברו, והעונש הוא בהתאם - העברת רווחי ההון לחונן דלים.
קישורים
פסוק זה באתרים אחרים: הכתר • על התורה • ספריא • תא שמע • אתנ"כתא • סנונית • שיתופתא • תרגום לאנגלית
דפים בקטגוריה "משלי כח ח"
קטגוריה זו מכילה את 9 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 9 דפים.