פתיחת התפריט הראשי

ביאור:בבלי מכות דף יד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת מכות: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

כדאמרינן מעיקרא [1] שאם עשו תשובה בית דין של מעלה מוחלין להן; אי אמרת 'הא לא עבוד תשובה'? - לא פסיקא מילתא לכרת [2].

'רבי יצחק אומר: חייבי כריתות בכלל היו, ולמה יצאת כרת באחותו? לדונו בכרת ולא במלקות':

ורבנן [3] - כרת באחותו למה לי?

לחלק [4], וכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: שאם עשאן כולם בהעלם אחד - חייב על כל אחת ואחת.

ורבי יצחק - לחלק מנא ליה?

נפקא ליה מ'ואל אשה בנדת טומאתה [לא תקרב לגלות ערותה] (ויקרא יח יט) [5] - לחייב על כל אשה ואשה.

ורבנן נמי תיפוק ליה מהא?

אין הכי נמי; ואלא כרת דאחותו למה לי? - לחייבו על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו [6].

פשיטא! הרי גופין מוחלקין, הרי שמות מוחלקין [7]!

אלא לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו, והיכי משכחת לה? - ברשיעא בר רשיעא [8].

ורבי יצחק, הא מנא ליה?

נפקא ליה מקל וחומר, דתניא [צ"ל דתנן כריתות פ"ג מ"ז ולפי הסבר הגמרא בכריתות טו,א]: אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבן גמליאל ורבי יהושע באיטליז [9] של עימאום, שהלכו ליקח בהמה למשתה בנו של רבן גמליאל: הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו מהו? אינו חייב על כולן אלא אחת? או חייב על כל אחת ואחת?

אמרו לו: זו לא שמענו, אבל שמענו 'הבא על חמש נשים נדות בהעלם אחד שחייב על כל אחת ואחת', ונראין דברים מקל וחומר: ומה נדה שהיא שם אחד חייב על כל אחת ואחת – כאן, ששלשה שמות - לא כל שכן!?

ואידך?

קל וחומר פריכא הוא: מה לנדה שכן גופין מוחלקין!

ולאידך נמי - האי ודאי קל וחומר פריכא הוא!?

אלא נפקא ליה מ'אחותו' דסיפא (ויקרא כ יז: ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו - חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם, ערות אחתו גלה עונו ישא)

ואידך - אחותו דסיפא למה לי?

לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין [10].

ואידך?

איבעית אימא: גמר עונש מאזהרה [11];

ואיבעית אימא: נפקא ליה


עמוד ב

מאחותו דרישא [12].

ואידך?

ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם ולסך [13].

ואידך?

סבר כרבי אלעזר אמר רבי הושעיא, דאמר רבי אלעזר אמר רבי הושעיא: כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד - חלוקין הן לקרבן.

ואי בעית אימא: לא סבר לה כרבי אלעזר, ונפקא ליה מ'ואיש אשר ישכב את אשה דוה [וגלה את ערותה את מקרה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם]’ (ויקרא כ יח);

ואידך?

ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה [14]? שנאמר: ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה [את מקרה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם] - מלמד שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.

הכי גרסינן לה להך שיטתא: ההוא מיבעי ליה לחלק כרת למפטם וסך; ואידך סבר לה כר"א א"ר הושעיא כו' ואיבעית אימא: נפקא ליה מ'ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו'; ואידך? - ההוא מיבעי ליה כו'.

והכי פירושא: ואידך ס"ל כר"א דאמר עלה שהלאוין מחלקין לחטאות; ועל מפטם וסך אמרינן במסכת כריתות [15] שהן שני לאוין: 'על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו' (שמות ל לב), וכרת אחת: 'איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו [על זר ונכרת מעמיו] [פסוק לג], חילוק חטאות ביניהם: שהלאוין מחלקין לחטאות; וכיון דאתו להכי - בעריות נמי לא בעי חילוק, ולא מצטריך ליה למדרש 'אל אשה' דלעיל, ואייתר ליה עיקר קרא דכרת באחותו לדונו בכרת ולא במלקות, ו'אחותו' דסיפא - לחייבו על אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ו'אחותו' דרישא - לחייבו על אחותו בת אביו ובת אמו, לומר שאין עונשין מן הדין; ואיבעית אימא: אי נמי לא סבר לה לדרבי אלעזר - נפקא ליה חילוק בעריות מן 'ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגו' דכתיב ביה כרת יתירא, לומר שחייבין עליה לעצמה, וממנה תלמד כל הכלל, ואם אינו ענין לגופה - דהא נפקא לן מ'ואל אשה' לחלק על כל אשה - תנהו ענין לשאר שני לאוין וכרת אחת, כגון מפטם וסך.

וטמא שאכל את הקדש [והבא אל המקדש טמא]:

בשלמא הבא למקדש טמא, כתיב עונש וכתיב אזהרה: עונש, דכתיב (במדבר יט יג) [כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא] את משכן ה' טמא ונכרתה [הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טמאתו בו]; אזהרה (במדבר ה ג) [מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום] ולא יטמאו את מחניהם [אשר אני שכן בתוכם]; אלא טמא שאכל את הקדש: בשלמא עונש - כתיב (ויקרא ז כ) והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה [הנפש ההוא מעמיה]; אלא אזהרה [למלקות] מנין [16]?

ריש לקיש אומר (ויקרא יב ד) [ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה] בכל קדש לא תגע [ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה] [17];

רבי יוחנן אומר: תני ברדלא [18]: אתיא 'טומאתו' 'טומאתו': כתיב הכא [19] 'וטומאתו עליו ונכרתה' וכתיב התם [20] (במדבר יט יג) [כל הנגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש ההוא מישראל כי מי נדה לא זרק עליו] טמא יהיה עוד טומאתו בו; מה להלן עונש ואזהרה - אף כאן עונש ואזהרה.

בשלמא ריש לקיש לא אמר כרבי יוחנן: גזירה שוה לא גמיר [21]; אלא רבי יוחנן, מאי טעמא לא אמר כריש לקיש?

אמר לך: ההוא אזהרה לתרומה.

וריש לקיש - אזהרה לתרומה מנא ליה?

נפקא ליה מ'איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב [בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר והנגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע]’ (ויקרא כב ד): אי זהו דבר שהוא שוה בזרעו של אהרן [22]? הוי אומר זו תרומה [23].

ואידך?

ההוא (ויקרא כב ד: בקדשים לא יאכל) לאכילה, והא (ויקרא יב ד: בכל קדש לא תגע) לנגיעה.

וריש לקיש - האי 'בכל קדש לא תגע' להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לטמא שנגע בקדש, דאיתמר: טמא שנגע בקדש: ריש לקיש אומר לוקה, רבי יוחנן אומר אינו לוקה: ריש לקיש אומר לוקה: 'בכל קדש לא תגע'; רבי יוחנן אומר אין לוקה: ההוא - אזהרה לתרומה [24] הוא דאתא!?

תוספות ד"ה ההוא לתרומה הוא דאתא. ותימה: דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים? ד'בכל קדש לא תגע' מוקי לה רבי יוחנן לנגיעת תרומה, אלמא לקי, ובנגיעה דקדש לא לקי? ותירץ הר"ר שלמה מדרויי"ש נ"ע: דהכי קאמר: ההוא לנגיעת תרומה הוא דאתאי: לאשמועינן דפוסל תרומה עד מלאת ימי טהרה, שהיא כטבול יום, ולא קאמר דאיכא מלקות בנגיעת תרומה; אבל מכל מקום קשה: דאיך קאמר רבי יוחנן דקרא דכתיב ביה קדש דמיירי לתרומה? וי"ל משום דגבי האי קרא כתיב 'עד מלאת ימי טהרה', ובקדשים עד לאחר כפרה; אי נמי על כרחך צריך לאוקמה בתרומה, דלקדשים נפקא לן מגזירה שוה ד'טומאתו' 'טומאתו' גמיר ליה.

[25] טמא שנגע בקדש [לוקה] - מדאפקיה רחמנא בלשון 'נגיעה'; אזהרה לאוכל [מנין?] - אתקוש קדש למקדש [26].

ואכתי להכי הוא דאתא? ההוא מיבעי ליה לטמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים! דאיתמר: טמא שאכל בשר קדש לפני זריקת דמים: ריש לקיש אומר לוקה, רבי יוחנן אומר אינו לוקה: ריש לקיש אומר לוקה: 'בכל קדש לא תגע', לא שנא לפני זריקה ולא שנא לאחר זריקה; רבי יוחנן אומר 'אינו לוקה': רבי יוחנן לטעמיה, דאמר קרא 'טומאתו' 'טומאתו' [27]: וכי כתיב 'טומאתו' - לאחר זריקה הוא דכתיב [28]!

ההיא מ'בכל קדש' נפקא [29].

תניא [דומה לספרא תזריע פרשה א משנה ח[30]] כוותיה דריש לקיש [31]: 'בכל קדש לא תגע - אזהרה לאוכל; אתה אומר אזהרה לאוכל, או אינו אלא אזהרה לנוגע? תלמוד לומר: 'בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו': מקיש קדש למקדש, מה מקדש: דבר שיש בו נטילת נשמה - אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה' - ואי בנגיעה מי איכא נטילת נשמה? אלא באכילה!

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל לא תעשה שקדמו עשה - לוקין עליו [32].

הערותעריכה

  1. ^ טעמיה דרבי עקיבא משום 'שתי רשעיות' הוא, ודקאמרת 'חייבי כריתות נמי שתי רשעיות הן', דאכתי עונש כרת עליו
  2. ^ הואיל והוא תלוי בתשובה
  3. ^ רבי ישמעאל ורבי עקיבא
  4. ^ לפי שכלל כל העריות בכרת אחת, הייתי אומר: אם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת - לכך יצאה כרת באחותו, לחלק: דהוי 'דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על עצמו' שמתחייב עליה לעצמה אם עשאם עם חברותיה, ו'לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא': מה אחותו מיוחדת שהיא ערוה וחייבין עליה בפני עצמה - אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה
  5. ^ דמצי למכתב 'ולנדה לא תקרב'
  6. ^ אם בא על שלשתן בהעלם אחד
  7. ^ שיש אזהרה בכל אחת, והרי הן כשאר כל העריות
  8. ^ הבא על אמו, והוליד שתי בנות, וחזר ובא על אחת מהן, והוליד בן, ובא הבן על אחות אמו, שהיא אחותו ואחות אביו
  9. ^ במקום שמוכרין הבשר במקולין
  10. ^ שהרי ענש על בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו שנא' (שם) בת אביו או בת אמו ויש לומר כ"ש שענש על בת אביו ובת אמו אבל אם אמרת כך ענשת מן הדין לכך נאמר אחותו דסיפא
  11. ^ דלענין אזהרה כתיב 'אחותך היא' יתירא: להזהיר על אחותו בת אביו ובת אמו, שנאמר (ויקרא יח יא) 'ערות בת אשת אביך מולדת אביך אחותך היא [לא תגלה ערותה]’: ומה אזהרה לא חלק בין אחותו בת אביו שלא בת אמו [ובת אמו שלא בת אביו] ולאחותו שהיא בת אביו ובת אמו - אף בעונש: ענש על אחותו בת אביו ואמו כאחותו דבת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו
  12. ^ דמצי למכתב 'כי יקח את בת אביו או בת אמו' [בויקרא כ,יז כתוב ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו]
  13. ^ דהוו נמי שני לאוין וכרת אחד, והוצרך לנו לחלק ביניהם כמו שהוצרך חילוק בעריות; אם אינו ענין כאן - תנהו ענין להו
  14. ^ לאפוקי דרך דופן דלא
  15. ^ דף נ.
  16. ^ ליכא למימר מ'בקדשים לא יאכל וגו' (ויקרא כב ד) דלא מיירי בקדשים אלא בתרומה, דכתיב ביה 'איש איש מזרע אהרן' - דבר השוה בזרעו של אהרן, ומוקמינן ליה בתרומה: שהיא שוה באנשים ובנשים, ואף החוזרת שאינה חוזרת לחזה ושוק - חוזרת לתרומה
  17. ^ ודרשינן ליה לקמן אזהרה לאוכל
  18. ^ שם חכם
  19. ^ בטמא שאכל את הקדש
  20. ^ בבא אל המקדש טמא
  21. ^ ולא למדה מרבו
  22. ^ באנשים ובנשים
  23. ^ אבל קדשים אינן נאכלין אלא לזכרים; וכי תימא איכא חזה ושוק? - ליתא בחוזרת, כגון אלמנה וגרושה וזרע אין לה, דאמר מר: חוזרת לתרומה ואינה חוזרת לחזה ושוק; והכי מפרשינן לה ביבמות (דף פז.)
  24. ^ לנגיעת תרומה
  25. ^ תירוצא הוא דמתרץ ריש לקיש:
  26. ^ בהאי קרא: בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא, ודרשינן לקמן: מה מקדש יש באזהרתו נטילת נשמה: שהבא אל המקדש טמא בכרת - אף אזהרת קדש: דבר שיש בו נטילת נשמה, והיינו אכילה, שענוש עליה כרת; דאילו בנגיעה ליכא כרת
  27. ^ אזהרה לאוכל קדש בטומאתו נפקא מטומאתו טומאתו
  28. ^ וההוא 'וטומאתו עליו' דכתיב בעונש דקדש - לאחר זריקה הוא, דתניא בתורת כהנים - ומייתינן לה במנחות בפרק שלישי (דף כה:): יכול יהו חייבין עליו משום טומאה קודם זריקה? תלמוד לומר 'כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר וגו': הניתר לטהורים - חייבין עליו משום טומאה, שאין ניתר לטהורים - אין חייבין עליו משום טומאה
  29. ^ מרבויא ד'בכל' דריש ריש לקיש אף לפני זריקה
  30. ^ Note:ספרא תזריע פרשה א משנה ח: בכל קודש לא תגע; יכול אף מן המעשר? תלמוד לומר ואל המקדש לא תבוא: מה מקדש שיש בו נטילת נשמה - אף קודש שיש בו נטילת נשמה, יצא המעשר; אי מה מקדש הנכנס לו בטומאה ענוש כרת - אף קודש האוכלו בטומאה ענוש כרת, יצתה תרומה? - תלמוד לומר: בכל קודש לרבות תרומה; אי מה קודש משמע נגיעה אף מקדש משמע נגיעה, ומנין שלא בנגיעה? תלמוד לומר ואל המקדש לא תבא
  31. ^ דיליף אזהרה לטמא שאכל את הקדש מ'בכל קדש לא תגע'
  32. ^ הא אתא לאשמועינן דאפילו למאן דאמר לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, כדתניא: לא תותירו... והנותר... תשרפו - בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו: שנתק הכתוב את העשה להיות ענשו של לאו ותקונו, לומר: לא תעשה כך, ואם עשית - עשה זאת והפטר; ואשמעינן רבי יוחנן: הני מילי בעשה הבא אחר הלאו שאין אתה יכול לקיימו אלא לאחר עבירת הלאו, אבל עשה שקדם את הלאו ואתה יכול לקיימו קודם עבירת הלאו - אין זה ניתוק הלאו, ואפילו תקיימנו אחר עבירת הלאו - לא נפטרת מן המלקות