ביאור:בבלי מכות דף יח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת מכות:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
אלא קרא [1] יתירא הוא: מכדי כתיב (דברים יב ו) והבאת[ם] שם [שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם] [פסוק ז] ואכלת[ם] שם לפני ה' אלהיך [ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלקיך] במקום [2]? לכתוב רחמנא [3] 'לא תוכל לאוכלם [בשעריך]’ [4]! מיהדר מפרש בהו רחמנא למה לי? - אלא ליחודי להו לאוי לכל חד וחד [5].
גופא אמר רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה, לרבי שמעון לוקה חמש. ולילקי נמי משום (שמות כט לג) [ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם] וזר לא יאכל כי קדש הם [6]?
הני מילי היכא דלכהנים חזי [7]; הכא - דלכהנים נמי לא חזי! [## איסור 'זר' חל כאשר יש היתר לכהן; אבל אם אין היתר כלל, אלא אסור כללי – אין איסור חל על איסור, ואין איסור מיוחד לזר.]
ולילקי נמי משום (שמות כב ל) [ואנשי קדש תהיון לי] ובשר בשדה טרפה לא תאכלו [לכלב תשלכון אתו]: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו – נאסר [8]?
הני מילי היכא דבפנים חזי; הכא דבפנים נמי לא חזי! [## איסור 'חוץ' חל כאשר יש היתר בפנים; אבל אם אין היתר כלל, אלא אסור כללי – אין איסור חל על איסור, ואין איסור מיוחד לאוכל בחוץ.]
ולילקי נמי כדרבי אליעזר, דאמר רבי אליעזר: (שמות כט לג) ’[ואכלו אתם אשר כפר בהם למלא את ידם לקדש אתם וזר] לא יאכל כי קדש הם:
תוספות ד"ה ולילקי משום ובשר בשדה טרפה לא תאכלו: וקשה אמאי לא אמרינן 'בשר בשדה - לאו שבכללות/, דאמרינן בסוף פרק 'גיד הנשה' [9] דאוכל בשר מן החי לוקה משום 'בשר בשדה', שהרי כולל הוא כל חסרון מחיצה, בין הוציא עובר ידו חוץ לאמו, בין הוציא חוץ לחומה, דמאי שנא מ'ואם צלי אש' דתחשוב לאו שבכללות!? ויש לומר: דלא חשבינן לאו שבכללות אלא כגון 'צלי אש' שכולל נא, ומבושל; וכן 'כל שבקודש פסול', דיוצא וטמא ופסולין אחרים, שהם שני שמות, אבל הכא - שכולל כל יוצא לבד, ושם 'יוצא' חדא היא, רק דהוי בכמה דרכים - לא חשיב ליה לאו שבכללות; תדע: דהא לאו דנותר נפיק מ'ושרפת הנותר באש לא יאכל', והתם - מיניה חזינן נותר דתודה ונותר דקדשים קלים ונותר דקדשי קדשים, ולא חשיב לאו שבכללות! כך נראה למשי"ח; וע' היטב תוס' יומא לו: ד"ה לאו דנבילה וכו’]:
כל שבקדש פסול - בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו' [10]?
הני מילי היכא דקודם פסולו חזי [11]; הכא דקודם פסולו נמי לא חזי!? [## איסור 'פסול בקודש' חל כאשר יש היתר כאשר אינו פסול; אבל אם אין היתר כלל, אלא אסור כללי – אין איסור חל על איסור, ואין איסור מיוחד לפסול.]
[תוספות ד"ה כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן כו'. ואם תאמר: אמאי לא משני: משום הכי לא לקי: דהוי לאו שבכללות, דכולל פסול דיוצא וטמא ופסולין אחרים!? ויש לומר דלפירוש הקונטרס דלעיל ניחא, דפירש ד'לוקה' דקאמר - אינו רוצה לומר כי אם איסור בעלמא, ומשום הכי פריך: נהי דמלקות לא הוי משום לאו שבכללות - מכל מקום איסורא מיהא איכא, 'ולילקי' דקאמר - לאו דוקא; אבל לפירוש ר"י דלעיל [ד"ה איסורא בעלמא, דף יז,ב-יח,א?] קשה: דפירש ד'לוקה' - דוקא קאמר, כדפי', אם כן 'ולילקי' דקאמר הכא - דוקא קאמר, ואמאי? הלא הוי לאו שבכללות, כדפי'! ויש לומר דאין הכי נמי: היה יכול לשנויי, אבל עדיפא מיניה משני: דלא מיירי כלל מזר שאכל חטאת לפני זריקה דפטור; והא דאמר לעיל רבי שמעון [12] אם לאוכל חטאת לפני זריקה - קל וחומר מתודה - איסור בעלמא, ולא מלקות.]
ולילקי נמי כאידך דרבי אליעזר, דתניא [דומה לסיפרא פרשת צו פרשה ג משנה ד]: 'רבי אליעזר אומר: כל שהוא ב'כליל תהיה' (ויקרא ו טז: וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל) - ליתן לא תעשה על אכילתו'!?
אין הכי נמי, ורבא - מהאי קרא קאמר [מהפסוק (דברים יב יז): 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך’].
אמר רב גידל אמר רב: <סימן כוז"א>
כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה – לוקה;
מאי טעמא?
דאמר קרא: (שמות כט לג) ואכלו אותם אשר כּוּפָּר בהם [למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם] [’כּוּפָּר' בעבר]: לאחר כפרה – אִין, לפני כפרה – לא; לאו הבא מכלל עשה - לאו הוא.
מתיב רבא: (דברים יד ו) וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותהּ תאכלו - אותהּ תאכלו, ואין בהמה אחרת תאכלו [13]; ואי כדקאמרת [לוקין על לאו הבא מכלל עשה] - (דברים יד ז) [אך] את זה לא תאכלו [ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו טמאים הם לכם] למה לי?
אלא אי איתמר - הכי איתמר: אמר רב גידל אמר רב:
זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה – פטור;
מאי טעמא?
דאמר קרא: (שמות כט לג) ואכלו אותם אשר כופר בהם [למלא את ידם לקדש אתם וזר לא יאכל כי קדש הם]: כל היכא דקרינן ביה 'ואכלו אותם אשר כופר בהם' [כלומר: בכהנים] - קרינן ביה 'וזר לא יאכל קדש', וכל היכא דלא קרינן ביה 'ואכלו אותם אשר כופר בהם' לא קרינן ביה 'וזר לא יאכל' [14].
אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן.
ומי אמר רבי אלעזר הכי? והא אמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: [15]: הפריש בכורים קודם לחג [16] ועבר עליהן החג [17] – ירקבו; מאי לאו משום דלא מצי למיקרי עליהן, ואי סלקא דעתך 'קרייה אין מעכבת בהן' - אמאי ירקבו?
[18] כדרבי זירא, דאמר רבי זירא: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו' [19].
רבי אחא בר יעקב מתני לה [20] כדרבי אסי אמר רבי יוחנן [21], וקשיא ליה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן: ומי אמר רבי יוחנן 'בכורים - הנחה מעכבת בהן, קרייה אין מעכבת בהן'? והא בעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: בכורים - מאימתי מותרין לכהנים? ואמר ליה: 'הראוין לקרייה [22] - מִשֶּׁקָּרָא עליהן, ושאין ראוין לקרייה - מִשֶּׁרָאוּ פני הבית [23]' [24].
קשיא קרייה אקרייה, קשיא הנחה אהנחה!?
קרייה אקרייה לא קשיא: הא [קריאה מעכבת] - רבי שמעון, הא [קריאה אינה מעכבת] - רבנן; הנחה אהנחה נמי לא קשיא: הא רבי יהודה [25] והא רבנן [26].
מאי 'רבי יהודה'?
דתניא: רבי יהודה אומר: והנחתו (דברים כו י: ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' והנחתו לפני ה' אלקיך והשתחוית לפני ה' אלקיך) - זו תנופה [27];
אתה אומר זו תנופה - או אינו אלא הנחה ממש?
כשהוא אומר והניחו (דברים כו ד: ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך) - הרי הנחה אמור; הא מה אני מקיים 'והנחתו'? - זו תנופה[28].
ומאן תנא דפליג עליה דרבי יהודה [29]?
רבי אליעזר בן יעקב היא [30], דתניא: '(דברים כו ד) ולקח הכהן הטנא מידך [והניחו לפני מזבח ה' אלקיך] - לימד על הבכורים שטעונין תנופה - דברי רבי אליעזר בן יעקב.'
מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב?
אתיא 'יד' 'יד' משלמים: כתיב הכא 'ולקח הכהן הטנא מידך' וכתיב (ויקרא ז ל) 'ידיו תביאינה את אשי ה' [את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אתו תנופה לפני ה’] '; מה כאן כהן - אף להלן כהן; מה להלן בעלים [31] - אף כאן בעלים; הא כיצד? מניח כהן ידיו תחת ידי בעלים ומניף.
אמר רבא בר אדא אמר רבי יצחק: בכורים -
הערות עריכה
- ^ האי קרא ד'לא תוכל לאכול' דקא מני לכולהו בגויה
- ^ דמכדי כתיב לעיל מיניה 'והבאתם שמה' וכולהו בהאי קרא כתיבי
- ^ בתריה [במקום (דברים יב יז): 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדר ונדבותיך ותרומת ידך’]
- ^ אם על חוץ לחומה בא להזהיר; ו'לאו שבכללות' לא הוי: כיון דאכולה קאי - הוי לאו אכל חד וחד; והיכי דמי 'לאו שבכללות'? - כגון 'לא תאכל כי אם צלי אש' (שמות יב ט) וכגון 'מכל אשר יעשה מגפן היין' וגו' (במדבר ו ד) למיהוי לאו באנפיה נפשיה
- ^ הכי גרסינן: 'מיהדר פרושי בכל חד למה לי? שמע מינה לייחודי לאו לכל חד וחד': כאילו חזר וכתב בכל אחד לאו דחוץ לחומה; וכיון דאינו ענין לו - תנהו ענין לדבר אחר; הלכך בבכורים - לאוכל עד שלא קרא עליהן אתא, ואינך: כל חד וחד למילתיה אתא; ואם תאמר: בכל הקדשים הכתובים כאן דייך אם תתן את הלאו ענין לאוכל לפני זריקה בכולן, חוץ מבכורים! - אין הכי נמי, ומתניתא דקתני 'לוקין' באוכל קדשי קדשים חוץ לקלעים, מ'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' [שמתו כב,ל] נפקא, כדלקמן, ו'לוקה חמש' דקאמר רבא - חמשה איסורי קאמר
- ^ דכתיב במלואים; ומדכתיב 'כי קדש הם' ונתן טעם לדבר: לפי שהם קדשי קדשים, להזהיר את הזר על כל קדשי קדשים
- ^ כדכתיב רישיה דקרא 'ואכלו אותם אשר כופר בהם'
- ^ מ'בשדה' יתירא קא דייק: כשדה שאין בו מחיצות; ולמדנו מכאן קדשי קדשים חוץ לקלעים ועובר שהוציא את ידו בשעת שחיטת אמו
- ^ שם דף קב: ושם
- ^ דכתיב בנותר 'לא יאכל כי קדש הוא' (שמות כט לד): נתן טעם לדבר: 'כי קדש הוא': שנפסל, וכמו כן כל הקדשים שנפסלו
- ^ כנותר
- ^ דף יז.
- ^ ולא בהמה טמאה שאין סימנין הללו בהו; אלמא: לאו הבא מכלל עשה - עשה
- ^ דהוא סיפיה דהאי קרא: וכל זר לא יאכל קדש - לאו בקדשים משתעי, אלא בתרומה, כדכתיב ברישא דענינא: 'איש איש מזרע אהרן' (ויקרא כב ד) - דבר השוה בזרעו של אהרן
- ^ [רש"י מקדים הקדמה:] בכורים לפני החג - בני קרייה נינהו; לאחר החג - לאו בני קרייה נינהו, דכתיב בתר קרייה 'ושמחת בכל הטוב' (דברים כו יא) מעצרת ועד החג, שהוא זמן שמחת לקיטת פירות; מביא וקורא מן החג, ועד חנוכה מביא ואינו קורא (בכורים פ"א משנה ו)
- ^ חלה עליהן חובת קרייה
- ^ שאינן ראוין עוד לקרייה
- ^ לעולם בראוין לקרייה - לא מעכבא קרייה, אבל באלו שעבר זמנן ואינן ראוין עוד לקרייה - מעכבא קרייה
- ^ במסכת מנחות (דף קג:) תנן: "הרי עלי ששים ואחד עשרון" - מביא ששים בכלי אחד, ואחד בכלי אחר: דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד, אבל ששים ואחד - קים להו לרבנן דאינן נבללין יפה; והוינן בה: וכי אינן נבללין מאי הוי? והאנן תנן 'אם לא בלל כשר'? ומשני רבי זירא: כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כו'
- ^ להא דרבי אלעזר אמר רבי אושעיא
- ^ דרב אסי אמרה משמיה דרבי יוחנן
- ^ מעצרת ועד החג
- ^ משיכנסו לעזרה
- ^ - והנחה לא מעכבת כלל
- ^ לרבי יהודה לא מעכבא הנחה, דדריש 'והנחתו' יתירא לתנופה, ואין מקרא שנוי בהנחה לעכב
- ^ ולרבנן דלא דרשי ליה להכי - מיבעי להו לשנות בהנחה לעכב
- ^ קרי ביה 'והנחתו' לשון 'ולא נחם אלהים וגו' (שמות יג יז) שהוא מנחה אותו לארבע רוחות ומעלה ומוריד
- ^ Note: לולא מסתפינא הייתי אומר: בתחילה הרי הכהן הניחו; אם כן מדוע כתוב פעם שניה 'והנחתו' – משמע שהורם ממקום שהונח בתחילה – הוי אומר זו תנופה. אין תנופה בבכורים מוזכרת בתורה. ועיין שנות אליהו בכורים פ"ג מ"ו.
- ^ למימר הנחה מעכבא
- ^ דנפקא ליה תנופה מקרא אחרינא
- ^ דההוא - בבעלים משתעי, דכתיב 'יביא את קרבנו לה' מזבח שלמיו' (ויקרא ז כח) וסמיך ליה [פסוק כט] 'ידיו תביאינה'