ביאור:בבלי מכות דף יז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
קורא את השם ואינו צריך להפריש [1]'; מאי לאו בהא קא מיפלגי: דמר סבר ודאי טובלו [2], ומר סבר ודאי אינו טובלו?
אמר ליה אביי: אי הכי, אדמיפלגי בספיקו - ליפלגו בודאי!?
אלא דכולי עלמא ודאי טובלו, והכא - בהא קא מיפלגי: מר סבר לא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני של דמאי: כיון דממונא הוא [3] - אפרושי מפריש [4]; ורבנן סברי: כיון דטריחא ליה מילתא - לא מפריש.
[הגר"א על המשנה מסביר או מוסיף לגירסא בדברי רבי אליעזר: 'שאני אומר מה שעם הארץ יכול לתקן בלא חסרונו – מתקן.] [ומכל מקום, בטבל שאינו דמאי – יש איסור לאכול ללא הפרשת מעשר עני, כדברי רב.]
כמה יאכל מן הטבל וכו' [ויהא חייב? רבי שמעון אומר: כל שהוא; וחכמים אומרים: כזית. אמר להן רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה]:
אמר רב ביבי: אמר רבי שמעון בן לקיש: מחלוקת בחטה [5], אבל בקמח דברי הכל כזית;
ורבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת בזו - כך מחלוקת בזו [6].
תנן: 'אמר להם רבי שמעון: אי אתם מודים לי באוכל נמלה כל שהוא שהוא חייב? אמרו לו: מפני שהיא כברייתה. אמר להן: אף חטה אחת כברייתה': חטה – אִין, קמח לא!
לדבריהם קאמר להו: לדידי - אפילו קמח נמי, אלא לדידכו אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה!?
ורבנן?
בריית נשמה חשובה, חטה לא חשובה.
תניא כותיה דרבי ירמיה: רבי שמעון אומר: כל שהוא למכות; לא אמרו 'כזית' אלא לענין קרבן.
[לקרבן – בשוגג – אינו חייב קרבן עד שנהנה באכילה חשובה; במזיד – שמורד במצוות ה' – לוקה בכלשהוא.]
[תוספות ד"ה ורבנן בריית נשמה חשובה חטה לא חשובה. תימה דבפרק 'גיד הנשה' {חולין דף צו. וצט ב ושם} אמרינן 'שאני גיד, דבריה הוא ולא בטיל, ואע"ג דלית ביה נשמה'!
ויש לומר דהכי קאמר: שאני גיד דבריה הוא, וכיון דאתיא מבריית נשמה שפיר הויא 'בריה'.
ולא נראה! דהא נבלה דקא אתי מבריית נשמה - ואף על פי כן לא הויא 'בריה'!
אלא על כרחך הטעם תלוי דכל שאובד שמו כשנחתך הוי 'בריה' וניחא מנבילה שאינו אובדת שמה: שלפעמים אף כשנחתכה קורין אותה 'נבילה,; ולכך לא הוי בריה; אבל גיד - אובד שמו על ידי שנחתך;
אבל קצת קשה לי מאי קאמר הכא בריית 'נשמה חשיבא ליה': לימא דלדבריו דרבי שמעון אמרי, לדידן אפילו נמי אית ביה נשמה לא הוי בריה, אלא לדידך, דבריה הוא - אודי לי מיהא דכיון דליכא נשמה דבטלה]
משנה:
האוכל
בכורים עד שלא קרא עליהם [7];
[8] קדשי קדשים [9] חוץ לקלעים [10];
קדשים קלים ומעשר שני חוץ לחומה [11];
השובר את העצם בַּפֶּסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים, אבל המותיר בטהור והשובר בטמא [בקרבן פסח הבא בטומאה] - אינו לוקה ארבעים [12];
הנוטל אם על הבנים [[דברים כב,ז] שַׁלֵּחַ תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים]: רבי יהודה אומר: לוקה ואינו משלח [13], וחכמים אומרים: משלח ואינו לוקה [14].
זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה - אין חייבין עליה.
גמרא:
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: זו דברי רבי עקיבא סתימתאה [15], אבל חכמים אומרים: בכורים - הנחה [16] מעכבת בהן [17], קריאה אין מעכבת בהן.
ולימא זו דברי רבי שמעון סתימתאה [18]?
הא קא משמע לן: דרבי עקיבא - כרבי שמעון סבירא ליה.
מאי 'רבי שמעון' [19]?
דתניא [20]:
'ותרומת ידך' - אלו בכורים [21] [ואין לומר שמדובר בתרומה לכהן, שהרי תרומה לכהן נאכלת בכל מקום, וכאן נאמר 'לא תוכל לאכל בשעריך'!];
אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה [22], קל וחומר ממעשר הקל [23]: ומה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לוקה - בכורים לא כל שכן? הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מבכורים עד שלא קרא עליהן [24] שהוא לוקה [25];
'ונדבותיך' - זו תודה ושלמים [שבאים על פי רוב בנדר או נדבה];
אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר! הא לא בא הכתוב אלא לאוכל בתודה ובשלמים לפני זריקה שהוא לוקה [26];
'ובכורות' - זה הבכור;
אמר רבי שמעון:
מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר; אם לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים! [27]? הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור אפילו לאחר זריקה שהוא לוקה;
'בקרך וצאנך' - זו חטאת ואשם;
אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר; אם לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים [28]! אם [29] לאחר זריקה [30], קל וחומר מבכור [31]! הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מחטאת ואשם אפילו לאחר זריקה חוץ לקלעים שהוא לוקה [32];
'נדריך' - זו עולה;
אמר רבי שמעון: מה בא זה ללמדנו? אם לאוכלן חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר; אם לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים; אם לאחר זריקה, קל וחומר מבכור; אם חוץ לקלעים, קל וחומר מחטאת ואשם! הא לא בא הכתוב
אלא לאוכל מן העולה [33] לאחר זריקה אפילו בפנים [34] שהוא לוקה [35].'
אמר רבא: דילידא אימיה - כרבי שמעון תיליד [36], ואי לא לא תיליד, ואף על גב דאית להו פירכא [37]:
מאי חומרא דבכורים ממעשר? שכן אסורים לזרים? אדרבה: מעשר חמור, שכן אסור לאונן [38] [39]!
מאי חומרא דתודה ושלמים ממעשר? שכן טעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח? אדרבה: מעשר חמור, שכן טעונין כסף צורה [40]!
ומאי חומרא דבכור מתודה ושלמים? שכן קדושתו מרחם? אדרבה תודה ושלמים חמורים, שכן טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק [41]!
ומאי חומרא דחטאת ואשם מבכור? שכן קדשי קדשים? אדרבה בכור חמור, שכן קדושתו מרחם!
ומאי חומרא דעולה מחטאת ואשם? שכן כליל? אדרבה חטאת ואשם חמירי, שכן מכפרי!
וכולהו חמירי מעולה, דאית בהו שתי אכילות [אכילת אדם ואכלית מזבח [מהר"ם]]!
אלא מאי 'דילידא אימיה כרבי שמעון' [42]? דלמאי דסבירא ליה לדידיה - מסרס ליה לקרא ודריש ליה [43].
[תוספות ד"ה דלמאי דסבירא ליה לדידיה מסרס ליה לקרא ודריש ליה. דאילו היה דורש המקרא כסדרו - לא היה נפקא ליה מקרא כדדריש השתא, כדפ"ה; ואם תאמר: אכתי אמאי משבח לר' שמעון בכך? אדרבה קשה! מנלן למדרש הכי ולסרוסי לקרא?
ויש לומר דשפיר קדריש: דעל כרחך בכור לא אתא לקודם זריקה אע"פ שנכתב קודם לתודה: דמכל מקום אי להכי אתא - לישתיק מיניה, וילפינן ליה שפיר מתודה, שנכתב בסוף; כך נראה למשי"ח, וכדפירש בתוספות: דעל כרחך תודה אתיא לקודם זריקה, דאיסורא אחרינא ליכא לאוקמא בה, דליכא לאוקמי [44] אחר זריקה - דשרי לזרים, והלכך ליכא למימר דמוקמינן בכור שנכתב קודם לפני זריקה, דאתי בקל וחומר מתודה, וכולהו דמסתבר: דהא מכל מקום על כרחך צריך לאוקמי תודה לפני זריקה אף על גב דחד צד חמור הוא אצל עולה - מכל מקום לא אתא אלא להכי, כדפירש, ואם כן סוף סוף משמע בבכור.]
וכי מזהירין מן הדין [45]? הא אפילו למאן דאמר 'עונשין מן הדין' - אין מזהירין מן הדין [46]!?
איסורא בעלמא [47].
והאמר רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש [48]!?
חמשה איסורין הוו [49].
והא אנן תנן 'אלו הן הלוקין' [50]?
הערות
עריכה- ^ דכיון שקרא עליו שם - יצא הכרי מתורת 'טבל'; ושאר המעשרות הוא צריך להפריש על כרחך: לפי שצריך להפריש ממעשר ראשון תרומת מעשר וליתנה לכהן, שהיא במיתה לזרים! ומעשר שני צריך להעלותו לירושלים ולאכלו
- ^ רבנן סברי ודאי טביל; לפיכך ספיקו צריך להוציאו מידי ספק טבל
- ^ אין בו איסור אכילה אלא גזל עניים, ואיהו לגזל עניים לא חייש
- ^ לאפקועי טיבליה: נהי דמעשר ראשון לא מפריש, דסבר: אי מפרישנא ליה בעינא לאפרושי תרומת מעשר מיניה, שהוא במיתה, ונותנה לכהן; ומעשר שני נמי: אי מפרישנא ליה - בעינן אסוקיה ומיכליה בירושלים
- ^ שהיא כברייתה
- ^ דקסבר רבי שמעון בכל האיסורין: 'כל שהוא למכות', ולא אמרו כזית אלא לענין קרבן על שגגת כרת, והלכה למשה מסיני היא
- ^ 'ארמי אובד וגו' (דברים כו ה-י); ובגמרא יליף היכן הוזהר
- ^ או שאכל
- ^ בזמן משכן
- ^ ובגמרא מפרש היכן מוזהר
- ^ קדשים קלים חוץ לחומה אזהרתיה מ'לא תוכל לאכול בשעריך וגו' (דברים יב יז) , וכן מעשר שני; ובגמרא פריך: מעשר שני תנא ליה לעיל: 'מעשר שני והקדש שלא נפדו', והיינו שאכלו חוץ לחומה בלא פדיון
- ^ המותיר בטהור אינו לוקה כדאמר לעיל: 'בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה כו'; השובר עצם בטמא - כדאמרינן בפסחים (דף פג.): 'ועצם לא תשברו בו - (שמות יב מו) בכשר ולא בפסול'
- ^ קסבר 'שַׁלֵּחַ' - מעיקרא משמע, ואין כאן לאו שניתק לעשה: דאע"ג דכתיב 'שלח תשלח' אחר 'לא תקח' - לאו למימרא דאם לקחת – שלח, אלא: לא תקח אלא שלחנה קודם לקיחה
- ^ קסברי: שַׁלֵּחַ' - אחר לקיחה משמע, ולאו שניתק לעשה הוא
- ^ מתניתין, דקתני: בכורים - קרייה מעכבא בהו, רבי עקיבא היא, שהיה רגיל רבי לסתום דבריו במשנה בסתם בכמה מקומות, והכי שמיע ליה לרבי יוחנן דאית ליה לרבי עקיבא 'קרייה מעכבת בכורים'
- ^ לפני המזבח
- ^ דשנה בה קרא 'והניחו לפני וגו' (דברים כו ד) 'והנחתו לפני וגו' (דברים כו י)
- ^ דהוי ליה לאיתויי סייעתא למילתיה ממתניתא דלקמן, דשמעינן לרבי שמעון בה דאית ליה כי מתניתין: דקרייה מעכבא בהו
- ^ היכא שמענא ליה דאמר הכי
- ^ סיפיה דהאי קרא הוא [סיפרא פרשת ראה פיסקא עב, בשינויים, על הפסוק (דברים יב יז)] : 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך' ודריש רבי שמעון לקרא מסיפיה לרישיה; דאי הוה דריש ליה מרישיה לסיפיה - לא מדריש ליה כי האי גוונא; ולקמיה מפרשינא ליה
- ^ דכתיב 'ולקח הכהן הטנא מידך' (דברים כו ד)
- ^ אם לאוכל בכורים חוץ לחומה: לאסור כדמשמע קרא 'לא תוכל לאכול בשעריך וגו'
- ^ שהרי כתיב בתחלת המקרא 'מעשר דגנך'! ולקמיה מפרש מאי חומר דבכורים ממעשר
- ^ 'ארמי אובד אבי'
- ^ דאם אינו ענין חוץ לחומה - תנהו ענין לאיסור אחר הראוי להם
- ^ דאם אינו ענין חוץ לחומה - תנהו ענין לכך, שזהו איסור החמור שאתה יכול לתתו לענין לאו שאין בו אזהרה מפורשת במקום אחר, אלא עשה בלבד: (דברים יב כז) 'ודם זבחיך ישפך' והדר 'והבשר תאכל'
- ^ ולקמיה מפרש מאי חומריה דבכור מתודה ושלמים
- ^ אם זר הוא, שאין הבכור נאכל אלא לכהנים - וזו היא אזהרתו; ובמקום אחר 'עשֶה' הוא דאשכחן בה 'אך בכור שור וגו' (ויקרא כז כו); 'ובשרם יהיה לך וגו' (במדבר יח יח)
- ^ לאכול
- ^ והוא זר
- ^ ולקמיה מפרש מאי חומרא דחטאת מבכור
- ^ ואזהרת עשה מצינו בה במקום אחר: (ויקרא ו יט) 'במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד'
- ^ אפילו
- ^ ואפילו כהן
- ^ ואזהרת עשה אשכחן בה בעלמא: (ויקרא א ח) וערכו בני אהרן וגו' [פסוק ט: וקרבו וכרעיו ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח לה’]: כליל היא, ולא לאכילה
- ^ כל שאמו יולדת - תבקש רחמים: 'יהי רצון שיהא כרבי שמעון'
- ^ למילתיה כדמשכח פירכא בכולהו ואזיל
- ^ יום מיתת מתו
- ^ בכורים מותרים לאונן לרבי שמעון [ביבמות בפרק 'הערל' (דף עג:)
- ^ לפדיונו דכתיב (דברים יד כה) 'וצרת הכסף בידך' - דבר שיש עליו צורה
- ^ בכור אינו טעון לא סמיכה ולא נסכים, כדתנן במנחות בפרק 'שתי מדות' (דף צב.)
- ^ הואיל ואית פירכא למילתיה - מהו שבחו
- ^ ודריש ליה לפי דעתו; שהחומרים שהוא מוצא באותו שהוא מוצא חמורים - נראין לו חומר, סרס את המקרא לדורשו בהפך למצוא איסורין שמצא; שאם דרשו כסדרו - לא היה יכול ללמוד ממנו האיסורין הללו בכל אחד ואחד, שאם דרש תחלה: 'ובכורות' - זה הבכור; וכי מה בא ללמדנו? אם לאוכלו חוץ לחומה, קל וחומר ממעשר, אם לאוכל לפני זריקה, קל וחומר מתודה ושלמים' - אין זה נכון: שעדיין לא מצאו בתודה ושלמים, ועל כרחו היה צריך לומר 'הא לא בא הכתוב אלא לאוכל מן הבכור לפני זריקה שהוא לוקה', ומעתה אין לו אזהרה לאוכל ממנו לאחר זריקה והוא זר, וכן בכולן, זה אחר זה
- ^ בה
- ^ דקאמר 'אם לאוכלו חוץ לחומה קל וחומר ממעשר כו'? ותו: 'אם לפני זריקה קל וחומר מתודה'? דלמא כולהו חוץ לחומה אתו! ודקאמרת 'קל וחומר' - אין מזהירין מן הדין, ואין כאן 'אם אינו ענין'
- ^ דהא רבי יצחק דאית ליה ב'אחותו בת אביו ובת אמו' עונשין מן הדין, וגבי אזהרה איכא קרא יתירא
- ^ האי דקא מייתי בכולהו אזהרה בקל וחומר - לאיסורי בעלמא קאמר, ולא למלקות
- ^ דוקא זר קאמר; ואף על גב דכהן לגבי עולה - זר הוא, הכא זר דוקא קאמר: דאי כהן - בצר ליה חד לאו, דהא 'חמש' דקאמר: חד משום 'חוץ לחומה', דאתי בקל וחומר ממעשר, וחד משום 'לפני זריקה', דאתי בקל וחומר מתודה ושלמים, וחד משום 'זר' גמור - אפילו לאחר זריקה, דאתי בקל וחומר מבכור - וכל שכן לפני זריקה! וחד משום 'אוכל חוץ לקלעים', דאתי בקל וחומר מחטאת ואשם; וחד משום 'אוכל עולה' ואפילו כהן ובתוך הקלעים, וכל שכן זר חוץ לקלעים וחוץ לחומה - אלמא לוקה חמש
- ^ משום חמשה איסורין קאמר, ולא ללקות עליהן
- ^ וקתני 'בכורים ואוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים'