ביאור:בבלי מכות דף יט

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת מכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

מאימתי מחייבין עליהן ^[1]? - משיראו פני הבית.

כמאן?

כי האי תנא, דתניא: רבי אליעזר אומר: בכורים, מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים: שבחוץ הרי הן כחולין לכל דבריהם, שבפנים הרי הן כהקדש לכל דבריהם.

אמר רב ששת: בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.

כמאן?

כי האי תנא, דתניא:

רבי יוסי אומר שלשה דברים משום שלשה זקנים ^[2]:

רבי ישמעאל אומר ^[3]: יכול יעלה אדם מעשר שני בזמן הזה בירושלים ויאכלנו ^[4]? ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום, ומעשר שני טעון הבאת מקום: מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית;

מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח?

בכורים יוכיחו;

מה לבכורים שכן טעונים הנחה?

תלמוד לומר: (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך [במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים] ; מקיש מעשר לבכור: מה בכור אינו אלא לפני הבית - אף מעשר אינו אלא לפני הבית ^[5]; ^[6] ואם איתא, ליפרוך 'מה לבכורים שכן טעונין קרייה והנחה'!

אמר רב אשי: נהי דעיכובא ליכא - מצוה מי ליכא? ולימא מצוה ^[7], וליפרוך ^[8]?

אלא אמר רב אשי: כיון דאיכא בכורי הגר, דבעי למימר (דברים כו ג) [ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלקיך כי באתי אל הארץ] אשר נשבע ה' לאבותינו [לתת לנו] ולא מצי אמר - לא פסיקא ליה ^[9].

וליהדר דינא ותיתי במה הצד ^[10]?

[## הרב קלופפר: אין לשאול [כפי שאומר רש"י] למה לי הקישא, שהרי היקש חזק ממה מצינו, אבל הגמרא שואלת: אם התחלת ללמוד ממה מצינו – מדוע לא להמשיך ולמצות דרך לימוד זה?]

משום דאיכא למיפרך: מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד מזבח ^[11]!

ומאי קסבר ^[12]? אי 'קסבר קדושה ראשונה ^[13] קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא' ^[14] - ^[15] אפילו בכור נמי ^[16]! אי קסבר 'קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא' - אפילו בכור נמי תבעי ^[17]!?

אמר רבינא: לעולם קסבר 'קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא', והכא ^[18] - בבכור ^[19] שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית, ועדיין בשרו קיים, ומקשינן בשרו לדמו: מה דמו במזבח אף בשרו במזבח ^[20]; ומקיש מעשר לבכור.

וכי דבר [הבשר] הלמד בהקש ^[21] חוזר ומלמד ^[22] בהקש ^[23]?

מעשר דגן - חולין הוא ^[24].

עמוד ב

הניחא למאן דאמר בתר למד אזלינן, אלא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן ^[25] - מאי איכא למימר [אי אפשר שהבשר, שלמד מדם – יחזור וילמד]?

דם ובשר - חדא מילתא היא.

קדשי קדשים [חוץ לקלעים, קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה]:

תנינא חדא זימנא: 'מעשר שני והקדש שלא נפדו'!?

אמר רבי יוסי בר חנינא: סיפא במעשר שני טהור וגברא טהור, דקא אכיל חוץ לחומה; רישא במעשר שני טמא וגברא טמא, וקא אכיל ליה בירושלים ^[26].

ומנא לן דמחייב עליה משום טומאה?

דתניא [סיפרי פרשת כי תבא]:

' רבי שמעון אומר: (דברים כו יד) [לא אכלתי באני ממנו] לא בערתי ממנו בטמא [ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול יהוה אלהי עשיתי ככל אשר צויתני]: בין שאני טמא והוא טהור, בין שאני טהור והוא טמא [עד כאן בספרי פרשת כי תבא]; ^[27] והיכן מוזהר על אכילה ^[28]? איני יודע;

טומאת הגוף - בהדיא כתיב: (ויקרא כב ו) נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים [כי אם רחץ בשרו במים];

^[29]

^[30]

^[31]

אלא טומאת [האוכֶל] עצמו מנין?

דכתיב (דברים יב יז) לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך] ולהלן הוא אומר ^[32]: (דברים טו כב) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור [יחדו כצבי וכאיל] ^[33], ותניא דבי רבי ישמעאל [דומה לסיפרי פרשת ראה פיסקא עה]: אפילו טמא וטהור אוכלין בקערה אחת ואין חוששין ^[34]; וקאמר רחמנא: היאך טמא דשרי לך גבי טהור התם ^[35] - הכא ^[36] לא תיכול ^[37].

ומנא לן דבר פדייה הוא ^[38]?

דאמר רבי אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו אפילו בירושלים? תלמוד לומר: (דברים יד כד) [וכי ירבה ממך הדרך] כי לא תוכל שאתו [כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלקיך – [פסוק כה] ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו], ואין 'שאת' אלא אכילה ^[39], שנאמר (בראשית מג לד) וישא משאות מאת פניו [אלהם ותרב משאת בנימן ממשאת כלם חמש ידות וישתו וישכרו עמו].

אמר רב ביבי אמר רבי אסי: מנין למעשר שני טהור שפודין אותו אפילו בפסיעה אחת חוץ לחומה ^[40]? שנאמר 'כי לא תוכל שאתו' ^[41].

האי - מבעי ליה לכדרבי אלעזר ^[42]!?

אם כן לימא קרא 'לא תוכל לאוכלו' מאי 'שאתו'? ^[43]

ואימא כולו להכי הוא דאתא?

אם כן לימא קרא 'לא תוכל ליטלו^[44]'; מאי 'שאתו'? - שמע מינה תרתי.

יתיב רב חנינא ורב הושעיא וקא מבעיא להו: אפיתחא דירושלים מהו?

פשיטא הוא בחוץ ומשאו בפנים - קלטוהו מחיצות; הוא בפנים ומשאו בחוץ מהו?

תנא להו ההוא סבא בדבי רבי שמעון בן יוחי: (דברים יד כד) [וכי ירבה ממך הדרך] כי לא תוכל שאתו] כי ירחק ממך המקום [אשר יבחר ה' אלקיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלקיך] – ממילואך ^[45].

בעי רב פפא: ^[46]נקיט ליה ^[47] בקניא ^[48] - מאי?

תיקו ^[49].

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: מעשר שני: מאימתי חייבין עליו? משראה פני החומה ^[50]*; מאי טעמא? דאמר קרא (דברים יב יח) [כי אם] לפני ה' אלהיך תאכלנו [במקום אשר יבחר ה' אלקיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני ה' אלקיך בכל משלח ידך] וכתיב ^[51] לא תוכל לאכול בשעריך [מעשר דגנך ותירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבתיך ותרומת ידך]: כל היכא דקרינן ביה 'לפני ה' אלהיך תאכלנו' קרינן ביה 'לא תוכל לאכול בשעריך' וכל היכא דלא קרינן ביה 'לפני ה' אלהיך תאכלנו' ^[52] - לא קרינן ביה 'לא תוכל לאכול בשעריך'.

[תוספות ד"ה אמר רבי יוחנן מאימתי מעשר שני חייבים עליו משיראה פני הבית: וקשה: דכיון דקודם שיראה פני הבית הכי נמי דמותר לאכלו חוץ, אם כן למה הוזקק לעולם לפדות מעשר שני?

ויש לומר: דודאי ליכא לאו, אבל עשה איכא, דכתיב (דברים יד כה) ’[ונתתה בכסף] וצרת הכסף בידך [והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו] אבל בלא פדייה - לא.]

מיתיבי: 'רבי יוסי אומר: כהן שעלתה בידו תאנה של טבל, אמר "תאנה זו - תרומתה בעוקצה ^[53] ^[54], מעשר ראשון בצפונה ^[55] ומעשר שני לדרומה" והיא שנת מעשר שני ^[56] והוא בירושלים ^[57], או מעשר עני ^[58] והוא ^[59] בגבולין, אכלהּ -

הערות עריכה

^ מיתה זר האוכלן [וכהן מלקות- תוספות]
^ זו אחת מהן, וכולן שנויין בספרי [תוספתא סנהדרין פ"ג מ"ג]
^ קסבר: קדושת הארץ לא בטלה, וצריך להפריש מעשרות, וקאמר:
^ בלא פדיון
^ לפיכך טעון בית
^ ולקמיה פריך: מאי שנא בכור דפשיטא ליה, ובמעשר מיבעי ליה?
^ וכיון דמצוה איכא
^ נפרוך נמי קרייה דמצוה
^ ומיהו בישראל - אפילו עיכובא איכא למימר
^ למה לי היקישא? נימא: בכור יוכיח, וחזר הדין, הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נוהגין אלא בפני הבית
^ זה למתן דמים וזה להנחה
^ האי תנא [רבי ישמעאל] דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר
^ של בית
^ כי היכי דסבירא ליה בקדושת הארץ, וקא מיבעיא ליה, מי קרינא ביה השתא בלא חומה 'לפני ה' אלהיך'? או לא?
^ וקא פשיט מעשר מבכור:
^ יקרב ויאכל: דהא מאן דאית ליה 'קדשה לעתיד לבא' סבירא ליה 'מקריבים אף על פי שאין בית', כדאמרינן ב'מגילה נקראת' (דף י.)
^ ואי קסבר קדושת הבית בטלה, ומיבעיא ליה במעשר: הואיל ואינו צריך לבית, אי מתאכיל בירושלים 'לפני ה’’ קרינא ביה אי לא? - אפילו בכור נמי כי האי גוונא תיבעי ליה [כמו שאמר רבינא להלן:] כגון בכור שנזרק דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים - מהו שיאכלוהו
^ דקא פשיט ליה למעשר מבכור
^ בבכור שאינו צריך לבית, דומיא דמעשר עסקינן:
^ והא דפשיטא ליה דלא מתאכיל - משום דאיתקש בשרו לדמו, דכתיב 'ואת דמם תזרוק על המזבח וגו' (במדבר יח יז; ופסוק יח:) ובשרם יהיה לך וגו', ויליף מיניה: בשעה שהיא ראויה לזריקת דם אתה אוכל את הבשר, ולא משנהרס המזבח
^ מן הדם
^ על המעשר
^ הא קיימא לן בזבחים ב'איזהו מקומן' (דף מט:) שאין למדין בקדשים למד מן הלמד
^ ובחולין למדין למד מן הלמד
^ פלוגתא היא ב'איזהו מקומן'
^ בלא פדייה
^ הכי גרסינן [בספרי פרשת ראה על דברים יב,יז]:
^ שלא יאכלנו בטומאה
^ הכי גרסינן:והיכן מוזהר על אכילה שלא יאכלנו בטומאה? איני יודע; תלמוד לומר: לא תוכל וגו' (דברים יב יז; סיפרי על אתר) ; כך היא שנויה בסיפרי; וכשקבעוה כאן לא הספיקו לגומרה עד דאקשי גמרא 'טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה: 'ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' ומוקמינן לה ביבמות במעשר, מדכתיב 'כי אם רחץ': הא רחץ – טהור! דטָבַל ועָלָה - אוכל במעשר
^ רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר; מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן
^ כך הוא לשון הברייתא: איני יודע להיכן מוזהר לכך? תלמוד לומר 'לא תוכל וגו'; והש"ס לא שביק ליה לאסוקי מילתיה, אלא קדים ופריך ומתמה אמאי קאמר 'איני יודע' - הא טומאת הגוף בהדיא כתיבא: נפש אשר תגע בו כו' לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואמרינן ביבמות דהאי קרא - במעשר שני קאמר, דטבל ועלה אוכל כו'
^ בבכור בעל מום
^ ולעיל מיניה [פסוק כא] כתיב ’[ו]כי יהיה בו מום'
^ דאף על גב דאסור בגיזה ועבודה, כדאמרינן בכורות (דף טו.): ’[דברים יב,טו] בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר: תזבח - ולא גיזה; ואכלת - ולא לכלביך; בשר - ולא חלב' - אפילו הכי טמא וטהור אוכלין אותו בקערה אחת: דנאכלים בטומאת הגוף ובטומאת עצמן: דכיון דטמא אוכל בהן - היינו בטומאת הגוף - אוכֶל הטהור, וכשהטהור אוכל עמו לאחר שנגע בו - היינו טהור אוכל טומאת עצמו: שאכל את הטמא
^ בבכור בעל מום, דכתיב ביה 'בשעריך'
^ גבי מעשר
^ והיינו 'לא תוכל לאכול בשעריך', כלומר: אי אתה רשאי לאכול מעשר שני בתורת בכור שכתוב בו 'בשעריך': דבעל מום דבכור נאכל בטומאת עצמו ובטומאת הגוף, וזה אסור
^ מעשר שני שנטמא? דמדקאמר במתניתין 'שלא נפדה', מכלל דאי בעי - פריק ואפילו בירושלים! דאף על גב דמעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים, דכתיב 'כי ירחק ממך... ונתת בכסף' (דברים יד כד-כה) - בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום (קדושין נז,ב)
^ והכי קאמר קרא: כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפילו הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאוכלו: שנטמא - ונתת בכסף
^ אף על גב דכתיב 'ירחק', דמשמע טובא
^ שאתו - לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה; דהכתוב לא תלה הדבר בריחוק אלא בנטילה: דכל זמן דאיכא למיעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת - פודה אותו
^ למעשר שני שנטמא
^ שמע מינה לכדרב אסי.
^ Note: אבל אין זה לשון המקרא כלל!?
^ מכל מילוי שלך, ומשא של אדם חשיב 'מלואו': דלא תימא 'ממך' – מקצתך: דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה, אלא כי ירחק ממלואך – פדה, אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים - לא רחק המקום ממלואך, ושוב לא תפדה, אלא 'ואכלת שם'
^ הוא מבפנים ו
^ משאו
^ ארוך מבחוץ
^ כיון דלאו ממש על כתיפו הוא - אין זה 'מלואו', והרי הוא כמוטל לארץ, ונפדה? או דלמא כיון דנקיט ליה – 'משאו' קרינא ביה? תיקו(Note: נראה לי כי יש למחוק את המלה 'תיקו', כי אם תיקו – מה יש להוסיף 'כן נראה לרבי ועיקר'? ומהו העיקר? וכי אפשר לומר שהעיקר הוא 'תיקו'? אלא ודאי העיקר הוא 'כיון דנקיט ליה - 'משאו' קרינן ביה'.); כן נראה בעיני רבי ועיקר
^ ו'חוץ לחומה' דמתניתין היינו דעייליה ואפקיה
^ פסוק יז
^ דלא הכניסו לפנים
^ בצד זנבה
^ דבעי 'ראשית שיהא שיריה ניכרין'; והלכך בעינן סיום; והאי דתנן (דמאי פ"ז מ"ד) 'שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה במקומן" - פליג אהא, דלא בעי 'ראשית - שיהא שיריה ניכרין'
^ בצד צפון שלה, והוא אוחזה כנגד מזרח
^ ואותה שנה – שניה, שראוי ליתן בה מעשר שני
^ כשקרא שמות הללו על אותה תאנה
^ או שהיא שנת מעשר שלישית, ואמר "מעשר עני בדרומה" ולא אמר "מעשר שני"
^ אפילו

[1] מיתה זר האוכלן [וכהן מלקות- תוספות]

[2] זו אחת מהן, וכולן שנויין בספרי [תוספתא סנהדרין פ"ג מ"ג]

[3] קסבר: קדושת הארץ לא בטלה, וצריך להפריש מעשרות, וקאמר:

[4] בלא פדיון

[5] לפיכך טעון בית

[6] ולקמיה פריך: מאי שנא בכור דפשיטא ליה, ובמעשר מיבעי ליה?

[7] וכיון דמצוה איכא

[8] נפרוך נמי קרייה דמצוה

[9] ומיהו בישראל - אפילו עיכובא איכא למימר

[10] למה לי היקישא? נימא: בכור יוכיח, וחזר הדין, הצד השוה שבהן שטעונין הבאת מקום ואינן נוהגין אלא בפני הבית

[11] זה למתן דמים וזה להנחה

[12] האי תנא [רבי ישמעאל] דפשיטא ליה בכור טפי ממעשר

[13] של בית

[14] כי היכי דסבירא ליה בקדושת הארץ, וקא מיבעיא ליה, מי קרינא ביה השתא בלא חומה 'לפני ה' אלהיך'? או לא?

[15] וקא פשיט מעשר מבכור:

[16] יקרב ויאכל: דהא מאן דאית ליה 'קדשה לעתיד לבא' סבירא ליה 'מקריבים אף על פי שאין בית', כדאמרינן ב'מגילה נקראת' (דף י.)

[17] ואי קסבר קדושת הבית בטלה, ומיבעיא ליה במעשר: הואיל ואינו צריך לבית, אי מתאכיל בירושלים 'לפני ה’’ קרינא ביה אי לא? - אפילו בכור נמי כי האי גוונא תיבעי ליה [כמו שאמר רבינא להלן:] כגון בכור שנזרק דמו וחרב הבית ועדיין בשרו קיים - מהו שיאכלוהו

[18] דקא פשיט ליה למעשר מבכור

[19] בבכור שאינו צריך לבית, דומיא דמעשר עסקינן:

[20] והא דפשיטא ליה דלא מתאכיל - משום דאיתקש בשרו לדמו, דכתיב 'ואת דמם תזרוק על המזבח וגו' (במדבר יח יז; ופסוק יח:) ובשרם יהיה לך וגו', ויליף מיניה: בשעה שהיא ראויה לזריקת דם אתה אוכל את הבשר, ולא משנהרס המזבח

[21] מן הדם

[22] על המעשר

[23] הא קיימא לן בזבחים ב'איזהו מקומן' (דף מט:) שאין למדין בקדשים למד מן הלמד

[24] ובחולין למדין למד מן הלמד

[25] פלוגתא היא ב'איזהו מקומן'

[26] בלא פדייה

[27] הכי גרסינן [בספרי פרשת ראה על דברים יב,יז]:

[28] שלא יאכלנו בטומאה

[29] הכי גרסינן:והיכן מוזהר על אכילה שלא יאכלנו בטומאה? איני יודע; תלמוד לומר: לא תוכל וגו' (דברים יב יז; סיפרי על אתר) ; כך היא שנויה בסיפרי; וכשקבעוה כאן לא הספיקו לגומרה עד דאקשי גמרא 'טומאת הגוף בהדיא כתיב ביה: 'ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' ומוקמינן לה ביבמות במעשר, מדכתיב 'כי אם רחץ': הא רחץ – טהור! דטָבַל ועָלָה - אוכל במעשר

[30] רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר; מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן

[31] כך הוא לשון הברייתא: איני יודע להיכן מוזהר לכך? תלמוד לומר 'לא תוכל וגו'; והש"ס לא שביק ליה לאסוקי מילתיה, אלא קדים ופריך ומתמה אמאי קאמר 'איני יודע' - הא טומאת הגוף בהדיא כתיבא: נפש אשר תגע בו כו' לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ואמרינן ביבמות דהאי קרא - במעשר שני קאמר, דטבל ועלה אוכל כו'

[32] בבכור בעל מום

[33] ולעיל מיניה [פסוק כא] כתיב ’[ו]כי יהיה בו מום'

[34] דאף על גב דאסור בגיזה ועבודה, כדאמרינן בכורות (דף טו.): ’[דברים יב,טו] בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר: תזבח - ולא גיזה; ואכלת - ולא לכלביך; בשר - ולא חלב' - אפילו הכי טמא וטהור אוכלין אותו בקערה אחת: דנאכלים בטומאת הגוף ובטומאת עצמן: דכיון דטמא אוכל בהן - היינו בטומאת הגוף - אוכֶל הטהור, וכשהטהור אוכל עמו לאחר שנגע בו - היינו טהור אוכל טומאת עצמו: שאכל את הטמא

[35] בבכור בעל מום, דכתיב ביה 'בשעריך'

[36] גבי מעשר

[37] והיינו 'לא תוכל לאכול בשעריך', כלומר: אי אתה רשאי לאכול מעשר שני בתורת בכור שכתוב בו 'בשעריך': דבעל מום דבכור נאכל בטומאת עצמו ובטומאת הגוף, וזה אסור

[38] מעשר שני שנטמא? דמדקאמר במתניתין 'שלא נפדה', מכלל דאי בעי - פריק ואפילו בירושלים! דאף על גב דמעשר שני טהור אינו נפדה בירושלים, דכתיב 'כי ירחק ממך... ונתת בכסף' (דברים יד כד-כה) - בריחוק מקום אתה פודה ולא בקירוב מקום (קדושין נז,ב)

[39] והכי קאמר קרא: כי ירחק ממך שיהא מעשר טהור חוץ לירושלים או אפילו הוא בירושלים אלא שאי אתה יכול לאוכלו: שנטמא - ונתת בכסף

[40] אף על גב דכתיב 'ירחק', דמשמע טובא

[41] שאתו - לנושאו ולהביאו לפנים מן החומה; דהכתוב לא תלה הדבר בריחוק אלא בנטילה: דכל זמן דאיכא למיעבד אכתי נטילה והבאה לפנים אפילו פסיעה אחת - פודה אותו

[42] למעשר שני שנטמא

[43] שמע מינה לכדרב אסי.

[44] Note: אבל אין זה לשון המקרא כלל!?

[45] מכל מילוי שלך, ומשא של אדם חשיב 'מלואו': דלא תימא 'ממך' – מקצתך: דכל זמן שרחק מקצתך יהא נפדה, אלא כי ירחק ממלואך – פדה, אבל כשאתה בפנים או משאך בפנים - לא רחק המקום ממלואך, ושוב לא תפדה, אלא 'ואכלת שם'

[46] הוא מבפנים ו

[47] משאו

[48] ארוך מבחוץ

[49] כיון דלאו ממש על כתיפו הוא - אין זה 'מלואו', והרי הוא כמוטל לארץ, ונפדה? או דלמא כיון דנקיט ליה – 'משאו' קרינא ביה? תיקו(Note: נראה לי כי יש למחוק את המלה 'תיקו', כי אם תיקו – מה יש להוסיף 'כן נראה לרבי ועיקר'? ומהו העיקר? וכי אפשר לומר שהעיקר הוא 'תיקו'? אלא ודאי העיקר הוא 'כיון דנקיט ליה - 'משאו' קרינן ביה'.); כן נראה בעיני רבי ועיקר

[50] ו'חוץ לחומה' דמתניתין היינו דעייליה ואפקיה

[51] פסוק יז

[52] דלא הכניסו לפנים

[53] בצד זנבה

[54] דבעי 'ראשית שיהא שיריה ניכרין'; והלכך בעינן סיום; והאי דתנן (דמאי פ"ז מ"ד) 'שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה במקומן" - פליג אהא, דלא בעי 'ראשית - שיהא שיריה ניכרין'

[55] בצד צפון שלה, והוא אוחזה כנגד מזרח

[56] ואותה שנה – שניה, שראוי ליתן בה מעשר שני

[57] כשקרא שמות הללו על אותה תאנה

[58] או שהיא שנת מעשר שלישית, ואמר "מעשר עני בדרומה" ולא אמר "מעשר שני"

[59] אפילו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]